חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

אבן דנאן, סעדיה בן מימון

בלשן, פילוסוף, משורר וחוקר הלכה. סעדיה בן מימון אבן דנן נולד בגרנדה, ספרד. תחילה שימש כדיין בגרנדה, ואחרי גירוש יהודי ספרד – באוראן, אלג'יריה. אחדות מן התשובות שכתב מכילות מידע חשוב ביותר. חיבורו "החוק החיוני לשפה העברית" (שנכתב בערבית) עוסק, בין היתר, במלאכת השיר (פרוזודיה) והוא החיבור הראשון שניסה להשוות את המשקל העברי לערבי. סעדיה ערך גם לכסיקון תלמודי ומילון עברי בערבית. שירתו ממשיכה את המסורת של קודמיו הגדולים בספרד המוסלמית. כמוהם, הוא חיבר שירים ששיקפו את יפי השפה, ולא שלל שירה חילונית. אחד משיריו, "מורה נבוכים", נכתב לכבוד הרמב"ם. נפטר באוראן, אלג'יריה.
תאריך לידה:
המאה ה -15
תאריך פטירה:
המאה ה -16
מקום לידה:
גראנאדה
מקום פטירה:
אוראן, אלז'יריה
סוג אישיות:
Poet
מספר פריט:
143430
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.

אוראן Oran

בערבית: وهران‎‎

עיר נמל בים התיכון, העיר השנייה בגודלה באלג'יריה, ומרכז מסחרי ותעשייתי חשוב. נקראת גם ווהראן בערבית. נמצאת במערב אלג'יריה על יד הגבול עם מרוקו, בקרבת החוף הספרדי. העיר נוסדה במאה העשירית על ידי סוחרים אנדלוסיים, סופחה לממלכת טלמסן, ומשנת 1437 ואילך שימשה כנמל המרכזי שלה.

גישתם של שליטי טלמסן בני זיאן כלפי היהודים הייתה אוהדת מעט יותר מזו של האלמואחידון שקדמו להם. הם הזמינו אותם להתיישב בממלכתם, כנראה כבר בתחילת המאה ה- 14, אע"פ שהאיזכור הראשון של קהילה יהודית באוראן הוא משנת 1391, שאז הגיעו לעיר פליטים יהודים מהרדיפות בספרד. בחליפת מכתבים בין רבי עמרם בן מרובאס אפרתי מוולנסיה, שהתיישב באוראן, לבין רבי יצחק בר ששת (ריב"ש) (1326-1408) שנמלט מברצלונה לאלג'יר, ורבי שמעון בן צמח דוראן (רשב"ץ) (1361-1442), שנמלט ממיורקה לאלג'יר, אחד הנושאים הנדונים בהתכתבות הוא מנהגי היהודים באוראן. לקראת סוף המאה ה- 15 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן, עם הגיעם של מהגרים מספרד. בשנת 1492 ובשנת 1502 אוראן קלטה פליטים מספרד, הן יהודים הן מוסלמים, שנמלטו מגזרות ההתנצרות בכפייה.

ב- 1509 נכבשה אוראן על ידי ספרד, במבצע צבאי שיזם הקרדינל חימנס דה סיסנרוס (1436-1517), הארכיבישוף של טולדו. כוונתם ההתחלתית של הכוחות הספרדיים הייתה להגלות את היהודים מהעיר, אולם במהירה הורשו כמה משפחות לחיות באזור בכל זאת. בשלוש מאות השנים הבאות נשארה אוראן נשארה תחת שליטה ספרדית. שלא כמו בספרד ובמושבותיה, שם נאסרה כליל הנוכחות היהודית, ויהודים אנוסים נרדפו על ידי האינקוויזיציה, באוראן במשך המאות ה- 16 וה- 17 היו הסוחרים הספרדיים בדרך כלל סובלניים מעט יותר. הם הרשו קיומה של קהילה יהודית, שהייתה אמנם קטנה, אך בעלת השפעה. למעשה, המובלעת הספרדית הקטנה של אוראן, והנמל הסמוך מרס אל כביר נותרו המקום היחידי שבו נמשך במשך כמאה וחמישים שנים, דו-קיום של נוצרים, מוסלמים ויהודים מספרד. ברשימה משנת 1530 נמנים כ- 125 יהודים מאוראן שנהנו מהגנת המלך ספרד ו- 72 יהודים נוספים מן האזור, שלא זכו לאותו מעמד משפטי. ברשימות נוספות (מ- 1591 ומ- 1613) נמנים כ- 125 יהודים על המעמד האחד, וכ- 277 על המעמד האחר. גודלה של האוכלוסייה היהודית כמעט ולא השתנה במשך המחצית הראשונה של המאה ה- 17, והיא כללה כמה "זרים"
יהודים שהורשו לגור בשטח הספרדי. יהודי אוראן גרו ברובע נפרד של העיר שם היה להם בית כנסת ושם המשיכו לקיים אורח חיים יהודי בגלוי. הם שמרו על קשרים עם קהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה וסביב הים התיכון. קשרים אלה, וכן שליטתם בערבית ובספרדית, היו נכסים חשובים, שתרמו רבות להצלחתם המסחרית של יהודי אוראן. תרומתם לכלכלה המקומית כסוכנים נוסעים וכמתווכים בין המובלעת הספרדית לבין פנים הארץ המוסלמי, הבטיחו להם הגנת הרשויות המלכותיות מפני רדיפות האינקוויזיציה. כמה משפחות דומיננטיות החזיקו בידן הרבה מכוחה הפוליטי והכלכלי של הקהילה היהודית, כמו למשל משפחת בנסמרו (נקראת גם בנזמרו, זמירו). המשפחות הבולטות ביותר היו משפחת קנסינו, במקור מסביליה, שאבותיה היו תושבי העיר כשזו נכבשה על ידי הספרדים ב- 1509, ומשפחת סספורטס, שמספרים כי הגיעו לאוראן מברצלונה. אמנם היו נישואים בין משפחות קנסינו וסספורטס, אך הייתה גם יריבות קשה, שנמשכה דורות. עימות זה הביא להתערבות השלטונות הספרדיים, ותרם כנראה להחלטתם להגלות את הקהילה היהודית מאוראן.

