חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי רוסיה

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
סוג מקום:
מדינה
מספר פריט:
181747
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Delougaz, Pierre Pinchas (1901–1975), educator and archaeologist, born in Russia. As a child he he was taken to Palestine by his parents. He received his initial education in Russian and Hebrew literature and thought from tutors at home. In 1913 he was sent to the Gymnasium Herzliya in Tel Aviv, where he remained throughout World War I. At school he had concentrated on mathematics and science, while acquiring a knowledge of Arabic and a familiarity with Near Eastern life from Arab friends. From 1922 to 1926 he studied mathematics and physics at the Sorbonne in Paris, France, where he developed an interest in architecture, art, and eventually archeology. He is best known as the excavator of the ancient site of Chogha Mish in Persia where he began to excavate in 1961.

Delougaz began his career in field archeology as assistant architect with the Harvard University-Baghdad School expedition to Nuzi in northern Iraq in 1928-1929. For the following two years he worked at Khorsabad also in Iraq, where he uncovered the famous colossal bull ("Father of the elephant"). In 1931 Delougaz directed the excavations at Khafaje in Iraq and in 1952 he directed excavations at Bet Yerah (Israel). In 1944 he was appointed curator of the Oriental Institute Museum at Chicago, and in 1949 became a member of the faculty of the University of Chicago and then in 1960,professor at its Oriental Institute. He moved to the University of California at Los Angeles (UCLA) as Professor of Near Eastern Archeology in 1967, and further excavations at Chogha Mish were for several seasons sponsored jointly by UCLA and and the Oriental Institute in Chicago. In 1970 he also assumed the directorship of the Museum of Cultural History at UCLA.

His method of teaching and research combined archaeology and literature. He considered art objects as social documents to be used as evidence in when interpreting their significance. Delougaz was known for his ability to interpret sites and the finds from them and for his methodological rigor, and especially for a new type of pottery classification. He was also able to convey the technical aspects of field work to students with clarity. He was particularly gifted at identifying the functions of artifacts the use of which was not obvious to modern eyes. In addition to numerous articles he published several books, among them "The Temple Oval at Khafajah" (1940), "Pottery from the Diyala Region" (1952), "Plano-Convex Bricks - Treatment of Clay Tablets in the Field" (1933) and "Pre-Sargonid Temples in the Diyala Region" (1942).
Zabotinsky, Alejandro (1880-1941), dentist, born in Russia where he attended primary and secondary school before emigrating to Argentina in about 1898. In Argentina he studied dentistry and became assistant professor at the University of Buenos Aires. At the same time he was apppointed director of the Durand Dental Hospital. In 1940 he was apppinted professor of Operative Dentistry Techniques at the school of dentistry. In 1935 he compiled an authoritative textbook on the subject for dental students.
קאופמן , אברהם (1885-1971), יליד מגלין, כפר יהודי קטן ליד צ'רניגוב, רוסיה. מצד אמו היה נינו של זלמן שניאורסון, מייסד תנועת חב"ד. ב- 1903 סיים תיכון בפרם, רוסיה, שם הצטרף לפעילות ציונית. הוא החל לימודי רפואה ב-1904 באוניברסיטת ברן, שוויץ. ב-1908 החליט לשוב לרוסיה, וב- 1912 התיישב בחרבין ונהיה פעיל בחיי הקהילה ובפעילות ציונית בינלאומית. קאופמן נבחר לסגן יו"ר המועצה היהודית הלאומית של סיביר ואוראל. בשנים 1919-1931 ובשנים 1933-1945 היה יו"ר הקהילה היהודית בחרבין, יו"ר קרן היסוד, חבר מועצת הארגון הציוני העולמי והסוכנות, ויו"ר הארגון הציוני בסין. כמעט כל ארגון יהודי בסין הושפע מפעילותו של קאופמן. בשנים 1921-1943 היה העורך הראשי של השבועון ברוסית אברייסקיה זיזן - "חיים יהודיים". היה גם מנהל בית החולים היהודי בחרבין. ב-1937 שימש יו"ר המועצה הלאומית של יהודי מזרח אסיה. בתפקידו זה הצליח לשכנע את כוחות הכיבוש היפנים לבטל את החלטת בני בריתם הגרמנים לרכז את היהודים לגטאות. הוא נעצר ב-1945 על ידי הצבא האדום באשמת שיתוף פעולה עם האויב, וישב במחנה עבודה 11 שנים.

ב-1956, עבר לקרגנדה, היום עיר בקזחסטן, וב-1961 עלה לישראל.
נפטר בתל אביב ב-1971.
Singerman, Berta (1903-1999), actress and poetry reader, born in Russia and brought to Argentina as a child. She studied at the Lyceum and Library of the National Council of Women and began to appear in the theatre but the richness of her voice and her sense of rhythm marked her out as interpreter and reciter of Spanish poetry. Throughout north and south America, Portugal and Spain her recitals were enthusiastically received.She appeared in several films.
אברהם סוסקין צלם עברי אשר תיעד את הקמת היישוב היהודי בארץ ישראל, שצילם את האירוע ההיסטורי של הגרלת המגרשים לאחוזת בית
ב-11 באפריל 1909, כשהנוף התל אביבי לא היה אלא רצועת ים ודיונות של חול. בנוסף, זכה לתעד את ראשי הציונות ברגעים המכריעים של תקומת ארץ ישראל. רוב צילומיו הם צילומים מאורגנים המראים את טיב ואופי התקופה הקשה של בניית הארץ.
Sajaroff, Miguel (1873-1958), agronomist, born in the Russian empire who first emigrated to Germany and then, influenced by the ideal of the Jewish masses returning to cultivate the land, he arrived in Argentine in 1899 and settled in a colony established by the Jewish Colonization Association. Sajaroff noted that many of the colonists were losing money; he therefore encouraged them to set up cooperatives which would develop the land together. To this end the Agricultural Cooperative Communal Funds were established in many places in Argentina.

One such cooperative village, "The Chapel", a town of 450 inhabitants located in the center of the province of Entre Rios and named after a small chapel that was in the place,changed its name in 1968 to "Engineer Sajaroff", to remind one of the leaders of the cooperative movement in Argentina, ten years after his death.
Dujovne, Leon (1899–1983), philosopher, lawyer and writer, born in Russia and taken by his family to Argentina as a child. The family settled in one of the Jewish farmers’ colonies in the province of Entre Rios. He graduated as a lawyer from the University of Buenos Aires and went on to study philosophy and letters, finally receiving a Ph.D. His faculty proceeded to recruit him to the teaching staff, taught several generations of students and became a professsor.

He published many books on the history of European philosophy, the most important of which being "Baruj Spinoza: su vida, su epoca, su obra e inftuencias" ("Baruch Spinoza: his life, his times, his works and influences") published between 1941–1944. Among his other books: "Teoria de los valores y filosofia de la Historia" ("Theory of the values and philosophy of history")(1959) was awarded the first National Prize for Philosophy in Argentina.

Dujovne was an original commentator on Jewish thinkers and spoke frequently of Jewish philosophy. His main essays on the subject are "Introduccion a la historia de la filosofia judia" ("Introduction to the history of Jewish philosophy") (1949) and "Martin Buber: sus ideas religiosas, filosoficas y sociales" ("Martin Buber: his religious, philosophic, and social ideas") 1966). Dujovne was the editor and translator of a number of other importnt works of Jewish thought and history. In 1961 he published a new translation of the Hebrew Bible. As a journalist and promoter of Jewish thought, Dujovne wrote short monographs published in the series "Great Individuals in Jewish History", edited by the World Jewish Congress, Latin American branch.

Dujovne’s last book, "El Judaismo como cultura" ("Judaism as culture") (1980), represents his attempt to interpret the Jewish heritage in terms of culture. Dujovne used a cultural framework to describe concepts such as man, nature, God, society, world, people, nation, exile, and redemption by tracing them to Biblical sources. His approach led him to a humanist and nationalist conception of the spiritual development of the Jewish people during the Diaspora until the rebirth of the State of Israel. He was editor of the Buenos Aires weekly "Mundo Israelita", and was elected president of the Sociedad Hebraica of Argentina.

Dujovne settled in Israel in 1966 and taught at the Hebrew University.
Guenzburg, Horace Naphtali Herz (1833-1909), banker and philanthropist, born in Swenyhorodka, Russia. Gunzburg was a director of the Guenzburg Bank, which had been founded by his father Joseph, and which was one of the key financial institutions in imperial Russia. Guenzburg received a thorough Jewish education from private tutors in his father's home and then worked closely with his father in the management of the bank. He also managed the financial affairs of Grand Duke Louis III of Hesse-Darmstadt, who appointed him Consul General (1868-1872) in Russia. It was the only occasion when the Russian government allowed a Jew to be appointed to such a position on its soil. The Russian government appointed Guenzburg to be a member of the State Council. Guenzburg Bank's success was to some measure due to its close relations with both the aristocracy and the government. The Bank ceased its operations in 1892 due to a crisis in the Russian banking industry.

He was knighted in 1872 by Grand Duke of Hesse. Baron Guenzburg was until 1892 an alderman of the city of St. Petersburg. He was president of the St. Petersburg Jewish Community and the Society for the Promotion of Culture among the Jews of Russia. He was also associated with many other non-Jewish social welfare institutions. He worked, with very limited success, to stabilize the situation of Russian Jews, to prevent the passing into law of anti-Jewish decrees or at least or mitigate their effect. During the blood libel case in 1878 he subsidized the writing of a book to try to stop the spreading the infamous allegations. Despite the ever worsening conditions, he refused to advocate any exodus of Jews from the country. Instead, as chairman of the Russian Committee of the Jewish Colonization Association, he urged that the funds from the Baron Hirsch Fund for the Promotion of Agriculture be used to promote handicrafts and agriculture as a way to aid Jewish victims of the pogroms. He tried to set up an national organization of Russian Jews and to plan action against the pogroms and anti-Semitism.

The Ginzburg home was a meeting place for liberal scholars, authors, artists and other intellectuals. As well as being a philanthropist he was a patron of scientific, cultural and social institutions. He supported the publication of matter of historical interest including the collection of Russian laws which concerned the Jews which had been edited by V. Levanda.
Erlich, Henrik (1882-1941), journalist, Jewish socialist leader in Poland, born in Lublin, Poland (then part of the Russian Empire) to a wealthy Orthodox Jewish family. His father was a Hassid who acquired some secular education and later joined Hovevei Zion movement. Erlich received a full secular legal education. He studied law in Warsaw, where he encountered Socialist movement for the first time and joined the Bund. He was arrested on several occasions for revolutionary activity and was finally expelled from the university. He therefore continued his studies in St Petersburg, Russia. From 1913 he belonged to the Central Committee of Bund. During the Russian Revolution of 1917 he was a member of Petrograd Soviet executive committee and member of Soviet's delegation to England, France and Italy. After the revolution in Russia, he moved back to Warsaw. In Warsaw he met Wiktor Alter, one of the most influential leaders of Bund. As a member of Bund, he became a member of the Warsaw municipality after Poland had regained its independence in 1921. Erlich took an active part in socialist propaganda activities and edited a number of periodicals including "Glos Bundu" (“Voice of Bund”) (1901-1905) and “Volks Zeitung” (“People’s Newspaper”). In 1925 he was elected to the Warsaw kehilla council as one of 5 Bundists out of 50 members. Bund joined the Comintern in 1930 and Erlich found himself on its executive body.

After the outbreak of World War 2, Erlich made his way to the part of Poland that had come under Soviet control. He was almost immediately arrested by Russian authorities and sentenced to death. However, the sentence was commuted to 10 years imprisonment. Erlich was eventually released as a result of of the Sikorski–Mayski Agreement between the Soviet Union and Poland in 1941. At about the same time Erlich was supposed to join Gen. Sikorski (the Prime Minister of the Polish Government in Exile) in traveling to London where it was intended that Sikorski should join the Polish government. However, in December, Erlich, together with Victor Alter were once again arrested by the NKVD in Kuybyshev. No reason was given for their arrest. According to various sources at the time, he was charged with spying for “enemies of the Soviet Union”. The Soviet authorities later announced that he had been executed, but it was widely believed that Henryk Erlich committed suicide in the Soviet prison in Kuybyshev.

In 1991, Victor Erlich, Henryk Erlich's grandson was informed that according to a decree passed under Russian president Boris Yeltsin, Erlich had been "rehabilitated" and the repressions against them had been declared unlawful. While the exact place where he was buried is unknown, a cenotaph was erected at the Jewish cemetery on Okopowa Street in Warsaw in 1988. The inscription reads "Leaders of the Bund, Henryk Erlich, b. 1882, and Wiktor Alter, b. 1890. Executed in the Soviet Union".
Berlin, Naftali Zvi Yehuda (1816-1893), known as the HaNetziv from the initials of his names Naftali Zvi, rabbi, head of the Volozhin yeshiva and writer, born in Mir, Belarus (then part of the Russian Empire). His father was a talmud scholar and his mother was a descendant of Rabbi Meir Eisenstadt. His first wife was the daughter of Rabbi Yitzchok of Volozhin, the son of Rabbi Chaim Volozhin. His second wife was his niece, a daughter of Rabbi Yechiel Michel Epstein, the author of the "Aruch haShulchan". A son from his first marriage, Chaim Berlin, became the rabbi of Moscow, a daughter married Rabbi Rafael Shapiro, and his son from his second marriage was Rabbi Meir Berlin (later Bar-Ilan).

Under his leadership the Volozhin yeshiva was a spiritual centre for the whole of Russian Jewry with over 400 students and which produced many important rabbis. Berlin taught the whole of the Babylonian Talmud without omission. He was concerned only with the plain meaning of the text and avoided any hair-splitting pilpul. He gave a daily lesson in the weekly Torah reading which was an unusual innovation in his day. In 1892 the Russian authorities, probably under the influence of the Jewish Reform movement, insisted on many restrictions on the subjects and methods of teaching of the institution. Berlin closed the yeshiva rather than comply. He had no objection to secular learning as such, but considered that the traditional study of the Torah and the production of Talmudic scholars was the basis of Jewish existence. Berlin had an approach to Torah study that was at odds with the highly analytical style of lomdus ("learned intellectual analysis") which that was pioneered by contemporary Rabbi Dov Soloveitchik. Bialik's poem "HaMatmid" describes Berlin's heart-warming personality and love for his students.

Politically, he favored Jewish settlement of the Land of Israel, then under the control of the Ottoman Empire; he was a member of the "Chovevei Zion" movement and urged orthodox Jews to support the settlement the country even if many settlers were not themselves observant.

Berlin wrote a number of important works including a commentary on "Sifrei" (published in 1959-61) and commentaries on the "Torah Ha'amek Davar" (1879, in Vilna).
Kazaz, Elijah (1832–1912), Karaite public figure and scholar, born in a small town in the Crimea, Russia (today in the Ukraine) where he studied there in a yeshiva, and later moved to Evpatoria, a larger centre. He started writing poems in Hebrew when he was quite young. In the town of Kherson, Ukraine, he studied secular subjects together with a priest and met Yekuti'el Berman, a member of the Haskalah movement, who introduced him to the world of modern Jewish literature. He studied at at the faculty of Oriental Studies at St. Petersburg University. After graduating from the university he founded a Karaite school in Odessa in 1859. In the 1860s he taught general history and Latin in Simferopol, Crimea. In 1886 he became director of the Tatar pedagogical college in Simferopol. In 1895 Kazaz became director of the Alexander III School for Karaite teachers and Hazzanim. He held the position until 1908.

He published many poems in Hebrew periodicals. The collections of poems published in the books "Shirim Achadim" (published in 1857) and "Yeled Sha'ashu'im" (1910) are among the few Karaite contributions to modern secular Hebrew literature. Later he distinguished between the Karaites and the mainstream of Jewry claiming that the Karaites were not Semites, but a Khazar tribe which had become converted to the Jewish faith.

His works include a Hebrew textbook in the Tatar language, "Le-Regel ha-Yeladim" (1868–69), intended for the Karaite youth who spoke Tatar; "Emet me-Erets" (1908), a shortened version of "F. Vigouroux's La Bible et les découvertes modernes en Palestine …" (1879). He translated the Karaite prayer book entitled "Ketoret Tamid" into Russian (1905).
Pogany, Jozsef (1886-1939), public official, revolutionary and politician, born as Jozsef Schwartz into a poor Jewish family in Budapest, Hungary (then part of Austria-Hungary). A member of the Social Democratic Party of Hungary, before and during WWI., he collaborated in the publication of the party's journals "Nepszava" ("People's Voice") and "Szocializmus". His play "Napoleon", was performed in Budapest. He edited the periodical "Tudas" ("Knowledge") and a series of publications known as the Library of Natural Sciences.

In the post-War revolution of 1918 he was a leading member of the soldier's council and was strongly opposed to the communists. When, however, the latter took over the government (1919), he joined them as one of the war commissars. After the downfall of the communist government, he emigrated to Vienna, Austria, and subsequently to Soviet Russia.

In 1921 he illegally went to the USA, taking up the name John Pepper. He propagated social and communist ideas and agitated workers to organize. Subsequently he became a member of the Workers Party of America. Pogany also organized social and communist activities in the Scandinavian states and in the Far-East. In 1930 he returned to the Soviet Union, where he served as secret emissary in several countries. In 1937, having fallen out of favor because of his Trotzkyite activities, he was arrested by the Soviets on July 29, 1937 in Moscow, Russia. Pogany was executed in 1938 or 1939.
Ehrenburg, Ilya Grigoryevich (1891-1967), writer and journalist, born in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) to an assimilated middle-class Jewish family. Although he took very strong positions against anti-Semitism, Ehrenburg never associated with the Jewish community nor did he speak Yiddish. He considered himself to be a Russian. He was among the most prolific and notable authors of the Soviet Union who published around one hundred titles.

When Ehrenburg was four years old, the family moved to Moscow, Russia, where his father had been appointed to be director of a brewery. After the Russian Revolution of 1905 he was involved in illegal activities of the Bolshevik organisation. In 1908, the Tsarist secret police arrested and imprisoned him. After five months he was allowed to go into exile in Paris, France, where he started to work in the Bolshevik organisation, meeting Vladimir Lenin and other prominent exiles. He also began to write poems and translated some foreign writers' works into Russian. During the World War I Ehrenburg became a war correspondent for a St. Petersburg newspaper. He wrote a series of articles about the mechanized war that later on were also published as a book ("The Face of War"). His anti-communist poem, 'Prayer for Russia', appeared in 1917. His poetry of this time was also about of war and destruction.

Between 1921 and 1924 Ehrenburg lived in Berlin, Germany, and Belgium. His first novel, "The Extraordinary Adventures of Julia Jurenito and his Disciples" (1922) ridiculed both the capitalist West and the Communist system. He also viewed skeptically the era of the New Economic Policy in the Soviet Union. "Zhizn i gibel Nikolaya Kurbova" (1923) was about the downfall of a Soviet secret policeman and "The Love of Jeanne Ney" (1924) depicted a love affair between a Russian Communist and a French woman. "Out of Chaos" (1934) was an apologia for Socialist Realism, and in "Ne perevodya dykhania" (1935) the writer accepted the official Communist policy in economic and political matters.

During the Spanish Civil War, he wrote for the Soviet newspaper "Izvestiia". He met Ernest Hemingway in Madrid, Spain. In 1941, he returned to Moscow and listened to Stalin's radio speech after the Nazis had attacked the Soviet Union. His ambitious novel, "The Fall of Paris" (1941-1942), depicted the decline of capitalist France. Ehrenburg's reputation and position as the head of propaganda for the Red Army during the war, made him a target of Goebbel's propaganda. When he reported on Nazi atrocities after visiting concentration camps, he pleaded the U.S. public to believe him. Some of his articles during World War II were extremely anti-German and he was accused of orchestrating a hate-campaign. His article "Kill" published in 1942 — when German troops were deeply within Soviet territory — became a widely publicized example of this campaign. Ehrenburg was a prominent member of the Jewish Anti-Fascist Committee.

In 1954, Ehrenburg published a novel titled "The Thaw" which tested the limits of censorship in the post-Stalin Soviet Union. The novel gave its name to an entire era of Soviet cultural politics, namely, the liberalization after the death of Joseph Stalin.

During the remainder of his life Ehrenburg spent as a respected messenger of the Soviet state. Without being a member of the Communist Party, he moved freely in foreign countries and held important cultural positions. Ehrenburg published poetry, short stories, travel books, essays, and several novels, which combined patriotism with cosmopolitanism. Ehrenburg adapted his writings to Soviet political demands and avoided conflicts, that destroyed many other writers and artists.

Together with Vasily Grossman, Ehrenburg edited "The Black Book" that contains documentary accounts by Jewish survivors of the Holocaust in the Soviet Union and Poland. The book has special historical significance; detailing the genocide on Soviet citizens of Jewish ancestry, it is the first great documentary work on the Holocaust. Ehrenburg was also active as a poet till his last days, depicting the events of World War II in Europe, the Holocaust and the destinies of Russian intellectuals.

At his 70th birthday celebration he said “Even though my passport states that I am a Jew, I am a Russian writer” - implying even in 1961 Jews in the Soviet Union were not fully accepted as being members of the Russian people.
Communist leader

Born in Szilagyeseh, he was educated at Cluj where he joined the Hungarian Social Democratic party and worked as a manager for the Cluj Workers' Insurance Fund. Joining the army in 1914 he was captured by the Russians in 1916 and in Russia became involved in the revolutionary movement. From March 1918 Kun led the Hungarian group in the Russian communist party and edited its newspaper. In November 1918 he returned to Hungary, founded the Hungarian communist party and when the Hungarian Soviet republic was proclaimed in March 1919 he was appointed commissar for foreign and military affairs, that is virtual leader of the government. He ruthlessly suppressed opposition but within a few months alienated many supporters and his government fell. He fled the country, eventually going to Russia where he was an executive member of the Communist International. He was arrested in 1937 during the Stalinist purges, accused of Trotskyism and executed.
Guenzburg, David (1857-1910), philanthropist and scholar, son of Horace Naphtali Herz Guenzburg, born in Kamenets-Podolski, Ukraine (then part of the Russian Empire). Guenzburg studied at the universities of St Petersburg, Greifswald in Germany and Paris and became a scholar in Jewish and oriential studies. He learned several Semitic languages and studied medieval Hebrew and Arab poetry. He published a number of works including studies on the foundation of Arabic poetry, a book on ancient Jewish ornamentation and illumination in medieval Hebrew manuscripts, and a catalogue and description of Arabic, Greek and Coptic manuscripts. Guenzbuerg was also a connoisseur of Russian poetry. His personal library, which contained one of the most important collections of Judaica, was one of the largest private libraries in the world and is now part of the Lenin State Library in Moscow.

Guenzburg also continued his father's tradition of public and Jewish communal activity. After his father's death he became head of the St Petersburg Jewish community and president of the Society for the Promotion of Culture amongst the Jews of Russia. In 1910 he presided over a conference to deal with the religious problems of the Jews of Russia. He was one of the editors of the "Yevreyskaya Entsiklopediya" (Russian Jewish Encyclopedia) and in 1908 he established and for several years supported financially the Jewish Academy in St Petersburg. He was the Academy's rector and lectured to students on Talmud, rabbinic literature, Semitic languages, Arabic literature and medieval Jewish philosophy. The academy continued to operate until 1916 and was attended by many distinguished scholars and authors.

Guenzburg's brother Pierre was an industrialist who lived in Paris until 1940 when he emigrated to the USA. Pierre's wife Yvonne was for 20 years the honorary president of world ORT. Their daughter married Sir Isaiah Berlin.
Lichtblau, Leon (1901-1938), socialist and communist activist, the son of an architect, born in Bucharest, Romania. Lichtblau political activities started in his school years when he met a number of socialist militants and helped to organize anti-estsablishment demonstrations. In 1918 he and some other militants were arrested in the course of large workers' demonstration in Bucharest and sent to trial for "rebellion and unrest".

In 1920, having graduated from high school, he enrolled in the Faculty of Mathematics of Bucharest University. In 1921 he went to Iasi (Jassy) to support the local workers' movement, but soon returned to Bucharest, narrowly escaping arrest. He participated in the May 1921 Congress of the Socialist Party of Romania where he supported the party's affiliation with the Cominterm. In the summer of that year he was part of the Romanian delegation to the the Young Communist International Congress in Moscow, Soviet Russia. On his return to Romania he found out that the authorities were offering a large reward for his and others communists' capture, and went into hiding. Pressure was put on his family to reveal his location, eventually Lichtblau eventually left Romania moving to Vienna and, after being expelled from Austria, he settled in Berlin, Germany. Meanwhile in Romania he was sentenced to lifetime forced labour and another arrest warrant was issued for him in 1922.

Lichtblau moved to Moscow. There he graduated in economics from the Institute of Red Professors. In 1926 he became Head of the Industry Department of the Central Office of Economic Accounting of the USSR. At the request of the communists in Romania, he translated a part of Lenin's works into Romanian. For a short time in 1928 he was a member in Political Bureau of the Central Committee of the Communist Party of Romania, along with two fellow exiles.

