קהילת יהודי פופראד

הונצובצה HUNCOVCE

(בגרמנית HUNSDORF, בהונגרית HUNFALU או HUNFALVA)


עיירה בצפון-מזרח סלובקיה.

הונצובצה שוכנת על הנהר פופראד (POPRAD), בין הערים פופראד (מדרום) וקז'מארוק (מצפון). עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

הונצובצה נודעה בעולם היהודי בזכות ישיבותיה, שבהן הוכשרו במרוצת השנים למעלה מעשרת אלפים תלמידי-חכמים. הקהילה היהודית היא מהעתיקות באזור ספיש (SPIS, בהונגרית SZEPES) המיושב בעיקר בגרמנים, והם התנגדו לכניסת יהודים לערי האזור. היהודים הראשונים באו להונצובצה במאה ה-17. ב-1728 עדיין חיו שם רק שתי משפחות יהודיות, וב-1754 עלה מספר המשפחות היהודיות בהוהנצובצה ל-31, אך הקהילה התארגנה רק בשנות השישים למאה ה-18.

בית הכנסת הראשון נשרף בדליקה שפרצה ברבע האחרון למאה ה- 18, ואז נשרפו גם מסמכים רבי-ערך וספרות תורנית. ב-1821 נחנך בית כנסת מפואר בסגנון הבארוק, ובמרתפו היה מקוה. ב-1844 הוקם בית ספר יסודי.

במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי שבוטלו הגבלות התיישבות יהודים בהונגריה, עקרו רבים מהונצובצה לערים ספישסקה-נובה-וס (SPISSKA NOVA VES), לבוצ'ה (LEVOCA) ופופראד. ב-1851 חיו בהוהנצובצה 928 יהודים, ב-1860 היה המשפחות היהודיות בעיר כ-200 וב-1900 ירד מספרן ל-40.

רב הקהילה הראשון, הרב בנימין סיני, נפטר ב-1708. הרב השני, הרב זיסקינד, נזכר שם ב-1757. אחריו כיהנו הרב רפפורט בעל "ביגדי קודש", הרב יחזקאל לוי, הרב יואב ביליצר בעל "חן טוב", הרב יחזקאל וייל מחברו של "תורת יחזקאל" וב-1812 נתמנה לכהונה ר' מרדכי ברודא, נכדו של הרב אברהם ברודא מפרנקפורט ע"נ מיין. אחריו כיהן ר' סלמון פרלשטיין ונתמנה ב- 1833 לרב המחוז. מאז ועד סוף המאה ה-19 הייתה הונצובצה מרכז ליהודי אזור ספיש.

בראשית המאה ה-19 פעלו בעיירה שלוש ישיבות. אחרי הדלדלות האוכלוסייה היהודית במקום נותרה רק ישיבה אחת והתפתחה בעיקר כשהרב שמואל רוזנברג (1918-1825) עמד בראשה. הרב רוזנברג נודע בעדתו כעושה נפלאות וכונה "הצדיק". על קברו הוקם אוהל.

הישיבה הייתה השנייה בחשיבותה באירופה (אחרי ישיבת פרשבורג), והוכרה כמוסד לחינוך גבוה על-ידי שלטונות הונגריה ואחר כך גם על-ידי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1910- 1908 למדו בישיבה כ-300 תלמידים. ב-1929 נבנה מעון לתלמידי הישיבה אך ב-1931, כשעזב הרב יוסף הורוביץ את המקום, נסגרה הישיבה.

רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר וממלאכה.

בימי מרד ההונגרים נגד השלטון האוסטרי (1848), התנדבו יהודים מהונצובצה לשורות המתקוממים ההונגרים ושמונה מהם נפלו בקרבות. אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867), השתלבו יהודי העיירה בחברה ובכלכלה ההונגרית. ברפובליקה הצ'כוסלובקית, הוכרו כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה תקופה החלה במקום פעילות ציונית כלשהי. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בהונצובצה 12 שקלים.

בשנת 1930 חיו בהונצובצה 194 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר אותה שנה הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. ב-1941 חיו בהונצובצה 75 יהודים בלבד.

בקיץ 1942, נלקחו כל יהודי הונצובצה ויהודי הסביבה (פרט ליהודי אחד) לעיר פופראד, וגורשו למחנה ההשמדה אושוויץ על אדמת פולין.


יהודים מעטים חזרו לעיר אחרי המלחמה. בניין בית הכנסת, שנפגע בהפצצות מן האוויר, הוסב למחסן. בסוף המאה ה-20, בבית העלמין הישן הגובל בנהר, נמצאו מצבות רבות מתחת למים. מצבה אחת הייתה משנת 7169. בית העלמין החדש, שקודש במאה ה-19, נשתמר.

דובשינה DOBSINA

(בגרמנית DOBSCHAU)

עיירה במרכז סלובקיה.


דובשינה על-נהר סלאנה (SLANA) שוכנת באזור מיכרות ברזל ונחושת, ובתחומה מערת קרח שמשמשת אתר תיירות. עד 1918 השתייך האזור להונגריה ומאז ועד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

קהילה יהודית התארגנה בדובשינה בשנת 1857. הוקם בית כנסת וקודש בית עלמין. הקהילה השתייכה לרבנות קהילת רוז'נאווה (ROZNAVA) ומוסדותיה כללו "חברה קדישא", "אגודת נשים" ובית ספר "תלמוד תורה".

אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (1968, 1969) הצטרפה הקהילה לזרם האורתודוקסי. ב-1922 היו בקהילת דובשינה כ-250 חברים, ונשיא הקהילה היה ד"ר יוסף רוזינגר. בענייני הלכה פנו אל הרב איז'ו למברגר מהעיר רוז'נאווה. מזכיר הקהילה היה שמעון הרץ.

בשנות העשרים המאוחרות כיהן ארתור אלטשטוק כנשיא הקהילה, ובנוסף לוועד קהילה נבחר פעלו גם גבאי, גזבר ומבקרים של הקהילה.

רוב יהודי דובשינה התפרנסו ממסחר, בעיקר של פריטי לבוש והנעלה. כמה היו רופאים כלליים, היה רופא שיניים אחד וצבע אחד.

בשנות השלושים למאה ה-20 פעלה בעיירה תנועת הנוער הציונית "מכבי הצעיר". אולם ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו (שהתקיים בשנת 1927), נרכשו בעיירה שני שקלים בלבד.

