חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

שלמה אבן גבירול

שלמה אבן גבירול (1021 - 1058), משורר ופילוסוף, נולד במלגה, ספרד, וקיבל חינוך נרחב בסרגוסה. התייתם בגיל צעיר, כתב מספר קינות על מות אביו וביכה את שני הוריו ב-1045. סבל ממחלת עור קשה ובילדותו היה חולה לעתים קרובות. בשיריו התלונן על מצב בריאותו ומראהו החיצוני. ההערכה העצמית הגבוהה שלו הביאה אותו, מדי פעם בפעם, לעימות עם אנשים בעלי השפעה שאותם ביקר. למרות זאת, כדי שיוכל להתמסר לשירה ופילוסופיה, היה תלוי בפטרונים עשירים. אחד מפטרוניו היה יקותיאל בן יצחק אבן חזן. עם מותו, ב-1039, כתב עליו אבן גבירול מספר קינות. בעקבות מותו של פטרונו, חלה ירידה במעמדו החברתי של אבן גבירול. באופן קבוע, הוא היה מעורב בסכסוכים עם אצילי סרגוסה, והדבר גרם לו סבל רב.
ב-1045 עזב את סרגוסה וחי זמן מה בגרנדה, שם נהנה מחסותו של שמואל הנגיד. לאחר זמן הם רבו, כתוצאה מביקורתו על שיריו של הנגיד. הרבה אגדות קשורות בחייו של אבן גבירול וגם בתאריך פטירתו ובנסיבותיה.
נותרו רק שני ספרים שאפשר לשייכם בבירור לאבן גבירול: "מקור חיים" ו"תיקון מידות הנפש". נהוג לייחס לו גם שני ספרים אחרים – "ספר על הנפש" ו"מבחר פנינים". מכיוון ששיריו מפוזרים בספרי תפילה ואנתולוגיות, קשה מאוד לזהות אילו מהם נכתבו על ידיו. שיריו של אבן גבירול משקפים את ידיעותיו בעברית התנכ"ית ומוכיחים וירטואוזיות לשונית, תוך הימנעות מן המורכבות האופיינית לקודמיו, משוררים מן הדור הראשון של יהודי ספרד בימי הביניים, כולל שמואל הנגיד. שירתו מגלה את ידיעתו העמוקה בשירה הערבית, בתנ"ך ובספרות התלמודית, במדע (בעיקר באסטרונומיה) ובפילוסופיה הניאו-קלאסית. בשיריו החילוניים נתן אבן גבירול ביטוי לידידותו עם הפטרונים שתמכו בו. הוא הדגיש את ההבדל בינו, המתמסר לחכמה ולאמונה באלוהים, לבין ידידיו, המעורבים בעניינים ארציים ומבקשים הצלחה רגעית. כתב גם חידות רבות.
בזכות השירה הדתית שלו, אבן גבירול נחשב לבכיר משוררי הדת של יהודי ספרד. יצירתו הלירית-דתית מבטאת געגועים ואהבה עמוקה לאלוהים, תוך הבחנה בחוסר החשיבות העצמי שלו ובחוסר יכולתו להילחם בתשוקה או להבין את הרוע הבסיסי שבחושים. שירתו הלאומית חדורה בתקווה לגאולה ובגורלם המיוחד של יהודי ספרד. אירועים פוליטיים שבזמנו הגבירו את מודעותו לסכנות שבגלות ("אשר תשב שכולה"; "לכו בואו והיקבצו"). שירו "הענק" הוא שיר דידאקטי המכוון ללמד את הכללים הבסיסיים של השפה העברית. הפילוסופיה של "מקור חיים" קיבלה ביטוי שירי בחלקו הראשון של "כתר מלכות" שלו.

תאריך לידה:
1021
תאריך פטירה:
1058
מקום לידה:
מאלאגה
מקום פטירה:
ואלנסיה
סוג אישיות:
Poet
מספר פריט:
264375
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
משך:
00:02:43

הקלטה מקורית מדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2002.

"שלום לבן דודי" (ובגרסה האיטלקית, "שלוס לך דודי") הוא פיוט לשמחת תודה מאת שלמה אבן גבירול. המנגינה הנשמעת כאן ממסורת פירנצה מוכרת גם בריבורנו ונכתבה במאה ה-18.

טקסט מאת פרופ' אדוין סרוסי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו.

משך:
00:03:08

הקלטה מקורית מדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2002.

