חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי גראנאדה

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
207702
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
יהוסף הנגיד (1035-1066) , משורר. נולד בממלכת גרנדה, ספרד, והיה בנו של שמואל הנגיד ויורשו בניהול ענייני הממלכה. את ניסיונותיו הראשונים בכתיבת שירה עשה, כנראה, כשהיה בן תשע והצטרף לאביו לאחד ממסעות המלחמה שלו. השירים נכללו על ידי אביו בדיוואן שהחל לכתוב שנה קודם לכן. כמו שירי אביו, גם שיריו משקפים מאורעות בחייו. אולם, רבים משיריו נעלמו.
ב-1064, בזמן המאבק החריף שניטש בין מלכי גרנדה וסביליה, היה מעורב בתככי הארמון. הוא הקיף עצמו ביהודים עשירים, סוכנים וקצינים של המלך. מכיוון שהיה גאוותן ובלתי אהוד, נעשה תוך זמן קצר מטרה להאשמות חמורות. יהוסף נרצח כתוצאה מהתגרות של תיאולוג מוסלמי קנאי, ובעקבות הרצחו נערך טבח אכזרי ביהודי גרנדה.
בלשן, פילוסוף, משורר וחוקר הלכה. סעדיה בן מימון אבן דנן נולד בגרנדה, ספרד. תחילה שימש כדיין בגרנדה, ואחרי גירוש יהודי ספרד – באוראן, אלג'יריה. אחדות מן התשובות שכתב מכילות מידע חשוב ביותר. חיבורו "החוק החיוני לשפה העברית" (שנכתב בערבית) עוסק, בין היתר, במלאכת השיר (פרוזודיה) והוא החיבור הראשון שניסה להשוות את המשקל העברי לערבי. סעדיה ערך גם לכסיקון תלמודי ומילון עברי בערבית. שירתו ממשיכה את המסורת של קודמיו הגדולים בספרד המוסלמית. כמוהם, הוא חיבר שירים ששיקפו את יפי השפה, ולא שלל שירה חילונית. אחד משיריו, "מורה נבוכים", נכתב לכבוד הרמב"ם. נפטר באוראן, אלג'יריה.
שמואל הנגיד (993-1056) , ואזיר של גרנדה (Granada), משורר ומלומד. עלייתו והקריירה שלו מציינים את פסגת ההישגים של היהודי בספרד המוסלמית בימי הביניים. נולד בקורדובה כבן למשפחה מפורסמת שהגיעה ממרידה. קיבל חינוך יהודי וחינוך כללי מעולה. ב-1013, לאחר הכיבוש של השבטים הברבריים מצפון-אפריקה, נאלץ לברוח מקורדובה. שמואל יצא למלגה וקצת אחר כך פנה אליו השליט הברברי של גרנדה. הוא הפך להיות גובה המסים שלו, יועץ הוואזיר, ואחר כך – הוואזיר עצמו. ב-1027 העניקו לו היהודים את התואר "נגיד" יהודי ספרד. כוואזיר הנהיג את צבא גרנדה במלחמתה הממושכת עם סביליה המוסלמית. מקור חשוב למידע על המערכות הצבאיות שניהל מצוי בשירים שבדיואן שלו. נפטר במהלך קרב.
יצירתו המרכזית היא "הלכה". "ספר הילכתא גברתא" הוא ספר המשלים ומפרש את ה"הלכה". שמואל הנגיד כתב גם ביקורת על הקוראן. כמנהיגה של יהדות ספרד התכתב עם חוקרים ומלומדים בני דורו. היה אחד מפטרוניו של שלמה אבן-גבירול. עיקר שיריו של שמואל הנגיד נמצאים בשלושה ספרים: "בן תהלים", "בן משלי" ו"בן קהלת". בשירתו מבחר נושאים מגוון, המעניק מידע רב. בין שיריו יש שירי מלחמה, שירי אהבה ויין, שירי הלל, שירי ידידות ופולמוס, שירי קינה, חכמה ומוסר. שמואל ראה בסבלות היהודים בגלות את סבלותיו שלו והוא מבטא בשיריו את כמיהתו לגאולה.
יהוסף הנגיד (1035-1066) , משורר. נולד בממלכת גרנדה, ספרד, והיה בנו של שמואל הנגיד ויורשו בניהול ענייני הממלכה. את ניסיונותיו הראשונים בכתיבת שירה עשה, כנראה, כשהיה בן תשע והצטרף לאביו לאחד ממסעות המלחמה שלו. השירים נכללו על ידי אביו בדיוואן שהחל לכתוב שנה קודם לכן. כמו שירי אביו, גם שיריו משקפים מאורעות בחייו. אולם, רבים משיריו נעלמו.
ב-1064, בזמן המאבק החריף שניטש בין מלכי גרנדה וסביליה, היה מעורב בתככי הארמון. הוא הקיף עצמו ביהודים עשירים, סוכנים וקצינים של המלך. מכיוון שהיה גאוותן ובלתי אהוד, נעשה תוך זמן קצר מטרה להאשמות חמורות. יהוסף נרצח כתוצאה מהתגרות של תיאולוג מוסלמי קנאי, ובעקבות הרצחו נערך טבח אכזרי ביהודי גרנדה.
GRANADA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

גרנדה הוא שמם של עיר ומחוז באנדלוסיה, בדרום ספרד. על פי אגדה אחת, קומץ יהודים שגורשו מארץ ישראל ע"י נבוכדנצא אחרי חורבן בית המקדש הראשון, התיישב בגרנדה. כאשר גרנדה נכבשה ע"י המוסלמים בשנת 711, בין מגיניה היו גם חיילים יהודים. גרנדה מתועד כשם משפחה יהודי עם גבריאל גרנדה במקסיקו בשנת 1642. שם המשפחה גרנדה מתועדבצפון אמריקה עם יצחק הנריקס גרנדה, אשר התקבל לגילדת "הפרימן" של העיר ניו יורק בשנת 1688.

במאה ה-20 הגרסה דה גרנדה מתועדת כשם משפחה יהודי עם שמואל הנריקס דה גרנדה מסורינם, אשר נספה בשואה בזמן מלחמת העולם השנייה בעת שהיה בביקור בהולנד.
מזרקת האריות מהמאה ה-14
באלהמברה, גרנדה, ספרד.
מזרקה דומה, שהיתה בארמונו של שמואל הנגיד,
היתה מקור השראה למשורר-הפילוסוף שלמה אבן גבירול.
המשוררים העבריים בספרד קיבלו השראה מהאמנות שמסביבם.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
שמואל הנגיד (993-1056) , ואזיר של גרנדה (Granada), משורר ומלומד. עלייתו והקריירה שלו מציינים את פסגת ההישגים של היהודי בספרד המוסלמית בימי הביניים. נולד בקורדובה כבן למשפחה מפורסמת שהגיעה ממרידה. קיבל חינוך יהודי וחינוך כללי מעולה. ב-1013, לאחר הכיבוש של השבטים הברבריים מצפון-אפריקה, נאלץ לברוח מקורדובה. שמואל יצא למלגה וקצת אחר כך פנה אליו השליט הברברי של גרנדה. הוא הפך להיות גובה המסים שלו, יועץ הוואזיר, ואחר כך – הוואזיר עצמו. ב-1027 העניקו לו היהודים את התואר "נגיד" יהודי ספרד. כוואזיר הנהיג את צבא גרנדה במלחמתה הממושכת עם סביליה המוסלמית. מקור חשוב למידע על המערכות הצבאיות שניהל מצוי בשירים שבדיואן שלו. נפטר במהלך קרב.
יצירתו המרכזית היא "הלכה". "ספר הילכתא גברתא" הוא ספר המשלים ומפרש את ה"הלכה". שמואל הנגיד כתב גם ביקורת על הקוראן. כמנהיגה של יהדות ספרד התכתב עם חוקרים ומלומדים בני דורו. היה אחד מפטרוניו של שלמה אבן-גבירול. עיקר שיריו של שמואל הנגיד נמצאים בשלושה ספרים: "בן תהלים", "בן משלי" ו"בן קהלת". בשירתו מבחר נושאים מגוון, המעניק מידע רב. בין שיריו יש שירי מלחמה, שירי אהבה ויין, שירי הלל, שירי ידידות ופולמוס, שירי קינה, חכמה ומוסר. שמואל ראה בסבלות היהודים בגלות את סבלותיו שלו והוא מבטא בשיריו את כמיהתו לגאולה.
בלשן, פילוסוף, משורר וחוקר הלכה. סעדיה בן מימון אבן דנן נולד בגרנדה, ספרד. תחילה שימש כדיין בגרנדה, ואחרי גירוש יהודי ספרד – באוראן, אלג'יריה. אחדות מן התשובות שכתב מכילות מידע חשוב ביותר. חיבורו "החוק החיוני לשפה העברית" (שנכתב בערבית) עוסק, בין היתר, במלאכת השיר (פרוזודיה) והוא החיבור הראשון שניסה להשוות את המשקל העברי לערבי. סעדיה ערך גם לכסיקון תלמודי ומילון עברי בערבית. שירתו ממשיכה את המסורת של קודמיו הגדולים בספרד המוסלמית. כמוהם, הוא חיבר שירים ששיקפו את יפי השפה, ולא שלל שירה חילונית. אחד משיריו, "מורה נבוכים", נכתב לכבוד הרמב"ם. נפטר באוראן, אלג'יריה.
יהוסף הנגיד (1035-1066) , משורר. נולד בממלכת גרנדה, ספרד, והיה בנו של שמואל הנגיד ויורשו בניהול ענייני הממלכה. את ניסיונותיו הראשונים בכתיבת שירה עשה, כנראה, כשהיה בן תשע והצטרף לאביו לאחד ממסעות המלחמה שלו. השירים נכללו על ידי אביו בדיוואן שהחל לכתוב שנה קודם לכן. כמו שירי אביו, גם שיריו משקפים מאורעות בחייו. אולם, רבים משיריו נעלמו.
ב-1064, בזמן המאבק החריף שניטש בין מלכי גרנדה וסביליה, היה מעורב בתככי הארמון. הוא הקיף עצמו ביהודים עשירים, סוכנים וקצינים של המלך. מכיוון שהיה גאוותן ובלתי אהוד, נעשה תוך זמן קצר מטרה להאשמות חמורות. יהוסף נרצח כתוצאה מהתגרות של תיאולוג מוסלמי קנאי, ובעקבות הרצחו נערך טבח אכזרי ביהודי גרנדה.

