קהילת יהודי ספישסקה סטארה וס

KORAH, KAREH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי קורח הוא דמות מקראית אשר מילא תפקיד מרכזי במרד נגד סמכותו ומעמו של משה רבנו בעת מסעות בני ישראל במדבר. השם קורח נפוץ במיוחד בקרב יהודי תימן.

Nandor Katona (1864-1932), painter, born in Spišská Stará Ves (Szepesófalu), Slovakia (then part of the Austrian Empire). He was a pupil of the painter Baron Laszlo Mednyanszky. His canvas Man at the Fireside was exhibited in Budapest in 1883, although he continued to study art for nine more years at Budapest and Paris, France, showing interest mainly in problems of figure, motion and portraiture. On his return from Paris he went back to his native county of Szepes in the Tatra mountains and painted landscapes there. Twelve of these, exhibited in Budapest in the winter of 1898, won him an award which enabled him to travel to England and Holland. "Autumn Rain" won a prize in Budapest and also an honorable mention in Paris in 1901. The same year he exhibited 140 paintings in an exhibition in Budapest. He also won awards in Budapest (1905), London (1908) and Budapest (1911). His paintings portraying Jews absorbed in prayer combine a pictorial, impressionistic effect with a fine rendition of character. Twelve of his canvases were acquired by the Budapest Museum of Fine Arts.

Pesah Singer (1816-1898), rabbi, born in Ungarisch-Brod (Uhersky Brod), Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He studied in Moshe Sofer's yeshiva in Pressburg (Bratislava) after which he was appointed director of education in Papa, Hungary From 1846 he was rabbi in Varpalota, Hungary, and from 1871 in Szepesujfalu (now Spišská Stará Ves, Slovakia). Singer was a noted Talmudic scholar.

לוקסמבורג

LUXEMBOURG, LUXEMBURG


דוכסות-גדולה ומדינה עצמאית, גובלת בצרפת, בגרמניה ובבלגיה.

יהודים מוזכרים לראשונה בלוקסמבורג בירת הדוכסות, בשנת 1276. בתחילת המאה ה- 14 התיישבו שם מהגרים מטרייר, אזור סמוך, ויצרו כמה קהילות יהודיות קטנות.

במשך מגיפת "המוות השחור" (1349) יהודים רבים נטבחו, והנותרים גורשו מערי לוקסמבורג ואכטרנאך, למרות ההגנה שהעניק להם לכאורה הרוזן קארל הרביעי. נראה כי היהודים שבו כעבור זמן קצר, שכן בשנת 1367 נזכר בכתובים קיומו של "שער היהודים" בעיר הבירה.

בשנת 1405 שוב חיו בלוקסמבורג יהודים אחדים. בעקבות ההתקוממות של 1478 נהרסו בתי היהודים ורכושם נבזז. אחר כך נותרו במקום שתי משפחות בלבד, אולם עד 1515 גדל מספרן ל- 15 משפחות. היהודים חיו בערים לוקסמבורג, אכטרנאך וארלון, שעדיין השתייכו אז ללוקסמבורג.

ב- 1530 פורסם צו גירוש ליהודים, הוא יושם במלואו, להוציא מעט יהודים אנוסים וכמה סוחרי ירידים. בלוקסמבורג לא היו עוד יהודים כלל, עד לתקופה הנאפוליונית, ואז התיישבו שם כ- 15 משפחות מלוריין. בשנת 1808 חיו בלוקסמבורג 75 יהודים. על פי חקיקת הנאפוליונים היו היהודים כפופים משפטים לטרייר, עד שהקימה לוקסמבורג מועצה משלה, בשנת 1838.

בית הכנסת הראשון הוקם בשנת 1823 . הרב הראשי הראשון היה שמואל הירש (כיהן 1843 – 1866). ב- 1880 חיו בעיר 87 משפחות, 369 יהודים, ו- 63 משפחות נוספות בשאר היישובים. הקהילה המתפתחת הקימה בית כנסת נוסף ב- 1894, ובית כנסת שלישי הוקם בעיר אש-סור-אלזט בשנת 1899.

ב- 1927 היו בלוקסמבורג 1,171 יהודים, ואז הגיעו פליטים רבים מגרמניה, והקהילה גדלה. בשנת 1935 חיו בדוכסות 3,144 יהודים.


תקופת השואה

הנאצים פלשו אל לוקסמבורג ביום 10 במאי 1940. באותה תקופה היו בה כ- 4,000 יהודים, מתוכם כאלף פליטים. יותר מאלף יהודים הצליחו לברוח אל צרפת. ביוזמתו של הרב סרברניק נוסדה מועצת קהילה חדשה. באוגוסט 1940 הקימו הנאצים מינהל אזרחי בראשות הגאולייטר גוסטב סימון. אחרי הסיפוח הגרמני, נכנסו חוקי הגזע המפלים לתוקף, ב- 5 בספטמבר 1940. 355 עסקים בבעלות יהודית הוחרמו והועברו לידיים אריות.