While in the USSR, Lichtblau was arrested on April 5, 1937, during the Stalinist purges and was later indicted with "spying and provocative activities and membership in a right-wing counter-revolutionary organisation", and consequently was executed for these offences.

Leon Lichtblau was posthumously rehabilitated by a decision of the Soviet Supreme Court in 1956, as well as by a commission of the Romanian Communist Party in 1968.
משורר. נולד בשפולה, אוקראינה. ב-1919 נעשה חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית ותוך זמן קצר הפך לדמות בולטת בחוגי הספרות היידית-סובייטית. רוב שיריו הם בגדר תעמולה בעד המפלגה הקומוניסטית. בתקופת מלחמת העולם השנייה שירת כקצין בצבא האדום. ב-1943 הגיע לארה"ב כנציג הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. ב-1948 נאסר בידי שלטון סטלין וכנראה שנרצח בעת מאסרו. ב-1958, אחרי מות סטלין, ראה אור אוסף מיצירותיו ברוסית.
בין שיריו הידועים סטלין, איך בין א ייד, ושאטענס פון גטו וארשה. כתב גם על חבל הארץ היהודי האוטונומי בבירוביג'אן, שירי טבע וחרוזים לילדים.
Moscovici, Gelber (Gelbert) (1889-1937), also known as Ghita Moscu or Alexandru Badulescu), socialist and communist activist, born in Baiceni in the north-east of Romania. His father was a veteran of the Romanian War of Independence (1877-1878) and his brother a socialist sympathiser. Moscovici was a student of commerce until 1910. In the years before World War I he wrote articles for socialist youth magazines. In 1915 he was elected a member of the Social Democratic Party control commission and in the same year he was also elected in the Committee of the newly created commercial employees’ trade union.

During WW 1, Moscu gradually moved toward communism, being engaged with the socialist group that chose to continue its activity secretly in German occupied Romania. In 1918 he was arrested in Bucharest by the German military administration and sentenced to four and a half years in prison for supporting the Communist Revolution in Russia. In December 1918, after the reinstalled Romanian authorities opened fire on demonstrating workers during a general strike, he was arrested again and jailed for "attack on public security".

In 1921 Moscovici left Romania along with his wife Clara, also known as Ana Badulescu, and moved to Soviet Russia settling in Moscow. In the USSR he was named deputy rapporteur of the Executive Committee of the Communist International (Comintern) (ECCI) for the Balkan countries, and in 1927 he was appointed a member in the Balkan Secretariat of the Comintern. In 1924 he joined the Communist Party in USSR and later that year participated in Romanian Communist Party's Youth International.

During the 1930s he served as a consulting editor for the Co-operative Publishing Society of Foreign Workers in the USSR. Expelled from the Communist Party in 1935, he was eventually executed in 1937, during the Stalinist Purge, having been accused of creating a spy ring inside the ECCI.

Moscovici was rehabilitated Posthumously, first in the USSR and later in Romania, during the de-Stalinization campaigns in Eastern Europe.
SIROTA, SIROTO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה יכול להיות גם ממשפחת השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

סירוטינו הוא שמה של עיירה אוקרינית במחוז דונבס וסירוטינסקיה הוא שמו של כפר רוסי על גדות נהר הדון. יחד עם זאת, אינו סביר, אם כי לא בלתי אפשרי, שהשמוצ היהודיים סירוט, סירוטה, סירוטנקו, סירוטקין וסירוטו נגזרו מהשמות של היישובים האלה. סירוטה היא מילה סלבית שפירושה "יתום".

שם זה נגזר מהשם הסלבי העתיק סירו, אשר שימש בסיס ליצרת מספר שמות משפחה, ביניהם סירוסלב, שירושבסקי (מהגירסה הפולנית שירוטה), סיראק וסיראך.

סירוט יכול להיות קיצור של השם סירוטה.

אישים מוכרים אשר נשאו את שם המשפחה היהודי סירוטה כוללים במאה ה-19 את לב סירוטה, מורה למוסיקה אשר חי בגרמניה; ואת החזן הנודע, יליד פודוליה, גרשון סירוטה (1934-1874), אשר שימש כחזן באודסה, בווילנה ובוורשה.
PORTNOY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה). פורטנוי היא מילה רוסית שפירושה "חייט". כשם משפחה יהודי הוא יכול להיות תרגום של השם העברי חייט, מונח שמופיע לראשונה במשנה ובמדרשים. חייטים מוזכרים לעתים קרובות בתלמוד.

בעת העתיקה, השם מוזכר בצורתו הארמית עם הפרשן דניאל חייטא (קהלת רבה) אשר חי במאה ה-3. הצורה העברית והערבית קיבלה את הצורה אלפייטה בלטינית במאה ה-13, והצורות חייטה וחיאט במאות ה-14 וה-15. חייט מתועד בשנת 1325 בפמפלונה, ספרד, עם יוסף בר יום טוב חייט. שניידר, התרגום לגרמנית, מופיע במאה ה-14. חייט מתועד במאה ה-15 עם המקובל הספרדי יהודה בן יעקב חייט (1450, בקירוב - 1510, בקירוב); חייטיזדהבמאה ה-17 עם הרופא הטורקי מוסטפה חייטזדה; חייט בבורגנלנד, אוסטריה, במאה ה-18 עם משה בן יצחק חייט. לשם משפחה זה קיימות גרסאות רבות בשפות אחרות, ביניהן חייטמן ושניידר ביידיש; סניידר וטיילור באנגלית; פורטנוי ברוסית; סאבו בהונגרית; קרויטורו ברומנית.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פורטנוי כוללים את יקותיאל פורטנוי (1941-1872) ממייסדי מפלגת ה"בונד"; ואת הסופר, העורך והמחנך אנטוניו פורטנוי אשר נולד ברוסיה וחי בארגנטינה במאה ה-20.
PORTNOFF

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

הפירוש המילולי של שם המשפחה פוטנוף הוא "בן החייט", ברוסית. פורט, חלקו הראשון של שם המשפחה הזה, הוא קיצור של המילה פורטנוי, שפירושה ברוסית "חייט". הסופית "-וף"" היא צורת איות מערבית של הסופית הסלבית "-וב" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של". כשם משפחה יהודי, פורטנוף יכול להיות תרגום של השם העברי חייט, מונח שמופיע לראשונה במשנה ובמדרשים. חייטים מוזכרים לעתים קרובות בתלמוד.

בעת העתיקה, השם מוזכר בצורתו הארמית עם הפרשן דניאל חייטא (קהלת רבה) אשר חי במאה ה-3. הצורה העברית והערבית קיבלה את הצורה אלפייטה בלטינית במאה ה-13, והצורות חייטה וחיאט במאות ה-14 וה-15. חייט מתועד בשנת 1325 בפמפלונה, ספרד, עם יוסף בר יום טוב חייט. שניידר, התרגום לגרמנית, מופיע במאה ה-14. חייט מתועד במאה ה-15 עם המקובל הספרדי יהודה בן יעקב חייט (1450, בקירוב - 1510, בקירוב); חייטיזדהבמאה ה-17 עם הרופא הטורקי מוסטפה חייטזדה; חייט בבורגנלנד, אוסטריה, במאה ה-18 עם משה בן יצחק חייט. לשם משפחה זה קיימות גרסאות רבות בשפות אחרות, ביניהן חייטמן ושניידר ביידיש; סניידר וטיילור באנגלית; פורטנוי ברוסית; סאבו בהונגרית; קרויטורו ברומנית.
משך:
00:03:10
שיר ביידיש
אברהם מוסקוביץ, טנור, בליווי תזמורת
הכינוס השני הכלל רוסי
של "צעירי ציון", פטרוגרד,
רוסיה, 18 במאי 1917.
"צעירי ציון" היתה תנועה
סוציאליסטית מתונה.
(תל אביב, ארכיון תנועת העבודה)
"חייט יהודי".
תבליט של מארק אנטוקולסקי,
רוסיה, 1863-1864.
Meir, Golda (1898-1978), Labour Zionist leader, diplomat and Israel's fourth Prime Minister, born in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) as Golda Mabovitch. In 1906 the family brought her to the United States and lived in Milwaukee. At school she joined a Zionist youth movement, Poalei Zion. She went on to marry Morris Myerson and the couple emigrated to Mandate Palestine in 1921. They initially joined Kibbutz Merhavia. Three years later they moved to Jerusalem, where Golda Myerson, now known as Golda Meir, became a staff member of the Histadrut labour federation and held a succession of positions in their trade union and welfare departments and also in the federation's construction corporation, Solel Boneh.

Later she was appointed head of the Histadrut political section where she was able to work to further the organization's aims of encouraging Jewish immigration to Palestine. Between 1932 and 1934 Meir worked as an emissary in the United States, serving as secretary of the Hechalutz women's organization. In 1946 she became director of the political department of the Jewish Agency in which capacity she met with King Abdullah of Jordan in an unsuccessful attempt to avoid war between Jews and Arabs when the British gave up their Mandate over Palestine. Elected to the Executive of the Jewish Agency, she was active in fundraising in the United States to help cover the costs of the Israeli War of Independence, and became one of the State's most effective spokesmen.

In June 1948, Meir was appointed Israel's first ambassador to the Soviet Union. In 1949 she was elected a Member of the Knesset and was chosen by Prime Minister Ben Gurion to be Minister of Labour during the years of mass immigration and resulting social unrest and high unemployment. She initiated policies of subsidized housing and social welfare in order to speed the integration of the newcomers into Israeli society.

Between 1956 and 1966 Meir was Minister of Foreign Affairs and inaugurated policies of assisting the development of the newly independent nations of Africa. At the same time, she endeavored to cement relations with the United States and other countries. When in 1969 Prime Minister Levi Eshkol died, she was chosen to succeed him. In the October 1969 elections, she led the Labour party to victory. Shortly after she took office, the "War of Attrition" broke out. Initially this war was a series of sporadic military actions along the Suez Canal, but they escalated into full-scale war which ended in a cease-fire agreement with Egypt in 1970. As Prime Minister, Meir concentrated much of her energies on the diplomatic front mixing personal diplomacy with skillful use of the mass media. Armed with an iron will, a warm personality and grandmotherly image she successfully solicited unprecedented amounts of financial and military aid for Israel.

Although she showed strong leadership during the surprise attack of the Yom Kippur War, securing an American airlift of arms while standing firm on the terms of disengagement-of-forces negotiations, the Prime Minister considered the very outbreak of war and Israel's unpreparedness to be a personal failure. Golda Meir therefore bowed to what she felt was the "will of the people" and resigned in mid-1974. She withdrew from public life and began to write her memoirs.
Singerman, Berta (1903-1999), actress and poetry reader, born in Russia and brought to Argentina as a child. She studied at the Lyceum and Library of the National Council of Women and began to appear in the theatre but the richness of her voice and her sense of rhythm marked her out as interpreter and reciter of Spanish poetry. Throughout north and south America, Portugal and Spain her recitals were enthusiastically received.She appeared in several films.
קאופמן , אברהם (1885-1971), יליד מגלין, כפר יהודי קטן ליד צ'רניגוב, רוסיה. מצד אמו היה נינו של זלמן שניאורסון, מייסד תנועת חב"ד. ב- 1903 סיים תיכון בפרם, רוסיה, שם הצטרף לפעילות ציונית. הוא החל לימודי רפואה ב-1904 באוניברסיטת ברן, שוויץ. ב-1908 החליט לשוב לרוסיה, וב- 1912 התיישב בחרבין ונהיה פעיל בחיי הקהילה ובפעילות ציונית בינלאומית. קאופמן נבחר לסגן יו"ר המועצה היהודית הלאומית של סיביר ואוראל. בשנים 1919-1931 ובשנים 1933-1945 היה יו"ר הקהילה היהודית בחרבין, יו"ר קרן היסוד, חבר מועצת הארגון הציוני העולמי והסוכנות, ויו"ר הארגון הציוני בסין. כמעט כל ארגון יהודי בסין הושפע מפעילותו של קאופמן. בשנים 1921-1943 היה העורך הראשי של השבועון ברוסית אברייסקיה זיזן - "חיים יהודיים". היה גם מנהל בית החולים היהודי בחרבין. ב-1937 שימש יו"ר המועצה הלאומית של יהודי מזרח אסיה. בתפקידו זה הצליח לשכנע את כוחות הכיבוש היפנים לבטל את החלטת בני בריתם הגרמנים לרכז את היהודים לגטאות. הוא נעצר ב-1945 על ידי הצבא האדום באשמת שיתוף פעולה עם האויב, וישב במחנה עבודה 11 שנים.

ב-1956, עבר לקרגנדה, היום עיר בקזחסטן, וב-1961 עלה לישראל.
נפטר בתל אביב ב-1971.
Kazaz, Elijah (1832–1912), Karaite public figure and scholar, born in a small town in the Crimea, Russia (today in the Ukraine) where he studied there in a yeshiva, and later moved to Evpatoria, a larger centre. He started writing poems in Hebrew when he was quite young. In the town of Kherson, Ukraine, he studied secular subjects together with a priest and met Yekuti'el Berman, a member of the Haskalah movement, who introduced him to the world of modern Jewish literature. He studied at at the faculty of Oriental Studies at St. Petersburg University. After graduating from the university he founded a Karaite school in Odessa in 1859. In the 1860s he taught general history and Latin in Simferopol, Crimea. In 1886 he became director of the Tatar pedagogical college in Simferopol. In 1895 Kazaz became director of the Alexander III School for Karaite teachers and Hazzanim. He held the position until 1908.

He published many poems in Hebrew periodicals. The collections of poems published in the books "Shirim Achadim" (published in 1857) and "Yeled Sha'ashu'im" (1910) are among the few Karaite contributions to modern secular Hebrew literature. Later he distinguished between the Karaites and the mainstream of Jewry claiming that the Karaites were not Semites, but a Khazar tribe which had become converted to the Jewish faith.

His works include a Hebrew textbook in the Tatar language, "Le-Regel ha-Yeladim" (1868–69), intended for the Karaite youth who spoke Tatar; "Emet me-Erets" (1908), a shortened version of "F. Vigouroux's La Bible et les découvertes modernes en Palestine …" (1879). He translated the Karaite prayer book entitled "Ketoret Tamid" into Russian (1905).
Communist leader

Born in Szilagyeseh, he was educated at Cluj where he joined the Hungarian Social Democratic party and worked as a manager for the Cluj Workers' Insurance Fund. Joining the army in 1914 he was captured by the Russians in 1916 and in Russia became involved in the revolutionary movement. From March 1918 Kun led the Hungarian group in the Russian communist party and edited its newspaper. In November 1918 he returned to Hungary, founded the Hungarian communist party and when the Hungarian Soviet republic was proclaimed in March 1919 he was appointed commissar for foreign and military affairs, that is virtual leader of the government. He ruthlessly suppressed opposition but within a few months alienated many supporters and his government fell. He fled the country, eventually going to Russia where he was an executive member of the Communist International. He was arrested in 1937 during the Stalinist purges, accused of Trotskyism and executed.
Financier and philanthropist

He came from a distinguished family of Bavarian landowners and bankers and was born in Frankfurt on Main. He received a traditional Jewish schooling and upbringing in Brussels where he joined the Bischoffsheim and Goldschmidt banking institution, marrying the daughter of the head of the firm. Hirsch established a Belgian bank and was successful in various business enterprises, notably the construction of railroads, and especially the famous Oriental Railway. Moving to Paris, he bought as his home the former palace of the Empress Eugenie. His hobby was horse racing and he was intimate with the crowned heads of Europe. Becoming involved in Jewish philanthropy, Hirsch founded the Jewish Colonization Association to resettle the persecuted Jews of Russia and turn them into farmers. He acquired large tracts of land in Latin America, especially Argentina, on which tens of thousands of Russian Jews were settled. He also established the Baron de Hirsch Fund for settling Jewish immigrants to North America on the land.
Moscovici, Gelber (Gelbert) (1889-1937), also known as Ghita Moscu or Alexandru Badulescu), socialist and communist activist, born in Baiceni in the north-east of Romania. His father was a veteran of the Romanian War of Independence (1877-1878) and his brother a socialist sympathiser. Moscovici was a student of commerce until 1910. In the years before World War I he wrote articles for socialist youth magazines. In 1915 he was elected a member of the Social Democratic Party control commission and in the same year he was also elected in the Committee of the newly created commercial employees’ trade union.

During WW 1, Moscu gradually moved toward communism, being engaged with the socialist group that chose to continue its activity secretly in German occupied Romania. In 1918 he was arrested in Bucharest by the German military administration and sentenced to four and a half years in prison for supporting the Communist Revolution in Russia. In December 1918, after the reinstalled Romanian authorities opened fire on demonstrating workers during a general strike, he was arrested again and jailed for "attack on public security".

In 1921 Moscovici left Romania along with his wife Clara, also known as Ana Badulescu, and moved to Soviet Russia settling in Moscow. In the USSR he was named deputy rapporteur of the Executive Committee of the Communist International (Comintern) (ECCI) for the Balkan countries, and in 1927 he was appointed a member in the Balkan Secretariat of the Comintern. In 1924 he joined the Communist Party in USSR and later that year participated in Romanian Communist Party's Youth International.

During the 1930s he served as a consulting editor for the Co-operative Publishing Society of Foreign Workers in the USSR. Expelled from the Communist Party in 1935, he was eventually executed in 1937, during the Stalinist Purge, having been accused of creating a spy ring inside the ECCI.

Moscovici was rehabilitated Posthumously, first in the USSR and later in Romania, during the de-Stalinization campaigns in Eastern Europe.
Pogany, Jozsef (1886-1939), public official, revolutionary and politician, born as Jozsef Schwartz into a poor Jewish family in Budapest, Hungary (then part of Austria-Hungary). A member of the Social Democratic Party of Hungary, before and during WWI., he collaborated in the publication of the party's journals "Nepszava" ("People's Voice") and "Szocializmus". His play "Napoleon", was performed in Budapest. He edited the periodical "Tudas" ("Knowledge") and a series of publications known as the Library of Natural Sciences.

In the post-War revolution of 1918 he was a leading member of the soldier's council and was strongly opposed to the communists. When, however, the latter took over the government (1919), he joined them as one of the war commissars. After the downfall of the communist government, he emigrated to Vienna, Austria, and subsequently to Soviet Russia.

In 1921 he illegally went to the USA, taking up the name John Pepper. He propagated social and communist ideas and agitated workers to organize. Subsequently he became a member of the Workers Party of America. Pogany also organized social and communist activities in the Scandinavian states and in the Far-East. In 1930 he returned to the Soviet Union, where he served as secret emissary in several countries. In 1937, having fallen out of favor because of his Trotzkyite activities, he was arrested by the Soviets on July 29, 1937 in Moscow, Russia. Pogany was executed in 1938 or 1939.
Berlin, Naftali Zvi Yehuda (1816-1893), known as the HaNetziv from the initials of his names Naftali Zvi, rabbi, head of the Volozhin yeshiva and writer, born in Mir, Belarus (then part of the Russian Empire). His father was a talmud scholar and his mother was a descendant of Rabbi Meir Eisenstadt. His first wife was the daughter of Rabbi Yitzchok of Volozhin, the son of Rabbi Chaim Volozhin. His second wife was his niece, a daughter of Rabbi Yechiel Michel Epstein, the author of the "Aruch haShulchan". A son from his first marriage, Chaim Berlin, became the rabbi of Moscow, a daughter married Rabbi Rafael Shapiro, and his son from his second marriage was Rabbi Meir Berlin (later Bar-Ilan).

Under his leadership the Volozhin yeshiva was a spiritual centre for the whole of Russian Jewry with over 400 students and which produced many important rabbis. Berlin taught the whole of the Babylonian Talmud without omission. He was concerned only with the plain meaning of the text and avoided any hair-splitting pilpul. He gave a daily lesson in the weekly Torah reading which was an unusual innovation in his day. In 1892 the Russian authorities, probably under the influence of the Jewish Reform movement, insisted on many restrictions on the subjects and methods of teaching of the institution. Berlin closed the yeshiva rather than comply. He had no objection to secular learning as such, but considered that the traditional study of the Torah and the production of Talmudic scholars was the basis of Jewish existence. Berlin had an approach to Torah study that was at odds with the highly analytical style of lomdus ("learned intellectual analysis") which that was pioneered by contemporary Rabbi Dov Soloveitchik. Bialik's poem "HaMatmid" describes Berlin's heart-warming personality and love for his students.

Politically, he favored Jewish settlement of the Land of Israel, then under the control of the Ottoman Empire; he was a member of the "Chovevei Zion" movement and urged orthodox Jews to support the settlement the country even if many settlers were not themselves observant.

Berlin wrote a number of important works including a commentary on "Sifrei" (published in 1959-61) and commentaries on the "Torah Ha'amek Davar" (1879, in Vilna).
Delougaz, Pierre Pinchas (1901–1975), educator and archaeologist, born in Russia. As a child he he was taken to Palestine by his parents. He received his initial education in Russian and Hebrew literature and thought from tutors at home. In 1913 he was sent to the Gymnasium Herzliya in Tel Aviv, where he remained throughout World War I. At school he had concentrated on mathematics and science, while acquiring a knowledge of Arabic and a familiarity with Near Eastern life from Arab friends. From 1922 to 1926 he studied mathematics and physics at the Sorbonne in Paris, France, where he developed an interest in architecture, art, and eventually archeology. He is best known as the excavator of the ancient site of Chogha Mish in Persia where he began to excavate in 1961.

Delougaz began his career in field archeology as assistant architect with the Harvard University-Baghdad School expedition to Nuzi in northern Iraq in 1928-1929. For the following two years he worked at Khorsabad also in Iraq, where he uncovered the famous colossal bull ("Father of the elephant"). In 1931 Delougaz directed the excavations at Khafaje in Iraq and in 1952 he directed excavations at Bet Yerah (Israel). In 1944 he was appointed curator of the Oriental Institute Museum at Chicago, and in 1949 became a member of the faculty of the University of Chicago and then in 1960,professor at its Oriental Institute. He moved to the University of California at Los Angeles (UCLA) as Professor of Near Eastern Archeology in 1967, and further excavations at Chogha Mish were for several seasons sponsored jointly by UCLA and and the Oriental Institute in Chicago. In 1970 he also assumed the directorship of the Museum of Cultural History at UCLA.

His method of teaching and research combined archaeology and literature. He considered art objects as social documents to be used as evidence in when interpreting their significance. Delougaz was known for his ability to interpret sites and the finds from them and for his methodological rigor, and especially for a new type of pottery classification. He was also able to convey the technical aspects of field work to students with clarity. He was particularly gifted at identifying the functions of artifacts the use of which was not obvious to modern eyes. In addition to numerous articles he published several books, among them "The Temple Oval at Khafajah" (1940), "Pottery from the Diyala Region" (1952), "Plano-Convex Bricks - Treatment of Clay Tablets in the Field" (1933) and "Pre-Sargonid Temples in the Diyala Region" (1942).
Lilienblum, Moshe Leib (1843-1910, Zionist and Hebrew author. He was born in Kedainiai, Lithuania (then in the Russian Empire), and received an Orthodox Jewish education and established two yeshivot by the time he was 22. But he also studied Haskalah literature and secular subjects which he advocated in public. This led to him being persecuted in Ukmerge (Wilkomir), Lithuania, where he was then living. He retaliated in articles advocating reforms in religion and society and criticizing some of the leading rabbinic authorities. Eventually despairing of religious reform, he sought a solution to the Jewish problem in the Labor movement, particularly in agricultural work in Russia. When these hopes were destroyed by the Russian pogroms of 1881, he began to write Zionist-oriented articles, presenting a nationalist program. Lilienblum joined Hibbat Zion, serving as Leon (Yehuda Leib) Pinsker's deputy and joined the Zionist movement where he sought a combination of political and practical Zionism. Writing in Hebrew, Russian and Yiddish, his books included works on Zionism, literary criticism, and several volumes of autobiography.
Guenzburg, David (1857-1910), philanthropist and scholar, son of Horace Naphtali Herz Guenzburg, born in Kamenets-Podolski, Ukraine (then part of the Russian Empire). Guenzburg studied at the universities of St Petersburg, Greifswald in Germany and Paris and became a scholar in Jewish and oriential studies. He learned several Semitic languages and studied medieval Hebrew and Arab poetry. He published a number of works including studies on the foundation of Arabic poetry, a book on ancient Jewish ornamentation and illumination in medieval Hebrew manuscripts, and a catalogue and description of Arabic, Greek and Coptic manuscripts. Guenzbuerg was also a connoisseur of Russian poetry. His personal library, which contained one of the most important collections of Judaica, was one of the largest private libraries in the world and is now part of the Lenin State Library in Moscow.

Guenzburg also continued his father's tradition of public and Jewish communal activity. After his father's death he became head of the St Petersburg Jewish community and president of the Society for the Promotion of Culture amongst the Jews of Russia. In 1910 he presided over a conference to deal with the religious problems of the Jews of Russia. He was one of the editors of the "Yevreyskaya Entsiklopediya" (Russian Jewish Encyclopedia) and in 1908 he established and for several years supported financially the Jewish Academy in St Petersburg. He was the Academy's rector and lectured to students on Talmud, rabbinic literature, Semitic languages, Arabic literature and medieval Jewish philosophy. The academy continued to operate until 1916 and was attended by many distinguished scholars and authors.