שלמה אבן גבירול (1021 - 1058), משורר ופילוסוף, נולד במלגה, ספרד, וקיבל חינוך נרחב בסרגוסה. התייתם בגיל צעיר, כתב מספר קינות על מות אביו וביכה את שני הוריו ב-1045. סבל ממחלת עור קשה ובילדותו היה חולה לעתים קרובות. בשיריו התלונן על מצב בריאותו ומראהו החיצוני. ההערכה העצמית הגבוהה שלו הביאה אותו, מדי פעם בפעם, לעימות עם אנשים בעלי השפעה שאותם ביקר. למרות זאת, כדי שיוכל להתמסר לשירה ופילוסופיה, היה תלוי בפטרונים עשירים. אחד מפטרוניו היה יקותיאל בן יצחק אבן חזן. עם מותו, ב-1039, כתב עליו אבן גבירול מספר קינות. בעקבות מותו של פטרונו, חלה ירידה במעמדו החברתי של אבן גבירול. באופן קבוע, הוא היה מעורב בסכסוכים עם אצילי סרגוסה, והדבר גרם לו סבל רב.
ב-1045 עזב את סרגוסה וחי זמן מה בגרנדה, שם נהנה מחסותו של שמואל הנגיד. לאחר זמן הם רבו, כתוצאה מביקורתו על שיריו של הנגיד. הרבה אגדות קשורות בחייו של אבן גבירול וגם בתאריך פטירתו ובנסיבותיה.
נותרו רק שני ספרים שאפשר לשייכם בבירור לאבן גבירול: "מקור חיים" ו"תיקון מידות הנפש". נהוג לייחס לו גם שני ספרים אחרים – "ספר על הנפש" ו"מבחר פנינים". מכיוון ששיריו מפוזרים בספרי תפילה ואנתולוגיות, קשה מאוד לזהות אילו מהם נכתבו על ידיו. שיריו של אבן גבירול משקפים את ידיעותיו בעברית התנכ"ית ומוכיחים וירטואוזיות לשונית, תוך הימנעות מן המורכבות האופיינית לקודמיו, משוררים מן הדור הראשון של יהודי ספרד בימי הביניים, כולל שמואל הנגיד. שירתו מגלה את ידיעתו העמוקה בשירה הערבית, בתנ"ך ובספרות התלמודית, במדע (בעיקר באסטרונומיה) ובפילוסופיה הניאו-קלאסית. בשיריו החילוניים נתן אבן גבירול ביטוי לידידותו עם הפטרונים שתמכו בו. הוא הדגיש את ההבדל בינו, המתמסר לחכמה ולאמונה באלוהים, לבין ידידיו, המעורבים בעניינים ארציים ומבקשים הצלחה רגעית. כתב גם חידות רבות.
בזכות השירה הדתית שלו, אבן גבירול נחשב לבכיר משוררי הדת של יהודי ספרד. יצירתו הלירית-דתית מבטאת געגועים ואהבה עמוקה לאלוהים, תוך הבחנה בחוסר החשיבות העצמי שלו ובחוסר יכולתו להילחם בתשוקה או להבין את הרוע הבסיסי שבחושים. שירתו הלאומית חדורה בתקווה לגאולה ובגורלם המיוחד של יהודי ספרד. אירועים פוליטיים שבזמנו הגבירו את מודעותו לסכנות שבגלות ("אשר תשב שכולה"; "לכו בואו והיקבצו"). שירו "הענק" הוא שיר דידאקטי המכוון ללמד את הכללים הבסיסיים של השפה העברית. הפילוסופיה של "מקור חיים" קיבלה ביטוי שירי בחלקו הראשון של "כתר מלכות" שלו.

Najera

Najara, Nagara, Naiera

 

Town in the region of La Rioja, N. Spain.

Najera in La Rioja is located unfar from the city of Burgos and constituted a large and distinguished aljamas (al-Jamāʿa – self-governing Jewish community) in the Kingdom of Navarre respectively Castile.

 

21st Century

The town of Najera has been studied for its Medieval epoch from the millennium until the 16th century. Two Jewish quarters were recorded. One area was within the town of Najera while the other elevated on the hill of Malpica. Sources as textual documentation and architecture were used thereby.

Letters found in the Cairo Genizah first in the 1930s refer to the town of Najera. The script of the letters are Sephardic written around the 11th century. The figures described in the letters had originally come from Narbonne in France to Najera.


History

Najera had an old and important community which maintained relations with the Babylonian Geonim. Letters from the community have been found in the Cairo Genizah. As early as the beginning of the 11th century, the community enjoyed a fuero (municipal charter), which later served as a model for similar grants of privileges to other localities. The blood price for a Jew as specified in the charter was equal to that paid for killing a knight or a member of the clergy. The charter was ratified in 1136 by Alfonso VII, and in the 13th century was included in the fuero of Castile. The Jewish quarter of Najera was located near the city wall and the marketplace in the southern part of the city, and remains of the synagogue have been discovered there. The Jews of Najera owned land and vineyards in the vicinity of the city. The importance of the community toward the end of the 13th century is shown by the tax levied upon it, which amounted in 1290 to 30,318 (according to another source 24,106) maravedis.

In 1360, during the civil war between Peter the Cruel and Henry of Trastamara, Henry's supporters attacked the Jews in Najera and many were killed. The community suffered once more at the time of Peter's victory over Henry in 1367 near Najera. During the 15th century the position of the community in Najera, as well as of the others in the Kingdom, deteriorated, although at the beginning of the century some Jews still owned land and real estate in the old city. During the war against Granada a special levy of 18 1/2 gold castellanos was imposed on the Jews of Najera, San Millan de la Cogolla, and Canas. No details are known about the fate of the community at the time of the expulsion of the Jews from Spain in 1492.

אלמריה

עיר-נמל בדרום ספרד. שכונה יהודית, ליד הנמל, נוסדה בסוף המאה ה-10. במאה ה-11 פירסם שר אלמריה, אבן עבאס, כתב- פלסתר נגד שמואל הנגיד, השר למלך גראנאדה, ונגד היהודים בכלל וגרם בכך למלחמה שהסתיימה במותם של מלך אלמריה ואבן עבאס.

לדברי אברהם אבן עזרא לא נותרו יהודים בעיר אחרי רדיפות האלמואחדים באמצע המאה ה-12. עם זאת ידוע על יהודים חללי המגיפה השחורה בעיר (1349-1348). עם מסירת העיר לידי הנוצרים ב-1489 ניתן ליהודים מעמד שווה כשל המוסלמים. אחרי הגירוש (1492) הפליגו רובם לצפון-אפריקה.

קוקה

עיר בקאסטיליה, ספרד.


ידיעות ראשונות על יישוב יהודי במקום הן מהמאה ה-13. הקהילה נזכרת בשו"ת הרא"ש (ר' אשר בן יחיאל) בקשר למעשה שאירע באשת- איש (1320) שהרתה לגוי ומסרה את הרך הנולד לטבילה לנצרות. המלך הורה להביאה לדין ישראל ואיש-החצר יהודה אבן וקאר ציווה לחתוך את אפה. הרא"ש תמך בהחלטה בנימוק שיש בה כדי להרתיע את הרבים.

על גורל יהודי קוקה בשנת גירוש היהודים מספרד (1492) לא נודע דבר.

באזה

עיר בדרום מזרח ספרד.

העיר סופחה לגראנאדה אחרי תבוסת אלמריה בידי צבא בפיקודו של שמואל בן יוסף הנגיד (1039 לערך), אותו זמן ישבו יהודים בבאזה, רובם בןעשיית המשי. במקום נחשף מקווה-טהרה בן שלושה מדורים המעיד על סגנון הבנייה הערבי במאה ה-11.

ואליאדוליד

עיר במרכז ספרד.

כמקום-מושבו של הפארלאמנט ("קורטס") בקאסטיליה משכה אליה העיר יהודים רבים. לראשונה נזכר בה יישוב יהודי בתעודה משנת 1221, אך ניתן לשער שהיה קיים עוד בתקופה המוסלמית (עד המאה ה-11).

ב-1288 אסר סאנצ'ו ה-4 על יהודי ואליאדוליד לרכוש אדמות בקירבת העיר; באותה התקופה לא עלה, כנראה, מספרם על 100-50 משפחות - קהילה בינונית בהשוואה לאחרות בספרד.

ב-1322 אסרה מועצת העיר על נוצרים לבוא לחתונות של מאורים ויהודים ולהזדקק לרופאים יהודיים; כמו-כן נאסר על יהודים לכהן במשרות ציבוריות, פרט לגביית מסים. אותו זמן התיישבו בעיר המומר אבנר מבורגוס ופתח בפקודת המלך אלפונסו ה-11 בוויכוח פומבי עם ראשי הציבור היהודי בעניין "ברכת המינים" (1336); המלך קיבל את נימוקיו וציווה להשמיט את הברכה מסידור-התפילה.

במלחמת-האזרחים בין האחים פדרו ואנריקו מטראסטאמארה, התייצבו אנשי המקום לצד השני ובהתפרעות ב-1367 נהרסו שמונה בתי-כנסת, והניצולים נזקקו לעזרה מקהילות אחרות. השמד עשה שמות בקהילה, בעיקר בהשפעת ויסנטה פרר ופאבלו דה סאנטה מאריה שיזמו שורת חוקים ("גזירות ואליאדוליד") במטרה לערער את אושיות הקיום היהודי; בוטלה האוטונומיה הפנימית, גם בתחום השיפוט וגביית מסי הקהילה, ונאסר על היהודים והמאורים לעזוב את העיר ללא רשות. שליטי המקום הוזהרו שלא להגן על היהודים. בנסיון לחזק את חיי הציבור היהודי בקאסטיליה התכנסו בבית- הכנסת הגדול בוואליאדוליד נציגי הקהילות במדינה, בראשות דון אברהם בנבנישתי מסוריה (אפריל 1432) וניסחו חמש תקנות מפורסמות ("תקנות ואליאדוליד"). כינוס שני נערך בעיר ב- 1476 בקשר למינויו של וידאל אשתורי כרב ראשי לחלק מן הקהילות. המלך פרדינאנד הסכים למינוי אולם נמלך בדעתו ובחר באברהם סניור מסגוביה כרב ראשי במדינה כולה. כעבור עשר שנים התייצבו פרדינאנד ואיזאבלה לימין היהודים כאשר מועצת העיר ואליאדוליד ביקשה למנוע את גידול האוכלוסיה היהודית במקום. פעם שלישית נועדו נציגי הקהילות בוואליאדוליד
בהנהגת אברהם סניור, לדיון בגיוס כספים למלחמה נגד גראנאדה; היה זה סמוך לגירוש הכללי, כאשר בעלי-המלאכה הביעו בגלוי את אי-רצונם להוסיף ולחיות במחיצת יהודים.

על היחסים בין יהודים אנוסים לבין נוצרים מלידה מלמדת פואמה סאטירית שנתחברה באותו הזמן נגד המשורר חואן פואטה דה ואליאדוליד מן האנוסים. חואן ביקש לעלות לארץ- ישראל, אך נפל בשבי המוסלמים בפאס והתאסלם; על אביו נאמר שהיה סמרטוטר בעיר. אחר הגירוש ב-1492 הוטל על פרנאן נונז קורונל, הוא אברהם סניור, ועל לואיס דה אלקלע לגבות לטובת אוצר המלוכה את חובות היהודים.

סביליה

עיר באנסלוסיה , דרום-ספרד.


המסורת מספרת שהיהודים הראשונים שהתיישבו בסביליה היו מבני בית דוד, והגיעו לעיר אחרי חורבן בית ראשון. בין הראשונים הייתה משפחת אברבנאל.

יהודים ישבו בסביליה בימי הוויזיגותים, וכאשר נכבשה בידי המוסלמים ב-711, השתקעו בעיר ובסביבתה יהודים נוספים מאנשי חיל-המצב.

יהודי סביליה עסקו במסחר וברפואה ושלטו שליטה מלאה בענף הצביעה. הקהילה קלטה פליטים יהודים מגראנאדה ומהגרים יהודים מצפון-אפריקה; עד שהושמדה כליל עם שאר קהילות אנדאלוסיה בפלישת האלמואחדין במחצית השנייה של המאה ה-12.

פרדינאנד ה-3 כבש את סביליה ב-1248, ועד היום שמור בקתדראלה המקומית מפתח מעוטר, מתנת היהודים בכניסתו לעיר, ועליו הכתובת בעברית "מלך המלכים יפתח, מלך כל הארץ יבוא". בחלוקת השלל נמסרו לקהילה שלושה מסגדים ומבניהם הוסבו לבתי-כנסת, ויהודים רבים קיבלו שדות וכרמים בתנאי שישבו בעיר ישיבת-קבע. ביניהם היו דון טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה ובנו יוסף, שנודעו בכך שציוו את רכושם לעירייה.

העיר נעשתה למרכז מסחרי גדול, לתועלתם של היהודים. לפי תקנות המקום הובאו משפטים בין יהודים ונוצרים לפני שופטים עירוניים, פרט לעינייני מסים. תקנות הקהילה הקפידו על טוהר המידות, ואף על-פי כן נמצאו בה נשים שקיימו יחסים עם לא-יהודים, וזכויותיהן לא נתקפחו בשל כך. ב-1312 קיבלה הקהילה אישור מלכות להמית בתלייה את אחד המלשינים בעיר, ור' אשר בן יחיאל (הרא"ש) שיבח אותה על מעשה זה. רופאים ממשפחת אבן זימרא הועסקו בשירות העירוני וגם ניהלו עסקי כספים. בהגנתו על היישוב היהודי הסתמך המלך על התועלת החומרית והצבאית שיכול להפיק מהם במלחמה עם הערבים.