פיוט זה מאת שלמה אבן גבירול נאמר בחג שמחת תורה (חג המציין סיום מחזור קריאה ופתיחתו של מחזור קריאה חדש) במסורות יוצאי ספרד. בהקלטה זו מבוצאת גרסת יהודי פרנצה.

משך:
00:02:25

הקלטה מקורית מדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2002.

שיר לשמחת תורה מאת המשורר שלמה אבן גבירול מספררד (1022 בערך - 1070). זהו קטע אופייני לרפרטואר הספרדי המערבי. וריאנטים של מנגינה זאת נמצאו במרוקו (ייתכן כי משם מוצאה) ובקהילות הספרדיות-פורטוגליות במערב אירופה, ובמיוחד בלונדון. וריאנט ממסורת יהודי פירנצה מוצג בהקלטה זו.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט ויובל שקד, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו.

משך:
00:02:52

הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.

בפיוט זה ארבעה בתים. הוא חובר על-ידי שלמה אבן גבירול (בערך 1058-1021) והוא מן הבקשות ברפרטואר של אמסטרדם, המושרות לפני תחילתה של תפילת השחרית, בשבת וביום חול. נוסח לונדון של המנגינה מופיע בקובץ The Ancient Melodies of the Liturgy of the Spanish and Portuguese Jews (אגווילאר / דה סולה, 1857), אולם הוא כבר אינו בשימוש מזמן. הנוסח המובא כאן מבוסס על הוואריאנט המשמש את הקהילה הפורטוגלית באמסטרדם. בעיבוד זה, החזן והמקהלה שרים שירה אנטיפונאלית, בשעה שבבית הכנסת הקטע מבוצע על ידי הקהילה בלבד.

טקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק  "קמתי להלל".

מאלאגה

עיר נמל באנדאלוסיה, דרום ספרד.


בשנת 1013 מצאו מקלט במקום שמואל הנגיד ועמו קבוצת פליטים יהודים אחירם מקורדובה שנפלה לידי הברברים. בערך באותו הזמן נולד במאלאגה שלמה אבן גבירול.

באמצע המאה ה- 11 ישבו בעיר כ-200 יהודים בתוך אוכלוסייה של 20,000. צבאות פרדינאנד ואיזאבלה, מלכי ספרד, כבשו את מאלאגה ב-1487, ומאה המשפחות היהודיות במקום נלקחו בשבי. אברהם סניור ומאיר מסגוביה עברו אז בקהילות אנדאלוסיה כדי לגייס את הכסף הדרוש לפדיונם; עזר להם גם שלמה אבן וירגא.

ב-1490 כשהוצא צו גירוש היהודים (ובמאלאגה גם המאורים) עזבו את העיר תוך 15 יום 62 יהודים, רובם דלי-אמצעים.

בהקדמה לספרו "מערכת האלוהות" מספר יהודה בן יעקב חייט כיצד נפלה ספינתו בידי פיראטים והובאה למאלאגה, שם ניסו הכמרים להעביר את הגולים על דתם.

מתחילת שנות הששים למאה העשרים יושבים במאלאגה יהודים יוצאי צפון אפריקה, המסגרת הקהילתית מסונפת לארגון הקהילות היהודיות בספרד.

ואלנסיה

עיר במזרח ספרד.

קהילה יהודית גדולה וחשובה הייתה בואלנסיה בתקופה המוסלמית (עד 1238). היהודים עסקו בבורסקאות וסנדלרות ובשיווק מוצרים חקלאיים, וקיימו קשרי- מסחר עם קהילות אחרות בספרד. בגניזה הקאהירית נשתמר קטע של כתובה מוואלנסיה מן המאה ה-11. בסוף שנות ה-50 של המאה ה- 11 נפטר במקום שלמה אבן גבירול.

בתקופת הכיבוש הנוצרי היו בקהילה 162 משפחות (%6.5 מכלל האוכלוסיה). מלך אראגון, חיימה הראשון, אישר את גבולות הרובע היהודי בשנת 1273, וזמן-מה לפני גזירות קנ"א הוקמה חומה סביבו. הכובשים הנוצרים חילקו קרקעות ונכסים גם ליהודים המקורבים למלכות; בין ההמתיישבים החדשים במקום היו המתורגמנים בחיי ושלמה אלקונסטאנטיני ושלמה בונאפוס, שר-האוצר של קאטאלוניה, ועוד 104 מיוחסים.