בשנת 1669 החליטה המלכה הספרדית מריה מאוסטריה לגרש את כל היהודים מאוראן ומהסביבה. על האוכלוסייה היהודית, כ- 450 נפש, נגזר לעזוב את העיר בתוך 8 ימים. הם חצו את הים התיכון לניצה, שהייתה אז תחת שלטון דוכסי סבוי, ומשם המשיכו חלק לליבורנו באיטליה, והצטרפו שם לקהילה המקומית. בית הכנסת של אוראן הוסב לכנסייה. רק בשנת 1708 , כאשר נכבשה אוראן על ידי המוסלמים בהנהגת הביי של מסקרה, מוסטפה בן יוסף, הידוע גם כבו שלאהם, הורשו היהודים לשוב לעיר.

השלטון הספרדי שב לעיר בשנת 1732, ונראה כי כמה יהודים הורשו מדי פעם להיכנס לאוראן ואפילו לדור בה באופן זמני. בליל ה- 9 באוקטובר 1790, נחרבה אוראן ברעידת אדמה קשה, ואלפים נספו. הספרדים לא היו מעוניינים בקימומה של העיר. שנתיים לאחר האסון נטשה ספרד את אוראן והעבירה את השלטון למוחמד אל כביר, הביי של אלג'יר. ארבע שנים אחר כך הוכתה אוראן במגיפה, בה ניספו כעשרה אחוזים מהתושבים.

כחלק ממאמצי השיקום של אוראן על ידי השלטון המוסלמי, הזמין הביי של אלג'יר יהודים מהעיר הסמוכה טלמסן, וגם ממוסטגנם, ממסקרה, ומנדרומה, להתיישב אוראן, והם נענו. הקהילה המתחדשת רכשה רובע על יד ראס אל עיין וקיבלה אדמה עבור בית עלמין ברובע סידי שעבאן. זכויות הקהילה מפורטות בהסכם משנת 1801, שבו מוזכרים מנהיגי הקהילה: אלד יעקב, יונה בן דוד, ועמרם. באותה תקופה נתמנה רבי מרדכי דרמון (1740 בקירוב - 1810), שבא מקהילת מסקרה, למוקדם (נשיא) של הקהילה. דרמון מילא גם תפקיד חשוב כיועץ של הביי (מושל טורקי) של מסקרה ושל הביי של אלג'יר. הוא יסד בית כנסת שלימים נקרא על שמו, וחיבר את הפרשנות המקראית "מאמר מרדכי", שיצאה לאור בליבורנו ב- 1787. בתחילת המאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן , עם הגיעם של יהודים מערי אלג'יריה אחרות וממרוקו, אשר נמשכו אל ההזדמנויות המסחריות החדשות שפרחו בין אוראן לבין נמלי חצי האי האיברי - גיברלטר, מלגה, אלמריה - וכן איטליה ודרום צרפת.

בראש הקהילה היהודית עמד המוקדם (נגיד), וסייעה לו מועצה בשם טובי העיר. המוקדם מונה על ידי הביי ותפקידו העיקרי היה לייצג את ענייני הקהילה מול השלטון הטורקי. הוא היה אחראי גם על תשלום מסי הקהילה ונהנה מסמכות רחבה. הוא מינה את חברי ההנהגה האחרים, שלט בפעילותם, וגבה מסים חדשים. לצד המוקדם סייע שייח, שסמכותו הייתה פחותה. תפקידו העיקרי היה לוודא שהחלטות המוקדם ומנהיגי הקהילה אחרים מיושמות ומכובדות, ושהקהילה שומרת על המצוות הדתיות והחברתיות. בנושאים של מחלוקות פנימיות, וכן בענייני נישואין וגירושין, הכריעו הדיינים, ואילו בעניינים פליליים, ובמחלוקות בין יהודים למוסלמים, הכריע הקאדי.

שלוותה של הקהילה היהודית הופרה לעתים בשל יריבויות פוליטיות בין המנהיגים המוסלמים המקומיים לבין השלטונות הטורקים באלג'יר, ובשל החדירה הגוברת של השפעה אירופית, בייחוד של צרפת. ב- 1805 יהודים רבים נמלטו מאוראן לאלג'יר, מאימת השפעותיו של מרד מקומי. ב- 1813 הוצאו להורג כמה יהודים שצידדו בביי המורד המקומי, שהיה פרו צרפתי. כמה משפחות גורשו למדאה, כשאוראן חזרה לשליטה טורקית. ביולי 1830 אוראן אובטחה על ידי כוחות צבא צרפתיים שמנעו תכנית טורקית לטבוח ולגרש את הקהילה היהודית. האירוע, שזכור כ"פורים של אוראן", נתן השראה לפיוט "מי כמוך" מאת רבי מסעוד דרמון (נפטר ב- 1866), נכדו של רבי מרדכי דרמון. אחת לשנה, בשבת שלפני תשעה באב, ציינה הקהילה את המאורע בקריאת הפיוט בבתי הכנסת.

ב- 1831, כאשר נכנסו הצרפתים לאוראן, היוו היהודים רוב בעיר. לפי מפקד שערכו הצרפתים, חיו אז באוראן כ- 2,800 יהודים בעיר, וכאלף מוסלמים ונוצרים. תחת שלטון צרפתי, שנמשך עד לעצמאות אלג'יריה בשנת 1962, אוראן הפכה לנמל מודרני והעיר הסמוכה מרס אל כביר נהייתה לבסיס ימי חשוב.

המינהל הצרפתי ביטל את השיטה הישנה של ניהול הקהילה ובמקומה הנהיג את שיטת הקונסיסטוריה. בראש הקהילה היהודית עמדו רב ראשי ונשיא. ב- 1836 הקימו הצרפתים בית דין יהודי, שפעל במשך חמש שנים תחת נשיאותו של רבי מסעוד דרמון, ואחר בוטל על ידי הצרפתים. מסעוד דרמון נהיה לרב ראשי בשנת 1844 וכיהן בתפקיד עד מותו בשנת 1866. באוראן יצא לאור "מחזור אוראן", ובו באה לביטוי המסורת הדתית של הקהילה.