ב-1930 חיו בדובשינה 78 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 במארס 1939, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכריזה סלובקיה על עצמאות ונהייתה גרורה של גרמניה הנאצית. השלטון הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. בסוף שנת 1940 ישבו בדובשינה 127 יהודים, ובמקום הוקם סניף של "מרכז היהודים" מטעם, שבאמצעותו בוצעו הוראות השלטון.

גירוש יהודי סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין החל עם גירוש כ-2,000 צעירות וצעירים ב-26 וב-27 במארס 1942. רוב יהודי דובשינה גורשו כנראה דרך העיר פופראד (POPRAD) בין ראשית אפריל לאמצע יוני 1942 ורובם מצאו את מותם במחנות.


כ-15 מיהודי דובשינה שרדו אחרי המלחמה, ורובם עלו במשך השנים לישראל. בדובשינה אין עוד זכר לחיי הקהילה, ונותר בית העלמין היהודי ששטחו מכוסה בעשבים.

קושיצה (Kosice)

 

(בגרמנית Kaschau, בהונגרית Kassa).

 

עיר נפה בדרום-במזרח סלובקיה.

 

קושיצה, העיר השנייה בגודלה בסלובקיה, הוקמה סביב מבצר משנת 1235. העיר שוכנת על צומת מסילות רכבת, היא מרכז חקלאי ומסחרי, ומשמשת מקום מושב של בית המשפט העליון של סלובקיה ושל ההגמון הקתולי. עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיר לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומשנת 1918 ועד 1993, בשמה קושיצה, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים נזכרים בעיר, אז קאשה, כבר במאה ה-13. במשך מאות שנים יכלו יהודים להתגורר שם רק בחסות השליט או בחסות האצילים. ב-1831 גרה בעיר רק יהודייה אחת, חוכרת המסעדה הכשרה. גם אחרי פרסום החוק, ב-1840, שהתיר ליהודים להתיישב בכל חלקי הונגריה, התנגדו התושבים להתיישבות יהודים בעיר, ורק בעקבות הוראה מפורשת של מועצת הרשויות, נפתחו שערי קושיצה בפניהם ויהודים מיישובי הסביבה עברו לעיר.

רוב מייסדי הקהילה היהודית בקושיצה באו מן העיירה הסמוכה רוזגוני (Rozgony), שם הייתה כבר קהילה מאורגנת. קהילת קושיצה הוכרה על ידי השלטונות בשנת 1842. קודש בית תפילה, ר' מרטון כהן מרוזגוני התמנה לכהונת רב והועסקו שוחט ומוהל. ב-1843 עזב הרב כהן את תפקידו ומאז עד שנת 1879 כיהנו בקהילה רק ממלאי מקום רב.

הקהילה התפתחה במהירות וב-1844 מנתה כ-600 נפש. באותה שנה קודש בית העלמין שברחוב טטרה, נוסדה "חברה קדישא" ונפתח מקווה. ב-1888 הוקצתה חלקה לבית עלמין יהודי בבית הקברות של העיר ונבנה בה בית לוויות. בשנים 1862-1861 עמד בראש הקהילה הרופא דר' זיגפריד בטלהיים (Bettelheim) מן המשכילים ומומחה לעברית.

בשנת 1867 זכו יהודי הונגריה לאמנציפציה, רוב יהודי קושיצה היו ליברלים בדעותיהם, ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (1868, 1869) נשארו כקהילת "סטטוס-קוו-אנטה" ואחר כך הצטרפו לזרם הקהילות הנאולוגיות.

בית הכנסת נחנך ב-1867, בנוכחות נציגי הרשויות, נציגי הדתות השונות ונכבדי העיר. ברצפת בית הכנסת הוטמן שיר הודיה. ב-1911 הורחב בית הכנסת וצויד בעוגב חשמלי. ב-1927 נחנך בית כנסת חדש, מן המפוארים בסלובקיה.

ב-1868 פתחה הקהילה בית ספר בגרמנית ל-120 תלמידים. בניין בית הספר הוקם ב-1884 ושוכנו בו גם חדר הישיבות ומינהלת הקהילה. ב-1927 נחנך בית הקהילה ובו אולם תרבות. באותה שנה עבר גם בית הספר לבניין רחב ידיים בן שמונה כיתות, ובמרוצת הזמן למדו בכיתות מקבילות בהונגרית ובסלובקית. בשנות השלושים הראשונות למדו שם יותר מ-500 תלמידים. מנהל בית הספר היה ראובן שפירא. ארגון ההורים סיפק ארוחות, ביגוד ועזרה אחרת לילדי העניים וסידר עבורם בית מרחץ בבניין בית הספר.

דר' דוד קיין כיהן כראש הקהילה הראשון של הקהילה ומשנת 1874 מילא את התפקיד דר' יעקב מושקוביץ. בשלהי המאה ה-19 פעל, לצד הרב הראשי קלמן ליברמן, דר' שמעון הוושי הנדלר  (Handler Hevesi) בעל תפקידים ציבוריים ביהדות הונגריה, עורך עיתונים ומייסד אומיקה (Omike) אגודת יהודי הונגריה להשכלה כללית.

בשנים 1913-1896 כיהן כרב הקהילה ר' יוזף קליין, בשנים 1915-1914 הרב מארק אפשטיין ואחרון הרבנים של הקהילה הנאולוגית, דר' מאנו אנטן (Enten) כיהן מ-1915 עד לגירושו למחנה ההשמדה אושוויץ.

עד מלחמת העולם הראשונה רק אגודת הנשים, ובראשה אשת ראש הקהילה גברת מושקוביץ, עסקה בצדקה וסעד. האגודה תמכה בכל עניי העיר בלא הבדל דת ופתחה ב-1887 מטבח עממי וב-1932 הקימה בית מחסה לקשישות. ב-1920 ייסד הג'וינט (Joint – ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) בקושיצה את "הוועדה" הסלובקית המזרחית שלו. הוועדה סיפקה מזון וביגוד לנצרכים ועזרה בשיקום נפגעי מלחמת העולם הראשונה. מ-1921 המשיך את עבודת "הוועדה" סניף "מועדון העזרה הסוציאלית היהודית". המועדון הכשיר צעירים לעבודה יצרנית והכין אותם לעלייה לארץ ישראל. במסגרתו הוקמו בתי מלאכה, משתלות ובית ספר לתפירה ומלאכת יד וכן הוקמו מעונות לנזקקים ומטבח. מועדון בנות ארגן נשפי צדקה וסייע לתלמידות נזקקות. לשכת בני ברית בשם "קונקורדיה" נפתחה במקום ב-1931.

