חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי לובלין

לובלין

Lublin

עיר מחוז במזרח פולין, כ-160 ק"מ מדרום מזרח לוורשה.

עיקרים

בשנת 2016 חיים יהודים מועטים בלובלין , לאחר שבזמן מלחמת העולם השניה הושמדו הרוב מ - 38 אלף היהודים שחיו בה .
בביקור ניתן לראות בעיר את ישיבת חכמי לובלין המחודשת , את בית הקברות הישן והחדש , בית הכנסת נושים , בית החולים היהודי ושער העיר ( השער היהודי בעבר ) . כן ניתן לבקר במחנה ההשמדה מאידנק הסמוך .

היסטוריה

לובלין היא אחת הערים העתיקות בפולין, מתועדת כבר במאה ה-10 וקיבלה מעמד של עיר ב-1317. בימי הביניים הייתה עיר מסחר מרכזית בין הוויסלה לדנייפר. במאות ה-15 וה-16 הייתה גם מרכז תרבותי, התקיימו בה ישיבות ה"סיים" (בית הנבחרים הפולני) ולירידיה באו סוחרים מארצות רחוקות. ב-1569 נחתם בלובלין ההסכם לאיחוד פולין וליטא המכונה "האוניה הלובלינית".

לאחר החלוקה השלישית של פולין עברה לובלין לשליטת אוסטריה, ב-1809 נכבשה בידי הצבא הפולני של "דוכסות וארשה", אך קונגרס וינה (1814) כלל אותה בשטח שנמסר לרוסיה הצארית. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה שוב בשטח פולין העצמאית.

לובלין הייתה אסורה ליהודים עד 1336, כאשר התיר להם המלך קאז'ימייז' ה-3 להתיישב על החולות בקירבת העיר.בשנים 96 - 1335 צמחה בעיר קהילה יהודית של כמה עשרות אנשים . מוכס עשיר בשם יוסף (יוסקו) שיינוביץ בנה לו בית בלובלין בשנת 1500 וכעבור עשרות שנים התיר זיגמונט ה-1 לייסד יישוב יהודי ליד מצודת העיר. בשנת 1568 גרו בלובלין כבר 500 יהודים .

ב-1602 ישבו בלובלין 2,000 יהודים ומספרם לא השתנה עד אמצע המאה ה-18. ב-1787 מנתה הקהילה כ-4,320 נפש. שררה מתיחות בלתי-פוסקת בינה לבין האוכלוסייה הכללית, נוכח מאבקם של היהודים על הזכות לגור בין החומות; בלית ברירה ישבו בשכירות מופרזת בבתים של כמרים או של בעלי-אחוזות, שהיו מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. הם בלטו בירידים המפורסמים של לובלין ובמסחר המקומי והיו ביניהם בעלי-מלאכה, כגון חייטים, פרוונים, אופים, מייצרי מברשות ובירה, שעמדו בתחרות עם מתחריהם הנוצרים. גילדה משותפת לחייטים הוקמה רק ב-1805. ב-1780 ציווה סטאניסלאב פוניאטובסקי לגרש את היהודים מלובלין; הגירוש נידחה ל-1795, ועד 1862 היה איסור רשמי על ישיבת יהודים בעיר. האנטישמיות גברה בימים שנערכו בבית-הדין הפולני הגבוה משפטים של עלילת-דם. יהודים שנידונו למיתה היו מוציאים להורג בשבת מול בית-הכנסת של המהרש"ל, במעמד נכבדי העדה. לא אחת התלוותה לכך התנפלות על הרובע היהודי. בימי גזרות ת"ח ות"ט (1648) נפגעו יהודי לובלין, ככל יהודי פולין וליטא. ובמחצית השנייה של המאה ה-18, עם התפוררות ממלכת פולין שוב באו להם ימים קשים.

חרף כל התלאות כבשה לה קהילת לובלין מקום מרכזי בין קהילות פולין בזכות הישיבה הגדולה והירידים המקומיים. הישיבה הגדולה, מרכז לחסידות ברחבי פולין, נחשבה לישיבה התלמודית מהחשובות באזור; הבניין בן חמש קומות נבנה בסגנון ניאו-קלאסי כנראה במאה ה-18, במרכזו היה בית-כנסת. בין רבני לובלין היו יעקב בן יוסף פולאק, שלום שכנא בר-יוסף, שלמה בן יחיאל לוריא (המהרש"ל), מרדכי בן אברהם יפה, ומאיר בן גדליא לוריא ("המהר"ם מלובלין").

בית-הכנסת המבוצר של המהרש"ל, המפורסם מכל בתי-הכנסת בעיר, הוקם ב-1567; נהרס בדליקה ב-1655 ושוקם מחדש. היו בעיר גם רופאים יהודים ידועים, וחיים ויטאליס, שהוסמך בפאדובה (ב-1658) היה רופאו של מלך פולין. במאה ה-19 הייתה לובלין מרכז מסחרי חשוב; משנפתחו לפניה שווקים נרחבים ברוסיה הרחיבו היהודים את המסחר הסיטונאי ופיתחו מפעלי תעשייה.

אחד מבתי-החרושת הגדולים לסיגריות נוסד בידי יהודי ב-1860. %95 מתעשיית העורות הייתה בידי יהודים. קמו איגודים מקצועיים, נוצר ה"בונד". מכ-3,000 בשנת 1806 גדלה הקהילה ל- 10,415 ב-1862, שנת ביטול האיסור הרשמי על ישיבת יהודים בעיר.

ב-1897 היו בקהילה 23,586 נפש. החסידות תפסה מקום חשוב בחיי הקהילה, בזכות הצדיקים ר' יעקב יצחק, "החוזה מלובלין", ושושלת הרבנים אייגר, מאמצע המאה ה-19. גם מתנגדים מובהקים ישבו על כס הרבנות בלובלין, דוגמת ר' עזריאל הורוביץ ור' יהושע העשל אשכנזי, שניהל את המאבק נגד החסידות ביד רמה בלי להתחשב בדעת אנשי המקום. בסוף המאה ה-18 התרופפה השפעתה של לובלין עם ביטול ועד ארבע הארצות והשתלטות החסידות. במחצית השנייה של המאה נוסדו בתי הספר הראשונים ליהודים, כשרוסית ופולנית היו שפות הוראה, וב-1897 נפתח בית-הספר העברי הראשון. עד לשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בלובלין קרוב ל-400 שנה בתי-דפוס עבריים שהוציאו לאור ספרי-קודש לרוב, ביניהם התלמוד והזוהר.

בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה ירד שיעור היהודים באוכלוסייה ל-35% בערך (לעומת 51% בסוף המאה ה-19), אך לא חלו שינויים משמעותיים במבנה הכלכלי והחברתי של הקהילה. בשנות השלושים מנתה הקהילה פחות מ-40,000 נפש. רבים עבדו בעיבוד עורות; ב-1939 היה בבעלות יהודי בית-החרושת הגדול ביותר בעיר בענף העורות, ומחצית הפועלים בו היו יהודים. באיגוד המקצועי היהודי בענף זה היו יותר מ-500 חברים.

כשאר יהודי פולין גם יהודי לובלין סבלו מן המדיניות האנטישמית, בעקבות המשברים הכלכליים בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. בשנות השלושים היו גם התקפות אלימות מצד תלמידי האוניברסיטה הקאתולית בלובלין, בהשפעת הרקטור והעיתון הפולני הראשי בעיר. עם זאת התנהלו בלובלין חיי תרבות וחברה ערים. האיגודים המקצועיים התמקדו סביב ה"בונד" ו"פועלי-ציון שמאל", ובמעמד הבינוני פעלו "אגודת-ישראל" ומפלגת הפולקיסטים, שתיהן אנטי-ציוניות. המפלגות הציוניות ניהלו פעילות ערה גם בתחום החינוך והתרבות. בתחום החינוך הדתי פעלו ה"חדר" המסורתי, "בית-יעקב" לבנות ובית- ספר "יבנה". מבית-הספר "תרבות" יצאו הבוגרים הראשונים ב-1933. הפעילות התרבותית כללה להקות תיאטרון, ספריות, תזמורות וארגון ספורט, וכמו כן יצא לאור עיתון יומי, בשם "לובלינער טאגבלאט".

את "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת הקים ר' מאיר שפירא, שכיהן במקום בשנים 1933-1925. אחרי פטירתו לא נתמנה רב בלובלין ואת מקומו תפס בית-דין של שלושה.

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, ישבו בלובלין כ-38,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את העיר ב-18 בספטמבר 1939, ופתחו בפינוי יהודים מדירותיהם, בתקיפתם ברחובות, ובחטיפת יהודים לעבודות כפייה. זמן-מה תכננו הגרמנים להפוך את מחוז לובלין לשמורה יהודית ולרכז בתוכה מגורשים משטחי הכיבוש בפולין ומן הרייך עצמו. בסוף 1939 הובאו למקום כ-5,000 פליטים ובפברואר 1940 נוספו עליהם עוד 1,300 יהודים משטטין (קבוצה זאת לא נשארה בלובלין). באפריל 1940 נגנזה תכנית השמורה ולובלין נעשתה כעבור זמן לאחד ממרכזי ההשמדה של המוני יהודים.

בנובמבר 1939 נתמנה לראש המשטרה והס"ס במחוז לובלין אודילו גלובוצ'ניק, (Odilo Globocnik), מי שפיקד לימים על "מבצע ריינהארדט" (השמדת יהודי פולין בשטחי הגנרלגוברנמנט).

ב-25 בינואר 1940 נתמנה "יודנראט". בראשית פעולתו לא הסתפק ה"יודנראט" בביצוע פקודות הגרמנים (למשל, בגיוס לעבודות-כפייה) אלא יזם פעולות להקלת מצב היהודים בעיר. הוקמו בתי-תמחוי לעניים ולפליטים, הונהגו סדרי תברואה, והוקמו בתי-חולים של יותר מ-500 מיטות ושטח-הסגר למחלות מדבקות ובו 300 מיטות. נוסדו מעונות לילדים עזובים, ורק את מערכת החינוך לא הצליח ה"יודנראט" לשקם והלימודים התנהלו במחתרת.

במארס 1941 גורשו כ-10,000 יהודים לכפרים ולעיירות בסביבה, ובסוף החודש נתחם גטו ל-34,000 היהודים שבעיר. יהודי לובלין היו בין ראשוני הקרבנות של מסע ההשמדה. האקציות התחילו ב-16 במארס 1942, בשיעור של 1,500 יהודים ליום. 30,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ, 4,000 נלקחו למידאן טאטארסקי, והוחזקו שם כמה חודשים בתנאים בלתי אנושיים. ב-2 בספטמבר נרצחו 2,000 מהם, ובסוף אוקטובר עוד 1,800. ה-200 הנותרים שולחו למחנה ההשמדה במאידאנק , שנמצא צמוד לעיר .

מספר יהודים בעלי מקצועות נדרשים עדיין הועסקו בידי הגרמנים בלובלין, אך במאי 1943 נסגרו בתי-המלאכה והיהודים נשלחו למאידאנק. עוד 300 יהודים הוחזקו במבצר ליד העיר והועסקו בבתי-המלאכה המעטים שנשארו שם עד יולי 1944. הם הומתו ימים אחדים לפני נסיגת הגרמנים מלובלין.

סמוך לעיר היה מחנה לשבויי-מלחמה יהודים, מאלה ששרתו בצבא הפולני. ה"יודנראט" סייע לשבויים ונעשו גם ניסיונות לספק להם מסמכים מזויפים, שיאפשרו להם לצאת מהמחנה. היו שבויים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים והגיעו לעמדות פיקוד. בתחילת נובמבר 1943 שילחו הגרמנים למאידאנק את קבוצת השבויים האחרונה.


אחרי מלחמת העולם השניה

הצבא הסובייטי שחרר את לובלין ב-24 ביולי 1944. למחרת היום נכנסו לעיר צבא פולני סדיר ויחידות לוחמי מחתרת, וביניהן יחידה יהודית בפיקוד סרן יחיאל גרינשפאן. לובלין הייתה לבירה זמנית של פולין עד לשחרור ורשה בינואר 1945. בלובלין פעלו אז מוסדות יהודיים לתרבות ולסעד, וביניהם הוועד המרכזי ליהודי פולין. בעיר הוקמה אנדרטה לזכר קרבנות השואה. אלפי יהודים, רובם פליטים מרוסיה, התיישבו בלובלין, אך עזבו את העיר בשנים 1950-1946. ב-1968 עזבו כמעט כל היהודים את לובלין. בשנת 1990 נשארו 10 יהודים בעיר.


שנות ה - 2000

בשנת 2003 חודשה ונפתחה, אחרי שיפוץ יסודי, "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת אשר נוסדה בשנת 1930. נערכות בה תפילות בבית הכנסת אשר פועל במתחם. כמו כן קיים במקום מלון בשם "אילן" המשמש בעיקר קבוצות של תיירים יהודים שמגיעות מרחבי העולם. עוד פועלחים במקום חדרי לימוד, מסעדה כשרה, מקווה, בית קפה, מרפאה ומועדון לקשישים. בלובלין קיימים עוד כמה בתי כנסת בודדים, מתוך כ-100 שהיו לפני השואה.

משנת 1994 פועל בעיר אתר זיכרון לתרבות יהודית בשם תאטרון "בראמה גרודסקה" שהוקם ע"י יהודים מהעיר. במקום מתקיימים תערוכות ומופעים, ספרית מולטימדיה, סדנאות וסמינרים וכן מפגשים בין בני נוער יהודי ופולני.

בלובלין קיים אחד מבתי הקברות העתיקים בפולין, כאשר הקבר העתיק ביותר, קברו של ר' יעקב הלוי קיפלמן, הינו משנת 1541. בארכיון השתמר אישור קבורה שניתן בשנת 1555 לקהילה היהודית לקבור את מתיה במקום. בית הקברות נסגר פורמלית בשנת 1830 ונפתח חדש, אך המשיכו גם בו לקבור יהודים  בשתי מלחמות העולם בית הקברות ניזוק קשות. בתחילת המאה ה-21 היו בו 60 מצבות. במקום קבורים כמה יהודים מפורסמים,  ביניהם אברהם בן חיים אשר שימש יו"ר ועד ארבע הארצות - נפטר בשנת 1762 - ופרשן התלמוד המפורסם יהודה לייב בן מאיר אשכנזי שנפטר בשנת 1597. בבית הקברות החדש שנפתח בשנת 1829 השתמרו כ-50 קברים.

בשנת 2007 נרשמו בלובלין 20 יהודים ובשנת 2016 היו בעיר 40 יהודים. הקהילה היהודית מהווה סניף של הקהילה היהודית בוורשה. בשנות ה-2010 ראש הקהילה בעיר היה רומאן ליטמן. 

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
240803
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
כנר ומלחין. נולד בלובלין, פולין. כשהיה בן שמונה החל ללמוד בקונסרבטוריון של פריס. הופעתו הראשונה נערכה ב-1848. ב-1860 התמנה לכנר סולן של הצאר. בשנים 1872-1860 לימד בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג והשפיע מאוד על האסכולה הרוסית של נגינה בכינור. ב-1872 ערך מסע הופעות בארה"ב עם אחיו הפסנתרן יוסף ועם אנטון רובינשטיין. ויניאבסקי היה, ככל הנראה, הכנר הגדול ביותר בדור שאחרי פגניני.
יצירותיו משקפות את יכולתו ככנר ומשלבות אותה עם רומנטיציזם בשל. הלחין יצירות רבות לכינור. שני הקונצ'רטי לכינור שלו, שפורסמו ב-1853 וב-1870, מבוצעים לעתים קרובות. ויניאבסקי היה אחיינו של הפסנתרן אדוארד וולף. בתו הצעירה, אירנה, לימים: ליידי דין פול, הלחינה תחת שם העט פולדובסקי. נפטר במוסקבה, רוסיה.
פסנתרן ומלחין. נולד בלובלין, פולין. בשנים 1855-1850 ערך מסעות קונצרטים ברחבי אירופה עם הנריק אחיו. למד בפריס ואחר כך, ב-1855/56, למד אצל פרנץ ליסט בויימר, גרמניה. בשנים 1869-1865 לימד בקונסרבטוריון במוסקבה ולימים ניהל במוסקבה בית ספר למוסיקה משלו. ב-1876 עבר לבריסל והיה פרופסור בקונסרבטוריון.
הלחין יצירות לתזמורת (כולל קונצ'רטו לפסנתר), מוסיקה קאמרית ומספר קטעים של מוסיקה לפסנתר (ולסים, מזורקה ואטיודים). נפטר בבריסל, בלגיה.
Erlich, Henrik (1882-1941), journalist, Jewish socialist leader in Poland, born in Lublin, Poland (then part of the Russian Empire) to a wealthy Orthodox Jewish family. His father was a Hassid who acquired some secular education and later joined Hovevei Zion movement. Erlich received a full secular legal education. He studied law in Warsaw, where he encountered Socialist movement for the first time and joined the Bund. He was arrested on several occasions for revolutionary activity and was finally expelled from the university. He therefore continued his studies in St Petersburg, Russia. From 1913 he belonged to the Central Committee of Bund. During the Russian Revolution of 1917 he was a member of Petrograd Soviet executive committee and member of Soviet's delegation to England, France and Italy. After the revolution in Russia, he moved back to Warsaw. In Warsaw he met Wiktor Alter, one of the most influential leaders of Bund. As a member of Bund, he became a member of the Warsaw municipality after Poland had regained its independence in 1921. Erlich took an active part in socialist propaganda activities and edited a number of periodicals including "Glos Bundu" (“Voice of Bund”) (1901-1905) and “Volks Zeitung” (“People’s Newspaper”). In 1925 he was elected to the Warsaw kehilla council as one of 5 Bundists out of 50 members. Bund joined the Comintern in 1930 and Erlich found himself on its executive body.