מ- 1860 ואילך גדל מספרם של היהודים באוראן עם הגיעם של פליטים, בעיקר מטטואן במרוקו, שנמלטו מהחורבן שגרמה מלחמת ספרד מרוקו (1859-1860). עד אמצע המאה ה- 19 היו באוראן כ- 5,000 יהודים. את הקהילה ניהלה קונסיסטוריה (ארגון גג) שהיה לה נשיא וכעשרה חברים שנבחרו מתוך חברי הקהילה הבולטים. הרב הראשי היה מופקד על הפעילות הדתית. דוח משנת 1850 מציין 16 רבנים נוספים, שלושה דיינים, ושלושה שוחטים. באמצע המאה ה- 19 פעלו באוראן 17 בתי כנסת. מתוכם רק אחד היה שייך לקהילה. בתי הכנסת האחרים היו פרטיים, והשתייכו לצאצאי התורם המקורי, אשר ניהלום וקבעו מי יתפלל בהם. הקהילה נוהלה על ידי כמה ועדות, שהיו אחראיות על גבייה למען תלמוד תורה ועזרה לנזקקים. הייתה גם קרן גמילות חסדים נפרדת עבור עריכת הלוויות ועזרה למשפחות בתקופת האבל. הייתה ועדה לענייני חינוך, שבראשה עמד רב. בעיר פעלו כתריסר בתי ספר מסורתיים, בהם למדו כ- 550 תלמידים. בית הספר הצרפתי הראשון נפתח בשנת 1849, ולמדו בו כמאה תלמידים. העיתונות היהודית באוראן נולדה הודות לפעילותו של אלי קרסנטי, שפרסם את השבועון "הנוער היהודי" בצרפתית ובעברית, ואחר כך את השבועון
היהודי-ערבי "מגיד מישרים". משה סטרוק היה מנהל "קול ישראל", ירחון רשמי של מועצת התרבות היהודית של אוראן.

שינוי גדול במעמדם המשפטי של היהודים באוראן ובמקומות אחרים באלג'יריה התחולל עם יישומו של צו מיום 24 באוקטובר 1870, "צו קרמייה" (על שם אדולף קרמייה (1796-1880), שר המשפטים הצרפת-יהודי). צו קרמייה העניק אזרחות צרפתית מלאה לכל תושבי אלג'יריה היהודים. ארבע שנים אחר כך הוגבל החוק ליהודים שהם או הוריהם נולדו באלג'יריה לפני הכיבוש הצרפתי של 1830. האזרחות הצרפתית העניקה לכל הגברים זכות בחירה בבחירות המקומיות. בשל האחוז הגבוה של יהודים באוכלוסיית אוראן והסביבה, האזרחות הצרפתית החדשה הפכה אותם, למעשה, לכוח אלקטורלי עצום, ובייחוד משום שנהגו בדרך כלל להצביע באופן הומוגנית, לפי הנחיית המנהיגים. שמאון קנאווי, למשל (נפטר ב- 1915), נשיא הקונסיסטוריה של אוראן במשך שנים רבות, המכונה לעתים "רוטשילד של אוראן", הכריז לא אחת בפומבי שאיש לא יוכל להיבחר לראשות עיריית אוראן ללא תמיכתו.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 האוכלוסייה היהודית באוראן הייתה מורכבת מכמה קבוצות. הרוב היו צאצאי המתיישבים הראשונים, ממוסטגנם, ממסקרה, מנדרונה ומטלמסן. אחר כך נוצרה קבוצת מהגרים מאלג'יר, מכפרי אזור ריף ומן העיירות אוג'דה, דבדו ונאות המדבר פיגיג ותפיללת. שתי הקבוצות יחד נודעו כ"יהודי אוראן". המהגרים מטטואן היו קבוצה נפרדת, וקבוצה נוספת היוו יהודים מצרפת וממדינות אירופיות אחרות. יהודי אוראן דיברו במגוון לשונות. היהודים ממוצא אלג'יראי המשיכו לדבר בניב המקומי של עברית יהודית. יוצאי טטוטאן דיברו טטואני, שהיא ניב אוראן של לשון חכיתייה, הגירסה הצפון אפריקנית של לדינו. בהדרגה אימץ רוב היהודים את הלשון הצרפתית.

בניית בית הכנסת הגדול, בשדרות ג'ופרה דאז, כיום שדרות מעתה מוחמד אל חביב, החלה ב- 1880 ביוזמת שמעון קנאווי, אולם נחנך רק ב- 1918. התלמידים התחנכו חינוך דתי, בבית מדרש. בתחילת המאה העשרים נוסדה ישיבת "וזאת ליהודה", בסיוע יהודה חסן ושמעון קנאווי. היא פעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים, בראשות הרב דוד כהן סקלי (1861-1947), ורבנים רבים באוראן למדו בה.

מסוף המאה ה- 19 ואילך השתנה בהדרגה המבנה התעסוקתי של יהודי אוראן. עד 1900 רוב היהודים היו בעלי מלאכות מסורתיות - חייטים, צורפים, סנדלרים, אופים, בנאים - ופועלים לא מקצועיים, אולם במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, כתוצאה מעלייה באיכות ההשכלה, נכנסו רבים למקצועות החופשיים. היו גם כמה נשים שעבדו מחוץ לבית בתור תופרות, עובדות משק בית וקלדניות. נציין, כי כרם היין הראשון בסביבת אוראן השתייך ליהודים. היהודים בלטו בקרב בעלי החנויות, ועסקו במגוון גדול של סחורות. כמה יהודים בעלי השפעה המשיכו בקשרים הממושכים שפיתחו אבותיהם במשך מאות, עם ארצות שכנות. רבים עסקו בייצוא דגנים ובקר, לנמלים הספרדיים של מלגה, קרתגנה, ואלחסירס וגם למושבה הבריטית גיברלטר, ולצרפת.