ב- 13 בספטמבר 1940 הודיע הגסטפו, כי למחרת יום הכיפורים יגורשו כל היהודים שמועצת הקהילה לא תצליח לארגן את הגירתו עד אז. הקהילה נאבקה בהחלטה, ובין היתר נשלחה עצומה אל הימלר, והצליחה לדחות את רוע הגזירה. ועדיין, ידעו הכל כי הדרך היחידה להינצל היא הגירה.

מ- 8 באוגוסט 1940 ועד 26 במאי 1941 נמלטו מלוקסמבורג 700 יהודים, שהייתה להם ויזה חוקית פחות או יותר. בתקופה זו עזב גם הרב סרברניק, שחייו היו בסכנה גדולה. במבצע אחר פונו כאלף יהודים בקבוצות קטנות אל צרפת.

אחרי מבצעי ההצלה הוסבה הקהילה ל"מועצת זקנים יהודים", והייתה מופקדת על 850 היהודים שנותרו. 127 הצליחו להגר בינואר 1942, וכל היתר גורשו למחנות ריכוז והשמדה. רק 35 יהודים שרדו את השואה.


אחרי המלחמה שבו ללוקסמבורג כ- 1,500 יהודים, בעיקר סוחרים. הם הצליחו לחדש את העסקים, ובסיועה של המדינה התמסרו לשיקום הקהילה היהודית. המוסדות הקהילתיים קמו מחדש, ונבנה בית כנסת חדש, תחת בית הכנסת הישן שנהרס ב- 1943.

מועצת הקהילה הייתה פעילה מאד, בהנהגתו של אדמונד מרקס, ובשיתוף פעולה עם הרב קראצנשטיין (כיהן 1946 – 1948) והרב לרמן (כיהן 1949 – 1959).

באש-סור-אלזט נוסדה קהילה בת 40 משפחות, והיו לה בית כנסת חדש ומרכז קהילתי.

מאוריץ לוי היה ראש מועצת הקהילה בשנים 1961 – 1968, ואחריו אדמונד ישראל. מ- 1959 כיהן עמנואל בולץ כרב הראשי של יהודי לוקסמבורג.

בשנת 1970 חיו בלוקסמבורג 1,200 יהודים.

בעיר לוקסמבורג חתמו ב- 10 בספטמבר 1953 קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר ושר החוץ הישראלי משה שרת על הסכם השילומים של גרמניה לישראל.

עד סוף 1983 היה אדמונד ישראל נשיא מועצת הקהילה, בשיתוף פעולה הדוק עם הרב הראשי. המועצה התמקדה בגיבושם ופיתוחם של חיי הדת, התרבות והחברה בקהילה. בעקבות מושב הוותיקן ה- II בשנות הששים, עשתה המועצה מאמץ מיוחד ליזום דיאלוג יהודי-נוצרי, שסייע להגביר את המודעות בקרב אוכלוסיית לוקסמבורג הלא- יהודית לענייני יהדות, ולהפחית דעות קדומות.

מאז 1984 נשיא המועצה הוא גאי אש, שממשיך בדרכי קודמו, תוך דגש מיוחד על פעילות לנוער.

בחודש דצמבר 1984 ציינה הקהילה היהודית בלוקסמבורג 175 שנים להקמת מועצת הקהילה, שייסד נאפוליון הראשון ונתן בכך לאמונה היהודית מעמד ציבורי. את הטקס החגיגי כיבדו בנוכחותם הוד מעלתו הדוכס ז'אן ואמו הדוכסית שרלוט.

בפברואר 1985 התכבדה קהילת לוקסמבורג לארח את נשיא מדינת ישראל חיים הרצוג בביקורו הרשמי במדינה.

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.

קז'מארוק KEZMAROK

(בהונגרית: KESMARK)

עיר בצפון מזרח סלובקיה.


קז'מארוק שוכנת על הנהר פופראד POPRAD, באזור ספיש (SPIS, בגרמנית: ZIPS), בחלקם הדרומי-המזרחי של הרי הטאטרה הגבוהים. העיר שימשה מרכז למסחר ולתעשייה. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומאז עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

תושבי קז'מארוק התנגדו להתיישבות יהודים בעיר, ורק בשנות השישים למאה ה- 19 התיישבו יהודים בקז'מארוק. רובם באו מכפרי הסביבה, ואליהם הצטרפו אחרי מלחמת העולם הראשונה פליטים מפולין. תחילה השתייכו לקהילת הונצובצה HUNCOVCE, עד שנעשתה קז'מארוק קהילה עצמאית, ואחרי קונגרס יהודי הונגריה (1869) הצטרפה לזרם האורתודוקסי. יהודי קז'מארוק היו שומרי מסורת, שנטו להשכלה, שפתם הייתה גרמנית, ודיברו הונגרית וסלובקית.

רב הקהילה הראשון, הרב אברהם גרינבורג GRUENBURG, נתמנה ב- 1874. אחרי מותו ב- 1918 כיהן בנו, הרב שמחה נתן גרינבורג. הרב ישראל מאיר גליק, שימש כדיין וכרב בחברת ש"ס. הקהילה החזיקה מלמדים, מזכיר ושמש בית הכנסת. השוחטים שימשו גם כחזנים.