Guenzburg's brother Pierre was an industrialist who lived in Paris until 1940 when he emigrated to the USA. Pierre's wife Yvonne was for 20 years the honorary president of world ORT. Their daughter married Sir Isaiah Berlin.
משורר. נולד בשפולה, אוקראינה. ב-1919 נעשה חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית ותוך זמן קצר הפך לדמות בולטת בחוגי הספרות היידית-סובייטית. רוב שיריו הם בגדר תעמולה בעד המפלגה הקומוניסטית. בתקופת מלחמת העולם השנייה שירת כקצין בצבא האדום. ב-1943 הגיע לארה"ב כנציג הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. ב-1948 נאסר בידי שלטון סטלין וכנראה שנרצח בעת מאסרו. ב-1958, אחרי מות סטלין, ראה אור אוסף מיצירותיו ברוסית.
בין שיריו הידועים סטלין, איך בין א ייד, ושאטענס פון גטו וארשה. כתב גם על חבל הארץ היהודי האוטונומי בבירוביג'אן, שירי טבע וחרוזים לילדים.
אברהם סוסקין צלם עברי אשר תיעד את הקמת היישוב היהודי בארץ ישראל, שצילם את האירוע ההיסטורי של הגרלת המגרשים לאחוזת בית
ב-11 באפריל 1909, כשהנוף התל אביבי לא היה אלא רצועת ים ודיונות של חול. בנוסף, זכה לתעד את ראשי הציונות ברגעים המכריעים של תקומת ארץ ישראל. רוב צילומיו הם צילומים מאורגנים המראים את טיב ואופי התקופה הקשה של בניית הארץ.
Lichtblau, Leon (1901-1938), socialist and communist activist, the son of an architect, born in Bucharest, Romania. Lichtblau political activities started in his school years when he met a number of socialist militants and helped to organize anti-estsablishment demonstrations. In 1918 he and some other militants were arrested in the course of large workers' demonstration in Bucharest and sent to trial for "rebellion and unrest".

In 1920, having graduated from high school, he enrolled in the Faculty of Mathematics of Bucharest University. In 1921 he went to Iasi (Jassy) to support the local workers' movement, but soon returned to Bucharest, narrowly escaping arrest. He participated in the May 1921 Congress of the Socialist Party of Romania where he supported the party's affiliation with the Cominterm. In the summer of that year he was part of the Romanian delegation to the the Young Communist International Congress in Moscow, Soviet Russia. On his return to Romania he found out that the authorities were offering a large reward for his and others communists' capture, and went into hiding. Pressure was put on his family to reveal his location, eventually Lichtblau eventually left Romania moving to Vienna and, after being expelled from Austria, he settled in Berlin, Germany. Meanwhile in Romania he was sentenced to lifetime forced labour and another arrest warrant was issued for him in 1922.

Lichtblau moved to Moscow. There he graduated in economics from the Institute of Red Professors. In 1926 he became Head of the Industry Department of the Central Office of Economic Accounting of the USSR. At the request of the communists in Romania, he translated a part of Lenin's works into Romanian. For a short time in 1928 he was a member in Political Bureau of the Central Committee of the Communist Party of Romania, along with two fellow exiles.

While in the USSR, Lichtblau was arrested on April 5, 1937, during the Stalinist purges and was later indicted with "spying and provocative activities and membership in a right-wing counter-revolutionary organisation", and consequently was executed for these offences.

Leon Lichtblau was posthumously rehabilitated by a decision of the Soviet Supreme Court in 1956, as well as by a commission of the Romanian Communist Party in 1968.
De Haan, Jacob Israel (1881-1924), writer and journalist and representative of Haredi Jews in Jerusalem, born in Smilde, Netherlands. He was one of eighteen children and received a traditional Jewish education. His father, Yitzchak HaLevi de Haan, was poor and worked as a cantor and ritual slaughterer.

De Haan worked as a teacher and studied law between 1903 and 1909. Abandoning his parents' Orthodoxy, he wrote for several socialist publications. In 1904, while living in Amsterdam, he wrote a controversial novel "Pijpelijntjes" ("Lines from De Pijp"). The homo-eroticism of the book, which was to some degree autobiographical, was quite shocking in the early 20th century and led to his dismissal from his teaching job and also from social-democratic political circles. In 1912 de Haan made visited Czarist Russia in order to study the situation of political prisoners in Russia. He published his findings in his book "In Russian Prisons" (1913) and then founded a committee which tried to persuade France and Great Britain to pressurize Russia to improve the prisoners' conditions. In a late publication of Amnesty International he was described as "a precursor of Amnesty International". Between 1914 and 1921 he published five volumes of poems.

In 1919, having developed an interest in Zionism and concern over anti-Semitism, he emigrated to Palestine where De Haan rapidly became religiously committed although scandals about his sexual preferences again surfaced from time to time. He was angered by Zionist refusals to cooperate with Arabs. At first he aligned himself with the Mizrachi movement, but after meeting Rabbi Yosef Chaim Sonnenfeld leader of the Haredi community, he became the political spokesman of the Haredim in Jerusalem and was elected political secretary of the Orthodox community council, Vaad Ha'ir. The secular Zionist establishment did not agree that the Haredi community in Palestine should be represented on the Jewish Agency in the 1920s. In response, the Haredim founded an Agudat Israel branch in Jerusalem to represent their interests in Mandate Palestine. The leader of the Haredim chose de Haan to organize and represent the Haredi position on a diplomatic level equal to that of the secular Zionists. When Lord Northcliffe, a British newspaper publisher, was about to visit the Middle East, de Haan went to Alexandria in Egypt to present the case of Palestine's Haredim. The Zionist authorities both in Palestine and London became very worried. De Haan also met with the Hashemite leader Hussein bin Ali seeking his support for the "Yishuv Hayashan" (the pre-Zionist Jewish community in the Holy Land), and explaining the Haredi Jewish opposition to the Zionist plans of founding a state, and their support for the establishment of a Palestinian state in the whole of Palestine.

De Haan was assassinated on 30 June 1924 in Jerusalem by Avraham Tehomi, a member of Haganah, for his anti-Zionist political activities and contacts with Arab leaders. He is believed to be the first victim of Zionist political violence. De Haan is revered as a martyr among certain sections of the Haredi Jewish community, particularly the Neturei Karta and HaEdah HaCharedit. His activities were perceived as undermining the struggle for the establishment of a Jewish state, but the assassination sparked a controversy.
Sajaroff, Miguel (1873-1958), agronomist, born in the Russian empire who first emigrated to Germany and then, influenced by the ideal of the Jewish masses returning to cultivate the land, he arrived in Argentine in 1899 and settled in a colony established by the Jewish Colonization Association. Sajaroff noted that many of the colonists were losing money; he therefore encouraged them to set up cooperatives which would develop the land together. To this end the Agricultural Cooperative Communal Funds were established in many places in Argentina.

One such cooperative village, "The Chapel", a town of 450 inhabitants located in the center of the province of Entre Rios and named after a small chapel that was in the place,changed its name in 1968 to "Engineer Sajaroff", to remind one of the leaders of the cooperative movement in Argentina, ten years after his death.
Dujovne, Leon (1899–1983), philosopher, lawyer and writer, born in Russia and taken by his family to Argentina as a child. The family settled in one of the Jewish farmers’ colonies in the province of Entre Rios. He graduated as a lawyer from the University of Buenos Aires and went on to study philosophy and letters, finally receiving a Ph.D. His faculty proceeded to recruit him to the teaching staff, taught several generations of students and became a professsor.

He published many books on the history of European philosophy, the most important of which being "Baruj Spinoza: su vida, su epoca, su obra e inftuencias" ("Baruch Spinoza: his life, his times, his works and influences") published between 1941–1944. Among his other books: "Teoria de los valores y filosofia de la Historia" ("Theory of the values and philosophy of history")(1959) was awarded the first National Prize for Philosophy in Argentina.

Dujovne was an original commentator on Jewish thinkers and spoke frequently of Jewish philosophy. His main essays on the subject are "Introduccion a la historia de la filosofia judia" ("Introduction to the history of Jewish philosophy") (1949) and "Martin Buber: sus ideas religiosas, filosoficas y sociales" ("Martin Buber: his religious, philosophic, and social ideas") 1966). Dujovne was the editor and translator of a number of other importnt works of Jewish thought and history. In 1961 he published a new translation of the Hebrew Bible. As a journalist and promoter of Jewish thought, Dujovne wrote short monographs published in the series "Great Individuals in Jewish History", edited by the World Jewish Congress, Latin American branch.

Dujovne’s last book, "El Judaismo como cultura" ("Judaism as culture") (1980), represents his attempt to interpret the Jewish heritage in terms of culture. Dujovne used a cultural framework to describe concepts such as man, nature, God, society, world, people, nation, exile, and redemption by tracing them to Biblical sources. His approach led him to a humanist and nationalist conception of the spiritual development of the Jewish people during the Diaspora until the rebirth of the State of Israel. He was editor of the Buenos Aires weekly "Mundo Israelita", and was elected president of the Sociedad Hebraica of Argentina.

Dujovne settled in Israel in 1966 and taught at the Hebrew University.
Ehrenburg, Ilya Grigoryevich (1891-1967), writer and journalist, born in Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire) to an assimilated middle-class Jewish family. Although he took very strong positions against anti-Semitism, Ehrenburg never associated with the Jewish community nor did he speak Yiddish. He considered himself to be a Russian. He was among the most prolific and notable authors of the Soviet Union who published around one hundred titles.

When Ehrenburg was four years old, the family moved to Moscow, Russia, where his father had been appointed to be director of a brewery. After the Russian Revolution of 1905 he was involved in illegal activities of the Bolshevik organisation. In 1908, the Tsarist secret police arrested and imprisoned him. After five months he was allowed to go into exile in Paris, France, where he started to work in the Bolshevik organisation, meeting Vladimir Lenin and other prominent exiles. He also began to write poems and translated some foreign writers' works into Russian. During the World War I Ehrenburg became a war correspondent for a St. Petersburg newspaper. He wrote a series of articles about the mechanized war that later on were also published as a book ("The Face of War"). His anti-communist poem, 'Prayer for Russia', appeared in 1917. His poetry of this time was also about of war and destruction.

Between 1921 and 1924 Ehrenburg lived in Berlin, Germany, and Belgium. His first novel, "The Extraordinary Adventures of Julia Jurenito and his Disciples" (1922) ridiculed both the capitalist West and the Communist system. He also viewed skeptically the era of the New Economic Policy in the Soviet Union. "Zhizn i gibel Nikolaya Kurbova" (1923) was about the downfall of a Soviet secret policeman and "The Love of Jeanne Ney" (1924) depicted a love affair between a Russian Communist and a French woman. "Out of Chaos" (1934) was an apologia for Socialist Realism, and in "Ne perevodya dykhania" (1935) the writer accepted the official Communist policy in economic and political matters.

During the Spanish Civil War, he wrote for the Soviet newspaper "Izvestiia". He met Ernest Hemingway in Madrid, Spain. In 1941, he returned to Moscow and listened to Stalin's radio speech after the Nazis had attacked the Soviet Union. His ambitious novel, "The Fall of Paris" (1941-1942), depicted the decline of capitalist France. Ehrenburg's reputation and position as the head of propaganda for the Red Army during the war, made him a target of Goebbel's propaganda. When he reported on Nazi atrocities after visiting concentration camps, he pleaded the U.S. public to believe him. Some of his articles during World War II were extremely anti-German and he was accused of orchestrating a hate-campaign. His article "Kill" published in 1942 — when German troops were deeply within Soviet territory — became a widely publicized example of this campaign. Ehrenburg was a prominent member of the Jewish Anti-Fascist Committee.

In 1954, Ehrenburg published a novel titled "The Thaw" which tested the limits of censorship in the post-Stalin Soviet Union. The novel gave its name to an entire era of Soviet cultural politics, namely, the liberalization after the death of Joseph Stalin.

During the remainder of his life Ehrenburg spent as a respected messenger of the Soviet state. Without being a member of the Communist Party, he moved freely in foreign countries and held important cultural positions. Ehrenburg published poetry, short stories, travel books, essays, and several novels, which combined patriotism with cosmopolitanism. Ehrenburg adapted his writings to Soviet political demands and avoided conflicts, that destroyed many other writers and artists.

Together with Vasily Grossman, Ehrenburg edited "The Black Book" that contains documentary accounts by Jewish survivors of the Holocaust in the Soviet Union and Poland. The book has special historical significance; detailing the genocide on Soviet citizens of Jewish ancestry, it is the first great documentary work on the Holocaust. Ehrenburg was also active as a poet till his last days, depicting the events of World War II in Europe, the Holocaust and the destinies of Russian intellectuals.

At his 70th birthday celebration he said “Even though my passport states that I am a Jew, I am a Russian writer” - implying even in 1961 Jews in the Soviet Union were not fully accepted as being members of the Russian people.
Erlich, Henrik (1882-1941), journalist, Jewish socialist leader in Poland, born in Lublin, Poland (then part of the Russian Empire) to a wealthy Orthodox Jewish family. His father was a Hassid who acquired some secular education and later joined Hovevei Zion movement. Erlich received a full secular legal education. He studied law in Warsaw, where he encountered Socialist movement for the first time and joined the Bund. He was arrested on several occasions for revolutionary activity and was finally expelled from the university. He therefore continued his studies in St Petersburg, Russia. From 1913 he belonged to the Central Committee of Bund. During the Russian Revolution of 1917 he was a member of Petrograd Soviet executive committee and member of Soviet's delegation to England, France and Italy. After the revolution in Russia, he moved back to Warsaw. In Warsaw he met Wiktor Alter, one of the most influential leaders of Bund. As a member of Bund, he became a member of the Warsaw municipality after Poland had regained its independence in 1921. Erlich took an active part in socialist propaganda activities and edited a number of periodicals including "Glos Bundu" (“Voice of Bund”) (1901-1905) and “Volks Zeitung” (“People’s Newspaper”). In 1925 he was elected to the Warsaw kehilla council as one of 5 Bundists out of 50 members. Bund joined the Comintern in 1930 and Erlich found himself on its executive body.

After the outbreak of World War 2, Erlich made his way to the part of Poland that had come under Soviet control. He was almost immediately arrested by Russian authorities and sentenced to death. However, the sentence was commuted to 10 years imprisonment. Erlich was eventually released as a result of of the Sikorski–Mayski Agreement between the Soviet Union and Poland in 1941. At about the same time Erlich was supposed to join Gen. Sikorski (the Prime Minister of the Polish Government in Exile) in traveling to London where it was intended that Sikorski should join the Polish government. However, in December, Erlich, together with Victor Alter were once again arrested by the NKVD in Kuybyshev. No reason was given for their arrest. According to various sources at the time, he was charged with spying for “enemies of the Soviet Union”. The Soviet authorities later announced that he had been executed, but it was widely believed that Henryk Erlich committed suicide in the Soviet prison in Kuybyshev.

In 1991, Victor Erlich, Henryk Erlich's grandson was informed that according to a decree passed under Russian president Boris Yeltsin, Erlich had been "rehabilitated" and the repressions against them had been declared unlawful. While the exact place where he was buried is unknown, a cenotaph was erected at the Jewish cemetery on Okopowa Street in Warsaw in 1988. The inscription reads "Leaders of the Bund, Henryk Erlich, b. 1882, and Wiktor Alter, b. 1890. Executed in the Soviet Union".
Early Zionist

He was a native of Yelgava and graduated in law at St.Petersburg University, Russia. After the 1881 pogroms in the Russian Empire, he joined Hibbat Zion movement and edited books in Russian expounding its ideology. He attended the 1887 Druskiniki conference of Hibbat Zion and was secretary of the official founding assembly of the society in Russia, held in Odessa in 1890. Maintaining that mass emigration was essential for Russian Jewry, he became secretary of the Jewish Colonization Association (ICA) founded by Baron de Hirsch which took Russian Jews to various overseas destinations incluing Latin America. Bermann saw this as supplementing - not as an alternative to - emigration to Eretz Israel. He was a founder of the Historical-Ethnographical Committee of the Society for Spreading Enlightenment among the Jews of Russia. He fell ill with tuberculosis and went to live in Cairo, Egypt, where he died.
Zabotinsky, Alejandro (1880-1941), dentist, born in Russia where he attended primary and secondary school before emigrating to Argentina in about 1898. In Argentina he studied dentistry and became assistant professor at the University of Buenos Aires. At the same time he was apppointed director of the Durand Dental Hospital. In 1940 he was apppinted professor of Operative Dentistry Techniques at the school of dentistry. In 1935 he compiled an authoritative textbook on the subject for dental students.
Guenzburg, Horace Naphtali Herz (1833-1909), banker and philanthropist, born in Swenyhorodka, Russia. Gunzburg was a director of the Guenzburg Bank, which had been founded by his father Joseph, and which was one of the key financial institutions in imperial Russia. Guenzburg received a thorough Jewish education from private tutors in his father's home and then worked closely with his father in the management of the bank. He also managed the financial affairs of Grand Duke Louis III of Hesse-Darmstadt, who appointed him Consul General (1868-1872) in Russia. It was the only occasion when the Russian government allowed a Jew to be appointed to such a position on its soil. The Russian government appointed Guenzburg to be a member of the State Council. Guenzburg Bank's success was to some measure due to its close relations with both the aristocracy and the government. The Bank ceased its operations in 1892 due to a crisis in the Russian banking industry.

He was knighted in 1872 by Grand Duke of Hesse. Baron Guenzburg was until 1892 an alderman of the city of St. Petersburg. He was president of the St. Petersburg Jewish Community and the Society for the Promotion of Culture among the Jews of Russia. He was also associated with many other non-Jewish social welfare institutions. He worked, with very limited success, to stabilize the situation of Russian Jews, to prevent the passing into law of anti-Jewish decrees or at least or mitigate their effect. During the blood libel case in 1878 he subsidized the writing of a book to try to stop the spreading the infamous allegations. Despite the ever worsening conditions, he refused to advocate any exodus of Jews from the country. Instead, as chairman of the Russian Committee of the Jewish Colonization Association, he urged that the funds from the Baron Hirsch Fund for the Promotion of Agriculture be used to promote handicrafts and agriculture as a way to aid Jewish victims of the pogroms. He tried to set up an national organization of Russian Jews and to plan action against the pogroms and anti-Semitism.

The Ginzburg home was a meeting place for liberal scholars, authors, artists and other intellectuals. As well as being a philanthropist he was a patron of scientific, cultural and social institutions. He supported the publication of matter of historical interest including the collection of Russian laws which concerned the Jews which had been edited by V. Levanda.
Levin, Shmarya (Shemaryahu) (1867–1935), Zionist leader, Hebrew and Yiddish author, born in Svisloch, Belarus (then part of the Russian Empire). Levin joined the Hibbat Zion movement in his youth, was one of the adherents of Ahad Ha-Am and became a member of the Bnei Moshe society. Levin studied at Berlin University and at the Hochschule fuer die Wissenschaft des Judentums in the same city, joining the Russian-Jewish Scientific Society, which spread the idea of Jewish nationalism among Russian-Jewish students in Germany. He served as Kazyonny rav in Grodno (1896–1897) and Yekaterinoslav (1898–1904) and preached in Vilna (1904–1906).

Throughout his career he worked for the Zionist ideals both orally and in the Hebrew (Ha-Shilo'aḥ, Ha-Zeman, Ha-Ẓofeh) and the Yiddish press (Der Yud, Der Fraynd). At the Sixth Zionist Congress in 1903, Levin was among the leaders of the opposition to the Uganda Scheme. He was among the founders of the League for the Attainment of Equal Rights for the Jewish People in Russia (established in 1905) and a member of its central board. In 1906 Levin was chosen to the first Russian Duma as delegate of the Jewish National List in Vilna (with the support of the Lithuanians). He participated in deliberations in the Duma and delivered two speeches on the pogrom in Bialystok. After the first Duma was disbanded, Levin was among the signatories of the Vyborg Declaration, which called for civil disobedience.

Later Levin left Russia and settled in Berlin, from where he travelled to the United States on a number of lecture tours. At the Tenth Zionist Congress in 1911, he was elected a member of the Zionist Executive. He took part in the work of the Hilfsverein der deutschen Juden in Germany and was among the initiators of the technical school in Haifa (the Technion); he also influenced American Jews to contribute to this cause. Levin resigned from the board of governors of the Technion together with Ahad Ha-Am and J. Tschlenow after their suggestion to use Hebrew as the language of instruction was rejected. During World War I he lived in the U.S. and directed propaganda work on Zionism and Hebrew culture orally and in writing. Together with Y.D. Berkowitz he edited the weekly "Ha-Toren" and regularly wrote its editorials. His speeches were a blend of Jewish heritage and European culture, spiced with Jewish folk wit. Some of his articles were collected in "Bi-Ymei ha-Ma'avar" ("In the Days of Transition", 1949).

In 1920 Levin participated in the postwar Zionist Conference in London and was put in charge of propaganda for Keren Hayesod. He was among the founders and directors of the Dvir publishing house. In 1924 he settled in Palestine, traveling from time to time in various countries on missions for the Zionist Movement and its funds. He developed ties of friendship with Sir Arthur Wauchope, British high commissioner for Palestine. He wrote a number of books including his autobiography.

קירץ' Kerch

עיר נמל בחצי האי קרים, אוקראינה.


עדות ליישוב יהודי במקום ולקיום בתי-כנסת נשתמרה מן המאה הראשונה לספירה, בתקופת השלטון הרומי, העדות קשורה לפרשת פדיון שבוי יהודי.

במחצית השנייה של המאה ה-9 נכללה העיר בממלכת הכוזרים, ונשתמרה איגרת שבה מודה ראש הכנסייה לארכיבישוף המקומי על פעולתו המיסיונרית בקרב יהודי העיר.

בעקבות המלחמות במאות 11-10 עזבו היהודים את קירץ’, והנוסע פתחיה מרגנסבורג מצא בה בשנת 1175 קהילה קראית בלבד.

קירץ' נכבשה בידי הרוסים ב-1771 והיישוב היהודי בעיר התחדש. במלחמת קרים (1856-1854). נהרסה העיר וכעבור שנים אחדות שוקמה. בסוף המאה ה- 18 מנתה הקהילה היהודית בקירץ' 4,800 נפש בקירוב (%14 מכלל האוכלוסיה).

בין יהודי קירץ' היו גם קראים. רוב היהודים התפרנסו מתעשיית הדגים והמלח, או עבדו בבתי- הזיקוק בסביבה.

בתי כנסת אחדים היו בקירץ’, ביניהם אחד לקרימצ'אקים (תושבי המקום הוותיקים) ואחד לקראים. משנת 1859 היה גם "תלמוד-תורה", ואחר כך נפתחו בתי-ספר לבנים ולבנות.

פוגרום התחולל בעיר ב-13 ביולי 1905, בארועי המהפכה, וניספו רבים מיהודי קירץ'. בעקבות זאת הוקמה הגנה עצמית. בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ירד מספר היהודים.

ב-1926 מנתה הקהילה יותר מ-3,000 יהודים כ-%9 מכלל האוכלוסיה. ומספר היהודים שב ועלה. ערב מלחמת העולם השנייה (בפטמבר 1939) חיו בקירץ' קרוב ל- 4,000 יהודים.


אחרי פרוץ המלחמה נהרו לקירץ' יהודים מארצות הכיבוש הגרמני. ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות (יוני 1941) ישבו בעיר 4,500 יהודים.

אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים הוצאו יהודי קירץ' להורג בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים, בסוף שנת 1941 ובראשית 1942.

.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר. ב-1970 התגוררו בקירץ' כ- 5,000 יהודים, ולא היה במקום כל ארגון קהילתי יהודי.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2010 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 700 נפש. בעיר פעלה קהילה רפורמית, בהנהלת אלכסנדר רוזנפלד. הקהילה הרפורמית כוללת בית כנסת, בית חם, מרכז חסד, שיעורי יהדות, חוגים לנשים ונוער ועוד. קהילת "גני אליאס" מלונדון שולחת מתנדבים ותומכת כלכלית וחברתית. גם לחב"ד יש מרכז חסד מקומי.

בשנת 2000 נפתח מוזיאון יהודי מקומי בהנהלת ולנטינה פוליקובה. בשנת 2004 נוסד סניף של ארגון "קשר" העוסק בחינוך, העצמה נשית ועוד. בשנת 2010 הוקמה אנדרטה לזכר נרצחי השואה היהודים.

כתובת בית הכנסת: רחוב ציולקובסקי 6

ורכני-אודינסק (אולאן-אודה)

בירת הרפובליקה הבוראטית המונגולית.

היהודים הראשונים שהתיישבו במקום היו גולים מרוסיה האירופית בימי הצארים.