כבר באמצע המאה ה- 19 התפתחה באוראן אווירה אנטי יהודית. רגשות אנטי יהודיים נושנים הובאו למקום על ידי קתוליים אדוקים מספרד ומצרפת, והפוליטיקאים המקומיים הירבו לנצלם לצרכיהם. הארגון האנטי יהודי הראשון נוסד ביולי 1871, בתגובה להענקת האזרחות הצרפתית ליהודים. התקפות נגד יהודים בעיתונות המקומית ואפילו אלימות של ממש הקדימו בעשרים שנה את התסיסה של פרשת דרייפוס. לקמפיין האנטי יהודי היו תומכים רבים באלג'יריה, בייחוד באוראן, והוא הביא להחמרה של רגשות העויינות שחשו רבים מהאירופאיים תושבי אלג'יריה. ב- 1897 , אחרי ניצחון המפלגה הצרפתית בבחירות, פרצו באוראן מהומות נגד יהודים. בחודש מאי הותקף הרובע היהודי, וכן חנויות רבות, על ידי אירופאיים ומוסלמים גם יחד. כמה שוטרים יהודים פוטרו, וחולים יהודים סולקו מבתי חולים ציבוריים. דרישתם העיקרית של הארגונים והמפלגות האנטי יהודיים הייתה ביטולו של צו קרמייה, אולם השלטונות הצרפתיים סירבו. ההסתה נחלשה אחרי 1902, כשמפלגה קיצונית אנטי יהודית הפסידה בבחירות המוניציפליות, אולם אוראן נותרה מעוז של אנטישמיות בצפון אפריקה.

בימי מלחמת העולם הראשונה נרגעה במקצת העויינות, בשל התגייסותם ותמיכתם המסיבית של היהודים. אולם בשנות ה- 20 שבו והתחוללו התקפות אנטישמיות, והחמירו שוב בסוף שנות השלושים. בשנת 1936 התחדשו התקפות אלימות נגד יהודים באוראן ובסביבה. כשצרפת הובסה על ידי גרמניה ביוני 1940, אלג'יריה נותרה תחת ממשל וישי הפרו נאצי. החקיקה האנטישמית לא איחרה לבוא: באוקטובר 1940 בוטל צו קרמייה והיהודים איבדו את האזרחות הצרפתית. במרץ 1941 יישם ממשל וישי את החוקים הגזעניים באלג'יריה. יהודים סולקו מכל הארגונים והאגודות. נאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים - רופאים, עורכי דין, סוכני נדל"ן, סוכני ביטוח, אחיות, כימאים, מורים ומחנכים. הם הורשו ללמד רק במוסדות חינוך יהודיים, כמו "כל ישראל חברים" (אליאנס). ילדים יהודים הוצאו מבתי ספר יסודיים ותיכוניים, ומספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות הוגבל לשלושה אחוזים. כמה יהודים, בעיקר צעירים, הצטרפו למחתרת האנטי פשיסטית.

ב- 1942 העניקה הקהילה היהודית מחסה ל- 150 יהודים מלוב שגורשו על ידי השלטון הפשיסטי האיטלקי. פלישת הכוחות האמריקניים לאוראן (אחד היעדים העיקריים של בנות הברית בצפון אפריקה) בנובמבר 1942, שמה קץ לרדיפות נגד היהודים. החוקים הגזעניים אמנם בוטלו מהר יחסית , אולם מינויו של מרסל פיירוטון (לשעבר שר הפנים בממשלת וישי, אשר חתם על חוקים נגד יהודים ב- 1940) כמושל אלג'יריה, עיכב את שיקום זכויות האזרח של היהודים. צו קרצייה חודש רק שנה אחר כך, בנובמבר 1943, כשתפס שרל דה גול את השליטה באלג'יריה, ואחרי התערבות ישירה של המינהל האמריקני. כמה יהודים התגייסו לצבאות בנות הברית, בייחוד לצבא צרפת החופשית, והשתתפו בפלישה לקורסיקה ואחר כך במערכות בדרום צרפת, בטולון, ובאיטליה.

אחרי מלחמת העולם השנייה פרץ המאבק האלג'יראי לעצמאות. מ- 1954 ואילך הפך העימות בין המוסלמים באלג'יריה לבין המתיישבים האירופיים אלים יותר ויותר. היהודים שאפו להישאר נייטרלים ככל שניתן, אולם במהירה נהיו ליעד להתקפות הן מצד האלג'יראים והן מצד הלאומנים הצרפתיים. באוראן, שבתחילת שנות ה- 50 היה בה רוב אירופי, לא הייתה אלימות במשך זמן מה. הקהילה היהודית, שמנתה כ- 30,000 נפש, המשיכה בחייה. אולם בפברואר 1956 התנפלו פורעים על רכוש יהודי, ובמהירה החמירו ההתקפות והיו גם אבדות בנפש. המצב הבטחוני הדרדר בהדרגה בשנים הבאות. אחד השיאים היה בסוף שנות ה- 60, כאשר חולל בית העלמין היהודי של אוראן. בתחילת שנות ה- 60 ירד מספר היהודים בעיר ירידה חדה. על פי הסכמי אוויאן של סיום מלחמת אלג'יריה, נחשבו היהודים לאירופיים. אלג'יריה העצמאית אימצה חקיקה שעל פיה הוענקה אזרחות אלג'יראית רק למי שאביו או אבי אביו היה מוסלמי. כמו כן הכריז בית הדין העליון של אלג'יריה כי יהודים אינם מוגנים עוד בחוק. ביוני 1962 אירע טבח גדול נגד האוכלוסייה האירופית, ובעקבותיו, במשך כמה חודשים, עזבו היהודים בהמוניהם את אוראן. ב- 1963, שנה
אחרי שקיבלה אלג'יריה עצמאות מצרפת, היו בעיר רק 850 יהודים. בפברואר 1964 נערכה באוראן אסיפה כללית של הקהילות היהודיות באלג'יריה. המצב הכלכלי הלך והחמיר כתוצאה מחרם נגד יהודים, ומאפליות נוספות. עד סוף אותו עשור נמשכה עזיבת היהודים. בשנת 1968 נותרו בעיר פחות מ- 400 יהודים. הרוב היגרו לצרפת, והיעד השני היה ישראל. בית הכנסת הגדול הוסב למסגד בשנת 1975.