בית כנסת בסגנון מאורי, ובו כ- 500 מקומות ישיבה, הוקם בשלהי המאה ה- 19. בקומה שמעליו היה אולם הרצאות, ששימש לתפילה בציבור בימי החורף. בית מדרש חסידי -"קלויז", הכיל כ- 200 מקומות. הרב של החסידים היה רבי אריה הלברשטאם, מצאצאי ר' חיים הלברשטאם, אבי שושלת רבני צאנז.

אמנם היו בקהילת קז'מארוק "חדרים" ו"תלמוד תורה", אך רוב ילדי היהודים למדו בבתי ספר יסודיים כלליים בשפה הגרמנית, ומשנות השלושים למאה העשרים בבתי ספר ממלכתיים שלימדו בסלובקית. רבים המשיכו ללמוד בבית הספר למסחר או בגימנסיה. בבית המדרש, שהקים הרב ש"נ גרינבורג בחצר ביתו, למדו כ- 30 תלמידים.

בין מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא"; אגודת נשים, "חברת פועלי צדק" ו"חברת תפארת בחורים". נפתחו קופות "רבי מאיר בעל הנס", קופה למען ישיבות בארץ ישראל ו"קרן למען עניי המדינה", שתמכה ביהודים מרוסיה הקארפאטית וקיימה אכסנייה לעוברי אורח.

בשנת 1921 נמנו בקהילת קז'מארוק 1,650 יהודים. מספר זה כלל את יהודי היישובים הסמוכים ספישסקה בלה SPISSKA BELA ו-פודולינץ PODOLINEC. באותה התקופה היה אריה דזידר DESIDER ראש הקהילה.

מצבם הכלכלי של רוב יהודי קז'מארוק היה איתן. כ- 80 אחוזים מהעסקים בעיר היו בידיהם; ביניהם חנויות, בתי קפה, בתי מרזח ומסעדות כשרות, בתי מלאכה לאופנה, לחייטות עילית ולהנעלה; מפעלים לעיבוד עץ, מינסרות ותחנת דלק. בין יהודי העיר היו כמה סוחרים גדולים, יצרנים ויצואני גבינות, חקלאים, בעלי מקצועות חופשיים וגם אמנים. רוב הרופאים בעיר היו יהודים.

בשנת 1903 החלה האגודה הציונית "אחי ציון" לפעול בקז'מארוק, ובבתים רבים הוצבו קופות של "הקרן הקיימת לישראל". הפעילות הציונית הואטה בימי מלחמת העולם הראשונה, כשיהודים רבים התגייסו לצבא הקיסר, וכמה מהם נפלו בקרבות. ברפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי המלחמה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי והפעילות הציונית גדלה. נפתחו סניפי הפועל המזרחי, בני עקיבא, השומר הצעיר, מכבי הצעיר, "תכלת לבן" ובית"ר, ומועדון ספורט "הגיבור". לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- ט"ו (1927) נרכשו בקז'מארוק 33 שקלים, ובבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) הצביעו 76. בשנות השלושים עלו כמה צעירים מקז'מארוק לארץ ישראל. גם לאגודת ישראל ולצעירי אגודת ישראל היה ייצוג בקהילה.

ב- 1930 ישבו בקז'מארוק 1,166 יהודים.


תקופת השואה

אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה במארס 1938 היו גילויי אנטישמיות מצד הגרמנים שבין תושבי קז'מארוק. כמה יהודים מקז'מארוק התגייסו לצבא הצ'כוסלובקי שנערך לאורך הגבול עם גרמניה ואוסטריה. בקסרקטין בקז'מארוק חנו אלפי חיילים, ביניהם יהודים רבים.

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938 (כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה) סופח חבל הסודטים לגרמניה והרפובליקה הצ'כוסלובקית התפרקה. כ- 20 משפחות יהודיות מחבל הסודטים נמלטו לקז'מארוק. ב- 6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה. ב- 5 בנובמבר גירשו אנשי "משמר הלניקה" מק'זמארוק כ- 30 משפחות יהודיות חסרות אזרחות לגבול הונגריה. ההונגרים סירבו לקבל את המגורשים והם נותרו למשך כשבועיים על הגבול. לבסוף התירו הסלובקים את חזרתם. ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית, וכבר למחרת התנפלו תלמידי תיכון גרמנים על יהודים וניפצו חלונות בעסקיהם ובבתיהם. הוגבלה העסקת רופאים ועורכי- דין יהודים ויהודי סלובקיה הורחקו בהדרגה מהכלכלה ומחיי החברה. סניף של "מרכז היהודים" של השלטונות טיפל בנזקקים. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) סייעה הקהילה לכ- 2,200 פליטים יהודים מפולין להמלט להונגריה.