ב-1897 התגוררו בעיר 908 יהודים (%11.2 מכלל האוכלוסיה) ועסקו בעיקר במסחר. עוד 1,220 יהודים חיו בסביבה, ורובם עסקו בחקלאות.

לפי מיפקד תושבים בשנת 1959 נמצאו ביישובים עירוניים ברפובליקה כ-2,250 יהודים, רובם כנראה בבירה, ו-450 באזורים הכפריים.

כ-%92 מיהודי האזור הצהירו על רוסית כשפת-דיבור.

קורסק Kursk

עיר מחוז ברוסיה.


באמצע המאה ה-19 ישבו באיזור כולו, שהיה מחוץ ל"תחום-המושב", כ-460 יהודים, רובם חיילים משוחררים מצבא הצאר. בסוף המאה התגוררו בעיר כ- 1,690 יהודים (%2.2 מכלל האוכלוסיה). פרעות פקדו את הקהילה ב-1905.

במיפקד 1926 נמנו בעיר 4,154 יהודים.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים בקיץ 1941, חוסלה הקהילה היהודית בקורסק, ורוב היהודים נרצחו בידי הגרמנים.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בקורסק. אחרי מבצע סיני בישראל (נובמבר 1956) הוחתמו יהודי המקום על הצהרה אנטי-ישראלית בעתון "איזווסטיה". בית-הכנסת היחיד בעיר נסגר בפקודת השלטונות בסוף שנות השישים.

ב-1970 התגוררו בקורסק, לפי האומדן, כ-9,000 יהודים.

קאראסו באזאר Karasu Bazar

(ביילוגורסק)

עיר בחצי האי קרים, אוקראינה , היום רוסיה


קהילת קארוסו באזאר הייתה הגדולה שבקהילות יהודי קרים ("קרימצ'אקים"), שהיו דוברי טאטארית.

ב-1839 הוציא החוקר הקראי אברהם פירקוביץ אוסף שלם של ספרי תורה וכתבי יד עתיקים מבית הכנסת המקומי והעבירם לאחר זמן לספרייה הלאומית בסנט פטרסבורג.

בסוף המאה ה- 19 מנתה הקהילה 3,150 נפש לערך, והיו ביניהם כ-50 קראים. רב הקהילה היה ר' חיים חזקיה מדיני, שכיהן כרב הראשי של יהודי קרים בשנים 1899-1866.

יהודי קאראסו באזאר התפרנסו על מלאכה, על גידולי ירקות ועל מסחר זעיר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקאראסו באזאר כ-2,500 יהודים.


בימי המלחמה, אחרי שכבשו הגרמנים את האזור בקיץ 1941, הועמדה בספק השתייכותם של ה"קרימנצ'אקים" לגזע היהודי, ובכל זאת על-פי הוראות מברלין הומתו יהודי המקום בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים בסוף אותה השנה.

צ'ופוט קאלה

(בטורקית "מבצר היהודים", בספרות הקראית "סלע היהודים")

עיר עתיקה בחצי-אי קרים, ברית המועצות. מן המאה הרביעית ועד המאה ה- 11 השתייכה לממלכה הכוזרית.


מרכז קראי חשוב היה בצ'ופוט קאלה לפני שנכבש האזור בידי הטאטארים במאה ה-13, והתקיים עד לכיבוש הרוסי ב-1783.

בתי-דפוס עבריים פעלו במקום בשנים 1741-1734, ו- 1806-1804, והחוקר הקראי א. פירקוביץ גילה שם אוסף עשיר של כתבי-יד וכתובות. אחרי מותו של פירקוביץ רכשה את האוסף הספרייה הממלכתית בפטרבורג.


בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) לא נגעו הנאצים לרעה בקראים תושבי המקום, כמנהגם עם הקראים גם במקומות אחרים, מפני שבעיניהם לא נחשבו הקראים ליהודים.

שנות ה-2000

נכון לשנת 1991 התגוררו כ-30 יהודים במקום. בעבר הייתה קהילה יהודית בשכנות לקהילה הקראית, אולם נכון לשנת 2014 לא התקיימה פעילות יהודית במקום. הטיפול בצרכים מיוחדים נמצא באחריותה של הקהילה היהודית בסבסטופול.

סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.

אופה

בירת הרפובליקה הבאשקירית, רוסיה , בעבר ברית המועצות.

עד למהפכה היתה אופה מחוץ ל"תחום-המושב" וישבו בה רק חיילים משוחררים מצבא הצאר. ב- 1855 הוקם בית-כנסת וב- 1897 מנתה הקהילה 376 נפש.

במלחמת-העולם הראשונה הגיעו למקום כ- 1,000 פליטים מאזורי הקרבות, וב- 1923 הגיע מספר האוכלוסיה היהודית ל- 1,590 בקירוב, כשני אחוזים מכלל התושבים). ברפובליקה הבאשקירית כולה התפקדו בשנת 1959 7,167 תושבים יהודיים.

Vladikavkaz

Владикавка́з

Until 1932 Vladikavkaz; 1944-1954 Dzaudzhikau or Ordzhonikidze; now Vladikavkaz

Capital of Northern Ossetia, northern Caucasus, Russia

In 1784 the Russian government erected a fortress which dominated the road crossing the Caucasus; from the 1830s there were always some Jewish soldiers in the fortress and it was, in fact, demobilized soldiers who founded the community. A prayer room was erected in 1865, and about 20 years later authorization for the construction of a synagogue was obtained. A community of Subbotniki (Judaizes) also existed in the town. During the 1890s the administration began to oppress the Jews. There were 1,214 Jews (about 2.8% of the total population) in 1897 and in 1926 about 1,000 (1.3% of the population).

When the Germans invaded the Soviet Union, they were brought to a halt on the outskirts of the town and so the Jewish inhabitants were saved. In 1959 about 2,000 Jews lived in the town.

סומפולנו SOMPOLNO

עיירה במחוז פוזנאן (POZNAN), מרכז פולין.


ראשית הישוב היהודי בסומפולנו בסוף המאה ה-18. בתקופת השלטון הרוסי באיזור (1862- 1823) הוגבלה התיישבות זו. עצמאות הקהילה הושגה באמצע המאה ה-19 כשמנתה 430 נפש. מרבני הקהילה היה ר' יואל פוקס, שלימד ילדי-יהודים בבית הספר העירוני והיה ציוני-דתי.

רוב המפרנסים היו סוחרי-תוצרת-חקלאית. חלקם עסק ביצור שמן ויי"ש. היו גם שכירי- יום ובעלי-מלאכה שנזקקו לשרות סניף ה"בונד" המקומי.

הציונות חדרה לקהילה בראשית המאה ה-20. בין שתי מלחמות עולם פעלו "אגודת-ארץ- ישראל", "צעירי-ציון", "ציונים-כלליים", "פועלי-ציון-ימין" ו"התנועה הרביזיוניסטית". הענות ערה היתה למפקד של הקונגרסים הציוניים.

"אגודת-ישראל" שלטה במוסדות הקהילה.

בספטמבר 1939 מנתה הקהילה 1,200 נפש.


תקופת השואה

הצבא הגרמני שכבש את העיירה בספטמבר 1939 החרים רכוש ודירות של יהודי העיירה, הגביל את תנועתם ולקח קבוצות מהם לעבודות-כפיה באזור פוזנאן (POZNAN). היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב.

ב-1940 רוכזו היהודים בגטו, בקיץ 1941 נאסרה היציאה ממנו. בראשית 1942 הועברו יושבי הגיטו למחנה השמדה בחלמנו (CHELMNO).

פוצ'פ Pochep

עיר במחוז בריאנסק, רוסיה.


בימי רוסיה הצארית שכנה פוצ'פ ב"תחום המושב", ובסוף המאה ה-19 הייתה שם קהילה יהודית של 3,170 נפש, היהודים היו שליש באוכלוסיית העיר.

ישיבה של זרם חב"ד הייתה בפוצ'פ, ובראשה עמד אז ר' יהושע נתן גנסין. בין תלמידי הישיבה היו אורי ניסן גנסין (בן ר' גנסין) ויוסף חיים ברנר.


בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי שכבשו הגרמנים את האזור בקיץ 1941, חדל היישוב היהודי להתקיים.

קלצ'ב KLECZEW

עיר במחוז פוזנאן, מערב פולין המרכזית.


קלצ'ב הייתה עיר בבעלות פרטית מ-1366 עד המחצית הראשונה של המאה ה-19. אם כי לא הייתה הגבלה על התיישבות יהודים בעיר, קמה שם קהילה יהודית מאורגנת רק במחצית השניה של המאה ה-18, כשהוקמו מוסדות-הקהילה.

בשנים 1823-1862 לא פסקה התפתחותה של הקהילה למרות הקרבה לגבול. בראשית המאה ה-20 פעלו בקלצ'ב שני בתי כנסת, בית מדרש ולידו "קופת-גמילות-חסדים" וחברת "לינת- צדק".

בין היהודים הראשונים שהתיישבו בקלצ'ב היו שני עגלונים שנודעו בעיר. אחר-כך התפרנסו יהודי העיר על מסחר בתוצרת חקלאית עם ארצות-חוץ, על רוכלות בכפרים ובשווקים ועל המלאכה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוקם איגוד בעלי-מלאכה יהודיים ובנק יהודי.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקם סניף "המזרחי", שקיבל את תמיכת הרוב, ואחריו נפתחו גם סניפי "הציונים הכלליים" וארגוני "הליגה למען א"י עובדת". התקיימה ספרייה ובה התנהלו שעורים בעברית.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) מנתה הקהילה היהודית בקלצ'ב כ-1,000 נפשות.


תקופת השואה

העיר נכבשה בידי הגרמנים באמצע ספטמבר 1939 ומיד הוטלו גזרות על היהודים. הם חוייבו בענידת סימן זהוי, רכוש הוחרם, הקהילה נדרשה לשלם כסף רב לגרמנים, ויהודים הוצאו לעבודות כפיה. יודנראט שמונה בידי הגרמנים התחייב לבצוע כל הדברים האלה.

באוגוסט 1940 גורשו יהודי קלצ'ב מעירם (שהייתה באזור שסופח לרייך הגרמני), והועברו לגיטאות במקומות יישוב אחרים. אלה שהועברו לבלכאטוב (BELCHATOW) נשלחו כעבור זמן מה למחנות עבודה באזור פוזנאן. אלו שהועברו לזאגורוב (ZAGOROW) נשלחו (כנראה הגברים בלבד) למחנה עבודה באינוברוצלאב (INOWROCLAW) ומשם לגרודז'ייץ (GRODZIEC) ולז'גוב (RZGOW). האחרים הועברו לגנרלגוברנמון (שטחי הכיבוש של פולין) ונרצחו ביערות ליד קאז'ימייז' ביסקופי (KAZIMIERZ BISKUPI).

סמרה

ראשית תולדותיה של סמרה

העיר סמרה נמצאת באזור הוולגה התחתון של רוסיה האירופית. בשנים 1935-1991 נודעה בשם קויבישב. במאה השביעית היה המחוז בו שוכנת העיר חלק מאזור ההשפעה של ממלכת הכוזרים. היה זה צומת דרכים מרכזי לנתיבי מסחר, שקישר את ממלכת הכוזרים עם סין. השלטון הכוזרי הסתיים בשלהי המאה העשירית, כאשר צבאות הנסיך סבייטוסלב מקייב הביסו את צבאות יוסף, מלך הכוזרים. העיר סמרה נוסדה בשנת 1568 במטרה להגן על גבולות רוסיה הדרומיים מפני הטטארים של נוגאי ושל קרים. סמרה מוזכרת במסמכים רשמיים החל משנת 1586, בימי שלטון פיודור יוהאנוביץ (1557-1598), שהקים את המצודה על נהר הוולגה להגנת מפני הקלמיקים והטטארים.

עם גיבושה של המדינה הרוסית סביב מוסקבה, פחתה חשיבותה האסטרטגית של סמרה. בשנת 1688 הוכרזה כעיר מחוז, והחלה מתפתחת כמרכז סחר עבור קהילות במרכז רוסיה ובבקעת הוולגה. במאות ה-17 וה-18, שימשה סמרה עיר מקלט למי שהשתתפו במהפכת האיכרים של סטפן רזין (1630, לערך - 1671) וימיליאן פוגצ'ב (1742, לערך - 1775). אחרי ביטול הצמיתות ברוסיה (1861), סמרה נהייתה למרכז של חקלאות ותעשיית קמח. מסילת הברזל הראשונה שקישרה את סיביר עם אזור אורל עברה בסמרה.

תחילת ההתיישבות היהודית

כיוון שסמרה הייתה מחוץ לתחום המושב1, החלו יהודים להתיישב בה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, כשהורשו קבוצות יהודים מסוימות לצאת מהתחום. קנטוניסטים לשעבר (יהודים שגויסו לצבא הרוסי בילדותם), היו בין הראשונים להתיישב מחוץ לתחום, לאחר 25 שנות שירות צבאי. על פי חוקים משנת 1859 ו-1865, הורשו סוחרים ובעלי מלאכה יהודים להתיישב בערים שמחוץ לתחום המושב, להוציא את מוסקבה וסנט פטרסבורג. בשנת 1853 חיו בסמרה רק שמונה יהודים, גברים, כולם כנראה קנטוניסטים לשעבר. בשנת 1862 עלה מספרם ל-92 והמשיך לעלות בשנים הבאות. ב-1871 חיו בעיר 339 יהודים, ובשנת 1878 כבר חיו בה 515 יהודים, רובם סוחרים, חיילים בדימוס, אומנים ובעלי מלאכה, ובני משפחותיהם. היהודים היו שותפים לפרויקט אורנבורג, שהוביל להנחת מסילת ברזל שקישרה את סמרה עם מחוזות מרכז רוסיה.

ב-1874 הגיע לסמרה הרב הראשון. ב-1880 נחנך בעיר בית כנסת, וב-1887 - בית כנסת נוסף, אולם רק ב-1895 נרשמה קהילת סמרה רשמית כקהילה יהודית מוכרת. ב-1897 חיו בעיר למעלה מ-1,300 יהודים, שהיוו אחוז וחצי מהאוכלוסייה. שלוש שנים אחר כך, גדל מספרם לכ- 1,550. סוחרים יהודים גדולים התחילו לייצא מוצרים חקלאיים ממחוז סמרה. הם גם יסדו מזקקת הבירה הראשונה, בירה ז'יגולבסקו, מותג נודע גם כיום.

בית הכנסת "הגדול", ובו כאלף מקומות, נבנה בשנת 1908. ב-1910 נוסד מוסד להשכלה גבוהה לחברי הקהילה, במימון סניף החברה הרוסית להפצת חינוך בקרב יהודים רוסים. מבין חברי הקהילה הבולטים יוזכר במיוחד את יעקב טייטל (1850-1939), עורך דין נודע, ובנימין פורטוגלוב (1835-1936), רופא, עיתונאי, ודמות מרכזית בקהילה.

יעקב טייטל (1850-1939), סיים תיכון במוזיר (כיום בבלרוס) בשנת 1871 וב-1875 השלים לימודי משפטים באוניברסיטה הממלכתית במוסקבה. כסטודנט, שאף לייסד עיתון לאומי יהודי ברוסית כדי להיאבק באנטישמיות במחוזות תחום המושב. משנת 1877, עבד כפרקליט בבית הדין המחוזי בסמרה והיה חבר בהנהלת בית המשפט. כינויו היה "החסיד המאושר", בשל נדיבותו ותרומתו. בשנת 1912 הוענק לו תואר "פרקליט המדינה", ואז פרש מחיי הציבור. בשנת 1921, היגר לברלין, שם ייסד קהילה של יהודים מרוסיה, ובשנת 1933 השתקע בצרפת.


ד"ר בנימין פורטוגלוב (1835-1936), נולד למשפחת סוחרים אמידה בעיר פולטבה (כיום באוקראינה) ולמד רפואה באוניברסיטאות של חארקוב ושל קייב. כבר בנעוריו, היה מעורב בפעילות מהפכנית. הוא נעצר כמה פעמים וגורש לעיר קאזאן, שם חי תחת השגחה משטרתית. הוא סיים את בית הספר לרפואה של קאזאן בשנת 1860 ועבר לסמרה ב-1871, שם חי עד מותו. היה שותף בפעילויות נדבניות וחינוכיות רבות בסמרה, ביניהן ארגון הרצאות בספרות, בהיסטוריה, ועוד, בתיאטרון העירוני, כחלק מ"תכנית חינוך פתוח". פורטוגלוב יזם ופיתח שירות רפואי אזורי לכל התושבים. השירות הורחב לבסוף לבית ספר מחוזי להכשרת סייעים רפואיים. הישג נוסף היה שיטה חדשה לטיפול באלכוהוליזם, שנהיה לבעיה קשה בקרב הקהילה היהודית. דעותיו באשר לעתידם של היהודים ברוסיה היו הפוכות מאלה של יעקב טייטל. פורטוגלוב היה בעד טמיעה מלאה של היהודים, והתנגד למה שכינה "האמונות הישנות ההרסניות" של היהודים שומרי המצוות, בנושאי מילה, שחיטה, ונישואין.

החיים היהודים בתקופה הסובייטית

בתקופת מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית, התיישבו בסמרה פליטים יהודים רבים, שחיפשו מקלט מאלימות נגד יהודים. בשנת 1926 חיו בסמרה כ-7,000 יהודים, שהיוו כ- 4 אחוזים מהאוכלוסייה. בשנות עשרים של המאה ה-20 הגבילו המפלגה הבולשביקית והקומסומול - ארגון הנוער של התנועה הקומוניסטית - את חיי הדת, כולל אלה של היהודים. ב- 1929 נהפך בית הכנסת הגדול לבית תרבות, ואחר כך - למפעל לחם. בית הספר היידי, שהיה בו גם בית ספר לדרמה, פעל עד שנת 1938.

בימי מלחמת העולם השנייה הוצבו בסמרה שלושים ותשעה משרדים סובייטים חשובים ושגרירויות זרות.

בשנות המלחמה נקשרו החיים יהודים בעיר בפעילותה של הוועד היהודי האנטי פשיסטי, אשר נוסד בסמרה באפריל 1942. יוזם הרעיון היה ראש הק.ג.ב. – נ.ק.ב.ד. לוורנטי בריה (1899- 1953), ומטרת הארגון הייתה להתגייס למען מדיניות החוץ הסובייטית והצבא הסובייטי, באמצעי תעמולה ותקשורת, וגם בעזרת קשרים עם יהודים בחו"ל, בעיקר בבריטניה ובארה"ב. אישי המפתח בארגון היו העיתונאי הנריק ארליק (וולף הרש) (1882-1941), מוותיקי ה"בונד" (המפלגה הסוציאליסטית היהודית) בפולין, וויקטור אלתר (1890-1941), חבר בוועד הפועל של ה"בונד" בפולין. ארליך, שבתחילת דרכו, משנת 1917, היה חבר בוועד הפועל של הסובייט בפטרסבורג בעת המהפכה הקומוניסטית, היגר אחר כך לפולין. בשנת 1939 נעצר ונכלא על ידי הסובייטים, ואז שוחרר כדי לארגן את פעילות הוועד האנטי פשיסטי. אלתר, חברו הקרוב, שוחרר גם הוא מן הכלא, וסייע לו. בסמרה יצרו השניים קשרים עם נציגויות זרות, בעיקר אמריקניות. הם הציעו להקים לגיון יהודי בארה"ב, ולשלוח אותו למשימות בחזית הרוסית-גרמנית. שניהם האמינו ביכולתם לשנות את המערכת הפוליטית הסובייטית, ולעשותה ליברלית יותר. בסוף 1942 נעצרו שוב,
באשמת "פעילות אנטי קומוניסטית". ארליך התאבד בכלא העירוני, ואלתר הוצא להורג.

סולומון מיכולס (1890-1948), שחקן ובמאי ידוע מהתיאטרון היידי הממלכתי במוסקבה, נתמנה ליו"ר הוועד האנטי פשיסטי. שכנא אפשטיין, עיתונאי יידי, ערך את עיתון "איניקייט" ("אחדות") של הוועד האנטי פשיסטי. בין היתר, היו חברים בארגון גם המשורר איציק פפר (1900-1952), חבר "בונד" לשעבר, הסופר אליה ארנבורג (1891-1967), הגנרל אהרון כץ (נפטר 1952) מהאקדמיה הצבאית הראשית ע"ש סטלין, ובוריס שימלוביץ' (נפטר 1952), המנתח הראשי בצבא האדום. שנה לאחר ייסודו, עבר הוועד האנטי פשיסטי למוסקבה ונהייה למרכז חשוב לתרבות יהודית ולספרות יידיש. ב-1952, כל חברי הוועד האנטי פשיסטי הואשמו בפעילות אנטי סובייטית, והוצאו להורג.

בשנת 1959 חיו בסמרה 17,167 יהודים. בשנת 1970, ירד מספרם ל-15,929, ב-1979 ל- 14,185, וב-1989 היה מספרם 11,464. מגמת הירידה שיקפה, בין היתר, את תחילת ההגירה לארצות הברית, לקנדה ולישראל בשנות ה-70 וה-80. הקהילה היהודית בסמרה המשיכה להתקיים בשנות ה-60 וה-70, וניסתה לשמר אורח חיים יהודי, למרות תופעת האנטישמיות בעיר. חברי הקהילה שכרו רב ושוחט. בבית הכנסת החסידי הישן התקיימו תפילות שבת ומועדים. באמצע שנות ה-80, חלה התעוררות בחיים היהודים בעיר, בעקבות תהליך הפרסטרויקה והפתיחות בברית המועצות. יהודי סמרה היו בין הראשונים בברית המועצות שיסדו מרכז תרבות יהודי (1986), וספרייה (1988).


החיים היהודים בימינו

בשנות סוף המאה ה-20 התחולל תהליך תחייה ושיקום. נוסדו כמה ארגונים חדשים, ביניהם ארגון יהדות פרוגרסיבית בשם "חיים", ארגון הנשים "אסתר", תנועת הנוער "שומרון - בני עקיבא", ועוד. נפתחו שלושה בתי ספר יהודיים של יום א', מועדון, ואוניברסיטה פתוחה. אגודת תרבות לעם הוציאה עיתון בתפוצה של 3,000 עותקים, אותו הפיצו לא רק ליהודים בסמרה, אלא גם בעיירות לאורך הוולגה ובעוד מקומות.

בשנות השלטון הקומוניסטי פעל בעיר רק אחד מבתי הכנסת, בית תפילה חסידי קטן. תחת הבניין מקווה קטן. מאז 1991, היה בית הכנסת מרכז הפעילות הדתית, תפילות שבת וחג, קידושים, בית ספר יום א', וגם בית תמחוי, ממומן בחלקו מתרומות.

בשנת 2002, החליט מושל סמרה להחזיר את בניין בית הכנסת הגדול, העמד רעוע ומוזנח, ליהודים. בית חב"ד, אחד משלושים ואחד ארגוני יהודיים בסמרה, השקיע בשיפוץ הבניין שלושה מיליוני דולרים, במטרה להפכו למרכז קהילתי יהודי בן ארבע קומות. ב-1992 התארגן בסמרה "המרכז היהודי הלאומי". הרב שלמה דויטש מתנועת חב"ד נתמנה לרב ראשי בשנת 2000. ב- 2001 נבחר רומן בייגל לנשיא הקהילה. בינואר 2002, לראשונה אחרי מאה שנים, הכניסו אל בית הכנסת ספר תורה חדש. כיום סמרה היא מרכז פעילות יהודית ל-35,000 יהודים באזור. בשנת 2003 חיו בה כ-10,000 יהודים, שהיוו 0.67 אחוזים מהאוכלוסייה.

1 תחום המושב נוצר בעקבות שלושה צווים של הצארית קתרינה השנייה (בשנים 1783, 1791, 1794), על מנת להגביל את מגורי היהודים לשטחים שסופחו מפולין לאורך הגבול המערבי, או לשטחים שנלקחו מהאימפריה העותומאנית לאורך חופי הים השחור. מאוחר יותר נוספו לתחום המושב שטחים מסופחים נוספים בהם הורשו יהודים להתיישב, אך עדיין נאסר עליהם להתיישב בשטחי רוסיה הישנים.

כתובות:

Jewish Community of Samara

Chapaevskaya str. 84 b b

Samara, Russia 443099

Tel: (7 8462) 33-40-64, 32-05-29

Fax: (7 8462) 32-02-42

Synagogue

Chapaevskaya str. 84 b

Samara, Russia 443099

Tel: (7 8462) 33-40-64, 32-05-29

Fax: (7 8462) 32-02

Jewish Day School "Or Avner"

Maslennikova ave. 40-a
Samara, Russia 443056
Tel: (7 8462) 70-42-74, 34-32-79.
Fax: (7 8462) 34-32-79

בריאנסק Bransk

עיר מדרום מערב למוסקבה, רוסיה.

האיזור היה מחוץ ל"תחום המושב" ברוסיה והיישוב היהודי בעיר התגבש רק במחצית השנייה של המאה ה-19, כשהתיישבו במקום משפחות של חיילים משוחררים מצבא הצאר, סוחרי-גילדה ויהודים אחרים שהיה להם היתר ישיבה מחוץ לתחום.

