קהילת יהודי סכסוניה התחתית

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.

אמדן

Emden

עיר במדינת סאקסטניה תחתית, גרמניה. 

מסורת מקומית קשרה את ראשית היישוב היהודי במקום בגולי בית-ראשון ושני, אבל ידיעה של ממש על יהודים באמדן קיימת רק מן המחצית השנייה של המאה ה- 16, בספר "צמח דוד" של דוד גאנז מבני התקופה.

בסוף המאה ה- 16 התלוננו העירונים על שמתירים ליהודים לחיות על-פי דתם בפרהסיה ולהתהלך בלי אות-קלון.

אנוסים מפורטוגאל בדרכם לאמסטרדאם היו עוברים את אמדן ונמצאו ביניהם שהשתקעו בה וחזרו ליהדות. אחד מרבני העיר, משה אורי הלוי, שימש כ"חכם" ראשון בעדת הפורטוגלים באמסטרדאם. מועצת העיר העדיפה את המהגרים מפורטוגאל אבל הדוכס השליט מנע פגיעה באשכנזים הוותיקים.

בשנת 1744 סופחה אמדן לפרוסיה וב- 1762 התחוללו בעיר מהומות אנטי-יהודיות. ב-1808 בשנת 1808 העניק לואי בונאפארטה זכויות-אזרח ל- 500 היהודים שחיו אז בעיר. הזכויות בוטלו עם נסיגת הצרפתים כעבור שמונה שנים ולא חודשו אלא ב- 1842.

בין גדולי הרבנים בעיר היו יעקב אמדן (במאה ה- 18) ושמשון רפאל הירש (במאה ה- 19).

בית-הכנסת הגדול נחנך ב- 1909. בשנת 1930 מנתה הקהילה 1,000 איש, ובשנת 1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה רק 581.

בית הכנסת נהרס בידי הנאצים כנראה במהומות "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. היהודים המשיכו לעזוב את העיר, וערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) התגוררו באמדן רק כ- 300 יהודים.

אחרי פרוץ המלחמה גורשו מאמדן היהודים שעדיין חיו בעיר. בתחילת אוקטובר 1941, שולחו 110 יהודים מאמדן לגיטו לודז' בפולין.

אחרי המלחמה שבו כמה יהודים לחיות באמדן. בשנת 1967 התגוררו בעיר ששה יהודים.

זייסן

Seesen

עיר בסאכסוניה, גרמניה; בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.


ישראל יעקובסון, שהיה יהודי-חצר, הקים בקהילה בשנת 1801 בית-ספר משוכלל לטיפוח השכלה הומאניסטית והכשרה מקצועית; כעבור שנים מועטות קלט גם תלמידים לא-יהודיים ובמרוצת הזמן ניטשטש צביונו היהודי לחלוטין.

ב-1810 נחנך בעיר בית הכנסת "היכל יעקובסון" והיה בית כנסת רפורמי שהתפילות בו לוו בעוגב, והתקיימו מקהלה ודרשות בגרמנית - לראשונה בגרמניה. יעקובסון הבן פתח בית- יתומים כללי ב-1852. בניין בית היתומים שנסגר ב-1923, נפתח מחדש ב- 1929 כבית-הבראה לנוער יהודי.

ב-1933 שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ישבו במקום 25 יהודים.

אחרי מלחמת העולם השנייה התרכזו בזייסן 60 יהודים ששרדו מהעיר ומהסביבה. ב-1952 נותרו תשעה בלבד.

בשנת 1995 הוקמה בעיר קהילה רפורמית ובשנת 2005 הקהילה מנתה 43 חברים , מסונפת לאיחוד הקהילות המתקדמות בגרמניה . מקום התפילה הוא בבית הספר הישן של יעקובסון . בעיר הוקמה אנדרטת זיכרון לשואה .

 

וולפנביטל

Wolfenbuettel

עיר במחוז וולפנביטל בסקסוניה תחתית, גרמניה.

בין שתי מלחמות העולם במדינת פרייסטאט בראונשוויג, ומשנת 1945 ועד 1990 בגרמניה המערבית.