ב-1239 העניק חיימה הראשון ליהודי ואלנסיה את הזכויות שניתנו ליהודי סאראגוסה, כגון זכות השיפוט על-פי דיני ישראל (להוציא דיני נפשות), גביית עדות מבני שתי הדתות במשפטים בין יהודים ונוצרים, ושחרור אסירים יהודיים לימי שבת. אז גם נקבע נוסח של "שבועה יהודית". ב-1261 אישר המלך את זכותם של יהודים לרכוש קרקע חקלאית ועירונית מכל אדם, לרבות אנשי אצולה וכמורה, זכות נדירה בימים ההם.

זמן-מה תפסו יהודים עמדות במימשל, דוגמת דון יהודה דה לה קאוואלריה, מוסה דה פורטלה, אהרן אבן יחיא ויוסף רוויה. בסוף ימיו הכביד המלך את ידו על הקהילה בגלל המלחמה המתמשכת, אבל יהודים הוסיפו למלא תפקידי מפתח במסחר הימי.

כרב המקום שימש אז ר' שלמה בן אברהם אדרת (הרשב"א).

כשאר הקהילות הגדולות באראגון התנהלה גם קהילת ואלנסיה בידי ועד של שלושים שבחר מתוכו חמישה "מוקאדימון", בפיקוחו של נציג המלכות.

ב-1300 היו תלונות נגד העשירים שמעבירים את נטל המסים על כתפי "הבינוניים והקטנים". הקהילה סבלה מפרעות "המגיפה השחורה" (1348) ואחריהן סייעו ראשיה לשיקום החיים היהודיים גם בקהילות אחרות. מסים הוטלו על עשירי המקום לצורכי המלחמה עם קאסטיליה.

ב-1364 אימצה ואלנסיה את התקנות של קהילת בארצלונה, כאמצעי נוסף לחיזוק השלטון הפנימי, וכעבור 20 שנה בערך עלה על כסא הרבנות בעיר הריב"ש (ר' יצחק בן ששת) שעשה להחזרת עטרת התורה במקום.

ביולי 1391 נחרבה קהילת ואלנסיה בידי פורעים מקאסטיליה וחיילים שחנו בנמל; 250 יהודים נהרגו; האחרים השתמדו או מצאו מקלט בבתים של נוצרים. הריב"ש היה בין אלה שהצליחו להימלט. שבוע לאחר הפרעות ציווה המלך להעביר למקום מבטחים את המסתתרים בבתי הנוצרים ואסר על הפיכת בתי-כנסת לכנסיות; עם זאת הורה לערוך רשימה של נכסי החללים, לשם מסירתם לקופת המדינה, ונתן מחילה לתושבי העיר.

היישוב היהודי לא נתחדש, על אף מאמצי המלוכה; רק סוחרים יהודים היו מזדמנים לעיר לרגל עסקיהם. ב-1483 ביטל המלך פרדינאנד רשיונות שניתנו ליהודים להתעכב בעיר לרגל עסקיהם וחידש את גזירת הטלאי הצהוב.



דרך נמל ואלנסיה יצאו מגורשי ספרד, בדרכם לארצות המזרח; יצחק בן יהודה אברבנאל ומשפחתו הפליגו בהיתר מלכותי מיוחד ביוני 1492. עוד בשנת 1467 גילתה האינקוויזיציה כי אנוסים רבים מפליגים מוואלנסיה למזרח, ובמיוחד לארץ-ישראל, כדי לחזור לחיק היהדות, ומשפחות רבות נאסרו. לפי הערכות שונות הועלו על המוקד בוואלנסיה עד יוני 1488 לא פחות ממאה אנשים, וקרוב לאלף גברים ונשים הוחזרו לנצרות. בחומר העדות שנתגלה במשפטים באה לכלל ביטוי המסורת שקשרה את האנוסים לקדושי ישראל.

בשנת 1971 היה בואלנסיה יישוב יהודי קטן, מסונף לארגון הקהילות הארצי.

סאראגוסה

(במקורות היהודיים סורקסטה, סרקרסה)

עיר באראגון, ספרד.


יהודים ישבו במקום בתקופה הרומית המאוחרת ובימי הוויזיגותים. הקהילה המשיכה להתקיים וחשיבותה עלתה תחת שלטון המוסלמים בשנים 1118-711. עיקר עיסוקם אז היה ייצור בדים ודברי הנעלה, והיו יהודים שמילאו תפקידים רשמיים ועשו את סאראגוסה מרכז תרבותי ורוחני בעיקר במאה ה- 11. באותה העת נודעו חכמי העיר, דוגמת יונה אבן ג'נאח, יוסף אבן חסדאי, דוד בן סעדיה ובחיי בן יוסף אבן פקודה; והפייטנים לוי בן יעקב אבן אלתבן ומשה אבן אל תקנה. היהודים היו אז יותר מ-%6 מכלל 20,000 תושבי העיר.