בסוף המאה ה- 19 היה מספרם 1,321. באוקטובר 1905 פקד את העיר גל פוגרומים. אחרי מהפכת 1917 גדל היישוב לכדי 2,500 נפש (1926; %9.1 מכלל האוכלוסיה).

בימי מלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את העיר באוקטובר 1941, תושביה היהודים שלא הצליחו להימלט בעוד מועד נרצחו.

מספר היהודים באיזור בריאנסק כולו ב-1959 היה קרוב ל-13,700. מספר היהודים בעיר בשנת 1970 נאמד ב- 4,000 - 6,000. במקום היה אז בית-כנסת אחד.

ארכאנגלסק

עיר לחוף הים הלבן, רוסיה.

גרעין של קהילה יהודית נוצר במקום בשנים 1856-1828, כאשר נהגו לשלוח מגויסים יהודיים למוסד הקאנטוניסטים בעיר. בסוף המאה מנה היישוב כ-250 איש ועם ביטול "תחום-המושב" בשנת 1917 הגיע מספר היהודים במקום ל-850 ב-1923, ובפלך כולו ל-1,450 (1926).

בימי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1941-1939, הוגלו לאיזור ארכאנגלסק יהודים רבים שגורשו מהשטחים שסופחו לברית המועצות.

שאדק SZADEK

עיר במחוז לודז' (LODZ), מרכז פולין.


שאדק הייתה עיר מסוף המאה ה-13, נעשתה עיר-מלך, וישיבת יהודים הייתה אסורה בתחומיה. במאה ה- 16 שימשה שאדק מרכז טקסטיל, אך דולדלה במגיפות ובמלחמות של המאה ה- 17.

יהודים מעטים התיישבו בשאדק במאה ה-17, למרות האיסורים, הגבלות התעסוקה וההשפלות. בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 היה האזור בשליטת רוסיה הצארית, והשלטון הרוסי ביטל את ההגבלות. מ-1802 החל המקום להתפתח, ונתגבשה קהילה יהודית בעיר.

תחילה הייתה קהילת שאדק מסופחת לקהילת לאסק (LASK). במחצית הראשונה של המאה ה- 19 נעשתה קהילה עצמאית, נבחר ועד-קהילה וקודש בית-עלמין.

ב-1921 ישבו בשאדק 535 יהודים. פרנסתם הייתה בעיקר על המסחר והמלאכה.

האזור שב לשליטת פולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנות השלושים נפגעה הקהילה מן המשבר הכלכלי והאנטישמיות שבא בעקבותיו.

פעילות ציונית הייתה בעיר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ונפתחו סניפי המפלגות הציוניות. "הציונים-הכלליים" היו רוב בקהילה.

בספטמבר 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, חיו בשאדק כ-480 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ המלחמה (1 בספטמבר) נכבש האיזור בידי הגרמנים כעבור כמה ימים. בימים הראשונים לכיבוש גורשו יהודים משאדק, ככל הנראה לזדונסקה-וולה (ZDUNSKA WOLA), ומשם מזרחה. רוב היהודים נותרו בעיירה ורוכזו בגטו באמצע שנת 1940.

הגיטו חוסל באוגוסט 1942, כשכל 405 היהודים שולחו למחנה ההשמדה חלמנו.

אסטראכן

עיר על הוולגה מדרום מזרח לסטאלינגרד (וולגוגראד), רוסיה.

מספר תושביה 276,000 (1956). בשנת 1968 התגוררו בה 2,000 - 3,000 יהודים ולהם שני בתי- כנסת - לאשכנזים ולעדות המזרח.

ב"חוקת היהודים" משנת 1804, בימי הצאר אלכסנדר הראשון, נכלל פלך אסטראכאן ב"תחום-המושב", אבל ב- 1825 נאסר על היהודים להתיישב בו וכעבור 10 שנים גורשו מן העיר אחרוני היהודים.

הישוב נתחדש כעבור זמן קצר על-ידי חיילים יהודיים שהוצבו במקום. במחצית השנייה של המאה ה- 19 הגיעו בעלי זכות מגורים מחוץ ל"תחום המושב" וב- 1866 הוקם בית-הכנסת האשכנזי. יהודי המזרח, שהיו באים לעיר לרגל עסקים, פתחו בית-כנסת משלהם (אחד מבתי- הכנסת הותקף בשנת 1964).

ב- 1926 התגוררו בעיר כ- 6,000 יהודים (3.4% מכלל האוכלוסייה).

סמולנסק Smolensk

עיר מחוז במערב רוסיה.


שלושה יהודים חוכרי מסים ישבו בעיר בסוף המאה ה-15. יהודים הוסיפו לשבת בסמולנסק בתקופת השלטון הפולני (1611- 1654). כששב האזור לשליטת רוסיה נאלצו היהודים להשתמד; המסרבים נהרגו או הוגלו לפנים רוסיה.

בתחילת המאה ה-18 התחילו יהודים מליטא להתיישב בעיר ובסביבה, ניהלו מסחר ועסקי חכירה ועוררו את התנגדות מתחריהם הנוצרים. ברוך בן לייב הקים בית-כנסת באחד הכפרים הסמוכים, והואשם בגיור קצין רוסי הגר והמגייר הועלו שניהם על המוקד.

ב-1727 ציוותה הצארית אנה לגרש את יהודי רוסיה, אך התירה לסוחרים יהודים לבוא לעיר לרגל עסקיהם, וכך למעשה לא פסק היישוב היהודי בסמולנסק. אמנם סמולנסק לא נכללה ב"תחום-המושב" אבל יהודים בעלי היתרים הוסיפו להתגורר בה ולתרום לפיתוח ענף העצים באיזור.

בסוף המאה ה-19 ישבו באיזור כולו כ-11,200 יהודים ובעיר 4,650 (%10 מכלל האוכלוסיה). ב- 1926 התפקדו בעיר בלבד 12,887 תושבים יהודים.

ב-1922 החרימו השלטונות את בית הכנסת הגדול, וב-1929 הועבר בית-המדרש למורים שייסדה ה"ייבסקציה" מסמולנסק להומל.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בסמולנסק כ- 2,250 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את סמולנסק באוגוסט 1941, בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ביוני אותה השנה. כבר בראשית הכיבוש ריכזו את יהודי העיר גיטו שהקימו בסאדקי. בחודשים יוני-יולי 1942 רצחו הגרמנים כאלפיים מיהודי הגיטו.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בסמולנסק. בסוף שנות השישים למאה ה-20 התגוררו בעיר כ-5,000 יהודים, לא היה בית-כנסת בעיר.

דרבנט

עיר בחבל קאוקאז, לחוף הים הכספי, דאגסטאן, רוסיה

יהודים יוצאי פרס ישבו בעיר כבר בימי הכוזרים ויש שמייחסים להם את הפצת היהדות בממלכה. עדות על היישוב היהודי מוצאים אצל בנימין מטודלה במאה ה-12. ומאוחר יותר מעיד עליהם נוסע גרמני.

במאה ה-17 ובמאה שלאחריה סבלו רבות במלחמות שהיו שכיחות באיזור, ורבים נאלצו לקבל עליהם את האיסלאם.

אחרי הכיבוש הרוסי בתחילת המאה ה-19 התרכזו בעיר יהודים מהאזורים הכפריים, ודרבנט נעשתה מרכז רוחני ל"יהודים ההרריים".

בתחילת המאה ה-20 מנתה הקהילה 3,500 נפש ואחרי מהפכת 1917 נוספו עליהם יהודים רבים שנושלו מאדמותיהם על-ידי המשטר החדש.

בשנות ה-60 היו יהודי המקום, צאצאי "היהודים ההרריים", מאורגנים בארבעה קולחוזים בקירבת העיר, ועסקו בגידול גפנים. אחרים היו בעלי מלאכה או עובדי תעשייה.

רובם עלו לישראל בסוף שנות השמונים למאה העשרים.

וורונז' Voronezh

עיר ברוסיה.

עד מהפכת 1917 היתה העיר מחוץ ל"תחום-המושב" היהודי וב-1847 ישבו בה רק 319 יהודים שהיו רשאים להתגורר מחוץ לתחום. כעבור חמישים שנה הגיע מספרם במחוז כולו ל-2,890 בקירוב, מזה 1,710 בערך בעיר עצמה.

הקהילה נפגעה במהומות אוקטובר 1905 ובמלחמת-האזרחים שבעקבותיה.

במפקד 1926 היו בוורונז' 5,208 יהודים (למעלה מארבעה אחוזים באוכלוסייה).

בימי מלחמת העולם השנייה היה האזור תחת כיבוש גרמני מיולי 1942 ועד ינואר 1943, והקהילה היהודית בוורונז' עברה סבל רב.

אחרי המלחמה הוסיפו יהודים לחיות בוורונז'. לפי מיפקד 1959 התגוררו בפלך כולו 6,179 יהודים, רובם בעיר עצמה, אך משערים כי המספר הנכון התקרב ל-10,000.

טומאשוב מאזובייצקי Tomaszow Mazowiecki

גם טומאשוב ראווסקי (RAWSKI)

עיר במחוז לודז', מרכז פולין.

הקהילה היהודית


לשם פיתוח כלכת העיר הזמינו בעליה, משפחת אצילים פולנים, אורגים ויזמים יהודיים להתיישב במקום בשנות ה-20 של המאה ה-19, וסוחרים יהודים קיבלו חלקות אדמה לבניית בתיהם. עד מהרה אירגנו היהודים את המסחר בתוצרת הטכסטיל המקומית. היהודים הראשונים בעיר עבדו כפועלים שכירים בבתי- האריגה המקומיים ובמרוצת הזמן נעשו רבים מהם מנהלי בתי המלאכה, ואפילו הקימו בתי-חרושת משלהם. ביוזמת התעשיין לייב התארגנה קהילה יהודית בטומאשוב ב-1831.

מעת חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 הייתה טומאשוב מאזובייצקי בשליטת רוסיה הצארית. אחרי כשלון המרד הפולני נגד הרוסים ב-1831 החרימה ממשלת ניקולאי ה-1 את נכסיו של בעל המקום הרוזן הפולני אנטון אדם אוסטרובסקי; הרוזן יצא לגלות בצרפת ושם כתב על שיפור מצב היהודים בפולין.

בשנות ה-50 היו בקהילה היהודית בעיר 1,880 איש. בסוף המאה ה- 19 היו כבר 9,320 יהודים בטומאשוב, %47 מכלל תושבי העיר. ב-1878 נחנך בית-הכנסת הגדול וב-1889 נפתח בעיר מטבח כשר בשביל 120 החיילים היהודים בחיל-המצב המקומי. תעשיינים תרמו להקמת מוסדות קהילה ובתי-חינוך.

התעשיין היהודי דוד בורנשטיין הקים בית חרושת לטכסטיל שעבדו בו רק פועלים יהודיים, והיה נסגר בשבתות ובחגים. יהודים עבדו גם בנגרות, בצביעת בדים, בבנייה, בהנהלת חשבונות ובניהול.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות פוליטית ופעילות ציונית בקרב הקהילה. פעלו בעיקר סניפי ה"בונד", "אגודת-ישראל" ו"פועלי ציון".

משנת 1926 שימש לודוויק פרונט כסגן ראש-העיר, ושמואל הלוי ברוט, מראשי ה"מזרחי" בפולין, ישב ברבנות בקהילה בשנים 1936-1928.

תיכון עברי מאוחד התקיים בקהילה מ-1921, ומ-1925 הופיע בה שבועון ביידיש.

ב-1931 הגיעה הקהילה ל-11,310 נפש.

בין ילידי המקום היו יהודה לייב פינסקר, בעל ה"אוטואמאנציפאציה", הסופר משה דולזנובסקי, ואלוף השחמט שמואל רשבסקי; בשנים 1858-1846 התגורר במקום גם חיים זליג סלונימסקי, מחלוצי הספרות המדעית בעברית.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בטומאשוב מאזובייצקי 13,000 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) נכבשה טומאשוב מאזובייצקי בידי הגרמנים. בדצמבר 1940 הוקם גיטו בשלושה מקומות בעיר ובמארס 1941 הובאו אליו יותר מאלפיים יהודיםמהעיר פלוצק. באפריל 1942 הוצאו להורג 100 יהודים, ובתוכם אנשי המחתרת. בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר נערכו אקציות בעיר ונשלחו לטרבלינקה בשני משלוחים שווים כ-14,000 יהודים.

1,000 יהודים נשארו בגיטו, שנעשה למחנה-עבודה עד לחיסולו ב-1943.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21


את השואה שרדו 200 מיהודי העיר , אך רק 5 מהם חזרו אליה אחרי המלחמה .

בית הכנסת המרכזי שנבנה בעיר בשנים 1878 - 1864 נשרף ע"י המקומיים והגרמנים בשנת 1939 יחד עם שני בתי מדרש שהיו בעיר .
על המגרש הריק שבו עמד בית הכנסת הגדול , נבנה אחרי המלחמה חניון למכוניות .

בית הקברות היהודי נוסד בשנת 1831 וקבורים בו אלפי אנשים . אחרי המלחמה בשנת 1947 הקימו בו אנדרטה לנרצחים בתקופת השואה . בהמשך בית הקברות הוזנח ופשטה בו עזובה . בית ההלוויות פורק וגם נהרס אוהל הצדיק אלישע יעקב ויליצקר .

בשנים 1999 - 1995 נעשה רישום של כול המצבות שנותרו בבית הקברות ופורסם בספר בישראל .

בשנת 2012 ניקו את בית הקברות תלמידי בית הספר רעות מירושלים .

סטארודוב (Starodub)

  
עיר בפלך בריאנסק (Bryansk Oblast), רוסיה.


היישוב היהודי בסטארודוב מוזכר לראשונה בקשר לפרעות חמיילניצקי ב-1649-1648, כאשר הקוזאקים כבשו את העיר ורצחו את תושביה היהודים.

מאוחר יותר היהודים שוב התיישבו בסטארודוב, אך בעת מלחמת הצפון, כאשר העיר נכבשה על ידי הצבא השוודי (1708), חיילים שוודיים הרגו כ-50 יהודים בעיר.

ב-1847 נמנו בסטארודוב 2,558 יהודים, ובשנת 1897 חיו בסטארודוב 5,109 יהודים (42% מכלל האוכלוסייה).

הקהילה הושפעה במידה רבה מחסידות חב"ד, שבאמצע המאה ה-19 הקימה בסטארודוב "ישיבה" גדולה. ה"ישיבה" נסגרה ב-1881 בפקודת השלטונות, בעקבות הלשנה של יהודי מן המשכילים, שטען שהחסידים מתחמקים משירות צבאי ועוסקים בזיופים ובהונאה.

בפרעות באוקטובר 1905 נהרגו מספר יהודים בעיר. תחת השלטון הסובייטי הקהילה ומוסדותיה התפרקו.

ב-1926 נמנו 3,317 יהודים בסטארודוב (26.6% מכלל האוכלוסייה).
 

ב-1941 בעת הכיבוש הגרמני כל היהודים שלא הצליחו להימלט נרצחו.

 

אין מידע על חיים יהודיים בסטארודוב אחרי המלחמה.

 

קאינסק (קואיבישב)


ראו: סיביר

רוסטוב Rostov

עיר מחוז על הנהר דון, רוסיה.


ב-1887 הוצאה רוסטוב מ"תחום המושב" ונאסרה הגירת יהודים נוספים אליה. בעיר כבר ישבו יהודים רבים, ועל אף האיסור הקהילה מנתה קרוב ל- 12,000 נפש בסוף המאה ה- 19 (כ-%10 מכלל האוכלוסייה).

בשנים 1910-1899 ישב בעיר הרב מטעם, משה אלעזר אייזנשטאט, ופעל לריסון ההתבוללות ולהגברת התודעה הציונית בקהילה. באוקטובר 1905 התחוללו פרעות ביהודי רוסטוב במשך שלושה ימים רצופים.

בזמן מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לרוסטוב פליטים רבים מאזורי הקרבות, וביניהם הצדיק מלובאביץ' ר' שלום דב שניאורסון (הוא נפטר ברוסטוב ב-1920).

ב-1926 נרשמו ברוסטוב 26,323 תושבים יהודים (%85).


בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נפלה רוסטוב פעמיים בידי הכוחות הגרמנים שתקפו את ברית המועצות בקיץ 1941. לבסוף נכבשה העיר, ומעט היהודים שעוד נותרו בה הושמדו בידי הגרמנים באוגוסט 1942.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר. לפי מיפקד 1959 התגוררו בפלך רוסטוב 21,500 יהודים ו-1,395 מהם הצהירו על יידיש כשפת אימם. האומדן הבלתי-רשמי לאותה תקופה היה קרוב ל- 30,000. באותה השנה נאסרה אפיית מצות בבית-הכנסת "מטעמי בריאות הציבור".

ב-1970 התפקדו בפלך כולו 18,190 יהודים. ברוסטוב לא היה בית-כנסת, לא רב ולא חזן.

טומסק

עיר בסיביר, מזרח רוסיה.


לפני מהפכת אוקטובר 1917 היה מחוז טומסק מחוץ ל"תחום-המושב"; ובכל זאת נוצר בטומסק יישוב יהודי במחצית הראשונה של המאה ה-19, כשהתיישבו שם יהודים גולים ויהודים יוצאי צבא (ביניהם קאנטוניסטים אחדים).

במחצית השנייה של המאה, כאשר הותר ליהודים בעלי-מקצועות להתיישב מחוץ ל"תחום- המושב", גדל היישוב לכדי 7,900 באיזור כולו, מזה 3,214 בעיר טומסק (1897).

באוקטובר 1905 הותקפו יהודים ואנשי אינטליגנציה רוסים, בעידוד השלטונות המקומיים.


ב-1969 התגוררו בטומסק, לפי אומדן, 5,000 יהודים. בית-הכנסת האחרון נסגר בפקודת השלטונות כבר ב-1959.

Bakhchisarai

Bakhchysarai 

A town in Crimea, now in Russia.

From the 16th to the 18th centuries it was the capital of the khans of Crimea. A settlement of Rabbanite Jews (Krimchaks) as well as of Karaites evidently existed in Bakhchisarai in the second half of the 18th century. In the 1870s the Karaites abandoned Chufut-Kale, approximately 1.1/4 mi. (about 2 km.) To the east, and moved to Bakhchisarai. A Jewish traveler in the 1870s found about 20 families of Rabbanite jews and some 70 Karaite families the Hebrew poet Saul Tchernichowsky wrote several poems about Bakhchisarai.

The community decreased after World War I. The remaining Jews were nearly all murdered during the German occupation in World War II.

סאראטוב

עיר תעשייתית על הוולגה, רוסיה.


סאראטוב הייתה מחוץ ל"תחום-המושב" ובאמצע המאה ה-19 נמצאו בה רק עשרות אחדות של משפחות חיילים יהודיים ויהודים מעטים התגוררו בה ללא היתר-ישיבה.

באביב 1853 הואשמו שלושה מיהודי המקום ברצח שני ילדים נוצרים, והפרשה הסעירה את הציבור ברוסיה שנים רבות. כאשר נכשלה החקירה בהוכחת האשמה מינתה הממשלה ועדה לחקירה נוספת ולבדיקת "העיקרים החשאיים של הקנאות היהודית". במהלך עבודתה החרימה הוועדה ספרי-קודש רבים, וב-1858 נתבקשה ועדה בראשות המומר דניאל חבולסון לבדוק אם יש הוכחות לחובת השימוש בדם נוצרי לצורכי פולחן; הוועדה לא מצאה דבר ואף על-פי כן החליטה מועצת המדינה שהוכחה אשמת השלושה, וב1860 הם נידונו לעבודת- פרך.

התיישבות יהודים בסאראטוב הייתה במחצית השנייה של המאה ובסופה התרכזו בה 1,460 איש (%1 מכלל האוכלוסיה). אחדים מהם נהרגו בפוגרומים באוקטובר 1905.

בשנים 1921-1919 התארגנה בעיר קבוצת אנשי "החלוץ" לקראת עלייה ("משמר הוולגה"); במיפקד 1926 נרשמו בסאראטוב 6,717 תושבים יהודיים (%3 מתושבי העיר).

בשנת 1960 ישבו בסאראטוב 15,000 יהודים והיה בית כנסת בעיר.

סימפירופול Simferopol

עיר בחצי האי קרים, אוקראינה. היום רוסיה


יהודים ממקומות אחרים בקרים ("קרימצ'אקים") ויהודים אשכנזים התחילו להתיישב בעיר סמוך להיווסדה לקראת סוף המאה ה-18. במאה ה- 19 גברה ההגירה מ"תחום-המושב", ובסוף המאה מנתה הקהילה קרוב ל- 9,000 איש (כ-%18 מכלל האוכלוסייה), מהם כ- 500 קרימצ'אקים. גם קהילה קראית בת אלף נפש הייתה בעיר.

40 יהודים נהרגו בפוגרומים באוקטובר 1905. במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים שלאחריה מצאו מקלט בעיר פליטים יהודים רבים.

ב-1926 התפקדו בסימפירופול 17,364 יהודים (כ-%20 מתושבי העיר). בשנות השלושים שימשה סימפירופול תחנת מעבר לעולים לארץ ישראל דרך קושטא.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939)ישבו בסימפירופול 2,500 יהודים.


בימי המלחמה נפלה העיר לידי הגרמנים בסוף אוקטובר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ביוני 1941), וכל היהודים שנתפסו בה הוצאו להורג.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר, ובמיפקד 1959 נרשמו שם 11,200 יהודים בקירוב. אותה השנה נסגר אחד משני בתי הכנסת במקום.

בסביבת סימפירופול טמונים בקבר-אחים 14,000 יהודים מחללי השואה, ולא הוקמה להם מצבה.

הקהילה היהודית בעיר בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2004 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 5000 נפש. בעיר יש שתי קהילות: אורתודוכסית ורפורמית.
הקהילה האורתודוכסית מפעילה מרכז קהילתי ובית כנסת בהנהלת נציג חב"ד, הרב מאיר ליפשיץ. מעבר לבית הכנסת ולמרכז, הקהילה מפעילה גם מקווה, ספריה, מטבח כשר, חינוך מבוגרים, מועדון ילדים, חברה קדישא, מרכז חסד, בית תמחוי, בית ספר תיכון לבנות, בית ספר גבוה לבנים וקייטנה בחופשות.

הקהילה הרפורמית בעיר מפעילה בית כנסת "נר תמיד", בהנהלת הרב מיכאל קפוסטין. הקהילה מונה כ- 150 חברים וניתן למצוא בה בית ספר של יום ראשון, מרכז חסד, תכניות לנוער וכן מחנות קיץ בחופשות. הקהילה נעזרת במתנדבים שמגיעים מארצות הברית.
בעיר יש בית כנסת נוסף וכן מרכז חסד "שמעון" ששייך לארגון הג'וינט היהודי ומנוהל ע"י ויקטוריה פלוטקינה. הג'וינט תומך גם במרכז הספורט "הלל" שנמצא אף הוא בעיר. כמו כן, יש בעיר מרכז תרבות "יד עזרא", בניהולו של אלכסנדר גלוצנסקי. בעיר קיימת נציגות של הסוכנות היהודית והמשרד של הפדרציה היהודית של קרים ממוקם בעיר.

כתובת בית הכנסת: רחוב מירונובה 24
כתובת דואר אלקטרוני: www.chabadcrimea.org

טלוסטה TOLSTOJE

(בפולנית TLUSTE, במקורות יהודיים: טויסט)

עיר במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בטלוסטה בסוף המאה ה-17. במחצית הראשונה של המאה ה-18 ישב בטלוסטה הבעש"ט (הבעל שם טוב), ר' ישראל בן אליעזר, ומכאן החל להפיץ את תורת החסידות. עד מלחמת העולם השנייה נשתמרה בבית-העלמין המקומי מצבת אמו של הבעש"ט.

תחילה היתה קהילת טלוסטה כפופה לקהילת צ'ורטקוב. מאמצע המאה ה-19 היה לטלוסטה רב משלה. בסוף המאה ה-19 היו רוב יהודי טלוסטה חסידי צ'ורטקוב, ויז'ניץ וקופיצינצה (KOPYCZYNCE), לכל זרם היה קלויז משלו ונאבקו ביניהם על השליטה במוסדות הקהילה.

ב-1900 ישבו בטלוסטה 2,172 יהודים שהיו כ-%60 מכלל תושבי העיר.

בתחילת המאה ה-20 נפתח בטלוסטה בית-ספר מיסודו של הברון הירש. בין שתי מלחמות- העולם הקימה "אגודת-ישראל" בית-ספר לבנות "בית-יעקב", ובחסותה של אגודת "תרבות" נפתח בית-ספר עברי. ב-1936 נפתחה גמנסיה יהודית פרטית למסחר. ב-1937 התחילו בבניית "בית-העם" שנועד לפעולות תרבות של יהודי העיר.