בדצמבר 1939 הצליחו כשלושים מבני הקהילה לעלות על אניית המעפילים "קונפינו" והגיעו לארץ ישראל דרך הים השחור באביב 1940. קבוצה אחרת של 30 איש שיצאה במאי 1940 על סיפון האנייה "פנצ'ו", הגיעה לארץ אחרי גילגולים רבים רק בשנת 1944.

בקז'מארוק נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה וההתנכלויות ליהודים גברו. בסוף שנת 1940 נרשמו בעיר 1,181 יהודים. בקיץ 1941 הרסה כנופיית גרמנים את פנים בית הכנסת, הקהילה שיפצה אותו. עד סוף 1941 הועברו כל עסקי היהודים לידי "אריזאטורים" (בני הגזע הארי) סלובקים. כמה משפחות יהודיות נמלטו מקז'מארוק להונגריה.

בפברואר 1942 הפקיעו סלובקים, בעזרת נוער גרמני, חפצי הערך של יהודים. היהודים נצטוו להתפקד. ב- 29 במארס 1942, ערב שבת הגדול, נחטפו צעירות יהודיות מבתיהן ונכלאו במחנה בפופראד, אחרי חג הפסח שולחו משם ברכבות וכעבור כחודש ימים הגיעו לאושוויץ. ב- 1 באפריל 1942 נלקחו גברים יהודים בני 16 - 45 למבצר טוקולי ולמחרת שולחו אף הם דרך ז'ילינה ZILINA למחנות ריכוז בפולין. נסיונות הבריחה להונגריה גברו. אלה שנתפסו הובאו למחנה בנובאקי NOVAKY ומשם גורשו לפולין. רוב היהודים שנותרו (כ- 800 נפשות) מקז'מארוק והסביבה גורשו לאיזור לובלין בין ט' ל- כ' סיוון תש"ב, 25 במאי - 5 ביוני, ומקצתם ביום הכיפורים - 21 בספטמבר וב- 2 באוקטובר 1942. לפני הגירוש, הילדים, הזקנים והחלשים נורו במקום, והכשירים לעבודה הועברו למחנות עבודה. בעיר נותרו רק היהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות ואלה שהצליחו להסתתר.

בקייץ 1944 פרץ מרד נגד המשטר הפשיסטי בסלובקיה. יהודים בני קז'מארוק שעדיין היו באזור הצטרפו למורדים. המרד דוכא בידי הצבא הגרמני והחל מצוד אחר המורדים, בעיקר אחר היהודים. אלה שנתפסו באזור המרד נורו למוות במקום. בספטמבר 1944 נתפסו כ- 40 מיהודי קז'מארוק, וביניהם הרב שמחה נתן גרינבורג ומשפחתו, ונורו ליד גבול פולין. 48 יהודים מקז'מארוק והסביבה לחמו בגרמנים ביחידות הצבא הצ'כי ובשורות הפרטיזנים. הרופא היהודי, ד"ר אדוארד לאופר LAUFER מהעיר ניטרה, הציל יהודים ופרטיזנים במסווה של סלובקי נוצרי.


בתום המלחמה באזור, בינואר 1945, יצאו ממחבואם שרידים של כ- 15 משפחות יהודיות, אליהם הצטרפו יהודים ממקומות אחרים, וחיי הקהילה היהודית חודשו. הרב מאיר גרינבורג, בנו של הרב ש"נ גרינבורג, כיהן כרב האזור, שכלל את הערים קז'מארוק וליפטובסקי-סוואטי- מיקולאש. ניסו לשקם את הריסות בית הכנסת, אבל לבסוף נחרב הבניין. נפתחה מסעדה כשרה ושוחט מקושיצה בא אחת לשבוע. ר' דוד רייזנר REISNER שימש מוהל לכל יהודי האזור.

ב- 1948 ישבו בקז'מארוק 384 יהודים, ביניהם 58 ילדים. מוריץ גולדמן כיהן כראש הקהילה. ב- 1949 עלו רוב היהודים לישראל; מקצתם, וביניהם הרב מאיר גרינבורג, היגרו לארצות הברית. בשנות החמישים היו בקהילה עשרה ילדים, שקיבלו חינוך יהודי. בשנות השבעים עדיין חיו כמה יהודים במקום ובית העלמין טופל בידי נוצרי. ב- 1989 נמצא בית העלמין מוקף חומה, שערו נעול ומצב הקברים תקין.

Slovakia

Slovenská republika - Slovak Republic
A country in central Europe, until 1993 part of Czechoslovakia, member of the European Union (EU).

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,600 out of 5,450,000. Main Jewish organization:

Ústredný zväz židovských náboženských obcí v Slovenskej republike - Federation of Jewish Communities in Slovakia
Panenská 4
811 03 Bratislava
Slovakia
Phone: 02-5441 2167
Fax: 02-5441 1106
Email: office@uzzno.sk
Website: http://www.uzzno.sk/

פופראד POPRAD

(בגרמנית: DEUTSCHENDORF)

עיר בצפון- מזרח סלובקיה.