After the outbreak of World War 2, Erlich made his way to the part of Poland that had come under Soviet control. He was almost immediately arrested by Russian authorities and sentenced to death. However, the sentence was commuted to 10 years imprisonment. Erlich was eventually released as a result of of the Sikorski–Mayski Agreement between the Soviet Union and Poland in 1941. At about the same time Erlich was supposed to join Gen. Sikorski (the Prime Minister of the Polish Government in Exile) in traveling to London where it was intended that Sikorski should join the Polish government. However, in December, Erlich, together with Victor Alter were once again arrested by the NKVD in Kuybyshev. No reason was given for their arrest. According to various sources at the time, he was charged with spying for “enemies of the Soviet Union”. The Soviet authorities later announced that he had been executed, but it was widely believed that Henryk Erlich committed suicide in the Soviet prison in Kuybyshev.

In 1991, Victor Erlich, Henryk Erlich's grandson was informed that according to a decree passed under Russian president Boris Yeltsin, Erlich had been "rehabilitated" and the repressions against them had been declared unlawful. While the exact place where he was buried is unknown, a cenotaph was erected at the Jewish cemetery on Okopowa Street in Warsaw in 1988. The inscription reads "Leaders of the Bund, Henryk Erlich, b. 1882, and Wiktor Alter, b. 1890. Executed in the Soviet Union".
משורר וסופר. נולד בלובלין, פולין, והגיע לארצות-הברית ב-1914. ב-1920 נמנה עם ראשי הקבוצה "אין-זיך-איסטן", תנועה לשירה אידית.
ספרי שירתו: "יענקב גלטשטיין" (1921), "פרייע פערזן" (1926), "קרעדו'ס" (Kredos) (1929), "די טייטשן" (1937), "געדענק לידער" (1943), "שטראלענדיקע יידן" (1946), "דעם טאטנס שאטן" (1953), "פון מיין גאנצער מי" (1965), "די פרייד יידישן ווורט" (1961), ו"א ייד פון לובלין" (1966). הוא מחברם של ספרים ומאמרים רבים, רובם נכתבו עבור העיתון היידי היומי "היום" וכתבי עת יידיים אחרים. נפטר בניו-יורק, ארה"ב.
Talmudic scholar and legal commentator

He was born in Lublin and was rabbi of several communities including Pruszany, Lubkow, Lublin, Miedzibozh, Belz, Szydlowka and finally Brest-Litovsk and Krakow (from 1519) where he was head of the beit din and of the yeshivah. He was one of the outstanding rabbinical authorities in Poland, writing glosses on the Talmud, hundreds of responsa and especially Bayit Hadash, a commentary on Yaakov ben Asher’s classic code Arbaah Turim analyzing its talmudic sources and its subsequent legal interpretations. It is printed in standard editions of Yaakov ben Asher’s work. His responsa constitute an important source of all aspects of Jewish life in Poland and Lithuania in his time. His son-in-law and pupil was another great commentator on the codes, David ben Shemuel Ha-Levi.
Trachter, Symcha (1893-1942), artist born in Lublin, Poland (then part of the Russian Empire). In 1911 he settled in Warsaw, Poland. He studied painting in Academy of Fine Arts there between 1916 and 1920 and then continued his studies at the Academy of Fine Arts of Krakow in workshops of Jacek Malczewski, Teodor Axentowicz and Stanisław Dębicki.

Tracter went to Vienna, Austria, where he studied for six months and then in 1927 he moved to Paris, France, where he was inspired by Ecole de Paris movement. Upon his return to Poland he settled in Lublin. He visited Kazimierz Dolny very often.

During the Nazi occupation of Poland in WW2, he was in Warsaw Ghetto. Together with Feliks Frydman he made frescos in the board room of the Judenrat in Warsaw. He supported himself by working in a cooperative manufacturing whetstone for sharpening knives and scouring powder. During night of 26 August 1942, along with other members of the cooperative, he was deported to the Nazi death camp at Treblinka and murdered there.

חיים יהודה בן קלונימוס ארנרייך (1887 – 1942), רב. ארנרייך היה רב בהולשוב, מורביה (כיום ברפובליקה הצ'כית), בדבה, טרנסילבניה (כיום ברומניה), ובהומנה, סלובקיה (אז בצ'כוסלובקיה). בהומנה, שם התחיל לכהן ב- 1930, הקדיש עצמו לחקר התלמוד. ב- 1920 פרסם חוברת חשובה ששמה "ישראל בין העמים", שעסקה בהישרדות עם ישראל. פרסומים נוספים: "שלוש עשרה מידות" של סעדיה גאון (1922), "מנהגים" של אברהם קלאוזנר (1929), "גבעת המורה" (1936). החל מ- 1920 ארנרייך פרסם כמה פרקי סדר רב עמרם גאון עם פרשנות משלו וערך ירחון ששמו "אוצר החיים" (1924 עד 1938).
הרב ארנרייך ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בלובלין, פולין, בשנת 1942.

משך:
00:03:38

הקלטה מקורית מדיסק צלילי זכרון. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1995.

שיר זה נכתב על ידי תיאודור קראמר בתקופת מלחמת העולם השנייה. היצירה לפסנתר וקול מאת נורברט גלנצברג בוצע לראשונה בארץ בבית התפוצות במוצאי יום השואה תשנ"ד.

העיר העתיקה בלובלין והארמון ברקע.
פולין, 1930 בקירוב
צילום: משה רביב
(תל אביב, אוסף משה רביב)
רחוב ברובע היהודי בלובלין,
פולין, לפני מלחמת העולם ה-2
צילום: משה רביב, ישראל
(תל אביב, אוסף משה רביב)

איש יהודי ברחוב בגטו.
לובלין, פולין, יוני 1941.
צלם: מקס קירנברגר.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף האנוס

במרץ 1941 גורשו 10,000 יהודים לכפרי הסביבה והוקם הגטו. במאי 1943 נשלחו אחרוני היהודים למחנה השמדה מידאנק.

Trachter, Symcha (1893-1942), artist born in Lublin, Poland (then part of the Russian Empire). In 1911 he settled in Warsaw, Poland. He studied painting in Academy of Fine Arts there between 1916 and 1920 and then continued his studies at the Academy of Fine Arts of Krakow in workshops of Jacek Malczewski, Teodor Axentowicz and Stanisław Dębicki.

Tracter went to Vienna, Austria, where he studied for six months and then in 1927 he moved to Paris, France, where he was inspired by Ecole de Paris movement. Upon his return to Poland he settled in Lublin. He visited Kazimierz Dolny very often.

During the Nazi occupation of Poland in WW2, he was in Warsaw Ghetto. Together with Feliks Frydman he made frescos in the board room of the Judenrat in Warsaw. He supported himself by working in a cooperative manufacturing whetstone for sharpening knives and scouring powder. During night of 26 August 1942, along with other members of the cooperative, he was deported to the Nazi death camp at Treblinka and murdered there.
פסנתרן ומלחין. נולד בלובלין, פולין. בשנים 1855-1850 ערך מסעות קונצרטים ברחבי אירופה עם הנריק אחיו. למד בפריס ואחר כך, ב-1855/56, למד אצל פרנץ ליסט בויימר, גרמניה. בשנים 1869-1865 לימד בקונסרבטוריון במוסקבה ולימים ניהל במוסקבה בית ספר למוסיקה משלו. ב-1876 עבר לבריסל והיה פרופסור בקונסרבטוריון.
הלחין יצירות לתזמורת (כולל קונצ'רטו לפסנתר), מוסיקה קאמרית ומספר קטעים של מוסיקה לפסנתר (ולסים, מזורקה ואטיודים). נפטר בבריסל, בלגיה.
Rabbi and communal leader

Born in Wallerstein, Bavaria, he received a rich education not only in rabbinics but also in secular subjects. Age only 18 he was appointed dayyan in Prague, serving for 28 years. From1625 he served as head of the beit din in Vienna. During the Thirty Years War he was accused by his enemies of unfairly taxing the poor and some Jews even alleged that he had defamed Christianity. He was sentenced to death but this was commuted to imprisonment; he was released after forty days and a heavy fine was imposed on him. In 1631 Heller moved to Poland, living in Lublin, Brest-Litovsk and Niemirow. (He later wrote a eulogy over the Niemirow community when it was destroyed in the Chmielnicki uprising). He was rabbi of Vladimir-Volynski from 1634 to 1643 when he was called to the rabbinate of Krakow, also serving as yeshiva head from 1648. His best-known work, Tosafot Yom Tov, was a commentary to the Mishnah. Heller also wrote kabbalistic commentaries, a commentary on the code of Asher ben Yehiel, responsa, sermons, liturgical poems and an autobiography.
Talmudic scholar and legal commentator

He was born in Lublin and was rabbi of several communities including Pruszany, Lubkow, Lublin, Miedzibozh, Belz, Szydlowka and finally Brest-Litovsk and Krakow (from 1519) where he was head of the beit din and of the yeshivah. He was one of the outstanding rabbinical authorities in Poland, writing glosses on the Talmud, hundreds of responsa and especially Bayit Hadash, a commentary on Yaakov ben Asher’s classic code Arbaah Turim analyzing its talmudic sources and its subsequent legal interpretations. It is printed in standard editions of Yaakov ben Asher’s work. His responsa constitute an important source of all aspects of Jewish life in Poland and Lithuania in his time. His son-in-law and pupil was another great commentator on the codes, David ben Shemuel Ha-Levi.
כנר ומלחין. נולד בלובלין, פולין. כשהיה בן שמונה החל ללמוד בקונסרבטוריון של פריס. הופעתו הראשונה נערכה ב-1848. ב-1860 התמנה לכנר סולן של הצאר. בשנים 1872-1860 לימד בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג והשפיע מאוד על האסכולה הרוסית של נגינה בכינור. ב-1872 ערך מסע הופעות בארה"ב עם אחיו הפסנתרן יוסף ועם אנטון רובינשטיין. ויניאבסקי היה, ככל הנראה, הכנר הגדול ביותר בדור שאחרי פגניני.
יצירותיו משקפות את יכולתו ככנר ומשלבות אותה עם רומנטיציזם בשל. הלחין יצירות רבות לכינור. שני הקונצ'רטי לכינור שלו, שפורסמו ב-1853 וב-1870, מבוצעים לעתים קרובות. ויניאבסקי היה אחיינו של הפסנתרן אדוארד וולף. בתו הצעירה, אירנה, לימים: ליידי דין פול, הלחינה תחת שם העט פולדובסקי. נפטר במוסקבה, רוסיה.
Rabbi

He officiated in Rubashov, Belzec and Lublin (c.1648-50) and was regarded as one of the outstanding talmudists of his time. He wrote Yalkut Hadash , a collection of homilies, and Tiferet Yisrael, a collection of sermons including a funeral oration delivered in 1648 for victims of the Chmielnicki massacres.
משורר וסופר. נולד בלובלין, פולין, והגיע לארצות-הברית ב-1914. ב-1920 נמנה עם ראשי הקבוצה "אין-זיך-איסטן", תנועה לשירה אידית.
ספרי שירתו: "יענקב גלטשטיין" (1921), "פרייע פערזן" (1926), "קרעדו'ס" (Kredos) (1929), "די טייטשן" (1937), "געדענק לידער" (1943), "שטראלענדיקע יידן" (1946), "דעם טאטנס שאטן" (1953), "פון מיין גאנצער מי" (1965), "די פרייד יידישן ווורט" (1961), ו"א ייד פון לובלין" (1966). הוא מחברם של ספרים ומאמרים רבים, רובם נכתבו עבור העיתון היידי היומי "היום" וכתבי עת יידיים אחרים. נפטר בניו-יורק, ארה"ב.
Rabbi

He served in Budzanow and from 1801 in Tarnopol. In 1813, he opposed the teaching system of the school founded by Yosef Perl where religious studies were supplemented by secular subjects, In 1828 Babad went to Lublin but after a short while had to leave because of his disputes with the Mitnaggedim and returned to Tarnopol. His responsa on the Shulhan Arukh, Sefer Yehoshua, was highly regarded and used as a source by rabbis making halakhic rulings.
Erlich, Henrik (1882-1941), journalist, Jewish socialist leader in Poland, born in Lublin, Poland (then part of the Russian Empire) to a wealthy Orthodox Jewish family. His father was a Hassid who acquired some secular education and later joined Hovevei Zion movement. Erlich received a full secular legal education. He studied law in Warsaw, where he encountered Socialist movement for the first time and joined the Bund. He was arrested on several occasions for revolutionary activity and was finally expelled from the university. He therefore continued his studies in St Petersburg, Russia. From 1913 he belonged to the Central Committee of Bund. During the Russian Revolution of 1917 he was a member of Petrograd Soviet executive committee and member of Soviet's delegation to England, France and Italy. After the revolution in Russia, he moved back to Warsaw. In Warsaw he met Wiktor Alter, one of the most influential leaders of Bund. As a member of Bund, he became a member of the Warsaw municipality after Poland had regained its independence in 1921. Erlich took an active part in socialist propaganda activities and edited a number of periodicals including "Glos Bundu" (“Voice of Bund”) (1901-1905) and “Volks Zeitung” (“People’s Newspaper”). In 1925 he was elected to the Warsaw kehilla council as one of 5 Bundists out of 50 members. Bund joined the Comintern in 1930 and Erlich found himself on its executive body.

After the outbreak of World War 2, Erlich made his way to the part of Poland that had come under Soviet control. He was almost immediately arrested by Russian authorities and sentenced to death. However, the sentence was commuted to 10 years imprisonment. Erlich was eventually released as a result of of the Sikorski–Mayski Agreement between the Soviet Union and Poland in 1941. At about the same time Erlich was supposed to join Gen. Sikorski (the Prime Minister of the Polish Government in Exile) in traveling to London where it was intended that Sikorski should join the Polish government. However, in December, Erlich, together with Victor Alter were once again arrested by the NKVD in Kuybyshev. No reason was given for their arrest. According to various sources at the time, he was charged with spying for “enemies of the Soviet Union”. The Soviet authorities later announced that he had been executed, but it was widely believed that Henryk Erlich committed suicide in the Soviet prison in Kuybyshev.

In 1991, Victor Erlich, Henryk Erlich's grandson was informed that according to a decree passed under Russian president Boris Yeltsin, Erlich had been "rehabilitated" and the repressions against them had been declared unlawful. While the exact place where he was buried is unknown, a cenotaph was erected at the Jewish cemetery on Okopowa Street in Warsaw in 1988. The inscription reads "Leaders of the Bund, Henryk Erlich, b. 1882, and Wiktor Alter, b. 1890. Executed in the Soviet Union".
Rabbi

He was born in Uzpalis where his father was rabbi from 1851 to 1858. A boy genius, by age 12 he mastered the Talmud and when he was 23 the famous authority Rabbi Meir Malbim stated that he was unique. Klatzkin also acquired a knowledge of secular subjects, such as medicine, chemistry (he could recite by heart the chemical composition of every drug listed in the pharmacopoeia), history, and geography (he could recite railroad timetables by heart), and was proficient in a number of classical and European languages. He was rabbi in Bereza Kartuskaya (1881-84), Mariampol (1884-1910) and Lublin (1910-1928), hence his title 'the Lubliner Rav'. However, he disliked official posts and did his best to avoid communal activities. In 1928 he settled in Jerusalem. Klatzkin was an outstanding talmudic authority and many queries were directed to him; his replies tended to interpret the law leniently. He was the father of the philosopher, Jacob Klatzkin.
Abraham ben Benjamin Zeev Brisker (? - 1700). Lithuanian author and preacher. He was born in Lithuania (then in union with Poland), but was forced to leave the country after Cossack uprising led by Bogdan Chmielnicki and the resulting murder of tens of thousands of Jews (1650-55). He left for Vienna, Austria, where he studied under R. Shabbetai Sheftel Horowitz. The religious fanaticism of the Emperor Leopold I led to the expulsion of the Jews from Vienna in 1669-1670, so he was once again forced to flee. Avraham ben Benjamin returned to Brest Litovsk, Lithuania. He continued his studies under R.Mordecai Guenzburg and R.Zevi Hirsch.

The traumatic times through which he lived naturally influenced him greatly. He had intentions of immigrating to the Land of Israel, but his plans did not materialize. He was one of the representatives of Brest Litovsk at the meeting of the Council of the Lands in Lublin (1683). He wrote several books. "Zera Avraham" deals with the weekly portion of the Torah, "Asarah Maamarot" is an assortment of articles including a renowned study of Ethics of the Fathers Chapter 6 (Pirkey Avot, 6). He wrote also "Hesed Avraham", a Kabalistic commentary on the weekly Torah portion.

חיים יהודה בן קלונימוס ארנרייך (1887 – 1942), רב. ארנרייך היה רב בהולשוב, מורביה (כיום ברפובליקה הצ'כית), בדבה, טרנסילבניה (כיום ברומניה), ובהומנה, סלובקיה (אז בצ'כוסלובקיה). בהומנה, שם התחיל לכהן ב- 1930, הקדיש עצמו לחקר התלמוד. ב- 1920 פרסם חוברת חשובה ששמה "ישראל בין העמים", שעסקה בהישרדות עם ישראל. פרסומים נוספים: "שלוש עשרה מידות" של סעדיה גאון (1922), "מנהגים" של אברהם קלאוזנר (1929), "גבעת המורה" (1936). החל מ- 1920 ארנרייך פרסם כמה פרקי סדר רב עמרם גאון עם פרשנות משלו וערך ירחון ששמו "אוצר החיים" (1924 עד 1938).
הרב ארנרייך ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בלובלין, פולין, בשנת 1942.

לנצ'נה Leczna

(במקורות היהודיים לענטשני)

עיר במחוז לובלין, מזרח פולין.