בין בני טלוסטה היו: הנריק ביגלאייזן (יליד 1855, נכדו של ר' נחמן קרוכמל), מוציא לאור של ספרים מדעיים-ספרותיים; ד"ר דב בר (ברנארד) ואכשטיין (1935-1868), חוקר תולדות יהודי אוסטריה; והמשורר שמשון מלצר (יליד 1909), שהנציח את הקהילה ביצירותיו.

תושביה הנוצרים של טלוסטה היו אכרים. היהודים התפרנסו ממסחר בתוצרת חקלאית, בעיקר בתבואה. משפחות אחדות עסקו בייצור יי"ש, ורוב בתי המרזח היו בבעלות יהודים. מוקד הפעילות הכלכלית היה יום השוק השבועי. מסילת הרכבת שנחנכה ב-1899 סייעה להגדלת היצוא החקלאי לגרמניה.

יהודים רבים היו בעלי מלאכה. בראשית המאה ה-20 הקימו יהודי טלוסטה בתי חרושת קטנים לייצור גרביים, אריגים, רשתות לשיער ומתפרות ללבנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נפגעו רוב העסקים בעיר, וקופת גמילת-חסד סייעה ליהודים להשתקם.

בשנות השלושים למאה העשרים ביצעו קבלני בניין יהודים ופועלים יהודים עבודות בנייה בעיר ובסביבה. ב-1931 בנה קבלן יהודי תחנת חשמל מרכזית בטלוסטה. ב-1937 הוקם בבעלות יהודית מפעל לבטון ולסיתות אבן לציפוי אומנותי.

בטלוסטה היו איגודים של סוחרים זעירים ושל חקלאים יהודים. אגודת "יד חרוצים" ריכזה את רוב בעלי המלאכה היהודים. כן היו בעיר ארבעה רופאים יהודים, ששה עורכי-דין ושופט יהודי אחד.

אחרי המשבר הכלכלי של שנות ה-30 גברה המצוקה הכלכלית בקהילה, מוסדות הקהילה וארגוני "ביקור חולים" ו"אגודת-נשים" סייעו לנזקקים. ב-1938 הוקם בטלוסטה ארגון של אלמנות ויתומים. ארגון יוצאי טלוסטה בארצות-הברית סייע בתרומות.

פעילות ציונית התחילה בטלוסטה בראשית המאה ה-20. ב-1906 פעלו האגודות "תקוות-ציון" - לגברים ו"רות" - לנשים. ב-1912 נוסדה "אגודה יהודית סוציאליסטית", ב-1923 נתארגן סניף "התאחדות". בין שתי מלחמות העולם היו בעיר סניפים של "הציונים הכלליים", "הציונים הרבזיוניסטים" "המזרחי" ו"ויצ"ו", כן פעלו סניפי "אגודת-ישראל" ו"הבונד". רוב תנועות הנוער הציוניות קיימו את סניפיהן בטלוסטה. בחסותן נפתחו קורסים ללימוד עברית, וליד ההסתדרות הציונית פעלה ספרייה ציבורית.

ב-1931 חיו בטלוסטה כ-1,700 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים שימשה טלוסטה מקום מעבר לפליטים ממערב פולין שניסו להמלט לרומניה. בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנסו הסובייטים לטלוסטה ב-17 בספטמבר.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) גוייסו צעירים יהודים לצבא האדום. קבוצות יהודים התארגנו לבריחה לפנים ברית המועצות עם הצבא האדום הנסוג, אולם רק מעטים הצליחו.

ב-6 ביולי 1941 פינו הסובייטים את טלוסטה, ולמחרת ניסו האוקראינים, שפרעו ביהודי הכפרים הסמוכים ורצחו כ-200 יהודים, לחדור לעיר. הכומר האוקראיני איזבולסקי ועורך הדין האוקראיני סימצ'יק פעלו למנוע את כניסתם. גם הכומר הפולני של טלוסטה הצטרף למאבק למנוע את פגיעת האוכלוסיה הנוצרית ביהודים.

ב-9 ביולי נכנסו לטלוסטה יחידות של צבא הונגריה, בת בריתם של הגרמנים. פרשים הונגרים הכניסו את סוסיהם לבית המדרש, והחלה חטיפת יהודים לעבודות כפייה.

ב-1 באוגוסט הגיעו לטלוסטה כ-2,000 יהודים שההונגרים גירשו מקרפטורוס (KARPATORUS). הקהילה הקימה ועד מיוחד לעזרת הפליטים. כעבור שלושה שבועות הובלו הפליטים לעיר קאמייניץ פודולסק (KAMIENIEC-PODOLSK) שבאוקראינה ושם נרצחו בידי הגרמנים עם עוד אלפי יהודים שגורשו מהונגריה.

ב-1 בספטמבר 1941 עברה העיר לשליטת הגרמנים. יהודים בני 12 ומעלה חוייבו לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן-דוד כחול. נאסר על יהודים להלך ברחוב הראשי או לצאת את העיר. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט נדרש לספק אנשים לעבודות-כפייה, למסור דברי-ערך לגרמנים ולערוך מפקד של יהודי העיר.

בסתיו 1941 גדלה מצוקת הרעב בעיר והיודנראט פתח מטבח ציבורי. בחורף 1942-1941 נדרש היודנראט לספק יהודים לעבודה בחוות חקלאיות ובמחנות עבודה בסביבת העיר. ביולי 1942 הייתה אקציה (פעולת חיסול) ביהודי טלוסטה, במהלכה שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC(, 200 קשישים וחולים ו-75 צעירות יהודיות. אחרי האקציה הראשונה הכינו יהודי טלוסטה מקומות-מחבוא.

ב-5 באוקטובר 1942 נערכה אקציה שנייה, כ-1,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. מאות נוספים נרצחו ברחובות טלוסטה, ביניהם תינוקות רבים, ונקברו בקבר אחים בבית העלמין היהודי בעיר.

בחורף 1942 מתו רבים מטיפוס הבהרות ומרעב. אנשי הגיסטפו נהגו לירות ביהודים שנראו בחצרות, וחטפו יהודים ברחובות לשם צירופם לשילוחי השמדה בעיר צ'ורטקוב (CZORTKOW). לטלוסטה המשיכו להגיע פליטים מישובי הסביבה.

ב-27 במאי 1943, באקציה השלישית, נרצחו בבית-העלמין כ-3,000 יהודים ונקברו בשני קברי- אחים. אחר-כך הרגו הגרמנים גם את 70 הצעירים היהודים שעסקו בכריית הבורות ובמיון בגדי-הנרצחים. עוד כ-800 יהודים נרצחו ברחובות העיר כשניסו להימלט. אלה שהצליחו להימלט מידי הגרמנים נרצחו בידי הכנופיות של אוקראינים. אחרי האקציה רוכזו כ-3,000 יהודים בגיטו, שהכיל רק כמה עשרות בתים.

ב-5 ביוני 1943 (ג' סיון תש"ג) חוסל הגיטו. כ-1,000 יהודים הובלו לבית-העלמין ונרצחו. ב-9 ביוני הועברו שרידי יהודי טלוסטה לצ'ורטקוב, והעיר הוכרזה "יודנריין" ("נקיה מיהודים").

יהודים ספורים שהצליחו בעזרת מכרים אוקראינים לצאת לעבר רומניה, הוסגרו לידי הגרמנים ונרצחו. יהודים שהסתתרו ביערות הסביבה נרצחו בידי לאומנים אוקראינים.

ב-1 בינואר 1944, עם התקרב החזית הרוסית, חוסל גם מחנה העבודה שליד טלוסטה, שכלל יהודים מהעיר והסביבה.

ב-23 במרס פינה הצבא הגרמני את העיר ובו ביום נכנסו יחידות הצבא הסובייטי. כ-100 יהודים, משרידי יהודי העיר ומחנה העבודה שיצאו לקראת הסובייטים, ניספו בהפצצת מטוסים גרמנים.

עם סיום המלחמה באזור חזרו לטלוסטה כ-100 יהודים. רובם עזבו את העיר ועלו לארץ-ישראל, אחדים היגרו לארצות אחרות.

שנות ה- 2000

לאחר השואה לא חודשה הקהילה היהודית במקום. בית העלמין היהודי השייך לעירייה פתוח ומגודר, אולם הוא אינו נעול וכל אחד יכול להיכנס. נכון לשנת 2006 היו במקום כ- 400 מצבות, שחלקן הגדול שבור ובחלקן הכתב על המצבה נמחק. כמו כן, ישנה במקום אנדרטה לזכר נרצחי השואה, אותה פוקדים לעיתים מבקרים בקבוצות או לבד.

ספישסקה סטארה וס SPISSKA STARA VES

(בהונגרית SZEPESOFALU, בגרמנית ALTENDORF)

עיר בצפון-מרכז סלובקיה.


ספישסקה-סטארה-וס שוכנת לרגלי הרי המאגורה (MAGURA) שבהרי הטאטרה הגבוהים, על גבול פולין. היישוב תועד לראשונה ב-1326, וזכה במעמד של עיר מידי זיגמונד, מלך לוכסמבורג, ב-1399. ב-1850 נעשתה ספישקה-סטארה-וס לעיר מחוז זאמאגורה (ZAMAGURA), רוב תושביה איכרים. עד 1918 הייתה העיר בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

נראה שיהודים ישבו בספישסקה-סטארה-וס כבר במאה ה-17, אך מועד ייסוד קהילה מאורגנת אינו ידוע. ידוע שבמאה ה- 18 היה במקום בית כנסת וככל הנראה גם בית עלמין. האגדה מספרת שב-1750 לערך, רב מפורסם ואחיו באו מרוסיה למות בספישסקה-סטאטרה-וס, כי מתוך עיסוקם בקבלה האמינו, שבבית העלמין שם ימצאו מנוחת עולם שלווה כמו בארץ ישראל. בפנקס קהילה שהשתמר ישנם רישומים משנת 1812, ומשנת 1850 נכתבו הפרטים הרשמיים בעברית ובהונגרית. בית התפילה מעץ, שמועד הקמתו אינו ידוע, נשרף ב-1760. במקומו הוקם בית כנסת ולצידו חדר תפילה למניין. סמוך לבית הכנסת עמד בית הקהילה, היו בו שלוש דירות: של משפחת הרב; של משפחת השוחט, ששימש גם כחזן ושל השמש ומשפחתו. כן היו שם מקווה טהרה ובית מטבחיים.

הקהילה הייתה אורתודוקסית, ויותר מתריסר קהילות קטנות בסביבה היו מסופחות אליה, בין מוסדותיה היו: "חברה קדישא", "אגודת נשים" וקופת גמילות חסדים. רב הקהילה הראשון שתועד היה הרב יואל בלוך. ב-1922 כיהן הרב מארק שטראסר ואת תפקיד נשיא הקהילה מילא ד"ר אוסקר שינפלד.

בסוף שנות העשרים ישב על כס הרבנות הרב מור פישר, אלכסנדר קיכל (KUECHEL) היה הנשיא, גזה מנגל (MANGL) סגן הנשיא ואדולף גולדברג שימש כגבאי. אז היו לקהילה כ-150 חברים. לימים נהייה גזה מנגל לראש הקהילה.

הילדים למדו בבית ספר ממלכתי וקבלו שעורי דת מהמורה יעקב אפל. מקצת התלמידים המשיכו בלימודיהם בגמנסיה הגרמנית בעיר קז'מארוק (KEZ'MAROK).

בשנות העשרים למאה ה-20 היו בין יהודי בספישסקה-סטארה-וס 11 סוחרים, 10 בעלי המלאכה ושלושה פונדקאים. כבר בראשית המאה היו במקום שני עורכי דין יהודים. מפקד הג'נדרמריה (עד 1920), יושב ראש משרד הדואר, מנהל בנק המלאכה והרופא היחיד במקום היו יהודים. בבעלות יהודים היו גם אחוזה כפרית, מנסרה, משרפת יין שרף, מפעל לליקרים, סיטונאות ומחסן מרכזי לטבק ואכסנייה.

היהודים הו שותפים לחיי החברה ולפוליטיקה בעיר. במלחמת העולם הראשונה התגייסו כמה יהודים לצבא וששה מהם נפלו בקרבות. בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שבין שתי מלחמות העולם, כשהוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, הכריזו רוב בני הקהילה כי הם בעלי לאום סלובקי. יהודים ישבו במועצת העיר, במשרדי המחוז, במכבי אש ובמוסדות אחרים. באותן שנים החלה גם פעילות ציונית.

הרב פישר התנגד לפתיחת קנים של "השומר הצעיר" ושל "מכבי הצעיר", אך התיר פתיחת סניפים של "המזרחי", של תנועת הנוער הדתי "בני עקיבא" ושל "בית"ר". ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 55 מיהודי העיר, 42 מהם הצביעו בעד "המזרחי".

בשנת 1930 חיו בספישסקה-סטארה-וס 218 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ובמארס 1939 נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית - גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי הכלכלה והחברה ובאביב 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה למחנות השמדה בפולין.

אנשי "משמר הלינקה" (מפלגת העם) היו פעילים בארגון וביצוע גירוש היהודים. בספישסקה- סטארה-וס היו ל"מפלגת העם" תומכים רבים. כבר מ-1933 טיפח פודולסקי, הדיקן הקתולי, את השנאה כלפי היהודים, סייע בגירושם והשפיע על תושבי המקום שלא להציל יהודים. נראה שרוב יהודי ספישסקה סטארה וס גורשו בין סוף מארס לסוף יוני 1942. הם שולחו דרך העיר פופראד (POPRAD) למחנות באזור לובלין ולמחנה אושוויץ, שם נרצחו רובם.

באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירושים ובמקום נותרו אז רק יהודים מעטים שהיו פטורים מגירוש וכאלה שמצאו מקום מסתור.

בקייץ 1944 פרץ מרד נגד המשטר בסלובקיה. הגרמנים נכנסו לסלובקיה כדי לדכא את המרד, והיהודים שעדיין היו באזור נמלטו להרים, ומקצתם הצטרפו ללוחמים הפרטיזנים.


ב-1945, אחרי המלחמה, חזרו לעיירה כתריסר ניצולים. הם נתקלו בעויינות התושבים, ובהם הדיקן פודולסקי ששירת את המשטר החדש, שעשו הכל כדי למנוע החזרת רכוש ליהודים.

בניין בית הכנסת נעשה למאגר תבואה, ולילה לפני שעמדו להסב אותו לאולם קולנוע - נשרף. פנחס קורח, אחד הניצולים, הצליח להוציא את ספרי התורה מהבניין, כמה מהם העביר לקז'מארוק ואת היתר קבר בבית העלמין היהודי. בשנות הארבעים המאוחרות עלו רוב הניצולים לארץ ישראל.

ב-1990, מבקרים מישראל רצו להוציא את ספרי התורה מקברם, ומצאו מגרש כדורגל במקום שהיה בית העלמין וספרי התורה לא נמצאו.

חבל ארץ גדול המתפרש מהרי אוראל במזרח ועד לרמות הגובלות באוקיינוס השקט, ומהים הארקטי בצפון לקזחסטן, סין ומונגוליה בדרום. אזור המזרח הרחוק הרוסי נחשב גם הוא לחלק מסיביר. פירוש השם "סיביר" הוא "ארץ התרדמה" בטאטארית, ו" סוף" או "קצה" בלשון האוסטיאק, אחת הלשונות המקומיות.

חבל סיביר נחלק לשני אזורים עיקריים. מערב-סיביר הוא האזור המיושב יותר, שגבולו הנהר יניסי. הוא סופח לאימפריה הרוסית עוד בסוף המאה ה- 16. באזור מזרח-סיביר, האוכלוסייה דלילה יותר. רק בסוף המאה ה- 19 החלו רוסים להתיישב במחוזותיו המרוחקים יותר.

מאז ראשיתה הייתה התיישבות בסיביר שם נרדף לגלות רוסית, להתיישבות בכפייה, למחנות עבודה ולבתי כלא. כבר בתחילת המאה ה- 17, כאשר החלה נסיכות מוסקבה המתפתחת להביס את ממלכת פולין-ליטא, יסד מיכאיל רומאנוב (1613-1645), הצאר הראשון לשושלת רומאנוב, משרד נפרד לענייני סיביר. על פי צו מ- 1635, נשלחו כל שבויי המלחמה הליטאים, הגרמנים והיהודים להתיישבות כפויה בסיביר. מדיניות זו נועדה להעצים את פיתוחה של נסיכות מוסקבה על ידי יישוב סיביר, ובה בעת גם להיפטר מיריבים פוליטיים לא רצויים. גם הצאר הבא בשושלת, אלכסיי (1645-1676) המשיך במדיניות זו. במסגרת המאבק הפנימי על הכס, העניש אלכסיי את יריביו הפוליטיים ואת תומכיהם בהגליה לסיביר. בשנת 1659 היו בין הגולים היו גם כמה עשרות "זרים" - יהודים וגרמנים ממחוז סלובודה הגרמני (עד תחילת המאה ה- 18 כל הזרים ברוסיה נקראו "גרמנים"), אשר כמה מיריבי הצאר חיפשו מקלט בבתיהם.

בתחילת המאה ה- 18 שלחה החברה הגיאוגרפית של האימפריה הרוסית כמה משלחות מדעיות לסיביר, לחקור את האזור. הם גילו משאבים טבעיים רבים, כגון גז, פחם, זהב, ברזל, כסף, נחושת ועוד. על כן הוחלט לייסד רשת של מפעלים ופרוייקטים בבעלות מדינות במטרה לעודד פיתוח תעשייתי של האזור על ידי ניצול המשאבים החדשים שנתגלו. מפעלים כאלה נוסדו בנרצ'ינסק, באצ'ינסק, בלאינסק (קואיבישב), בלאנסק (קראסנויארק), ובניז'נאודינסק. כוח העבודה היה מורכב בעיקר מאסירים פוליטיים ומנהליים, ובהמשך גם מאסירים פליליים.

ראשיתה של הקהילה היהודית בטובולסק

בין המתיישבים הראשונים בעיר טובולסק (על הנהר אירטיש, מערב סיביר) היו, בנוסף לסוחרים, גם אסירים פוליטיים ומנהליים יהודים. באותה תקופה החלו יהודים לייסד קהילות ברחבי סיביר. התיעוד הראשון של קהילה יהודית בטובולסק הוא מסמך משנת 1813, בו מוזכרים חברה קדישא, בית עלמין יהודי, ובית תפילה. ב- 1816 תרם סוחר יהודי בשם פרייסמן 10,000 רובלים בזהב לבניית כנסיה רוסית אורתודוכסית, מה שהקנה לו את הזכות להתיישב בעיר עם כל משפחתו, ולפתוח בית-כנסת עבור הקהילה היהודית המקומית. הקהילות החדשות בסיביר היו גדולות מספיק להבטיח שמירת המסורת ואורח החיים היהודיים. היהודים הורשו ללמוד תורה ותלמוד.

ראשיתה של הקהילה היהודית בקאינסק (קואיבישב)

בתחילת המאה ה- 19 עבר המרכז היהודי לקאינסק. הרוזן מיכאל ספראנסקי (1772-1839), ראש ממשלה רוסי שהודח ונתמנה בהמשך למושל סיביר, כתב ביומנו "קאינסק היא התיישבות חדשה. מה שמפתיע אותי כאן הוא המון הצוענים והיהודים". הגיאוגרף הנודע סרגיי מאקסימוב (1831-1901), שעבר בקאינסק, כתב "בגלל האוכלוסייה היהודית הגדולה נהייתה העיר דומה לערים רוסיות במערב האימפריה הרוסית. הם [היהודים] מהווים ארבע חמישיות מכלל אוכלוסיית העיר, לובשים בגדים יהודיים מסורתיים ומגדלים פאות. הנוכחות היהודית שינתה את העיר והפכה אותה לאחד מהמרכזים הכלכליים בשטחי סיביר". קאינסק נהייתה אחד המרכזים לסחר בפרוות, שהיה להן ביקוש רב במערב אירופה. בכל שנה שלחו הסוחרים היהודים משלוח פרוות מיוחד ליריד בלייפציג. בעיר, שאוכלוסייתה הכללית מנתה 700 תושבים, היו 70 סוחרים, כולם יהודים. אחרי 1820, עם גילויים של מכרות זהב חדשים בהרי אלאטי, לא רחוק מהעיר, עלה מספר הסוחרים. היהודים בקאינסק היו בעליהם של 23 מהבתים הגדולים והעשירים בעיר.

המחצית הראשונה של המאה ה- 19

חוק משנת 1812 התיר לבעלי מלאכה ולסוחרים יהודים לעזוב את כפריהם במחוזות המערביים של האימפריה הרוסית ולהתיישב בסיביר. ובכל זאת, עדיין הגורם העיקר בגידול האוכלוסייה היהודית בסיביר היו יהודים גולים. מתיישבים יהודים חדשים שמרו בדרך כלל על קשרים קרובים עם קרוביהם במקומותיהם הקודמים.

אחת הבעיות העיקריות שניצבו בפני הגברים היהודים מקרב המתיישבים החדשים, הייתה הקמת משפחה. שדכנים רבים נדדו ברחבי סיביר לספק לגברים יהודים כלות ממחוזות מערביים, עבור סכום של 50 עד 200 רובלים בזהב. למרות שהיהודים בסיביר נודעו כחתנים אמידים, לא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו סכום כזה לשדכן. באפריל 1817 פרסמה הממשלה צו מיוחד שהתיר לכל תושבי סיביר, כולל יהודים, לשאת נשים מקרב האוכלוסייה המקומית, בתנאי שהללו יתנצרו או יתגיירו. במקרים רבים נהיו נשים אלה אדוקות מאד, אף יותר מבעליהן, ונודעו במסירותן הדתית. על גברים יהודים נאסר לשאת נשים נוצריות. כמו כן, גברים יהודים לא הורשו לבוא בעקבות נשותיהם הגולות. רק נשים יהודיות ובנותיהן (אך לא בניהן), הורשו לבוא בעקבות בעליהן היהודים לגלות סיביר.

לעתים קרובות הואשמו הסוחרים היהודים בשוחד, בגניבה ובסחר לא-חוקי בזהב, בפרוות ובאבנים טובות. על כן, מ- 1820, הוחלט ליישב אותם עוד מזרחה, רחוק יותר מהמפעלים בבעלות המדינה שבהרי אוראל. מחוזות אומסק וטובולסק נבחרו כיעדים החדשים להתיישבות יהודית כפויה. על מנת להרחיב את אוכלוסיית סיביר ובו בזמן לעודד יהודים מאזורים צפופי אוכלוסייה במערב רוסיה להתיישב באזורים החדשים, יצא בנובמבר 1836 צו, על פיו יקבל כל מתיישב שטח אדמה של כ- 140 דונמים לעיבוד, כולל ציוד חקלאי ראשוני, בקר, ציוד משק ואספקת מזון לחצי שנה, וכן סכום כסף לכיסוי הוצאות נסיעה ומגורים. אלפי משפחות יהודיות היו מוכנות להגר באזורים החדשים, אולם בינואר 1837 הוחלט באופן לא צפוי להפסיק את יישוב היהודים בסיביר, בנימוק "מדיניות זו תכפיל את מספר היהודים, אשר 'יקלקלו' את האוכלוסייה המקומית, שכן ידועים היהודים בעצלות, גניבה, שוחד, וחוסר אמונה". אף על פי כן הורשו 1367 יהודים חדשים להתיישב במחוזות אומסק וטומסק.

הממשל הצארי הטיל הגבלות חדשות על אסירים יהודים מנהליים ופוליטיים. הם הורשו להתיישב רק במחוז יאקוצק ובאזור אגם באיקל. נשותיהם הורשו להצטרף, אך בנים מתחת גיל 18 אולצו להתנצר ולהצטרף ל"קנטוניסטים" (חטופים). בחורים מעל גיל זה נאלצו להישאר בכפרי תחום המושב.

המחצית השנייה של המאה ה- 19

בשנת 1855 עלה אלכסנדר השני לכס המלוכה הרוסי. הוא נודע בתפיסותיו הליברליות וניסה ליישם רפורמות פוליטיות ומינהליות. מוסד ה"קנטוניסטים" בוטל. סוחרים יהודים מכפרי תחום המושב הורשו להתיישב בערים, ולהצטרף לאיגודים מסחריים. יהודים הורשו לרכוש אדמות בחלקים מסוימים של האימפריה הרוסית ולפתוח עסקים פרטיים קטנים. הוכנסו כמה שינויים למעמדם החוקי של היהודים בסיביר. ילדים וילדות ילידי סיביר היו זכאים לקבל חינוך בבתי ספר ציבוריים ולבחור מקצוע. צווים נוספים מ- 1868 ומ- 1875 התירו לחיילים יהודים בדימוס ולבעלי מלאכה להתיישב בכל חלקי סיביר.