במאה ה-18 הייתה קהילה יהודית קטנה בוולפנביטל, שהתפרסמה בעולם היהודי בזכות המוסד החינוכי שקיימה במשך 140 שנה ומעלה. בשנת 1781 הוקם בית כנסת שהחליף את חדר התפילה שהיה בשימוש בעבר. לאחר שהוקם בית כנסת חדש, בשנת 1893, שימש הבניין הישן כבית מגורים פרטי. בית קברות נרכש על ידי הקהילה בשנת 1724 (חולל בשנת 1938). הקהילה הקטנה נודעה בעיקר בזכות בית הספר היהודי שהוקם בעיר. ב-1786 ייסדו האחים פיליפ והרץ סאמסון "בית-מדרש" לבני עניים, ללימודי קודש וחול, תחת ניהולו של פיליפ, שם הוקדשו ארבע עד חמש שעות בשבוע ללימודים חילוניים (גרמנית, חשבון וכו'). כעבור עשר שנים הקימה אלמנתו של הרץ בית ספר שני. בשנים 1807-1806, בהשפעת ישראל ג'ייקובסון, בתי הספר התמזגו וחוללו מהפכה בתכנית הלימודים שלהם. מחקרי התלמוד הודגשו פחות, ובסופו של דבר הם הוחלפו בקטכיזם. את החידושים ביצע אחד התלמידים הראשונים, ס' מ' ארנבורג, שערך את טקס האמנה (confirmation) המוקדם ביותר בשנת 1807.

הראשון שהתמנה היה ליאופולד צונז, שלימד בבית הספר במשך חמש שנים. בן זמנו, ההיסטוריון י' מ' יוסט (Jost) ההיסטוריון נמנה עם סגל המורים בבית הספר. מ-12 תלמידים, שלמדו בבית הספר בסוף המאה ה-18, עלה לכ-200-150 כעבור מאה שנים, כשהוא הוכר כבית ספר תיכון. בית הספר כלל אכסניה. בתכנית הלימודים נכללו: לימודי צרפתית ואנגלית, יהדות, כולל לימודי תנ"ך בתרגום מנדלסון, חוקים ומנהגים יהודיים ומעט היסטוריה יהודית. המגמה הייתה של יהדות ליברלית. בית הספר היה סגור בשבתות ופתוח בימי ראשון. בית הספר נסגר בשנת 1928 מחוסר אמצעים.

ב-1932 מנתה הקהילה 125 יהודים. הם תמכו בשני ארגונים פילנתרופיים. הקהילה חדלה להתקיים בימי מלחמת העולם השנייה.

אזנס

Esens

עיר בפריזיה המזרחית, סקסוניה התחתונה, גרמניה.

כתב החסות הראשון, שהבטיח ליהודי אזנס זכות ישיבה ומסחר במקום, הוענק להם ב-1645. הקהילה היהודית גדלה בהתמדה משמונה משפחות ב-1690 ל-70 איש ב-1708, ו-117 נפשות ב- 1828. עד 1871 נכללו בקהילת אזנס גם יהודי וסטראקומרזיל (Westeraccumersiel). כשאלה פרשו מהקהילה מספר חבריה ירד ל-89 ומספר זה נשאר יציב בשנים הבאות.

בית כנסת נזכר לראשונה ב-1680. בית כנסת חדש ובית ספר יהודי נבנו ב-1827. ב-1927 נאלצה הקהילה לסגור את בית הספר כי לא היו מספיק תלמידים. בסך הכול התגוררו אז בעיר 76 יהודים. רוב היהודי אזנס התפרנסו ממסחר בבהמות, ממסחר קמעוני, וממסחר בטקסטיל. מספר יהודים היו קצבים.

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, נמנו בקהילת אזנס 30 יהודים בלבד.

תקופת השואה

אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, במרס 1933, החלו אנשי ס"ס מקומיים להפלות לרעה את שכניהם היהודים. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) אנשי ס"א שרפו את בניין בית הכנסת וגירשו את הגברים היהודים למחנה הריכוז זכסנהאוזן (Sachsenhausen) כמה מהם חזרו לעיר והצליחו להגר לארצות אחרות עוד לפני שפרצה המלחמה (ספטמבר 1939).

ב-1940, כשכל יהודי פריזיה המזרחית גורשו, חדלה גם הקהילה היהודית של אזנס להתקיים.

צלה

Celle

עיר ובירת מחוז צלה, בסקסוניה התחתונה, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: בסוף המאה ה-17; שיא האוכלוסייה היהודית: 100 בסוף המאה ה-19.