כבר ב-1867 סרבו היהודים האורתודוקסים להתפלל בבית הכנסת הנאולוגי (בו עמדה הבימה בחזית ארון הקודש), והקהילה התפלגה. משרד התרבות ההונגרי התיר לאורתודוקסים להתקין בית תפילה משלהם וב-1871 הם יסדו קהילה נפרדת. בשנים הראשונות לפילוג שרת את הקהילה האורתודוקסית הרב יולש לייב Jules Leib)) מן העיירה שבש (Sebes). רב הקהילה הראשון, הרב מוזש יונגרייס (Jungreiss), התמנה ב-1874. אחרי מותו, ב-1907, ירש את מקומו בנו, הרב איגנאץ יונגרייס, והרב שאול בראך (Brach) כיהן מ-1923.

ב-1880 הקימה הקהילה האורתודוקסית בית כנסת, במקום בית התפילה, ברחוב האראנג (Harang), שכבר הורחב ארבע פעמים. באותה שנה נוסדה גם חברה קדישא וב-1881 הופרדה עבורם חלקת קבורה בבית העלמין הנאולוגי. ב-1872 פתחו האורתודוקסים בית ספר "תלמוד תורה".

בתחילת המאה ה-20 הקימו בית ספר יסודי בן חמש כיתות. הישיבה שבעיר הוכרה בידי השלטונות כמוסד חינוכי גבוה. בשנות השלושים נפתח בית ספר דתי לבנות "בנות יעקב".

מוסדות הקהילה האורתודוקסית היו: קופת "גמילות חסדים", מועדון ש"ס, "לינת צדק", "פועל צדק", ארגון הנשים ו"ביקור חולים".

עד למלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה האורתודוקסית 236 נפש, במהלך המלחמה הצטרפו אליה פליטים יהודים רבים מגליציה. אחרי המלחמה, ב-1918, בעת סיפוח העיר לרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בקהילה כ-700 נפש.

ב-1927 הוסב בית הכנסת "סטאטוס קוו" לבית כנסת אורתודוקסי. לידו הוקם בית ספר יסודי ו"תלמוד תורה" חדש. מור גוטמן כיהן כנשיא הקהילה ואיגנאץ רוט כיושב ראש. במסגרת הקהילה האורתודוקסית פעלה גם קהילה ספרדית קטנה, שהקימה בית כנסת ב-1920.

ב-1870 חיו בקושיצה 2,178 יהודים; ב-1900 – 4,988; ב-1910 – 6,723 (%15.2 באוכלוסייה); וב-1921 – 8,792 (%16.6).

כתב העת היהודי הראשון בסלובקיה, "היהודי" ("Der Jude"), יצא לאור ב-1866 בקושיצה ועורכו היה דר' זיגפריד בטלהיים. השבועון "המלה היהודית" ("Das Judishe Wort") יצא לאור ביידיש ובהונגרית, ומשנת 1932 בשמו ההונגרי "Zsido Szo". מ-1933 יצא לאור שבועון לתרבות בשם "יומן שבועי למשפחה היהודית" ("Judischer Familien Wochenkalender"), ובחסות "אגודת ישראל" יצא לאור ה"מסורת יהודית" ("Juedische Tradition").

יהודים בעלי שם, ילידי המקום היו: הצייר ליפוט הורוביץ, השחקנית מריה בארקאני (Bakany), הפסלת ג' אילונה לזר, המלחין והכנר הנריק ברני (Bereny), המלחין דיולה מאיור (Major), המשפטן ברנאט זיכרמן ואחרים.

במשך מאות שנים הורשו יהודים לשהות בעיר רק יום אחד והנשארים ללינת לילה היו צפויים לקנסות כבדים. גם אחרי החוק של 1840, שהתיר ליהודים לסחור באופן חופשי, ביקשו פרנסי העיר להכיר בקושיצה כ"עיר מכרה", ובמעמדה זה לאסור התיישבות יהודים במקום. ה"ברודרשאפט" (Bruderschaft), גילדת סוחרים מימי הביניים, החלה לקבל יהודים לשורותיה רק מ-1852.

תחילה התפרנסו בני הקהילה כסוחרים, כבעלי מסעדות וכבעלי מלאכה בעיקר צורפים, נגרים, סנדלרים וחייטים. אחר כך נוספו אליהם בעלי מקצועות חופשיים, כעורכי דין ורופאים. ב-1859 ניתן ליהודים חופש מסחר ותיעוש. מאז פיתחו במקום מפעלי טקסטיל, שמרים, סבון, בישול יין שרף וטחנות קמח מונעות בקיטור. אחרי הנחת מסילות רכבת במקום ב-1860 החלה הקהילה לשגשג. יהודים מילאו תפקידים מרכזיים בחיי החברה ובכלכלה. היו ביניהם: ברודי וליפוט (Lipot), תעשיינים, ודר' י' מושקוביץ' הרופא הראשי של העיר.

במלחמת העולם הראשונה נקלעו משפחות יהודיות רבות למצוקה וקופות הצדקה של הקהילה התרוקנו. אחרי המלחמה, בעזרת הג'וינט, נפתחה קופת הלוואה וחסכון. ב-1923 הפסיק הג'וינט את פעילותו, ונוסדה ה"אגודה הסוציאלית של יהודי סלובקיה" ומרכזה בקושיצה.

כבר בראשית התיישבותם של היהודים בקושיצה הם היו מעורבים בחיי הציבור, ובמרד של שנת 1848 לחמו יהודים לצד ההונגרים. במלחמת העולם הראשונה נפלו בקרבות 25 מבני הקהילה הנאולוגית מקושיצה.

מראשית המאה ה-20 הייתה פעילות ציונות בעיר. כבר ב-1910 התכנסה במקום ועידת הציונים ההונגרים. הפעילות גברה בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית וב-1919, בוועידה הארצית הראשונה של הציונים בסלובקיה, נבחר דר' יוסף לוי מקושיצה ל"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים. במאי 1920 נערך בעיר הכנס האזורי של ה"מזרחי". מבין תנועות הנוער הציוניות הייתה "השומר הצעיר" הגדולה בעיר, בראשה עמד המהנדס גולדברגר ומ-1929 נהייתה קושיצה למרכז התנועה בסלובקיה. כמו כן היו סניפים של "המזרחי", "בית"ר" בראשות הדר' לוי ו"מכבי הצעיר". סניף "ויצו" (הראשון בסלובקיה) נפתח בקושיצה ב-1928. בשנות ה-30 נוסדה במקום "ברית ישורון" (הפלג הדתי של התנועה הציונית הרביזיוניסטית).