המלכים הנוצרים המשיכו במדיניות הליבראלית כלפי היהודים והעניקו זכויות מיוחדות למשפחות מיוחסות כגון אלקונסטאנטיני, קאוואלריה, בנבנשתי. משפחת בנבנשתי הצטרפה לחרם הנגדי שהטילו קהילות בספרד על סיעתו של שלמה בן אברהם ממונפלייה, שיצאה נגד חסידי הרמב"ם ושיטתו, (1232).

בעלי-המלאכה היהודים קיבלו זכויות יתר על שירותיהם הטובים, ולימים הקימו אגודות-צדקה משלהם. היו גם בעלי שדות וכרמים, שהעסיקו פועלים ועבדים. הקהילה הייתה מהגדולות באראגון, דוגמת בארצלונה בקאטאלוניה וטולדו בקאסטיליה, ונקטה בשיטת מסים ישירים ועקיפים. במרוצת הזמן גדלו חובות הקהילה עד שנזקקה להטלת חרם על משתמטים ממס (1342).

ב-1250 הואשמו יהודים ברצח ילד נוצרי, עלילת-הדם הראשונה על אדמת ספרד. וב-1294 פשטה שמועה בעיר שיהודים עקרו איברים פנימיים של ילד נוצרי למטרות כישוף; הילד נמצא בריא ושלם והמלך גער בשלטונות העיר על שנתנו יד לעלילה. בימי "מגיפה השחורה" מתו יותר מארבע-חמישיות מיהודי המקום, ובאוקטובר 1498 ציווה המלך לשחרר את הקהילה מתשלום מסים עד תום המגיפה. השלטון בקהילה עבר אז לידי משפחת קאוואלריה ובזכותה חזרה סאראגוסה להיות מרכז תרבותי משנות ה-60 של המאה ה-14 ועד להתנצרותה בעקבות ויכוח טורטוסה (1414-1413).

לקראת סוף המאה ה-14 השתקע בעיר ר' חסדאי קרשקש, שנתמנה אב בית-דין בתביעות נגד מלשינים ביהדות אראגון. ר' חסדאי גם נעשה ראש וראשון בציבור היהודי במדינה אחרי גזירות קנ"א (1391), שפסחו על קהילת סאראגוסה בזכות הזוג המלכותי שבילה באותו הזמן בעיר. ב-1396 תיקן ר' חסדאי תקנות, שתכליתן הייתה חיזוק ההנהגה, אך כעבור שלוש שנים נאלץ לחזור בו בלחץ אנשי הקהילה. ויכוח טורטוסה המיט אסון על רוב הקהילות בספרד ועל קהילות סאראגוסה בכלל זה. המשפחות המיוחסות פתחו במסע ההשתמדות ומעריכים שתוך עשר שנים, 1430-1420, המירו את דתם כמאתיים מיהודי המקום מדי שנה. הנהגת הקהילה עברה לידי בעלי-מלאכה ופשוטי-עם, שלא היטיבו למלא את תפקידם, ודרושה הייתה התערבות המלך כדי להשליט סדר בענייניה. המלך גם הגן על היהודים מפני התנכלויות הנזירים וציווה להחזיר להם את בתי-הכנסת שהוחרמו ואת ספרי-התלמוד שנגזלו מהם. היה גם מקרה של עלילה, כאילו קידמו היהודים את פני המלך כשבידם "תיקי כסף וזהב ריקים מספרי- תורה"; העלילה הופרכה ויום י"ז בשבט ק"פ (1420) נחוג מאז כ"פורים של סאראגוסה".

הגזירות חודשו בעלות פרדינאנד על כס המלכות (1479); כעבור שבע שנים נענה לדרישת טורקוומאדה, האינקוויזיטור הראשי, לגרש את היהודים מן העיר; הגירוש יצא לפועל ב-29 באפריל 1492. רכושם של היהודים שימש לפרעון חובות הקהילה ולכיסוי ההוצאות של המגורשים, והרובע היהודי הועמד לרשות העירייה. ערב הגירוש עברה לנצרות משפחת אבנארבי, שאבותיה היו מראשי הקהל שנים רבות.

רבים מן ה"נוצרים החדשים" המשיכו בקיום המצוות בסתר, והאינקוויזיציה רדפה אותם באכזריות רבה. מסוף 1485 נערכו בסאראגוסה אוטו-דא-פה מדי חודש בחודש. בתחילת המאה ה-16 הועמדו לדין יותר מ-600 אנשים מכל שדרות הציבור.