בתחילת שנות האלפיים נראה כי לא חיים יהודים באוראן כלל.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
אבן דנאן, סעדיה בן מימון
בלשן, פילוסוף, משורר וחוקר הלכה. סעדיה בן מימון אבן דנן נולד בגרנדה, ספרד. תחילה שימש כדיין בגרנדה, ואחרי גירוש יהודי ספרד – באוראן, אלג'יריה. אחדות מן התשובות שכתב מכילות מידע חשוב ביותר. חיבורו "החוק החיוני לשפה העברית" (שנכתב בערבית) עוסק, בין היתר, במלאכת השיר (פרוזודיה) והוא החיבור הראשון שניסה להשוות את המשקל העברי לערבי. סעדיה ערך גם לכסיקון תלמודי ומילון עברי בערבית. שירתו ממשיכה את המסורת של קודמיו הגדולים בספרד המוסלמית. כמוהם, הוא חיבר שירים ששיקפו את יפי השפה, ולא שלל שירה חילונית. אחד משיריו, "מורה נבוכים", נכתב לכבוד הרמב"ם. נפטר באוראן, אלג'יריה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אוראן, אלז'יריה
גראנאדה

אוראן Oran

בערבית: وهران‎‎

עיר נמל בים התיכון, העיר השנייה בגודלה באלג'יריה, ומרכז מסחרי ותעשייתי חשוב. נקראת גם ווהראן בערבית. נמצאת במערב אלג'יריה על יד הגבול עם מרוקו, בקרבת החוף הספרדי. העיר נוסדה במאה העשירית על ידי סוחרים אנדלוסיים, סופחה לממלכת טלמסן, ומשנת 1437 ואילך שימשה כנמל המרכזי שלה.

גישתם של שליטי טלמסן בני זיאן כלפי היהודים הייתה אוהדת מעט יותר מזו של האלמואחידון שקדמו להם. הם הזמינו אותם להתיישב בממלכתם, כנראה כבר בתחילת המאה ה- 14, אע"פ שהאיזכור הראשון של קהילה יהודית באוראן הוא משנת 1391, שאז הגיעו לעיר פליטים יהודים מהרדיפות בספרד. בחליפת מכתבים בין רבי עמרם בן מרובאס אפרתי מוולנסיה, שהתיישב באוראן, לבין רבי יצחק בר ששת (ריב"ש) (1326-1408) שנמלט מברצלונה לאלג'יר, ורבי שמעון בן צמח דוראן (רשב"ץ) (1361-1442), שנמלט ממיורקה לאלג'יר, אחד הנושאים הנדונים בהתכתבות הוא מנהגי היהודים באוראן. לקראת סוף המאה ה- 15 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן, עם הגיעם של מהגרים מספרד. בשנת 1492 ובשנת 1502 אוראן קלטה פליטים מספרד, הן יהודים הן מוסלמים, שנמלטו מגזרות ההתנצרות בכפייה.

ב- 1509 נכבשה אוראן על ידי ספרד, במבצע צבאי שיזם הקרדינל חימנס דה סיסנרוס (1436-1517), הארכיבישוף של טולדו. כוונתם ההתחלתית של הכוחות הספרדיים הייתה להגלות את היהודים מהעיר, אולם במהירה הורשו כמה משפחות לחיות באזור בכל זאת. בשלוש מאות השנים הבאות נשארה אוראן נשארה תחת שליטה ספרדית. שלא כמו בספרד ובמושבותיה, שם נאסרה כליל הנוכחות היהודית, ויהודים אנוסים נרדפו על ידי האינקוויזיציה, באוראן במשך המאות ה- 16 וה- 17 היו הסוחרים הספרדיים בדרך כלל סובלניים מעט יותר. הם הרשו קיומה של קהילה יהודית, שהייתה אמנם קטנה, אך בעלת השפעה. למעשה, המובלעת הספרדית הקטנה של אוראן, והנמל הסמוך מרס אל כביר נותרו המקום היחידי שבו נמשך במשך כמאה וחמישים שנים, דו-קיום של נוצרים, מוסלמים ויהודים מספרד. ברשימה משנת 1530 נמנים כ- 125 יהודים מאוראן שנהנו מהגנת המלך ספרד ו- 72 יהודים נוספים מן האזור, שלא זכו לאותו מעמד משפטי. ברשימות נוספות (מ- 1591 ומ- 1613) נמנים כ- 125 יהודים על המעמד האחד, וכ- 277 על המעמד האחר. גודלה של האוכלוסייה היהודית כמעט ולא השתנה במשך המחצית הראשונה של המאה ה- 17, והיא כללה כמה "זרים"
יהודים שהורשו לגור בשטח הספרדי. יהודי אוראן גרו ברובע נפרד של העיר שם היה להם בית כנסת ושם המשיכו לקיים אורח חיים יהודי בגלוי. הם שמרו על קשרים עם קהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה וסביב הים התיכון. קשרים אלה, וכן שליטתם בערבית ובספרדית, היו נכסים חשובים, שתרמו רבות להצלחתם המסחרית של יהודי אוראן. תרומתם לכלכלה המקומית כסוכנים נוסעים וכמתווכים בין המובלעת הספרדית לבין פנים הארץ המוסלמי, הבטיחו להם הגנת הרשויות המלכותיות מפני רדיפות האינקוויזיציה. כמה משפחות דומיננטיות החזיקו בידן הרבה מכוחה הפוליטי והכלכלי של הקהילה היהודית, כמו למשל משפחת בנסמרו (נקראת גם בנזמרו, זמירו). המשפחות הבולטות ביותר היו משפחת קנסינו, במקור מסביליה, שאבותיה היו תושבי העיר כשזו נכבשה על ידי הספרדים ב- 1509, ומשפחת סספורטס, שמספרים כי הגיעו לאוראן מברצלונה. אמנם היו נישואים בין משפחות קנסינו וסספורטס, אך הייתה גם יריבות קשה, שנמשכה דורות. עימות זה הביא להתערבות השלטונות הספרדיים, ותרם כנראה להחלטתם להגלות את הקהילה היהודית מאוראן.