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר "שקלים" בסך -.3,350 קרונות צ'כיים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 324 מיהודי קושיצה.

ב-1931, עם ייסוד "המפלגה היהודית" נבחר גולדברגר לוועדה המרכזית. יושב ראש התנועות היהודיות באזור היה המהנדס וינקלסברג.

במועדון הספורט "מכבי קושיצה" היו חוגים לאטלתיקה קלה, כדורגל, שחייה והתעמלות. מתעמלי המועדון זכו במקום השני בסלובקיה כולה.

בין ילידי קושיצה היה ארנסט ויסנברג, רב ומלומד, מדען וחוקר, שעסק באסטרונומיה וליטורגיקה לצד לימודי יהדות ומשפט. נולד בקושיצה בשנת 1909 ונפטר בלונדון בינואר 2000.

בראשית שנות השלושים למאה ה-20 חיו בקושיצה כ-12,000 יהודים.

 

תקופת השואה

בנובמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, וקושיצה ביניהם. מיד חלו החוקים האנטי יהודיים של הונגריה גם על יהודי השטחים המסופחים. הופקעו רישיונות ממשלתיים של בעלי עסקי טבק, של מסעדות ושל עורכי דין. נאסרה כל פעילות ציבורית יהודית והארגונים היהודיים המשיכו לפעול מאז במחתרת. צעירים יהודים ברחו ועלו לארץ ישראל דרך נמל קונסטנצה שברומניה.

ב-1940 באו לקושיצה פליטים יהודים מסלובקיה ומפולין. משרד סעד של יהודי הונגריה ה"אומז'ה" (Omzsa) סייע לכ-3,000 נזקקים. באותה שנה גויסו גברים יהודים בני 40-21 לפלוגות עבודה במסגרת צבאית, וגברים בני 45-41 נלקחו לעבודות כפייה בברית המועצות.

ב-1942, כשהחל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה שעל אדמת פולין, הגיע לקושיצה גל חדש של פליטים יהודים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. מיד נלקחו יהודים כבני ערובה ומאחרים נשדדו סכומי כסף גדולים.

הגרמנים מינו "מועצת יהודים" (Judenrat). ב-28 באפריל אותה שנה נתחם גטו בעיר ואחר כך הועברו היהודים משם ושוכנו בבית חרושת ללבני בניין. תוך זמן קצר פרצה מגיפת טיפוס.

ב-15 במאי 1944 יצא הטרנספורט הראשון של היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וב-7 ביוני כבר הייתה העיר "נקייה מיהודים" ("Judenrein"). גורשו גם כמה נוצרים שסייעו ליהודים.

מ-14 במאי עד 20 ביולי 1944 הובאו בקרונות משא נעולים 401,439 יהודים, מחלקים שונים בהונגריה, לתחנת הרכבת בקושיצה שם נספרו, נרשמו, נמסרו לגרמנים, והוסעו לאושוויץ.

*

היהודים הראשונים שחזרו לעיר אחרי שחרורה בשנת 1945, היו החיילים שלחמו במסגרת "צבא-חוץ-לארץ" (Auslandsarmee), של הצבא הצ'כי, ואלה מיהודי קושיצה שהצליחו להסתתר. אחריהם באו שרידי המחנות.

החיים היהודיים חודשו. הוקם מטבח עממי וקודשו בית כנסת ובתי תפילה. רפאל בלום ואיזיק איכנשטיין, תלמידי הישיבה המקומית של לפני המלחמה, דאגו לצרכי הקהילה והישיבה נפתחה מחדש. גם תנועת "השומר הצעיר" חידשה את פעילותה.

במשך השנים השתקעו יהודים מיישובי הסביבה בקושיצה והקהילה גדלה בשנות החמישים לכ- 2,000 נפש. בתקופה זו כיהן במקום הרב סלמון שטיינר, ששימש גם כרב מחוזי.

ב-1958 חל מפנה בחיי הקהילה. הוקמה ספרייה וסודר חדר תפילה מיוחד לילדים, שבו למדו גם לימודי יהדות. מדי שנה חגגו את פורים ואת חנוכה ולחגיגות ז' באדר הוזמנו גם חזנים.

לאחר המלחמה חזרו לעיר מספר קבוצות יהודיות, אך האוכלוסייה היהודית הלכה ופחתה. בשנות השישים חיו בקושיצה כ-1,300 יהודים, וב-2001 נותרו בקושיצה רק 406 יהודים.

ב-1990 מצאו מבקרים, יוצאי הקהילה, את בתי העלמין הנאולוגי והאורתודוקסי תקינים.

איזביצה לובלסקה Izbica Lubelska

עיר במחוז לובלין, מזרח פולין.


הקהילה היהודית באיזביצה כללה בעבר גם את יהודי טארנוגורה השכנה, ובשנת 1856 היה המספר הכולל של שתי הקהילות 1,594 נפשות. בשנת 1897 כבר ישבו באיזביצה עצמה מעל 3,000 יהודים.

בשנת 1921 היו 2,862 יהודי העיר למעלה מ- 90 אחוזים מתושבי העיר, אך השלטון הפולני מנע הקמת מועצה עירונית שתייצג נכונה את רוב היהודים באוכלוסייה.

העיר נודעה בעולם החסידי בזכות הצדיק מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה, שהקים שושלת של רבנים חסידיים.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו באיזביצה לובלסקה כ- 4,000 יהודים.


תקופת השואה

זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה וכיבוש פולין בידי הגרמנים, גרשו הגרמנים (בדצמבר 1939) לאיזביצה לובלסקה כ- 2,500 יהודים מלודז' ומקולו, ואילצו אותם להתיישב בעיר. באיזביצה הוקם מחנה ריכוז ששימש כמחנה מעבר למחנות ההשמדה ליהודים שהובאו אליו מכל רחבי אירופה . במארס ובאפריל 1942 הועברו לאיזביצה לובלסקה 1,000 יהודים נוספים, בעיקר מצ'כוסלובקיה. יאן קארסקי, שליח המחתרת הפולנית שהוברח ללונדון ונפגש אחר כך גם עם נשיא ארה"ב פ.ד. רוזוולט, מתאר ביומנו את הזוועות שראה בביקורו באיזביצה בסתיו 1942.