יהודים מתועדים בלנצ'נה לראשונה בשנת 1501. עם הזמן קמה שם קהילה יהודית מאורגנת על מוסדותיה, וכללה את היהודים ביישובים הקטנים בסביבה. במחצית השנייה של המאה ה-17 התקיימו במקום (בכתובים היהודיים "לענטשני") ארבעה כינוסים של ועד ארבע הארצות ושל ועד ליטא.

במחצית השנייה של המאה ה- 18 התפקדו למעלה מ-720 יהודים משלמי מס לקהל המקומי, מהם 491 בעיר עצמה. 55 משפחות בקרב יהודי הסביבה התפרנסו אז מפונדקאות; סוחרים יהודיים השתתפו בירידים המקומיים, וסחרו בעיקר בענף הבקר.

במרד הפולני משנת 1864 הוציאו הרוסים להורג את היהודי בן לנצ'נה, ירחמיאל בורנשטיין, שהיה סגן ביחידה מהפכנית.

בסוף המאה ה-19 מנתה האוכלוסיה היהודית במקום יותר מ-2,400 נפש, 65 אחוזים מכלל התושבים. ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו במקום 2,500 יהודים.


תקופת השואה

בימי הכיבוש הגרמני רוכזו יהודי העיר והסביבה בגיטו, ונידונו להשמדה. ב-23 באוקטובר וב-11 בנובמבר 1942 שולחו למחנות השמדה. 330 יהודים שנמצאו מועילים לשלטונות הכיבוש הוחזקו במחנה עבודה במקום. המחנה נסגר בסוף אפריל 1943 ויושביו נשלחו למחנות סוביבור וטראווניק.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין כיום יהודים בעיירה אחרי שהשורדים עזבו .

במקום נותר מבנה בית הכנסת הגדול שמשמש כיום כמוזיאון עירוני הכולל גם מוצגים יהודיים .המבנה מוזנח וזקוק לשיקום . על אחד הקירות נקבע בשנת 1961 לוח זיכרון לנרצחי השואה ואזכור להיות המקום בעבר בית כנסת .

ישנו מבנה נוסף ששרד , בית כנסת קטן יותר המשמש כיום כספריה .

בית העלמין היהודי נהרס , המצבות נלקחו וניטעו שם עצים . מדי םעם מגלים בעיר ואוספים חלקי מצבות עם כיתוב עברי . בשנת 2005 שוחזר בשטח בית הקברות אוהל הצדיק שלמה לייב מהמאה התשע עשרה .
.

סלונים Slonim

עיר בבלרוס. בין שתי מלחמות העולם במחוז נובוגרודק בפולין.

קהילה יהודית מאורגנת הייתה בסלונים - אז בממלכת פולין-ליטא - כבר במאה ה- 16. על-פי החלטת "ועד ליטא", סופחה קהילת סלונים בשנת 1623 לקהילת בריסק דליטא. שמונה שנים לאחר-מכן תועדה סלונים כקהילה עצמאית.

ב- 1642 הוקם בעיר בית-כנסת מפואר, בנוי באבן. בין עשירי העיר היו היהודים שעסקו ביצוא תבואה ועצים לקניגסברג וסוחרים יהודים שהשתתפו בירידים של לייפציג. יהודים אחרים בקהילה עסקו בעבודות קבלנות, בייצור משקאות חריפים והתפרנסו כבעלי מלאכה.

בחלוקה השלישית של פולין (1795) עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית.

במאה ה- 19 התפרנסו יהודי סלונים כסוחרי עצים, פרוות ועורות וכספקים של הצבא. יהודים הקימו בסלונים בתי חרושת לעיבוד ברזל, בתי חרושת לטכסטיל, לגפרורים, לציוד חקלאי וללבני-בניין. בסוף המאה עסקו בקהילה היהודית בסלונים גם בייצור תשמישי-קדושה.

בגלל גירוש היהודים מיישובים כפריים בשנת 1882, גדלה האוכלוסייה היהודית בסלונים ומנתה 11,435 יהודים, שהיו 78 אחוזים מכלל האוכלוסייה ב-1897.

בין רבני העיר היו משה בן יצחק יהודה לימה בעל "חלקת מחוקק" (במאה ה-17), שמעון בן מרדכי (במאה ה-18), ויהושע יצחק בן יחיאל שפירא בעל "נחלת יהושע" (במאה ה-19).

בסלונים ייסד הרב אברהם בן יצחק ויינברג את שושלת הצדיקים לבית סלונים, וישיבת סלונים הייתה מן הוותיקות והמיוחסות בליטא.

בשנת 1897 התחילו פועלי סלונים להקים איגודים מקצועיים, מפלגות הפועלים דוגמת ה"בונד" ו"פועלי-ציון" נעשו לגורם חשוב במקום בתחילת המאה העשרים. המפלגות אירגנו הגנה עצמית יהודית אחרי הפוגרום בביאליסטוק בשנת 1906; וב- 1913 הכריזו שביתת-מחאה בעקבות משפט בייליס.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בקרב יהודי סלונים כל המפלגות הציוניות. "החלוץ" קיים מחנה הכשרה לעלייה. בתי-ספר של "תרבות", ציש"א ו"תחכמוני" היו בעיר, ובשנים 1926 - 1939 יצא לאור שבועון ביידיש.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בסלונים יותר מ- 8,600 יהודים, 53 אחוזים מכלל האוכלוסייה (1931).


תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש מערב פולין בידי הגרמנים הגיעו לסלונים אלפי פליטים יהודים מאזורי פולין הכבושים. מספר היהודים בעיר הגיע ל- 10,500 והקהילה קלטה את כולם. סלונים הייתה ברצועה המזרחית של פולין שהועברה לשליטת ברית המועצות בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לברית-המועצות.

עם כניסת הסובייטים לסלונים ניסו צעירים יהודים להסתנן לווילנה כדי להמשיך משם לארץ-ישראל, מעטים הצליחו. באפריל 1940 גירשו השלטונות הסובייטים כאלף יהודים, רובם מבין הפליטים, לפנים רוסיה; בין המגורשים היה גם ראש הקהילה הציוני יצחק אפרת.

ב- 25 ביוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, כבשו הגרמנים את סלונים. הם הקימו יודנראט ובראשו וולף ברמן, והטילו על הקהילה קנס כספי כבד. באקציה ראשונה ב-17 ביולי רצחו הגרמנים למעלה מ- 1,200 יהודים במבואות העיר, וביניהם את מנהיגי הקהילה ומשכיליה ואת כל חברי היודנראט, שהואשמו באי ציות לגרמנים. הוקם יודנראט שני ובראשו היה גרשון קווינט. באוגוסט 1941 העבירו את היהודים לשכונה מיוחדת שנתחמה כגטו; היו שם 15,000 יהודי המקום ופליטים. באמצע נובמבר אותה השנה, באקציה שנייה שנמשכה כשבועיים, רצחו הגרמנים ועוזריהם (ליטאים ובלרוסים) כ- 10,000 יהודים, ביניהם חברי היודנראט השני. אחרי האקציה החלה להתארגן מחתרת בגטו.

בראשית שנת 1942 רוכזו בגיטו סלונים יהודים מקהילות בסביבה. את הגברים לקחו לעבודות כפייה.

ביום 29 ביוני 1942 החלה האקציה השלישית, ונמשכה עד 15 ביולי. הגרמנים ועוזריהם רצחו כ- 10,000 יהודים. 800 הצליחו להימלט ליערות; מחציתם נתגלו ונרצחו עד סוף השנה, האחרים הצטרפו לפארטיזנים. בדצמבר 1942 נרצחו אחרוני היהודים בגטו סלונים.

כאשר שוחררה סלונים בידי הצבא האדום, ב- 10 ביולי 1944 נמצאו בה כ- 80 יהודים.

אחרי השואה נשארו יהודים מעטים לחיות בסלונים; ב- 1946 חיו במקום שלושים יהודים.

Majdanek

מיידאנק

מיידאנק נמצאת בפרברי העיר לובילין בפולין. אחד מרובעי לובלין נקרא מיידאן טטרסקי, מכאן השם מיידאנק שפירושו בשפה הפולנית "מיידאן קטן". בזמן מלחמת העולם השנייה הגרמנים הקימו כאן מחנה ריכוז והשמדה, הידוע גם בשם "מחנה ריכוז לובלין". המחנה פעל בין 1 באוקטובר 1941 ועד 22 ביוני 1944, כאשר שוחרר ע"י הצבא הסובייטי. מספר הקורבנות היהודים שנרצחו במיידנק נאמד על כ-80,000, בנוסף להם נרצחו במיידאנק גם עשרות אלפי שבויי מלחמה פולנים וסובייטים. ביום שחרור המחנה ההשמדה ב-23 ביוני 1944 הכוחות המשחררים מצאו כאלף אסירים שהגרמנים לא הספיקו לפנות למחנות אחרים, גופות אסירים שעוד לא הספיקו לשרוף אותם, תנורי הקרמאטוריום עוד חמים, תאי גזים, צריפים עם מאות אלפי נעליים, ערימות שער אדם ומשקפיים. על יד שער המחנה היה הר של עצמות ואפר אדם שהוצא מבורות שרפת גופות הנרצחים. מיידאנק היה מחנה ההשמדה הנאצי הראשון ששוחרר על ידי צבאות בנות הברית. הוא שוחרר חצי שנה לפני ששוחרר מחנה ההשמדה באושוויץ-בירקנאו. משפטי שומרי מחנה הריכוז מיידאנק שנתפסו בתוך המחנה ב-1944 הם מהמשפטים הראשונים של פושעי המלחמה הנאצים.

האנושובצה נאד טופלו HANUSOVCE NAD TOPLOU

(בהונגרית HANUSFALVA או HANUSFALU).

עיירה במזרח סלובקיה.


האנושובצה על הנהר טופלה שוכנת על צומת דרכים, ממזרח לעיר פרשוב (PRESOV). עד 1918 השתייכה לממלכת הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

קהילה יהודית מאורגנת הייתה בהאנושובצה מסוף המאה ה-18. קודש שם בית עלמין וב-1786 נוסדה "חברה קדישא". הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי; יסדה ישיבה בעלת מוניטין והפעילה בית ספר "תלמוד תורה". בין שתי מלחמות העולם פעל שם גם בית ספר יסודי יהודי, ששפת ההוראה בו הייתה סלובקית.

רב הקהילה הראשון, הרב צבי הירש אדלר, התמנה בראשית המאה ה-19. אחריו כיהנו הרב משה פרנקל, הרב מרדכי אריה ליבוש וואלד, הרב ישעיהו כץ באיירן, הרב אברהם בינדיגר, הרב אליעזר חיים דויטש, בעל "תבואת השדה", הרב יהודה צבי בלום, בעל שו"ת "שארית יהודה" (שכיהן עד מותו ב-1917) ואחרון הרבנים, הרב יואב אדלר, שהתמנה ב-1922 ונספה בשואה. באותה עת חיו בעיירה ובקהילות המסופחות לרבנות האנושובצה כ-1,400 יהודים.

עד 1850 היה בהאנושובצה רק בית כנסת מעץ. האציל המקומי, הגראף דשפי (DESSEWFFY) מכר לקהילה אדמה להקמת בית הכנסת חדש באבן, וסייע בחמרי בנייה ובכסף; אולם להשלמת הבניין נדרשו תרומות נוספות של מנהיגי הקהילה ושל יהודי הסביבה.

יהודי האנושובצה התפרנסו בעיקר ממסחר והיו ביניהם גם בעלי מלאכה.

ב-1867 קיבלו יהודי הונגריה זכויות אזרח, הרפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי מלחמת העולם הראשונה הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה התקופה נפתחו בעיר סניפים של תנועות הנוער הציוניות "בני עקיבא" ו"בית"ר", וכן פעלו שם "צעירי אגודת ישראל". בשנות השלושים המאוחרות עלו כמה משפחות לארץ ישראל.

ב-1930 חיו בהאנושובצה 271 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, פורקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, וב-14 במארס 1939 נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. השלטון הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה ונישל אותם מנכסיהם ומזכויותיהם. עסקי היהודים ורכושם הועברו לידי סלובקים "בני הגזע הארי".

בערב יום הכפורים שנת1940 הוצת בית הכנסת בידי "פולקסדויטשה" (סלובקים בני המיעוט הגרמני) מהסביבה, והיה כנראה בית הכנסת הראשון בסלובקיה שנשרף בידי הנאצים.

בין 26 במארס ל-20 באוקטובר 1942, כשבעיירה חיו 320 יהודים, גורשו רוב יהודי סלובקיה למחנות השמדה ולגיטאות בפולין, בעיקר לסביבת לובלין ולאושוויץ.

מעט יהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות או כאלה שהיו נשואים בנישואי תערובת היו פטורים זמנית מגירוש. מקצת היהודים נמלטו להונגריה, וגורלם היה כגורל יהודי הונגריה, שגורשו למחנות השמדה ב-1944, אחרי שהגרמנים נכנסו להונגריה.


בשנת 1945, בתום המלחמה, שבו לעיירה כ-40 יהודים ששרדו. במשך השנים עלו רובם לישראל, מעטים היגרו לארצות שמעבר לים, ובהאנושובצה על הנהר טופלה לא נותרו עוד יהודים. תייר שביקר בבית העלמין ב-1989 מצא את המצבות הרוסות, והמקום שימש כמגרש משחקים.

לודמיר Ludmir
(בפולנית ולודימייז' Wlodzimierz, באוקראינית ולאדימיר וולינסקי, ביידיש לודמיר)
עיר בפלך ווהלין, אוקראינה. עד לחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, ובין שתי מלחמות העולם - בפולין.

יהודים מקייב, מארץ הכוזרים ומיישובים אחרים במזרח התיישבו בלודמיר במאה ה- 12 והקימו בה מרכז מסחרי שעמד בקשרים עם מערב אירופה.

הקהילה נהרסה בפשיטת טטרים בשנת 1240 ונתחדשה בתחילת המאה ה- 15, בימי הנסיך הליטאי ויטולד. תחת שלטונה הישיר של פולין (מ- 1569, אחרי איחוד פולין-ליטא) התפתחה הקהילה היהודית במהירות. יהודי המקום סחרו בירידים של לובלין, פוזנן וקרקוב בפרוות, בצמר ובשעווה, ועסקו בחכירת אחוזות ובגביית מסים.

באותה תקופה כיהנו ברבנות הקהילה יצחק בן בצלאל, יצחק בן שמואל הלוי, ויום-טוב ליפמן-הלר. בפרעות ת"ח ות"ט (1648 – 1649) רצחו הפורעים יהודים רבים, ואחרים התרוששו בפורענויות הרבות של אמצע המאה ה- 17, ונזקקו לעזרת הציבור. ב- 1700 הוענק לבן המקום פישל לבקוביץ התואר "סוכן המלך, ספק ומזכיר רשמי בוועד ארבע ארצות". בשל השפל הכלכלי שפקד את פולין בסוף ימיה, הצטמצם גם מספר היהודים. בשנת 1784 חיו בעיר 340 יהודים. מאה שנים אחר כך היה מספרם 5,850, והיו 66 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

במאה ה- 18 היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר בתבואה ובעצים, מחנוונות וממלאכה.

החסידות השפיעה על הקהילה, במיוחד בימיהם של הרב משה שלמה קארלינר ו"הבתולה מלודמיר". ב-1926 היו בידי היהודים 84 אחוזים מכלל בתי-העסק בעיר.

בלודמיר היו בתי- ספר של "תרבות", "יבנה" ו"בית יעקב". בשנות ה- 30 של המאה העשרים ניהלו יהודי המקום מאבק עקשן נגד האנטישמיות.

בשנת 1931 חיו בלודמיר 10,665 יהודים, שהיו 44 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

תקופת השואה
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), הגיעו אל לודמיר אלפי פליטים ממערב פולין ומספר היהודים בלודמיר עלה ל- 25,000. תחת השלטון הסובייטי ניסו היהודים להמשיך ולקיים - ברשות - מסגרות חינוך עברי ללא לימודי דת, אך כעבור חודשיים נאסר עליהם הדבר.

הגרמנים כבשו את לודמיר ב- 25 ביוני 1941. ב- 5 ביולי הם רצחו 150 יהודים בחצר בית הסוהר. הרב מורגנשטרן היה ראש ה"יודנראט", ואחרי מותו נתמנה לתפקיד זה עורך הדין ויילר. הוא המרה את פקודותיהם של הגרמנים, סירב למסור יהודים, והתאבד יחד עם בני ביתו.

בסוף פברואר 1942 לקחו הגרמנים 250 יהודים לעבודות כפייה באיזור קייב. באפריל הם הקימו בלודמיר גטו ולו שני מדורים, האחד לבעלי מקצוע והאחר ל"בלתי כשירים". בחודשי הקיץ ניסו חלק מהיהודים לחבור אל פרטיזנים בסביבה.

ב- 1 בספטמבר 1942 התחילה "אקציה" שנמשכה שבועיים ובמהלכה רצחו הגרמנים 18,000 יהודים, 4,000 מהם בחצר בית-הסוהר. בגטו נשארו 4,000 יהודים ובראשו הועמד לייב קודיש, ששיתף פעולה עם הגרמנים.

אחרי "אקציה" שנייה בנובמבר 1942 נשארו בגטו לודמיר 1,500 יהודים רשומים, וקבוצה במחתרת. באחד הבונקרים נהרגו 13 צעירים בקרב עם הגרמנים. בדצמבר 1943 נרצחו היהודים האחרונים, חלקם על ידי אוקראינים או אנשי מחתרת פולנים.

עם שחרור העיר ביולי 1944 נותרו בלודמיר כמה מניינים ספורים של יהודים שניצלו.

קוברין Kobryn

עיר במערב בלרוס. בין שתי מלחמות העולם בגליל פולסיה, פולין.