פופראד, שנוסדה במאה ה- 12 בידי גרמנים מסאקסוניה SACHSEN, שוכנת במדרון הרי הטאטרה TATRA הגבוהים ועל צומת מסילות רכבת. בעיר הוקמו בתי חרושת לעיבוד נייר ולמכונות חקלאיות. עד 1918 הייתה פופראד במחוז ספש SZEPES (בסלובקית ספיש SPIS) שבקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומאז עד 1993 ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

רוב מייסדי הקהילה באו למקום מהעיר הונצובצה HUNCOVCE (בהונגרית: HUNFALVA). הקהילה נרשמה ב- 1879 כקהילה אורתודוקסית. בית תפילה נחנך בשנות השמונים למאה ה- 19 ובית כנסת נבנה ב- 1906 והורחב אחרי שנים אחדות. לצד בית הכנסת פעל בית מדרש. בית ספר יסודי יהודי נפתח בעיר ב- 1908, עד 1928 לימד שם המורה פרנץ גוטליב, שכתב את תולדות קהילת פופראד. "תלמוד תורה" הוקם ביזמת ר' מור קליין ב- 1924.

"חברה קדישא" ו"אגודת נשים" עסקו בפעולות סעד, והייתה שם גם קופת גמילות חסדים. הקהילה העסיקה חזן ושוחט. בפנקסה היו רשומים גם יהודים מכמה כפרים בסביבה.

רב הקהילה הראשון, הרב אהרן גרינברג, כיהן עד פטירתו ב- 1907. אחריו נתמנה הרב צבי הירש פראגר, שאף הוא כיהן עד מותו, כמה שנים לפני השואה.

ב- 1922 היה המהנדס ויטמן נשיא הקהילה. בשנות העשרים המאוחרות כיהן בתפקיד התעשיין הנריק קליינברגר. מור קליין היה נשיא-כבוד לצמיתות.

רוב יהודי פופראד התפרנסו כסוחרים וכבעלי מלאכה, והיו ביניהם גם רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מורים, פקידים ובעלי מקצועות אחרים. במנסרת עצים בבעלות יהודי הועסקו 70 פועלים. מצבם הכלכלי של רוב יהודי העיר היה איתן, אך היו גם כמה עניים, שנתמכו בידי מוסדות הקהילה.

במלחמת העולם הראשונה התגייסו 38 מבני הקהילה לצבא ההונגרי. אחרי המלחמה, בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית, הייתה בעיר פעילות פוליטית ופעילות ציונית ערה. ב- 1924 התכנסה בפופראד הוועידה השלישית של הפדרציה הלאומית של יהדות סלובקיה. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- ט"ו, נרכשו בעיר 158 שקלים. ב- 1935 נערך במקום כנס עולמי של "השומר הצעיר" ותחנת הרדיו של העיר קושיצה איפשרה שידורים מדיוני הכנס ששודרו גם בעברית. כן פעלו בעיר "מכבי הצעיר", "הציונים הכלליים" והכשרה לעלייה וכבר בשנות ה30- המוקדמות עלו כמה חלוצים מפופראד לארץ ישראל.

בשנת 1930 חיו בפופראד 618 יהודים, 15.3% באוכלוסייה.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. גילויי אנטישמיות והטרדות יהודים בחסות השלטונות ובעידודם החלו מייד. היהודים הורחקו בהדרגה מחיי החברה והכלכלה ונושלו מפרנסתם. בסוף שנת 1940 עדיין ישבו 606 יהודים בעיר.

במארס 1942 הוקם בקסרקטין שבפופראד מחנה מעבר, ואליו הובאו אלפים מיהודי סלובקיה. (זה היה אחד מתוך חמישה מחנות שדרכם נשלחו יהודי סלובקיה לגיטאות ולמחנות השמדה בפולין). הרכבת הראשונה מסלובקיה למחנות ההשמדה יצאה מפופראד ב- 26 במארס 1942, ובה כ- 1,000 צעירות, שנשלחו לאושוויץ. ב- 3 וב- 23 באפריל נשלחו משם לאושוויץ עוד שני טראנספורטים של כ- 1,000 איש כל אחד. ב- 25 במאי גורשו מפופראד 1,000 יהודים לראיוביצה RAJOWICZE. אחר כך מ- 28 במאי עד 13 ביוני יצאו עוד חמישה משלוחים. הגברים הובאו ללובלין והנשים לאיזביצה IZBICA ולסוביבור SOBIBOR. רוב המגורשים נרצחו.

בתום המלחמה חזרו לעיר כמה עשרות יהודים משרידי הקהילה, אך עזבו במרוצת השנים, רובם עלו לישראל, ולא נותרו עוד יהודים בפופראד.

בשנות השמונים שימש בניין בית הכנסת כבית דפוס. ב- 1990 מצאו מבקרים בפופראד את בית העלמין היהודי היה מגודר והמצבות שבורות ומפוזרות. בניין בית הכנסת עדיין עמד על תלו.

לובלין

Lublin

עיר מחוז במזרח פולין, כ-160 ק"מ מדרום מזרח לוורשה.