ביום 24 במארס 1942 שולחו 2,200 יהודים מאיזביצה למחנה ההשמדה בלז'ץ.

עד סוף שנת 1942 שולחו כל היהודים מאיזביצה למחנות ההשמדה בלז'ץ וסוביבור. כמה מאות נורו בעיר עצמה.

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

רק 14 יהודים אשר שרדו את השואה חזרו לעיר, אבל בשנות ה-2000 לא היו תושבים יהודים בעיירה. בית העלמין היהודי נהרס והמצבות נלקחו לבניית בית הגסטפו, בזמן השואה. כיום בית העלמין משוקם על ידי הקרן לשימור מורשת יהודי פולין. בשנת 2006, נחנכה אנדרטה לזכר נרצחי השואה. נאספו גם המצבות ששימשו לבנייה. הוצאה לאור חוברת אודות ההיסטוריה היהודית של העיר ואורגנה סדנה בבית ספר בעיר, ללימוד ההיסטוריה והמורשת היהודית.

ליפיאני LIPIANY

(בהונגרית HETHARS)

עיירה במחוז שאריש, צפון סלובקיה.


ליפיאני שוכנת באזור חקלאי, בקרבת העיר סאבינוב (SABINOV). העיירה החלה להתפתח במאה ה-16, דרכה עברו סחורות לפולין. אחרי הפיוס בין הונגריה לאוסטריה ב-1867 נעשתה ליפיאני לעיירה מרכזית ושכנו בה משרדי ממשלה. עד 1918 היתה העיירה בנפת שארוש (SAROS) שבהונגריה ומאז ועד 1993 ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים ישבו במקום כבר באמצע המאה ה-18. הם באו מפולין, מאוסטריה וממוראוויה. קהילה החלה להתארגן ב-1840. אז נוסדה "חברה קדישא" וקודש בית עלמין. עד אז נקברו יהודי ליפיאני בבית העלמין של הכפר הסמוך ברזוביצה (BREZOVICE).

יהודה ליב הארטמאן (HARTMANN), ממייסדי הקהילה, שימש כראש העדה היהודית של הנפה כולה וגם השוחט שימש את כל האזור. ב-1859 הוקם בליפיאני בית כנסת מעץ.

תחילה הייתה קהילת ליפיאני מסופחת לרבנות פצ'אויפאלווה (PECSUJFALVA, בסלובקית PEC'OVSKA) ורק בשנת 1873 נהייתה לקהילה אורתודוקסית עצמאית. לכהונת רב נבחר ר' מוזש מארגארטן (MARGARETEN) והוא כיהן עד מותו ב-1898. אחר כך שימש הרב מברזוביצה כרב של ליפיאני, וכדיין כיהן ר' יואל קליין עד שנפטר ב-1907. ישראל וינברג היה חזן ושוחט.

ב-1929 בנתה הקהילה בית כנסת מפואר, בתכנונו של ינו בארקאני (BARKANY) מפרשוב, ולידו הוקם בניין הקהילה. הארכיטקט בארקאני תכנן גם את בית העירייה של ליפיאני. בנוסף לבית הכנסת המרכזי היה במקום גם בית מדרש. כן היתה ישיבה קטנה.

שלושה יהודים בני ליפיאני קיבלו תואר אצולה שהעניק להם את הזכות לצרף לשמם את שם העיר: ד"ר הנריק נוימן (NEUMANN), מרצה באוניברסיטת וינה ומומחה בינלאומי למחלות אזניים; אדולף נוימן, בעל הישגים בכלכלה והמחנך הרמאן נוימן.

הסופר הרמאן קופ (KOPP) בא לליפיאני ב-1875 ואירגן את מוסדות הקהילה מחדש. אירגון זה שימש אחר כך כדגם לקהילות אורתודוקסיות אחרות בהונגריה.

בשנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20 עמד בראש הקהל דוד הנדלר.

רוב יהודי ליפיאני התפרנסו כסוחרים, כבעלי מלאכה, וכעגלונים. היו במקום כמה רופאים יהודים ורופא-שיניים אחד.

יחסים טובים וידידותיים היו בין יהודי ליפיאני לבין שאר תושבי העיר. בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם גדלה הפעילות הפוליטית והציונית בקהילה. הרמאן קופ, שנמנה עם מייסדי ה"מזרחי" בהונגריה, הקים ב-1900 את אגודת "יישוב ארץ ישראל" והשתתף בקונגרסים הציוניים בבאזל, מאמריו הופיעו בכתבי-עת יהודיים שנפוצו בקיסרות אוסטריה-הונגריה. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיירה 44 שקלים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו שמונה מיהודי ליפיאני. בשנות השלושים למאה העשרים פעלו במקום תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר" ו"בית"ר". 15 צעירים עלו בשנים 1939-1938 לארץ ישראל.

בשנת 1930 חיו בליפיאני 283 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן, שנחתם ספטמבר 1938 כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, וב-14 במארס 1939 נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה.

היהודים הורחקו בהדרגה מחיי החברה ומהכלכלה ורבים נותרו ללא מקורות פרנסה. אחרי הרחקת התלמידים היהודים מבתי הספר הכלליים, ארגנה הקהילה כיתות לימוד בבית הכנסת.

בסוף מארס 1942 לקחו משמרות אנשי "משמר הלינקה" את הצעירות היהודיות מבתיהן, ריכזו אותן בעיר פופראד (POPRAD) ומשם נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ בפולין. כמה חודשים לאחר מכן שולחו המשפחות היהודיות למחנה ההשמדה טרבלינקה. בעיר נותרו רק כמה יהודים שעבודתם הייתה חיוניות לשלטונות, וכמה שהצליחו להסתתר. בשנת 1944 שולחו גם הם למחנות.


יהודים מעטים ששרדו חזרו לעיירה אחרי המלחמה, ועלו בשנות הארבעים המאוחרות לישראל. בניין בית הכנסת הופקע בידי השלטונות ושימש לצרכי הציבור.

ספישסקה נובה וס Spisska Nova Ves

(בהונגרית: IGLO, בגרמנית: ZIPSER NEUDORF)

עיר במזרח סלובקיה.