הקהילות היהודיות בסיביר, בעיקר בערים הגדולות, החלו להתפתח ולצמוח. ב- 1859 נפתחה ישיבה, וכעבור שנה מכללה טכנולוגית לגברים יהודים, בה למדו מעל למאה תלמידים. במהירה נוסד גם בית-כנסת חדש ובית עלמין יהודי. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 חיו בעיר טומסק 2,089 יהודים, שהיוו 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

הקהילות היהודיות בערים הגדולות הורשו בדרך כלל להקים בית-כנסת ו"חדר". בטובולסק חיו 1,500 יהודים, שהיוו 8.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בקאינסק היו היהודים 8 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בכל המסמכים הרשמיים מאותה תקופה מודגש כי יהודי סיביר, שהתפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה, היו אמידים מאד.

אחרי רצח אלכסנדר השני (1881), בוטלו רוב הפריבילגיות שהוענקו ליהודים. למרות זאת, השלטונות המקומיים בסיביר, אשר הפיקו תועלת מפעילותם הכלכלית של היהודים, העדיפו להעלים עין מן ההנחיות החדשות, שהגיעו מסט. פטרסבורג, ולא ליישמן.

על פי מפקד אוכלוסין מ- 1897, חיו בסיביר 34,477 יהודים, רובם בערים. הם היוו 0.6 אחוז מאוכלוסיית סיביר. בעקבות פתיחתה של מסילת הברזל הטרנס סיבירית ב- 1904, הגיעו יהודים רבים לסיביר, סוחרים , בעלי מלאכה, ופועלים חקלאיים מתחום המושב. האוכלוסייה היהודית גדלה ל- 50,000 בשנת 1911, והוסיפה לצמוח בתחילת המאה ה- 20. כ- 84 אחוזים מהסוחרים בסיביר היו יהודים.

המחצית הראשונה של המאה ה- 20

אורח החיים של היהודים בסיביר נבדל מזה של אחיהם בתחום המושב. רובם הלכו לבית-כנסת רק בחגים הגדולים (ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח ושבועות), פתחו חנויותיהם בכל ימות השבוע, כולל בשבתות ובחגים, לבשו לבוש אירופאי ונשאו שמות פרטיים ושמות משפחה רוסיים או בעלי צליל רוסי. כמו כן, התעלמו בדרך כלל מן ההבדלים בין חסידים לליטאים. בבתי-הכנסת לא היו ספרי תורה עתיקים או תשמישי קדושה מיוחדים. עם זאת, החינוך היהודי היה חשוב ליהודים בסיביר. מרצונם תרמו כספים לבתי הספר היהודיים ולצרכי קהילה אחרים.

סיביר הייתה ידועה כמרכז של פעילות ציונית ופוליטית. בין הגולים הפוליטים היו יהודים ממפלגות שונות: בונדיסטים, מהפכנים סוציאליסטים, דמוקרטים-סוציאליסטים (בולשביקים ומנשביקים), ציונים-סוציאליסטים, ופועלי ציון. ב- 1903 התקיים בטומסק הקונגרס הראשון של ציוני סיביר, ובו השתתפו נציגים מ- 13 קהילות יהודיות. בימי מלחמת העולם הראשונה (1914- 1918) הוצפה סיביר ביהודים מאוכזבי המשטר הפוליטי ברוסיה, וכן בפליטים מתחום המושב. באוגוסט 1917 קיימו נציגי ה"בונד" בסיביר ועידה באירקוצק. בשנים 1918-1922 פרסם ה"בונד" עיתון של התנועה בסיביר. בתום מלחמת האזרחים ב- 1921, סופחה סיביר לפדרציה הרוסית. יהודים רבים הואשמו בשיתוף פעולה עם אויבי השלטון הסובייטי. חלקם הוצאו להורג ואחרים עזבו לסין, למונגוליה ולארץ ישראל. רכושם הפרטי של יהודים אמידים הוחרם וכן רכוש קהילות, כולל בתי-כנסת. בשנת 1922 השיבו הבולשביקים חלק מהרכוש לקהילות היהודיות. ה Evsektsia , המחלקה היהודית במשרד הפנים הסובייטי, יזמה פתיחתם של כמה מועדוני תרבות לפועלים יהודים, תיאטראות יהודיים, בתי ספר וספריות בערי סיביר.

במפקד האוכלוסין של 1926 נמנו בסיביר 32,750 יהודים. 28,972 מהם חיו בערים ו- 3,778 בכפרים.

בשנת 1928, בתמיכת ה Evsektsia, החליט השלטון הסובייטי להקים אוטונומיה יהודית במזרח סיביר, שמרכזה בבירוביג'אן. אין נתונים מדויקים אודות מספר היהודים שהגיעו לשם בשנים 1928-1936. ההנחה היא כי מספרם היה כ- 30,000 , וכי הגיעו בעיקר מהאזורים המערביים של ברית המועצות.

המחצית השנייה של המאה ה- 20

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939-1945), הגיע לסיביר גל הגירה יהודי נוסף. מפעלי תעשייה ומוסדות רבים להשכלה גבוהה, כולל האקדמיה הסובייטית למדעים, פונו ממרכז ברית המועצות לסיביר ולמרכז אסיה. צוותיהם של המוסדות המפונים כללו יהודים רבים ומשפחותיהם. אחרי המלחמה החליטו רבים מהם להישאר בסיביר, ולא לשוב למקומם הקודם. כתוצאה מכך גדלה האוכלוסייה היהודית בסיביר ביותר מ- 10,000 תושבים.

מתחילת שנות ה- 50 ועד אמצע שנות ה- 80 הייתה האנטישמיות מצד המדינה שכיחה מאד. יהודים רבים הואשמו בפעילות ובתעמולה אנטי סובייטית, והוגלו לסיביר, ואילו אחרים עברו ממרכז רוסיה לסיביר מרצונם, כדי לחמוק מדיכוי סובייטי. באותה תקופה נסגרו כל מרכזי התרבות והדת היהודיים, למעט כמה מוסדות יהודיים סובייטים "לדוגמא", ביניהם בתי-כנסת אחדים, עיתונים, והתיאטרון בבירוביג'אן. חיי התרבות והרוח היהודיים ירדו למחתרת. כמעט בכל עיר גדולה היו קבוצות חשאיות שלמדו עברית, יהדות, והיסטוריה יהודית וישראלית.

מאז סוף שנות ה- 80 ומיוחד מאז התמוטטות הגוש הסובייטי, מתחוללת בקרב יהודי סיביר תחייה קהילתית ותרבותית. בבירוביג'אן נפתח מחדש בית ספר יהודי. בעריםטומסק, אומסק, וקואיבישב (היא קאינסק) מתקיימים קורסים ללימוד עברית ומסורת יהודית. אף כי יהודים רבים עלו בתקופה זו לישראל, בחרו רבים אחרים להישאר בסיביר.

בסוף המאה ה- 20 מעריכים כי חיים בסיביר בין 25,000 ל- 30,000 יהודים.


אישים ופועלם:

קונסטנטין קאופמן פטרוביץ' (1818-1882). גנרל רוסי נודע. כבש שטחים גדולים במרכז אסיה ובסיביר עבור האימפריה הרוסית. במשך שני עשורים היה מושל טורקסטאן וסיביר.

הוראציו גינצברג (1833-1909). סוחר רוסי ופילנתרופ נודע. מייסד "חברת לנה גולדפילד". הוא וילדיו אחריו שלטו למעשה בכל ייצור הזהב בסיביר לפני המהפכה הבולשביקית של 1917. כהכרה בהישגיו ובשירותיו למען רוסיה הוענק לו תואר ברון.

לב דוידוביץ' טרוצקי (ברונשטיין) (1879-1940). מהפכן, ממנהיגי המהפכה הבולשביקית ברוסיה. בינואר 1898 נעצר באשמת פעילות מהפכנית, וריצה שנתיים במעצר. אחר כך הוגלה לכפר הקטן אוסט-קוט בסיביר. ב- 1902 הצליח, בעזרת דרכון מזויף, להימלט תחת השם טרוצקי, שלקח מאחד משומריו הרוסים ואימץ כשם המהפכה שלו. במהפכה הרוסית הראשונה (1905-1907) נעצר טרוצקי שנית והוגלה לכפר אובדורסק באזור הארקטי בסיביר. הוא נמלא שוב ב- 1907.

אברהם הרצפלד (פוסטרלקו) (1888-1973). מנהיג פועלים ישראלי. הצטרף למפלגת הצ"ס (ציונים סוציאליסטים) ב- 1906. ב- 1909 נעצר על פעילות מהפכנית והפצת ספרות לא חוקית. ב- 1910 נשפט למאסר עולם עם עבודת פרך ונשלח לכפר קטן ליד יאקוצק בסיביר, אך ב- 1914, הצליח להימלט ועלה לישראל. כיהן כחבר כנסת בשנים 1949-1965.

הלפרן לייוויק (1886-1962). משורר יידי. בונדיסט מאז 1902. נעצר ב- 1906 באשמת הפצת ספרות לא חוקית. אחרי 4 שנים בכלא בסט. פטרסבורג ובמוסקבה, שם כתב כמה ספרים ביידיש, הוגלה ב- 1911 לכפר ויטים ליד נהר לאנה. נמלט בקיץ 1913 ואחר היגר לארצות הברית.

אלכסנדר אברבוך (יליד 1974), אתלט ישראלי, קופץ במוט. יליד אירקוצק, סיביר. עלה לישראל ב- 1999. הישגיו המרשימים כוללים ניצחון בדקאתלון האירופי של 1997, מדליית ארד באליפות העולם באתלטיקה בסביליה ב- 1999, מדליית כסף באליפות העולם באדמונטון, קנדה, ומדליית זהב באליפות אירופה ב- 2002.

סבסטופול Sevastopol

עיר בחצי-האי קרים, אוקראינה, היום רוסיה.

יהודים התיישבו בסבסטופול בסוף המאה ה- 18, זמן קצר אחרי שנוסדה. היהודים הראשונים היו יוצאי גליציה שבפולין, סוחרים ובעלי-מלאכה, והתפרנסו מאספקת מצרכים לחיל המצב שחנה בסביבות העיר. סבסטופול נעשתה בסיס ימי ראשי בים השחור ועם התפתחותה התפתחה גם הקהילה היהודית.

ב- 1825 פקדה את הקהילה מגיפה קשה, וכעבור שבע שנים נאסרה הישיבה בעיר על כל היהודים פרט לאלו ששירתו בצבא. הגזירה לא חלה על עדת הקראים המקומית.

מ- 1859 הותרה הישיבה בעיר ליהודים שהיו סוחרי גילדה ובעלי-מלאכה, ובשנת 1880, אחרי הקלות על ישיבת-ארעי של יהודים, מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר 400 נפש.

מועדון לחיילים יהודים הוקם ב- 1874. ב- 1884 הקימו היהודים בית-כנסת. סוחרים יהודים השתלבו בסחר-חוץ, ותוך פחות מעשרים שנה גדל מספר היהודים בעיר ל- 3,910, ביניהם 70 משפחות של "קרימצ'אקים". בנוסף היו בסבסטופול 830 יהודים קראים.

ב- 1907 פונו יהודים מחלקים שונים בעיר ואחרי מהפכת 1917 שוב גברה ההגירה היהודית למקום. ב-1926 מנתה האוכלוסייה היהודית יותר מ- 5,200, שהיו 7 אחוזים מכלל האוכלוסייה).

בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941, נפלה העיר לידי הגרמנים ביולי 1942. אנשי הצבא הסובייטים פונו, יהודי העיר, מקצתם הצטרפו לפרטיזנים ואת הנותרים רצחו הגרמנים.

אחרי המלחמה שבו יהודים מעטים לחיות בעיר. בסוף שנות ה- 60 של המאה העשרים עוד עמד על תלו בית כנסת אחד קטן.

הקהילה היהודית בעיר, בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2013 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 5000 נפש. בעיר יש קהילה מרכזית ובה בית כנסת בהנהלת הרב בנימין וולף. יושב ראש הקהילה הוא י. פרדקין. הקהילה מפעילה מרכז קהילתי, בית כנסת, מקווה, מועדון נשים וילדים, גן ילדים, בית ספר "אור אבנר", אוכל כשר, חנות למוצרי מזון כשרים, יודאיקה, ספריה, חינוך מבוגרים, חברה קדישא, מרכז חסד ובית תמחוי .

בעיר יש קהילה נוספת שמחזיקה מרכז חסד "שחר". בנוסף יוצא לאור בעיר עיתון יהודי בשם "השחר" שהעורך שלו הוא בוריס גלמן. הקהילה השלישית בעיר היא הקהילה הרפורמית. כמו כן, בעיר יש בית קברות יהודי ישן - חלקו הרוס וחלקו עדיין קיים. בנוסף פזורות בעיר אנדרטאות לזכר קורבנות השואה והחיילים היהודיים שנפלו על הגנת העיר.

כתובת בית הכנסת : רחוב לומונוסובה 32
כתובת דואר אלקטרוני: chabadsevas@mail.ru

מוסקבה

בירת רוסיה. עד 1991 (שנת פירוקה של ברית המועצות) בירת ברית המועצות.


מאות בשנים היתה מוסקבה עיר סגורה בפני יהודים, רק סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לעיר לרגל עסקיהם. אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) וסיפוח חלקים ממנה לרוסיה הצארית, גדל מספר הסוחרים האלה, בעיקר מאנשי שקלוב שהיתה אז עיר מסחר חשובה בשטחים החדשים. בין יהודי שקלוב בלט אז איש-העסקים נתן נטע נוטקין.

סוחרים יהודים שהו במוסקבה לעבודתם, מילאו תפקיד חשוב בפיתוח היצוא ממוסקבה לאזורי המערב והדרום, וחוגי התעשיה בעיר נטו לתמוך בזכויותיהם, שלא כציבור הסוחרים שתבע לאסור את פעילות היהודים בעיר. ב-1828 הותרה שהותם בעיר של יהודים סוחרי הגילדה הראשונה והשנייה, אך הוגבלה לחודש ימים בלבד. נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר עצמה. כדי להקל את הפיקוח עליהם נאלצו היהודים להתאכסן רק באכסנייה מיוחדת, שהכנסותיה שימשו להחזקת מרפאת-עיניים עירונית. כעבור שנים אחדות הותר הביקור בעיר גם לסוחרים מהגילדה השלישית, באותם התנאים ולתקופה של עד שישה חודשים.

בעלות אלכסנדר השני על כס המלוכה ב-1855, הותרה ישיבה ארעית של סוחרים יהודים בכל חלקי-העיר. ישוב של קבע נוצר על-ידי חיילים משוחררים ("קאנטוניסטים") שנשאו להם נשים מ"תחום-המושב"; ב-1858 הגיע מספר היהודים במחוז מוסקבה כולה ל- 444, מהם 104 נשים.

התגבשה קהילה ומספר היהודים במוסקבה גדל במהירות, לאחר שהותרה הישיבה בפנים רוסיה לסוחרים מן הגילדה הראשונה, לבוגרי אוניברסיטה ולבעלי-מלאכה. בין היהודים היו בעלי הון כאליעזר פוליאקוב, ראש הקהילה ומגדולי הבנקאים ברוסיה, וקלונימוס זאב ויסוצקי. בשנים 1884-1865 שימש ברבנות במוסקבה חיים ברלין וב-1869 העמידה הקהילה את ר' שלמה זלמן מינור (זאלקינד), בוגר בית-מדרש ממשלתי לרבנים בווילנה, כרב מטעם.

ב-1882 היה מספר היהודים בעיר 12,000 בערך וכעבור שמונה שנים כמעט פי שלושה מזה (%3 מכלל האוכלוסיה). מושל העיר, הנסיך דולגורוקוב, נטה חסד ליהודים והמינהל העירוני העדיף להתעלם מן העבירות על תקנות המגורים (תמורת מתן בסתר).

הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ', שנתמנה כמושל העיר ב-1891, ראה את עיקר תפקידו ב-14 שנות כהונתו "לשמור על מוסקבה מפני היהודים". ערב פסח תרנ"א (1891) בוטלה זכות הישיבה של בעלי-המלאכה וניתנה להם שהות של שלושה חודשים עד שנה לחסל את רכושם בעיר. העניים גורשו ל"תחום-המושב" ברכבות לפושעים. באוקטובר אותה השנה נאסרה ישיבתם של צאצאי הקאנטוניסטים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. גירוש היהודים מהעיר הגיע לשיאו בחורף 1892, כאשר הוכרז על הענקת פרס על גילוי יהודים "בלתי-לגליים". פנייה של סוחרים ובעלי-תעשיה בדבר הנזק הצפוי לכלכלת העיר מגירוש היהודים הושבה ריקם. לפי מקורות המשטרה גורשו ממוסקבה כ-30,000 יהודים; נשארו כ-5,000 משפחות קאנטוניסטים, סוחרים נכבדים ומשרתיהם, ובעלי מקצועות חופשיים. בית-הכנסת הגדול נסגר, והרב מטעם גורש מן העיר בשל התנגדותו לסגירה (בית-הכנסת נפתח מחדש ב-1906).

ב-1902 נרשמו במוסקבה 9,339 תושבים יהודיים, ומחציתם הצהירו על יידיש כשפת-האם. ב- 1893 נבחר כרב מטעם ר' יעקב מאז"ה, ושימש מנהיגה הרוחני של הקהילה עד למותו ב-1923. ב-1911 למדו במוסדות החינוך הגבוה במוסקבה כ-700 סטודנטים יהודיים.

בשנה השנייה למלחמת-העולם הראשונה התחילו לזרום למוסקבה פליטים משטחי-הכיבוש הגרמניים ועד מהרה נעשתה העיר מרכז יהודי. הוקמו בתי-דפוס עבריים, ביישוב סמוך למוסקבה (בוגורודסק) נפתחה "ישיבה גדולה" נוסח ליטא, הונחו היסודות לתיאטרון "הבימה", נתקבל רשיון להוצאת שבועון עברי ("העם"). בחוגי העשירים נמצאו בעלי תודעה לאומית שתמכו במפעלי תרבות והשכלה, בפרט לאחר מהפכת פברואר 1917. "העם" נעשה לעיתון יומי ונוסדו שתי הוצאות-ספרים חשובות ("אמנות", על-ידי הלל זלאטופולסקי וחתניו י' פרסיץ, וא"י שטיבל). בחירתו של א' מינור, בנו של הרב מטעם בעבר ומראשי מפלגת ס"ר, ליו"ר המועצה העירונית במוסקבה היתה מאותות הימים ההם. באביב 1917 נערכה בעיר ועידת-היסוד של ארגון החינוך העברי "תרבות".

המהפכה הבולשביקית באוקטובר אותה השנה שמה קץ לפעולה העברית הממוסדת; נשאר לפליטה תיאטרון "הבימה", שהוסיף להתקיים בחסות חוגים אוהדים בעולם האמנות ברוסיה עד 1926 ("הדיבוק" הוצג לראשונה במוסקבה ב-1922). תוך שלוש שנים גדלה האוכלוסייה היהודית במוסקבה ל-86,000 (1923); ב-1926 מנתה 131,000 (%6,5 מכלל האוכלוסיה) וב-1940 - 140,000 בערך. במוסקבה שכן מרכז ה"ייבסקציה" ובה הופיע בטאונה המרכזי "דער עמעס" (1938-1920) ושפע של ספרים וכתבי-עת ביידיש. במוסקבה פעל התיאטרון הממלכתי היהודי בהנהלת שלמה מיכאלס. עד 1928 עוד התקיימו במוסקבה חוגים ציוניים קטנים ("החלוץ" ו"פועלי-ציון שמאל").

בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) פעל במוסקבה (מ-1943) הוועד היהודי האנטי- פאשיסטי והופיע בטאונו "אייניקייט" ("אחדות"); פיזור הוועד בשנים 1949-1948 היה צעד ראשון בחיסול הגמור של חיים יהודיים מאורגנים. ב"שנים השחורות" של משטר סטאלין נאסרו היהודים, חבריו הבולטים של הוועד, והוצאו להורג ב-1952.

בבואה של גולדה מאיר למוסקבה בספטמבר 1948 נערכה לכבודה קבלת-פנים ספונטאנית של המוני יהודים בסביבת בית-הכנסת הגדול, ועצם פתיחתה של נציגות דיפלומאטית ישראלית במוסקבה נתנה דחיפה עצומה להגברת התודעה הלאומית בקרב היהודים בעיר וברחבי ברית- המועצות. לזאת תרמו גם המשלחת הישראלית בפסטיבאל הנוער במוסקבה ב-1957 שכללה ספורטאים ואמנים מישראל.

בליל שמחת-תורה תשי"ט (1958) הסתופפו ליד בית-הכנסת הגדול במוסקבה יותר מעשרת אלפים יהודים בשירה ובריקודים, וזאת חרף התנגדות המיליציה. הדבר הפך למסורת בחיי היהודים במקום. בשנות ה-50 וה-60 פירסם בית-הכנסת הגדול לוח-שנה לצורכי שאר הקהילות במדינה וב-1956 הותר לש' שלייפר, רב בית-הכנסת, להדפיס סידור-תפילה בהשמטת קטעים על מלחמות ונצחונות (הוא קרא לו "סידור השלום"). כעבור שנה קיבל רשיון לפתוח "ישיבה" ("קול יעקב") בבית-הכנסת להכשרת שוחטים וכלי-קודש. עד 1963 סיימו את ה"ישיבה" 37 בחורים. ב-1966 למדו בה שישה. משנת 1965 הותרה אפיית מצות, בהשגחת גבאי בית-הכנסת, רק ל"מאמינים" רשומים שהביאו קמח משלהם. שחיטת עופות נעשתה סמוך לבית-הכנסת ובשר כשר אפשר היה להשיג פעמיים בשבוע בחנות מיוחדת במבואות העיר. ב-1961 הוקמה בבית- הכנסת הגדול מחיצה בין קהל המתפללים לאורחים הזרים, לרבות הסגל הדיפלומאטי של מדינת ישראל.

ערב ראש-השנה תש"ך (1959), היו התפרעויות אנטי-יהודיות במאלאחובקה, פרבר במוסקבה רבתי בעל ריכוז יהודי עוד מלפני המהפכה, ועל קירות הבתים הופיעו כרוזים מתקופת "המאה השחורה" בימי שלטון הצארים, בסיסמת "הכה ביהודים והצלת את רוסיה", . כעבור שנה נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בחלקה נפרדת בבית-הקברות הכללי. בערך באותו זמן התחילו מאשימים יהודים ב"פשעים כלכליים", בליווי מאמרי-הסתה בעיתונות המקומית.

בד בבד עם גילויי האנטישמיות התחדשה במוסקבה הדפסת כתבים נבחרים של שלום- עליכם, פרץ, ברגלסון ואחרים, נערכו ערבי-שירה ביידיש, הוקמה להקה תיאטרונית וב-1961 התחיל להופיע מטעם איגוד הסופרים הסובייטיים כתב-עת ביידיש, "סאווייטיש היימלאנד", בעריכת המשורר אהרון ווערגעליס. כמו כן הופיעו קובצי ספרות עברית בתרגום רוסי ומילון עברי-רוסי (1965). בבית השגרירות הישראלית במוסקבה היו נערכים מיפגשים עם אנשי-רוח ואמנים בציבור היהודי, ומוצגים ישראליים בתערוכות בין-לאומיות היו מושכים קהל רבבות מכל רחבי ברית-המועצות. המגע עם המוני היהודים ברוסיה נפסק עם ניתוק היחסים הדיפלומאטים בין ברית המועצות לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), אבל הזיקה לישראל, בפרט בקרב הנוער, גברה והלכה.

במיפקד 1959 נרשמו בשטח העירוני של מוסקבה 239,246 יהודים; %8,5 מהם הצהירו על יידיש שפת-אם. מניחים שמספר היהודים האמיתי בעיר היה גבוה הרבה יותר מזה (יש אומרים עד כדי חצי מיליון).

ב-1970 פעלו מלבד בית-הכנסת הגדול ברחוב ארחיפובה עוד שלושה בתי-כנסת בפרברי העיר - שניים במארינה רושצ'ה וצ'רקיזובו, ואחד במאלאחובקה.

ב 1976 התגוררו במוסקבה, לפי האומדן, 285,000 יהודים.

המאבק להתרת עליית יהודים לישראל בשנות השבעים, תחת הסיסמה "שלח את עמי" עורר תגובות של פרלמנטים ואנשי רוח בעולם כולו; אולם רק אחרי עלייתו של מיכאל כרושצ'וב לשלטון בשנות השמונים, ועם מדיניות ה"גלאסנוסט" שלו, החלה עלייה לישראל, שנעשתה לעלייה המונית בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, עם התפרקותה של ברית המועצות.

בשנת 1997 ישבו במוסקבה 200,000 יהודים.

יאלטה

עיר נמל בחצי האי קרים, כיום ברוסיה.


עד 1837 הוגבלו מגורי היהודים ביאלטה בגלל קירבת העיר למעון-הקיץ של משפחת הצאר, ומאז ועד 1860 נאסרו כליל. בשנת 1860 בוטל האיסור, ומ-1893 ואילך הותרה הישיבה ביאלטה רק ליהודים שנרשמו כתושבי המקום או לכאלה שהיו בעלי זכות מגורים ברוסיה.