ב-1378 יצא הנזיר פראנט מארטינז בקריאה להרוס את 23 בתי-הכנסת בעיר ולהפריד בין מגורי יהודים ונוצרים; לבקשת הקהילה הורה המלך לשלטונות הכנסיה לשים קץ להסתה ולהחזיר ליהודים את בתי-הכנסת. התופעה הייתה שכיחה בספרד ובמקומות אחרים, שכמרים קנאים היו מפליגים בהסתה על דעת עצמם ומעמידים את הממשלות ואת שלטונות הכנסייה בפני עובדות מוגמרות.

ביוני 1391 הושמדה הקהילה כמעט כליל בגל הפרעות ששטף את קאסטיליה ואראגון; בתי- הכנסת נהפכו לכנסיות וקופת הכנסייה התעשרה מן השלל הרב. תהליך ההתאוששות היה איטי, וב-1476 אף נצטוו היהודים לעבור לשתי שכונות אחרות, ולשאת בהוצאות הכרוכות בשיפוצן.

ב-1 בינואר 1483 נצטוו יהודי אנדאלוסיה לעזוב את העיר תוך חודש ימים, וכאשר פורסם צו הגירוש מספרד כולה (1492) שימשה סביליה כנמל-הפלגה ראשי לצפון-אפריקה.

"הנוצרים החדשים" בסביליה שמרו אמונים לדת ישראל, וכשגברה הסכנה יצאו רבים מהם לצפון-אפריקה ולמקומות אחרים; הנותרים בעיר שכרו 300 פרשים ו-5,000 רגלים להגנתם ולבסוף ניסו לעבור לגיבראלטאר.

האינקוויזיציה התחילה בפעולתה ביאנואר 1481 ולפי הערכה זהירה הועלו על המוקד בסביליה תוך שבע שנים יותר מ-700 איש; 5,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. האנוסים אף התחילו לאגור נשק כדי לעמוד על נפשם.


בתחילת המאה העשרים התחדש היישוב היהודי בסביליה, כשהתיישבו בעיר יהודים מצפון- אפריקה. בשנות ה-30 הגיעו גם פליטים יהודים מגרמניה, ובשנות ה-60 הצטרפו אליהם יהודים ממארוקו ומאלג'יריה.

לוסינה

עיר באנדאלוסיה, דרום ספרד.


קהילה יהודית חשובה הייתה בלוסינה במאה ה-11. בתקופת הכיבוש המוסלמי נודעה לוסינה כעיר "שכולה יהודים", ולפי המסורת היו גם מייסדיה יהודים.

משפחות מיוחסות, כשל ההיסטוריון אברהם אבן דאוד, טענו כי אבותיהם ישבו במקום מימי נבוכדנצר. הגיאוגראף הערבי אידריסי (במאה ה- 12), מספר כי המוסלמים היו מתגוררים מחוץ לחומות ואילו היהודים מבוצרים לפנים מהחומה; וכך מוסר גם מנחם בן אהרן אבן זרח בסוף המאה ה-14 ("צידה לדרך", פרארה, 1554).

היהודים גידלו עצי- זיתים, כרמים, עסקו בעבודת-האדמה ובמלאכה.

קהילת לוסינה השתבחה גם בחכמיה. עמרם גאון, באמצע המאה ה-9, שלח את הסידור שלו בתשובה לשאלת אחד החכמים בעיר ובן-זמנו אליעזר בן שמואל חורגא מלוסינה נתכבד בתואר "אלוף דמן אספאניא" ו"ראש כלה", והתפרסם בישיבות בבל. במאה ה-11 הרביץ תורה בישיבת לוסינה יצחק בן יהודה אבן גיאת; אחריו המשיכו ר' יצחק אלפסי ויוסף אבן מיגש.

בין הפליטים שנמלטו מגראנאדה ללוסינה ב-1066 הייתה אלמנת ר' שמואל הנגיד ובנה עזריה. המלך עבדאללה מספר על מרד יהודי העיר (1090) ובסוף אותה מאה נדרשו היהודים לקבל את האיסלאם; הקהילה ניצלה תמורת שוחד רב.

המדקדק יונה אבן ג'נאח, המשוררים משה ואברהם אבן עזרא, יהודה הלוי ויוסף אבן סאהל, כולם עשו בלוסינה מפעם לפעם, הוא הדין במשורר העברי בן המאה ה-11, אבו- רביע בן ברוך.

במלחמות האלמואחדים נרדפו היהודים ונאנסו לשמד. לוסינה נפלה בידי הנוצרים ב-1240. בגזירות קנ"א (הגירוש, 1391) השיג את יהודי לוסינה גורל אחיהם בשאר ערי ספרד.

טאראגונה

עיר נמל בקאטאלוניה, ספרד.


קהילה עתיקה, כנראה מימי הרומאים; הכתובת העברית שנחשפה במקום - "שלום על ישראל עלינו ועל בנינו", היא קרוב לוודאי מאותה תקופה. מטבעות עם כתובות בעברית מעידות על יהודים בעיר בתקופת הוויזיגותים. בימי הכיבוש הערבי עסקו יהודים בחקלאות, החזיקו במקרקעין, וטאראגונה נודעה בשם "עיר יהודית". יהודי המקום אף סייעו בידי הערבים לכבוש את בארצלונה. טאראגונה עברה לשלטון נוצרי במאה ה-11. הקהילה גדלה והתפתחה, ובשנת 1235 אושר מחדש שיעור הריבית המותרת (%20 לגבי יהודים, %20 לגבי נוצרים). עם החמרת המצב נגזר על היהודים לשאת אות קלון ובציורי-קיר בקתדראלה המקומית מוצאים דמויות של יהודים בתוך עיגול לבן, להבדילם מן האחרים. ב-1313 גורשו עשרה מיהודי המקום על סיוע לאנוסים ולמתגיירים, ורכושם הוחרם; על הקהילה הוטל קנס כבד ובית-הכנסת הוסב לכנסיה. יהודים שהוטבלו לנצרות בגזירות "הרועים" (1320) הועמדו לדין האינקוויזיציה על ששמרו אמונים לדת אבותיהם; רבים הצליחו להימלט והאחרים הועלו על המוקד. ברדיפות "המגיפה השחורה" (1348) נרצחו בטאראגונה ובסולסונה הסמוכה 300 יהודים. ערב גזירות קנ"א (1391) פתח הארכיבישוף המקומי בהליכים
משפטיים נגד ספרי הרמב"ם וכשפרצו הפרעות חיפשו היהודים מקלט במצודת העיר. אחרי המעשה ציווה המלך להחרים את רכוש החללים שלא הניחו יורשים, אף שהבטיח הגנה לקהילה. יצחק עראמה היה רב העיר בימים הקשים במחצית השנייה של המאה ה-15 ועמד בראש הישיבה המקומית. ב-1492 שימשה טאראגונה נמל הפלגה למגורשי אראגון.

קאלאהורה

עיר בצפון ספרד.


הקהילה היהודית בקאלאהורה הייתה מן הקהילות הוותיקות ביותר בקאסטיליה. קאלאהורה נחשבה למקום שבו נפטר ר' אברהם אבן עזרא (1167).

במאות 14-13 התגוררו בעיר יותר מ-50 משפחות יהודיות, היהודים היו בעלי כרמים ואדמות אחרות וניהלו עסקים מצליחים.

ב-1370 יצאו רבים מבני הקהילה לחיות במלכות נאבארה הסמוכה, בשל הקלות במסים שהונהגו שם. במאה ה-15 הורע מצבם הכלכלי של יהודי קאלאהורה והמלך הסכים להקל את עול המסים על יהודי העיר.

ב-2 ביולי 1492, עם הגירוש הכללי, עזבו יהודי קאלאהורה את עירם. כעבור חודש ימים ציווה פרדינאנד המלך להפוך את בית-הכנסת לכנסיה, ועודד את תושבי העיר להתיישב ברובע היהודי בכך שפטר אותם ממסים.

סורייה Soria

עיר בצפון ספרד.


יהודים בסורייה נזכרים בכתב-זכויות שניתן לעיר במאה ה-12 וכן בכתב החובה להגן על סוחרים המזדמנים לעיר. מניחים שבסוף המאה ה- 13 מנתה הקהילה היהודית בסורייה קרוב ל- 1,000 נפשות, ביניהם סוחרים, יוגבים ובעלי מלאכה.

במאה ה- 14 שכן הרובע היהודי במצודה, ומנה 700 משפחות. בגזירות קנ"א (1391) נחרבה הקהילה, ושוקמה במרוצת הזמן בהנהגת דון אברהם בנבנישתי שכינס את נציגי קהילות קאסטיליה בוואליאדוליד (1432).

בשנות השבעים למאה ה- 15 התחילו רדיפות, והגירוש הסופי בא ב-1492. בפקודת המלך נמשכה גביית החובות ליהודים, ובתוכם אלו של דון יצחק אברבנאל, גם לאחר הגירוש.

סורייה היתה ידועה כעיר של מקובלים דוגמת יעקב הכהן ושם טוב בן אברהם אבן גאון; משפחתו של אבן גאון עסקה גם בעיטור ספרים.

מורסיה

עיר בדרום מזרח ספרד.


מורסיה נכבשה סופית מידי המוסלמים ב-1265. יהודים סייעו לכובשים; יהודה דה לה קאוואלריה הילווה כספים לציוד הצי הנוצרי, ואסטריק בונסיניור נשא ונתן עם המוסלמים על תנאי הכניעה; הוא גם שימש כמתרגם רשמי של תעודות ערביות.

יהודים בשירות מלכי אראגון וקאסטיליה היו נועדים במורסיה בעניני מדינה. אלפונוסו העשירי חתנו של הכובש חיימה הראשון, היקצה ליהודים רובע מיוחד ואסר עליהם במפורש להתגורר בין נוצרים. כמוכן חוייבו היהודים בתשלום מס שנתי למלך ומעשר לשלטונות הכנסיה.

ב-1307 נתמנה דון יצחק בן יעיש כממונה על המוסלמים במלכות מורסיה, והיה היהודי האחרון בתפקיד כזה במדינה. לקראת סוף המאה שימשו יהודים כמוכסים ואחד מהם, שלמה אבן לוף, היה בן-חסותו של מלך אראגון.

יהודי מורסיה עשו רבות לפדיון שבויים, ונטלו חלק פעיל בסחר הימי, בנוסף לעיסוקיהם במסחר הפנים-ארצי, במלאכה ובחקלאות. יחסיהם עם הנוצרים היו תקינים ושניים מזקני העדה השתתפו בישיבות המועצה העירונית.

ב-1488 פרשו המלכים את חסותם על שמואל אבולעפיה לאות הוקרה על שירותיו לכתר במלחמת גראנאדה. שלמה בן מימון זלמתי הדפיס ספרים עבריים במורסיה ב-1490.

אחרי גירוש ספרד (1492) הוטל על פרנאנדו נונז קורונל (בשעתו אברהם סניור) ועל לואיז דה אלקלע לגבות את חובות היהודים. בין "הנוצרים החדשים" במקום היו רבים שהמשיכו בקיום המיצוות ואחרים היו באים לשם כדי לשוב לחיק היהדות. בית-דין של האינקוויזיציה הוקם במורסיה במועד מוקדם למדי.

Elvira

Eliberis, Illiberis


A town in Andalusia, Spain, near Granada.

The church council convened in Elvira in 300-303 (or 309) issued canons forbidding marriage between Christian women and Jews unless the Jew first adopted Christianity; prohibiting Jews from keeping Christian concubines; from entertaining at their tables Christian clergy or laymen; and from blessing fields belonging to blessings were to be excommunicated. These were the earliest canons of any church council directed against the Jews.