הקהילה נזכרת לראשונה בכתב זכויות שהעניק המלך זיגמונט ליהודי קוברין ב- 1514. לקראת סוף המאה ה- 16 הושוו זכויות אזרח של היהודים לאלה של שאר תושבי העיר.

בין יהודי קוברין היו באותה העת בעלי-בתים ובעלי כרמים וגני-ירק, אך רובם עסקו במסחר, בחכירת אכסניות לעוברי-אורח ובגביית דמי-מכס.

מספר יהודי קוברין גדל כשהתיישבו בעיר יהודים פליטי גזירות ת"ח ות"ט (1648) מאוקראינה. במאה ה-18 התרוששה העיר והיהודים מצאו את פרנסתם ברוכלות ובמלאכה. העשירים שביניהם המשיכו במסחר המלח, בהתבואה ובעצים.

בין רבני העיר היו ר' בצלאל בן שלמה מקוברין (במאה ה-17) ור' יעקב בן דוד שפירא, מייסד "ישיבה" במקום (במאה ה-18).

במאה ה- 19 גדל מספר היהודים בעיר לכדי 4,000 ומעלה (במיפקד 1847). ב-1882 נאסר עליהם לחכור משקים כפריים, וכעבור 15 שנה קופחה פרנסתם עם הנהגת המונופולין על זיקוק משקאות חריפים. בעיר נוצר פרולטאריון יהודי ורבים היגרו לארצות שמעבר לים.

הקהילה הייתה חסידית ברובה והפעולה הציונית בה נתקלה בתחילתה בקשיים רבים. אחרי מהפכת 1905 השתתפו רבים, חברי ה"בונד" ו"פועלי ציון", במאבק למען זכויות פוליטיות וחברתיות. בין מוסדות החינוך בעיר היו חדרים מתוקנים, בית-ספר דתי, בתי-ספר עבריים של "תרבות" ושל ציש"א וישיבה.

ב-1921 התפקדו בעיר 5,431 יהודים (%66 מכלל האוכלוסיה). רובם היו פועלי בניין, עובדי ייצור, חנוונים וסוחרים. העיר פרחה מבחינה כלכלית ומספר היהודים הלך ועלה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין לידי ברית המועצות.

הסובייטים נכנסו לעיר ב-20 בספטמבר 1939. חברי תנועות הנוער הציוניות ניסו להגיע לווילנה, ולקוברין נהרו פליטים מאזורי פולין הכבושים בידי הגרמנים.

ערב המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, ב- 22 ביוני 1941, מנתה האוכלוסיה היהודית במקום 8,000 איש.

מיד לאחר שכבשו הגרמנים את העיר הועלה באש בית-המדרש "חיי אדם" וכ-170 יהודים נרצחו ליד הכפר פאטריקי. באוגוסט הוטל על הקהילה קנס בשיעור של 6 ק"ג זהב ו-12 ק"ג כסף. בסתיו אותה השנה הוקם גיטו, על שני חלקיו - לכשירים לעבודה ולאחרים. ב-2 ביוני 1942 נערכה "אקציה" בשני המחנות ומחצית האוכלוסייה היהודית הוצאה להורג בו ביום בברונה גורה. ב-14 באוגוסט נערכה "אקציה" שנייה. הפעם תקפו את הגרמנים אנשי המחתרת היהודית, וניסו להשתלט על נשק שבידי הגרמנים. כ- 100 צעירים הצליחו להימלט והצטרפו לפרטיזנים. היהודים בעלי-המלאכה הוחזקו בעיר ועבדו לתועלת הגרמנים, עד שנרצחו גם הם בחצר בית-הסוהר בקיץ 1943.

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1994 נותרו בעיר מספר יהודים קטן, שהגיעו ממקומות שונים. במקום לא פעלה קהילה ולא הייתה כלל פעילות יהודית. בעיירה יש קבר אחים לנרצחי השואה עם אנדרטה מסודרת, ללא אזכור ליהודים, אף על פי שהאחרונים היו רוב האוכלוסייה במקום. בית העלמין היהודי מוזנח ומשמש למרעה בקר.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2004 היו בעיר כ - 60 יהודים .

בית הכנסת הישן עבר גלגולים רבים ולבסוף הוחזר ליהודי הקהילה . יש תכניתלשפצו למטרות תפילה ומוזיאון יהודי .

בבית העלמין היהודי הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה ונותרו בו מספר מצבות בלבד .

קונסטנטינוב לובלסקי LUBELSKIE KONSTANTYNOW

עיירה במחוז לובלין (LUBLIN), מזרח פולין.


היישוב השוכן כ-7 ק"מ מהנהר בוג בגבול ברית המועצות - פולין, הוקם במאה ה-16, על אדמות שנרכשו מאציל פולני ונקרא על-שם אשתו קונסטנצה. כתובת שנמצאה על גבי מצבה מעידה על המצאות יהודים בקונסטנטינוב כבר במאה ה-18. ב-1827 הגיע מספרם ל-818 וב-1860 ירד ל-657.

יהודי קונסטנטינוב השתלבו בתעשיה המקומית, בבעלותם היו בתי-חרושת לייצור שמן וסבון, תחנת קמח ובית-חרושת לוודקה כשרה לפסח. כמו כן עסקו בסחר עצים ותבואה ובעיבוד עורות. היו ביניהם גם בעלי מלאכה: סנדלרים, חייטים ונפחים.

בראשית המאה ה-19 היתה קהילה יהודית מאורגנת בקונסטנטינוב ולה בית-כנסת ובית-מדרש וכן שטיבלך חסידיים. ילדי הקהילה למדו ב"חדר", והחל משנות ה-60 של המאה ה-19 גם בבית-הספר הפולני הממלכתי. חלקם למדו אצל מורים פרטיים יידיש, עברית, פולנית וחשבון. בשלהי המאה ה-19 הוקם בית-ספר דתי לבנות - "בית יעקב".

בראשית המאה ה-20 החלו להתארגן בקונסטנטינוב התנועות הציוניות: "דרור", "החלוץ הצעיר", "השומר הלאומי", "השומר הצעיר" ו"בית"ר". צעירים רבים יצאו להכשרות במטרה לעלות לארץ ישראל. נוער יהודי היה פעיל גם במפלגה הקומוניסטית הפולנית.

במקום פעלו גם המפלגות "פועלי ציון", "ציונים כלליים", "רביזיוניסטים", "אגודת ישראל" ו"מזרחי". קשר עם העולם היהודי נשמר באמצעות עיתונים ביידיש שהגיעו בקביעות למקום, "היינט", "מומנט", ו"טאגבלאט".

בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, היו בעיירה כ-1,200 יהודים.


תקופת השואה

בספטמבר 1939, גוייסו כמה מיהודי קונסטנטינוב לצבא הפולני, אך פרט למטוסים גרמניים שטסו בשמי העיירה, המלחמה, שפרצה ב- 1 בספטמבר, עדיין לא הורגשה.

באוקטובר 1939, כאשר כבש הצבא הגרמני את המקום, הוצאו צווים המטילים גזרות על היהודים: הם חויבו בנשיאת סימן-זיהוי על הזרוע (סרט לבן ועליו מגן-דוד כחול), הוגבלה תנועתם ברחובות העיירה והוטלו עליהם מיסים כבדים. בחורף אותה שנה, ניסו יהודים רבים להימלט לברית-המועצות תוך חציית הנהר בוג הקפוא, רוב הנסיונות נכשלו.

מספר יהודי העיירה הוכפל, כאשר גורשו אליה פליטים ממערב פולין. בתנאי הצפיפות והמחסור פרצה ב-1941 מגיפת טיפוס; רבים מתו מחוסר תרופות ומזון.

בספטמבר 1942, גורשו יהודי קונסטנטינוב לעיירה הסמוכה ביאלה פודולסק (BIALA PODLASKA), שם רוכזו בגיטו. באקציה שביצעו הגרמנים במקום, רוכזו יהודי הגטו במרכז העיר, וזקנים רבים נורו למוות. הנותרים הועברו לגיטו בעיירה מזוביץ פודולסקי (MAZOWIEC PODOLSKI), וגם שם יהודים רבים נורו למוות, והשאר הועברו בקרונות-רכבת דחוסים למחנה- ההשמדה טרבלינקה. בדרכם הוחדרה מבעד לחלונות אבקה לבנה (כנראה כלור) שגרמה לחנק ולמוות. מעטים הצליחו לקפוץ מן הרכבת ולהימלט.


ביולי 1944 שחררו הרוסים את קונסטנטינוב. 14 יהודים שהסתתרו ביערות ובכפרים חזרו לעיירה. הם נאלצו לנטוש אותה שוב בגלל התנכלויות של כנופיות אנטישמיות.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין יהודים בעיר לאחר שרובם נרצחו בשואה והקהילה לא חודשה .

בית העלמין היהיודי נהרס לגמרי ולא נותרו בו מצבות גלויות . המקום שייך לעירייה והאתר משמש לנופש ופנאי . יש תוכנית לשיקום המקום והתחילו באיסוף תרומות לפרויקט .

סובראנצה SOBRANCE

(בהונגרית: SZOBRANC)

עיירה בצפון מזרח סלובקיה.


סובראנצה שוכנת בקרבת הגבול עם אוקראינה, על הדרך הראשית בין קושיצה KOSICE לאוז'הורוד UZHOROD. עד 1918 השתייכה לממלכת הונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה סופחה לרפובליקה הצ'כוסלובקית, עד לפירוק הרפובליקה ב- 1993.

יהודים ישבו בסובראנצה כנראה כבר במאה ה- 17, על כך מעידות מצבות בבית העלמין. חברה קדישא נוסדה בראשית המאה ה- 19. תחילה היה במקום בית תפילה אחר כך הוקם בית כנסת והיה בו כיסא מעוטר בפסוקים מהמקורות, ששימש לטכסי ברית מילה. כן היה שם בית ספר "תלמוד תורה". לרבנות סובראנצה סופחו יהודים משמונה כפרים בסביבה, אך היו להם בתי עלמין משלהם. הרב האחרון בסובראנצה היה ר' מנשה פרידמאן FRIEDMAN, הוא כיהן במקום כ- 40 שנה. בין ראשי הקהל היו: לזר לבוביץ' LEBOVIC, יעקב שנברגר SCHOENBERGER, איגנאץ ויינברגר WEINBERGER ו-י' ברקוביץ BERKOVITZ. במגיפת כולירע ב1873- ניספו רוב תושבי סובראנצה, ביניהם יהודים.

אדמת האזור הפורייה סיפקה פרנסה בשפע לתושבי המקום; בין יהודי סובראנצה היו בעלי חנויות, בעלי בתי מרזח וסוחרים, שסחרו גם בשוקי הערים אוז'הורוד ומיכאלובצה.

ב- 1867 העניקה ממלכת הונגריה שוויון זכויות לתושביה היהודים. מאז עסקו היהודים במגוון רחב יותר של עיסוקים והחלו להשתלב גם בעניינים מוניציפליים. הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות; ובאותה תקופה החלה פעילות ציונית באזור. ב- 1924, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-י"ד דיווחו נציגי "המזרחי" על מכירת שקלים (חברות בהסתדרות הציונית וזכות הצבעה בקונגרסים) בסובראנצה. בבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) נרכשו בעיירה שבעה שקלים.

ב- 1930 ישבו בסובראנצה 336 יהודים ובאזור השיפוט כולו - 1,933. 1,298 מהם הצהירו על השתייכותם ללאום היהודי.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב- 6 באוקטובר 1938 התנתקה סלובקיה מהרפובליקה ובעידוד גרמניה הנאצית הקימה שלטון אוטונומי פשיסטי. עסקי היהודים הועברו בהדרגה לידי אזרחים בני "הגזע הארי" ויהודים רבים נותרו בלי מקור פרנסה. במקום נפתח סניף של ארגון יהודי ארצי, שהוקם במטרה לסייע לנפגעי הגזירות.

באביב 1942 נשלחו צעירות יהודיות למחנות ריכוז בפולין. אחר כך גורשו הצעירים ולבסוף המשפחות. אין בידינו מועד מדויק של גירוש יהודי סובראנצה. הם נשלחו כנראה בשליש הראשון של חודש מאי 1942, דרך מיכאלובצה, לאזור לובלין. רובם מצאו שם את מותם.

כמה צעירים שהצליחו להימלט הצטרפו ב1944- לפרטיזנים סלובקים ולחמו בנאצים.

אחרי המלחמה התקבצו שארית הפליטה בסובראנצה ואירגנו את חיי הקהילה מחדש. הם קידשו בית תפילה והקימו מקווה באבני בית הכנסת ההרוס, במקום שבו עמד בית הכנסת.

ב- 1948 ישבו בעיירה 396 יהודים, נשיאם היה איגנאץ ויינברגר. אחר כך עזבו רוב היהודים את העיירה, מקצתם עלו לישראל, מקצתם היגרו לארצות אחרות. ב- 1953 נותרו בסובראנצה תשע משפחות יהודיות. בית התפילה והמקווה היו עדיין בשימוש הקהילה, אם כי בית התפילה עבר לבעלות איגוד הקהילות היהודיות בבראטיסלאבה.

בשנות השמונים של המאה ה- 20 כבר לא חיו יהודים בסובראנצה.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

נכון לשנת 2014 אין כלל יהודים במקום. בית העלמין נטוש ומוזנח. בשנת 2000 בנו במקום גדר ושער לבית העלמין, אולם המקום עדיין אינו מתוחזק באופן שוטף. לעיתים מגיעים מבקרים יחידים. מבני ציבור יהודיים נוספים בעיירה משמשים לצרכים אחרים.

סנינה

SNINA

בהונגרית SZINNA

עיירה במזרח סלובקיה.


סנינה סמוכה לעיר הומנה (HUMENNE), בקרבת הגבול עם אוקראינה. עיקר פרנסת התושבים היא על היערות שבסביבה. עד 1918 הייתה העיירה בממלכת הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

תחילת היישוב היהודי במקום אינו ידוע לנו; בשנת 1750 התפקדו בעיירה 19 יהודים בין 206 התושבים, שהיו רובם קתולים-יוונים. עדויות ראשונות לחיים יהודיים מאורגנים במקום משמשים מצבה בבית העלמין היהודי משנת 1843 ופנקס הקהילה מ-1851.

ב-1880 הצטרפה הקהילה לזרם הקהילות האורתודוקסיות. באותה השנה נפתח מקווה טהרה והתמנה רב הקהילה הראשון, הרב שמואל קראוס, וכיהן עד 1911. בית הכנסת הוקם ב- 1893.

עד 1918 פעל במקום בית ספר יהודי ממלכתי בהונגרית, בהנהלת המורה מנהיים מבודאפשט.

ב-1921, נפתחו בית תפילה, ששימש גם כבית מדרש, ושני "חדרים". מוסדות נוספים היו: "חברה קדישא"; אגודת נשים ואגודת "תלמוד תורה".

ב-1922 היו רשומים בספרי הקהילה 1,571 יהודים, מספר זה כלל כנראה גם את יהודי הכפרים בסביבה. בראש הקהילה עמדו אז הרב היינריך קליין, מ' סרולוביץ, נשיא הקהילה, ויעקב אייכלר מזכיר הקהילה ואחר כך מילא את תפקיד הנשיא.

רוב יהודי סנינה התפרנסו כסוחרים וכבעלי מלאכה. שני הרופאים ועורך-הדין היחיד של העיירה היו יהודים.

במלחמת העולם הראשונה נמלטו יהודים רבים מן המקום לפני פלישת הרוסים ושבו אחרי כמה חדשים. עם כנון הרפובליקה הצ'כוסלובקית, באוקטובר 1918, הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, וחלה התעוררות בפעילות חברתית ופוליטית בקהילה.

בין 1940-1922 פעלה בסנינה תנועה ציונית מאוחדת, ובה היו חברים אנשי "הפועל המזרחי", ה"ציונים כלליים" ו"בית"ר". בראש התנועה עמד ד"ר קורנפלד, במסגרתה למדו את עיקרי הציונות ועברית, ועסקו באיסוף תרומות לקרן הקיימת לישראל ולקרן היסוד.

ב-1930 חיו בסנינה 390 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה ב-6 באוקטובר על אוטונומיה וב-14 במארס 1939 נהייתה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. חקיקה גזענית הרחיקה את היהודים מחיי החברה והכלכלה, עד שנושלו מזכויותיהם ומרכושם.

בין מארס לאוקטובר 1942 גורשו רוב יהודי סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. ב- 26 במארס שולחו כ-1,000 צעירות יהודיות לאושוויץ ולמחרת - 1,000 צעירים ללובלין. רוב המשפחות היהודיות מסנינה גורשו לפולין בחודש מאי 1942. מקצת היהודים נשלחו גם למחנות עבודה שהוקמו בסלובקיה. שמונה משפחות הורשו להשאר במקום, מקצתן קבלו פטור מגירוש מפני שבעלי המקצוע במשפחה היו מועילים לשלטונות ומקצתן - משום שבני המשפחה המירו את דתם. בסתיו 1944 שולחו לאושוויץ גם יהודים אלה, רק מעטים מהם ניצלו.


ב-1945, אחרי המלחמה, נתקלו הניצולים היהודים שחזרו לעיירה בהתפרצויות אנטישמיות. עשר נשים יהודיות, שחזרו מהמחנות, השתכנו בכפר קולבסוב (KOLBASOV), שבאזור סנינה. לילה אחד חדרה למקום קבוצת "בנדרים" (כנופיית פולנים אנטישמים בהנהגת סטפן בנדרה BANDERA) ורצחה את הנשים בשנתן, אשה אחת שהסתתרה ניצלה והיגרה אחר כך לארצות הברית. היהודים עזבו את סנינה תוך כמה שנים, רובם עלו לישראל. בסנינה וסביבתה לא נותרו יהודים. כל מוסדות הקהילה נהרסו ורק בית העלמין נותר.