ב-1897 התגוררו בעיר 1,250 יהודים (%8 מכלל האוכלוסיה), ב-1926 - 2,353, ובערך כזה היה מספרם ערב מלחמת העולם השנייה.


כשנתיים אחרי פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939), בעקבות מתקפת גרמניה על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941, נכבשה יאלטה בידי הצבא הגרמני. 1,500 יהודים נותרו בעיר אחרי הכיבוש. שלטונות הכיבוש הגרמנים כלאו את היהודים בגיטו, ובאמצע דצמבר אותה השנה הוציאו אותם להורג.

אירקוטסק

עיר בסיביר, רוסיה. עד 1991 בברית המועצות.

בתחילת המאה ה-19 השתקעו במקום אסירים או גולים יהודיים ואליהם הצטרפו יוצאי צבא מצבא ניקולאי הראשון, שסיימו שירות של 25 שנים ("קאנטוניסטים"). ב-1897 מנתה האוכלוסייה היהודית במקום 3,610 (%7,1 מכלל האוכלוסיה) וכעבור 12 שנה 6,100 נפש.

היהודים מילאו תפקיד חשוב בחיי המסחר והתעשיה במקום ובפיתוח מכרות הזהב בסביבה. אחרי מהפכת 1917 מונה הגולה הפוליטי פ"מ רובינשטיין כנשיא האוניברסיטה החדשה באירקוטסק. בפלך כולו התפקדו ב-1959 10,313 יהודים.

ב-1970 התגוררו באירקוטסק, לפי האומדן, כ-15,000 יהודים. במקום היה בית-כנסת אחד, ולא היו שם לא רב ולא חזן.

טשביניה TRZEBINIA

(במקורות היהודיים טשעבין)

עיר במחוז קראקוב, גליציה המערבית, פולין.


טשביניה, המתועדת ככפר במאה ה-13, הייתה באזור שסופח לאוסטריה בחלוקת פולין בסוף המאה ה-18. במרוצת השנים, אחרי שהתגלו בסביבה עפרות של כסף ושל עופרת, הוקמו במקום מפעלי תעשייה וחרושת וסביבם נוצרה עיירה. התפתחותה של טשביניה באה לאחר שחוברה ב-1847 אל קו מסילת הרכבת בין וינה לקראקוב. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918- 1914) חזרה לגבולות פולין. בשנת 1931 קיבלה טשביניה (העיירה והכפר) מעמד של עיר.

יהודים התיישבו בטשביניה בסוף המאה ה-17, עד לראשית המאה ה-19 הם השתייכו לקהילת כשאנוב (CHRZANOW) ואחר כך היו לקהילה עצמאית. כרב הקהילה כיהן אז ר' ישראל קלוגר, את כסאו ירש בנו ר' חיים קלוגר בעל "פרי חיים". ואחריו ר' משה יונה לוי. בנו, ר' יעקב לוי מונה לרב אחריו, הוא היה מבורך בבנים רבים ואחד מהם, ר' ישראל, כיהן כדיין הקהילה בימי כהונת אביו כרב. אחרי פטירת ר' יעקב לוי, בשנת 1923, היו שני מועמדים לכהונת הרב בעיר: בנו ר' בנימין לוי ור' דב בעריש ויידנפלד. נבחר הרב דב בעריש ויידנפלד, הוא עמד בראש הישיבה המפורסמת "כוכב מיעקב", כתב את ספר השו"ת (שאלות ותשובות בענייני הלכה) "דובב מישרים" ונודע כ"גאון מטשבין". הרב ויידנפלד שהה בברית המועצות בימי מלחמת העולם השנייה, עלה אחר-כך לארץ ישראל והקים את "ישיבת כוכב מיעקב" בירושלים. ר' עקיבא ב"ר יחזקאל גרוס יסד בטשביניה את ישיבת "כתר תורה" של חסידי ראדומסק.

בשנת 1921 ישבו במקום 915 יהודים בתוך אוכלוסיה של 1,317 נפש. באותה שנה נפתח חדר נוסף לילדי העיירה. בשנת 1932 התיישב בעיר האדמו"ר מבובוב (BOBOWA), ר' בן-ציון ב"ר שלמה הלברשטם.

במחצית השנייה של המאה ה-19, עם התפתחות המכרות ופיתוח התעשייה במקום, הלך וגדל היישוב היהודי עד שכמעט כל תושבי טשביניה היו יהודים, ובשנת 1914 כיהן יהודי, ר' איסר מנדלבאום, כראש העיר. בימי שבת שבתה העיר כולה ובחג הפסח לא היה אפשר לקנות לחם.

בראשית נובמבר 1918, עם סיום מלחמת העולם הראשונה וחידוש עצמאות פולין, אסרו השלטונות על היהודים בטשביניה להשתתף בחגיגות. היהודים חששו מהתפרצות האנטישמיות והקימו מיליציה יהודית להגנה עצמית. ראש המליציה הפולנית בעיר פרק את נשקו של האירגון היהודי וכעבור ימים ספורים אמנם החלו פרעות ביהודים. הפורעים תקפו יהודים והיכו אותם, שדדו חנויותיהם, פרצו לבית הכנסת וחיללו את ספרי התורה. יחידה צבאית מעיר המחוז קרקוב נמנעו מלהתערב ורק הפולני אדם צרלוג (CERLOG) יצא נגד הפורעים.

יהודי טשבינה עסקו במסחר זעיר, ברוכלות בכפרי הסביבה ובמלאכה. מקצתם היו ספקים של התעשייה המקומית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם סבל הישוב היהודי במקום מקפאון כלכלי, ואחרי המלחמה הם נזקקו לעזרת ה"ג'וינט" שהעשיר את קופת גמילות חסדים המקומית כדי שתוכל לנזקקים. בשנות השלושים, בעת המשבר הכלכלי העולמי, הקימה "אגודת נשים" מטבח עממי.

לאחר שנקבעה חצרו של האדמו"ר מבובוב בטשביניה (1932) ואלפי חסידים נהרו לעיר, התרחבו מקורות הפרנסה של יהודי המקום.

חוג ראשון לפעילות ציונית התארגן בטשביניה בשנת 1912, לידו הוקמו ספרייה ואולם הרצאות.

בין שתי מלחמות העולם אירגן מועדון "העתיד" של הציונים הכלליים שיעורי ערב לעברית וללמודי יהדות ופתח ספריה נוספת. באותה עת פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר", "החלוץ", "הנוער העברי" (לימים "הנוער הציוני") ו"עקיבא".

יהודי טשביניה השתתפו בבחירות לקונגרס הציוני בשנת 1935, רובם הצביעו לרשימת "הציונים הכלליים".

בשנת 1939 ישבו בטשביניה למעלה מ-1,300 יהודים.


תקופת השואה

בסוף אוגוסט 1939 גוייסו כמה יהודים מטשביניה לצבא הפולני ואחרים השתתפו בהכנת הגנה אנטי-אוירית לעיר. עם פרוץ המלחמה, ב-1 בספטמבר, הפציץ חיל האויר הגרמני את העיר ותושביה החלו בבריחה המונית, יהודים רבים הצטרפו אל הבורחים מזרחה בנסיון לעבור את הגבול לשטחי ברית המועצות. בינתיים ניתקו יחידות של הצבא הגרמני את הדרכים מזרחה והיהודים נעצרו בגליציה המזרחית, סבלו מחסור ובהדרגה החלו לחזור לטשביניה. מקצתם נרצחו בדרך וכ-70 איש הוצאו להורג בידי חיילים גרמנים שארבו להם בדרך מטשעבין לכשאנוב, הם הומתו שם במגרש הכדורגל ונטמנו בקברי אחים במקומות הרצח. כעבור שנתיים, בהיתר השלטונות, הם הובאו לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בכשאנוב.

בימים הראשונים לכיבוש בזזו חיילים גרמנים, "פולקסדויטשה" (גרמנים ילידי פולין) ואספסוף פולני את חנויות היהודים ואת בתיהם. טשביניה הייתה באיזור שסופח לרייך הגרמני (בתוך שלזיה העילית המזרחית), ועל היהודים הוטלו כבר בראשית אוקטובר 1939 גזרות חוקי הגזע הנאציים. הם נצטוו לשאת את סימן הטלאי הצהוב, הוגבלה תנועתם בעיר והוטל עליהם עוצר לילה, נלקחו מהם דברי ערך, בתי עסק יהודיים נסגרו, קצתם נמסרו לנאמנים אריים ורק מעטים נותרו לשרת את האוכלוסיה היהודית במקום. הקהילה נדרשה לספק מדי יום עובדים לעבודות כפיה ולשלם דמי כופר מדי פעם. יהודים נחטפו ברחובות ומי שלא ציית להוראות הגרמנים היה צפוי לגרוש למחנה ההשמדה אושוויץ.

ב-1940 עזבו בחשאי צעירים יהודים רבים את העיר, כדי לעבור את הגבול לברית המועצות. אלה שהצליחו נתקלו בקשיים בהשגת עבודה ודיור וקצתם אף הוגלו לאזורים מרוחקים בברית המועצות.

בסוף שנת 1940 ובראשית 1941 התחילו הגרמנים חוטפים גברים יהודים לעבודות כפיה בגרמניה ולביצור החזית עם ברית המועצות. רבים מתו בגלל העבודה המפרכת והתנאים הבלתי אנושיים.

בראשית 1941 רוכזו יהודי טשביניה בכמה רחובות שנהיו לגיטו. בתחילה היה הגטו פתוח, אבל בהדרגה נאסרה על היהודים היציאה ממנו ומצוקתם גדלה. בתוך הגיטו פיתחו בני הקהילה עזרה הדדית, הקימו מטבח צבורי לנזקקים ודאגו לחינוך הילדים בכך שהפעילו בחשאי כיתות לימוד.

ביום י"ג בסיון תש"ב (יולי 1942) הקיפו את הגיטו יחידות ס"ס ואנשי משטרה גרמנים. היהודים נצטוו לבוא לככר שוק הבהמות (TARGOWICA) ושם נערכה "סלקציה" (מיון). קבוצת צעירים נשלחו למחנות עבודה בגרמניה, קבוצה אחרת לעיר כשאנוב הסמוכה, לעבודה במפעלים חיוניים לגרמנים. כל השאר שולחו ביום כ"ב בסיון תש"ב למחנה ההשמדה אושוויץ. רק מעטים מיהודי טשביניה נותרו בחיים בתום המלחמה.


בקיץ 1986 מצאו בני הקהילה שביקרו במקום את בית העלמין היהודי פרוץ והרוס והמצבות המעטות שנשארו במקומן שבורות. בית הכנסת המרכזי, שהגרמנים הפכו למוסך, נהרס אחרי המלחמה בידי הפולנים ובמקומו נבנה בית מגורים, ובבניין בית הכנסת "חברת ביקור חולים" שוכנה נגריה לארונות קבורה נוצריים. הדבר הובא לידיעת משרד הדתות בישראל.

בשנת 1990 טיפל ארגון יוצאי טשביניה בישראל בשיקום בית העלמין היהודי, וביום 13 באוגוסט 1990 הוסר הלוט מעל מצבה לזכר קרבנות השואה. בטכס השתתפו שרידי קהילת טשביניה, נציגי מוסדות יהודיים ונציגי השלטונות.

טוקאי TOKAJ

עיירה במחוז זמפלן (ZEMPLEN), צפון מזרח הונגריה.


יהודים באו למקום מפולין במחצית הראשונה של המאה ה-18. עד 1800 עסקו בייצור יין. משנאסרה על היהודים חכירת כרמים באזור, מצאו רובם את פרנסתם במסחר ובמלאכה.

ב-1879 הקים יהודי בית חרושת לגפרורים במקום, יהודים אחרים פתחו בנקים שמימנו הקמת עוד מפעלי תעשייה.

בין מוסדות קהילה היו חברה קדישא ומוסדות צדקה וגמילות חסדים. כמו כן פעל במקום בית ספר. הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי. ב-1889 נבנה "בית הכנסת החדש".

בין שתי מלחמות העולם הייתה במקום פעילות ציונית ערה, שהתבטאה במגביות לבניית ארץ ישראל. ב-1931 התארגנו במקום תנועות נוער ציוניות כגון "בריסיה" ו"התאחדות הנוער בהונגריה".

בשנת 1930 ישבו בטוקאי 959 יהודים.


תקופת השואה

מצבם של יהודי הונגריה הפרו-גרמנית הורע עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939). עם החלת "החוקים היהודיים" (1938 ואילך), שהיפלו את היהודים לרעה בתחומי הכלכלה והתרבות, נפגעה פרנסתם של יהודי טוקאי. כדי להמשיך ולהפעיל את עסקיהם נאלצו היהודים לרשום אותם על שמות ידידים נוצרים.

אחרי פרוץ המלחמה גוייסו גברים יהודים בני ארבעים ומעלה לעבודות כפייה. טוקאי שימשה מרכז התייצבות למגוייסים.

במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. נסגרו חנויות ובתי מלאכה בבעלות יהודים. רבים מעשירי הקהילה הובלו למחנה ההסגר בכפר קישטארצ'ה (KISTARCSA). בנייני בית הכנסת, בית המדרש, ה"חדר" ודירות פקידי הקהילה הוכרזו כגיטו ורוכזו בהם כל יהודי המקום. שלא כבגיטאות אחרים, הותר לאוכלוסייה הנוצרית בטוקאי להעביר מזון ליהודים בגיטו.

בתחילת מאי 1944 גורשו יהודי טוקאי לבודרוגקרסטור (BODROGKERESZTUR), ומשם הועברו לגיטו המחוזי בשאטוראליה- אויהיי (SATORALJAUJHELY). אחדים מן הכלואים הצליחו להימלט מהגיטו והגיעו לבודאפשט. במחצית השנייה של מאי 1944 שולחו יהודי העיירה בארבעה משלוחים למחנה ההשמדה אושוויץ.


אחרי המלחמה, חזרו לטוקאי 112 יהודים שניצלו. אמנם חיי הקהילה נתחדשו, אך מספר היהודים הלך ופחת. ב-1960 נותרו במקום שלושה יהודים בלבד.

Omsk

Омск

A city and administrative center, Omsk Oblast, southwestern Siberia, Russia

In 2003 the synagogue in Omsk switched its affiliation from the Progressive movement to Chabad. Shortly after the switch was made, the Chabad-affiliated Federation of Jewish Communities (FJC) sent Rabbi Osher Krichevsky, who was originally from Israel, to helm Omsk's Jewish community. Through the FJC, Rabbi Krichevsky runs a Jewish kindergarten and day school, religious services, as well as a number of social and charitable programs. In 2014 a deportation order was issued for Rabbi Krichevsky, ostensibly because he sold unlicensed kosher wine (though many believe it was for politically motivated reasons). The deportation order was repealed a few weeks after it was issued.

HISTORY

The first Jewish settlers in Omsk were those who were exiled to Siberia. Additionally, between 1828 and 1856 Jewish children that were seized for military service were sent to
Cantonist regiments (regiments for Jewish conscripts) in Omsk. The Jewish community of Omsk was founded by the exiles and ex-servicemen after their release from the Russian Army. Omsk's first synagogue was founded in 1855; a second synagogue followed in 1873.

The Jewish population of Omsk was 1,138 (3% of the population) in 1897. By 1926 the Jewish population had jumped to 4,389; in 1939, on the eve of World War II there were 2,135 Jews living in Omsk (1.6% of the total population). The Jewish population was 9,175 in 1959. In 1970 the Jewish population was estimated at about 10,000.

סארנאקי SARNAKI

עיירה במחוז לובלין, מזרח פולין.


סארנאקי הוקמה במאה ה- 17, ושוכנת על קו הרכבת שדליץ (SIEDLCE) ביאליסטוק כששה ק"מ מהנהר בוג.

בראשית המאה ה- 19 הייתה במקום קהילה יהודית מאורגנת ולה בית כנסת, בית מדרש ושטיבלך (בתי תפילה ולימוד) של חסידים. ילדי הקהילה למדו בחדר, ומשנות הששים של המאה גם בבית הספר הפולני הממלכתי.

יהודי סארנאקי השתלבו בתעשייה המקומית ובבעלותם היו תחנות קמח, בית חרושת לייצור משקאות קלים ומפעל לניקוי צמר כבשים. כמו-כן היו רבים מיהודי העיירה בעלי מלאכה, היו ביניהם סנדלרים, נפחים וחייטים.

פעילות ציונית החלה בסארנאקי בראשית המאה העשרים, והתבססה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. במקום פעלו תנועות הנוער הציוניות החלוץ, בית"ר ודרור. עם הזמן נעשתה תנועת בית"ר לגדולה ביותר.

ערב מלחמת השנייה ישבו בסארנאקי קרוב ל- 1,200 יהודים.


תקופת השואה

בראשית ספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לחמו גם יהודים מבני סארנאקי בשורות הצבא הפולני, שניסה לבלום את המתקפה הגרמנית. כשנכבשה העיירה בידי הגרמנים היו היהודים נתונים לגזרות; היה עליהם לשאת סימן זהוי (מגן דוד) על הזרוע, הוגבלה תנועתם ברשות הרבים והוטלו עליהם מסים כבדים. בחורף 1939 - 1940 ניסו יהודים לעבור את הנהר בוג לצד הסובייטי, רק מעטים הצליחו. פליטים יהודים ממערב פולין הובאו לעיירה ומספר היהודים הוכפל. בצפיפות ובמחסור פרצה מגיפת טיפוס, והיה קשה להדבירה בגלל מחסור בתרופות. באמצע ספטמבר 1941, הגיעה חזית הלחימה לאזור סארנאקי (בעקבות מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941), ובמשך זמן קצר ישבו יחידות של הצבא הסובייטי בסביבה, כשנסוגו עזבו איתם יהודים רבים, ועברו מזרחה מעבר לגבול הסובייטי.

באוגוסט 1942 גורשו יהודי סארנאקי לגיטו בעיר לושיצה (LOSICE). כעבור כמה חדשים הובלו כולם למחנה ההשמדה טרבלינקה. שרדו כמה יהודים שקפצו מן הרכבת בדרך למחנה.

פיאודוסיה Feodosiya

עיר נמל בחצי האי קרים. היום רוסיה


יישוב יהודי מן הוותיקים ברוסיה, מן התקופה ההלניסטית; כתובת על בית-כנסת הישן במקום מעידה שהוקם בשנת 909. בתקופת שלטונה של גנואה (1475-1266) הוענק חופש דת וקניין לכל העדות בעיר.

היהודים עסקו במסחר וקיימו קשרים עם ארצות המזרח הקרוב ועם פולין. כך היה גם תחת שלטון הטורקים (1783-1475). בתחילת המאה ה-16 שימש כרב הקהילה הרב משה בן יעקב מקייב; הוא חיבר סידור אחיד לכל יהודי קרים (נוסח קאפה - זה היה שם העיר עד לכיבוש הרוסי) ותיקן ח"י תקנות לשפור פני הקהילה.

בשליטת הרוסים נכללה פיאודוסיה ב"תחום המושב" ובסוף המאה התגוררו בה 3,100 יהודים (כ-%13 מכלל האוכלוסיה), בעיקר מליטא ומאוקראינה. פוגרומים התחוללו בעיר ב-1905.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפיאודוסיה למעלה מאלפיים יהודים.


בימי המלחמה נכבשה פיאודוסיה בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות בקיץ 1941. היהודים שלא הצליחו להמלט בימי הקרבות נעצרו בידי הגרמנים ושולחו למחנות השמדה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בפיאודוסיה, ורבים עזבו עם הזמן. בשנות השבעים המוקדמות ישבו בפיאודוסיה יהודים ממקומות אחרים ברוסיה ושרידי היישוב הקראי הקדום.

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2011 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 193 נפש. בעיר פעלה קהילה רפורמית בראשות יהודי בשם פורמנוב. הקהילה נותנת שירותי חינוך, בריאות האישה, וסיוע בפתרון בעיות משפחתיות. בנוסף פועל במקום ארגון חסד בשם "יחד", וכן פרויקט "קשר" של הקהילה הפרוגרסיבית.

בעיר קיים בית עלמין ישן, ואנדרטה לזכר נרצחי השואה.
כתובת הקהילה: רחוב קרמסקיה 45- 25
כתובת דואר אלקטרוני: furmanoviw@mail.ru

אוריול Oryol

עיר מחוז מדרום למוסקבה, רוסיה.

אף שהייתה מחוץ ל"תחום-המושב", התגבש באוריול יישוב יהודי במחצית השנייה של המאה ה- 19, ובסופה מנה 1,750 נפש. מהומות נגד היהודים התחוללו באוריול באוקטובר 1905. במלחמת-העולם הראשונה קלטה הקהילה פליטים רבים מאזורי הקרבות. ב- 1926 נרשמו בעיר קרוב ל- 4,000 יהודים וערב מלחמת-העולם השנייה נאמד מספרם ב- 6,000.

בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים בקיץ 1941, רוכזו היהודים בבית-הסוהר המרכזי, ולאחר תקופה של עבודות כפייה שולחו בקבוצות למחנות-השמדה.

במאי 1942 נרצחו אחרוני היהודים בעיר.

Novosibirsk

Russian: Новосиби́рск 

A city in southwestern Siberia. Novosibirsk was founded in 1893. Due to its location on the Trans-Siberian Railway route, which made the city a transportation center, Novosibirsk grew rapidly after its establishment. 

21ST CENTURY

The Jewish Agency has been very active in Novosibirsk, offering Sunday Schools, Hebrew language clubs, and classes about Jewish history and culture.

Another major Jewish organization that is active in Novosibirsk is the Federation of the Jewish Communities of the CIS (FJC), a Chabad-affiliated organization that was established in 1998 to help revive Jewish communities throughout the Soviet Union. In Novosibirsk, the FJC runs Beit Menachem, a synagogue and community center that opened in 2013, as well as the Or Avner preschool and day school. The Chabad rabbi, Shneur Zalman Zaklas, has been living in Novisibirsk since 2000 and is the city’s chief rabbi.

In 2013 there were approximately 20,000 Jews living in Novosibirsk, 6,000 of whom were registered members of the Jewish community.

 

HISTORY

Jews were generally prohibited from settling in Siberia until the latter half of the 19th century, unless they had been sent there as prisoners. With the completion in 1904 of the Trans-Siberian railroad, large numbers of Jewish merchants, traders, artisans, and farmers began settling in Siberia. In 1926 there were 2,301 Jews living in the Novosibirsk region, and by 1939 that number had risen to 11,191. During World War II (1939-1945) large numbers of Jews came to Siberia, both voluntarily and involuntarily, and a significant portion of these refugees and prisoners decided to remain and settle permanently in the region.

In 1948 permission was granted by the city authorities to open a prayer house on Lomonosov Street. It had a general attendance of 30-50 people on Sabbaths, with considerably more attending on holidays. Additionally, another small wooden synagogue was located in the Dzerzhinsky District, on Luchezarnaya Street 23; it would occasionally have so many people attending services that the synagogue ran out of room and additional minyans were held in private apartments.

However, in spite of the considerable presence of Jews in Novosibirsk, between the 1950s and ‘80s it became increasingly difficult, and at times even dangerous, to engage in Jewish practices and build a Jewish community. The synagogues and prayer houses were closed, as were Jewish cultural centers; those who wanted to maintain some Jewish culture or practice had to do so in secret.  

Since 1989, however, Novosibirsk’s Jewish community has experienced a revival. At the end of that year the Society of Jewish Culture (NOEK) was officially registered, and began its work reviving the Jewish natural culture, language, and traditions. A Jewish library was established, Hebrew language courses began to be offered, and a Sunday School was organized. Subsequently, during the 1990s, and particularly after the fall of the Soviet Union in 1991, a number of Jewish organizations opened in Novosibirsk. The social welfare organization Esther was established in 1993; another charitable organization, Atikva, was founded in 1996. In 1994 the Jewish Agency opened a Siberian branch in Novosibirsk; that same year also saw the establishment of the Israeli Cultural Center.

 

AKADEMGORODOK

In 1957 the Siberian branch of the USSR Academy of Sciences was established. Akademgorodok became a center for education and science in Siberia, and employed a number of scholars. Notable Jewish scholars who studied and/or taught at Akademgorodok were:

BUDKER Gersh Itskovich (1918-1977)-Physicist; founder and first director of the Institute of Nuclear Physics.

GRANBERG Alexey Grigorievich (1936-2010)-Economist

KANTOROVICH Leonid Vitalievich (1912-1986)-Mathematician and economist

SALGANIK Rudolf Iosifovich (1923)-Biochemist and molecular geneticist

CHAPLIK Alexander Vladimirovich (1937, Odessa)-Physicist

KATZ Arnold Mikhailovich (1924-2007)-Honorary resident of Novosibirsk. Conductor, creator of the Novosibirsk Symphony Orchestra; People's Artist of the USSR (1984)

 

Information for this article was obtained through Beit Hatfutsot's "Treasuring Communities" project. Special thanks to Daniel Cherzov, a student at Or Avner in Novosibirsk, for your research.