A Jewish community still existed in Elvira at the time of the Muslim conquest. Its scholars corresponded with Saadiah Gaon in the tenth century, as attested by Abraham Ibn Daud in Sefer ha-Kabbalah (ed., G. D. Cohen (1967), 79). In the course of time the Elvira community became merged in that of Granada.

ייריינה

עיר במערב ספרד.


יהודים ישבו במקום במאות 15-14, עד לגירוש בשנת 1492. שנה קודם לכן קלטה הקהילה יהודים שגורשו מאנדאלוסיה.

גבריאל ישראל בן קהילת ייריינה שימש כמתורגמן לפרדינאנד ואיזאבלה במלחמת גראנאדה, וזכה להערכה.

לקראת סוף המאה ה-16 נפתח בעיר בית-דין קבע של האינקוויזיציה, שהיה אחד הפעילים ביותר בספרד כולה. עוד ב-1531 נכלא במרתפי האינקוויזיציה דוד הראובני, ומשנת 1631 ואילך נשפטו שם פליטים רבים מבאדאחוס. ב-1652 הועלו על המוקד בובות של שישה אנוסים נמלטים, יחד עם עצמות אשה שמתה בכלא.

בורגוס

עיר בצפון ספרד.

בסביבת העיר ישבו יהודים כבר במאה ה-10 ובמאה ה-13 היתה גדול המרכזים היהודיים בצפון קאסטיליה עם כ-150 משפחות סוחרים, מוכסים, רופאים, בעלי קרקעות וכרמים. השלטונות המקומיים סייעו לקהילה באכיפת התקנות, עד כדי הטלת קנסות על העבריינים. במחצית השנייה של המאה פעל בה המקובל ר' משה בן שלמה בן שמעון, מתלמידיו של ר' יעקב הכהן, ובסביבה התגוררו מקובלים רבים. במלחמה על כתר קאסטיליה (1368-1366) תמכו היהודים באחד הצדדים ונאלצו לשלם כופר עצום כאשר נפלה העיר בידי הצד השני; בפעם השנייה גם תקפו את אויבם בכוח הנשק ונכנעו רק לאחר שנהרסו חומות המצודה. בגזרות קנ"א (1391) מצאו יהודים מקלט בבתי סוחרים נוצריים ומיעוטם מתו על קידוש השם. המומרים התרכזו ברובע מיוחד; רבים אחרים השתמדו ב- 1414 בלחץ הנזיר הדומיניקאני ויסנטה פרר. לקראת סוף המאה נגבו מן הקהילה כספים רבים למלחמה עם מעוז המאורים האחרון גראנאדה ונאסר על היהודים לעסוק במסחר; ההגבלות שהוטלו עליהם היו קשות עד כדי כך שהעיריה נדרשה להקל עליהם. יהודי בורגוס העדיפו ברובם את השמד ולא יצאו לגלות בגירוש 1492; רק מעטים מהם הובאו לדין האינקוויזיציה.

זאמורה

עיר בצפון מערב ספרד.

מן הוותיקות בקהילות ספרד. הרובע היהודי העתיק שכן מחוץ לעיר סמוך לחומה; שם היו גם בית הכנסת ובית העלמין. בתקופת קיומה של הקהילה היו שלושה בתי כנסת.

בכנס נוצרי שנערך בעיר ב-1313 נתקבלה שורה של החלטות נגד יהודים, ביניהן גזירת הטלאי הצהוב, תשלום מעשר לכנסיה, הגבלת שיעור הריבית והעברת בתי-כנסת חדשים לרשות המדינה.

אין ידיעות על גורל הקהילה בגזירות קנ"א (1391) אך ודאי היו גם בה מקרים רבים של שמד.

בשנים 1480-1470 פעל במקום ר' יצחק בן משה עראמה וב-1485 נדון למוות המקובל שאול סבה בנסיבות שלא הובררו עד היום. ב-1490 הועלתה לפני המלך תביעה נדירה של יהודיה מבנות-המקום נגד אחד יעקב בן מאיר שסירב לשאתה לאישה לאחר מעשה.

יחד עם קהילת סביליה תרמו יהודי-זאמורה לפדיון שבויים במאלאגה והשתתפו בהוצאות המלחמה נגד גראנאדה.

ב-1492 עברו מגורשי זאמורה לפורטוגאל. רכושם נמסר לתובע של סאראגוסה. בסוף אותה השנה חזרו דרך זאמורה יהודים שהחליטו לקבל את עול הנצרות.

מבין גולי העיר התפרסמו במאה ה-16 יעקב בן חביב ולוי בן חביב בשל פעילותם במרכזים יהודיים באימפריה העותמאנית.

קאסטרוחריז

עיר בצפון קאסטיליה, ספרד.


הקהילה היהודית בקאסטרוחריז הייתה מן הקהילות הוותיקות בספרד. הקהילה מתועדת במאה ה-10 בפסק-דין של שליט קאסטיליה, שפסק קנס שווה על הריגת יהודי על הריגת איכר נוצרי.

במות המלך אלפונסו ה-6 (1109) שוחררו תושבי העיר מתשלום קנסות על התפרעות נגד יהודים, וב-1118 אישר אלפונסו ה-7 את האיסור למנות יהודי או מומר חדש לעמדת שררה על נוצרים.

היישוב היהודי בעיר נידלדל וחדל להתקיים עם גירוש ספרד בשנת 1492.

Orense

In Galician: Ourense

A city in Galicia, N. W. Spain. Jews had apparently settled there by the 11th century, and in 1044 were living in the nearby fortress. Until the 1460s, no further information is available on the community which during that period probably consisted of some 30 to 40 families. In 1474, its annual tax, together with that paid by the Jews of Rivadabia, Monforte, and Allariz, amounted to 2,000 maravedis. This decreased to 1,000 maravedis in 1482, and rose to 13,500 maravedis in 1491, apparently because of the obligation to contribute to the expenses of the war against Granada.

In 1489 a writ of protection was granted to the community of Orense against the attempts of several knights to attack the Jews of the town; the governor of Galicia was ordered by the catholic monarchs to protect them. The Jewish quarter, which until 1488 bordered upon the Rua Nova, was then transferred to another site next to the Fuente del Obizpo, and the local Jews were given a period of grace to settle there. A fine of 3,000 maravedis was to be imposed on those who refrained from obeying this order. The quarter remained on that site until the expulsion in 1492.

קאריון דה לוס קונדס

עיר בקסטיליה, ספרד.


זכויות הקהילה שימשו ב-1225 דוגמה לתחיקה יהודית דומה בעיר הסמוכה סאאגון. ב-1266 זכו יהודים מקומיים מן השלל כאשר סביליה וחרז דה לה פרונטירה חזרו לידי הנוצרים. בסוף המאה (ה- 13) פעל במקום שם-טוב ארדוטיאל בעל "אמרי מוסר" (חיבור הלכתי כתוב בספרדית).

הקהילה נפגעה בגזירות קנ"א (1391), התאוששה במאה ה-15, ותרמה בעל כורחה סכומים גדולים למלחמה נגד גראנאדה. קבוצת יהודים עסקה בחכירת מסים בקנה-מידה גדול.

אחרי פרסום הצו לגירוש יהודי ספרד במארס 1492 הואשמו יהודים בהשתמטות מתשלום מסים עקיפים. עם זאת ציווה המלך על פרעון החובות ליהודים טרם גירושם.

וילאדייגו

עיר ממערב לבורגוס, צפון ספרד.

לא ידוע מתי התיישבו בוילאדייגו היהודים הראשונים, בשנת 1222 חיו בעיר כ-20 משפחות, תחת חסותו של המלך פרדיננד ה-3, והיו להם אותן הזכויות שהיו ליהודי קאסטיליה כולה. מסמכים המעידים שבשנת 1240 הורה פרדינאנד כי על קהילת וילאדייגו לשלם 30 דינר לטובת הקאתדראלה של בורגוס.

ב-1290 היו 20 משפחות יהודיות בעיר שחיו ברובע נפרד ליד חומות העיר.

בימי המלחמה בין האחים פדרו והנרי (1369-1366) נהרסה הקהילה בידי חיילים אנגלים בשרות פדרו. היהודים חזרו בסביבות 1390 ושוב מנו כ-20 משפחות.

בשנת 1491 שילמה הקהילה מס שנתי של 6020 מאראבדיס.

ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.

הוניין Honain

עיר נמל באזור תלמסן בחוף המערבי של אלג'יריה.


יישוב יהודי נזכר במקום לראשונה בתשובות של רבנים מגורשי ספרד מהגירוש של שנת קנ"א (1391). סבורים שהישוב היה קיים קודם לכן.

מגורשי קנ"א התיישבו בהוניין, ביניהם הייתה משפחת סספורטאס. ונודע ר' משה גבאי, תלמיד חכם, בעל דרכון של אראגון, שהיה יוצא בשליחות למרוקו מטעם ג'ואן הראשון, מלך ספרד.

ר' אפרים אנקאווה ממגורשי קנ"א הגיע למראכש ומשם עבר להוניין והתגורר בה זמן מה, ואחר-כך השתקע בתלמסן ושם נקבר.

במאה ה- 14 ובתחילת המאה ה- 15 שימש נמל הוניין את אזור תלמסן, בירת ממלכת בני מרין באותה התקופה, ואת כל העורף עד נאות תואת. יהודים מתלמסן קיימו עסקים בהוניין במאה ה15-. אמנם רוב היהודים עסקו בדיג, אך היו ביניהם גם סוחרים ובעלי-ספינות שניהלו קשרי מסחר עם ארצות אירופה.

ככל הנראה החלו יהודים לעזוב את הוניין אחרי פלישת ספרד בשנת 1509, כיון שבמאה ה- 16 כבר לא היו ידיעות על יהודים במקום, ונראה שמאז לא נותר שם יישוב יהודי.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי גראנאדה
גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

הוניין
ספרד
וילאדייגו
קאריון דה לוס קונדס
אורנסה
קאסטרוחריז
זאמורה
בורגוס
ייריינה
אלווירה
מורסיה
סורייה
קאלאהורה
טאראגונה
לוסינה
סביליה
ואליאדוליד
באזה
קוקה
אלמריה
נאיירה
הוניין Honain

עיר נמל באזור תלמסן בחוף המערבי של אלג'יריה.


יישוב יהודי נזכר במקום לראשונה בתשובות של רבנים מגורשי ספרד מהגירוש של שנת קנ"א (1391). סבורים שהישוב היה קיים קודם לכן.

מגורשי קנ"א התיישבו בהוניין, ביניהם הייתה משפחת סספורטאס. ונודע ר' משה גבאי, תלמיד חכם, בעל דרכון של אראגון, שהיה יוצא בשליחות למרוקו מטעם ג'ואן הראשון, מלך ספרד.

ר' אפרים אנקאווה ממגורשי קנ"א הגיע למראכש ומשם עבר להוניין והתגורר בה זמן מה, ואחר-כך השתקע בתלמסן ושם נקבר.

במאה ה- 14 ובתחילת המאה ה- 15 שימש נמל הוניין את אזור תלמסן, בירת ממלכת בני מרין באותה התקופה, ואת כל העורף עד נאות תואת. יהודים מתלמסן קיימו עסקים בהוניין במאה ה15-. אמנם רוב היהודים עסקו בדיג, אך היו ביניהם גם סוחרים ובעלי-ספינות שניהלו קשרי מסחר עם ארצות אירופה.

ככל הנראה החלו יהודים לעזוב את הוניין אחרי פלישת ספרד בשנת 1509, כיון שבמאה ה- 16 כבר לא היו ידיעות על יהודים במקום, ונראה שמאז לא נותר שם יישוב יהודי.
ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.
וילאדייגו

עיר ממערב לבורגוס, צפון ספרד.