אופולה-לובלסקיה

עיירה במחוז לובלין, מזרח פולין.

ב-1765 נרשמו במקום כ-490 יהודים, ובסוף המאה ה-19 - כ-3,325 (%60 מכלל האוכלוסיה).

ערב מלחמת-העולם השנייה מנתה הקהילה כ- 4,000 נפש ואליהם נוספו
כ-2,500 מגורשים מפולאבי ויותר מאלפיים מווינה; במאי 1942 הגיעו עוד מאות אחדות מיישובים קטנים ומסלובאקיה. כל אלה נשלחו בחודשים מארס-אוקטובר 1942 למחנות-ההשמדה בלז'ץ וסוביבור.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

כיום אין יהודים בעיירה . בית העלמין היהודי ששטחו 2 הקטר נהרס ע"י הנאצים וההרס נמשך גם לאחר 1945 . בשנות השישים נשתלו עצים והשטח גודר . נותרו כמה שברי מצבות והמקום משמש כמגרש משחקים וכמזבלה .

בשנת 2014 ביוזמתה של האגודה לידידות ישראל פולין , נקבע לוח זיכרון לזכר היהודים שנרצחו ע"י הנאצים , על הביניין של המרכז לעזרה סוציאלית .הבניין ממוקם בקרבה למקום ששם עמד בית הכנסת של העיירה שנהרס בעבר .

דזיאלושין DZIALOSZYN

(במקורות היהודיים: זאלעשין)


עיר במחוז לודז' (LODZ), דרום מרכז פולין.


יהודים התיישבו בדזיאלושין בתחילת המאה ה-17, קהילה התפתחה רק לקראת סוף המאה. כבר בראשית המאה ה-18 היו היהודים רוב האוכלוסיה, והקהילה הייתה גדולה מכל קהילות אזור ויילון (WIELUN). השתייכו אליה יהודים ממאה ישובי הסביבה ומחמשת הערים: קשפיצה (KRZEPICE), פאיינצ'נו (PAJECZNO), פראשקה (PRASZKA), ויירושוב (WIERUSZOW) וויילון עצמה.

בראשה עמדו רבנים והיא העסיקה גם דיין ומגיד, וניהלה מוסדות-קהילה מסורתיים. הבולטים מרבניה בראשית המאה ה-19 היו ר' נתן הכהן ור' משה, תלמידם של "החוזה" מלובלין ו"המגיד" מקוזיניץ. כתביו המפורסמים היו "תקוני-שבת", "משפט-שבת" ו"גאולת-ישראל". בסוף המאה כיהן כרב ר' שלמה דוד מרגולית שכתב את "חידושי מהרשדם".

שריפה שפרצה באמצע המאה ה-18 פגעה בבתים וברכוש ודלדלה את הקהילה. שריפה נוספת פגעה במאה משפחות שנותרו מחוסרות-כל ב-1888.


דמי-חכירה לפריצים הכבידו על תקציב הקהילה ולכן היא לוותה כספים מהאצילים ומהכמרים. ב-1740 אסר הארכיבישוף על הקאתולים לסחור עם היהודים ודרש מהקהילה תשלום מיידי של החוב והריבית. בסוף המאה ה-18 התפרנסו היהודים ממסחר בתוצרת חקלאית וממלאכה. מעטים חכרו מבשלות בירה ויין ופונדקים. הסוחרים שווקו צמר מתוצרת האיכרים לתעשיית האריגים שבשלזיה. הם התעשרו ואפילו תרמו כספים לבניין ישיבה בירושלים. אבל המשבר בענף הטכסטיל והצמר והפסקת המסחר בין פולין לשלזיה פגעו בפרנסתם. הם התרכזו, מאז, במסחר זעיר בשווקים ובכפרים במלאכות במיוחד חייטות. מצב זה נשאר בפועל גם ביו שתי מלחמות העולם. אפילו שיפוץ בית-הכנסת היה למעלה מיכולתם וקהילת וארשה עזרה להם בפעולה.

האנטישמיות והחרם הכלכלי של שנות ה-30 למאה ה-20 גרמו פרעות; ובסוף ינואר 1937 נפצעו 40 יהודים. בית המשפט לא הפעיל את סמכותו כלפי הפורעים והפגיעות ביהודים רבו. בפברואר 1937 נוסדה קופת-גמילות חסדים בידי הג'וינט ויוצאי הקהילה בחו"ל. ביולי אותה שנה חולל בית העלמין.


בראשית המאה ה-20 השפיעה האידיאולוגיה הסוציאליסטית על הנוער היהודי והוא פעל להתרמת כספים למהפיכה של 1907-1905 ולהשבתת חנויות. התקיימו גם הארגונים הציוניים: "הציונים-הכלליים", "השומר-הלאומי" ו"הנוער-הציוני". בועד הקהילה שלטה "אגודת-ישראל" והזרמים החרדיים אך הם איבדו את עליונותם עם התבססות "הציונים-הכלליים" שהקימו ספריה עממית ב-1930. בסוף שנות ה-20 למאה ה-20 הוקמה ספריה וחוג לדרמה על ידי חברת "בילדונג".


ב-1 בספטמבר 1939 מנתה הקהילה כ-2000 נפש.


תקופת השואה

בפרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, הופצצה העיירה ונהרסה. רוב תושביה היהודים נמלטו לפאיינצ'נו ועבדו למחייתם בעבודות-כפיה במקום. יהודי קהילת פאיינצ'נו הסתייעו בארגון הג'וינט (JOINT). מסוף שנת 1941, נתחמו מגורי כל היהודים במקום בגטו; חייהם שם היו מלווים במצוד תמידי לעבודות-כפיה. באוגוסט 1942 הועברו למחנה ההשמדה חלמנו.

קבוצה של כ-250 יהודי-דזיאלושין עברה בראשית המלחמה לקיילצ'יגלוב (KIELCZYGLOW) וגם הם שולחו באוגוסט 1942 למחנה ההשמדה חלמנו.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

כיום אין יהודים בעיירה . בית הכנסת נשרף עוד בתחילת מלחמת העולם השנייה ב - 1939 . בית העלמין היהודי פרוץ וללא גדר . לא נותרו בו מצבות גלויות .
ישנה אנדרטה במקום לנרצחי השואה והמקום הוא בטיפול העירייה .

קונסקובולה Konskowola

עיירה במחוז לובלין, מזרח פולין.


הנסיכה הלנה צ'ארטוריסקה, בעלת העיירה, התירה ליהודים להתיישב ולרכוש נכסי מקרקעין במקום בשנת 1712. חמישים שנה אחר-כך נרשמו בקונסקובולה כ-600 יהודים משלמי מסים. לפי מיפקד הספרים העבריים במקום ב-1776 היה מספר הספרים החייבים במס 519.

ב-1816 ביקשו 40 משפחות יהודיות קרקע להתיישבות חקלאית. בסוף המאה ה19 ישבו בקונסקובולה כ-1,500 יהודים, מספרם ירד בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918), וב- 1921 - כ- 880 (%53.6 מכלל האוכלוסיה). בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם התאוששה הקהילה ומספר היהודים שב ועלה.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) חיו בקונסקובולה כ- 1,200 יהודים.


תקופת השואה

האזור נכבש בידי הגרמנים במחצית השנייה של חודש ספטמבר 1939, ויהודי העיירה חיו במשטר הכיבוש נתונים לגזרות שונות. בסוף שנת 1940 הוקם גיטו בעיירה, ובחודשים מאי- יוני הועברו אליו 3,500 יהודים שגורשו מסלובאקיה.

בחודשים מאי ואוקטובר 1941 הועברו יושבי הגיטו, בשלושה שילוחים, למחנה ההשמדה בסוביבור.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין יהודים בעיירה לאחר שרובם נרצחו בשואה .

בית העלמין היהודי הישן נהרס לגמרי ולא נותרו בו אפילו שברי מצבות . באתר הוקמו מבנים פרטיים .

מבית העלמין היהודי החדש רוב המצבות נלקחו לבנייה .יש מצבות במוזיאון המקומי וגם בשטח נותרו מספר מצבות , אך לא במקומן המקורי . המקום משמש בחלקו להזרמת שפכין ובחלקו לשימושים פרטיים . הרשויות נטעו עצי אורן באזור . לעיתים רחוקות יש ביקורים במקום .

ראדזין Radzyn

עיר בגליל לובלין, מזרח פולין.


יהודים התיישבו בעיר כנראה בזמן היווסדה, במחצית השנייה של המאה ה-15. באמצע המאה ה- 18 הייתה בראדזין קהילה של 530 יהודים לערך, ומספרם הלך ועלה. בסוף המאה ה-19 התפקדו בראדזין יותר מ-2,850 יהודים (%53 מכלל האוכלוסיה).

עם גדולי הקהילה במאה ה-19 נמנו ר' גרשון חנוך ליינר, מייסד שושלת ראדזין, שחידש את השימוש בחוטי תכלת בציציות ואף הקים מעבדה להפקת הצבע הנכון, נכדו ר' שמואל שלמה ליינר, והרבנים שמעון דויטש וחיים פיין. ב-1929 התרוששו רבים מיהודי המקום מחמת דליקה שפקדה את העיר ובשנות השלושים נתערערה עמידת כולם בגלל השפל הכלכלי והחרם על המסחר היהודי.

בעיר נולד בתחילת המאה ה - 20 משה סנה . היה בתחילת שנות ה - 30 קצין בצבא הפולני ואחרי כן הגיע לפלשתינה ונהיה למפקד ההגנה .

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בראדזין כ- 3,500 יהודים.


תקופת השואה

בימים הראשונים למלחמה, ב-8 בספטמבר 1939, נפגעה השכונה היהודית מהפצצות מן האויר של הצבא הגרמני. לפני שכבשו הגרמנים את העיר (לקראת סוף ספטמבר)יצאו מאות צעירים יהודים מזרחה, לברית המועצות.

בדצמבר 1939 גורשו רוב יהודי ראדזין לסלאוואטיץ' ומזריץ, וכעבור חודשים אחדים חזרו לעיר שהוקם בה גיטו בקיץ 1940. "השומר הצעיר" וארגוני נוער אחרים הקימו קבוצות מחתרת בגיטו. ב-20 באוגוסט 1942 הייתה אקציה ראשונה בגיטו ומאות יהודים שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. היהודים שנותרו בעיר היו קרבנותיה של האקציה השנייה שנערכה ב-20 בדצמבר אותה השנה.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין יהודים בעיר לאחר שרובם נרצחו בשואה . מעטים חזרו אחרי המלחמה וזמן קצר לאחר מכן עזבו .

בית העלמין היהודי האורתודוכסי הישן נהרס לגמרי והאזור הפך למקום מגורים .

בית העלמין החדש שופץ בעזרת תרומות וחלק מהמצבות נאסף והוקמה אנדרטה במקום לנרצחי השואה . המקום מוקף גדר ויש בו שער . לעיתים יש ביקורים באתר .

פולאבי Pulawy

(במקורות היהודיים פילב, פולאו; ברוסית נובאיה אלקסאנדריה)

עיר במחוז לובלין, פולין.


ראשית היישוב היהודי בתחילת המאה ה-19, בעידוד בעל המקום הנסיך צ'ארטוריסקי. הקהילה התארגנה ב-1820 ובסוף המאה מנתה כ- 3,890 נפש (%73 מכלל האוכלוסיה).

עיקר פרנסתם של יהודי פולאבי היתה על סנדלרות, גידול ירקות, תעשיית רהיטים ומסחר זעיר. לקראת סוף המאה הקימו יהודים מפעלי מתכת ומכונות ובתי-חרושת לנעליים.

מאמצע המאה גברה בפילב השפעת החסידות, בפרט של האדמו"רים של לובלין, קוצק, גור וסוקולוב; ב-1888 נוסדה בפולאבי שושלת חסידות, של ר' חיים ישראל מורגנשטרן, נכדו של ר' מנחם מנדל מקוצק.

משנת 1875 למדו סטודנטים יהודיים במכללה המקומית לחקלאות, ורבים מהם השתתפו בפעילות מהפכנית. פועלים התארגנו באיגודים מקצועיים. בעלי-מלאכה וסוחרים הקימו ארגונים משלהם.

ב-1907 נפתח בעיר באנק קואופרטיבי. אותו זמן התגוררו בפילב כ-6,000 יהודים (%60 מכלל האוכלוסיה). בשנת 1917 נפתחו בעיר סניפי ה"בונד" ו"אגודת-ישראל", ואחריהם סניפי המפלגות הציוניות. גם התא הקומוניסטי בעיר התחזק באותה התקופה.

ב-1921 מנתה האוכלוסיה היהודית בפילאבי יותר מ- 3,220 נפש
(%45).

בין שתי מלחמות-העולם פעלו בעיר גם בתי-ספר עברי של "תרבות", בתי ספר דתיים "יבנה" ו"בית-יעקב", וספריה יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפולאבי קרוב
ל- 3,500 יהודים.


תקופת השואה

העיר נכבשה בידי הגרמנים באמצע ספטמבר 1939, בסוף אוקטובר 1939 הוקם גיטו, ואליו הובאו גם כמה יהודים מכפרי הסביבה. כעבור שלושה חודשים גורשו 3,600 יהודי המקום לעיר הסמוכה אופולה לובלסקיה. שם חיו בגיטו עם יהודי העיר והסביבה, בתנאי צפיפות ורעב. במאי 1942 ערכו הגרמנים אקציות בגיטו אופולה לובלסקיה, ויהודי הגיטו שולחו למחנה ההשמדה סוביבור.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין יהודים במקום שרובם נרצחו בשואה והקהילה לא חודשה .

בית העלמין היהודי הישן נהרס לגמרי ורוב המצבות נלקחו לבניה . מעט מהמצבות הועברו לבית העלמין החדש ששופץ ע"י תורמים ונבנה בו חדר זיכרון הכולל תערוכה קטנה . בית העלמין מוקף בגדר ויש בו שער . המקום שייך לעירייה והוא לא מתוחזק . האזור משמש לתעשייה ולמגורים .

קראשניק Krasnik

עיר במחוז לובלין, מזרח פולין.


יהודים בקראשניק נזכרים לראשונה בתעודות מן המחצית הראשונה של המאה ה-16, בקשר לירידים של לובלין ולמסחר עם דאנציג. לקראת סוף המאה ה- 16 קיבלו היהודים היתר-מגורים בעיר מידי הנסיך בעל המקום אלכסנדר סלוצקי. עם עליית מספרם הוגבלו לרחוב שבו שכן בית-הכנסת.

בשנת 1765 מנתה הקהילה 1,353 נפש, מספר זה כלל את היהודים בכפרי הסביבה, שהיו מסופחים לקהילה. בסוף המאה ה-19 היו 3,260 יהודי העיר מחצית האוכלוסייה.

ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקראשניק יותר מ-5,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך המלחמה, תחת הכיבוש הגרמני, נרצחו יהודים רבים בעיר עצמה. ב-12 באפריל 1942 שולחה למחנה ההשמדה בלז'ץ קבוצת היהודים הראשונה מקראשניק, ועד סוף השנה לא נשאר בעיר אף יהודי אחד. כמה מאות יהודים נמלטו מן העיר וחיפשו מקלט ביערות, אבל רובם נתפשו ונורו בידי הגרמנים. בסביבה פעלו כמה יחידות של פרטיזנים בהנהגת אברהם בראון ("אדולף") ואדווארד פורסט (ביחידה ע"ש ברק יוסלביץ).

בילגוראי

עיר קטנה במחוז לובלין, פולין.

טבח ביהודי המקום נערך בימי חמלניצקי (בשנים 1649-1648) ואיסור ההתיישבות היהודית באזורי הספר מנע את פיתוח הקהילה עד לביטולו ב-1862. ב-1921 מנתה הקהילה 3,715 נפש. דפוס עברי הוקם בעיר ב-1909. סופרי האידיש האחים ישראל יהושע ויצחק באשעוויס זינגר הם ילידי המקום.
ערב מלחמת-העולם השנייה נאמד מספר היהודים בעיר ב-5,000 ומעלה, יותר ממחצית תושבי המקום. ב-11 בספטמבר 1939 עלו השכונות היהודיות באש מהפצצת חיל-האוויר הגרמני וכעבור ימים אחדים נכנסו יחידות גרמניות וערכו פרעות ביהודים. ב-29 בספטמבר נסוגו הגרמנים אבל חזרו כעבור שבוע בתוקף הסכם הגבולות בין שתי המעצמות הפולשות. כ-%20 מיהודי בילגוראי עזבו עם הסובייטים. ב-25 ביוני 1940 הוקם הגיטו ובסידרת גירושים רוקנה העיר מתושביה היהודים; ב-2 בנובמבר 1942 היה הגירוש האחרון לבלז'ץ וב-15 בינואר 1943 נורו למוות 27 יהודים שנתגלו במחבואים. קבוצת צעירים פעלה ביחידת פארטיזאנים ביערות הסביבה.

שנות ה-2000

בתחילת שנות ה-2000 לא היו יהודים במקום. נותר בית העלמין היהודי שרובו נהרס. שוחזרו 50 מצבות ששרדו, והוקמה אנדרטה לזכר הנרצחים בשואה. בשנת 2008, קבוצת מתנדבים ניקתה את המקום והחלו בבניית גדר סביב האתר. בשנת 2013, הוחל במיזם שיחזור העיירה , כולל רחוב יהודי, בית הכנסת ומוזיאון.

