יואב בן ירמיהו
Yoav Ben Yirmiyahu (d. 1810), rabbi. He was rabbi of Nemetkeresztur (now Deutschkreutz, Austria) and then of Huncovce (now in Slovakia) and in 1806 succeeded his father as rabbi of Piliszántó (Santov). He was regarded as one of the leading talmudists of his time. On his death, he was eulogized by the famous rabbi Moshe Sofer as a great scholar and saint. Yoav ben Yirmiyahu was the author of works on rabbinic literature.
הונצובצה
(מקום)הונצובצה HUNCOVCE
(בגרמנית HUNSDORF, בהונגרית HUNFALU או HUNFALVA)
עיירה בצפון-מזרח סלובקיה.
הונצובצה שוכנת על הנהר פופראד (POPRAD), בין הערים פופראד (מדרום) וקז'מארוק (מצפון). עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.
הונצובצה נודעה בעולם היהודי בזכות ישיבותיה, שבהן הוכשרו במרוצת השנים למעלה מעשרת אלפים תלמידי-חכמים. הקהילה היהודית היא מהעתיקות באזור ספיש (SPIS, בהונגרית SZEPES) המיושב בעיקר בגרמנים, והם התנגדו לכניסת יהודים לערי האזור. היהודים הראשונים באו להונצובצה במאה ה-17. ב-1728 עדיין חיו שם רק שתי משפחות יהודיות, וב-1754 עלה מספר המשפחות היהודיות בהוהנצובצה ל-31, אך הקהילה התארגנה רק בשנות השישים למאה ה-18.
בית הכנסת הראשון נשרף בדליקה שפרצה ברבע האחרון למאה ה- 18, ואז נשרפו גם מסמכים רבי-ערך וספרות תורנית. ב-1821 נחנך בית כנסת מפואר בסגנון הבארוק, ובמרתפו היה מקוה. ב-1844 הוקם בית ספר יסודי.
במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי שבוטלו הגבלות התיישבות יהודים בהונגריה, עקרו רבים מהונצובצה לערים ספישסקה-נובה-וס (SPISSKA NOVA VES), לבוצ'ה (LEVOCA) ופופראד. ב-1851 חיו בהוהנצובצה 928 יהודים, ב-1860 היה המשפחות היהודיות בעיר כ-200 וב-1900 ירד מספרן ל-40.
רב הקהילה הראשון, הרב בנימין סיני, נפטר ב-1708. הרב השני, הרב זיסקינד, נזכר שם ב-1757. אחריו כיהנו הרב רפפורט בעל "ביגדי קודש", הרב יחזקאל לוי, הרב יואב ביליצר בעל "חן טוב", הרב יחזקאל וייל מחברו של "תורת יחזקאל" וב-1812 נתמנה לכהונה ר' מרדכי ברודא, נכדו של הרב אברהם ברודא מפרנקפורט ע"נ מיין. אחריו כיהן ר' סלמון פרלשטיין ונתמנה ב- 1833 לרב המחוז. מאז ועד סוף המאה ה-19 הייתה הונצובצה מרכז ליהודי אזור ספיש.
בראשית המאה ה-19 פעלו בעיירה שלוש ישיבות. אחרי הדלדלות האוכלוסייה היהודית במקום נותרה רק ישיבה אחת והתפתחה בעיקר כשהרב שמואל רוזנברג (1918-1825) עמד בראשה. הרב רוזנברג נודע בעדתו כעושה נפלאות וכונה "הצדיק". על קברו הוקם אוהל.
הישיבה הייתה השנייה בחשיבותה באירופה (אחרי ישיבת פרשבורג), והוכרה כמוסד לחינוך גבוה על-ידי שלטונות הונגריה ואחר כך גם על-ידי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1910- 1908 למדו בישיבה כ-300 תלמידים. ב-1929 נבנה מעון לתלמידי הישיבה אך ב-1931, כשעזב הרב יוסף הורוביץ את המקום, נסגרה הישיבה.
רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר וממלאכה.
בימי מרד ההונגרים נגד השלטון האוסטרי (1848), התנדבו יהודים מהונצובצה לשורות המתקוממים ההונגרים ושמונה מהם נפלו בקרבות. אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867), השתלבו יהודי העיירה בחברה ובכלכלה ההונגרית. ברפובליקה הצ'כוסלובקית, הוכרו כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה תקופה החלה במקום פעילות ציונית כלשהי. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בהונצובצה 12 שקלים.
בשנת 1930 חיו בהונצובצה 194 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר אותה שנה הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. ב-1941 חיו בהונצובצה 75 יהודים בלבד.
בקיץ 1942, נלקחו כל יהודי הונצובצה ויהודי הסביבה (פרט ליהודי אחד) לעיר פופראד, וגורשו למחנה ההשמדה אושוויץ על אדמת פולין.