עיקרים

בשנת 2016 חיים יהודים מועטים בלובלין , לאחר שבזמן מלחמת העולם השניה הושמדו הרוב מ - 38 אלף היהודים שחיו בה .
בביקור ניתן לראות בעיר את ישיבת חכמי לובלין המחודשת , את בית הקברות הישן והחדש , בית הכנסת נושים , בית החולים היהודי ושער העיר ( השער היהודי בעבר ) . כן ניתן לבקר במחנה ההשמדה מאידנק הסמוך .

היסטוריה

לובלין היא אחת הערים העתיקות בפולין, מתועדת כבר במאה ה-10 וקיבלה מעמד של עיר ב-1317. בימי הביניים הייתה עיר מסחר מרכזית בין הוויסלה לדנייפר. במאות ה-15 וה-16 הייתה גם מרכז תרבותי, התקיימו בה ישיבות ה"סיים" (בית הנבחרים הפולני) ולירידיה באו סוחרים מארצות רחוקות. ב-1569 נחתם בלובלין ההסכם לאיחוד פולין וליטא המכונה "האוניה הלובלינית".

לאחר החלוקה השלישית של פולין עברה לובלין לשליטת אוסטריה, ב-1809 נכבשה בידי הצבא הפולני של "דוכסות וארשה", אך קונגרס וינה (1814) כלל אותה בשטח שנמסר לרוסיה הצארית. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה שוב בשטח פולין העצמאית.

לובלין הייתה אסורה ליהודים עד 1336, כאשר התיר להם המלך קאז'ימייז' ה-3 להתיישב על החולות בקירבת העיר.בשנים 96 - 1335 צמחה בעיר קהילה יהודית של כמה עשרות אנשים . מוכס עשיר בשם יוסף (יוסקו) שיינוביץ בנה לו בית בלובלין בשנת 1500 וכעבור עשרות שנים התיר זיגמונט ה-1 לייסד יישוב יהודי ליד מצודת העיר. בשנת 1568 גרו בלובלין כבר 500 יהודים .

ב-1602 ישבו בלובלין 2,000 יהודים ומספרם לא השתנה עד אמצע המאה ה-18. ב-1787 מנתה הקהילה כ-4,320 נפש. שררה מתיחות בלתי-פוסקת בינה לבין האוכלוסייה הכללית, נוכח מאבקם של היהודים על הזכות לגור בין החומות; בלית ברירה ישבו בשכירות מופרזת בבתים של כמרים או של בעלי-אחוזות, שהיו מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. הם בלטו בירידים המפורסמים של לובלין ובמסחר המקומי והיו ביניהם בעלי-מלאכה, כגון חייטים, פרוונים, אופים, מייצרי מברשות ובירה, שעמדו בתחרות עם מתחריהם הנוצרים. גילדה משותפת לחייטים הוקמה רק ב-1805. ב-1780 ציווה סטאניסלאב פוניאטובסקי לגרש את היהודים מלובלין; הגירוש נידחה ל-1795, ועד 1862 היה איסור רשמי על ישיבת יהודים בעיר. האנטישמיות גברה בימים שנערכו בבית-הדין הפולני הגבוה משפטים של עלילת-דם. יהודים שנידונו למיתה היו מוציאים להורג בשבת מול בית-הכנסת של המהרש"ל, במעמד נכבדי העדה. לא אחת התלוותה לכך התנפלות על הרובע היהודי. בימי גזרות ת"ח ות"ט (1648) נפגעו יהודי לובלין, ככל יהודי פולין וליטא. ובמחצית השנייה של המאה ה-18, עם התפוררות ממלכת פולין שוב באו להם ימים קשים.

חרף כל התלאות כבשה לה קהילת לובלין מקום מרכזי בין קהילות פולין בזכות הישיבה הגדולה והירידים המקומיים. הישיבה הגדולה, מרכז לחסידות ברחבי פולין, נחשבה לישיבה התלמודית מהחשובות באזור; הבניין בן חמש קומות נבנה בסגנון ניאו-קלאסי כנראה במאה ה-18, במרכזו היה בית-כנסת. בין רבני לובלין היו יעקב בן יוסף פולאק, שלום שכנא בר-יוסף, שלמה בן יחיאל לוריא (המהרש"ל), מרדכי בן אברהם יפה, ומאיר בן גדליא לוריא ("המהר"ם מלובלין").

בית-הכנסת המבוצר של המהרש"ל, המפורסם מכל בתי-הכנסת בעיר, הוקם ב-1567; נהרס בדליקה ב-1655 ושוקם מחדש. היו בעיר גם רופאים יהודים ידועים, וחיים ויטאליס, שהוסמך בפאדובה (ב-1658) היה רופאו של מלך פולין. במאה ה-19 הייתה לובלין מרכז מסחרי חשוב; משנפתחו לפניה שווקים נרחבים ברוסיה הרחיבו היהודים את המסחר הסיטונאי ופיתחו מפעלי תעשייה.

