קהילת יהודי צלה

Lower Saxony

Niedersachsen

A Land (state) in northwest Germany bordering the North Sea. 

הנובר

עיר בגרמניה. בגרמניה המערבית מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990.

 

היסטוריה

במקורות מ-1292 מדובר על יישוב יהודי בעיר העתיקה של הנובר. זאת הייתה תקופת גידול לעיר ויהודים, מלווים בריבית, היו רצויים שם; חוק עירוני משנת 1303 אף אוסר על תושבי המקום לפגוע לרעה ביהודים "בדיבור או במעשה". הקהילה גדלה במידה ניכרת אך גורשה מן העיר בשנות "המגיפה השחורה". ב-1375 התירו הדוכסים לשלטונות העיר להכניס יהודים ולגבות מהם מס. ב-1500 ישבו גם ב"עיר החדשה" (ב-1540 התגוררו 3 משפחות בעיר העתיקה ובעיר החדשה, ולהם רב ובית כנסת). עוד ב-1451 הנהיג הבישוף של מינדן את גזירת אות הקלון, וכעבור מאה שנה נאלצו להאזין בבית הכנסת לדרשות של מטיף החצר אורבאוס רגיוס. במחצית השנייה של המאה ה-16 הוציאו הדוכסים שישה צווי-גירוש נגד היהודים; חלקם בוטלו וחלקם לא הוצאו לפועל, כנראה בהתערבות העיריה. ב-1588 הוטל איסור על קשרי מסחר עם יהודים.

ב-1608 ישבו שש משפחות יהודיות בעיר החדשה, אך כאשר פתחו בית-כנסת קמו העירוניים והרסו אותו (1613). לבקשת יהודי-החצר ליפמן בהרנס, נוסדה רבנות בדוכסות של הנובר וב-1704 הוקם "מנין" באחד הבתים. ב- 1710 היו בעיר 7 משפחות יהודיות, ואילו ב-1833 - 537.

הנובר נעשתה מקום תורה ומרכז חשוב לאנשי כספים ביהדות גרמניה. ב- 1870 נחנך בית כנסת גדול, שהורחב ב-1900 (ונהרס ב-1938). בשנים 1880-1848 פעל בית מדרש למורים במקום בהנהלת החוקר סולומון פרנסדורף, ועם חשובי הרבנים בעיר נמנו נתן אדלר וזליג גרונמן (1918-1844). ליד העיר הוקם ב-1893 בית-ספר יהודי לגננות נוי ולגידול ירקות ופירות שהתקיים עד 1942.

ב-1861 מנתה האוכלוסייה היהודית בהנובר 1,120 נפש, ערב מלחמת העולם הראשונה כ-5,000.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1945) הייתה הנובר בן עשר הקהילות הגדולות בגרמניה, עם יותר מ- 20 מוסדות תרבות וצדקה. על גזירות המשטר הגיבה בחיזוק מערכת החינוך היהודי ותנועות הנוער בהכשרת היהודים לקראת הגירה. ההרס החל למעשה ב-1938 עם חורבן בתי הכנסת והשלטת הטרור. קרוב ל-2,900 מיהודי הנובר נשלחו למחנות ריכוז .

 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000

אחרי המלחמה חזרו לעיר 66 ניצולים, וב-1963 נפתח בית- כנסת חדש.

ב-1966 התגוררו בעיר 450 יהודים. בשנת 1988  נפתח באוניברסיטה המרכז האירופאי למוסיקה יהודית לשימור ושיקום המוסיקה הליטורגית היהודית .

לפי נתוני הארגונים היהודיים , בשנת 2004 מנתה הקהילה כ - 4000 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. מאז שנת 1997 מכהן רב בקהילה . בשנת 1995 הוקמה קהילה נוספת ליברלית שמנתה בשנת 2005 כ - 450 חברים . 