חברי הקהילה היהודית של צלה כללו יהודי חצר, סוחרים, יצרנים, רופאים, עורכי דין, בנקאים ובעלי חנויות כלבו. הקהילה היהודית קידשה בית קברות בברגה (Am Berge) בשנת 1692. בשנת 1740 הוחלפו חדרי התפילה בבית כנסת ברחוב המעגל (Kreise) (הוגדל בשנת 1883). הקהילה הקימה בית ספר יהודי בשנת 1832 – ובראשו עמדו מורים ששימשו לעתים כחזנים וכשוחטים – מקהלה, אגודת צדקה וקופת חולים.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) הושחתו בתים ועסקים בבעלות יהודים, התעללו פומבית ביהודים, וגברים יהודים גורשו למחנה הריכוז הנאצי בזקסנהאוזן. פנים בית הכנסת נהרס, וחפצי קודש וספרי תורה הושלכו לרחוב.

באוקטובר 1939 נותרו בצלה רק 15 יהודים. החל משנת 1942 היהודים שנותרו נאלצו להתגורר בבית הספר, בהמתנה לגירושם למחנות הריכוז. בשנת 1945, התקפה של בעלות הברית על מסילת הברזל של צלה אִפשרה לאסירי מחנות הריכוז להימלט. נרדפים על ידי ה-"אס-אס" ותושבים מקומיים, אלפים מהנמלטים נהרגו. לפחות 12 יהודי צלה מתו במהלך השואה.

בית הכנסת, אחד מבתי המסגרת העתיקים ביותר בסקסוניה התחתונה, שופץ על ידי העיר בשנת 1974. הוא לא רק נושא לוח זיכרון, אלא שהוא משמש, מאז 1997, את הקהילה היהודית החדשה של צלה.

-------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

ברמקה

Bremke

כפר במועצה מקומית גלייכן (Gemeinde Gleichen) בסקסוניה התחתונה, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: ב-1727; שיא האוכלוסייה היהודית: 159 ב-1852 (16.7% מכלל האוכלוסייה); האוכלוסייה היהודית בשנת 1933: 26.

יהודי גלייהאוזן (Gelliehausen) ווולמארסהאוזן (Woellmarshausen) היו מסונפים לקהילה היהודית של ברמקה ב-1853 וב-1877 בהתאמה.

בשנת 1828 בנה גוי תושב ברמקה בית כנסת על נכס שלו (רחוב העיר הקדושה, 42)  (Heiligenstaedterstrasse 42); הקהילה היהודית מימנה את הבנייה ואחר כך שילמה שכר דירה חודשי. מקווה הוקם בבניין שכור בשנת 1845, ובאותה עת היה בברמקה בית ספר יסודי יהודי שהמורה שירת גם כחזן וכשוחט. לאחר שבית הספר נסגר בשנת 1914 למדו ילדים לימודי דת אצל מורה מהייליגנשטאדט ואחר כך אצל מורה מגטינגן. יהודי ברמקה הקימו שני בתי קברות – האחד במאה ה-18 (הורחב בשנת 1800), והשני בשנת  1844 (היה גם בית קברות בוולמארסהאוזן). 11 תלמידי בית ספר קיבלו הדרכה דתית ב-1933.

נאצים תקפו שוב ושוב את בית הכנסת, בתגובה לכך, בשנת 1934 התפילות נערכו בבתים פרטיים. עסקים בבעלות יהודית נשדדו בשנת 1937. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) נבזזו חנויות בבעלות יהודית; בית הכנסת וחפצי הפולחן נשרפו. מאוחר יותר, בסתיו 1939, עזבו את האזור שישה היהודים האחרונים של ברמקה, וכך גם ארבעה היהודים הנותרים בגלייהאוזן. לפחות 22 יהודי ברמקה ו-7 מגלייהאוזן נספו בשואה. בית הקברות הישן נמכר בשנת 1941, החדש – בשנת 1944.

----------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

 

איינבק

(במקורותינו איינבכא, איימביק)

עיר בסאכסוניה תחתית, גרמניה.

ב-1968 התגוררו באיינבק שני יהודים.

ב-1298 הועלו יהודים על המוקד באיינבק וב-1579 גורשו מן העיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 קיבלו איגרות-חסות מן הדוכס המקומי, חרף התנגדות התושבים. במאה ה- 18 הורשו רק בודדים להתגורר במקום. בראשית המאה ה-19 היו בעיר 16 משפחות יהודיות וב-1880 - 139 נפש (%2.04 מכלל האוכלוסיה). ב-1896 נחנך בית- כנסת חדש שנהרס על-ידי הנאצים ב-1938. ב-1932 נשארו בעיר 58 יהודים וב-1939 - 9; מאלה נשאר בחיים אחרי המלחמה רק אחד.

גטינגן GOETTINGEN


עיר במדינת סכסוניה התחתית (NIEDERSACHSEN) במערב-גרמניה.


