קהילת יהודי הונצובצה

Adolf Altmann (1879-1944), rabbi, born in Huncovce, Slovakia (then part of Austria-Hungary). He studied at yeshivot in his native town and Pressburg (now Bratislava) and at Berne University in Switzerland. An early Zionist, he was a delegate to the first Mizrachi conference in Pressburg. From 1907 to 1914 Altmann was the spiritual leader of the Jewish community of Salzburg. In 1911 he succeeded in receiving the official recognition of the Jewish community of Salzburg which till then was a branch of the Jewish community of Linz.. In the spring of 1914 he accepted the call to be a rabbi in Merano, but the outbreak of WWI changed his plans. During the First World War, Dr. Adolf Altmann was a senior chaplain in the Austro-Hungarian on the southern front. 

In 1919, the Salzburg Jewish community invited Rabbi Dr. Adolf Altmann invited to return to Salzburg. He was active as a rabbi again in Salzburg for one year. In 1920 he was appointed chief rabbi of the Jewish community in Trier, Germany. Despite great difficulties, he stayed there until 1938, when he fled to the Netherlands.

Following the German occupation of the Netherlands in 1940, the Altmann family lived in various ghettos until they were deported from the Westerbork and Theresienstadt concentration camps to the Nazi death camp Auschwitz in May 1944 and murdered there.. A scholar, Altmann is the author of histories of the Jews in Salzburg and Trier/

Yoav Ben Yirmiyahu (d. 1810), rabbi. He was rabbi of Nemetkeresztur (now Deutschkreutz, Austria) and then of Huncovce (now in Slovakia) and in 1806 succeeded his father as rabbi of Piliszántó (Santov). He was regarded as one of the leading talmudists of his time. On his death, he was eulogized by the famous rabbi Moshe Sofer as a great scholar and saint. Yoav ben Yirmiyahu was the author of works on rabbinic literature.

פופראד POPRAD

(בגרמנית: DEUTSCHENDORF)

עיר בצפון- מזרח סלובקיה.


פופראד, שנוסדה במאה ה- 12 בידי גרמנים מסאקסוניה SACHSEN, שוכנת במדרון הרי הטאטרה TATRA הגבוהים ועל צומת מסילות רכבת. בעיר הוקמו בתי חרושת לעיבוד נייר ולמכונות חקלאיות. עד 1918 הייתה פופראד במחוז ספש SZEPES (בסלובקית ספיש SPIS) שבקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומאז עד 1993 ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

רוב מייסדי הקהילה באו למקום מהעיר הונצובצה HUNCOVCE (בהונגרית: HUNFALVA). הקהילה נרשמה ב- 1879 כקהילה אורתודוקסית. בית תפילה נחנך בשנות השמונים למאה ה- 19 ובית כנסת נבנה ב- 1906 והורחב אחרי שנים אחדות. לצד בית הכנסת פעל בית מדרש. בית ספר יסודי יהודי נפתח בעיר ב- 1908, עד 1928 לימד שם המורה פרנץ גוטליב, שכתב את תולדות קהילת פופראד. "תלמוד תורה" הוקם ביזמת ר' מור קליין ב- 1924.

"חברה קדישא" ו"אגודת נשים" עסקו בפעולות סעד, והייתה שם גם קופת גמילות חסדים. הקהילה העסיקה חזן ושוחט. בפנקסה היו רשומים גם יהודים מכמה כפרים בסביבה.

רב הקהילה הראשון, הרב אהרן גרינברג, כיהן עד פטירתו ב- 1907. אחריו נתמנה הרב צבי הירש פראגר, שאף הוא כיהן עד מותו, כמה שנים לפני השואה.

ב- 1922 היה המהנדס ויטמן נשיא הקהילה. בשנות העשרים המאוחרות כיהן בתפקיד התעשיין הנריק קליינברגר. מור קליין היה נשיא-כבוד לצמיתות.