לא ידוע מתי התיישבו בוילאדייגו היהודים הראשונים, בשנת 1222 חיו בעיר כ-20 משפחות, תחת חסותו של המלך פרדיננד ה-3, והיו להם אותן הזכויות שהיו ליהודי קאסטיליה כולה. מסמכים המעידים שבשנת 1240 הורה פרדינאנד כי על קהילת וילאדייגו לשלם 30 דינר לטובת הקאתדראלה של בורגוס.

ב-1290 היו 20 משפחות יהודיות בעיר שחיו ברובע נפרד ליד חומות העיר.

בימי המלחמה בין האחים פדרו והנרי (1369-1366) נהרסה הקהילה בידי חיילים אנגלים בשרות פדרו. היהודים חזרו בסביבות 1390 ושוב מנו כ-20 משפחות.

בשנת 1491 שילמה הקהילה מס שנתי של 6020 מאראבדיס.
קאריון דה לוס קונדס

עיר בקסטיליה, ספרד.


זכויות הקהילה שימשו ב-1225 דוגמה לתחיקה יהודית דומה בעיר הסמוכה סאאגון. ב-1266 זכו יהודים מקומיים מן השלל כאשר סביליה וחרז דה לה פרונטירה חזרו לידי הנוצרים. בסוף המאה (ה- 13) פעל במקום שם-טוב ארדוטיאל בעל "אמרי מוסר" (חיבור הלכתי כתוב בספרדית).

הקהילה נפגעה בגזירות קנ"א (1391), התאוששה במאה ה-15, ותרמה בעל כורחה סכומים גדולים למלחמה נגד גראנאדה. קבוצת יהודים עסקה בחכירת מסים בקנה-מידה גדול.

אחרי פרסום הצו לגירוש יהודי ספרד במארס 1492 הואשמו יהודים בהשתמטות מתשלום מסים עקיפים. עם זאת ציווה המלך על פרעון החובות ליהודים טרם גירושם.

Orense

In Galician: Ourense

A city in Galicia, N. W. Spain. Jews had apparently settled there by the 11th century, and in 1044 were living in the nearby fortress. Until the 1460s, no further information is available on the community which during that period probably consisted of some 30 to 40 families. In 1474, its annual tax, together with that paid by the Jews of Rivadabia, Monforte, and Allariz, amounted to 2,000 maravedis. This decreased to 1,000 maravedis in 1482, and rose to 13,500 maravedis in 1491, apparently because of the obligation to contribute to the expenses of the war against Granada.

In 1489 a writ of protection was granted to the community of Orense against the attempts of several knights to attack the Jews of the town; the governor of Galicia was ordered by the catholic monarchs to protect them. The Jewish quarter, which until 1488 bordered upon the Rua Nova, was then transferred to another site next to the Fuente del Obizpo, and the local Jews were given a period of grace to settle there. A fine of 3,000 maravedis was to be imposed on those who refrained from obeying this order. The quarter remained on that site until the expulsion in 1492.

קאסטרוחריז

עיר בצפון קאסטיליה, ספרד.


הקהילה היהודית בקאסטרוחריז הייתה מן הקהילות הוותיקות בספרד. הקהילה מתועדת במאה ה-10 בפסק-דין של שליט קאסטיליה, שפסק קנס שווה על הריגת יהודי על הריגת איכר נוצרי.

במות המלך אלפונסו ה-6 (1109) שוחררו תושבי העיר מתשלום קנסות על התפרעות נגד יהודים, וב-1118 אישר אלפונסו ה-7 את האיסור למנות יהודי או מומר חדש לעמדת שררה על נוצרים.

היישוב היהודי בעיר נידלדל וחדל להתקיים עם גירוש ספרד בשנת 1492.
זאמורה

עיר בצפון מערב ספרד.

מן הוותיקות בקהילות ספרד. הרובע היהודי העתיק שכן מחוץ לעיר סמוך לחומה; שם היו גם בית הכנסת ובית העלמין. בתקופת קיומה של הקהילה היו שלושה בתי כנסת.

בכנס נוצרי שנערך בעיר ב-1313 נתקבלה שורה של החלטות נגד יהודים, ביניהן גזירת הטלאי הצהוב, תשלום מעשר לכנסיה, הגבלת שיעור הריבית והעברת בתי-כנסת חדשים לרשות המדינה.

אין ידיעות על גורל הקהילה בגזירות קנ"א (1391) אך ודאי היו גם בה מקרים רבים של שמד.

בשנים 1480-1470 פעל במקום ר' יצחק בן משה עראמה וב-1485 נדון למוות המקובל שאול סבה בנסיבות שלא הובררו עד היום. ב-1490 הועלתה לפני המלך תביעה נדירה של יהודיה מבנות-המקום נגד אחד יעקב בן מאיר שסירב לשאתה לאישה לאחר מעשה.

יחד עם קהילת סביליה תרמו יהודי-זאמורה לפדיון שבויים במאלאגה והשתתפו בהוצאות המלחמה נגד גראנאדה.

ב-1492 עברו מגורשי זאמורה לפורטוגאל. רכושם נמסר לתובע של סאראגוסה. בסוף אותה השנה חזרו דרך זאמורה יהודים שהחליטו לקבל את עול הנצרות.

מבין גולי העיר התפרסמו במאה ה-16 יעקב בן חביב ולוי בן חביב בשל פעילותם במרכזים יהודיים באימפריה העותמאנית.
בורגוס

עיר בצפון ספרד.

בסביבת העיר ישבו יהודים כבר במאה ה-10 ובמאה ה-13 היתה גדול המרכזים היהודיים בצפון קאסטיליה עם כ-150 משפחות סוחרים, מוכסים, רופאים, בעלי קרקעות וכרמים. השלטונות המקומיים סייעו לקהילה באכיפת התקנות, עד כדי הטלת קנסות על העבריינים. במחצית השנייה של המאה פעל בה המקובל ר' משה בן שלמה בן שמעון, מתלמידיו של ר' יעקב הכהן, ובסביבה התגוררו מקובלים רבים. במלחמה על כתר קאסטיליה (1368-1366) תמכו היהודים באחד הצדדים ונאלצו לשלם כופר עצום כאשר נפלה העיר בידי הצד השני; בפעם השנייה גם תקפו את אויבם בכוח הנשק ונכנעו רק לאחר שנהרסו חומות המצודה. בגזרות קנ"א (1391) מצאו יהודים מקלט בבתי סוחרים נוצריים ומיעוטם מתו על קידוש השם. המומרים התרכזו ברובע מיוחד; רבים אחרים השתמדו ב- 1414 בלחץ הנזיר הדומיניקאני ויסנטה פרר. לקראת סוף המאה נגבו מן הקהילה כספים רבים למלחמה עם מעוז המאורים האחרון גראנאדה ונאסר על היהודים לעסוק במסחר; ההגבלות שהוטלו עליהם היו קשות עד כדי כך שהעיריה נדרשה להקל עליהם. יהודי בורגוס העדיפו ברובם את השמד ולא יצאו לגלות בגירוש 1492; רק מעטים מהם הובאו לדין האינקוויזיציה.
ייריינה

עיר במערב ספרד.


יהודים ישבו במקום במאות 15-14, עד לגירוש בשנת 1492. שנה קודם לכן קלטה הקהילה יהודים שגורשו מאנדאלוסיה.

גבריאל ישראל בן קהילת ייריינה שימש כמתורגמן לפרדינאנד ואיזאבלה במלחמת גראנאדה, וזכה להערכה.

לקראת סוף המאה ה-16 נפתח בעיר בית-דין קבע של האינקוויזיציה, שהיה אחד הפעילים ביותר בספרד כולה. עוד ב-1531 נכלא במרתפי האינקוויזיציה דוד הראובני, ומשנת 1631 ואילך נשפטו שם פליטים רבים מבאדאחוס. ב-1652 הועלו על המוקד בובות של שישה אנוסים נמלטים, יחד עם עצמות אשה שמתה בכלא.

Elvira

Eliberis, Illiberis


A town in Andalusia, Spain, near Granada.

The church council convened in Elvira in 300-303 (or 309) issued canons forbidding marriage between Christian women and Jews unless the Jew first adopted Christianity; prohibiting Jews from keeping Christian concubines; from entertaining at their tables Christian clergy or laymen; and from blessing fields belonging to blessings were to be excommunicated. These were the earliest canons of any church council directed against the Jews.

A Jewish community still existed in Elvira at the time of the Muslim conquest. Its scholars corresponded with Saadiah Gaon in the tenth century, as attested by Abraham Ibn Daud in Sefer ha-Kabbalah (ed., G. D. Cohen (1967), 79). In the course of time the Elvira community became merged in that of Granada.

מורסיה

עיר בדרום מזרח ספרד.


מורסיה נכבשה סופית מידי המוסלמים ב-1265. יהודים סייעו לכובשים; יהודה דה לה קאוואלריה הילווה כספים לציוד הצי הנוצרי, ואסטריק בונסיניור נשא ונתן עם המוסלמים על תנאי הכניעה; הוא גם שימש כמתרגם רשמי של תעודות ערביות.

יהודים בשירות מלכי אראגון וקאסטיליה היו נועדים במורסיה בעניני מדינה. אלפונוסו העשירי חתנו של הכובש חיימה הראשון, היקצה ליהודים רובע מיוחד ואסר עליהם במפורש להתגורר בין נוצרים. כמוכן חוייבו היהודים בתשלום מס שנתי למלך ומעשר לשלטונות הכנסיה.

ב-1307 נתמנה דון יצחק בן יעיש כממונה על המוסלמים במלכות מורסיה, והיה היהודי האחרון בתפקיד כזה במדינה. לקראת סוף המאה שימשו יהודים כמוכסים ואחד מהם, שלמה אבן לוף, היה בן-חסותו של מלך אראגון.

יהודי מורסיה עשו רבות לפדיון שבויים, ונטלו חלק פעיל בסחר הימי, בנוסף לעיסוקיהם במסחר הפנים-ארצי, במלאכה ובחקלאות. יחסיהם עם הנוצרים היו תקינים ושניים מזקני העדה השתתפו בישיבות המועצה העירונית.

ב-1488 פרשו המלכים את חסותם על שמואל אבולעפיה לאות הוקרה על שירותיו לכתר במלחמת גראנאדה. שלמה בן מימון זלמתי הדפיס ספרים עבריים במורסיה ב-1490.

אחרי גירוש ספרד (1492) הוטל על פרנאנדו נונז קורונל (בשעתו אברהם סניור) ועל לואיז דה אלקלע לגבות את חובות היהודים. בין "הנוצרים החדשים" במקום היו רבים שהמשיכו בקיום המיצוות ואחרים היו באים לשם כדי לשוב לחיק היהדות. בית-דין של האינקוויזיציה הוקם במורסיה במועד מוקדם למדי.
סורייה Soria

עיר בצפון ספרד.


יהודים בסורייה נזכרים בכתב-זכויות שניתן לעיר במאה ה-12 וכן בכתב החובה להגן על סוחרים המזדמנים לעיר. מניחים שבסוף המאה ה- 13 מנתה הקהילה היהודית בסורייה קרוב ל- 1,000 נפשות, ביניהם סוחרים, יוגבים ובעלי מלאכה.

במאה ה- 14 שכן הרובע היהודי במצודה, ומנה 700 משפחות. בגזירות קנ"א (1391) נחרבה הקהילה, ושוקמה במרוצת הזמן בהנהגת דון אברהם בנבנישתי שכינס את נציגי קהילות קאסטיליה בוואליאדוליד (1432).

בשנות השבעים למאה ה- 15 התחילו רדיפות, והגירוש הסופי בא ב-1492. בפקודת המלך נמשכה גביית החובות ליהודים, ובתוכם אלו של דון יצחק אברבנאל, גם לאחר הגירוש.

סורייה היתה ידועה כעיר של מקובלים דוגמת יעקב הכהן ושם טוב בן אברהם אבן גאון; משפחתו של אבן גאון עסקה גם בעיטור ספרים.
קאלאהורה

עיר בצפון ספרד.


