קהילת יהודי לוויצה
לוויצה Levice
(בהונגרית LEVA, בגרמנית LEWENZ)
עיר בדרום סלובקיה.
לוויצה שוכנת על צומת מסילות רכבת ומשמשת כמרכז שיווק של תבואה ושל בקר. עד 1918 השתייכה לממלכה ההונגרית ואחר כך, עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1938 - 1945 הייתה העיר תחת כיבוש הונגרי.
במסמך משנת 1713 נזכרים בלויצה שני יהודים, אחד חוכר מכס והאחר ספק הקיסר. הם היו "יהודי חסות" של הגראף אסטרהאזי (ESZTERHAZY).
הקהילה התארגנה ב-1840 ורב הקהילה היה אז ר' יהודה היילברון. בשנת 1842 קודש בית עלמין ונוסדה "חברה קדישא". ב-1848 חיו בלוויצה כ-100 יהודים.
פנקס הקהילה נוהל משנת 1851, ומעת שנרשמו בו גם יהודים מכ-30 ישובים בנפת בארש (BARS), נעשה רב הקהילה של לוויצה "רב ראשי" (רב המחוז).
בית הכנסת נבנה בשנת 1853 והורחב ב-1883. מקווה נפתח ב-1854 ושופץ ב-1891. בית ספר פרטי, שנפתח ב-1840, נעשה לבית ספר דתי, ומשנת 1854 לבית ספר ציבורי. במרוצת השנים למדו גם בניהם של משכילים לא יהודים בבית הספר היהודי, וזאת בגלל רמת הלימודים הגבוהה.
בעקבות האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (סוף 1968) נרשמה קהילת לויצה כקהילה ניאולוגית. האורתודוקסים פרשו מן הקהילה וב-1874 הקימו קהילה נפרדת. פיצול המשאבים הכספיים הכביד על שתי הקהילות ובתום 11 שנות פילוג הן התאחדו לקהילת "סטאטוס-קוו-אנטה" (מזרם הקהילות שלא נקטו עמדה במחלוקת שבין הניאולוגים לאורתודוקסים).
מראשית המאה ה-20 כיהנו בקהילה שלושה רבנים: הרב יעקב ליברמן, הרב ד"ר נתן נאנדור והרב ד"ר אנדרי קמפפנר (KAEMPFNER). באותה תקופה כיהנו כראש הקהל ד"ר איגנאץ פרומר, שקיבל תואר אביר על פועלו כרופא; ד"ר סמואל סילארד; ד"ר אלכסנדר באלוג; ד"ר לאיוש קייזר וד"ר סטפן פישר.
תשע אגודות עסקו בצדקה, ביניהן: "חברה קדישא", שמלבד תפקידיה המקובלים סיפקה גם שרותים רפואיים לנזקקים ותמכה בבית החולים היהודי הארצי; "אגודת נשים "נוסדה ב-1868; אגודת מעות נוסדה ב-1900, בית המחסה לנשים ולגברים קשישים, שנפתח ב-1931, תמך גם בעניים וביתומים; קופה לעזרת בנות-עניים ולסיוע עוברי אורח ו"פועל צדק" תמכה גם בחולים ובאבלים.
בית העלמין הורחב וגודר ב-1880 והוקם שם "בית צידוק הדין". ב-1927 נרכשה קרקע נוספת להרחבת בית העלמין.
מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי קבלת זכויות אזרח, החלו היהודים להשתתף בכל תחומי הכלכלה. בשנות השלושים למאה ה-20 התפרנסו יותר ממאה יהודים בעיר ממסחר, ביניהם עשרה סוחרים גדולים; 25 עסקו בחקלאות; שלושה יהודים היו בעלי בתי חרושת, 64 בעלי מלאכה, 18 רופאים, 12 עורכי דין, חמישה מהנדסים, פקידים, מורים ועוד.
רבים מבני הקהילה לחמו במלחמת העולם הראשונה, 23 מהם נפלו בקרבות.
אחרי המלחמה הכירה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. והדבר הביא למעורבות של יהודים גם בפעילות הפוליטית . באותה עת נקלטה הציונית בקהילת לוויצה. בעיר פעלה תנועת הנוער הציונית "מכבי". ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו נרכשו שם שקלים רבים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 14 מיהודי לוויצה.
בשנת 1930 מנתה קהילת לוויצה 1,448 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ועל פי הסכם וינה (השני) מנובמבר 1938, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, ולוויצה בתוכם. החוקים האנטי יהודיים של ממשלת הונגריה הפרו גרמנית הוחלו גם על יהודי האזורים המסופחים.
ב-1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגות עבודה, לעבודות כפייה במסגרת צבאית. רובם נשלחו בקיץ 1941 לחזית ברית המועצות, שם ניספו רובם.
ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה וכמה שבועות לאחר מכן רוכזו יהודי העיר והסביבה בגיטו שהוקם במקום. בין 15 במאי ל-14 ביוני 1944 גורשו כ-4,000 תושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין.
אחרי המלחמה, ביוני 1945, חזרו לעיר כמה עשרות מבני הקהילה. ב-1949 עלו רובם לישראל.
בשנת 1988 עמדו השלטונות הסלובקים לשפץ את בית הכנסת, ב-1990 עדיין לא הושלמה המלאכה. באותה השנה חיו בעיר כ-15 יהודים, כולם בני 70 ומעלה. בית העלמין היה מסודר למדי ובמקום ניצבה אנדרטה לזכר קורבנות השואה.