אחד מבתי-החרושת הגדולים לסיגריות נוסד בידי יהודי ב-1860. %95 מתעשיית העורות הייתה בידי יהודים. קמו איגודים מקצועיים, נוצר ה"בונד". מכ-3,000 בשנת 1806 גדלה הקהילה ל- 10,415 ב-1862, שנת ביטול האיסור הרשמי על ישיבת יהודים בעיר.

ב-1897 היו בקהילה 23,586 נפש. החסידות תפסה מקום חשוב בחיי הקהילה, בזכות הצדיקים ר' יעקב יצחק, "החוזה מלובלין", ושושלת הרבנים אייגר, מאמצע המאה ה-19. גם מתנגדים מובהקים ישבו על כס הרבנות בלובלין, דוגמת ר' עזריאל הורוביץ ור' יהושע העשל אשכנזי, שניהל את המאבק נגד החסידות ביד רמה בלי להתחשב בדעת אנשי המקום. בסוף המאה ה-18 התרופפה השפעתה של לובלין עם ביטול ועד ארבע הארצות והשתלטות החסידות. במחצית השנייה של המאה נוסדו בתי הספר הראשונים ליהודים, כשרוסית ופולנית היו שפות הוראה, וב-1897 נפתח בית-הספר העברי הראשון. עד לשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בלובלין קרוב ל-400 שנה בתי-דפוס עבריים שהוציאו לאור ספרי-קודש לרוב, ביניהם התלמוד והזוהר.

בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה ירד שיעור היהודים באוכלוסייה ל-35% בערך (לעומת 51% בסוף המאה ה-19), אך לא חלו שינויים משמעותיים במבנה הכלכלי והחברתי של הקהילה. בשנות השלושים מנתה הקהילה פחות מ-40,000 נפש. רבים עבדו בעיבוד עורות; ב-1939 היה בבעלות יהודי בית-החרושת הגדול ביותר בעיר בענף העורות, ומחצית הפועלים בו היו יהודים. באיגוד המקצועי היהודי בענף זה היו יותר מ-500 חברים.

כשאר יהודי פולין גם יהודי לובלין סבלו מן המדיניות האנטישמית, בעקבות המשברים הכלכליים בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. בשנות השלושים היו גם התקפות אלימות מצד תלמידי האוניברסיטה הקאתולית בלובלין, בהשפעת הרקטור והעיתון הפולני הראשי בעיר. עם זאת התנהלו בלובלין חיי תרבות וחברה ערים. האיגודים המקצועיים התמקדו סביב ה"בונד" ו"פועלי-ציון שמאל", ובמעמד הבינוני פעלו "אגודת-ישראל" ומפלגת הפולקיסטים, שתיהן אנטי-ציוניות. המפלגות הציוניות ניהלו פעילות ערה גם בתחום החינוך והתרבות. בתחום החינוך הדתי פעלו ה"חדר" המסורתי, "בית-יעקב" לבנות ובית- ספר "יבנה". מבית-הספר "תרבות" יצאו הבוגרים הראשונים ב-1933. הפעילות התרבותית כללה להקות תיאטרון, ספריות, תזמורות וארגון ספורט, וכמו כן יצא לאור עיתון יומי, בשם "לובלינער טאגבלאט".

את "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת הקים ר' מאיר שפירא, שכיהן במקום בשנים 1933-1925. אחרי פטירתו לא נתמנה רב בלובלין ואת מקומו תפס בית-דין של שלושה.

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, ישבו בלובלין כ-38,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את העיר ב-18 בספטמבר 1939, ופתחו בפינוי יהודים מדירותיהם, בתקיפתם ברחובות, ובחטיפת יהודים לעבודות כפייה. זמן-מה תכננו הגרמנים להפוך את מחוז לובלין לשמורה יהודית ולרכז בתוכה מגורשים משטחי הכיבוש בפולין ומן הרייך עצמו. בסוף 1939 הובאו למקום כ-5,000 פליטים ובפברואר 1940 נוספו עליהם עוד 1,300 יהודים משטטין (קבוצה זאת לא נשארה בלובלין). באפריל 1940 נגנזה תכנית השמורה ולובלין נעשתה כעבור זמן לאחד ממרכזי ההשמדה של המוני יהודים.

בנובמבר 1939 נתמנה לראש המשטרה והס"ס במחוז לובלין אודילו גלובוצ'ניק, (Odilo Globocnik), מי שפיקד לימים על "מבצע ריינהארדט" (השמדת יהודי פולין בשטחי הגנרלגוברנמנט).

ב-25 בינואר 1940 נתמנה "יודנראט". בראשית פעולתו לא הסתפק ה"יודנראט" בביצוע פקודות הגרמנים (למשל, בגיוס לעבודות-כפייה) אלא יזם פעולות להקלת מצב היהודים בעיר. הוקמו בתי-תמחוי לעניים ולפליטים, הונהגו סדרי תברואה, והוקמו בתי-חולים של יותר מ-500 מיטות ושטח-הסגר למחלות מדבקות ובו 300 מיטות. נוסדו מעונות לילדים עזובים, ורק את מערכת החינוך לא הצליח ה"יודנראט" לשקם והלימודים התנהלו במחתרת.