יהודים מעטים חזרו לעיר אחרי המלחמה. בניין בית הכנסת, שנפגע בהפצצות מן האוויר, הוסב למחסן. בסוף המאה ה-20, בבית העלמין הישן הגובל בנהר, נמצאו מצבות רבות מתחת למים. מצבה אחת הייתה משנת 7169. בית העלמין החדש, שקודש במאה ה-19, נשתמר.
(בגרמנית HUNSDORF, בהונגרית HUNFALU או HUNFALVA)
עיירה בצפון-מזרח סלובקיה.
הונצובצה שוכנת על הנהר פופראד (POPRAD), בין הערים פופראד (מדרום) וקז'מארוק (מצפון). עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.
הונצובצה נודעה בעולם היהודי בזכות ישיבותיה, שבהן הוכשרו במרוצת השנים למעלה מעשרת אלפים תלמידי-חכמים. הקהילה היהודית היא מהעתיקות באזור ספיש (SPIS, בהונגרית SZEPES) המיושב בעיקר בגרמנים, והם התנגדו לכניסת יהודים לערי האזור. היהודים הראשונים באו להונצובצה במאה ה-17. ב-1728 עדיין חיו שם רק שתי משפחות יהודיות, וב-1754 עלה מספר המשפחות היהודיות בהוהנצובצה ל-31, אך הקהילה התארגנה רק בשנות השישים למאה ה-18.
בית הכנסת הראשון נשרף בדליקה שפרצה ברבע האחרון למאה ה- 18, ואז נשרפו גם מסמכים רבי-ערך וספרות תורנית. ב-1821 נחנך בית כנסת מפואר בסגנון הבארוק, ובמרתפו היה מקוה. ב-1844 הוקם בית ספר יסודי.
במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי שבוטלו הגבלות התיישבות יהודים בהונגריה, עקרו רבים מהונצובצה לערים ספישסקה-נובה-וס (SPISSKA NOVA VES), לבוצ'ה (LEVOCA) ופופראד. ב-1851 חיו בהוהנצובצה 928 יהודים, ב-1860 היה המשפחות היהודיות בעיר כ-200 וב-1900 ירד מספרן ל-40.
רב הקהילה הראשון, הרב בנימין סיני, נפטר ב-1708. הרב השני, הרב זיסקינד, נזכר שם ב-1757. אחריו כיהנו הרב רפפורט בעל "ביגדי קודש", הרב יחזקאל לוי, הרב יואב ביליצר בעל "חן טוב", הרב יחזקאל וייל מחברו של "תורת יחזקאל" וב-1812 נתמנה לכהונה ר' מרדכי ברודא, נכדו של הרב אברהם ברודא מפרנקפורט ע"נ מיין. אחריו כיהן ר' סלמון פרלשטיין ונתמנה ב- 1833 לרב המחוז. מאז ועד סוף המאה ה-19 הייתה הונצובצה מרכז ליהודי אזור ספיש.
בראשית המאה ה-19 פעלו בעיירה שלוש ישיבות. אחרי הדלדלות האוכלוסייה היהודית במקום נותרה רק ישיבה אחת והתפתחה בעיקר כשהרב שמואל רוזנברג (1918-1825) עמד בראשה. הרב רוזנברג נודע בעדתו כעושה נפלאות וכונה "הצדיק". על קברו הוקם אוהל.
הישיבה הייתה השנייה בחשיבותה באירופה (אחרי ישיבת פרשבורג), והוכרה כמוסד לחינוך גבוה על-ידי שלטונות הונגריה ואחר כך גם על-ידי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1910- 1908 למדו בישיבה כ-300 תלמידים. ב-1929 נבנה מעון לתלמידי הישיבה אך ב-1931, כשעזב הרב יוסף הורוביץ את המקום, נסגרה הישיבה.
רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר וממלאכה.
בימי מרד ההונגרים נגד השלטון האוסטרי (1848), התנדבו יהודים מהונצובצה לשורות המתקוממים ההונגרים ושמונה מהם נפלו בקרבות. אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867), השתלבו יהודי העיירה בחברה ובכלכלה ההונגרית. ברפובליקה הצ'כוסלובקית, הוכרו כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה תקופה החלה במקום פעילות ציונית כלשהי. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בהונצובצה 12 שקלים.
בשנת 1930 חיו בהונצובצה 194 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר אותה שנה הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. ב-1941 חיו בהונצובצה 75 יהודים בלבד.
בקיץ 1942, נלקחו כל יהודי הונצובצה ויהודי הסביבה (פרט ליהודי אחד) לעיר פופראד, וגורשו למחנה ההשמדה אושוויץ על אדמת פולין.
יהודים מעטים חזרו לעיר אחרי המלחמה. בניין בית הכנסת, שנפגע בהפצצות מן האוויר, הוסב למחסן. בסוף המאה ה-20, בבית העלמין הישן הגובל בנהר, נמצאו מצבות רבות מתחת למים. מצבה אחת הייתה משנת 7169. בית העלמין החדש, שקודש במאה ה-19, נשתמר.