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
שלמה אבן גבירול

שלמה אבן גבירול (1021 - 1058), משורר ופילוסוף, נולד במלגה, ספרד, וקיבל חינוך נרחב בסרגוסה. התייתם בגיל צעיר, כתב מספר קינות על מות אביו וביכה את שני הוריו ב-1045. סבל ממחלת עור קשה ובילדותו היה חולה לעתים קרובות. בשיריו התלונן על מצב בריאותו ומראהו החיצוני. ההערכה העצמית הגבוהה שלו הביאה אותו, מדי פעם בפעם, לעימות עם אנשים בעלי השפעה שאותם ביקר. למרות זאת, כדי שיוכל להתמסר לשירה ופילוסופיה, היה תלוי בפטרונים עשירים. אחד מפטרוניו היה יקותיאל בן יצחק אבן חזן. עם מותו, ב-1039, כתב עליו אבן גבירול מספר קינות. בעקבות מותו של פטרונו, חלה ירידה במעמדו החברתי של אבן גבירול. באופן קבוע, הוא היה מעורב בסכסוכים עם אצילי סרגוסה, והדבר גרם לו סבל רב.
ב-1045 עזב את סרגוסה וחי זמן מה בגרנדה, שם נהנה מחסותו של שמואל הנגיד. לאחר זמן הם רבו, כתוצאה מביקורתו על שיריו של הנגיד. הרבה אגדות קשורות בחייו של אבן גבירול וגם בתאריך פטירתו ובנסיבותיה.
נותרו רק שני ספרים שאפשר לשייכם בבירור לאבן גבירול: "מקור חיים" ו"תיקון מידות הנפש". נהוג לייחס לו גם שני ספרים אחרים – "ספר על הנפש" ו"מבחר פנינים". מכיוון ששיריו מפוזרים בספרי תפילה ואנתולוגיות, קשה מאוד לזהות אילו מהם נכתבו על ידיו. שיריו של אבן גבירול משקפים את ידיעותיו בעברית התנכ"ית ומוכיחים וירטואוזיות לשונית, תוך הימנעות מן המורכבות האופיינית לקודמיו, משוררים מן הדור הראשון של יהודי ספרד בימי הביניים, כולל שמואל הנגיד. שירתו מגלה את ידיעתו העמוקה בשירה הערבית, בתנ"ך ובספרות התלמודית, במדע (בעיקר באסטרונומיה) ובפילוסופיה הניאו-קלאסית. בשיריו החילוניים נתן אבן גבירול ביטוי לידידותו עם הפטרונים שתמכו בו. הוא הדגיש את ההבדל בינו, המתמסר לחכמה ולאמונה באלוהים, לבין ידידיו, המעורבים בעניינים ארציים ומבקשים הצלחה רגעית. כתב גם חידות רבות.
בזכות השירה הדתית שלו, אבן גבירול נחשב לבכיר משוררי הדת של יהודי ספרד. יצירתו הלירית-דתית מבטאת געגועים ואהבה עמוקה לאלוהים, תוך הבחנה בחוסר החשיבות העצמי שלו ובחוסר יכולתו להילחם בתשוקה או להבין את הרוע הבסיסי שבחושים. שירתו הלאומית חדורה בתקווה לגאולה ובגורלם המיוחד של יהודי ספרד. אירועים פוליטיים שבזמנו הגבירו את מודעותו לסכנות שבגלות ("אשר תשב שכולה"; "לכו בואו והיקבצו"). שירו "הענק" הוא שיר דידאקטי המכוון ללמד את הכללים הבסיסיים של השפה העברית. הפילוסופיה של "מקור חיים" קיבלה ביטוי שירי בחלקו הראשון של "כתר מלכות" שלו.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

גראנאדה
סאראגוסה
ואלנסיה
מאלאגה
גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.
סאראגוסה

(במקורות היהודיים סורקסטה, סרקרסה)

עיר באראגון, ספרד.


יהודים ישבו במקום בתקופה הרומית המאוחרת ובימי הוויזיגותים. הקהילה המשיכה להתקיים וחשיבותה עלתה תחת שלטון המוסלמים בשנים 1118-711. עיקר עיסוקם אז היה ייצור בדים ודברי הנעלה, והיו יהודים שמילאו תפקידים רשמיים ועשו את סאראגוסה מרכז תרבותי ורוחני בעיקר במאה ה- 11. באותה העת נודעו חכמי העיר, דוגמת יונה אבן ג'נאח, יוסף אבן חסדאי, דוד בן סעדיה ובחיי בן יוסף אבן פקודה; והפייטנים לוי בן יעקב אבן אלתבן ומשה אבן אל תקנה. היהודים היו אז יותר מ-%6 מכלל 20,000 תושבי העיר.