הקהילה היהודית בקאלאהורה הייתה מן הקהילות הוותיקות ביותר בקאסטיליה. קאלאהורה נחשבה למקום שבו נפטר ר' אברהם אבן עזרא (1167).

במאות 14-13 התגוררו בעיר יותר מ-50 משפחות יהודיות, היהודים היו בעלי כרמים ואדמות אחרות וניהלו עסקים מצליחים.

ב-1370 יצאו רבים מבני הקהילה לחיות במלכות נאבארה הסמוכה, בשל הקלות במסים שהונהגו שם. במאה ה-15 הורע מצבם הכלכלי של יהודי קאלאהורה והמלך הסכים להקל את עול המסים על יהודי העיר.

ב-2 ביולי 1492, עם הגירוש הכללי, עזבו יהודי קאלאהורה את עירם. כעבור חודש ימים ציווה פרדינאנד המלך להפוך את בית-הכנסת לכנסיה, ועודד את תושבי העיר להתיישב ברובע היהודי בכך שפטר אותם ממסים.
טאראגונה

עיר נמל בקאטאלוניה, ספרד.


קהילה עתיקה, כנראה מימי הרומאים; הכתובת העברית שנחשפה במקום - "שלום על ישראל עלינו ועל בנינו", היא קרוב לוודאי מאותה תקופה. מטבעות עם כתובות בעברית מעידות על יהודים בעיר בתקופת הוויזיגותים. בימי הכיבוש הערבי עסקו יהודים בחקלאות, החזיקו במקרקעין, וטאראגונה נודעה בשם "עיר יהודית". יהודי המקום אף סייעו בידי הערבים לכבוש את בארצלונה. טאראגונה עברה לשלטון נוצרי במאה ה-11. הקהילה גדלה והתפתחה, ובשנת 1235 אושר מחדש שיעור הריבית המותרת (%20 לגבי יהודים, %20 לגבי נוצרים). עם החמרת המצב נגזר על היהודים לשאת אות קלון ובציורי-קיר בקתדראלה המקומית מוצאים דמויות של יהודים בתוך עיגול לבן, להבדילם מן האחרים. ב-1313 גורשו עשרה מיהודי המקום על סיוע לאנוסים ולמתגיירים, ורכושם הוחרם; על הקהילה הוטל קנס כבד ובית-הכנסת הוסב לכנסיה. יהודים שהוטבלו לנצרות בגזירות "הרועים" (1320) הועמדו לדין האינקוויזיציה על ששמרו אמונים לדת אבותיהם; רבים הצליחו להימלט והאחרים הועלו על המוקד. ברדיפות "המגיפה השחורה" (1348) נרצחו בטאראגונה ובסולסונה הסמוכה 300 יהודים. ערב גזירות קנ"א (1391) פתח הארכיבישוף המקומי בהליכים
משפטיים נגד ספרי הרמב"ם וכשפרצו הפרעות חיפשו היהודים מקלט במצודת העיר. אחרי המעשה ציווה המלך להחרים את רכוש החללים שלא הניחו יורשים, אף שהבטיח הגנה לקהילה. יצחק עראמה היה רב העיר בימים הקשים במחצית השנייה של המאה ה-15 ועמד בראש הישיבה המקומית. ב-1492 שימשה טאראגונה נמל הפלגה למגורשי אראגון.
לוסינה

עיר באנדאלוסיה, דרום ספרד.


קהילה יהודית חשובה הייתה בלוסינה במאה ה-11. בתקופת הכיבוש המוסלמי נודעה לוסינה כעיר "שכולה יהודים", ולפי המסורת היו גם מייסדיה יהודים.

משפחות מיוחסות, כשל ההיסטוריון אברהם אבן דאוד, טענו כי אבותיהם ישבו במקום מימי נבוכדנצר. הגיאוגראף הערבי אידריסי (במאה ה- 12), מספר כי המוסלמים היו מתגוררים מחוץ לחומות ואילו היהודים מבוצרים לפנים מהחומה; וכך מוסר גם מנחם בן אהרן אבן זרח בסוף המאה ה-14 ("צידה לדרך", פרארה, 1554).

היהודים גידלו עצי- זיתים, כרמים, עסקו בעבודת-האדמה ובמלאכה.

קהילת לוסינה השתבחה גם בחכמיה. עמרם גאון, באמצע המאה ה-9, שלח את הסידור שלו בתשובה לשאלת אחד החכמים בעיר ובן-זמנו אליעזר בן שמואל חורגא מלוסינה נתכבד בתואר "אלוף דמן אספאניא" ו"ראש כלה", והתפרסם בישיבות בבל. במאה ה-11 הרביץ תורה בישיבת לוסינה יצחק בן יהודה אבן גיאת; אחריו המשיכו ר' יצחק אלפסי ויוסף אבן מיגש.

בין הפליטים שנמלטו מגראנאדה ללוסינה ב-1066 הייתה אלמנת ר' שמואל הנגיד ובנה עזריה. המלך עבדאללה מספר על מרד יהודי העיר (1090) ובסוף אותה מאה נדרשו היהודים לקבל את האיסלאם; הקהילה ניצלה תמורת שוחד רב.

המדקדק יונה אבן ג'נאח, המשוררים משה ואברהם אבן עזרא, יהודה הלוי ויוסף אבן סאהל, כולם עשו בלוסינה מפעם לפעם, הוא הדין במשורר העברי בן המאה ה-11, אבו- רביע בן ברוך.

במלחמות האלמואחדים נרדפו היהודים ונאנסו לשמד. לוסינה נפלה בידי הנוצרים ב-1240. בגזירות קנ"א (הגירוש, 1391) השיג את יהודי לוסינה גורל אחיהם בשאר ערי ספרד.
סביליה

עיר באנסלוסיה , דרום-ספרד.


המסורת מספרת שהיהודים הראשונים שהתיישבו בסביליה היו מבני בית דוד, והגיעו לעיר אחרי חורבן בית ראשון. בין הראשונים הייתה משפחת אברבנאל.

יהודים ישבו בסביליה בימי הוויזיגותים, וכאשר נכבשה בידי המוסלמים ב-711, השתקעו בעיר ובסביבתה יהודים נוספים מאנשי חיל-המצב.

יהודי סביליה עסקו במסחר וברפואה ושלטו שליטה מלאה בענף הצביעה. הקהילה קלטה פליטים יהודים מגראנאדה ומהגרים יהודים מצפון-אפריקה; עד שהושמדה כליל עם שאר קהילות אנדאלוסיה בפלישת האלמואחדין במחצית השנייה של המאה ה-12.

פרדינאנד ה-3 כבש את סביליה ב-1248, ועד היום שמור בקתדראלה המקומית מפתח מעוטר, מתנת היהודים בכניסתו לעיר, ועליו הכתובת בעברית "מלך המלכים יפתח, מלך כל הארץ יבוא". בחלוקת השלל נמסרו לקהילה שלושה מסגדים ומבניהם הוסבו לבתי-כנסת, ויהודים רבים קיבלו שדות וכרמים בתנאי שישבו בעיר ישיבת-קבע. ביניהם היו דון טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה ובנו יוסף, שנודעו בכך שציוו את רכושם לעירייה.

העיר נעשתה למרכז מסחרי גדול, לתועלתם של היהודים. לפי תקנות המקום הובאו משפטים בין יהודים ונוצרים לפני שופטים עירוניים, פרט לעינייני מסים. תקנות הקהילה הקפידו על טוהר המידות, ואף על-פי כן נמצאו בה נשים שקיימו יחסים עם לא-יהודים, וזכויותיהן לא נתקפחו בשל כך. ב-1312 קיבלה הקהילה אישור מלכות להמית בתלייה את אחד המלשינים בעיר, ור' אשר בן יחיאל (הרא"ש) שיבח אותה על מעשה זה. רופאים ממשפחת אבן זימרא הועסקו בשירות העירוני וגם ניהלו עסקי כספים. בהגנתו על היישוב היהודי הסתמך המלך על התועלת החומרית והצבאית שיכול להפיק מהם במלחמה עם הערבים.

ב-1378 יצא הנזיר פראנט מארטינז בקריאה להרוס את 23 בתי-הכנסת בעיר ולהפריד בין מגורי יהודים ונוצרים; לבקשת הקהילה הורה המלך לשלטונות הכנסיה לשים קץ להסתה ולהחזיר ליהודים את בתי-הכנסת. התופעה הייתה שכיחה בספרד ובמקומות אחרים, שכמרים קנאים היו מפליגים בהסתה על דעת עצמם ומעמידים את הממשלות ואת שלטונות הכנסייה בפני עובדות מוגמרות.

ביוני 1391 הושמדה הקהילה כמעט כליל בגל הפרעות ששטף את קאסטיליה ואראגון; בתי- הכנסת נהפכו לכנסיות וקופת הכנסייה התעשרה מן השלל הרב. תהליך ההתאוששות היה איטי, וב-1476 אף נצטוו היהודים לעבור לשתי שכונות אחרות, ולשאת בהוצאות הכרוכות בשיפוצן.

ב-1 בינואר 1483 נצטוו יהודי אנדאלוסיה לעזוב את העיר תוך חודש ימים, וכאשר פורסם צו הגירוש מספרד כולה (1492) שימשה סביליה כנמל-הפלגה ראשי לצפון-אפריקה.

"הנוצרים החדשים" בסביליה שמרו אמונים לדת ישראל, וכשגברה הסכנה יצאו רבים מהם לצפון-אפריקה ולמקומות אחרים; הנותרים בעיר שכרו 300 פרשים ו-5,000 רגלים להגנתם ולבסוף ניסו לעבור לגיבראלטאר.

האינקוויזיציה התחילה בפעולתה ביאנואר 1481 ולפי הערכה זהירה הועלו על המוקד בסביליה תוך שבע שנים יותר מ-700 איש; 5,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. האנוסים אף התחילו לאגור נשק כדי לעמוד על נפשם.


בתחילת המאה העשרים התחדש היישוב היהודי בסביליה, כשהתיישבו בעיר יהודים מצפון- אפריקה. בשנות ה-30 הגיעו גם פליטים יהודים מגרמניה, ובשנות ה-60 הצטרפו אליהם יהודים ממארוקו ומאלג'יריה.
ואליאדוליד

עיר במרכז ספרד.

כמקום-מושבו של הפארלאמנט ("קורטס") בקאסטיליה משכה אליה העיר יהודים רבים. לראשונה נזכר בה יישוב יהודי בתעודה משנת 1221, אך ניתן לשער שהיה קיים עוד בתקופה המוסלמית (עד המאה ה-11).

ב-1288 אסר סאנצ'ו ה-4 על יהודי ואליאדוליד לרכוש אדמות בקירבת העיר; באותה התקופה לא עלה, כנראה, מספרם על 100-50 משפחות - קהילה בינונית בהשוואה לאחרות בספרד.

ב-1322 אסרה מועצת העיר על נוצרים לבוא לחתונות של מאורים ויהודים ולהזדקק לרופאים יהודיים; כמו-כן נאסר על יהודים לכהן במשרות ציבוריות, פרט לגביית מסים. אותו זמן התיישבו בעיר המומר אבנר מבורגוס ופתח בפקודת המלך אלפונסו ה-11 בוויכוח פומבי עם ראשי הציבור היהודי בעניין "ברכת המינים" (1336); המלך קיבל את נימוקיו וציווה להשמיט את הברכה מסידור-התפילה.