בעיר שוכנים שני ארגוני הקהילות היהודיות של סקסוניה התחתונה ומרכז איגוד הקהילות הליברליות בגרמניה . בעיר ישנם ארגונים יהודיים רבים כמו - זיכרון ילדי השואה , הצעירים היהודיים בגרמניה , זיכרון ליל הבדולח, הנצחת יהודי הנובר ועוד רבים אחרים .

יש בעיר 3 בתי כנסת אורתודוקסיים  , כולל חב"ד ובית כנסת ליברלי . כן ישנו מרכז חב"ד בהנהלת הרב בנימין וולף . המרכז כולל בית חב"ד , בית כנסת, מקווה , אוכל כשר , חינוך מבוגרים , מרכז לסטודנט היהודי , בנות מצווה, מחנות קיץ ושאר צרכי דת. כן יש בעיר מוזיאון יהודי . במרכז העיר הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה .

לקהילה הליברלית יש קבוצת מחול המקיימת הופעות . שתי הקהילות מקיימות מרכזי לימוד לצעירים .יש 3 בתי עלמין יהודיים , 2 ישנים ואחד פעיל . לקהילה יש גם מרכז קהילתי שמספק שירותים במגוון תחומים - צרכי דת, בית ספר של יום ראשון, מקהלה, מקווה, שירותים חברתיים , לימודי דת , מרכז נוער , מפגשים לניצולי השואה , פרויקט מוסיקה , מפגשי מבוגרים , אירועי חברה ותרבות וטיולים . יוצא לאור ידיעון הקהילה בגרמנית וברוסית .

 

 

הילדסהיים

עיר ליד האנובר, גרמניה. מסיום מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית.

הקהילה היהודית

ראשית היישוב היהודי במקום באמצע המאה ה-14; הוא נפגע קשות בשנות "המגיפה השחורה" (1349-1348) אך כעבור 30 שנה כבר ישבו בעיר כ-80 יהודים, ברחוב משלהם, עם בית-כנסת ןבית עלמין; כולם התפרנסו מהלוואות בריבית. ב-1457 גורשו ובית-הכנסת נהרס. ב- 1520 השיג זכות-מגורים בעיר ההרפתקן היהודי "מיכל הגדול" ובעקבותיו באה קבוצת יהודים, ביניהם הרץ, רופא הבישוף. צו גירוש שהוצא נגד היהודים ב-1595 בוטל לאחר שהגישו תביעה לבית- הדין הקיסרי; הותר להם לחזור כעבור שש שנים וב-1662 הוענקה להם איגרת חסות והותקנו סדרי השלטון הפנימי של הקהילה. בית- כנסת הוקם בתחילת המאה ה- 17. ב-1726 מנתה הקהילה 60-40 משפחות בעלות היתר-מגורים; האחרים הורשו להוסיף ולהתגורר במקום בזכות שתדלנותם של הקרובים למלכות. כאשר הועברה העיר לשלטון בית האנובר (1815) חלה הרעה במעמדם החוקי של היהודים. לקראת סוף המאה ה-19 התגוררו בהילדסהיים 513 יהודים (%2 מכלל האוכלוסיה) וכמספר הזה ב-1933. עם הבולטים שברבני העיר נמנו הוגה הדעות יעקב גוטמן ויורשו א. לווינסקי, שהירבה לכתוב על תולדות הקהילה. ב"ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938) הועלה באש בית הכנסת וחנויות
יהודיות נשדדו; במאי 1939 נותרו בעיר 210 יהודים ורובם הובלו לתרזיינשטאדט, ביולי 1942, מעטים חזרו. 

הקהילה היהודית אחרי השואה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה לאחר השואה , אך בסוף שנות השישים ישבו בה 8 יהודים בלבד . בשנת 1988 הוקמה בעיר אנדרטה במקום בו היה בניין בית הכנסת שחרב בימי השואה .