בשנת 1669 החליטה המלכה הספרדית מריה מאוסטריה לגרש את כל היהודים מאוראן ומהסביבה. על האוכלוסייה היהודית, כ- 450 נפש, נגזר לעזוב את העיר בתוך 8 ימים. הם חצו את הים התיכון לניצה, שהייתה אז תחת שלטון דוכסי סבוי, ומשם המשיכו חלק לליבורנו באיטליה, והצטרפו שם לקהילה המקומית. בית הכנסת של אוראן הוסב לכנסייה. רק בשנת 1708 , כאשר נכבשה אוראן על ידי המוסלמים בהנהגת הביי של מסקרה, מוסטפה בן יוסף, הידוע גם כבו שלאהם, הורשו היהודים לשוב לעיר.

השלטון הספרדי שב לעיר בשנת 1732, ונראה כי כמה יהודים הורשו מדי פעם להיכנס לאוראן ואפילו לדור בה באופן זמני. בליל ה- 9 באוקטובר 1790, נחרבה אוראן ברעידת אדמה קשה, ואלפים נספו. הספרדים לא היו מעוניינים בקימומה של העיר. שנתיים לאחר האסון נטשה ספרד את אוראן והעבירה את השלטון למוחמד אל כביר, הביי של אלג'יר. ארבע שנים אחר כך הוכתה אוראן במגיפה, בה ניספו כעשרה אחוזים מהתושבים.

כחלק ממאמצי השיקום של אוראן על ידי השלטון המוסלמי, הזמין הביי של אלג'יר יהודים מהעיר הסמוכה טלמסן, וגם ממוסטגנם, ממסקרה, ומנדרומה, להתיישב אוראן, והם נענו. הקהילה המתחדשת רכשה רובע על יד ראס אל עיין וקיבלה אדמה עבור בית עלמין ברובע סידי שעבאן. זכויות הקהילה מפורטות בהסכם משנת 1801, שבו מוזכרים מנהיגי הקהילה: אלד יעקב, יונה בן דוד, ועמרם. באותה תקופה נתמנה רבי מרדכי דרמון (1740 בקירוב - 1810), שבא מקהילת מסקרה, למוקדם (נשיא) של הקהילה. דרמון מילא גם תפקיד חשוב כיועץ של הביי (מושל טורקי) של מסקרה ושל הביי של אלג'יר. הוא יסד בית כנסת שלימים נקרא על שמו, וחיבר את הפרשנות המקראית "מאמר מרדכי", שיצאה לאור בליבורנו ב- 1787. בתחילת המאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן , עם הגיעם של יהודים מערי אלג'יריה אחרות וממרוקו, אשר נמשכו אל ההזדמנויות המסחריות החדשות שפרחו בין אוראן לבין נמלי חצי האי האיברי - גיברלטר, מלגה, אלמריה - וכן איטליה ודרום צרפת.

בראש הקהילה היהודית עמד המוקדם (נגיד), וסייעה לו מועצה בשם טובי העיר. המוקדם מונה על ידי הביי ותפקידו העיקרי היה לייצג את ענייני הקהילה מול השלטון הטורקי. הוא היה אחראי גם על תשלום מסי הקהילה ונהנה מסמכות רחבה. הוא מינה את חברי ההנהגה האחרים, שלט בפעילותם, וגבה מסים חדשים. לצד המוקדם סייע שייח, שסמכותו הייתה פחותה. תפקידו העיקרי היה לוודא שהחלטות המוקדם ומנהיגי הקהילה אחרים מיושמות ומכובדות, ושהקהילה שומרת על המצוות הדתיות והחברתיות. בנושאים של מחלוקות פנימיות, וכן בענייני נישואין וגירושין, הכריעו הדיינים, ואילו בעניינים פליליים, ובמחלוקות בין יהודים למוסלמים, הכריע הקאדי.

שלוותה של הקהילה היהודית הופרה לעתים בשל יריבויות פוליטיות בין המנהיגים המוסלמים המקומיים לבין השלטונות הטורקים באלג'יר, ובשל החדירה הגוברת של השפעה אירופית, בייחוד של צרפת. ב- 1805 יהודים רבים נמלטו מאוראן לאלג'יר, מאימת השפעותיו של מרד מקומי. ב- 1813 הוצאו להורג כמה יהודים שצידדו בביי המורד המקומי, שהיה פרו צרפתי. כמה משפחות גורשו למדאה, כשאוראן חזרה לשליטה טורקית. ביולי 1830 אוראן אובטחה על ידי כוחות צבא צרפתיים שמנעו תכנית טורקית לטבוח ולגרש את הקהילה היהודית. האירוע, שזכור כ"פורים של אוראן", נתן השראה לפיוט "מי כמוך" מאת רבי מסעוד דרמון (נפטר ב- 1866), נכדו של רבי מרדכי דרמון. אחת לשנה, בשבת שלפני תשעה באב, ציינה הקהילה את המאורע בקריאת הפיוט בבתי הכנסת.

ב- 1831, כאשר נכנסו הצרפתים לאוראן, היוו היהודים רוב בעיר. לפי מפקד שערכו הצרפתים, חיו אז באוראן כ- 2,800 יהודים בעיר, וכאלף מוסלמים ונוצרים. תחת שלטון צרפתי, שנמשך עד לעצמאות אלג'יריה בשנת 1962, אוראן הפכה לנמל מודרני והעיר הסמוכה מרס אל כביר נהייתה לבסיס ימי חשוב.

המינהל הצרפתי ביטל את השיטה הישנה של ניהול הקהילה ובמקומה הנהיג את שיטת הקונסיסטוריה. בראש הקהילה היהודית עמדו רב ראשי ונשיא. ב- 1836 הקימו הצרפתים בית דין יהודי, שפעל במשך חמש שנים תחת נשיאותו של רבי מסעוד דרמון, ואחר בוטל על ידי הצרפתים. מסעוד דרמון נהיה לרב ראשי בשנת 1844 וכיהן בתפקיד עד מותו בשנת 1866. באוראן יצא לאור "מחזור אוראן", ובו באה לביטוי המסורת הדתית של הקהילה.