(בהונגרית LEVA, בגרמנית LEWENZ)
עיר בדרום סלובקיה.
לוויצה שוכנת על צומת מסילות רכבת ומשמשת כמרכז שיווק של תבואה ושל בקר. עד 1918 השתייכה לממלכה ההונגרית ואחר כך, עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1938 - 1945 הייתה העיר תחת כיבוש הונגרי.
במסמך משנת 1713 נזכרים בלויצה שני יהודים, אחד חוכר מכס והאחר ספק הקיסר. הם היו "יהודי חסות" של הגראף אסטרהאזי (ESZTERHAZY).
הקהילה התארגנה ב-1840 ורב הקהילה היה אז ר' יהודה היילברון. בשנת 1842 קודש בית עלמין ונוסדה "חברה קדישא". ב-1848 חיו בלוויצה כ-100 יהודים.
פנקס הקהילה נוהל משנת 1851, ומעת שנרשמו בו גם יהודים מכ-30 ישובים בנפת בארש (BARS), נעשה רב הקהילה של לוויצה "רב ראשי" (רב המחוז).
בית הכנסת נבנה בשנת 1853 והורחב ב-1883. מקווה נפתח ב-1854 ושופץ ב-1891. בית ספר פרטי, שנפתח ב-1840, נעשה לבית ספר דתי, ומשנת 1854 לבית ספר ציבורי. במרוצת השנים למדו גם בניהם של משכילים לא יהודים בבית הספר היהודי, וזאת בגלל רמת הלימודים הגבוהה.
בעקבות האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (סוף 1968) נרשמה קהילת לויצה כקהילה ניאולוגית. האורתודוקסים פרשו מן הקהילה וב-1874 הקימו קהילה נפרדת. פיצול המשאבים הכספיים הכביד על שתי הקהילות ובתום 11 שנות פילוג הן התאחדו לקהילת "סטאטוס-קוו-אנטה" (מזרם הקהילות שלא נקטו עמדה במחלוקת שבין הניאולוגים לאורתודוקסים).
מראשית המאה ה-20 כיהנו בקהילה שלושה רבנים: הרב יעקב ליברמן, הרב ד"ר נתן נאנדור והרב ד"ר אנדרי קמפפנר (KAEMPFNER). באותה תקופה כיהנו כראש הקהל ד"ר איגנאץ פרומר, שקיבל תואר אביר על פועלו כרופא; ד"ר סמואל סילארד; ד"ר אלכסנדר באלוג; ד"ר לאיוש קייזר וד"ר סטפן פישר.
תשע אגודות עסקו בצדקה, ביניהן: "חברה קדישא", שמלבד תפקידיה המקובלים סיפקה גם שרותים רפואיים לנזקקים ותמכה בבית החולים היהודי הארצי; "אגודת נשים "נוסדה ב-1868; אגודת מעות נוסדה ב-1900, בית המחסה לנשים ולגברים קשישים, שנפתח ב-1931, תמך גם בעניים וביתומים; קופה לעזרת בנות-עניים ולסיוע עוברי אורח ו"פועל צדק" תמכה גם בחולים ובאבלים.
בית העלמין הורחב וגודר ב-1880 והוקם שם "בית צידוק הדין". ב-1927 נרכשה קרקע נוספת להרחבת בית העלמין.
מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי קבלת זכויות אזרח, החלו היהודים להשתתף בכל תחומי הכלכלה. בשנות השלושים למאה ה-20 התפרנסו יותר ממאה יהודים בעיר ממסחר, ביניהם עשרה סוחרים גדולים; 25 עסקו בחקלאות; שלושה יהודים היו בעלי בתי חרושת, 64 בעלי מלאכה, 18 רופאים, 12 עורכי דין, חמישה מהנדסים, פקידים, מורים ועוד.
רבים מבני הקהילה לחמו במלחמת העולם הראשונה, 23 מהם נפלו בקרבות.
אחרי המלחמה הכירה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. והדבר הביא למעורבות של יהודים גם בפעילות הפוליטית . באותה עת נקלטה הציונית בקהילת לוויצה. בעיר פעלה תנועת הנוער הציונית "מכבי". ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו נרכשו שם שקלים רבים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 14 מיהודי לוויצה.
בשנת 1930 מנתה קהילת לוויצה 1,448 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ועל פי הסכם וינה (השני) מנובמבר 1938, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, ולוויצה בתוכם. החוקים האנטי יהודיים של ממשלת הונגריה הפרו גרמנית הוחלו גם על יהודי האזורים המסופחים.
ב-1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגות עבודה, לעבודות כפייה במסגרת צבאית. רובם נשלחו בקיץ 1941 לחזית ברית המועצות, שם ניספו רובם.
ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה וכמה שבועות לאחר מכן רוכזו יהודי העיר והסביבה בגיטו שהוקם במקום. בין 15 במאי ל-14 ביוני 1944 גורשו כ-4,000 תושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין.
אחרי המלחמה, ביוני 1945, חזרו לעיר כמה עשרות מבני הקהילה. ב-1949 עלו רובם לישראל.
בשנת 1988 עמדו השלטונות הסלובקים לשפץ את בית הכנסת, ב-1990 עדיין לא הושלמה המלאכה. באותה השנה חיו בעיר כ-15 יהודים, כולם בני 70 ומעלה. בית העלמין היה מסודר למדי ובמקום ניצבה אנדרטה לזכר קורבנות השואה.