דויטשקרויץ
(מקום)דויטשקרויץ
(גם קרויץ, בהונגרית קרסטור, במקורות היהודיים "צלם")
אחת מ"שבע הקהילות" של בורגנלאנד, מזרח אוסטריה.
היישוב היהודי במקום גדל בסוף המאה ה-15 והתפתח אחרי 1664, שנה שבה עברה העיר לידי הנסיכים לבית אסתרהאזי.
העיר נותקה מן העורף הכפרי שלה עם סיפוחה לאוסטריה ב-1921 ומספר היהודים בה ירד לכדי 433 ב-1934 (ב-1880 מנה היישוב 1,230 - %37.8 מכלל האוכלוסיה, וב-1911 - 764).
ארגון הקהילה היה אחראי גם על קהילות באומגרטן, גירם, לוייפרסבאך, מרביש, שאטנדורף ואונטרפטרסדורף. בדויטשקרויץ היה בית ספר יסודי יהודי, וישיבה שקלטה בכל שנת לימודים כשלושים תלמידים בגיל 15 עד 25 מהונגריה, מצ'כוסלובקיה ומפולין. התלמידים חיו אצל משפחות יהודיות. הלימודים, שנמשכו שנתיים, התקיימו ביידיש, וכללו הכשרת שוחטים ושמשי בית כנסת.
בקהילה כיהנו רבנים חשובים רבים, ביניהם הרב מנכלן כץ, הרב אלימלך כהנא והרב לוי-צדק גרונוואלד.
לקהילת דויטשקרויץ היו כמה מוסדות קהילתיים: בתי תפילה, מקוה-טהרה, חברה קדישא, בית עלמין (נוסד 1630) ובית מדרש.
זמן קצר אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית (1938) גורשו היהודים מדויטשקרויץ, ונאלצו להשאיר את רוב רכושם מאחור. הותר להם לקחת רק מה שיוכלו לשאת בעצמם, ומיד כשיצאו החלה ביזת בתיהם וחנויותיהם. הם הוסעו במכוניות אל וינה, ומשם ניסו להגר על מנת להציל עצמם.
ב-1949 הוקמה יד זכרון לקהילה ובית-העלמין נמצא בטיפול עיריית וינה. ארכיון הקהילה שמור בחלקו בגנזך הממלכתי בבירת בורגנאלד, אייזנשטאדט.
בדויטשקרויץ גדל המלחין קארל גולמארק (1915-1830), בעל האופרה "מלכת שבא".
(גם קרויץ, בהונגרית קרסטור, במקורות היהודיים "צלם")
אחת מ"שבע הקהילות" של בורגנלאנד, מזרח אוסטריה.
היישוב היהודי במקום גדל בסוף המאה ה-15 והתפתח אחרי 1664, שנה שבה עברה העיר לידי הנסיכים לבית אסתרהאזי.
העיר נותקה מן העורף הכפרי שלה עם סיפוחה לאוסטריה ב-1921 ומספר היהודים בה ירד לכדי 433 ב-1934 (ב-1880 מנה היישוב 1,230 - %37.8 מכלל האוכלוסיה, וב-1911 - 764).
ארגון הקהילה היה אחראי גם על קהילות באומגרטן, גירם, לוייפרסבאך, מרביש, שאטנדורף ואונטרפטרסדורף. בדויטשקרויץ היה בית ספר יסודי יהודי, וישיבה שקלטה בכל שנת לימודים כשלושים תלמידים בגיל 15 עד 25 מהונגריה, מצ'כוסלובקיה ומפולין. התלמידים חיו אצל משפחות יהודיות. הלימודים, שנמשכו שנתיים, התקיימו ביידיש, וכללו הכשרת שוחטים ושמשי בית כנסת.
בקהילה כיהנו רבנים חשובים רבים, ביניהם הרב מנכלן כץ, הרב אלימלך כהנא והרב לוי-צדק גרונוואלד.
לקהילת דויטשקרויץ היו כמה מוסדות קהילתיים: בתי תפילה, מקוה-טהרה, חברה קדישא, בית עלמין (נוסד 1630) ובית מדרש.
זמן קצר אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית (1938) גורשו היהודים מדויטשקרויץ, ונאלצו להשאיר את רוב רכושם מאחור. הותר להם לקחת רק מה שיוכלו לשאת בעצמם, ומיד כשיצאו החלה ביזת בתיהם וחנויותיהם. הם הוסעו במכוניות אל וינה, ומשם ניסו להגר על מנת להציל עצמם.
ב-1949 הוקמה יד זכרון לקהילה ובית-העלמין נמצא בטיפול עיריית וינה. ארכיון הקהילה שמור בחלקו בגנזך הממלכתי בבירת בורגנאלד, אייזנשטאדט.
בדויטשקרויץ גדל המלחין קארל גולמארק (1915-1830), בעל האופרה "מלכת שבא".