במלחמת-האזרחים בין האחים פדרו ואנריקו מטראסטאמארה, התייצבו אנשי המקום לצד השני ובהתפרעות ב-1367 נהרסו שמונה בתי-כנסת, והניצולים נזקקו לעזרה מקהילות אחרות. השמד עשה שמות בקהילה, בעיקר בהשפעת ויסנטה פרר ופאבלו דה סאנטה מאריה שיזמו שורת חוקים ("גזירות ואליאדוליד") במטרה לערער את אושיות הקיום היהודי; בוטלה האוטונומיה הפנימית, גם בתחום השיפוט וגביית מסי הקהילה, ונאסר על היהודים והמאורים לעזוב את העיר ללא רשות. שליטי המקום הוזהרו שלא להגן על היהודים. בנסיון לחזק את חיי הציבור היהודי בקאסטיליה התכנסו בבית- הכנסת הגדול בוואליאדוליד נציגי הקהילות במדינה, בראשות דון אברהם בנבנישתי מסוריה (אפריל 1432) וניסחו חמש תקנות מפורסמות ("תקנות ואליאדוליד"). כינוס שני נערך בעיר ב- 1476 בקשר למינויו של וידאל אשתורי כרב ראשי לחלק מן הקהילות. המלך פרדינאנד הסכים למינוי אולם נמלך בדעתו ובחר באברהם סניור מסגוביה כרב ראשי במדינה כולה. כעבור עשר שנים התייצבו פרדינאנד ואיזאבלה לימין היהודים כאשר מועצת העיר ואליאדוליד ביקשה למנוע את גידול האוכלוסיה היהודית במקום. פעם שלישית נועדו נציגי הקהילות בוואליאדוליד
בהנהגת אברהם סניור, לדיון בגיוס כספים למלחמה נגד גראנאדה; היה זה סמוך לגירוש הכללי, כאשר בעלי-המלאכה הביעו בגלוי את אי-רצונם להוסיף ולחיות במחיצת יהודים.

על היחסים בין יהודים אנוסים לבין נוצרים מלידה מלמדת פואמה סאטירית שנתחברה באותו הזמן נגד המשורר חואן פואטה דה ואליאדוליד מן האנוסים. חואן ביקש לעלות לארץ- ישראל, אך נפל בשבי המוסלמים בפאס והתאסלם; על אביו נאמר שהיה סמרטוטר בעיר. אחר הגירוש ב-1492 הוטל על פרנאן נונז קורונל, הוא אברהם סניור, ועל לואיס דה אלקלע לגבות לטובת אוצר המלוכה את חובות היהודים.
באזה

עיר בדרום מזרח ספרד.

העיר סופחה לגראנאדה אחרי תבוסת אלמריה בידי צבא בפיקודו של שמואל בן יוסף הנגיד (1039 לערך), אותו זמן ישבו יהודים בבאזה, רובם בןעשיית המשי. במקום נחשף מקווה-טהרה בן שלושה מדורים המעיד על סגנון הבנייה הערבי במאה ה-11.
קוקה

עיר בקאסטיליה, ספרד.


ידיעות ראשונות על יישוב יהודי במקום הן מהמאה ה-13. הקהילה נזכרת בשו"ת הרא"ש (ר' אשר בן יחיאל) בקשר למעשה שאירע באשת- איש (1320) שהרתה לגוי ומסרה את הרך הנולד לטבילה לנצרות. המלך הורה להביאה לדין ישראל ואיש-החצר יהודה אבן וקאר ציווה לחתוך את אפה. הרא"ש תמך בהחלטה בנימוק שיש בה כדי להרתיע את הרבים.

על גורל יהודי קוקה בשנת גירוש היהודים מספרד (1492) לא נודע דבר.
אלמריה

עיר-נמל בדרום ספרד. שכונה יהודית, ליד הנמל, נוסדה בסוף המאה ה-10. במאה ה-11 פירסם שר אלמריה, אבן עבאס, כתב- פלסתר נגד שמואל הנגיד, השר למלך גראנאדה, ונגד היהודים בכלל וגרם בכך למלחמה שהסתיימה במותם של מלך אלמריה ואבן עבאס.

לדברי אברהם אבן עזרא לא נותרו יהודים בעיר אחרי רדיפות האלמואחדים באמצע המאה ה-12. עם זאת ידוע על יהודים חללי המגיפה השחורה בעיר (1349-1348). עם מסירת העיר לידי הנוצרים ב-1489 ניתן ליהודים מעמד שווה כשל המוסלמים. אחרי הגירוש (1492) הפליגו רובם לצפון-אפריקה.

Najera

Najara, Nagara, Naiera

 

Town in the region of La Rioja, N. Spain.

Najera in La Rioja is located unfar from the city of Burgos and constituted a large and distinguished aljamas (al-Jamāʿa – self-governing Jewish community) in the Kingdom of Navarre respectively Castile.

 

21st Century

The town of Najera has been studied for its Medieval epoch from the millennium until the 16th century. Two Jewish quarters were recorded. One area was within the town of Najera while the other elevated on the hill of Malpica. Sources as textual documentation and architecture were used thereby.

Letters found in the Cairo Genizah first in the 1930s refer to the town of Najera. The script of the letters are Sephardic written around the 11th century. The figures described in the letters had originally come from Narbonne in France to Najera.


History

Najera had an old and important community which maintained relations with the Babylonian Geonim. Letters from the community have been found in the Cairo Genizah. As early as the beginning of the 11th century, the community enjoyed a fuero (municipal charter), which later served as a model for similar grants of privileges to other localities. The blood price for a Jew as specified in the charter was equal to that paid for killing a knight or a member of the clergy. The charter was ratified in 1136 by Alfonso VII, and in the 13th century was included in the fuero of Castile. The Jewish quarter of Najera was located near the city wall and the marketplace in the southern part of the city, and remains of the synagogue have been discovered there. The Jews of Najera owned land and vineyards in the vicinity of the city. The importance of the community toward the end of the 13th century is shown by the tax levied upon it, which amounted in 1290 to 30,318 (according to another source 24,106) maravedis.

In 1360, during the civil war between Peter the Cruel and Henry of Trastamara, Henry's supporters attacked the Jews in Najera and many were killed. The community suffered once more at the time of Peter's victory over Henry in 1367 near Najera. During the 15th century the position of the community in Najera, as well as of the others in the Kingdom, deteriorated, although at the beginning of the century some Jews still owned land and real estate in the old city. During the war against Granada a special levy of 18 1/2 gold castellanos was imposed on the Jews of Najera, San Millan de la Cogolla, and Canas. No details are known about the fate of the community at the time of the expulsion of the Jews from Spain in 1492.

שלמה אבן גבירול
יהודה אבן גיאת
שמואל הנגיד
אבן עזרא, משה
אבן דנאן, סעדיה בן מימון
יהוסף הנגיד
לורקה, פרדריקו גרסיה

שלמה אבן גבירול (1021 - 1058), משורר ופילוסוף, נולד במלגה, ספרד, וקיבל חינוך נרחב בסרגוסה. התייתם בגיל צעיר, כתב מספר קינות על מות אביו וביכה את שני הוריו ב-1045. סבל ממחלת עור קשה ובילדותו היה חולה לעתים קרובות. בשיריו התלונן על מצב בריאותו ומראהו החיצוני. ההערכה העצמית הגבוהה שלו הביאה אותו, מדי פעם בפעם, לעימות עם אנשים בעלי השפעה שאותם ביקר. למרות זאת, כדי שיוכל להתמסר לשירה ופילוסופיה, היה תלוי בפטרונים עשירים. אחד מפטרוניו היה יקותיאל בן יצחק אבן חזן. עם מותו, ב-1039, כתב עליו אבן גבירול מספר קינות. בעקבות מותו של פטרונו, חלה ירידה במעמדו החברתי של אבן גבירול. באופן קבוע, הוא היה מעורב בסכסוכים עם אצילי סרגוסה, והדבר גרם לו סבל רב.
ב-1045 עזב את סרגוסה וחי זמן מה בגרנדה, שם נהנה מחסותו של שמואל הנגיד. לאחר זמן הם רבו, כתוצאה מביקורתו על שיריו של הנגיד. הרבה אגדות קשורות בחייו של אבן גבירול וגם בתאריך פטירתו ובנסיבותיה.
נותרו רק שני ספרים שאפשר לשייכם בבירור לאבן גבירול: "מקור חיים" ו"תיקון מידות הנפש". נהוג לייחס לו גם שני ספרים אחרים – "ספר על הנפש" ו"מבחר פנינים". מכיוון ששיריו מפוזרים בספרי תפילה ואנתולוגיות, קשה מאוד לזהות אילו מהם נכתבו על ידיו. שיריו של אבן גבירול משקפים את ידיעותיו בעברית התנכ"ית ומוכיחים וירטואוזיות לשונית, תוך הימנעות מן המורכבות האופיינית לקודמיו, משוררים מן הדור הראשון של יהודי ספרד בימי הביניים, כולל שמואל הנגיד. שירתו מגלה את ידיעתו העמוקה בשירה הערבית, בתנ"ך ובספרות התלמודית, במדע (בעיקר באסטרונומיה) ובפילוסופיה הניאו-קלאסית. בשיריו החילוניים נתן אבן גבירול ביטוי לידידותו עם הפטרונים שתמכו בו. הוא הדגיש את ההבדל בינו, המתמסר לחכמה ולאמונה באלוהים, לבין ידידיו, המעורבים בעניינים ארציים ומבקשים הצלחה רגעית. כתב גם חידות רבות.
בזכות השירה הדתית שלו, אבן גבירול נחשב לבכיר משוררי הדת של יהודי ספרד. יצירתו הלירית-דתית מבטאת געגועים ואהבה עמוקה לאלוהים, תוך הבחנה בחוסר החשיבות העצמי שלו ובחוסר יכולתו להילחם בתשוקה או להבין את הרוע הבסיסי שבחושים. שירתו הלאומית חדורה בתקווה לגאולה ובגורלם המיוחד של יהודי ספרד. אירועים פוליטיים שבזמנו הגבירו את מודעותו לסכנות שבגלות ("אשר תשב שכולה"; "לכו בואו והיקבצו"). שירו "הענק" הוא שיר דידאקטי המכוון ללמד את הכללים הבסיסיים של השפה העברית. הפילוסופיה של "מקור חיים" קיבלה ביטוי שירי בחלקו הראשון של "כתר מלכות" שלו.