רוב יהודי פופראד התפרנסו כסוחרים וכבעלי מלאכה, והיו ביניהם גם רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מורים, פקידים ובעלי מקצועות אחרים. במנסרת עצים בבעלות יהודי הועסקו 70 פועלים. מצבם הכלכלי של רוב יהודי העיר היה איתן, אך היו גם כמה עניים, שנתמכו בידי מוסדות הקהילה.

במלחמת העולם הראשונה התגייסו 38 מבני הקהילה לצבא ההונגרי. אחרי המלחמה, בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית, הייתה בעיר פעילות פוליטית ופעילות ציונית ערה. ב- 1924 התכנסה בפופראד הוועידה השלישית של הפדרציה הלאומית של יהדות סלובקיה. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- ט"ו, נרכשו בעיר 158 שקלים. ב- 1935 נערך במקום כנס עולמי של "השומר הצעיר" ותחנת הרדיו של העיר קושיצה איפשרה שידורים מדיוני הכנס ששודרו גם בעברית. כן פעלו בעיר "מכבי הצעיר", "הציונים הכלליים" והכשרה לעלייה וכבר בשנות ה30- המוקדמות עלו כמה חלוצים מפופראד לארץ ישראל.

בשנת 1930 חיו בפופראד 618 יהודים, 15.3% באוכלוסייה.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. גילויי אנטישמיות והטרדות יהודים בחסות השלטונות ובעידודם החלו מייד. היהודים הורחקו בהדרגה מחיי החברה והכלכלה ונושלו מפרנסתם. בסוף שנת 1940 עדיין ישבו 606 יהודים בעיר.

במארס 1942 הוקם בקסרקטין שבפופראד מחנה מעבר, ואליו הובאו אלפים מיהודי סלובקיה. (זה היה אחד מתוך חמישה מחנות שדרכם נשלחו יהודי סלובקיה לגיטאות ולמחנות השמדה בפולין). הרכבת הראשונה מסלובקיה למחנות ההשמדה יצאה מפופראד ב- 26 במארס 1942, ובה כ- 1,000 צעירות, שנשלחו לאושוויץ. ב- 3 וב- 23 באפריל נשלחו משם לאושוויץ עוד שני טראנספורטים של כ- 1,000 איש כל אחד. ב- 25 במאי גורשו מפופראד 1,000 יהודים לראיוביצה RAJOWICZE. אחר כך מ- 28 במאי עד 13 ביוני יצאו עוד חמישה משלוחים. הגברים הובאו ללובלין והנשים לאיזביצה IZBICA ולסוביבור SOBIBOR. רוב המגורשים נרצחו.

בתום המלחמה חזרו לעיר כמה עשרות יהודים משרידי הקהילה, אך עזבו במרוצת השנים, רובם עלו לישראל, ולא נותרו עוד יהודים בפופראד.

בשנות השמונים שימש בניין בית הכנסת כבית דפוס. ב- 1990 מצאו מבקרים בפופראד את בית העלמין היהודי היה מגודר והמצבות שבורות ומפוזרות. בניין בית הכנסת עדיין עמד על תלו.

קז'מארוק KEZMAROK

(בהונגרית: KESMARK)

עיר בצפון מזרח סלובקיה.


קז'מארוק שוכנת על הנהר פופראד POPRAD, באזור ספיש (SPIS, בגרמנית: ZIPS), בחלקם הדרומי-המזרחי של הרי הטאטרה הגבוהים. העיר שימשה מרכז למסחר ולתעשייה. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומאז עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

תושבי קז'מארוק התנגדו להתיישבות יהודים בעיר, ורק בשנות השישים למאה ה- 19 התיישבו יהודים בקז'מארוק. רובם באו מכפרי הסביבה, ואליהם הצטרפו אחרי מלחמת העולם הראשונה פליטים מפולין. תחילה השתייכו לקהילת הונצובצה HUNCOVCE, עד שנעשתה קז'מארוק קהילה עצמאית, ואחרי קונגרס יהודי הונגריה (1869) הצטרפה לזרם האורתודוקסי. יהודי קז'מארוק היו שומרי מסורת, שנטו להשכלה, שפתם הייתה גרמנית, ודיברו הונגרית וסלובקית.