ספישסקה נובה וס שוכנת לרגלי הרי הטאטרים הגבוהים, באזור מכרות ומרחצאות מרפא. צומת מסילות הרכבת שבמקום משמש להובלת ברזל ומוצרי עץ שמיוצרים בסביבה. העיר נוסדה ב- 1268 בידי מתיישבים גרמנים, השתייכה עד 1918 לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומאז עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

ספישסקה נובה וס, במעמדה כ"עיר מכרות", לא התירה ליהודים להתיישב בתחומה גם אחרי הצו של 1840 שביטל את ההגבלות על התיישבות יהודים בממלכת הונגריה. לכן ישבו יהודים בעיקר בכפרים הסמוכים מארקושובצה MARKUSOVCE וסמיז'אני SMIZANY, (בהונגרית: SZEPESSUEMEG), וניהלו שם חיי קהילה. רק בשנות החמישים של המאה ה- 19 הורשו יהודים להתיישב בספישסקה נובה וס, וכבר בשנות השישים החלו בארגון מוסדות הקהילה ושכרו מורה לילדיהם.

ב- 1867 קיבלו יהודי הונגריה שוויון זכויות ובשנת 1872 הוכרה קהילת ספישקה נובה וס רשמית, והצטרפה לזרם קהילות ה"סטאטוס קוו אנטה" STATUS QUO ANTE, שלא נקט עמדה במחלוקת בין הנאולוגים לבין האורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה. באותה שנה נוסד בעיר בית ספר יהודי פרטי, ב- 1876 נרכש על- ידי הקהילה והוסב בסיוע העירייה לבית ספר עממי כללי ובו 36 תלמידים. ב- 1912 הוקם מבנה חדש עבור בית הספר ובו היו גם ספרייה ואולם ישיבות. בית הכנסת נבנה בשנת 1899 ומוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא", ארגון נשים יהודיות ו"ביקור חולים".

רב הקהילה הראשון היה ר' אהרן קראוס. אחרי מותו, ב- 1929, כיהן ד"ר ברטאלאן רוזנשטיין.

שמעון פולק, נשיא הקהילה במשך 18 שנים, שימש גם כנשיא איגוד הסוחרים בעיר, היה חבר במועצת העיר, וחבר הנהלת בנק. אחרי מותו כיהן עורך הדין ד"ר זינגר כראש הקהילה.

רוב יהודי העיר התפרנסו כסוחרים וכבעלי מלאכה, מיעוטם כבעלי מקצועות חופשיים.

בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הוכרו היהודים המיעוט לאומי בעל זכויות. בעקבות זאת הייתה פעילות פוליטית-ציבורית ערה לרבות פעילות ציונית. רוב הציונים בעיר הזדהו עם "הציונים הכלליים", והנשים התארגנו ב"ויצו". תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר", שנוסדה בשנות ה- 20 כתנועת "השומר קדימה", פתחה מועדון בבניין בית הספר היהודי. בשנות השלושים המאוחרות פעלה במקום גם קבוצה קטנה של "בית"ר". ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- ט"ו נרכשו בעיר 148 שקלים, וב- 1937, לפני הבחירות לקונגרס הציוני ה- כ', 54 שקלים.

ב- 1930 חיו בספישסקה נובה וס כ- 200 משפחות יהודיות, 733 נפש.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן מספטמבר 1938 על צ'כוסלובקיה מסירת אזורים לגרמניה הנאצית, ובעקבות זאת התפרקה הרפובליקה. סלובקיה הכריזה תחילה על אוטונומיה, וב- 14 במארס 1939 נעשתה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה. חוקים אנטי- יהודיים הרחיקו את היהודים בהדרגה מחיי החברה והכלכלה עד לנישולם המוחלט מרכושם ומזכויותיהם.

בסוף שנת 1940 ישבו בספישסקה נובה וס 720 יהודים. באביב 1942 החלו הסלובקים לגרש את היהודים למחנות ריכוז והשמדה בפולין. בשילוח הראשון, ב- 26 במארס 1942, גורשו אלף צעירות דרך העיר פופראד POPRAD לאושוויץ ולמחרת גורשו לשם כ- 1,000 צעירים דרך ז'ילינה ZILINA. במשלוחים אלה היו גם כמה בני ספישסקה נובה וס. משפחות יהודיות מהעיר ומסביבתה גורשו כנראה באפריל או ב- 29 במאי 1942, היום שבו יצאה רכבת מספישסקה נובה וס עם 1,032 יהודים. הגברים שולחו ללובלין LUBLIN והנשים לאיזביצה IZBICZA. רובם נרצחו שם בידי הגרמנים. בקיץ 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה נגד השלטון הפשיסטי. צעירים יהודים שהצליחו להסתתר או היו במחנות לעבודות כפייה, הצטרפו לפרטיזנים המורדים. הצבא הגרמני נכנס לסלובקיה לדכא את המרד, ותפס רבים מן היהודים הלוחמים והמסתתרים, שניים מבני הקהילה נהרגו בקרב עם הגרמנים.

בית הכנסת הוצת בידי הגרמנים ונהרס כליל בסוף שנת 1944.

ב- 1945, אחרי המלחמה, חזרו מהמחנות ארבעה או חמישה יהודים מבני הקהילה. שניים נשארו בעיר והאחרים היגרו לארצות שמעבר לים. בספישקה נובה וס התיישבו יהודים ממקומות אחרים ו"השומר הצעיר" חידש את פעילותו. מקצת חניכיו עלו בשנות הארבעים המאוחרות לישראל. באתר בית הכנסת ההרוס הוקם בית קולנוע.

ב- 1990 מצאו מבקרים בעיר את בית העלמין היהודי מגודר, אך מוזנח מאד ומצבותיו שבורות.

סטארה לובובנה STARA LUBOVNA

(בגרמנית LUBLAU, בהונגרית OLUBLO).

עיירה בצפון סלובקיה.


סטארה-לובובנה שוכנת לרגלי הרי הטאטרה (TATRA) הגבוהים, בקרבת גבול פולין, מצפון- מזרח לעיר פופראד (POPRAD) ועל הדרך המובילה לשם. עד 1918 השתייך האזור להונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

אין ידיעות ברורות על תחילת היישוב היהודי במקום ועל התארגנות חיי הקהילה. אך ידוע שלקהילת סטארה-לובובנה היו בית עלמין, בית כנסת בית קהילה ופעלו שם בית ספר "תלמוד תורה", "חברה קדישא" ו"ביקור חולים". יהודי המקום היו שומרי מסורת והקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי.