רק בשנת 1997 הקהילה גדלה כאשר נוספו היהודים שהיגרו מברית המועצות לשעבר . בשנת 2009 נחנך בעיר בית כנסת רפורמי ואז מנתה הקהילה 35 חברים . על ביתו של אוסקר שינדלר שהיה תושב העיר עד מותו בשנת 1974 , נתלה שלט זיכרון . בנוסף שוקמו מספר בתי יהודים בעלי עניין ארכיטקטוני . במקום יש 3 בתי עלמין יהודיים , כאשר 2 הישנים נסגרו והשלישי החדש יותר עדיין בשימוש .

 

נינבורג על הווזר

Nienburg / Weser

עיר ובירת מחוז נינבורג, בסקסוניה התחתונה, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: ב-1681; שיא האוכלוסייה היהודית: 143 ב-1895; האוכלוסייה היהודית בשנת 1933: 77.

יהודי נינבורג התפללו במתקנים שכורים עד 1817, כאשר הקהילה חנכה לבסוף בית כנסת ברחוב לאנגה (Lange Strasse), בבניין שנתרם על ידי אלמנתו של מרקוס אברהם. ילדים למדו תורה בבית המורה עד שהוקם, בשנת 1868, בית ספר יהודי (נסגר בשנת 1924). מקום מושב הרבנות המחוזית היה בהנובר, אך קהילת נינבורג תחזקה בית קברות משלה. בשנת 1933 פעלו בקהילה חברה קדישא, אחוות אחיות, חברה להיסטוריה וספרות יהודית וקבוצת נוער ציונית; אולם בשנת 1933 אף יהודי לא התגוררו יותר בערים המסונפות: דרקנבורג, לוהה וסיידנבורג (Drakenburg, Lohe and Siedenburg). מרשומות עולה כי קבוצת הספרות הנ"ל הפסיקה את פעילותה לאחר מותו של המורה מר סולי כץ.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), הרסו פלוגות ס"ס וכמה אנשים מקומיים את פנים בית הכנסת, את כלי הקודש, את הבתים והעסקים בבעלות יהודית, כולל חנות הרהיטים של משפחת מרקוס אברהם. לאחר שבית הכנסת נהרס הקימו ל' וויינברג ושישה נוספים עמותת בית כנסת אחרת. לאחר ינואר 1939, כאשר בעיירות הסמוכות נסגרו בתי העלמין היהודיים הקטנים יותר, נערכו כל הקבורה בנינבורג; עד אז האוכלוסייה היהודית התמעטה עד ל-19 אנשים. ב-28 במרץ 1942 נשלחו 18 היהודים הנותרים לגטאות, למחנות ריכוז או למחנות מוות.

בבית הקברות – שהושחת בשנת 1985, 1989 ושוב בשנת 1997 – מוצג לוח זיכרון.

-------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

פיינה

Peine

עיר ובירת מחוז פיינה בסקסוניה התחתונה, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: 1603 (ראה להלן); שיא האוכלוסייה היהודית: 300 ב-1762; האוכלוסייה היהודית בשנת 1933: 103.