העיר שוכנת בעמק הרחב של נהר ליינה (LEINE), והיא צומת מסילות ברזל ומרכז של תעשיות קלות, ביניהן תעשיות עתירות ידע, ייצור מכונות, מכשירי חשמל, כימיקלים, מכשירים אופטיים מדוייקים ומכשירים של מכאניקה עדינה לצרכים שימושיים ומדעיים. האוניברסיטה של גטינגן נוסדה ב-1737, ואחת הפקולטות החשובות שבה היא הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע.

הקהילה היהודית

יהודים בגטינגן נזכרים לראשונה בתעודה מן המאה ה-13. הקהילה מנתה תריסר משפחות ושילמה %4.5 מכלל המסים העירוניים. הקהילה נחרבה בפרעות המגיפה השחורה ב-1350, שוקמה כעבור עשרים שנה וב-1591 גורשו היהודים. מעטים השתקעו בעיר במאה ה-17, וב- 1718 ניתנה ליהודים רשות לרכוש בה נכסי דלא ניידי. ברובע האוניברסיטאי הותרה הישיבה לשלש משפחות יהודיות בלבד. ב-1910 מנתה הקהילה 661 נפש - %1.75 מאוכלוסיית העיר.

ב-1859 נתמנה באוניברסיטת גטינגן הפרופסור היהודי הראשון באוניברסיטה גרמנית, המתמטיקאי מוריץ אברהם שטרן. האוניברסיטה השתבחה בחוקרי המקרא דוגמת י"ג אייכהורן, ג"ה אוואלד, פאול דה לאגארד ויוליוס וולהאוזן.

ב-1932 היו בקהילת גטינגן 411 יהודים.


תקופת השואה

ב-1933, כאשר ג'יימס פראנק, חתן פרס נובל בפיסיקה, פרש ממשרתו, נמצאו פרופסורים גרמניים שתבעו להעמידו לדין באשמת "חבלה". שישה פרופסורים אחרים, וביניהם אוטו נויגבאואר, ריכארד קוראנט, ניקולאוס פבזנר ואויגן קאספארי, פרשו מאונס.

ערב מלחמת-העולם השנייה לא נותרו בגטינגן אלא כ-170 יהודים. ב-1942 נלקחו אחרוני היהודים למחנה טרזיינשטאדט. יהודים ממוצא מזרח-אירופי שולחו לגטו וארשה. ב-20 באוקטובר אותה השנה נותרו רק תשעה יהודים בעיר.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי השואה חודשו חיי הקהילה היהודית באופן מוגבל. באמצע שנות השישים התגוררו בגטינגן כ- 25 יהודים.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

מספר היהודים גדל בעיר בעקבות הגירת יהודים מברית המועצות לשעבר . הקהילה בעיר הוא קונסרבטיבית ובשנת 2008 חנכה בית כנסת חדש . כיום בקהילה כ - 200 חברים . רב הקהילה הוא הרב סולומון . לקהילה יש מרכז קהילתי שכולל מטבח, משרד,חדר ישיבות,ספריה,מרכז נוער,חדר מוסיקה בו הקהילה מפעילה להקה מוסיקלית. בשנת 2002 הוקם בית מדרש קהילתי שבו ניתנות הרצאות ,שיעורים ומתקיימת בו פעילות חברתית מגוונת . במקום ישנה מסעדב כשרה שנקראת ביסטרו לוינשטיין .

בעיר הוקמו אנדרטאות רבות לזכר הנרצחים בשואה . לקהילה 2 בתי עלמין , ישן שכיום סגור וניתן לבקר בו וחדש הפעיל גם כיום.

לקהילה קשרים טובים עם שאר הדתות בעיר וגם ישנו קשר עם האוניברסיטה המקומית.

 

הנובר

עיר בגרמניה. בגרמניה המערבית מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990.

 

היסטוריה

במקורות מ-1292 מדובר על יישוב יהודי בעיר העתיקה של הנובר. זאת הייתה תקופת גידול לעיר ויהודים, מלווים בריבית, היו רצויים שם; חוק עירוני משנת 1303 אף אוסר על תושבי המקום לפגוע לרעה ביהודים "בדיבור או במעשה". הקהילה גדלה במידה ניכרת אך גורשה מן העיר בשנות "המגיפה השחורה". ב-1375 התירו הדוכסים לשלטונות העיר להכניס יהודים ולגבות מהם מס. ב-1500 ישבו גם ב"עיר החדשה" (ב-1540 התגוררו 3 משפחות בעיר העתיקה ובעיר החדשה, ולהם רב ובית כנסת). עוד ב-1451 הנהיג הבישוף של מינדן את גזירת אות הקלון, וכעבור מאה שנה נאלצו להאזין בבית הכנסת לדרשות של מטיף החצר אורבאוס רגיוס. במחצית השנייה של המאה ה-16 הוציאו הדוכסים שישה צווי-גירוש נגד היהודים; חלקם בוטלו וחלקם לא הוצאו לפועל, כנראה בהתערבות העיריה. ב-1588 הוטל איסור על קשרי מסחר עם יהודים.