המלכים הנוצרים המשיכו במדיניות הליבראלית כלפי היהודים והעניקו זכויות מיוחדות למשפחות מיוחסות כגון אלקונסטאנטיני, קאוואלריה, בנבנשתי. משפחת בנבנשתי הצטרפה לחרם הנגדי שהטילו קהילות בספרד על סיעתו של שלמה בן אברהם ממונפלייה, שיצאה נגד חסידי הרמב"ם ושיטתו, (1232).

בעלי-המלאכה היהודים קיבלו זכויות יתר על שירותיהם הטובים, ולימים הקימו אגודות-צדקה משלהם. היו גם בעלי שדות וכרמים, שהעסיקו פועלים ועבדים. הקהילה הייתה מהגדולות באראגון, דוגמת בארצלונה בקאטאלוניה וטולדו בקאסטיליה, ונקטה בשיטת מסים ישירים ועקיפים. במרוצת הזמן גדלו חובות הקהילה עד שנזקקה להטלת חרם על משתמטים ממס (1342).

ב-1250 הואשמו יהודים ברצח ילד נוצרי, עלילת-הדם הראשונה על אדמת ספרד. וב-1294 פשטה שמועה בעיר שיהודים עקרו איברים פנימיים של ילד נוצרי למטרות כישוף; הילד נמצא בריא ושלם והמלך גער בשלטונות העיר על שנתנו יד לעלילה. בימי "מגיפה השחורה" מתו יותר מארבע-חמישיות מיהודי המקום, ובאוקטובר 1498 ציווה המלך לשחרר את הקהילה מתשלום מסים עד תום המגיפה. השלטון בקהילה עבר אז לידי משפחת קאוואלריה ובזכותה חזרה סאראגוסה להיות מרכז תרבותי משנות ה-60 של המאה ה-14 ועד להתנצרותה בעקבות ויכוח טורטוסה (1414-1413).

לקראת סוף המאה ה-14 השתקע בעיר ר' חסדאי קרשקש, שנתמנה אב בית-דין בתביעות נגד מלשינים ביהדות אראגון. ר' חסדאי גם נעשה ראש וראשון בציבור היהודי במדינה אחרי גזירות קנ"א (1391), שפסחו על קהילת סאראגוסה בזכות הזוג המלכותי שבילה באותו הזמן בעיר. ב-1396 תיקן ר' חסדאי תקנות, שתכליתן הייתה חיזוק ההנהגה, אך כעבור שלוש שנים נאלץ לחזור בו בלחץ אנשי הקהילה. ויכוח טורטוסה המיט אסון על רוב הקהילות בספרד ועל קהילות סאראגוסה בכלל זה. המשפחות המיוחסות פתחו במסע ההשתמדות ומעריכים שתוך עשר שנים, 1430-1420, המירו את דתם כמאתיים מיהודי המקום מדי שנה. הנהגת הקהילה עברה לידי בעלי-מלאכה ופשוטי-עם, שלא היטיבו למלא את תפקידם, ודרושה הייתה התערבות המלך כדי להשליט סדר בענייניה. המלך גם הגן על היהודים מפני התנכלויות הנזירים וציווה להחזיר להם את בתי-הכנסת שהוחרמו ואת ספרי-התלמוד שנגזלו מהם. היה גם מקרה של עלילה, כאילו קידמו היהודים את פני המלך כשבידם "תיקי כסף וזהב ריקים מספרי- תורה"; העלילה הופרכה ויום י"ז בשבט ק"פ (1420) נחוג מאז כ"פורים של סאראגוסה".

הגזירות חודשו בעלות פרדינאנד על כס המלכות (1479); כעבור שבע שנים נענה לדרישת טורקוומאדה, האינקוויזיטור הראשי, לגרש את היהודים מן העיר; הגירוש יצא לפועל ב-29 באפריל 1492. רכושם של היהודים שימש לפרעון חובות הקהילה ולכיסוי ההוצאות של המגורשים, והרובע היהודי הועמד לרשות העירייה. ערב הגירוש עברה לנצרות משפחת אבנארבי, שאבותיה היו מראשי הקהל שנים רבות.