רב הקהילה הראשון, הרב אברהם גרינבורג GRUENBURG, נתמנה ב- 1874. אחרי מותו ב- 1918 כיהן בנו, הרב שמחה נתן גרינבורג. הרב ישראל מאיר גליק, שימש כדיין וכרב בחברת ש"ס. הקהילה החזיקה מלמדים, מזכיר ושמש בית הכנסת. השוחטים שימשו גם כחזנים.

בית כנסת בסגנון מאורי, ובו כ- 500 מקומות ישיבה, הוקם בשלהי המאה ה- 19. בקומה שמעליו היה אולם הרצאות, ששימש לתפילה בציבור בימי החורף. בית מדרש חסידי -"קלויז", הכיל כ- 200 מקומות. הרב של החסידים היה רבי אריה הלברשטאם, מצאצאי ר' חיים הלברשטאם, אבי שושלת רבני צאנז.

אמנם היו בקהילת קז'מארוק "חדרים" ו"תלמוד תורה", אך רוב ילדי היהודים למדו בבתי ספר יסודיים כלליים בשפה הגרמנית, ומשנות השלושים למאה העשרים בבתי ספר ממלכתיים שלימדו בסלובקית. רבים המשיכו ללמוד בבית הספר למסחר או בגימנסיה. בבית המדרש, שהקים הרב ש"נ גרינבורג בחצר ביתו, למדו כ- 30 תלמידים.

בין מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא"; אגודת נשים, "חברת פועלי צדק" ו"חברת תפארת בחורים". נפתחו קופות "רבי מאיר בעל הנס", קופה למען ישיבות בארץ ישראל ו"קרן למען עניי המדינה", שתמכה ביהודים מרוסיה הקארפאטית וקיימה אכסנייה לעוברי אורח.

בשנת 1921 נמנו בקהילת קז'מארוק 1,650 יהודים. מספר זה כלל את יהודי היישובים הסמוכים ספישסקה בלה SPISSKA BELA ו-פודולינץ PODOLINEC. באותה התקופה היה אריה דזידר DESIDER ראש הקהילה.

מצבם הכלכלי של רוב יהודי קז'מארוק היה איתן. כ- 80 אחוזים מהעסקים בעיר היו בידיהם; ביניהם חנויות, בתי קפה, בתי מרזח ומסעדות כשרות, בתי מלאכה לאופנה, לחייטות עילית ולהנעלה; מפעלים לעיבוד עץ, מינסרות ותחנת דלק. בין יהודי העיר היו כמה סוחרים גדולים, יצרנים ויצואני גבינות, חקלאים, בעלי מקצועות חופשיים וגם אמנים. רוב הרופאים בעיר היו יהודים.

בשנת 1903 החלה האגודה הציונית "אחי ציון" לפעול בקז'מארוק, ובבתים רבים הוצבו קופות של "הקרן הקיימת לישראל". הפעילות הציונית הואטה בימי מלחמת העולם הראשונה, כשיהודים רבים התגייסו לצבא הקיסר, וכמה מהם נפלו בקרבות. ברפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי המלחמה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי והפעילות הציונית גדלה. נפתחו סניפי הפועל המזרחי, בני עקיבא, השומר הצעיר, מכבי הצעיר, "תכלת לבן" ובית"ר, ומועדון ספורט "הגיבור". לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- ט"ו (1927) נרכשו בקז'מארוק 33 שקלים, ובבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) הצביעו 76. בשנות השלושים עלו כמה צעירים מקז'מארוק לארץ ישראל. גם לאגודת ישראל ולצעירי אגודת ישראל היה ייצוג בקהילה.

ב- 1930 ישבו בקז'מארוק 1,166 יהודים.