ב-1922 היו רשומים בספר הקהילה כ-1,000 יהודים, שכללו כנראה גם את יהודי היישובים הקטנים בסביבה. טאופיל גרין היה אז נשיא הקהילה, ש' ל' פרידמן כיהן כרב ואדולף אנגלנדר שימש כמזכיר. בשנות השלושים היה ברנאט בלאייר (BLAYER) נשיא הקהילה והרב איזידור פרידמאן (FRIEDMANN) כיהן כרב הקהילה.

רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר והיו גם בעלי מלאכה (סנדלרים, חייטים, פחחים) ובעלי מקצועות חופשיים, כגון רופאים ועורכי-דין.

יהודי סטארה-לובובנה, ככל יהודי הונגריה, קבלו זכויות אזרח ב-1867, והיו שותפים בכלכלת המקום ובחיי החברה. וכך גם אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר הרפובלקיה הצ'כוסלובקית, הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות.

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו במקום 16 שקלים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני הכ', השתתפו 36 מיהודי העיירה. מקצת הצעירים היו מאורגנים בתנועות הנוער הציוניות "בני עקיבא", "השומר הצעיר" ו"החלוץ". מקצת חברי התנועות השתתפו ב"הכשרות" ועלו לארץ ישראל לפני מלחמת העולם השנייה.

ב-1930 חיו בסטארה-לובובנה 351 יהודים.


תקופת השואה

הסכם מינכן מספטמבר 1938, כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא לפרוק הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה ב-6 באוקטובר 1938 על אוטונומיה וב-14 במארס 1939 נהייתה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית.

המשטר הפאשיסטי הרחיק בהדרגה את היהודים מחיי החברה והכלכלה ורבים נותרו ללא מקורות מחייה. גברים יהודים גוייסו לעבודות כפייה במסגרת שרות צבאי (הגדוד הששי).

בסוף מארס 1942 החל גרוש יהודי סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה בפולין, תוך שלילת אזרחותם. רובם נרצחו במחנות בידי הגרמנים. יהודי סטארה-לובובנה גורשו כנראה בחודש אפריל, דרך העיר פופראד, לאושוויץ. באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירושים.

בקיץ 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה נגד השלטון הפאשיסטי. הצבא הגרמני נכנס לסלובקיה לשם דכוי המרד והיהודים שעוד נותרו שם גורשו בסתיו אותה השנה למחנות השמדה.


רק משפחות אחדות מיהודי סטארה-לובובנה שרדו בתום המלחמה. הם עזבו במשך הזמן, ובעיירה ובסביבתה לא נותרו עוד יהודים.

מבקר בעיירה ב-1989 מצא את בית העלמין מגודר, אבל רק מצבות מעטות עמדו על תילן.

ספישסקה סטארה וס SPISSKA STARA VES

(בהונגרית SZEPESOFALU, בגרמנית ALTENDORF)

עיר בצפון-מרכז סלובקיה.


ספישסקה-סטארה-וס שוכנת לרגלי הרי המאגורה (MAGURA) שבהרי הטאטרה הגבוהים, על גבול פולין. היישוב תועד לראשונה ב-1326, וזכה במעמד של עיר מידי זיגמונד, מלך לוכסמבורג, ב-1399. ב-1850 נעשתה ספישקה-סטארה-וס לעיר מחוז זאמאגורה (ZAMAGURA), רוב תושביה איכרים. עד 1918 הייתה העיר בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

נראה שיהודים ישבו בספישסקה-סטארה-וס כבר במאה ה-17, אך מועד ייסוד קהילה מאורגנת אינו ידוע. ידוע שבמאה ה- 18 היה במקום בית כנסת וככל הנראה גם בית עלמין. האגדה מספרת שב-1750 לערך, רב מפורסם ואחיו באו מרוסיה למות בספישסקה-סטאטרה-וס, כי מתוך עיסוקם בקבלה האמינו, שבבית העלמין שם ימצאו מנוחת עולם שלווה כמו בארץ ישראל. בפנקס קהילה שהשתמר ישנם רישומים משנת 1812, ומשנת 1850 נכתבו הפרטים הרשמיים בעברית ובהונגרית. בית התפילה מעץ, שמועד הקמתו אינו ידוע, נשרף ב-1760. במקומו הוקם בית כנסת ולצידו חדר תפילה למניין. סמוך לבית הכנסת עמד בית הקהילה, היו בו שלוש דירות: של משפחת הרב; של משפחת השוחט, ששימש גם כחזן ושל השמש ומשפחתו. כן היו שם מקווה טהרה ובית מטבחיים.

הקהילה הייתה אורתודוקסית, ויותר מתריסר קהילות קטנות בסביבה היו מסופחות אליה, בין מוסדותיה היו: "חברה קדישא", "אגודת נשים" וקופת גמילות חסדים. רב הקהילה הראשון שתועד היה הרב יואל בלוך. ב-1922 כיהן הרב מארק שטראסר ואת תפקיד נשיא הקהילה מילא ד"ר אוסקר שינפלד.

בסוף שנות העשרים ישב על כס הרבנות הרב מור פישר, אלכסנדר קיכל (KUECHEL) היה הנשיא, גזה מנגל (MANGL) סגן הנשיא ואדולף גולדברג שימש כגבאי. אז היו לקהילה כ-150 חברים. לימים נהייה גזה מנגל לראש הקהילה.

הילדים למדו בבית ספר ממלכתי וקבלו שעורי דת מהמורה יעקב אפל. מקצת התלמידים המשיכו בלימודיהם בגמנסיה הגרמנית בעיר קז'מארוק (KEZ'MAROK).

בשנות העשרים למאה ה-20 היו בין יהודי בספישסקה-סטארה-וס 11 סוחרים, 10 בעלי המלאכה ושלושה פונדקאים. כבר בראשית המאה היו במקום שני עורכי דין יהודים. מפקד הג'נדרמריה (עד 1920), יושב ראש משרד הדואר, מנהל בנק המלאכה והרופא היחיד במקום היו יהודים. בבעלות יהודים היו גם אחוזה כפרית, מנסרה, משרפת יין שרף, מפעל לליקרים, סיטונאות ומחסן מרכזי לטבק ואכסנייה.