שמואל הנגיד (993-1056) , ואזיר של גרנדה (Granada), משורר ומלומד. עלייתו והקריירה שלו מציינים את פסגת ההישגים של היהודי בספרד המוסלמית בימי הביניים. נולד בקורדובה כבן למשפחה מפורסמת שהגיעה ממרידה. קיבל חינוך יהודי וחינוך כללי מעולה. ב-1013, לאחר הכיבוש של השבטים הברבריים מצפון-אפריקה, נאלץ לברוח מקורדובה. שמואל יצא למלגה וקצת אחר כך פנה אליו השליט הברברי של גרנדה. הוא הפך להיות גובה המסים שלו, יועץ הוואזיר, ואחר כך – הוואזיר עצמו. ב-1027 העניקו לו היהודים את התואר "נגיד" יהודי ספרד. כוואזיר הנהיג את צבא גרנדה במלחמתה הממושכת עם סביליה המוסלמית. מקור חשוב למידע על המערכות הצבאיות שניהל מצוי בשירים שבדיואן שלו. נפטר במהלך קרב.
יצירתו המרכזית היא "הלכה". "ספר הילכתא גברתא" הוא ספר המשלים ומפרש את ה"הלכה". שמואל הנגיד כתב גם ביקורת על הקוראן. כמנהיגה של יהדות ספרד התכתב עם חוקרים ומלומדים בני דורו. היה אחד מפטרוניו של שלמה אבן-גבירול. עיקר שיריו של שמואל הנגיד נמצאים בשלושה ספרים: "בן תהלים", "בן משלי" ו"בן קהלת". בשירתו מבחר נושאים מגוון, המעניק מידע רב. בין שיריו יש שירי מלחמה, שירי אהבה ויין, שירי הלל, שירי ידידות ופולמוס, שירי קינה, חכמה ומוסר. שמואל ראה בסבלות היהודים בגלות את סבלותיו שלו והוא מבטא בשיריו את כמיהתו לגאולה.
בלשן, פילוסוף, משורר וחוקר הלכה. סעדיה בן מימון אבן דנן נולד בגרנדה, ספרד. תחילה שימש כדיין בגרנדה, ואחרי גירוש יהודי ספרד – באוראן, אלג'יריה. אחדות מן התשובות שכתב מכילות מידע חשוב ביותר. חיבורו "החוק החיוני לשפה העברית" (שנכתב בערבית) עוסק, בין היתר, במלאכת השיר (פרוזודיה) והוא החיבור הראשון שניסה להשוות את המשקל העברי לערבי. סעדיה ערך גם לכסיקון תלמודי ומילון עברי בערבית. שירתו ממשיכה את המסורת של קודמיו הגדולים בספרד המוסלמית. כמוהם, הוא חיבר שירים ששיקפו את יפי השפה, ולא שלל שירה חילונית. אחד משיריו, "מורה נבוכים", נכתב לכבוד הרמב"ם. נפטר באוראן, אלג'יריה.
יהוסף הנגיד (1035-1066) , משורר. נולד בממלכת גרנדה, ספרד, והיה בנו של שמואל הנגיד ויורשו בניהול ענייני הממלכה. את ניסיונותיו הראשונים בכתיבת שירה עשה, כנראה, כשהיה בן תשע והצטרף לאביו לאחד ממסעות המלחמה שלו. השירים נכללו על ידי אביו בדיוואן שהחל לכתוב שנה קודם לכן. כמו שירי אביו, גם שיריו משקפים מאורעות בחייו. אולם, רבים משיריו נעלמו.
ב-1064, בזמן המאבק החריף שניטש בין מלכי גרנדה וסביליה, היה מעורב בתככי הארמון. הוא הקיף עצמו ביהודים עשירים, סוכנים וקצינים של המלך. מכיוון שהיה גאוותן ובלתי אהוד, נעשה תוך זמן קצר מטרה להאשמות חמורות. יהוסף נרצח כתוצאה מהתגרות של תיאולוג מוסלמי קנאי, ובעקבות הרצחו נערך טבח אכזרי ביהודי גרנדה.
מזרקת האריות באלהמברה, גרנדה, ספרד
מזרקת האריות מהמאה ה-14
באלהמברה, גרנדה, ספרד.
מזרקה דומה, שהיתה בארמונו של שמואל הנגיד,
היתה מקור השראה למשורר-הפילוסוף שלמה אבן גבירול.
המשוררים העבריים בספרד קיבלו השראה מהאמנות שמסביבם.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
גרנדה
GRANADA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

גרנדה הוא שמם של עיר ומחוז באנדלוסיה, בדרום ספרד. על פי אגדה אחת, קומץ יהודים שגורשו מארץ ישראל ע"י נבוכדנצא אחרי חורבן בית המקדש הראשון, התיישב בגרנדה. כאשר גרנדה נכבשה ע"י המוסלמים בשנת 711, בין מגיניה היו גם חיילים יהודים. גרנדה מתועד כשם משפחה יהודי עם גבריאל גרנדה במקסיקו בשנת 1642. שם המשפחה גרנדה מתועדבצפון אמריקה עם יצחק הנריקס גרנדה, אשר התקבל לגילדת "הפרימן" של העיר ניו יורק בשנת 1688.

במאה ה-20 הגרסה דה גרנדה מתועדת כשם משפחה יהודי עם שמואל הנריקס דה גרנדה מסורינם, אשר נספה בשואה בזמן מלחמת העולם השנייה בעת שהיה בביקור בהולנד.
יהודה אבן גיאת
שמואל הנגיד
יהוסף הנגיד
לורקה, פרדריקו גרסיה
שמואל הנגיד (993-1056) , ואזיר של גרנדה (Granada), משורר ומלומד. עלייתו והקריירה שלו מציינים את פסגת ההישגים של היהודי בספרד המוסלמית בימי הביניים. נולד בקורדובה כבן למשפחה מפורסמת שהגיעה ממרידה. קיבל חינוך יהודי וחינוך כללי מעולה. ב-1013, לאחר הכיבוש של השבטים הברבריים מצפון-אפריקה, נאלץ לברוח מקורדובה. שמואל יצא למלגה וקצת אחר כך פנה אליו השליט הברברי של גרנדה. הוא הפך להיות גובה המסים שלו, יועץ הוואזיר, ואחר כך – הוואזיר עצמו. ב-1027 העניקו לו היהודים את התואר "נגיד" יהודי ספרד. כוואזיר הנהיג את צבא גרנדה במלחמתה הממושכת עם סביליה המוסלמית. מקור חשוב למידע על המערכות הצבאיות שניהל מצוי בשירים שבדיואן שלו. נפטר במהלך קרב.
יצירתו המרכזית היא "הלכה". "ספר הילכתא גברתא" הוא ספר המשלים ומפרש את ה"הלכה". שמואל הנגיד כתב גם ביקורת על הקוראן. כמנהיגה של יהדות ספרד התכתב עם חוקרים ומלומדים בני דורו. היה אחד מפטרוניו של שלמה אבן-גבירול. עיקר שיריו של שמואל הנגיד נמצאים בשלושה ספרים: "בן תהלים", "בן משלי" ו"בן קהלת". בשירתו מבחר נושאים מגוון, המעניק מידע רב. בין שיריו יש שירי מלחמה, שירי אהבה ויין, שירי הלל, שירי ידידות ופולמוס, שירי קינה, חכמה ומוסר. שמואל ראה בסבלות היהודים בגלות את סבלותיו שלו והוא מבטא בשיריו את כמיהתו לגאולה.
יהוסף הנגיד (1035-1066) , משורר. נולד בממלכת גרנדה, ספרד, והיה בנו של שמואל הנגיד ויורשו בניהול ענייני הממלכה. את ניסיונותיו הראשונים בכתיבת שירה עשה, כנראה, כשהיה בן תשע והצטרף לאביו לאחד ממסעות המלחמה שלו. השירים נכללו על ידי אביו בדיוואן שהחל לכתוב שנה קודם לכן. כמו שירי אביו, גם שיריו משקפים מאורעות בחייו. אולם, רבים משיריו נעלמו.
ב-1064, בזמן המאבק החריף שניטש בין מלכי גרנדה וסביליה, היה מעורב בתככי הארמון. הוא הקיף עצמו ביהודים עשירים, סוכנים וקצינים של המלך. מכיוון שהיה גאוותן ובלתי אהוד, נעשה תוך זמן קצר מטרה להאשמות חמורות. יהוסף נרצח כתוצאה מהתגרות של תיאולוג מוסלמי קנאי, ובעקבות הרצחו נערך טבח אכזרי ביהודי גרנדה.
אבן עזרא, משה
אבן דנאן, סעדיה בן מימון
יהוסף הנגיד
לורקה, פרדריקו גרסיה
בלשן, פילוסוף, משורר וחוקר הלכה. סעדיה בן מימון אבן דנן נולד בגרנדה, ספרד. תחילה שימש כדיין בגרנדה, ואחרי גירוש יהודי ספרד – באוראן, אלג'יריה. אחדות מן התשובות שכתב מכילות מידע חשוב ביותר. חיבורו "החוק החיוני לשפה העברית" (שנכתב בערבית) עוסק, בין היתר, במלאכת השיר (פרוזודיה) והוא החיבור הראשון שניסה להשוות את המשקל העברי לערבי. סעדיה ערך גם לכסיקון תלמודי ומילון עברי בערבית. שירתו ממשיכה את המסורת של קודמיו הגדולים בספרד המוסלמית. כמוהם, הוא חיבר שירים ששיקפו את יפי השפה, ולא שלל שירה חילונית. אחד משיריו, "מורה נבוכים", נכתב לכבוד הרמב"ם. נפטר באוראן, אלג'יריה.
יהוסף הנגיד (1035-1066) , משורר. נולד בממלכת גרנדה, ספרד, והיה בנו של שמואל הנגיד ויורשו בניהול ענייני הממלכה. את ניסיונותיו הראשונים בכתיבת שירה עשה, כנראה, כשהיה בן תשע והצטרף לאביו לאחד ממסעות המלחמה שלו. השירים נכללו על ידי אביו בדיוואן שהחל לכתוב שנה קודם לכן. כמו שירי אביו, גם שיריו משקפים מאורעות בחייו. אולם, רבים משיריו נעלמו.
ב-1064, בזמן המאבק החריף שניטש בין מלכי גרנדה וסביליה, היה מעורב בתככי הארמון. הוא הקיף עצמו ביהודים עשירים, סוכנים וקצינים של המלך. מכיוון שהיה גאוותן ובלתי אהוד, נעשה תוך זמן קצר מטרה להאשמות חמורות. יהוסף נרצח כתוצאה מהתגרות של תיאולוג מוסלמי קנאי, ובעקבות הרצחו נערך טבח אכזרי ביהודי גרנדה.
יהוסף הנגיד
יהוסף הנגיד (1035-1066) , משורר. נולד בממלכת גרנדה, ספרד, והיה בנו של שמואל הנגיד ויורשו בניהול ענייני הממלכה. את ניסיונותיו הראשונים בכתיבת שירה עשה, כנראה, כשהיה בן תשע והצטרף לאביו לאחד ממסעות המלחמה שלו. השירים נכללו על ידי אביו בדיוואן שהחל לכתוב שנה קודם לכן. כמו שירי אביו, גם שיריו משקפים מאורעות בחייו. אולם, רבים משיריו נעלמו.
ב-1064, בזמן המאבק החריף שניטש בין מלכי גרנדה וסביליה, היה מעורב בתככי הארמון. הוא הקיף עצמו ביהודים עשירים, סוכנים וקצינים של המלך. מכיוון שהיה גאוותן ובלתי אהוד, נעשה תוך זמן קצר מטרה להאשמות חמורות. יהוסף נרצח כתוצאה מהתגרות של תיאולוג מוסלמי קנאי, ובעקבות הרצחו נערך טבח אכזרי ביהודי גרנדה.
יהוסף הנגיד
יהוסף הנגיד (1035-1066) , משורר. נולד בממלכת גרנדה, ספרד, והיה בנו של שמואל הנגיד ויורשו בניהול ענייני הממלכה. את ניסיונותיו הראשונים בכתיבת שירה עשה, כנראה, כשהיה בן תשע והצטרף לאביו לאחד ממסעות המלחמה שלו. השירים נכללו על ידי אביו בדיוואן שהחל לכתוב שנה קודם לכן. כמו שירי אביו, גם שיריו משקפים מאורעות בחייו. אולם, רבים משיריו נעלמו.
ב-1064, בזמן המאבק החריף שניטש בין מלכי גרנדה וסביליה, היה מעורב בתככי הארמון. הוא הקיף עצמו ביהודים עשירים, סוכנים וקצינים של המלך. מכיוון שהיה גאוותן ובלתי אהוד, נעשה תוך זמן קצר מטרה להאשמות חמורות. יהוסף נרצח כתוצאה מהתגרות של תיאולוג מוסלמי קנאי, ובעקבות הרצחו נערך טבח אכזרי ביהודי גרנדה.
יהוסף הנגיד
יהוסף הנגיד (1035-1066) , משורר. נולד בממלכת גרנדה, ספרד, והיה בנו של שמואל הנגיד ויורשו בניהול ענייני הממלכה. את ניסיונותיו הראשונים בכתיבת שירה עשה, כנראה, כשהיה בן תשע והצטרף לאביו לאחד ממסעות המלחמה שלו. השירים נכללו על ידי אביו בדיוואן שהחל לכתוב שנה קודם לכן. כמו שירי אביו, גם שיריו משקפים מאורעות בחייו. אולם, רבים משיריו נעלמו.
ב-1064, בזמן המאבק החריף שניטש בין מלכי גרנדה וסביליה, היה מעורב בתככי הארמון. הוא הקיף עצמו ביהודים עשירים, סוכנים וקצינים של המלך. מכיוון שהיה גאוותן ובלתי אהוד, נעשה תוך זמן קצר מטרה להאשמות חמורות. יהוסף נרצח כתוצאה מהתגרות של תיאולוג מוסלמי קנאי, ובעקבות הרצחו נערך טבח אכזרי ביהודי גרנדה.