ב-26.02.2014 חברי מועצת העיר החליטו להנציח את הקהילה היהודית המקומית. למטרה זאת החליטו להקים שתי מצבות זיכרון. אחת משתי מצבות הזיכרון המתוכננות תמוקם ברח' לובלסקה, בסמוך לאזור שבו היו בית הקברות היהודי הישן ובית הכנסת שנשרף בזמן מלחמת העולם השנייה. מצבת הזיכרון השנייה תעמוד על יד בית הקברות היהודי השני בעיר שהוקם במאה ה-18 ואשר ממוקם בפינת רח' פילסודסקי ורח' 3 במאי. ישוחזר גם ביתם של הסופרים יצחק בשביס זינגר (1902- 1991), אחיו ישראל יהושע זינגר (1893 – 1944) ואחותם אסתר קרייטמן לבית זינגר (1891 – 1954) שגדלו במקום.

מלאווה Mlawa

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.


ידיעה ראשונה על קהילת מלאווה מוצאים בתעודה משנת 1543, בקשר לעלילת-דם. כעבור חצי יובל שנים היו שם 34 משפחות יהודיות שהתפרנסו מסחר בהמות וממלאכה. עלילות בדבר חילול "לחם-הקודש" ושתי דליקות גדולות שפרצו בעיר גרמו לצמצום הקהילה, לעומת זאת גדלה האוכלוסיה היהודית בפרבר זאברודי, שלא נכלל בתחום שיפוטה של מלאווה.

עד 1753 היתה מלאווה כפופה לקהילת צ'חאנוב. ב-1793 ניתנה לעיר הרשות לגרש את היהודים והם עברו לזאברודי. למלאווה חזרו עם הקמת הדוכסות של וארשה (1807).

באמצע המאה ה-19 נימנו בקהילה 1,650 יהודים ובסופה 4,845 (%41 מכלל האוכלוסיה).

ההגבלות על מגורים ועל רכישת נכסי דלא ניידי בוטלו סופית ב-1862; ועם הנחת מסילת- הברזל לוארשה ולגדאנסק במחצית השנייה של המאה ה- 19 חדרו יהודים למסחר בתבואה, בעצים ובבקר, בידיהם הייתה גם האספקה לצבא.

מתחילת המאה ה-19 הורגשה השפעת החסידות בקהילה, אך עם שיפור המצב הכלכלי לקראת סוף המאה גברה השפעת המתנגדים. רבה האחרון של מלאווה ר' משה סגלוביץ', היה מתנגד מושבע.

"חובבי-ציון" התארגנו בעיר בשנות ה-90 המאוחרות, ובשנים הסוערות 1905-1904 בלטו בפעילותם אנשי ה"בונד" ו"פועלי-ציון". בעיר יצא לאור עיתון ביידיש ובה נולדו ופעלו הסופרים יוסף אופאטושו, יקיר וארשאבסקי, ומנהיג ה"בונד" בפולין ויקטור אלטר.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו במלאווה קרוב ל-6,500 יהודים.


תקופת השואה

פחות מחודש ימים מעת פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) השלים הצבא הגרמני את כיבוש
פולין. את בתי-הכנסת במלאווה ובסביבה החריבו הגרמנים בתחילת נובמבר 1939. 300 יהודים ממלאווה שולחו למיינדזיז'ץ פודלאסקי, ללובארטוב וללובלין ב-6 בדצמבר 1940, וכעבור יומיים הוקם הגיטו. בסוף נובמבר 1942 חוסל גיטו מלאווה לאחר שרוב יושביו שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין יהודים בעיר שרובם נרצחו בשואה .

בבית העלמין הישן נותרה מצבה שבורה אחת ויש עוד שרידי מצבות . במקום אין תחזוקה , אין גדר ואין שער . בית העלמין החדש מוקף בגדר ונקבע בו שער . במקום נותרה מצבה אחת ושרידי מצבות והמצבות נלקחו לבנייה . ביזמת ניצולי שואה ובכספי תרומות המקום שופץ והוקמה בו אנדרטה לנרצחים . בשנת 1998 נחנכה האנדרטה בנוכחות הניצולים ושגרירות ישראל בפולין . לעיתים רחוקות יש ביקורים במקום .

סצ'ובצה SECOVCE

(בפי היהודים סיצובצה או צ'עצ'עוויץ, בהונגרית GALSZECS)

עיירה במחוז זמפלין, בקרבת העיר טרבישוב (TREBISOV), דרום-מזרח סלובקיה.


סצ'ובצה שוכנת באזור חקלאי, שעיקרו גידולי חיטה וסלק סוכר. עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומשנת 1918 עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים החלו להתיישב במקום כנראה במאה ה-18, אך מועד ייסוד הקהילה אינו ידוע. תחילה התקיימו התפילות בבית תפילה, בית הכנסת הגדול נחנך ב-1873. יהודי העיירה היו שומרי מצוות ורבים עסקו בלימוד תורה. רב הקהילה הראשון היה ר' מאיר קון (KOHN), אחריו כיהנו הרב שפירא, הרב יוסף גרינוואלד והרב יהושע ברוך רייניץ. שמואל קליין, הרב האחרון, נפטר בסוף שנות העשרים למאה העשרים, ומאז לא התמנה עוד רב במקום. הקהילה העסיקה שני שוחטים והזמינה חזנים לחגים.

ב-1884 נפתח בית ספר "תלמוד תורה". באותה השנה חל פירוד בין המשכילים לשמרנים שבקרב יהודי סצ'ובצה, והקהילה הצטרפה לזרם הקהילות האורתודוקסיות. הוקם ועד קהילה משותף לאורתודוקסים לחסידים ולמשכילים, ובו פעל גם רב המחוז. התפילות נערכו בנפרד: בית הכנסת הגדול, ה"שויל", שימש את האורתודוקסים (שהתפללו בנוסח אשכנז), החסידים התפללו בנוסח ספרד בבית המדרש.

בית ספר עממי יהודי נפתח בתרומת ד"ר מור פרידמאן (FRIEDMANN), ב-1903. כעבור שנה עלה בניין בית הספר באש ובאותה השריפה נפגעו גם בית התפילה וגם בית הכנסת, שכבר נשרפו בעבר. המבנים שוקמו.

בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית בין שתי מלחמות העולם היו בבית הספר היהודי שמונה כיתות לימוד ולמדו בשפה הסלובקית. עד הצהרים לימדו לימודי חול, ובשעות אחר הצהרים - תלמוד תורה. צעירים רבים המשיכו ללמוד בישיבה שבמקום ואחר כך בערים אחרות.

בין מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא"; "אגודת נשים"; "חברת ש"ס; "חברה משניות"; "חברה מזרחי", "שלופשטיב" בית מחסה לאורחים; "חברה תלמוד תורה"; "חברה פועל צדק"; בית שחיטת עופות; בית מטבחיים ומאפייה של מצות.

בין שתי מלחמות העולם, היה איגנאץ שווארץ ראש הקהילה רוב הזמן. כיהנו בתפקיד גם יוסף א' רוטנברג, פנחס וינטנר ויוסף ניימן.

היהודים גרו ברחוב הראשיה בבתים היפים של העיירה, ורובם היו סוחרים. בשבתות ובחגי ישראל שבתו תושבי העיירה ממלאכתם, יהודים ונוצרים כאחד. הרופאים ועורכי הדין בעיירה היו יהודים כולם. אחרי מלחמת העולם הראשונה פתח הג'וינט קופת הלוואה וחסכון במקום.

יהודי הונגריה קיבלו שוויון זכויות ב-1867. במלחמת העולם הראשונה התגייסו לצבא ההונגרי גם יהודים מסצ'ובצה, ואחדים נפלו בקרבות. אחרי המלחמה החלה במקום פעילות ציונית של "בית"ר", "בני עקיבא", ו"צעירי ה"מזרחי". ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיירה שקלים רבים.

ב-1930 חיו בסצ'ובצה 1,055 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב-14 במארס 1939 נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. השלטון הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. רבים נותרו ללא פרנסה. יהודים נלקחו גם למחנות עבודה, ובהם עבדו למען השלטונות. גברים יהודים גוייסו לגדוד השישי לעבודות כפייה במסגרת צבאית.

גירוש יהודי סלובקיה החל בסוף מארס 1942, עם גירוש צעירות וצעירים למחנות ריכוז ולמחנות השמדה על אדמת פולין. מקצת צעירים יהודים מסצ'ובצה הצליחו להמלט להונגריה. רוב יהודי המקום פונו מן העיירה ב-2 במאי 1942, וב-5 במאי הובלו ללובלין יחד עם יהודי טרבישוב, ושם נרצחו. בסצ'ובצה נשארו רק יהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות, אלה הנשואים בנישואי תערובת ומעטים שהצליחו להסתתר.

בקיץ 1944 הצטרפו כמה יהודים מסצ'ובצה למרד הפרטיזנים שפרץ במרכז סלובקיה. כשכבשו הגרמנים את סלובקיה לדכא את המרד, נמלטו היהודים ליערות שבסביבת העיר באנסקה בסיטריצה (BANSKA BYSTRICA).


ב-1945, בתום המלחמה, חזרו כ-30 משפחות יהודיות משרידי קהילת סצ'ובצה לעיירה. בית הכנסת עמד על תילו ועד שנת 1949 התאסף שם מניין. אחר כך עלו רוב היהודים לישראל, מקצתם היגרו לארצות הברית ולמקומות אחרים שמעבר לים, ובשנות החמישים כבר לא נשארו יהודים בעיירה. אחרי עזיבת היהודים הרסו הלשטונות הקומוניסטיים את בית הכנסת.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין יהודים בעיר שרובם נרצחו בשואה ..

בית העלמין היהודי מוקף גדר ויש בו שער . נותרו בו כמה מאות מצבות ואנשים פרטיים מנקים ומתחזקים את המקום . לעיתים יש ביקורים במקום .

לושיצה

Łosice

ביידיש לאשיץ, לושיץ

עיר במחוז לובלין, מזרח פולין.


ככל הנראה התיישבו יהודים בלושיצה בסוף המאה ה-17, ועסקו במסחר ובמלאכה. בראשית המאה ה- 18 התלוננו תושבי העיר על תחרות מצד בעלי-מלאכה יהודיים.

ב-1827 מנתה הקהילה 654 נפש (%42 מכלל התושבים), ובאמצע המאה ה- 19 כ-920.

היהודים היו שותפים לפיתוח כלכלת העיר ורבים סחרו בשוק הסוסים שמשך קונים רבים מקרוב ומרחוק. מספר היהודים בלושיצה הלך וגדל, וב-1897 התפקדו בעיר 2,396 יהודים.

ערב מלחמת-העולם השנייה חיו בלושיצה 2,900 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין, ולושיצה בתוכם, לשליטת ברית המועצות. פליטים יהודים מפולין הכבושה הגיעו ללוסיצה והתיישבו בה, מספר היהודים בעיר גדל ל- 3,500.

הגרמנים כבשו את לושיצה בסוף יוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות. ב-22 באוגוסט 1942 הובלו יהודי לושיצה למחנה ההשמדה בטרבלינקה.

שנות ה - 2000

אין יהודים במקום אחרי שהניצולים עזבו . בשנת 2001 נאספו ורוכזו המצבות שנלקחו מבית העלמין היהודי . בשנת 2007 בית העלמין היהודי גודר והמצבות הוצבו במקום . ביום 20 במאי 2008 , הוקמה על ידי תורמים אנדרטת זיכרון לנרצחי השואה בשער הכניסה לבית העלמין היהודי .

מיילץ MIELEC

עיר במחוז קראקוב, גליציה המערבית, פולין.


הקהילה היהודית

קהילה יהודית הייתה במיילץ באמצע המאה ה-17. ב-1765 נימנו במקום 585 יהודים משלמי מס-גולגולת, וביניהם 12 חייטים, שלושה כובענים, שלושה אופים, שני צורפים, חמישה קצבים, שלושה שוחטים, ארבעה כליזמרים ושלושה בדחנים. בעיירת בסביבה ישבו עוד 326 יהודים שהיו מסופחים לקהילת מיילץ. במאה ה-19 חדרה לעיר השפעת חסידות צ'ורטקוב, ואדמו"רי רופשיץ קבעו בה את מושבם.

העשירים המעטים עסקו ביצוא עצי בניין, סחרו בתבואה, בקר, נוצות וחומרי-בניין והפעילו מנסרות; השאר היו סוחרים זעירים, בעלי-מלאכה ופועלים. בכפרי הסביבה היו גם איכרים יהודיים.

ב-1900 נוסדו בית-ספר מכספי הבארון הירש ומוסד "בית-יעקב" לבנות. ב-1907 התארגנה האגודה הציונית "בני יהודה". בבחירות 1907 ו-1913 היו בעיר מהומות אנטי-יהודיות. "חוג בורוכוב", ספרייה ביידיש ומועדון ספורט הוקמו ב-1917.

ב-1880 נימנו בקהילה קרוב ל-2,800 נפש (%56 מכלל האוכלוסיה) וכמספר הזה ב-1920. המפלגות הציוניות ו"אגודת ישראל" היו פעילות במיילץ בתקופה שבין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בעיר 4,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) באו למיילץ פליטים יהודים שנמלטו מפני הצבא הגרמני, מקצתם נשארו בעיר. הגרמנים הגיעו למיילץ ב-9 בספטמבר. חטפו יהודים לעבודות כפייה ורצחו כמה עשרות. כעבור כשבועיים, בערב ראש-השנה ת"ש, הציתו הגרמנים בית-כנסת על עשרים יהודים שהיו בתוכו, כלאו יהודים בבית-המטבחיים והציתו אותו על יושביו, ולאחר מכן המיתו את כל היהודים שהיו במקווה. ביום ב' של ראש- השנה הציתו עוד בית- כנסת.

יהודים נלקחו לעבודות כפייה, הועבדו בפרך ליד שדה-התעופה ברדלוב (RADLOV) וסבלו מידי גרמנים מקומיים בצ'רמין (CZERMIN). בימים 9-7 במארס 1942 גורשו למעלה מ-2,000 יהודים ממיילץ לגיטאות במחוז לובלין. זקנים וחולים נורו במקום. קבוצת צעירים נשלחה למחנה העבודה פוסטקוב ליד קראקוב.

מיילץ היתה בין הערים הראשונות בתחום הגנראל-גוברנמאן (השטחים הכבושים של פולין) שהוכרזו "יודנריין" ("נקיות מיהודים"). מחנה-העבודה במיילץ, ליד מפעלי היינקל לאווירונים, היה נתון לפיקוחו הישיר של הס"ס, בקיץ 1942 הגיע מספר אסיריו ל-1,000. שיעור התמותה במחנה היה 15 ליום, חולים הומתו ביריה. ב- 24 באוגוסט 1944 הועברו האנשים, מקצתם לווייליצ'קה (WIELICZKA) ומקצתם למחנה פלוסנברג (FLOSSENBUERG).

כ-200 מיהודי מיילץ נותרו בחיים אחרי המלחמה.


הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין יהודים בעיר שרובם נרצחו בשואה .

מבית העלמין הישן לא נותר מאומה . במקום נבנה סניף דואר ובחלק אחר הוקם פארק . המצבות נלקחו לסלילת כבישים או הושלכו לנהר ונותרו במקום רק כ - 30 מצבות שבורות . בבית בעלמין הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה . בשנת 1992 שוקם בית העלמין החדש ונותרו בו כ - 20 מצבות . המקום הוקף בגדר ונקבע בו שער נעול .כן הוקמה אנדרטה נוספת לנרצחים במקום בו נרצחו יהודים רבים .

מארקושוב Markuszow

עיירה במחוז לובלין, על דרך וארשה - לובלין, צפון מזרח פולין.


מארקושוב נוסדה ב- 1686 וקבלה מעמד של עיר מידי המלך הפולני יאן סובייסקי. יהודים כבר ישבו במקום. ב- 1764 חיו בעיירה 356 יהודים, בכפרי הסביבה ישבו עוד כ- 150. בסוף המאה ה- 19 כבר ישבו שם 1,123 יהודים והיו קרוב ל- 65 אחוזים באוכלוסיית העיר.

בית מדרש היה בעיירה ונהגו להעמיד בו חופות וקידושין. הקהילה הייתה חרדית ברובה, בראשה עמד רב וכיהנו גם שמש, חזן, שוחט ומוהל. בנוסף לבית המדרש היו שטיבלך (בתי תפילה) חסידיים של חסידי ראדזין, קאצק ולובלין.

בין הרבנים שכיהנו במקום היה האדמו"ר ר' אברהם מ שה שכיהן בסוף המאה ה- 19, ואחר-כך שימש כאדמו"ר בלובלין. הרב האחרון שכיהן במקום היה ר' אלחנן וייצמן, חבר "המזרחי", והחסידים כינוהו "רב הציונים".

חינוך ילדי הקהילה היה מסורתי, תחילה למדו ב"חדר", המשיכו בבית מדרש או בישיבה בערים הגדולות ובמקביל למדו בבתי הספר הממלכתיים.

מוסדות הקהילה היו בעיקר בתחומי צדקה וגמילות חסדים והיו ביניהם: "ביקור חולים" ו"הכנסת כלה".

ב- 1921 היו 1,001 יהודי מארקושוב 54.2 אחוזים מתושבי העיר.

בית עלמין, שקודש בימיה הראשונים של הקהילה והיה צמוד לבניין בית המדרש, שרת את יהודי מארקושוב והסביבה. בתחילת שנות ה- 20 קודש בית עלמין חדש מחוץ לעיירה.

היהודים הראשונים במארקושוב התפרנסו כסוחרים, כבעלי בתי מרזח ומבשלות שיכר והיו ביניהם גם רוכלים שסבבו בכפרי הסביבה ובעלי מלאכה. כמה משפחות מצאו פרנסתן בבוסתני פרי ששכרו וכל בני המשפחה עבדו בהם. כלכלת העיירה התבססה על יום השוק השבועי שהתקיים בימי שני בשבוע.