מ- 1860 ואילך גדל מספרם של היהודים באוראן עם הגיעם של פליטים, בעיקר מטטואן במרוקו, שנמלטו מהחורבן שגרמה מלחמת ספרד מרוקו (1859-1860). עד אמצע המאה ה- 19 היו באוראן כ- 5,000 יהודים. את הקהילה ניהלה קונסיסטוריה (ארגון גג) שהיה לה נשיא וכעשרה חברים שנבחרו מתוך חברי הקהילה הבולטים. הרב הראשי היה מופקד על הפעילות הדתית. דוח משנת 1850 מציין 16 רבנים נוספים, שלושה דיינים, ושלושה שוחטים. באמצע המאה ה- 19 פעלו באוראן 17 בתי כנסת. מתוכם רק אחד היה שייך לקהילה. בתי הכנסת האחרים היו פרטיים, והשתייכו לצאצאי התורם המקורי, אשר ניהלום וקבעו מי יתפלל בהם. הקהילה נוהלה על ידי כמה ועדות, שהיו אחראיות על גבייה למען תלמוד תורה ועזרה לנזקקים. הייתה גם קרן גמילות חסדים נפרדת עבור עריכת הלוויות ועזרה למשפחות בתקופת האבל. הייתה ועדה לענייני חינוך, שבראשה עמד רב. בעיר פעלו כתריסר בתי ספר מסורתיים, בהם למדו כ- 550 תלמידים. בית הספר הצרפתי הראשון נפתח בשנת 1849, ולמדו בו כמאה תלמידים. העיתונות היהודית באוראן נולדה הודות לפעילותו של אלי קרסנטי, שפרסם את השבועון "הנוער היהודי" בצרפתית ובעברית, ואחר כך את השבועון
היהודי-ערבי "מגיד מישרים". משה סטרוק היה מנהל "קול ישראל", ירחון רשמי של מועצת התרבות היהודית של אוראן.

שינוי גדול במעמדם המשפטי של היהודים באוראן ובמקומות אחרים באלג'יריה התחולל עם יישומו של צו מיום 24 באוקטובר 1870, "צו קרמייה" (על שם אדולף קרמייה (1796-1880), שר המשפטים הצרפת-יהודי). צו קרמייה העניק אזרחות צרפתית מלאה לכל תושבי אלג'יריה היהודים. ארבע שנים אחר כך הוגבל החוק ליהודים שהם או הוריהם נולדו באלג'יריה לפני הכיבוש הצרפתי של 1830. האזרחות הצרפתית העניקה לכל הגברים זכות בחירה בבחירות המקומיות. בשל האחוז הגבוה של יהודים באוכלוסיית אוראן והסביבה, האזרחות הצרפתית החדשה הפכה אותם, למעשה, לכוח אלקטורלי עצום, ובייחוד משום שנהגו בדרך כלל להצביע באופן הומוגנית, לפי הנחיית המנהיגים. שמאון קנאווי, למשל (נפטר ב- 1915), נשיא הקונסיסטוריה של אוראן במשך שנים רבות, המכונה לעתים "רוטשילד של אוראן", הכריז לא אחת בפומבי שאיש לא יוכל להיבחר לראשות עיריית אוראן ללא תמיכתו.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 האוכלוסייה היהודית באוראן הייתה מורכבת מכמה קבוצות. הרוב היו צאצאי המתיישבים הראשונים, ממוסטגנם, ממסקרה, מנדרונה ומטלמסן. אחר כך נוצרה קבוצת מהגרים מאלג'יר, מכפרי אזור ריף ומן העיירות אוג'דה, דבדו ונאות המדבר פיגיג ותפיללת. שתי הקבוצות יחד נודעו כ"יהודי אוראן". המהגרים מטטואן היו קבוצה נפרדת, וקבוצה נוספת היוו יהודים מצרפת וממדינות אירופיות אחרות. יהודי אוראן דיברו במגוון לשונות. היהודים ממוצא אלג'יראי המשיכו לדבר בניב המקומי של עברית יהודית. יוצאי טטוטאן דיברו טטואני, שהיא ניב אוראן של לשון חכיתייה, הגירסה הצפון אפריקנית של לדינו. בהדרגה אימץ רוב היהודים את הלשון הצרפתית.

בניית בית הכנסת הגדול, בשדרות ג'ופרה דאז, כיום שדרות מעתה מוחמד אל חביב, החלה ב- 1880 ביוזמת שמעון קנאווי, אולם נחנך רק ב- 1918. התלמידים התחנכו חינוך דתי, בבית מדרש. בתחילת המאה העשרים נוסדה ישיבת "וזאת ליהודה", בסיוע יהודה חסן ושמעון קנאווי. היא פעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים, בראשות הרב דוד כהן סקלי (1861-1947), ורבנים רבים באוראן למדו בה.

מסוף המאה ה- 19 ואילך השתנה בהדרגה המבנה התעסוקתי של יהודי אוראן. עד 1900 רוב היהודים היו בעלי מלאכות מסורתיות - חייטים, צורפים, סנדלרים, אופים, בנאים - ופועלים לא מקצועיים, אולם במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, כתוצאה מעלייה באיכות ההשכלה, נכנסו רבים למקצועות החופשיים. היו גם כמה נשים שעבדו מחוץ לבית בתור תופרות, עובדות משק בית וקלדניות. נציין, כי כרם היין הראשון בסביבת אוראן השתייך ליהודים. היהודים בלטו בקרב בעלי החנויות, ועסקו במגוון גדול של סחורות. כמה יהודים בעלי השפעה המשיכו בקשרים הממושכים שפיתחו אבותיהם במשך מאות, עם ארצות שכנות. רבים עסקו בייצוא דגנים ובקר, לנמלים הספרדיים של מלגה, קרתגנה, ואלחסירס וגם למושבה הבריטית גיברלטר, ולצרפת.