תקופת השואה

אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה במארס 1938 היו גילויי אנטישמיות מצד הגרמנים שבין תושבי קז'מארוק. כמה יהודים מקז'מארוק התגייסו לצבא הצ'כוסלובקי שנערך לאורך הגבול עם גרמניה ואוסטריה. בקסרקטין בקז'מארוק חנו אלפי חיילים, ביניהם יהודים רבים.

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938 (כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה) סופח חבל הסודטים לגרמניה והרפובליקה הצ'כוסלובקית התפרקה. כ- 20 משפחות יהודיות מחבל הסודטים נמלטו לקז'מארוק. ב- 6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה. ב- 5 בנובמבר גירשו אנשי "משמר הלניקה" מק'זמארוק כ- 30 משפחות יהודיות חסרות אזרחות לגבול הונגריה. ההונגרים סירבו לקבל את המגורשים והם נותרו למשך כשבועיים על הגבול. לבסוף התירו הסלובקים את חזרתם. ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית, וכבר למחרת התנפלו תלמידי תיכון גרמנים על יהודים וניפצו חלונות בעסקיהם ובבתיהם. הוגבלה העסקת רופאים ועורכי- דין יהודים ויהודי סלובקיה הורחקו בהדרגה מהכלכלה ומחיי החברה. סניף של "מרכז היהודים" של השלטונות טיפל בנזקקים. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) סייעה הקהילה לכ- 2,200 פליטים יהודים מפולין להמלט להונגריה.

בדצמבר 1939 הצליחו כשלושים מבני הקהילה לעלות על אניית המעפילים "קונפינו" והגיעו לארץ ישראל דרך הים השחור באביב 1940. קבוצה אחרת של 30 איש שיצאה במאי 1940 על סיפון האנייה "פנצ'ו", הגיעה לארץ אחרי גילגולים רבים רק בשנת 1944.

בקז'מארוק נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה וההתנכלויות ליהודים גברו. בסוף שנת 1940 נרשמו בעיר 1,181 יהודים. בקיץ 1941 הרסה כנופיית גרמנים את פנים בית הכנסת, הקהילה שיפצה אותו. עד סוף 1941 הועברו כל עסקי היהודים לידי "אריזאטורים" (בני הגזע הארי) סלובקים. כמה משפחות יהודיות נמלטו מקז'מארוק להונגריה.

בפברואר 1942 הפקיעו סלובקים, בעזרת נוער גרמני, חפצי הערך של יהודים. היהודים נצטוו להתפקד. ב- 29 במארס 1942, ערב שבת הגדול, נחטפו צעירות יהודיות מבתיהן ונכלאו במחנה בפופראד, אחרי חג הפסח שולחו משם ברכבות וכעבור כחודש ימים הגיעו לאושוויץ. ב- 1 באפריל 1942 נלקחו גברים יהודים בני 16 - 45 למבצר טוקולי ולמחרת שולחו אף הם דרך ז'ילינה ZILINA למחנות ריכוז בפולין. נסיונות הבריחה להונגריה גברו. אלה שנתפסו הובאו למחנה בנובאקי NOVAKY ומשם גורשו לפולין. רוב היהודים שנותרו (כ- 800 נפשות) מקז'מארוק והסביבה גורשו לאיזור לובלין בין ט' ל- כ' סיוון תש"ב, 25 במאי - 5 ביוני, ומקצתם ביום הכיפורים - 21 בספטמבר וב- 2 באוקטובר 1942. לפני הגירוש, הילדים, הזקנים והחלשים נורו במקום, והכשירים לעבודה הועברו למחנות עבודה. בעיר נותרו רק היהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות ואלה שהצליחו להסתתר.