במארס 1941 גורשו כ-10,000 יהודים לכפרים ולעיירות בסביבה, ובסוף החודש נתחם גטו ל-34,000 היהודים שבעיר. יהודי לובלין היו בין ראשוני הקרבנות של מסע ההשמדה. האקציות התחילו ב-16 במארס 1942, בשיעור של 1,500 יהודים ליום. 30,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ, 4,000 נלקחו למידאן טאטארסקי, והוחזקו שם כמה חודשים בתנאים בלתי אנושיים. ב-2 בספטמבר נרצחו 2,000 מהם, ובסוף אוקטובר עוד 1,800. ה-200 הנותרים שולחו למחנה ההשמדה במאידאנק , שנמצא צמוד לעיר .

מספר יהודים בעלי מקצועות נדרשים עדיין הועסקו בידי הגרמנים בלובלין, אך במאי 1943 נסגרו בתי-המלאכה והיהודים נשלחו למאידאנק. עוד 300 יהודים הוחזקו במבצר ליד העיר והועסקו בבתי-המלאכה המעטים שנשארו שם עד יולי 1944. הם הומתו ימים אחדים לפני נסיגת הגרמנים מלובלין.

סמוך לעיר היה מחנה לשבויי-מלחמה יהודים, מאלה ששרתו בצבא הפולני. ה"יודנראט" סייע לשבויים ונעשו גם ניסיונות לספק להם מסמכים מזויפים, שיאפשרו להם לצאת מהמחנה. היו שבויים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים והגיעו לעמדות פיקוד. בתחילת נובמבר 1943 שילחו הגרמנים למאידאנק את קבוצת השבויים האחרונה.

אחרי מלחמת העולם השניה

הצבא הסובייטי שחרר את לובלין ב-24 ביולי 1944. למחרת היום נכנסו לעיר צבא פולני סדיר ויחידות לוחמי מחתרת, וביניהן יחידה יהודית בפיקוד סרן יחיאל גרינשפאן. לובלין הייתה לבירה זמנית של פולין עד לשחרור ורשה בינואר 1945. בלובלין פעלו אז מוסדות יהודיים לתרבות ולסעד, וביניהם הוועד המרכזי ליהודי פולין. בעיר הוקמה אנדרטה לזכר קרבנות השואה. אלפי יהודים, רובם פליטים מרוסיה, התיישבו בלובלין, אך עזבו את העיר בשנים 1950-1946. ב-1968 עזבו כמעט כל היהודים את לובלין. בשנת 1990 נשארו 10 יהודים בעיר.

שנות ה - 2000

בשנת 2003 חודשה ונפתחה, אחרי שיפוץ יסודי, "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת אשר נוסדה בשנת 1930. נערכות בה תפילות בבית הכנסת אשר פועל במתחם. כמו כן קיים במקום מלון בשם "אילן" המשמש בעיקר קבוצות של תיירים יהודים שמגיעות מרחבי העולם. עוד פועלחים במקום חדרי לימוד, מסעדה כשרה, מקווה, בית קפה, מרפאה ומועדון לקשישים. בלובלין קיימים עוד כמה בתי כנסת בודדים, מתוך כ-100 שהיו לפני השואה.

משנת 1994 פועל בעיר אתר זיכרון לתרבות יהודית בשם תאטרון "בראמה גרודסקה" שהוקם ע"י יהודים מהעיר. במקום מתקיימים תערוכות ומופעים, ספרית מולטימדיה, סדנאות וסמינרים וכן מפגשים בין בני נוער יהודי ופולני.

בלובלין קיים אחד מבתי הקברות העתיקים בפולין, כאשר הקבר העתיק ביותר, קברו של ר' יעקב הלוי קיפלמן, הינו משנת 1541. בארכיון השתמר אישור קבורה שניתן בשנת 1555 לקהילה היהודית לקבור את מתיה במקום. בית הקברות נסגר פורמלית בשנת 1830 ונפתח חדש, אך המשיכו גם בו לקבור יהודים  בשתי מלחמות העולם בית הקברות ניזוק קשות. בתחילת המאה ה-21 היו בו 60 מצבות. במקום קבורים כמה יהודים מפורסמים,  ביניהם אברהם בן חיים אשר שימש יו"ר ועד ארבע הארצות - נפטר בשנת 1762 - ופרשן התלמוד המפורסם יהודה לייב בן מאיר אשכנזי שנפטר בשנת 1597. בבית הקברות החדש שנפתח בשנת 1829 השתמרו כ-50 קברים.

בשנת 2007 נרשמו בלובלין 20 יהודים ובשנת 2016 היו בעיר 40 יהודים. הקהילה היהודית מהווה סניף של הקהילה היהודית בוורשה. בשנות ה-2010 ראש הקהילה בעיר היה רומאן ליטמן.