ב-1608 ישבו שש משפחות יהודיות בעיר החדשה, אך כאשר פתחו בית-כנסת קמו העירוניים והרסו אותו (1613). לבקשת יהודי-החצר ליפמן בהרנס, נוסדה רבנות בדוכסות של הנובר וב-1704 הוקם "מנין" באחד הבתים. ב- 1710 היו בעיר 7 משפחות יהודיות, ואילו ב-1833 - 537.

הנובר נעשתה מקום תורה ומרכז חשוב לאנשי כספים ביהדות גרמניה. ב- 1870 נחנך בית כנסת גדול, שהורחב ב-1900 (ונהרס ב-1938). בשנים 1880-1848 פעל בית מדרש למורים במקום בהנהלת החוקר סולומון פרנסדורף, ועם חשובי הרבנים בעיר נמנו נתן אדלר וזליג גרונמן (1918-1844). ליד העיר הוקם ב-1893 בית-ספר יהודי לגננות נוי ולגידול ירקות ופירות שהתקיים עד 1942.

ב-1861 מנתה האוכלוסייה היהודית בהנובר 1,120 נפש, ערב מלחמת העולם הראשונה כ-5,000.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1945) הייתה הנובר בן עשר הקהילות הגדולות בגרמניה, עם יותר מ- 20 מוסדות תרבות וצדקה. על גזירות המשטר הגיבה בחיזוק מערכת החינוך היהודי ותנועות הנוער בהכשרת היהודים לקראת הגירה. ההרס החל למעשה ב-1938 עם חורבן בתי הכנסת והשלטת הטרור. קרוב ל-2,900 מיהודי הנובר נשלחו למחנות ריכוז .

 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000

אחרי המלחמה חזרו לעיר 66 ניצולים, וב-1963 נפתח בית- כנסת חדש.

ב-1966 התגוררו בעיר 450 יהודים. בשנת 1988  נפתח באוניברסיטה המרכז האירופאי למוסיקה יהודית לשימור ושיקום המוסיקה הליטורגית היהודית .

לפי נתוני הארגונים היהודיים , בשנת 2004 מנתה הקהילה כ - 4000 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. מאז שנת 1997 מכהן רב בקהילה . בשנת 1995 הוקמה קהילה נוספת ליברלית שמנתה בשנת 2005 כ - 450 חברים . 

בעיר שוכנים שני ארגוני הקהילות היהודיות של סקסוניה התחתונה ומרכז איגוד הקהילות הליברליות בגרמניה . בעיר ישנם ארגונים יהודיים רבים כמו - זיכרון ילדי השואה , הצעירים היהודיים בגרמניה , זיכרון ליל הבדולח, הנצחת יהודי הנובר ועוד רבים אחרים .

יש בעיר 3 בתי כנסת אורתודוקסיים  , כולל חב"ד ובית כנסת ליברלי . כן ישנו מרכז חב"ד בהנהלת הרב בנימין וולף . המרכז כולל בית חב"ד , בית כנסת, מקווה , אוכל כשר , חינוך מבוגרים , מרכז לסטודנט היהודי , בנות מצווה, מחנות קיץ ושאר צרכי דת. כן יש בעיר מוזיאון יהודי . במרכז העיר הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה .

לקהילה הליברלית יש קבוצת מחול המקיימת הופעות . שתי הקהילות מקיימות מרכזי לימוד לצעירים .יש 3 בתי עלמין יהודיים , 2 ישנים ואחד פעיל . לקהילה יש גם מרכז קהילתי שמספק שירותים במגוון תחומים - צרכי דת, בית ספר של יום ראשון, מקהלה, מקווה, שירותים חברתיים , לימודי דת , מרכז נוער , מפגשים לניצולי השואה , פרויקט מוסיקה , מפגשי מבוגרים , אירועי חברה ותרבות וטיולים . יוצא לאור ידיעון הקהילה בגרמנית וברוסית .