בקייץ 1944 פרץ מרד נגד המשטר הפשיסטי בסלובקיה. יהודים בני קז'מארוק שעדיין היו באזור הצטרפו למורדים. המרד דוכא בידי הצבא הגרמני והחל מצוד אחר המורדים, בעיקר אחר היהודים. אלה שנתפסו באזור המרד נורו למוות במקום. בספטמבר 1944 נתפסו כ- 40 מיהודי קז'מארוק, וביניהם הרב שמחה נתן גרינבורג ומשפחתו, ונורו ליד גבול פולין. 48 יהודים מקז'מארוק והסביבה לחמו בגרמנים ביחידות הצבא הצ'כי ובשורות הפרטיזנים. הרופא היהודי, ד"ר אדוארד לאופר LAUFER מהעיר ניטרה, הציל יהודים ופרטיזנים במסווה של סלובקי נוצרי.


בתום המלחמה באזור, בינואר 1945, יצאו ממחבואם שרידים של כ- 15 משפחות יהודיות, אליהם הצטרפו יהודים ממקומות אחרים, וחיי הקהילה היהודית חודשו. הרב מאיר גרינבורג, בנו של הרב ש"נ גרינבורג, כיהן כרב האזור, שכלל את הערים קז'מארוק וליפטובסקי-סוואטי- מיקולאש. ניסו לשקם את הריסות בית הכנסת, אבל לבסוף נחרב הבניין. נפתחה מסעדה כשרה ושוחט מקושיצה בא אחת לשבוע. ר' דוד רייזנר REISNER שימש מוהל לכל יהודי האזור.

ב- 1948 ישבו בקז'מארוק 384 יהודים, ביניהם 58 ילדים. מוריץ גולדמן כיהן כראש הקהילה. ב- 1949 עלו רוב היהודים לישראל; מקצתם, וביניהם הרב מאיר גרינבורג, היגרו לארצות הברית. בשנות החמישים היו בקהילה עשרה ילדים, שקיבלו חינוך יהודי. בשנות השבעים עדיין חיו כמה יהודים במקום ובית העלמין טופל בידי נוצרי. ב- 1989 נמצא בית העלמין מוקף חומה, שערו נעול ומצב הקברים תקין.

לוויצה Levice

(בהונגרית LEVA, בגרמנית LEWENZ)

עיר בדרום סלובקיה.


לוויצה שוכנת על צומת מסילות רכבת ומשמשת כמרכז שיווק של תבואה ושל בקר. עד 1918 השתייכה לממלכה ההונגרית ואחר כך, עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1938 - 1945 הייתה העיר תחת כיבוש הונגרי.

במסמך משנת 1713 נזכרים בלויצה שני יהודים, אחד חוכר מכס והאחר ספק הקיסר. הם היו "יהודי חסות" של הגראף אסטרהאזי (ESZTERHAZY).

הקהילה התארגנה ב-1840 ורב הקהילה היה אז ר' יהודה היילברון. בשנת 1842 קודש בית עלמין ונוסדה "חברה קדישא". ב-1848 חיו בלוויצה כ-100 יהודים.

פנקס הקהילה נוהל משנת 1851, ומעת שנרשמו בו גם יהודים מכ-30 ישובים בנפת בארש (BARS), נעשה רב הקהילה של לוויצה "רב ראשי" (רב המחוז).

בית הכנסת נבנה בשנת 1853 והורחב ב-1883. מקווה נפתח ב-1854 ושופץ ב-1891. בית ספר פרטי, שנפתח ב-1840, נעשה לבית ספר דתי, ומשנת 1854 לבית ספר ציבורי. במרוצת השנים למדו גם בניהם של משכילים לא יהודים בבית הספר היהודי, וזאת בגלל רמת הלימודים הגבוהה.

בעקבות האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (סוף 1968) נרשמה קהילת לויצה כקהילה ניאולוגית. האורתודוקסים פרשו מן הקהילה וב-1874 הקימו קהילה נפרדת. פיצול המשאבים הכספיים הכביד על שתי הקהילות ובתום 11 שנות פילוג הן התאחדו לקהילת "סטאטוס-קוו-אנטה" (מזרם הקהילות שלא נקטו עמדה במחלוקת שבין הניאולוגים לאורתודוקסים).