במאה ה- 19 היה גביר העיירה, קלמן בן יקותיאל, מנהלו של "הפריץ" בעיירה, אחראי על מבשלת השיכר במקום ועל המידות והמשקלות בשוק.

מהמחצית השנייה של המאה ה- 19 הלכו ונתרבו בעלי המלאכה בקרב יהודי העיירה. בשנת 1928 הוקם ארגון בעלי מלאכה יהודיים, על רקע מאבק על שעות עבודה. הארגון קיים גם פעילות תרבותית כגון הרצאות וחוג לדרמה.

באותה השנה הוקם בעיירה "הבנק של סוחרים ובעלי מלאכה" ואחריו הוקם גם "בנק האשראי".

בשנת 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), הוצתו בתי העיירה באש בידי החיילים הרוסים, שפינוה לפני כיבושה בידי האוסטרים. שנה תמימה חלפה עד שיקום העיירה, באותה התקופה החלו להתארגן החיים הציוניים במקום. ב- 1916 הוקם הארגון הציוני הראשון במארקושוב "קדימה". בין מקימיו היה יצחק וואסרשטרום. לידו פעלו חוג לתיאטרון וספרייה עברית. צעירים ממארקושוב, חברי ארגון זה עלו כעבור כמה שנים לארץ-ישראל. בעיירה פעל גם סניף "פועלי ציון" ו"נוער פועלי ציון". והייתה במקום גם מפלגה קומוניסטית יהודית.

עם תחילת הפעילות הציונית בעיירה נפתח ב- 1918 בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות". כמו- כן התארגנו להקמת מושבה של בני מארקושוב בארץ-ישראל, והחלו באיסוף כספים ורישום מועמדים, הרעיון לא יצא לפועל בעקבות שמועות על מרמה בעסקי הקרקעות בארץ ישראל, אך צעירים בני העיירה המשיכו לעלות.

ובשנת 1929 נפתח סניף של התנועה הציונית הרביזיוניסטית ותנועת הנוער שלה "בית"ר", ורבים מבני הנוער בעיירה הצטרפו לשורותיה.

ערב מלחמת העולם השנייה נמנו במארקושוב 1,643 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) באו למארקושוב פליטים יהודים משטחי מערב פולין שנכבשו בידי הגרמנים. ב- 11 בספטמבר הופצצה העיירה בידי הגרמנים, רוב בתיה נחרבו ורבים נסו ממנה לכפרי הסביבה. כעבור זמן קצר נכנסו הגרמנים לעיירה. מיד פורסמו צווים שהטילו הגבלות על היהודים. הוקמו מועצת יהודים ומשמרות של יהודים לשמירת הסדר הציבורי. כבר בימים הראשונים לכיבוש נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה, ביניהן עבודות שרותים לחיילים הגרמנים, שהיו מלוות בהשפלות ובעינויים. במשך למעלה משנה נמשכה בעיירה שגרת חיים של סבל והשפלות, והיו רק קרבנות מעטים בנפש, בליל הסדר של שנת 1941 נורה יהודי בידי קצין ס"ס. עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (יוני 1941) החלו בשילוח גברים יהודים למחנה לעבודת כפייה, נלקחו מהיהודים כל מעילי הפרווה שלהם ונגזר עליהם לענוד סימן זיהוי - סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. מי שלא קיים את הצו התחייב בנפשו.

באביב 1942, למחרת חג הפסח, לקחו הגרמנים 500 גברים יהודים מבוגרים לתחנת הרכבת ועקבותיהם לא נודעו. אחר כך רוכזו היהודים באזור אחד של העיירה תחת שמירה של חיילים גרמנים.

בכ"ה בניסן (9 במאי 1942) אספו הגרמנים, בעזרת אוקראינים מקומיים שעבדו בשרותם, את יהודי מארקושוב ושילחו אותם למחנה ההשמדה סוביבור. מקצת יהודי העיירה, בעיקר צעירים, ברחו בלילה מהעיירה, מאחר שהופצה השמועה על העתיד לקרות. נערכו חיפושים אחריהם ויהודים שנמצאו מסתתרים בכפרים וביערות נורו.

באוקטובר 1942 נצטוו יהודי מחוז לובלין להתייצב בעיירה בלז'יצה (Belzice), כמה עשרות יהודי מארקושוב שהתפתו לצאת ממחבואם שולחו להשמדה.

צעירים, שברחו ליערות והשיגו נשק, התחברו לפרטיזנים "הקוזקים" ביער וולה. חברי קבוצה זאת, שהקימו בונקרים והסתירו משפחות שברחו, נהרגו כולם בידי הגרמנים בחורף 1943-1942 בעקבות הלשנה. קבוצות אחרות של פרטיזנים יהודים ממארקושוב, שפעלו עם פרטיזנים פולנים בפיקודו של קצין רוסי, השתתפו בפעולות נגד הגרמנים. קבוצות קטנות של פרטיזנים ממארקושוב לחמו על חייהם גם נגד יסודות עויינים בקרב הפרטיזנים עצמם, וסייעו ליהודים שהסתתרו אצל איכרים פולנים.

בראשית 1944, כשהצבא האדום שלחם בגרמנים החל להתקדם למערב, הצטרפו יהודים נוספים ממארקושוב (שהסתתרו עד אז בבונקרים) לפרטיזנים, ולחמו לצד המחתרת הפולנית ARMIA LUDOWA ("צבא העם"). במרס 1944 הצטרפו אליהם פרטיזנים רוסים חמושים היטב, שהוצנחו בידי הצבא, ובמאי לחמו כולם בגרמנים שכבר היו בנסיגה.


ביולי 1944 שחררו כוחות הצבא האדום את מארקושוב. מבין יהודי מארקושוב שלחמו בין הפרטיזנים היו רבים שהשתלבו בצבא האדום והגיעו לעמדות פיקוד. בתום המלחמה היו ביניהם פעילים בעלייה ב' עד לעלייתם ארצה דרך מחנות שארית הפליטה בגרמניה. רוב שרידי קהילת מארקושוב עלו לארץ ישראל, רק מעטים מהם נשארו בפולין או היגרו לארצות אחרות.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין יהודים בעיירה ורובם נרצחו בשואה . הקהילה היהודית לא חודשה .

בית העלמין היהודי הישן נהרס לגמרי ולא נשאר ממנו מאומה . בבית עלמין יהודי נוסף אין גדר ושער ולא נותרו בו מצבות . באתר ישנה תחנת כיבוי אש ומבנים נוספים . בבית העלמין האורתודוכסי יש גדר שבורה ואין שער ונותרו בו כמה עשרות מצבות וכן קברי אחים . האתר משמש כיום כמזבלה ואין בו תחזוקה . לעיתים רחוקות יש ביקורים במקום .

ספישסקה סטארה וס SPISSKA STARA VES

(בהונגרית SZEPESOFALU, בגרמנית ALTENDORF)

עיר בצפון-מרכז סלובקיה.


ספישסקה-סטארה-וס שוכנת לרגלי הרי המאגורה (MAGURA) שבהרי הטאטרה הגבוהים, על גבול פולין. היישוב תועד לראשונה ב-1326, וזכה במעמד של עיר מידי זיגמונד, מלך לוכסמבורג, ב-1399. ב-1850 נעשתה ספישקה-סטארה-וס לעיר מחוז זאמאגורה (ZAMAGURA), רוב תושביה איכרים. עד 1918 הייתה העיר בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

נראה שיהודים ישבו בספישסקה-סטארה-וס כבר במאה ה-17, אך מועד ייסוד קהילה מאורגנת אינו ידוע. ידוע שבמאה ה- 18 היה במקום בית כנסת וככל הנראה גם בית עלמין. האגדה מספרת שב-1750 לערך, רב מפורסם ואחיו באו מרוסיה למות בספישסקה-סטאטרה-וס, כי מתוך עיסוקם בקבלה האמינו, שבבית העלמין שם ימצאו מנוחת עולם שלווה כמו בארץ ישראל. בפנקס קהילה שהשתמר ישנם רישומים משנת 1812, ומשנת 1850 נכתבו הפרטים הרשמיים בעברית ובהונגרית. בית התפילה מעץ, שמועד הקמתו אינו ידוע, נשרף ב-1760. במקומו הוקם בית כנסת ולצידו חדר תפילה למניין. סמוך לבית הכנסת עמד בית הקהילה, היו בו שלוש דירות: של משפחת הרב; של משפחת השוחט, ששימש גם כחזן ושל השמש ומשפחתו. כן היו שם מקווה טהרה ובית מטבחיים.

הקהילה הייתה אורתודוקסית, ויותר מתריסר קהילות קטנות בסביבה היו מסופחות אליה, בין מוסדותיה היו: "חברה קדישא", "אגודת נשים" וקופת גמילות חסדים. רב הקהילה הראשון שתועד היה הרב יואל בלוך. ב-1922 כיהן הרב מארק שטראסר ואת תפקיד נשיא הקהילה מילא ד"ר אוסקר שינפלד.

בסוף שנות העשרים ישב על כס הרבנות הרב מור פישר, אלכסנדר קיכל (KUECHEL) היה הנשיא, גזה מנגל (MANGL) סגן הנשיא ואדולף גולדברג שימש כגבאי. אז היו לקהילה כ-150 חברים. לימים נהייה גזה מנגל לראש הקהילה.

הילדים למדו בבית ספר ממלכתי וקבלו שעורי דת מהמורה יעקב אפל. מקצת התלמידים המשיכו בלימודיהם בגמנסיה הגרמנית בעיר קז'מארוק (KEZ'MAROK).

בשנות העשרים למאה ה-20 היו בין יהודי בספישסקה-סטארה-וס 11 סוחרים, 10 בעלי המלאכה ושלושה פונדקאים. כבר בראשית המאה היו במקום שני עורכי דין יהודים. מפקד הג'נדרמריה (עד 1920), יושב ראש משרד הדואר, מנהל בנק המלאכה והרופא היחיד במקום היו יהודים. בבעלות יהודים היו גם אחוזה כפרית, מנסרה, משרפת יין שרף, מפעל לליקרים, סיטונאות ומחסן מרכזי לטבק ואכסנייה.

היהודים הו שותפים לחיי החברה ולפוליטיקה בעיר. במלחמת העולם הראשונה התגייסו כמה יהודים לצבא וששה מהם נפלו בקרבות. בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שבין שתי מלחמות העולם, כשהוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, הכריזו רוב בני הקהילה כי הם בעלי לאום סלובקי. יהודים ישבו במועצת העיר, במשרדי המחוז, במכבי אש ובמוסדות אחרים. באותן שנים החלה גם פעילות ציונית.

הרב פישר התנגד לפתיחת קנים של "השומר הצעיר" ושל "מכבי הצעיר", אך התיר פתיחת סניפים של "המזרחי", של תנועת הנוער הדתי "בני עקיבא" ושל "בית"ר". ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 55 מיהודי העיר, 42 מהם הצביעו בעד "המזרחי".

בשנת 1930 חיו בספישסקה-סטארה-וס 218 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ובמארס 1939 נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית - גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי הכלכלה והחברה ובאביב 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה למחנות השמדה בפולין.

אנשי "משמר הלינקה" (מפלגת העם) היו פעילים בארגון וביצוע גירוש היהודים. בספישסקה- סטארה-וס היו ל"מפלגת העם" תומכים רבים. כבר מ-1933 טיפח פודולסקי, הדיקן הקתולי, את השנאה כלפי היהודים, סייע בגירושם והשפיע על תושבי המקום שלא להציל יהודים. נראה שרוב יהודי ספישסקה סטארה וס גורשו בין סוף מארס לסוף יוני 1942. הם שולחו דרך העיר פופראד (POPRAD) למחנות באזור לובלין ולמחנה אושוויץ, שם נרצחו רובם.

באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירושים ובמקום נותרו אז רק יהודים מעטים שהיו פטורים מגירוש וכאלה שמצאו מקום מסתור.

בקייץ 1944 פרץ מרד נגד המשטר בסלובקיה. הגרמנים נכנסו לסלובקיה כדי לדכא את המרד, והיהודים שעדיין היו באזור נמלטו להרים, ומקצתם הצטרפו ללוחמים הפרטיזנים.


ב-1945, אחרי המלחמה, חזרו לעיירה כתריסר ניצולים. הם נתקלו בעויינות התושבים, ובהם הדיקן פודולסקי ששירת את המשטר החדש, שעשו הכל כדי למנוע החזרת רכוש ליהודים.

בניין בית הכנסת נעשה למאגר תבואה, ולילה לפני שעמדו להסב אותו לאולם קולנוע - נשרף. פנחס קורח, אחד הניצולים, הצליח להוציא את ספרי התורה מהבניין, כמה מהם העביר לקז'מארוק ואת היתר קבר בבית העלמין היהודי. בשנות הארבעים המאוחרות עלו רוב הניצולים לארץ ישראל.

ב-1990, מבקרים מישראל רצו להוציא את ספרי התורה מקברם, ומצאו מגרש כדורגל במקום שהיה בית העלמין וספרי התורה לא נמצאו.

קוצק Kock

עיר במחוז לובלין, מזרח פולין.


ראשית היישוב היהודי במקום בתחילת המאה ה-17. משנת 1670 ישב על כס הרבנות בקהילה ר' לימה, בנו של ר' משה בן יצחק יהודה לימה (בעל "חלקת מחוקק").

ב-1765 התפקדו בעיר כ-500 יהודים, ובאזור כולו - כ-800. באמצע המאה ה-19 מנתה הקהילה 1,480 נפש, ובסופה היו 3,000 ומעלה יהודי קוצק %64 מכלל תושבי העיר. רוב היהודים התפרנסו כבעלי מלאכה; חייטים, כובענים, סנדלרים, פחחים, נגרים ומסגרים.

בשנת 1809 נהרג במבואות קוצק, בקרב עם האוסטרים היהודי ברק יוסלביץ, מפקד גדוד פרשים בצבא פולין.

ב-1829 השתקע בקוצק הצדיק ר' מנחם מנדל, והעיר נעשתה מרכז חסידי חשוב. "ישיבה" נוסדה בשנת 1903. הרב האחרון בקוצק, ר' יוסף מורגנשטרן ניספה בשואה.

אחרי מהפכת 1905 התחילה התארגנות של פועלים ברחוב היהודי. בין המפלגות הציוניות בלטו בקוצק הציונים הכלליים ו"פועלי ציון". מלבדן פעלו ה"בונד" ו"אגודת ישראל".

את ההווי החסידי בקוצק תיאר הסופר היידי י' אופאטושו בספרו "ביערות פולין" (1938).

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו בעיר כ-2,500 יהודים.


במהלך מלחמת העולם השנייה, באוגוסט 1942, נצטוו יהודי קוצק לעזוב את עירם והובלו לגיטו פארצ'ב. משם נלקחו למחנות השמדה יחד עם יהודי פארצ'ב.

אחרי המלחמה לא שבו יהודים לקוצק.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין יהודים בעיירה אחרי שרובם נרצחו בשואה והקהילה לא חודשה .

בית העלמין היהודי מוקף גדר ויש בו שער נעול . יש שוער הגר בסמוך .
במקום יש קברי אחים לא מסומנים . חלק גדול מהמצבות נלקח לבנייה . בשנים 1990 - 1988 שוקם האתר בעזרת תרומות ויש אוהל על קבר הרבי מקוצק . לעיתים יש במקום ביקורים של יחידים וקבוצות .

יוזפוב לובלסקי (בילגורייסקי)

סארנאקי SARNAKI

עיירה במחוז לובלין, מזרח פולין.


סארנאקי הוקמה במאה ה- 17, ושוכנת על קו הרכבת שדליץ (SIEDLCE) ביאליסטוק כששה ק"מ מהנהר בוג.

בראשית המאה ה- 19 הייתה במקום קהילה יהודית מאורגנת ולה בית כנסת, בית מדרש ושטיבלך (בתי תפילה ולימוד) של חסידים. ילדי הקהילה למדו בחדר, ומשנות הששים של המאה גם בבית הספר הפולני הממלכתי.

יהודי סארנאקי השתלבו בתעשייה המקומית ובבעלותם היו תחנות קמח, בית חרושת לייצור משקאות קלים ומפעל לניקוי צמר כבשים. כמו-כן היו רבים מיהודי העיירה בעלי מלאכה, היו ביניהם סנדלרים, נפחים וחייטים.

פעילות ציונית החלה בסארנאקי בראשית המאה העשרים, והתבססה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. במקום פעלו תנועות הנוער הציוניות החלוץ, בית"ר ודרור. עם הזמן נעשתה תנועת בית"ר לגדולה ביותר.

ערב מלחמת השנייה ישבו בסארנאקי קרוב ל- 1,200 יהודים.


תקופת השואה

בראשית ספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לחמו גם יהודים מבני סארנאקי בשורות הצבא הפולני, שניסה לבלום את המתקפה הגרמנית. כשנכבשה העיירה בידי הגרמנים היו היהודים נתונים לגזרות; היה עליהם לשאת סימן זהוי (מגן דוד) על הזרוע, הוגבלה תנועתם ברשות הרבים והוטלו עליהם מסים כבדים. בחורף 1939 - 1940 ניסו יהודים לעבור את הנהר בוג לצד הסובייטי, רק מעטים הצליחו. פליטים יהודים ממערב פולין הובאו לעיירה ומספר היהודים הוכפל. בצפיפות ובמחסור פרצה מגיפת טיפוס, והיה קשה להדבירה בגלל מחסור בתרופות. באמצע ספטמבר 1941, הגיעה חזית הלחימה לאזור סארנאקי (בעקבות מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941), ובמשך זמן קצר ישבו יחידות של הצבא הסובייטי בסביבה, כשנסוגו עזבו איתם יהודים רבים, ועברו מזרחה מעבר לגבול הסובייטי.