כבר באמצע המאה ה- 19 התפתחה באוראן אווירה אנטי יהודית. רגשות אנטי יהודיים נושנים הובאו למקום על ידי קתוליים אדוקים מספרד ומצרפת, והפוליטיקאים המקומיים הירבו לנצלם לצרכיהם. הארגון האנטי יהודי הראשון נוסד ביולי 1871, בתגובה להענקת האזרחות הצרפתית ליהודים. התקפות נגד יהודים בעיתונות המקומית ואפילו אלימות של ממש הקדימו בעשרים שנה את התסיסה של פרשת דרייפוס. לקמפיין האנטי יהודי היו תומכים רבים באלג'יריה, בייחוד באוראן, והוא הביא להחמרה של רגשות העויינות שחשו רבים מהאירופאיים תושבי אלג'יריה. ב- 1897 , אחרי ניצחון המפלגה הצרפתית בבחירות, פרצו באוראן מהומות נגד יהודים. בחודש מאי הותקף הרובע היהודי, וכן חנויות רבות, על ידי אירופאיים ומוסלמים גם יחד. כמה שוטרים יהודים פוטרו, וחולים יהודים סולקו מבתי חולים ציבוריים. דרישתם העיקרית של הארגונים והמפלגות האנטי יהודיים הייתה ביטולו של צו קרמייה, אולם השלטונות הצרפתיים סירבו. ההסתה נחלשה אחרי 1902, כשמפלגה קיצונית אנטי יהודית הפסידה בבחירות המוניציפליות, אולם אוראן נותרה מעוז של אנטישמיות בצפון אפריקה.

בימי מלחמת העולם הראשונה נרגעה במקצת העויינות, בשל התגייסותם ותמיכתם המסיבית של היהודים. אולם בשנות ה- 20 שבו והתחוללו התקפות אנטישמיות, והחמירו שוב בסוף שנות השלושים. בשנת 1936 התחדשו התקפות אלימות נגד יהודים באוראן ובסביבה. כשצרפת הובסה על ידי גרמניה ביוני 1940, אלג'יריה נותרה תחת ממשל וישי הפרו נאצי. החקיקה האנטישמית לא איחרה לבוא: באוקטובר 1940 בוטל צו קרמייה והיהודים איבדו את האזרחות הצרפתית. במרץ 1941 יישם ממשל וישי את החוקים הגזעניים באלג'יריה. יהודים סולקו מכל הארגונים והאגודות. נאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים - רופאים, עורכי דין, סוכני נדל"ן, סוכני ביטוח, אחיות, כימאים, מורים ומחנכים. הם הורשו ללמד רק במוסדות חינוך יהודיים, כמו "כל ישראל חברים" (אליאנס). ילדים יהודים הוצאו מבתי ספר יסודיים ותיכוניים, ומספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות הוגבל לשלושה אחוזים. כמה יהודים, בעיקר צעירים, הצטרפו למחתרת האנטי פשיסטית.

ב- 1942 העניקה הקהילה היהודית מחסה ל- 150 יהודים מלוב שגורשו על ידי השלטון הפשיסטי האיטלקי. פלישת הכוחות האמריקניים לאוראן (אחד היעדים העיקריים של בנות הברית בצפון אפריקה) בנובמבר 1942, שמה קץ לרדיפות נגד היהודים. החוקים הגזעניים אמנם בוטלו מהר יחסית , אולם מינויו של מרסל פיירוטון (לשעבר שר הפנים בממשלת וישי, אשר חתם על חוקים נגד יהודים ב- 1940) כמושל אלג'יריה, עיכב את שיקום זכויות האזרח של היהודים. צו קרצייה חודש רק שנה אחר כך, בנובמבר 1943, כשתפס שרל דה גול את השליטה באלג'יריה, ואחרי התערבות ישירה של המינהל האמריקני. כמה יהודים התגייסו לצבאות בנות הברית, בייחוד לצבא צרפת החופשית, והשתתפו בפלישה לקורסיקה ואחר כך במערכות בדרום צרפת, בטולון, ובאיטליה.

אחרי מלחמת העולם השנייה פרץ המאבק האלג'יראי לעצמאות. מ- 1954 ואילך הפך העימות בין המוסלמים באלג'יריה לבין המתיישבים האירופיים אלים יותר ויותר. היהודים שאפו להישאר נייטרלים ככל שניתן, אולם במהירה נהיו ליעד להתקפות הן מצד האלג'יראים והן מצד הלאומנים הצרפתיים. באוראן, שבתחילת שנות ה- 50 היה בה רוב אירופי, לא הייתה אלימות במשך זמן מה. הקהילה היהודית, שמנתה כ- 30,000 נפש, המשיכה בחייה. אולם בפברואר 1956 התנפלו פורעים על רכוש יהודי, ובמהירה החמירו ההתקפות והיו גם אבדות בנפש. המצב הבטחוני הדרדר בהדרגה בשנים הבאות. אחד השיאים היה בסוף שנות ה- 60, כאשר חולל בית העלמין היהודי של אוראן. בתחילת שנות ה- 60 ירד מספר היהודים בעיר ירידה חדה. על פי הסכמי אוויאן של סיום מלחמת אלג'יריה, נחשבו היהודים לאירופיים. אלג'יריה העצמאית אימצה חקיקה שעל פיה הוענקה אזרחות אלג'יראית רק למי שאביו או אבי אביו היה מוסלמי. כמו כן הכריז בית הדין העליון של אלג'יריה כי יהודים אינם מוגנים עוד בחוק. ביוני 1962 אירע טבח גדול נגד האוכלוסייה האירופית, ובעקבותיו, במשך כמה חודשים, עזבו היהודים בהמוניהם את אוראן. ב- 1963, שנה
אחרי שקיבלה אלג'יריה עצמאות מצרפת, היו בעיר רק 850 יהודים. בפברואר 1964 נערכה באוראן אסיפה כללית של הקהילות היהודיות באלג'יריה. המצב הכלכלי הלך והחמיר כתוצאה מחרם נגד יהודים, ומאפליות נוספות. עד סוף אותו עשור נמשכה עזיבת היהודים. בשנת 1968 נותרו בעיר פחות מ- 400 יהודים. הרוב היגרו לצרפת, והיעד השני היה ישראל. בית הכנסת הגדול הוסב למסגד בשנת 1975.

בתחילת שנות האלפיים נראה כי לא חיים יהודים באוראן כלל.

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.