מראשית המאה ה-20 כיהנו בקהילה שלושה רבנים: הרב יעקב ליברמן, הרב ד"ר נתן נאנדור והרב ד"ר אנדרי קמפפנר (KAEMPFNER). באותה תקופה כיהנו כראש הקהל ד"ר איגנאץ פרומר, שקיבל תואר אביר על פועלו כרופא; ד"ר סמואל סילארד; ד"ר אלכסנדר באלוג; ד"ר לאיוש קייזר וד"ר סטפן פישר.

תשע אגודות עסקו בצדקה, ביניהן: "חברה קדישא", שמלבד תפקידיה המקובלים סיפקה גם שרותים רפואיים לנזקקים ותמכה בבית החולים היהודי הארצי; "אגודת נשים "נוסדה ב-1868; אגודת מעות נוסדה ב-1900, בית המחסה לנשים ולגברים קשישים, שנפתח ב-1931, תמך גם בעניים וביתומים; קופה לעזרת בנות-עניים ולסיוע עוברי אורח ו"פועל צדק" תמכה גם בחולים ובאבלים.

בית העלמין הורחב וגודר ב-1880 והוקם שם "בית צידוק הדין". ב-1927 נרכשה קרקע נוספת להרחבת בית העלמין.

מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי קבלת זכויות אזרח, החלו היהודים להשתתף בכל תחומי הכלכלה. בשנות השלושים למאה ה-20 התפרנסו יותר ממאה יהודים בעיר ממסחר, ביניהם עשרה סוחרים גדולים; 25 עסקו בחקלאות; שלושה יהודים היו בעלי בתי חרושת, 64 בעלי מלאכה, 18 רופאים, 12 עורכי דין, חמישה מהנדסים, פקידים, מורים ועוד.

רבים מבני הקהילה לחמו במלחמת העולם הראשונה, 23 מהם נפלו בקרבות.

אחרי המלחמה הכירה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. והדבר הביא למעורבות של יהודים גם בפעילות הפוליטית . באותה עת נקלטה הציונית בקהילת לוויצה. בעיר פעלה תנועת הנוער הציונית "מכבי". ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו נרכשו שם שקלים רבים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 14 מיהודי לוויצה.

בשנת 1930 מנתה קהילת לוויצה 1,448 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ועל פי הסכם וינה (השני) מנובמבר 1938, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, ולוויצה בתוכם. החוקים האנטי יהודיים של ממשלת הונגריה הפרו גרמנית הוחלו גם על יהודי האזורים המסופחים.

ב-1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגות עבודה, לעבודות כפייה במסגרת צבאית. רובם נשלחו בקיץ 1941 לחזית ברית המועצות, שם ניספו רובם.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה וכמה שבועות לאחר מכן רוכזו יהודי העיר והסביבה בגיטו שהוקם במקום. בין 15 במאי ל-14 ביוני 1944 גורשו כ-4,000 תושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין.


אחרי המלחמה, ביוני 1945, חזרו לעיר כמה עשרות מבני הקהילה. ב-1949 עלו רובם לישראל.

בשנת 1988 עמדו השלטונות הסלובקים לשפץ את בית הכנסת, ב-1990 עדיין לא הושלמה המלאכה. באותה השנה חיו בעיר כ-15 יהודים, כולם בני 70 ומעלה. בית העלמין היה מסודר למדי ובמקום ניצבה אנדרטה לזכר קורבנות השואה.

ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.

Slovakia

Slovenská republika - Slovak Republic
A country in central Europe, until 1993 part of Czechoslovakia, member of the European Union (EU).

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,600 out of 5,450,000. Main Jewish organization:

Ústredný zväz židovských náboženských obcí v Slovenskej republike - Federation of Jewish Communities in Slovakia
Panenská 4
811 03 Bratislava
Slovakia
Phone: 02-5441 2167
Fax: 02-5441 1106
Email: office@uzzno.sk
Website: http://www.uzzno.sk/