באוגוסט 1942 גורשו יהודי סארנאקי לגיטו בעיר לושיצה (LOSICE). כעבור כמה חדשים הובלו כולם למחנה ההשמדה טרבלינקה. שרדו כמה יהודים שקפצו מן הרכבת בדרך למחנה.

וונוולניצה

Wąwolnica 

כפר במזרח פולין, במחוז לובלין 

על פי האגדה היישוב במקום נוסד בשנת 721 ע"י נסיך מהעיר קרקוב. בשנת 1346 וונוולניצה קיבלה מעמד של עיר ובמשך מאות שנים שימשה כמרכז אדמיניסטרטיבי של האזור.

בשנת 2018 התגוררו במקום 1,041 תושבים. 

 

הקהילה היהודית

היהודים בוונוולניצה מוזכרים לראשונה בשנת 1771. מאז תחילת המאה ה-18 הקהילה התפתחה במהירות. בסוף המאה ה-18 נבנה במקום בית כנסת ובשנים הראשונות של המאה ה-19 הוקם במקום בית עלמין יהודי. היהודים בעיר התפרנסו חלקם ממסחר בתוצרת חקלאית וחלקם היו בעלי מלאכה. בתחילת המאה ה-20 פעלו במקום מספר חנויות בבעלות של יהודים אשר ממוקמות לרוב ליד ככר השוק. כמו כן פעלו במקום בתי מלאכה של יהודים, ובנוסף יהודים היו הבעלים של שתי טחנות רוח. בשנת 1921 היו 1,043 יהודים בכפר, אשר היוו כ-35% מכלל התושבים. בשנים שבין שתי מלחמות העולם הורע המצב הכלכלי של היהודים בגלל המשבר הכלכלי. לאחר שריפה גדולה שהייתה במקום בשנת 1927, יותר מ-200 איש נותרו ללא קורת גג, רובם יהודים. אך למרות תנאי החיים הקשים, במקום התפתחה בקרב היהודים פעילות פוליטית אשר כללה מפלגות ציוניות בצד אחד, ומפלגת "אגודת ישראל" של היהודים הדתיים מצד האחד.

 

תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, מצאו במקום מקלט יהודים רבים אשר ברחו מאזורים אחרים בפולין וכתוצאה מכך מספר היהודים בוונוולניצה הגיע עד לכ-2,500. בתחילת שנת 1941 הוקם יודנראט ובפברואר 1942 הוקם במקום גיטו . ב-22 למרץ 1942 הוציאו הגרמנים להורג 120 גברים בבית העלמין היהודי, כנקמה על רצח מנהל עבודה של מחנה מקומי ע"י פרטיזנים פולנים. שבוע אחרי כן בוצעה סלקציה, שלאחריה נשלחו חלק מהיהודים למחנות עבודה במחוז. את היתר שלחו הגרמנים למחנה ההשמדה בבלזץ  וחלק למחנה ההשמדה בסוביבור . מכ-1,000 יהודים שחיו במקום ערב השואה, שרדו את המלחמה רק כמה עשרות.

 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי השואה היהודים לא חזרו לוונוולניצה וחיי הקהילה היהודית לא חודשו בה.

בית הכנסת שנבנה בסוף המאה ה-18 נפגע במלחמה ע"י הגרמנים. אחרי המלחמה הוקם במקום בית תרבות מקומי.

בית העלמין היהודי שנוסד בתחילת המאה ה-19 נפגע קשה בזמן המלחמה וגם אחריה. בשטח שנותר של 0.2 הקטר מוצבת רק מצבה שלמה אחת של פלתיאל בן יהודה שניידר שנפטר בשנת 1928 וכן כמה שברי מצבות. באתר של קבר אחים הוקמה אנדרטה לזכר התושבים שנרצחו במקום ע"י הגרמנים בשנת 1942. בתחילת שנות ה-2000 בית העלמין היה מאד מוזנח ומלא עשבים והדרך הישנה אליו נחסמה וניתן היה להגיע אליו רק באמצעות שביל בעורף המקום. בשנת 2017 אגודה מקומית החלה לאסוף כספים לניקוי בית העלמין ושימור זיכרון התושבים היהודים המקום. ב-24 במרץ 2018 האגודה ערכה אירוע לציון 76 שנים לרצח התושבים היהודים ע"י הגרמנים.

אוסטרוב לובלסקי

Ostrów Lubelski

עיירה על הנהר טישמניצה בנפת לוברטוב, בבמחוז לובלין, פרובינציית פולין קטן, פולין.

המקום מוזכר לראשונה ב-1441 כמקום של ביצות לא מאוכלסות. פירוש שמה של העיירה הוא "אי". ב-25 בינואר 1548 מלך פולין זיגמונט הראשון סטארי העניק אישור להקמת היישוב על הציר המסחרי לובלין- פרצ'ב-ליטה, וקבע את מעמדה כעיירה מלכותית על פי חוקי מגדבורג בעלת זכויות לקיים יריד ולגבות מיסים.

ב-1565 מנתה העיירה 1,800 תושבים. ב-1657 אוסטרוב לובלסקי נשרפה כמעט לחלוטין.

ב- 1795, לאחר החלוקה השלישית של פולין בין המעצמות השכנות, אוסטרוב לובלסקי נכללה בשטח האימפריה האוסטרית וולאחר 1815 נכללה במלכות פולין הקונגרסאית כחלק מאימפריה הרוסית. בשנות השמונים של המאה השמונה עשרה היישוב מנה 2,100 תושבים אשר עסקו במלאכה זעירה ותעשיית בירה. ב-1864, בעיקבות המרידות התכופות נגד האימפריה הרוסית, אוסטרוב, בדומה לרוב ערי פולין, איבדה את זכויות העיר והפכה לכפר.

בזמן מלחמת העולם הראשונה העיירה נכבשה על ידי הגרמנים וסבלה מהרס רב, מספר התושבים פחת. ב-1915 היישוב הבנוי ברובו עץ נשרף כמעט לחלוטין, כולל הכנסיות הקתולית והאורתודוכסית. השרפה כילתה 512 בתים מתוך 822. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ב-4 בפברואר 1919, פולין העצמאית החזירה לאוסטרוב לובלסקי את מעמדה וזכויותיה כעיר.

מלחמת פולין ורוסיה הסובייטים 1921-1919 גרמה להידרדרות נוספת במצב העיירה ורק בשנות העשרים של המאה העשרים חלה התאוששות. ב-1930 חיו בה כ-4,800 תושבים.

הקהילה יהודית באוסטרוב לובלסקי

יהודים התחילו להתיישב באוסטרוב לובלסקי כנראה בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17. ראשוני היהודים הגיעו כנראה מפרצ'ב בעלת קהילה יהודית עצמאית. האיזכור הראשון של היהודים באוסטרוב לובלסקי מציין שלושה בעלי בתים אשר התגוררו בעיירה ב-1565. כנראה שהקהילה התגבשה בין השנים  1634-1565, ליהודי המקום היה בית תפילה שנהרס מספר פעמים. ב-1643 המלך הפולני וולדיסלב הרביעי מעניק ליהודים את הזכות להתגורר בבתים שכבר היו בבעלותם, כמו כן העניק להם זכויות לסחור בכל מוצר, שחיטת בהמות ומכירת בשרם וייצור ושיווק אלכוהול בבתי מרזח שאותם שכרו. המלך נתן ליהודים גם רשות להיות בעלי בתים, מבשלות יי"ש ובירה, מפעלי סוכר ובעלות על המגרש שעליו היה בעבר בית תפילה ורשות לבנות עליו בית כנסת חדש על פי הדוגמה של בית הכנסת של פרצ'ב. כל זה חייב את היהודים שיוויון בחובות תשלום מיסים כמו האוכלוסייה הנוצרית.

 

ב-15 בפברואר 1652 זכויות היהודים אושרו מחדש גם על ידי המלך יאן קאזימיר. ב-1676 היו בעיירה 60 יהודים. מעריכים שבית העלמין של העיירה (בדרך לבוייק Bójek ) הוקם בסביבות שנת 1700. השוואת זכויות היהודים לזכויות האוכלוסייה הנוצרית לא מנעה סיכסוכים על רקע התחרות הכלכלית בין האוכלוסיות. ב-1693, לבקשת הסוחרים הנוצרים, המלך יאן סובייסקי אסר על היהודים לסחור בתחומי העיר. הגבלות נוספות על היהודים אושרו ב-1722 על ידי המלך אוגוסט השני החזק וב-1789 על ידי המלך סטאניסלב אוגוסט פוניאטובסקי. ב-1732 פרץ סכסוך רציני בעיקבות ההאשמה שהיהודים שרפו את ביניין העירייה וכתוצאה מכך נאבדו מסמכים יקרי ערך רבים.

 בתחילת המאה ה-18, בעיקבות מעבר הצבאות השונים והמלחמות הרבות ובמיוחד לאחר המלחמה עם ממלכת שבעת המבצרים התדרדר מצבה הכלכלי של אוסטרוב לובלסקי, אוכלוסייתה פוחתת. ב-1718 רשומים ביישוב 20 תושבים עירוניים בתוכם 4 יהודים. לאחר מכן לאט לאט היישוב מתאושש. במחצית המאה ה-18 כבר הייתה בעיירה קהילה יהודית עצמאית. במאה ה-18 קהילת אוסטרוב לובלסקי שירתה גם חמישה כפרים בסביבתה ואת העיירה סוסנוביצה.

ב-1764 באוסטרוב לובלסקי היו בבעלות יהודית 34 בתים. היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר ומלאכה, הנוצרים עסקו בחקלאות. רבני העיר היו הרב שמשון זליג בר יוסף יוזפא ואחריו הרב אליקים גץ. בשלהי המאה ה-19 כיהנו הרב ד"ר שמואל פריינד והרב ישראל ניסן קופרשטוק.

ב-1850 הוקם בית כנסת מאבן. בית הכנסת שופץ כמה פעמים עד שנהרס על ידי הגרמנים בימי השואה. ב-1856 היו רשומים במקום 851 יהודים (33% מכלל התושבים), ב-1886 היו 2,037 יהודים (42,8%) ולפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה חיו בישוב 4,956 יהודים (62,4%). בתקופת מלחמת העולם הראשונה פחת מספר היהודים במקום. ב-1921 אוכלוסיית היהודים מנתה 1,267 (33,2%). הקהילה כולה,שכללה את הכפרים בובריק, דרוזדובקה, גלמבוקייה, בולכוביצה, קראסנה וזומושצ'יה מנתה 4,500 יהודים . הקהילה טיפלה בבית הכנסת, בית העלמין, מיקווה ובית מחסה לקשישים באוסטרוב, מימנה את השוחטים האחים זינשיין, ס. כהן ואת הקברן של בית העלמין ה. אוליבקה וכן טיפלה בבית תפילה, בית עלמין והמקווה בסוסנוביצה. בגלל קשיי מימין ההוצאות הגדולות של הקהילה הרב דוד לייב נאלקנבאום שימש גם במשרה חלקית כשוחט.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר, מתעשיית ההלבשה והאפייה בעיירה. בראשית המאה ה-20 שלט בין יהודי העיירה אורך חיים דתי. לאחר סיום הקרבות של מלחמת העולם הראשונה, בעיירה נבנו לצד בית הכנסת מאבן גם ארבעה בתי תפילה: בית תפילה של מוטל גרינבג ( 50 מתפללים), בית תפילה של משה לדרמן, בית תפילה של ישראל קורן (100 מתפללים) ובית תפילה של הקהילה (100 מתפללים).

לצד חיי הדת והחסידות האורתודוקסית פרחו גם התנועות הציוניות, המפלגות הפוליטיות וחיי תרבות. המפלגות הפוליטיות כללו את אגודת ישראל ,הבונד והמפלגה הקומוניסטית אשר פעלה במחתרת. התנועה הציונית הייתה מיוצגת ע"י סניפים של החלוץ, השומר הצעיר ובית"ר. כמו כן, פעלו כמה ספריות עבריות, אחת מהן ע"ש י. ל. פרץ.  

היהודים קיימו מוסדות עזרה הדדית –"קופת גמילות חסדים", "מלביש ערומים", "ביקור חולים", מטבח ציבורי וסיוע רפואי לנזקקים.

ב- 1929 נפטר הרב משה ריבק ,רבה של הקהילה, הקהילה לא השכילה לבחור רב חדש ומאז נותר כס הרבנות ריק. בשנות ה-1930 היהודים סבלו מחרם מסחרי מצד הפולנים והייחסים בין האוכלוסיות הורעו. בשנת 1939 חיו בעיירה 1,994 יהודים שהם היוו 36,6% מכלל אוכלוסיית המקום.

תקופת השואה

הגרמנים כבשו את אוסטרוב לובלסקי בתחילת ספטמבר 1939. ב-17 בספטמבר 1939 פלשו לשטחים המזרחיים של פולין הסובייטים ותפסו את מקומם של הגרמנים באוסטרוב לובלסקי. בסוף חודש ספטמבר, על פי הסכמי מולוטב – ריבנטרוף בין גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית, הסובייטים פינו חלק מהשטח הכבוש באזור לובלין וביניהם אוסטרוב לובלסקי. צעירים יהודים רבים הצטרפו ליחידות הצבא האדום הנסוג ועזבו מזרחה, לשטחים שבשליטת הסובייטים.

מיד עם כניסת הגרמנים לעיירה נשללו מהיהודים זכויותיהם, הם נדרשו לשלם סכום כופר לגרמנים, עיסקיהם הוחרמו. היהודים חויבו לענוד סרט שרוול מזהה, נאסר עליהם ללכת על המדרכות, הוכרחו לעבוד בעבודות כפייה, נאסר עליהם לבוא במגע עם הנוצרים ולהמצא מחוץ לבתים לאחר השעה 18.00. סרט הזרוע הומר מאוחר יותר במגן דוד צהוב על הבגד. העונש על אי ציות לאחת מהגזרות היה עונש מוות.

באוקטובר 1939 הוקם יודנראט ומעט מאוחר יותר היהודי העיירה ושל הכפרים באזור רוכזו בגטו. במאי 1940 מספר היהודים בגטו הגיע לכ-3,300 איש. בשנת 1941 הובאו לגטו 500 יהודים ממגורשי לוברטוב ובדצמבר אותה השנה הובאו כ-500 יהודים מפוזנן. במרץ 1942 נוספו לגטו 200 יהודים מלובלין, ובאפריל ומאי 1942 נוספו 200 יהודים מצ'כיה ו-307 יהודים מסלובקיה ועוד 1,200 מפוזנן. הייתה מצוקה בהספקת המזון ותנאי התברואה, התפשטו מחלות ומגפות. 

באוקטובר 1942 הקיפו את הגטו יחידות הז'נדרמריה הגרמנית, אנשי ס.ס. והמשטרה האוקראינת. היהודים נאספו בככר השוק. כל מי שנתפס בסריקות הבתים אחר יהודים מסתתרים, נורה במקום, כולל הזקנים והחולים. כ-3,200 היהודים שנאספו בככר העיר הובלו ברגל לתחנת הרכבת בלוברטוב ומשם בקרונות משא למחנות ההשמדה בלזץ וסוביבור.

חלקם של היהודים הנותרים נרצחו במחנה המוות בטרבלינקה ובמיידאנק.

לפני האקציה הסופית הצליחו מספר צעירים יהודים לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים של ה"ארמיה לודובה". באביב 1943 ביערות פרצ'ב התארגנה קבוצת פרטיזנים יהודית בפיקודו של יחיאל גרינשפאן.

ב-17 בדצמבר 1942 השתלטו זמנית על אוסטרוב הפרטיזנים של ה"ארמיה לודובה".

באוגוסט 1943 הפרטיזנים שוב השתלטו על העיירה ושיחררו אסירים שהיו כלואים בבית הסוהר המקומי. ביערות פרצ'ב, בעזרתם של הפרטיזנים הסתתרו במחילות שבנו לעצמם יהודים בורחים מפרצ'ב, סוסנוביצה ואוסטרוב לובלסק. ביחד איתם היו גם שבויים של הצבא האדום שברחו ממחנה הריכוז בביאלה פודלסקה. בסתיו 1943 הגרמנים הקיפו את המסתתרים ורצחו שם כ-100 יהודים. הניצולים מהטבח הזה מצאו מחסה עד סוף המלחמה אצל הפרטיזנים של יחיאל גרינשפאן.

במרץ 1944 הפרטיזנים הקימו באוסטרוב לובלסקי ממשל מחתרתי זמני. אחד המעשים הראשונים שלהם היה פירסום מינשר האוסר שוד, הרס או השתלטות על רכוש יהודי: "כל העושה מעשים האלה דינו מוות". ב-6 במאי 1944 הפרטיזנים ניהלו קרב נגד הגרמנים ומנעו את שרפת העיירה על ידי הגרמנים הנסוגים. אוסטרוב לובלסקי שוחררה סופית על ידי הצבא הסוביטי ב-21 ליולי 1944.

לאחר השואה

מעט מניצולי היהודים שחזרו מכוחות הפרטיזנים, שיצאו ממקומות המחבוא או שחזרו מברית המועצות ניסו לחדש את החיים היהודיים בעיירה, אך בגלל עוינות האוכלוסייה המקומית נאלצו לעזוב את העיירה. חלקם היגרו לארץ ישראל, או לארצות אמריקה או ניסו להתיישב בערים הגדולות ובחלקים המערביים של פולין.

בית הכנסת של אוסטרוב לובלסקי נהרס על ידי הגרמנים לאחר השמדתם של היהודים.

בית העלמין נהרס על ידי הגרמנים. היום בנויה שכונת מגורים במקום. בתי היהודים נהרסו בשרפות הרבות או נשדדו על ידי האוכלוסייה המקומית.