יהודים התיישבו בפאתי פיינה בשנת 1603, אך רק ב-1807 עד 1813 החלו יהודים לגור בתוך העיר. הקהילה תחזקה בית כנסת, בית ספר יסודי (1873-1838) ובית קברות, שהיה ממוקם בטלגט (Telgte) והורחב בשנת 1803. בשנת 1907 נחנך ברחוב בודנשטט/גתה (כיום רחוב הנס-מרבורגר) בית כנסת חדש, שכלל גם בית ספר ודירה למורה. בית הכנסת הישן נהרס. בשנת 1932/33 16 תלמידי בית ספר יהודים למדו תורה. הקהילה העסיקה מורה וחזן, ותמכה בארגון רווחת נשים (שהוקם בשנת 1919) ובסניף של ההתאחדות המרכזית של אזרחי גרמניה בעלי אמונה יהודית; רשומות משנת 1899 ו-1924 מזכירות "חברה קדישא", אך איננו יודעים בוודאות אם היא תִפקדה עדיין בשנת 1933.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) פגעו מתפרעים בבית הכנסת, בבית הקברות ובחנויות בבעלות יהודית. 16 גברים נעצרו למחרת בבוקר, וכוחות ס"ס השחיתו בתי יהודיים; הנס מרבורגר, נער בן 16, נרצח. בית הכנסת הועלה באש, ולאחר מכן, בשנת 1939, הריסותיו סולקו. בית הקברות היהודי של פיינה נהרס בשלב כלשהו לאחר 1942, באותה שנה שבה קנתה חברת דיור את אתר בית הכנסת. עד אוגוסט 1939 עזבו שני שלישים מהאוכלוסייה היהודית את פיינה. היהודים הנותרים אולצו לעבור לצריף ברחוב וולטורפר ב-1942-1941. בשנים 1942, 1944 ו-1945 גורשו יהודים מפיינה ומהמלרוולד (Haemelerwald) לוורשה ולמחנה הריכוז הנאצי טרזיינשטאט. לפחות 60 יהודים מפיינה ומהוהנאמלן (Hohenhameln) הסמוכה נִספו בשואה (קהילות המלרוולד והוהנאמלן היו מסונפות לקהילה היהודית של פיינה).

כיום, אתר בית הכנסת משמש כפארק. באתר בית הכנסת הוקמו לוחות זיכרון וטבלאות (בשנים 1948 ו-1979 בהתאמה), בבית הקברות (לפני 1947), ובבתי משפחות מרבורגר ופרל (בשנים 1999 ו-2000 בהתאמה). מספר לוחות זיכרון חוללו בשנת 1950, 1971 ושוב בשנת 1990.

הסרט "אירופה אירופה" מבוסס על האוטוביוגרפיה של שלמה פרל, יליד פיינה.

-------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

Burgdorf, Germany

A town in the Hanover Region, in Lower Saxony, Germany

First Jewish presence in Burgdorf is documented in 1689, when a Jewish merchant who traded in “all kinds of goods of woolen and linen” settled in the town. In 1738 there were four Jewish families in Burgdorf. The number of the Jewish inhabitants in the town increasd during the 18th century and the first half of the 19th century with 79 Jews recorded in 1823, then 95 in 1833 and a peak of 114 in 1871. After the second half of the 19th century their number declined to 95 in 1895, then 86 in 1925 and 75 in 1930. The rise to power of the Nazis in 1933 led to an accelerated emigration out of the town, with 35 Jews left in 1937 and only 11 in 1939.

The community included the Jews who lived in the nearby villages of Burgwedel, Isernhagen, and Lehrte. During early 18th century the prayers were held in a private prayer room. A synagogue was built later during the 18th century. This building was destroyed by a fire in 1809 and replaced in 1811 by a new synagogue at 2 Poststrasse in the city center. In the first half of the 19th century a Jewish school was opened. It continued to function until the 1920s. 

The synagogue prayers could not be held after 1935, after the local cantor moved to Hannover. Due to its proximity to a row of houses, the synagogue was not set onfire during the Pogrom Night in Nov. 9, 1938. In 1939 the community was forced to sell the building of the synagogue to the local municipality who turned it into the office of the local Hitlerjugend Nazi organization. In March 1942 the remaining Jews of Burgdorf were deported from Hanover to Warsaw Ghetto, none of them survived the Holocaust.

Notable former Jewish residents of Burgdorf include Ernst Pinchas Blumenthal, author Die Gläserene Wand - ein Burgdorfer Roman and Diener am Licht – Eine Biographie Theodor Herzls, and Rabbi Dr. Bruno Italiener (1881-1956) who served as rabbi in Darmstadt, Hamburg and London.

The building of the former synagogue served as a library from 1944 until 1959, then it was sold in 1961. In 2007, the building, now owned a local businessman, was restored and rented out to the Burgdorf municipality on a long-term basis to be used as a museum and premises for cultural activities. A plaque mentioning the former synagogue was placed on the building.