רבים מן ה"נוצרים החדשים" המשיכו בקיום המצוות בסתר, והאינקוויזיציה רדפה אותם באכזריות רבה. מסוף 1485 נערכו בסאראגוסה אוטו-דא-פה מדי חודש בחודש. בתחילת המאה ה-16 הועמדו לדין יותר מ-600 אנשים מכל שדרות הציבור.
ואלנסיה

עיר במזרח ספרד.

קהילה יהודית גדולה וחשובה הייתה בואלנסיה בתקופה המוסלמית (עד 1238). היהודים עסקו בבורסקאות וסנדלרות ובשיווק מוצרים חקלאיים, וקיימו קשרי- מסחר עם קהילות אחרות בספרד. בגניזה הקאהירית נשתמר קטע של כתובה מוואלנסיה מן המאה ה-11. בסוף שנות ה-50 של המאה ה- 11 נפטר במקום שלמה אבן גבירול.

בתקופת הכיבוש הנוצרי היו בקהילה 162 משפחות (%6.5 מכלל האוכלוסיה). מלך אראגון, חיימה הראשון, אישר את גבולות הרובע היהודי בשנת 1273, וזמן-מה לפני גזירות קנ"א הוקמה חומה סביבו. הכובשים הנוצרים חילקו קרקעות ונכסים גם ליהודים המקורבים למלכות; בין ההמתיישבים החדשים במקום היו המתורגמנים בחיי ושלמה אלקונסטאנטיני ושלמה בונאפוס, שר-האוצר של קאטאלוניה, ועוד 104 מיוחסים.

ב-1239 העניק חיימה הראשון ליהודי ואלנסיה את הזכויות שניתנו ליהודי סאראגוסה, כגון זכות השיפוט על-פי דיני ישראל (להוציא דיני נפשות), גביית עדות מבני שתי הדתות במשפטים בין יהודים ונוצרים, ושחרור אסירים יהודיים לימי שבת. אז גם נקבע נוסח של "שבועה יהודית". ב-1261 אישר המלך את זכותם של יהודים לרכוש קרקע חקלאית ועירונית מכל אדם, לרבות אנשי אצולה וכמורה, זכות נדירה בימים ההם.

זמן-מה תפסו יהודים עמדות במימשל, דוגמת דון יהודה דה לה קאוואלריה, מוסה דה פורטלה, אהרן אבן יחיא ויוסף רוויה. בסוף ימיו הכביד המלך את ידו על הקהילה בגלל המלחמה המתמשכת, אבל יהודים הוסיפו למלא תפקידי מפתח במסחר הימי.

כרב המקום שימש אז ר' שלמה בן אברהם אדרת (הרשב"א).

כשאר הקהילות הגדולות באראגון התנהלה גם קהילת ואלנסיה בידי ועד של שלושים שבחר מתוכו חמישה "מוקאדימון", בפיקוחו של נציג המלכות.

ב-1300 היו תלונות נגד העשירים שמעבירים את נטל המסים על כתפי "הבינוניים והקטנים". הקהילה סבלה מפרעות "המגיפה השחורה" (1348) ואחריהן סייעו ראשיה לשיקום החיים היהודיים גם בקהילות אחרות. מסים הוטלו על עשירי המקום לצורכי המלחמה עם קאסטיליה.

ב-1364 אימצה ואלנסיה את התקנות של קהילת בארצלונה, כאמצעי נוסף לחיזוק השלטון הפנימי, וכעבור 20 שנה בערך עלה על כסא הרבנות בעיר הריב"ש (ר' יצחק בן ששת) שעשה להחזרת עטרת התורה במקום.

ביולי 1391 נחרבה קהילת ואלנסיה בידי פורעים מקאסטיליה וחיילים שחנו בנמל; 250 יהודים נהרגו; האחרים השתמדו או מצאו מקלט בבתים של נוצרים. הריב"ש היה בין אלה שהצליחו להימלט. שבוע לאחר הפרעות ציווה המלך להעביר למקום מבטחים את המסתתרים בבתי הנוצרים ואסר על הפיכת בתי-כנסת לכנסיות; עם זאת הורה לערוך רשימה של נכסי החללים, לשם מסירתם לקופת המדינה, ונתן מחילה לתושבי העיר.

היישוב היהודי לא נתחדש, על אף מאמצי המלוכה; רק סוחרים יהודים היו מזדמנים לעיר לרגל עסקיהם. ב-1483 ביטל המלך פרדינאנד רשיונות שניתנו ליהודים להתעכב בעיר לרגל עסקיהם וחידש את גזירת הטלאי הצהוב.