היהודים הו שותפים לחיי החברה ולפוליטיקה בעיר. במלחמת העולם הראשונה התגייסו כמה יהודים לצבא וששה מהם נפלו בקרבות. בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שבין שתי מלחמות העולם, כשהוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, הכריזו רוב בני הקהילה כי הם בעלי לאום סלובקי. יהודים ישבו במועצת העיר, במשרדי המחוז, במכבי אש ובמוסדות אחרים. באותן שנים החלה גם פעילות ציונית.

הרב פישר התנגד לפתיחת קנים של "השומר הצעיר" ושל "מכבי הצעיר", אך התיר פתיחת סניפים של "המזרחי", של תנועת הנוער הדתי "בני עקיבא" ושל "בית"ר". ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 55 מיהודי העיר, 42 מהם הצביעו בעד "המזרחי".

בשנת 1930 חיו בספישסקה-סטארה-וס 218 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ובמארס 1939 נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית - גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי הכלכלה והחברה ובאביב 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה למחנות השמדה בפולין.

אנשי "משמר הלינקה" (מפלגת העם) היו פעילים בארגון וביצוע גירוש היהודים. בספישסקה- סטארה-וס היו ל"מפלגת העם" תומכים רבים. כבר מ-1933 טיפח פודולסקי, הדיקן הקתולי, את השנאה כלפי היהודים, סייע בגירושם והשפיע על תושבי המקום שלא להציל יהודים. נראה שרוב יהודי ספישסקה סטארה וס גורשו בין סוף מארס לסוף יוני 1942. הם שולחו דרך העיר פופראד (POPRAD) למחנות באזור לובלין ולמחנה אושוויץ, שם נרצחו רובם.

באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירושים ובמקום נותרו אז רק יהודים מעטים שהיו פטורים מגירוש וכאלה שמצאו מקום מסתור.

בקייץ 1944 פרץ מרד נגד המשטר בסלובקיה. הגרמנים נכנסו לסלובקיה כדי לדכא את המרד, והיהודים שעדיין היו באזור נמלטו להרים, ומקצתם הצטרפו ללוחמים הפרטיזנים.


ב-1945, אחרי המלחמה, חזרו לעיירה כתריסר ניצולים. הם נתקלו בעויינות התושבים, ובהם הדיקן פודולסקי ששירת את המשטר החדש, שעשו הכל כדי למנוע החזרת רכוש ליהודים.

בניין בית הכנסת נעשה למאגר תבואה, ולילה לפני שעמדו להסב אותו לאולם קולנוע - נשרף. פנחס קורח, אחד הניצולים, הצליח להוציא את ספרי התורה מהבניין, כמה מהם העביר לקז'מארוק ואת היתר קבר בבית העלמין היהודי. בשנות הארבעים המאוחרות עלו רוב הניצולים לארץ ישראל.

ב-1990, מבקרים מישראל רצו להוציא את ספרי התורה מקברם, ומצאו מגרש כדורגל במקום שהיה בית העלמין וספרי התורה לא נמצאו.

Slovakia

Slovenská republika - Slovak Republic
A country in central Europe, until 1993 part of Czechoslovakia, member of the European Union (EU).

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,600 out of 5,450,000. Main Jewish organization:

Ústredný zväz židovských náboženských obcí v Slovenskej republike - Federation of Jewish Communities in Slovakia
Panenská 4
811 03 Bratislava
Slovakia
Phone: 02-5441 2167
Fax: 02-5441 1106
Email: office@uzzno.sk
Website: http://www.uzzno.sk/

מארקושובצה Markušovce 

בהונגרית: MARKUSFALVA

כפר במזרח סלובקיה.


הכפר מארקושובצה שוכן מדרום לעיירה ספישסקה נובה וס (SPISSKA NOVA VES). עד 1918 השתייך האזור לממלכת הונגריה, ומאז עד 1993 - לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

אמנם כמה "יהודי חסות" (מוגנים תמורת מסים ושרותים) ישבו במקום כבר במאה ה- 17, אבל ישיבת קבע של יהודים במארקושובצה החלה רק במאה ה- 18, באמצע המאה הוקם בית תפילה שקירותיו היו בנויים בולי-עץ עבים. המקווה שנשתמר במרתף בניין בית התפילה היה כנראה העתיק ביותר בסלובקיה. בית הכנסת החדש נבנה אף הוא בבולי- עץ. יסודות הבניין היו אבן ולבני- בניין, כיפתו עוצבה בסיגנון ניאוגותי. בבית הכנסת הייתה עזרת נשים. בבניין עצמו הייתה דירת החזן ובמרתפו - המקווה. מימי המקווה נבעו ממעיינות, ובימי גשם עלה מפלס המים עד לתקרה. בכפר היה בית ספר יהודי, שלמדו בו גם ילדים נוצרים.

בית העלמין קודש כקילומטר אחד מהכפר, על הדרך לעיר ספישסקה ולאכי SPISSKE VLACHY. מקצת המצבות עשויות אבן- חול, אחרות גרנית שוודית.

ב- 1867 קיבלו יהודי האזור זכויות אזרח וברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הם הוכרו כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה התקופה הייתה פעילות כלשהי במארקושובצה, ולקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו (1927) שולמו בכפר מסים להסתדרות הציונית (300 קרונות צ'כיים).

ב- 1938 ישבו במארקושובצה 34 יהודים.


תקופת השואה

הסכם מינכן מספטמבר 1938, כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא להתפרקות הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב- 6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה, ואחר- כך נעשתה מדינה עצמאית בחסות גרמניה הנאצית. היהודים הורחקו מחיי הציבור ומהכלכלה, נכסיהם ועיסקיהם הועברו לידי סלובקים בני "הגזע הארי".

לפי סטאטיסטיקה סלובקית ב- 1940 ישבו במארקושובצה 30 יהודים. בין מרס לספטמבר 1942 נמסרו רוב יהודי סלובקיה לידי הגרמנים על אדמת פולין, ושם שולחו למחנות ריכוז והשמדה. לאחר הפוגה של שנתיים חודשו הגירושים בספטמבר 1944. רוב המגורשים ניספו.


אחרי המלחמה לא חודשו החיים היהודיים בכפר. בשנות הששים של המאה העשרים לא חי אף יהודי אחד במארקושובצה. באותה העת היו אולם "צידוק הדין" וגדר האבן של בית העלמין הרוסים, ורוב המצבות היו שבורות ומכוסות צמחייה עבותה.