דרך נמל ואלנסיה יצאו מגורשי ספרד, בדרכם לארצות המזרח; יצחק בן יהודה אברבנאל ומשפחתו הפליגו בהיתר מלכותי מיוחד ביוני 1492. עוד בשנת 1467 גילתה האינקוויזיציה כי אנוסים רבים מפליגים מוואלנסיה למזרח, ובמיוחד לארץ-ישראל, כדי לחזור לחיק היהדות, ומשפחות רבות נאסרו. לפי הערכות שונות הועלו על המוקד בוואלנסיה עד יוני 1488 לא פחות ממאה אנשים, וקרוב לאלף גברים ונשים הוחזרו לנצרות. בחומר העדות שנתגלה במשפטים באה לכלל ביטוי המסורת שקשרה את האנוסים לקדושי ישראל.

בשנת 1971 היה בואלנסיה יישוב יהודי קטן, מסונף לארגון הקהילות הארצי.
מאלאגה

עיר נמל באנדאלוסיה, דרום ספרד.


בשנת 1013 מצאו מקלט במקום שמואל הנגיד ועמו קבוצת פליטים יהודים אחירם מקורדובה שנפלה לידי הברברים. בערך באותו הזמן נולד במאלאגה שלמה אבן גבירול.

באמצע המאה ה- 11 ישבו בעיר כ-200 יהודים בתוך אוכלוסייה של 20,000. צבאות פרדינאנד ואיזאבלה, מלכי ספרד, כבשו את מאלאגה ב-1487, ומאה המשפחות היהודיות במקום נלקחו בשבי. אברהם סניור ומאיר מסגוביה עברו אז בקהילות אנדאלוסיה כדי לגייס את הכסף הדרוש לפדיונם; עזר להם גם שלמה אבן וירגא.

ב-1490 כשהוצא צו גירוש היהודים (ובמאלאגה גם המאורים) עזבו את העיר תוך 15 יום 62 יהודים, רובם דלי-אמצעים.

בהקדמה לספרו "מערכת האלוהות" מספר יהודה בן יעקב חייט כיצד נפלה ספינתו בידי פיראטים והובאה למאלאגה, שם ניסו הכמרים להעביר את הגולים על דתם.

מתחילת שנות הששים למאה העשרים יושבים במאלאגה יהודים יוצאי צפון אפריקה, המסגרת הקהילתית מסונפת לארגון הקהילות היהודיות בספרד.
שחר אבקשך
שוכנת בשדה
שער אשר נסגר
שלום לך דודי

הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.

בפיוט זה ארבעה בתים. הוא חובר על-ידי שלמה אבן גבירול (בערך 1058-1021) והוא מן הבקשות ברפרטואר של אמסטרדם, המושרות לפני תחילתה של תפילת השחרית, בשבת וביום חול. נוסח לונדון של המנגינה מופיע בקובץ The Ancient Melodies of the Liturgy of the Spanish and Portuguese Jews (אגווילאר / דה סולה, 1857), אולם הוא כבר אינו בשימוש מזמן. הנוסח המובא כאן מבוסס על הוואריאנט המשמש את הקהילה הפורטוגלית באמסטרדם. בעיבוד זה, החזן והמקהלה שרים שירה אנטיפונאלית, בשעה שבבית הכנסת הקטע מבוצע על ידי הקהילה בלבד.

טקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק  "קמתי להלל".

הקלטה מקורית מדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2002.

שיר לשמחת תורה מאת המשורר שלמה אבן גבירול מספררד (1022 בערך - 1070). זהו קטע אופייני לרפרטואר הספרדי המערבי. וריאנטים של מנגינה זאת נמצאו במרוקו (ייתכן כי משם מוצאה) ובקהילות הספרדיות-פורטוגליות במערב אירופה, ובמיוחד בלונדון. וריאנט ממסורת יהודי פירנצה מוצג בהקלטה זו.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט ויובל שקד, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו.

הקלטה מקורית מדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2002.

פיוט זה מאת שלמה אבן גבירול נאמר בחג שמחת תורה (חג המציין סיום מחזור קריאה ופתיחתו של מחזור קריאה חדש) במסורות יוצאי ספרד. בהקלטה זו מבוצאת גרסת יהודי פרנצה.

הקלטה מקורית מדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2002.

"שלום לבן דודי" (ובגרסה האיטלקית, "שלוס לך דודי") הוא פיוט לשמחת תודה מאת שלמה אבן גבירול. המנגינה הנשמעת כאן ממסורת פירנצה מוכרת גם בריבורנו ונכתבה במאה ה-18.

טקסט מאת פרופ' אדוין סרוסי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו.