דלג לתוכן האתר >

אדולף אלטמן

Adolf Altmann (1879-1944), rabbi, born in Huncovce, Slovakia (then part of Austria-Hungary). He studied at yeshivot in his native town and Pressburg (now Bratislava) and at Berne University in Switzerland. An early Zionist, he was a delegate to the first Mizrachi conference in Pressburg. From 1907 to 1914 Altmann was the spiritual leader of the Jewish community of Salzburg. In 1911 he succeeded in receiving the official recognition of the Jewish community of Salzburg which till then was a branch of the Jewish community of Linz.. In the spring of 1914 he accepted the call to be a rabbi in Merano, but the outbreak of WWI changed his plans. During the First World War, Dr. Adolf Altmann was a senior chaplain in the Austro-Hungarian on the southern front. 

In 1919, the Salzburg Jewish community invited Rabbi Dr. Adolf Altmann invited to return to Salzburg. He was active as a rabbi again in Salzburg for one year. In 1920 he was appointed chief rabbi of the Jewish community in Trier, Germany. Despite great difficulties, he stayed there until 1938, when he fled to the Netherlands.

Following the German occupation of the Netherlands in 1940, the Altmann family lived in various ghettos until they were deported from the Westerbork and Theresienstadt concentration camps to the Nazi death camp Auschwitz in May 1944 and murdered there.. A scholar, Altmann is the author of histories of the Jews in Salzburg and Trier/

ALTMANN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

הפירוש המילולי של שם משפחה זה הוא "זקן"/"מבוגר", בגרמנית. אלטמן הוא אחד השמות הפרטיים שניתנו לילדים קטנים מתוך אמונה שכך יהיו מוגנים מפני רוחות רעות וסכנות אחרות.

אלטמן, מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-18, יכול להיות גם תרגום של המושג העברי "זקן". בהקשר של שמות משפחה המילה העברית "זקן" נחשבת גם לתואר של כבוד שפירושו "חכם", "מכובד". המקביל הלטיני, סניור, מתועד בגרמניה במאה ה-11 ובספרד במאה ה-15. . בונסנאיר, שפירושו המילולי הוא "הזקן הטוב,, מתועד בשנת 1276 בצרפת; בו סניר ב-1286 שוב בצרפת; בונסניור בספרד במאה ה-13; בונסניור ובנסניור בצרפת בשנת 1417; סנאור, סניור בספרד במאה ה-15; בנסינור בצרפת במאה ה-15; ובן סניור בצפון אפריקה במאה ה-16. סיניור הוא השם המקביל באיטלקית, וסניור בצרפתית. אפשר ששמות משפחה המכילים את המילה אלט שמשמעותה בגרכמנית היא "זקן" הם בעצם טופונימים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. אפשר ששם משפחה זה קשור במשמותיהם של עיירות וכפרים גרמניים כמו אלטדורף בבאדן, אלדורף בפרנקוניה, אלטברג בסכסוניה, אלטברגה בווסטפליה, אלטנבורג בתורינגיה, אלטקונשטאדט בבוואריה, ואלטנדורך, רובע מגורים באסן, מערב גרמניה.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי אלטמן כוללים את הצייר האמריקאי אהרון אלטמן אשר חי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; והרב אדוף אלטמן (1944-1879) מהונגריה, אביו של הרב אלכסנדר אלטמן, מייסד המכון ללימודי היהדות בלונדון, אנגליה.

הונצובצה HUNCOVCE

(בגרמנית HUNSDORF, בהונגרית HUNFALU או HUNFALVA)


עיירה בצפון-מזרח סלובקיה.

הונצובצה שוכנת על הנהר פופראד (POPRAD), בין הערים פופראד (מדרום) וקז'מארוק (מצפון). עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

הונצובצה נודעה בעולם היהודי בזכות ישיבותיה, שבהן הוכשרו במרוצת השנים למעלה מעשרת אלפים תלמידי-חכמים. הקהילה היהודית היא מהעתיקות באזור ספיש (SPIS, בהונגרית SZEPES) המיושב בעיקר בגרמנים, והם התנגדו לכניסת יהודים לערי האזור. היהודים הראשונים באו להונצובצה במאה ה-17. ב-1728 עדיין חיו שם רק שתי משפחות יהודיות, וב-1754 עלה מספר המשפחות היהודיות בהוהנצובצה ל-31, אך הקהילה התארגנה רק בשנות השישים למאה ה-18.

בית הכנסת הראשון נשרף בדליקה שפרצה ברבע האחרון למאה ה- 18, ואז נשרפו גם מסמכים רבי-ערך וספרות תורנית. ב-1821 נחנך בית כנסת מפואר בסגנון הבארוק, ובמרתפו היה מקוה. ב-1844 הוקם בית ספר יסודי.

במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי שבוטלו הגבלות התיישבות יהודים בהונגריה, עקרו רבים מהונצובצה לערים ספישסקה-נובה-וס (SPISSKA NOVA VES), לבוצ'ה (LEVOCA) ופופראד. ב-1851 חיו בהוהנצובצה 928 יהודים, ב-1860 היה המשפחות היהודיות בעיר כ-200 וב-1900 ירד מספרן ל-40.

רב הקהילה הראשון, הרב בנימין סיני, נפטר ב-1708. הרב השני, הרב זיסקינד, נזכר שם ב-1757. אחריו כיהנו הרב רפפורט בעל "ביגדי קודש", הרב יחזקאל לוי, הרב יואב ביליצר בעל "חן טוב", הרב יחזקאל וייל מחברו של "תורת יחזקאל" וב-1812 נתמנה לכהונה ר' מרדכי ברודא, נכדו של הרב אברהם ברודא מפרנקפורט ע"נ מיין. אחריו כיהן ר' סלמון פרלשטיין ונתמנה ב- 1833 לרב המחוז. מאז ועד סוף המאה ה-19 הייתה הונצובצה מרכז ליהודי אזור ספיש.

בראשית המאה ה-19 פעלו בעיירה שלוש ישיבות. אחרי הדלדלות האוכלוסייה היהודית במקום נותרה רק ישיבה אחת והתפתחה בעיקר כשהרב שמואל רוזנברג (1918-1825) עמד בראשה. הרב רוזנברג נודע בעדתו כעושה נפלאות וכונה "הצדיק". על קברו הוקם אוהל.

הישיבה הייתה השנייה בחשיבותה באירופה (אחרי ישיבת פרשבורג), והוכרה כמוסד לחינוך גבוה על-ידי שלטונות הונגריה ואחר כך גם על-ידי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1910- 1908 למדו בישיבה כ-300 תלמידים. ב-1929 נבנה מעון לתלמידי הישיבה אך ב-1931, כשעזב הרב יוסף הורוביץ את המקום, נסגרה הישיבה.

רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר וממלאכה.

בימי מרד ההונגרים נגד השלטון האוסטרי (1848), התנדבו יהודים מהונצובצה לשורות המתקוממים ההונגרים ושמונה מהם נפלו בקרבות. אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867), השתלבו יהודי העיירה בחברה ובכלכלה ההונגרית. ברפובליקה הצ'כוסלובקית, הוכרו כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה תקופה החלה במקום פעילות ציונית כלשהי. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בהונצובצה 12 שקלים.

בשנת 1930 חיו בהונצובצה 194 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר אותה שנה הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. ב-1941 חיו בהונצובצה 75 יהודים בלבד.

בקיץ 1942, נלקחו כל יהודי הונצובצה ויהודי הסביבה (פרט ליהודי אחד) לעיר פופראד, וגורשו למחנה ההשמדה אושוויץ על אדמת פולין.


יהודים מעטים חזרו לעיר אחרי המלחמה. בניין בית הכנסת, שנפגע בהפצצות מן האוויר, הוסב למחסן. בסוף המאה ה-20, בבית העלמין הישן הגובל בנהר, נמצאו מצבות רבות מתחת למים. מצבה אחת הייתה משנת 7169. בית העלמין החדש, שקודש במאה ה-19, נשתמר.

ציוני דרך בתולדות יהדות הולנד


1350 | דמוגרפיה ואתנוגרפיה

מעט מאוד ידוע על ראשוני המתיישבים היהודים בהולנד. היסטוריונים משערים כי ראשיתה של קהילה זו בתקופת הכיבוש הרומי, אז הגיעו כמה יהודים לארצות השפלה – הולנד ובלגיה של היום – והתיישבו בקהילות מבודדות ובמשפחות מפוזרות.
העדויות המבוססות הראשונות מתייחסות למאה ה-12, אז סבלו יהודי הולנד מרדיפות ומגירושים, בעיקר על רקע דתי. בשנת 1350 הואשמו היהודים בהפצת מגפת המוות השחור (מגפה שהשתוללה באירופה ובאסיה וקטלה כ-55 מיליון בני-אדם במשך חמש שנים) – וגורשו. במשך כ-200 שנה, עד תום מלחמת 80 השנה בשלהי המאה ה-16, היתה הולנד, ככל הידוע, ריקה מיהודים.
למרבה האירוניה, האתנוגרפיה ההולנדית עמדה ביחס הפוך לדמוגרפיה: הספרות והשירה ההולנדיות של אותם ימים משופעות בכתבים ובאזכורים שעסקו ביהדות וביהודים; רובם הנציחו את המיתוס על אודות היהודים הנושאים באחריות למותו של ישו.


1492 | דוקטור יהודי, מר נוצרי

בראשית המאה ה-16 החלה אמסטרדם לפרוח כעיר מסחר תוססת והולנד מלאה סוחרים פורטוגזים נמרצים שלטשו עיניים לשווקים החדשים במושבות האירופיות בהודו. בין הסוחרים הפורטוגזים היו גם אנוסים יהודים שגורשו מספרד ופורטוגל. האנוסים קיוו כי בארץ החדשה יוכלו סוף-סוף לשמר את מורשתם ולהקים קהילה יהודית, אלא שעד מהרה גילו כי בהולנד אסור לקיים כל פולחן דתי למעט זה של הדת הרשמית בה: הנצרות הפרוטסטנטית.
היהודים, שהורגלו למשחק הזהויות הכפול כבר בספרד ובפורטוגל, לבשו את בגדי ההסוואה וייסדו קהילה יהודית חשאית. לימים נחשף קיומה של הקהילה על-ידי השלטונות, והיא פוזרה. ברם, הצלחתם של יהודים בתחומי המסחר השונים ותרומתם המכרעת לכלכלה ההולנדית עמדו לזכותם, ובדומה למקרים אחרים בהיסטוריה, התועלתנות ניצחה את האנטישמיות.
בשנת 1619 הנפיקו שלטונות הולנד תעודות חדשות עבור היהודים והתירו להם לקיים את דתם בגלוי, אם כי בתנאים מגבילים. כשנה מאוחר יותר היגרו לאמסטרדם היהודים האשכנזים הראשונים, רובם ממזרח אירופה ומגרמניה, והקימו קהילה יהודית לצד קהילת יוצאי ספרד.


1602 | תור הזהב ההולנדי

מראשית המאה ה-17 ועד שלהי המאה ה-18 נהנתה הולנד מפריחה כלכלית ותרבותית. תור הזהב החל בשנת 1602, עם היווסדה של "חברת הודו המזרחית ההולנדית", תאגיד רב-לאומי שחלש על רוב המסחר הבינלאומי. עוצמתו של הארגון היתה כה גדולה, עד כי החזיק צבא של 10,000 לוחמים והנפיק מטבעות זהב, מהנפוצים בימים ההם.
הסוחרים היהודים, שכמה מהם היו בעלי מניות בחברה, החזיקו בעמדות מפתח בכלכלה ההולנדית, בין השאר בתעשיות הטבק, הסוכר ועסקי הדפוס, ובעיקר בתעשיית היהלומים. בלטו במיוחד הסוחרים היהודים הפורטוגזים, שהיו הראשונים להקים חברות סחר בינלאומיות חובקות עולם – מארצות אסיה, מלזיה והודו, ועד דרום אמריקה והמושבות הבריטיות בצפונה, שלימים היו לארה"ב. היהודים האשכנזים, לעומתם, השתייכו למעמד נמוך יותר ולא התבלטו כסוחרים.
השתלבותם המוצלחת של יהודי הולנד היתה חריגה ביחס לקהילות היהודיות האחרות באירופה, שהיו מבודדות כלכלית, פוליטית ובעיקר חברתית. שלא כמו הקהילות האחרות, היהודים ההולנדים באמסטרדם לא התגוררו בגטו מוקף חומות, אלא ברובע היהודי, שבו חיו גם לא-יהודים, ביניהם גם הצייר הידוע רמברנדט. היהודים ההולנדים לא נחשפו לעלילות הדם ולאירועים אלימים שנבעו מאנטישמיות – תופעות שבאותה עת היו חלק משגרת יומם של אחיהם בשאר אירופה. אחת הסיבות לכך היא נפילת "חומות הבורות" של החברה ההולנדית והסקרנות האינטלקטואלית כלפי הקורפוס היהודי מצד מלומדים הולנדים. אלו למשל גילו כי האגדה על התלמוד המעודד אפיית מצות עם דם של נוצרים כשמה כן היא: עלילה הקיימת אך ורק במוחם הקודח של תיאולוגים קתולים.
עדות נוספת לשגשוגה של יהדות הולנד באותם ימים היא העובדה כי העיתונים היהודיים הראשונים בכל העולם היהודי כולו יצאו לאור באמסטרדם.


1665 | כופרים ומשיחים

בדיחה עממית מספרת שגם אם יישארו בעולם שני יהודים בלבד, הם יתפללו בשני בתי-כנסת נפרדים. בהולנד של המאה ה-17 היתה ההלצה הזו למציאות. הקהילה היהודית התפצלה לפסיפס של קהילות קטנטנות: יהודים יוצאי פורטוגל ויהודים יוצאי ספרד, יהודים ממוצא פולני ויהודים ממוצא גרמני – כל ישות בידלה את עצמה מחברתה והקימה בית-כנסת ומוסדות דתיים נפרדים.
לא רק התבדלות על רקע מוצא פילגה את חברי הקהילה היהודית בהולנד, אלא גם פולמוסים דתיים חריפים. אחד מהם התעורר בעקבות הופעתו של שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח ב-1665 וחולל כאוס דתי ברחבי העולם היהודי כולו. גם אחרי מותו של צבי, וחרף העובדה שהתנצר, המשיכה תורתו המשיחית לפלג קהילות ולפעמים גם משפחות, והקהילה היהודית בהולנד לא היתה יוצאת מן הכלל בעניין זה.
דמות נוספת שכתביה חוללו קיטוב בקהילה היהודית היה הפילוסוף ברוך שפינוזה, בן למשפחת אנוסים שהגיעה לאמסטרדם אחרי הגירוש. שפינוזה – שהתפרנס מליטוש עדשות למשקפיים וטלסקופים, ופיתח תיאוריות חשובות גם בתחום האופטיקה – נחשב לאחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר של תנועת ההשכלה. בספריו "מאמר תיאולוגי-מדיני" ו"אתיקה" הוא היה הראשון שהעז להתריס כנגד האמונה באל טרנסצנדנטי כשטען כי אלוהים מתגלם בחוקיות הטבע ואינו חיצוני לעולם. בגלל דעותיו הרדיקליות הוחרם שפינוזה על-ידי הקהילה היהודית. רק כ-300 שנה אחרי מותו הוכרז על "תיקון" בין שפינוזה לאחיו היהודים: בשנת 1925 עמד פרופ' יוסף קלוזנר על בימת האוניברסיטה העברית החדשה בירושלים והכריז: "הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!".


1814 | חוק שימור המחלוקת היהודי

בשלהי המאה ה-18 החלה המעצמה ההולנדית להתמוטט. האנגלים והצרפתים דחקו את רגלי הסוחרים ההולנדים מהשווקים המרכזיים, וגרעין תנועת הנאורות, שעד אז היה לו צביון הולנדי מובהק, עבר לצרפת.
בשנים 1780–1784 ניהלה הולנד מלחמה עקובה מדם והרסנית מבחינה כלכלית נגד בריטניה. בד בבד התמודדה גם עם מלחמת אזרחים. ב-1795, על רקע חולשתה הגוברת של הולנד, פלשו אליה צבאות נפוליאון וכבשו אותה כמעט ללא התנגדות. המסחר ההולנדי גווע, ו-54% מהיהודים ההולנדים נדרשו לארגוני הצדקה הקהילתיים.
בהשפעת המהפכה הצרפתית, החלו יהודי הולנד לחתור לאמנסיפציה, אולם "חוק שימור המחלוקת היהודי" היה בעוכריהם גם הפעם. הקהילה התפצלה למצדדים באמנסיפציה, שביקשו להשתלב בחברה הכללית, ולמתנגדים, שרצו לשמור על כוחם של מוסדות הקהילה. ב-1796 הכריזו השלטונות על שוויון זכויות ליהודים, אולם השפעתה של ההכרזה היתה טכנית בלבד, ובשילוב המצב הכלכלי הקשה, לא חוללה כל שינוי משמעותי במצבם של היהודים.
ב-1814 השתחררה הולנד מעולו של הכובש הצרפתי, שנחלש עקב תבוסותיו של נפוליאון, ומצבם הכלכלי של היהודים הוטב. מלך הולנד, ויליאם ה-1, שהושפע מהמדיניות ביחס ליהודים במדינות מרכז אירופה באותה תקופה, הוציא צווים שחייבו את היהודים בהולנד להשתלב ב"מפץ הגדול" של תנועת ההשכלה, ובין השאר לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך חילוניים ולאמץ את השפה ההולנדית. רבים מהיהודים נענו לצו ועשו חיל בשווקים המתאוששים ובמקצועות חופשיים כמו רפואה, עריכת-דין ועוד.


1940 | אנה אלך

בראשית המאה ה-20 עברו רבים מיהודי הולנד מיישובי הספר לערים המרכזיות, שהציעו שלל הזדמנויות כלכליות וחברתיות. המעבר הביא למגמת חילון ניכרת, התבוללות והתנכרות של יהודים רבים לזהותם הלאומית. התנועה הציונית, שזכתה להצלחה גורפת בשאר אירופה, נכשלה בהולנד כישלון חרוץ.
ואולם, שנות ה-30 של המאה ה-20 היו תזכורת לעובדה שהאנטישמיות אינה פוסחת גם על מי שרחק מזהותו הלאומית. ב-1940, עם כיבושה של הולנד על-ידי הנאצים, הושתו במדינה שורה של חוקים אנטי-יהודיים. באותו זמן חיו בהולנד כ-140 אלף יהודים, כ-40 אלף מהם פליטים שברחו מגרמניה ואוסטריה. בתחילה ביקשו הנאצים לרכז את כל היהודים באמסטרדם, אולם בקיץ 1942 הגיח לעולם "הפתרון הסופי", וההערכה היא שכ-100 אלף יהודים הולנדים מצאו את מותם במחנות ההשמדה אושוויץ, סוביבור וברגן-בלזן.
שואת יהודי הולנד מוכרת גם בזכות היומן שהותירה אחריה הנערה אנה פרנק, שהסתתרה יחד עם בני משפחתה בעליית הגג ברחוב פרינסנגראכט שעל גדות אחת מתעלות המים באמסטרדם. פרנק תיארה בכנות כובשת לב את חייה של נערה מתבגרת במסתור, כשבחוץ נערכות אקציות למחנות ריכוז. יומנה הפך לרב-מכר עולמי בזכות אביה, אוטו פרנק, שמצא אותו לאחר המלחמה מוטל בעליית הגג.


2014 | ראשית המאה ה-21

לאחר מלחמת העולם השנייה נותרו בהולנד כ-30 אלף יהודים, כ-20% מכלל היהודים שחיו בה לפני המלחמה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 פחת מספרם במידה ניכרת עקב התבוללות, לצד העובדה שכ-10% מיהודי הולנד עלו לישראל אחרי הקמת המדינה.
כיום חיים בהולנד כ-20 אלף יהודים, מהם כ-10,000 ישראלים לשעבר. הקהילה מאוגדת בשני זרמים עיקריים, הזרם האורתודוקסי והזרם הליברלי.

זאלצבורג Salzburg

עיר באוסטריה.


ישנן עדויות לנוכחות יהודית בזלצבורג מהמאות ה- 11 וה- 12, אולם לא לפני שנת 1283. עד שנת 1404 גרו רוב היהודים ברחוב היהודים. בשנת 1377 מוזכר לראשונה בית כנסת במקום. יהודי ששמו יצחק עבד הנהלת חשבונות עבור הארכיבישוף. בשנת 1404 חיו בעיר יותר מ- 70 יהודים.
בשנת 1346 הוענקו לשני יהודים, גסטליין וזכרייס, פריבילגיות אישיות מיוחדות, שכללו הגנה, חופש תנועה והתיישבות, ופטור ממסים. ב- 1349 אירעו פרעות ביהודים, בעקבות מגפת הדבר, והקהילה היהודית ברגנסבורג סייעה לפליטים מזלצבורג.
ב- 1404 הואשמו כל היהודים בחילול לחם הקודש, ונעצרו. הם התוודו תחת עינויים, ונשרפו. שניים מהם שלחו יד בנפשם, ואילו 25 ילדים מתחת לגיל 11, שתי נשים הרות ואדם מבוגר הביעו הסכמה להתנצר, וחייהם ניצלו. יהודים שבו והתיישבו בזלצבורג מ- 1409 ואילך, וגורשו שוב ב- 1498.
ב- 1498 היו יהודים מנועים מלגור בזלצבורג מטעם הארכיבישוף לאונהרד מקויטשאש "לנצח נצחים". רק כשיצא ה"שטאטסגרונדגזץ" של 1867, אשר התיר ליהדות אוטונומיה דתית, הורשו יהודים להתיישב שוב בזלצבורג - למרות התנגדותם הראשונית של הרשויות המקומיות. אלברט פולאק ממאטרסדורף היה היהודי הראשון אחרי 400 שנים שקיבל היתר להתיישב בעיר. פקידיו של ראש העיר אמרו לו: "אתה היהודי הראשון, אך גם האחרון והיחידי בזלצבורג!". פולאק היה מוכר ספרים וסוחר בספרים נדירים. הארכידוכס והיורש פרנץ פרדיננד נמנה על לקוחותיו. ב- 1869 חיו בזלצבורג ובסביבתה 42 יהודים. ב- 1876 עברו היהודים תחת סמכותה של IKG לינץ (הקהילה היהודית) , ורק בשנת 1911, הודות למאמציו של הרב ד"ר אלטמין, התאפשר ייסודה של קהילה יהודית עצמאית בזלצבורג.
ב- 1932 נרשמו בקהילה 241 חברים, מתוכם 109 משלמי מסים.
לקהילה היו מוסדות משלה, בית כנסת ובית עלמין (הוקמו 1893), וכן חברה קדישא, אגודת נשים, ועוד מוסדות תרבות ורווחה.
רב הקהילה בשנים 1907 - 1014 היה ד"ר אדולף אלטמן (נולד 1879, נספה 1944 במחנה ההשמדה אושוויץ), וגם בשנים 1919 - 1920. אלטמן כתב ופרסם על תולדות היהודים בזלצבורג. במלחמת העולם הראשונה שירת כרב צבאי בחזית הדרומית.
מייסדי פסטיבל זלצבורג, מקס רייהרדט והוגו פון הופמנשטאל, הביאו לשגשוג כלכלי בעיר. באותה תקופה הסופר הידוע סטפן צווייג (1881 - 1942) חי בזלצבורג (1919 - 1934). רוב יצירתו הספרותית נכתבה ב"ווילה אירופה" בקפוצינרברג. כשערכה המשטרה חיפוש אחר כלי נשק בביתו, בחודש פברואר 1934, החליט לעזוב את אוסטריה לתמיד.
מנהל התיאטרון מקס ריינהרדט (1873 - 1943) היה ממייסדי פסטיבל זלצבורג. המחזרה "הידרמן" שביים, הועלה לראשונה בדומפלאץ בזלצבורג בשנת 1920. עד 1937 חי ריינהרדט ב"קסטל לאופולדסקרון", אחר היגר לארצות הברית, ונפטר בניו יורק ב- 1943.
רוברט יונגק (1913 - 1994) היה מהבולטים שבאבותיהן הרוחניים של מהפכות הסטודנטים, של תנועת השלום ושל התנועה לאיכות הסביבה. הוא חי בזלצבורג משנת 1970. בשנת 1986 זכה בפרס נובל אלטרנטיבי, והיה מועמד למשרת נשיא פדרלי של אוסטריה בשנת 1991.
בימי השואה איבדו 230 יהודים מזלצבורג את רכושם, את ביתם, גורשו מארצם, וחלקם נרצחו. יהודים אחדים, ממשפחות מבוססות, שבו לעיר אחרי המלחמה. באופן זמני הייתה זלצבורג משכנם של אלפי עקורים ממזרח אירופה, וכמה מהם בחרו להישאר בעיר. זלצבורג גם הייתה תחנת מעבר עיקרית אל איטליה, לפליטים יהודים שניסו להגיע לארץ ישראל עם תנועת הבריחה.

אחרי השואה, שבו לזלצבורג רק משפחות אמידות מעטות. אלפי יהודים עקורים מן המזרח שהו בעיר באופן זמני, והיו שבחרו להתיישב במקום. זלצבורג הייתה גם תחנה עיקרית בדרכם של פליטים יהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל דרך איטליה עם תנועת הבריחה.
בשנת 1945 נוסד בית תפילה זמני, בו חגגו את החג הראשון אחרי השואה, ראש השנה, בהשתתפות מאתיים אנשים. בשנת 1946 שהו בזלצבורג ובסביבה כעשרים אלף פליטים.

קהילת זלצבורג המחודשת נוסדה ביום 7 במאי 1953. בית הכנסת נבנה שוב בשנת 1968.
בשנת 1993 הוזמנו ניצולי השואה לבקר בעיר ממנה נמלטו. בשנת 2001 ציינה הקהילה מאה שנים לבית הכנסת העתיק. כ- 60 יהודים חיו אז בעיר. לקהילה יש בית עלמין, והיא מקיימת פגישות והרצאות בנושאי חגי ישראל, יהדות, ומדינת ישראל.

ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
אדולף אלטמן

Adolf Altmann (1879-1944), rabbi, born in Huncovce, Slovakia (then part of Austria-Hungary). He studied at yeshivot in his native town and Pressburg (now Bratislava) and at Berne University in Switzerland. An early Zionist, he was a delegate to the first Mizrachi conference in Pressburg. From 1907 to 1914 Altmann was the spiritual leader of the Jewish community of Salzburg. In 1911 he succeeded in receiving the official recognition of the Jewish community of Salzburg which till then was a branch of the Jewish community of Linz.. In the spring of 1914 he accepted the call to be a rabbi in Merano, but the outbreak of WWI changed his plans. During the First World War, Dr. Adolf Altmann was a senior chaplain in the Austro-Hungarian on the southern front. 

In 1919, the Salzburg Jewish community invited Rabbi Dr. Adolf Altmann invited to return to Salzburg. He was active as a rabbi again in Salzburg for one year. In 1920 he was appointed chief rabbi of the Jewish community in Trier, Germany. Despite great difficulties, he stayed there until 1938, when he fled to the Netherlands.

Following the German occupation of the Netherlands in 1940, the Altmann family lived in various ghettos until they were deported from the Westerbork and Theresienstadt concentration camps to the Nazi death camp Auschwitz in May 1944 and murdered there.. A scholar, Altmann is the author of histories of the Jews in Salzburg and Trier/

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
אלטמן
ALTMANN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

הפירוש המילולי של שם משפחה זה הוא "זקן"/"מבוגר", בגרמנית. אלטמן הוא אחד השמות הפרטיים שניתנו לילדים קטנים מתוך אמונה שכך יהיו מוגנים מפני רוחות רעות וסכנות אחרות.

אלטמן, מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-18, יכול להיות גם תרגום של המושג העברי "זקן". בהקשר של שמות משפחה המילה העברית "זקן" נחשבת גם לתואר של כבוד שפירושו "חכם", "מכובד". המקביל הלטיני, סניור, מתועד בגרמניה במאה ה-11 ובספרד במאה ה-15. . בונסנאיר, שפירושו המילולי הוא "הזקן הטוב,, מתועד בשנת 1276 בצרפת; בו סניר ב-1286 שוב בצרפת; בונסניור בספרד במאה ה-13; בונסניור ובנסניור בצרפת בשנת 1417; סנאור, סניור בספרד במאה ה-15; בנסינור בצרפת במאה ה-15; ובן סניור בצפון אפריקה במאה ה-16. סיניור הוא השם המקביל באיטלקית, וסניור בצרפתית. אפשר ששמות משפחה המכילים את המילה אלט שמשמעותה בגרכמנית היא "זקן" הם בעצם טופונימים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. אפשר ששם משפחה זה קשור במשמותיהם של עיירות וכפרים גרמניים כמו אלטדורף בבאדן, אלדורף בפרנקוניה, אלטברג בסכסוניה, אלטברגה בווסטפליה, אלטנבורג בתורינגיה, אלטקונשטאדט בבוואריה, ואלטנדורך, רובע מגורים באסן, מערב גרמניה.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי אלטמן כוללים את הצייר האמריקאי אהרון אלטמן אשר חי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; והרב אדוף אלטמן (1944-1879) מהונגריה, אביו של הרב אלכסנדר אלטמן, מייסד המכון ללימודי היהדות בלונדון, אנגליה.

הונצובצה
הונצובצה HUNCOVCE

(בגרמנית HUNSDORF, בהונגרית HUNFALU או HUNFALVA)


עיירה בצפון-מזרח סלובקיה.

הונצובצה שוכנת על הנהר פופראד (POPRAD), בין הערים פופראד (מדרום) וקז'מארוק (מצפון). עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

הונצובצה נודעה בעולם היהודי בזכות ישיבותיה, שבהן הוכשרו במרוצת השנים למעלה מעשרת אלפים תלמידי-חכמים. הקהילה היהודית היא מהעתיקות באזור ספיש (SPIS, בהונגרית SZEPES) המיושב בעיקר בגרמנים, והם התנגדו לכניסת יהודים לערי האזור. היהודים הראשונים באו להונצובצה במאה ה-17. ב-1728 עדיין חיו שם רק שתי משפחות יהודיות, וב-1754 עלה מספר המשפחות היהודיות בהוהנצובצה ל-31, אך הקהילה התארגנה רק בשנות השישים למאה ה-18.

בית הכנסת הראשון נשרף בדליקה שפרצה ברבע האחרון למאה ה- 18, ואז נשרפו גם מסמכים רבי-ערך וספרות תורנית. ב-1821 נחנך בית כנסת מפואר בסגנון הבארוק, ובמרתפו היה מקוה. ב-1844 הוקם בית ספר יסודי.

במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי שבוטלו הגבלות התיישבות יהודים בהונגריה, עקרו רבים מהונצובצה לערים ספישסקה-נובה-וס (SPISSKA NOVA VES), לבוצ'ה (LEVOCA) ופופראד. ב-1851 חיו בהוהנצובצה 928 יהודים, ב-1860 היה המשפחות היהודיות בעיר כ-200 וב-1900 ירד מספרן ל-40.

רב הקהילה הראשון, הרב בנימין סיני, נפטר ב-1708. הרב השני, הרב זיסקינד, נזכר שם ב-1757. אחריו כיהנו הרב רפפורט בעל "ביגדי קודש", הרב יחזקאל לוי, הרב יואב ביליצר בעל "חן טוב", הרב יחזקאל וייל מחברו של "תורת יחזקאל" וב-1812 נתמנה לכהונה ר' מרדכי ברודא, נכדו של הרב אברהם ברודא מפרנקפורט ע"נ מיין. אחריו כיהן ר' סלמון פרלשטיין ונתמנה ב- 1833 לרב המחוז. מאז ועד סוף המאה ה-19 הייתה הונצובצה מרכז ליהודי אזור ספיש.

בראשית המאה ה-19 פעלו בעיירה שלוש ישיבות. אחרי הדלדלות האוכלוסייה היהודית במקום נותרה רק ישיבה אחת והתפתחה בעיקר כשהרב שמואל רוזנברג (1918-1825) עמד בראשה. הרב רוזנברג נודע בעדתו כעושה נפלאות וכונה "הצדיק". על קברו הוקם אוהל.

הישיבה הייתה השנייה בחשיבותה באירופה (אחרי ישיבת פרשבורג), והוכרה כמוסד לחינוך גבוה על-ידי שלטונות הונגריה ואחר כך גם על-ידי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1910- 1908 למדו בישיבה כ-300 תלמידים. ב-1929 נבנה מעון לתלמידי הישיבה אך ב-1931, כשעזב הרב יוסף הורוביץ את המקום, נסגרה הישיבה.

רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר וממלאכה.

בימי מרד ההונגרים נגד השלטון האוסטרי (1848), התנדבו יהודים מהונצובצה לשורות המתקוממים ההונגרים ושמונה מהם נפלו בקרבות. אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867), השתלבו יהודי העיירה בחברה ובכלכלה ההונגרית. ברפובליקה הצ'כוסלובקית, הוכרו כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה תקופה החלה במקום פעילות ציונית כלשהי. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בהונצובצה 12 שקלים.

בשנת 1930 חיו בהונצובצה 194 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר אותה שנה הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. ב-1941 חיו בהונצובצה 75 יהודים בלבד.

בקיץ 1942, נלקחו כל יהודי הונצובצה ויהודי הסביבה (פרט ליהודי אחד) לעיר פופראד, וגורשו למחנה ההשמדה אושוויץ על אדמת פולין.


יהודים מעטים חזרו לעיר אחרי המלחמה. בניין בית הכנסת, שנפגע בהפצצות מן האוויר, הוסב למחסן. בסוף המאה ה-20, בבית העלמין הישן הגובל בנהר, נמצאו מצבות רבות מתחת למים. מצבה אחת הייתה משנת 7169. בית העלמין החדש, שקודש במאה ה-19, נשתמר.

הולנד

ציוני דרך בתולדות יהדות הולנד


1350 | דמוגרפיה ואתנוגרפיה

מעט מאוד ידוע על ראשוני המתיישבים היהודים בהולנד. היסטוריונים משערים כי ראשיתה של קהילה זו בתקופת הכיבוש הרומי, אז הגיעו כמה יהודים לארצות השפלה – הולנד ובלגיה של היום – והתיישבו בקהילות מבודדות ובמשפחות מפוזרות.
העדויות המבוססות הראשונות מתייחסות למאה ה-12, אז סבלו יהודי הולנד מרדיפות ומגירושים, בעיקר על רקע דתי. בשנת 1350 הואשמו היהודים בהפצת מגפת המוות השחור (מגפה שהשתוללה באירופה ובאסיה וקטלה כ-55 מיליון בני-אדם במשך חמש שנים) – וגורשו. במשך כ-200 שנה, עד תום מלחמת 80 השנה בשלהי המאה ה-16, היתה הולנד, ככל הידוע, ריקה מיהודים.
למרבה האירוניה, האתנוגרפיה ההולנדית עמדה ביחס הפוך לדמוגרפיה: הספרות והשירה ההולנדיות של אותם ימים משופעות בכתבים ובאזכורים שעסקו ביהדות וביהודים; רובם הנציחו את המיתוס על אודות היהודים הנושאים באחריות למותו של ישו.


1492 | דוקטור יהודי, מר נוצרי

בראשית המאה ה-16 החלה אמסטרדם לפרוח כעיר מסחר תוססת והולנד מלאה סוחרים פורטוגזים נמרצים שלטשו עיניים לשווקים החדשים במושבות האירופיות בהודו. בין הסוחרים הפורטוגזים היו גם אנוסים יהודים שגורשו מספרד ופורטוגל. האנוסים קיוו כי בארץ החדשה יוכלו סוף-סוף לשמר את מורשתם ולהקים קהילה יהודית, אלא שעד מהרה גילו כי בהולנד אסור לקיים כל פולחן דתי למעט זה של הדת הרשמית בה: הנצרות הפרוטסטנטית.
היהודים, שהורגלו למשחק הזהויות הכפול כבר בספרד ובפורטוגל, לבשו את בגדי ההסוואה וייסדו קהילה יהודית חשאית. לימים נחשף קיומה של הקהילה על-ידי השלטונות, והיא פוזרה. ברם, הצלחתם של יהודים בתחומי המסחר השונים ותרומתם המכרעת לכלכלה ההולנדית עמדו לזכותם, ובדומה למקרים אחרים בהיסטוריה, התועלתנות ניצחה את האנטישמיות.
בשנת 1619 הנפיקו שלטונות הולנד תעודות חדשות עבור היהודים והתירו להם לקיים את דתם בגלוי, אם כי בתנאים מגבילים. כשנה מאוחר יותר היגרו לאמסטרדם היהודים האשכנזים הראשונים, רובם ממזרח אירופה ומגרמניה, והקימו קהילה יהודית לצד קהילת יוצאי ספרד.


1602 | תור הזהב ההולנדי

מראשית המאה ה-17 ועד שלהי המאה ה-18 נהנתה הולנד מפריחה כלכלית ותרבותית. תור הזהב החל בשנת 1602, עם היווסדה של "חברת הודו המזרחית ההולנדית", תאגיד רב-לאומי שחלש על רוב המסחר הבינלאומי. עוצמתו של הארגון היתה כה גדולה, עד כי החזיק צבא של 10,000 לוחמים והנפיק מטבעות זהב, מהנפוצים בימים ההם.
הסוחרים היהודים, שכמה מהם היו בעלי מניות בחברה, החזיקו בעמדות מפתח בכלכלה ההולנדית, בין השאר בתעשיות הטבק, הסוכר ועסקי הדפוס, ובעיקר בתעשיית היהלומים. בלטו במיוחד הסוחרים היהודים הפורטוגזים, שהיו הראשונים להקים חברות סחר בינלאומיות חובקות עולם – מארצות אסיה, מלזיה והודו, ועד דרום אמריקה והמושבות הבריטיות בצפונה, שלימים היו לארה"ב. היהודים האשכנזים, לעומתם, השתייכו למעמד נמוך יותר ולא התבלטו כסוחרים.
השתלבותם המוצלחת של יהודי הולנד היתה חריגה ביחס לקהילות היהודיות האחרות באירופה, שהיו מבודדות כלכלית, פוליטית ובעיקר חברתית. שלא כמו הקהילות האחרות, היהודים ההולנדים באמסטרדם לא התגוררו בגטו מוקף חומות, אלא ברובע היהודי, שבו חיו גם לא-יהודים, ביניהם גם הצייר הידוע רמברנדט. היהודים ההולנדים לא נחשפו לעלילות הדם ולאירועים אלימים שנבעו מאנטישמיות – תופעות שבאותה עת היו חלק משגרת יומם של אחיהם בשאר אירופה. אחת הסיבות לכך היא נפילת "חומות הבורות" של החברה ההולנדית והסקרנות האינטלקטואלית כלפי הקורפוס היהודי מצד מלומדים הולנדים. אלו למשל גילו כי האגדה על התלמוד המעודד אפיית מצות עם דם של נוצרים כשמה כן היא: עלילה הקיימת אך ורק במוחם הקודח של תיאולוגים קתולים.
עדות נוספת לשגשוגה של יהדות הולנד באותם ימים היא העובדה כי העיתונים היהודיים הראשונים בכל העולם היהודי כולו יצאו לאור באמסטרדם.


1665 | כופרים ומשיחים

בדיחה עממית מספרת שגם אם יישארו בעולם שני יהודים בלבד, הם יתפללו בשני בתי-כנסת נפרדים. בהולנד של המאה ה-17 היתה ההלצה הזו למציאות. הקהילה היהודית התפצלה לפסיפס של קהילות קטנטנות: יהודים יוצאי פורטוגל ויהודים יוצאי ספרד, יהודים ממוצא פולני ויהודים ממוצא גרמני – כל ישות בידלה את עצמה מחברתה והקימה בית-כנסת ומוסדות דתיים נפרדים.
לא רק התבדלות על רקע מוצא פילגה את חברי הקהילה היהודית בהולנד, אלא גם פולמוסים דתיים חריפים. אחד מהם התעורר בעקבות הופעתו של שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח ב-1665 וחולל כאוס דתי ברחבי העולם היהודי כולו. גם אחרי מותו של צבי, וחרף העובדה שהתנצר, המשיכה תורתו המשיחית לפלג קהילות ולפעמים גם משפחות, והקהילה היהודית בהולנד לא היתה יוצאת מן הכלל בעניין זה.
דמות נוספת שכתביה חוללו קיטוב בקהילה היהודית היה הפילוסוף ברוך שפינוזה, בן למשפחת אנוסים שהגיעה לאמסטרדם אחרי הגירוש. שפינוזה – שהתפרנס מליטוש עדשות למשקפיים וטלסקופים, ופיתח תיאוריות חשובות גם בתחום האופטיקה – נחשב לאחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר של תנועת ההשכלה. בספריו "מאמר תיאולוגי-מדיני" ו"אתיקה" הוא היה הראשון שהעז להתריס כנגד האמונה באל טרנסצנדנטי כשטען כי אלוהים מתגלם בחוקיות הטבע ואינו חיצוני לעולם. בגלל דעותיו הרדיקליות הוחרם שפינוזה על-ידי הקהילה היהודית. רק כ-300 שנה אחרי מותו הוכרז על "תיקון" בין שפינוזה לאחיו היהודים: בשנת 1925 עמד פרופ' יוסף קלוזנר על בימת האוניברסיטה העברית החדשה בירושלים והכריז: "הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!".


1814 | חוק שימור המחלוקת היהודי

בשלהי המאה ה-18 החלה המעצמה ההולנדית להתמוטט. האנגלים והצרפתים דחקו את רגלי הסוחרים ההולנדים מהשווקים המרכזיים, וגרעין תנועת הנאורות, שעד אז היה לו צביון הולנדי מובהק, עבר לצרפת.
בשנים 1780–1784 ניהלה הולנד מלחמה עקובה מדם והרסנית מבחינה כלכלית נגד בריטניה. בד בבד התמודדה גם עם מלחמת אזרחים. ב-1795, על רקע חולשתה הגוברת של הולנד, פלשו אליה צבאות נפוליאון וכבשו אותה כמעט ללא התנגדות. המסחר ההולנדי גווע, ו-54% מהיהודים ההולנדים נדרשו לארגוני הצדקה הקהילתיים.
בהשפעת המהפכה הצרפתית, החלו יהודי הולנד לחתור לאמנסיפציה, אולם "חוק שימור המחלוקת היהודי" היה בעוכריהם גם הפעם. הקהילה התפצלה למצדדים באמנסיפציה, שביקשו להשתלב בחברה הכללית, ולמתנגדים, שרצו לשמור על כוחם של מוסדות הקהילה. ב-1796 הכריזו השלטונות על שוויון זכויות ליהודים, אולם השפעתה של ההכרזה היתה טכנית בלבד, ובשילוב המצב הכלכלי הקשה, לא חוללה כל שינוי משמעותי במצבם של היהודים.
ב-1814 השתחררה הולנד מעולו של הכובש הצרפתי, שנחלש עקב תבוסותיו של נפוליאון, ומצבם הכלכלי של היהודים הוטב. מלך הולנד, ויליאם ה-1, שהושפע מהמדיניות ביחס ליהודים במדינות מרכז אירופה באותה תקופה, הוציא צווים שחייבו את היהודים בהולנד להשתלב ב"מפץ הגדול" של תנועת ההשכלה, ובין השאר לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך חילוניים ולאמץ את השפה ההולנדית. רבים מהיהודים נענו לצו ועשו חיל בשווקים המתאוששים ובמקצועות חופשיים כמו רפואה, עריכת-דין ועוד.


1940 | אנה אלך

בראשית המאה ה-20 עברו רבים מיהודי הולנד מיישובי הספר לערים המרכזיות, שהציעו שלל הזדמנויות כלכליות וחברתיות. המעבר הביא למגמת חילון ניכרת, התבוללות והתנכרות של יהודים רבים לזהותם הלאומית. התנועה הציונית, שזכתה להצלחה גורפת בשאר אירופה, נכשלה בהולנד כישלון חרוץ.
ואולם, שנות ה-30 של המאה ה-20 היו תזכורת לעובדה שהאנטישמיות אינה פוסחת גם על מי שרחק מזהותו הלאומית. ב-1940, עם כיבושה של הולנד על-ידי הנאצים, הושתו במדינה שורה של חוקים אנטי-יהודיים. באותו זמן חיו בהולנד כ-140 אלף יהודים, כ-40 אלף מהם פליטים שברחו מגרמניה ואוסטריה. בתחילה ביקשו הנאצים לרכז את כל היהודים באמסטרדם, אולם בקיץ 1942 הגיח לעולם "הפתרון הסופי", וההערכה היא שכ-100 אלף יהודים הולנדים מצאו את מותם במחנות ההשמדה אושוויץ, סוביבור וברגן-בלזן.
שואת יהודי הולנד מוכרת גם בזכות היומן שהותירה אחריה הנערה אנה פרנק, שהסתתרה יחד עם בני משפחתה בעליית הגג ברחוב פרינסנגראכט שעל גדות אחת מתעלות המים באמסטרדם. פרנק תיארה בכנות כובשת לב את חייה של נערה מתבגרת במסתור, כשבחוץ נערכות אקציות למחנות ריכוז. יומנה הפך לרב-מכר עולמי בזכות אביה, אוטו פרנק, שמצא אותו לאחר המלחמה מוטל בעליית הגג.


2014 | ראשית המאה ה-21

לאחר מלחמת העולם השנייה נותרו בהולנד כ-30 אלף יהודים, כ-20% מכלל היהודים שחיו בה לפני המלחמה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 פחת מספרם במידה ניכרת עקב התבוללות, לצד העובדה שכ-10% מיהודי הולנד עלו לישראל אחרי הקמת המדינה.
כיום חיים בהולנד כ-20 אלף יהודים, מהם כ-10,000 ישראלים לשעבר. הקהילה מאוגדת בשני זרמים עיקריים, הזרם האורתודוקסי והזרם הליברלי.

זאלצבורג
זאלצבורג Salzburg

עיר באוסטריה.


ישנן עדויות לנוכחות יהודית בזלצבורג מהמאות ה- 11 וה- 12, אולם לא לפני שנת 1283. עד שנת 1404 גרו רוב היהודים ברחוב היהודים. בשנת 1377 מוזכר לראשונה בית כנסת במקום. יהודי ששמו יצחק עבד הנהלת חשבונות עבור הארכיבישוף. בשנת 1404 חיו בעיר יותר מ- 70 יהודים.
בשנת 1346 הוענקו לשני יהודים, גסטליין וזכרייס, פריבילגיות אישיות מיוחדות, שכללו הגנה, חופש תנועה והתיישבות, ופטור ממסים. ב- 1349 אירעו פרעות ביהודים, בעקבות מגפת הדבר, והקהילה היהודית ברגנסבורג סייעה לפליטים מזלצבורג.
ב- 1404 הואשמו כל היהודים בחילול לחם הקודש, ונעצרו. הם התוודו תחת עינויים, ונשרפו. שניים מהם שלחו יד בנפשם, ואילו 25 ילדים מתחת לגיל 11, שתי נשים הרות ואדם מבוגר הביעו הסכמה להתנצר, וחייהם ניצלו. יהודים שבו והתיישבו בזלצבורג מ- 1409 ואילך, וגורשו שוב ב- 1498.
ב- 1498 היו יהודים מנועים מלגור בזלצבורג מטעם הארכיבישוף לאונהרד מקויטשאש "לנצח נצחים". רק כשיצא ה"שטאטסגרונדגזץ" של 1867, אשר התיר ליהדות אוטונומיה דתית, הורשו יהודים להתיישב שוב בזלצבורג - למרות התנגדותם הראשונית של הרשויות המקומיות. אלברט פולאק ממאטרסדורף היה היהודי הראשון אחרי 400 שנים שקיבל היתר להתיישב בעיר. פקידיו של ראש העיר אמרו לו: "אתה היהודי הראשון, אך גם האחרון והיחידי בזלצבורג!". פולאק היה מוכר ספרים וסוחר בספרים נדירים. הארכידוכס והיורש פרנץ פרדיננד נמנה על לקוחותיו. ב- 1869 חיו בזלצבורג ובסביבתה 42 יהודים. ב- 1876 עברו היהודים תחת סמכותה של IKG לינץ (הקהילה היהודית) , ורק בשנת 1911, הודות למאמציו של הרב ד"ר אלטמין, התאפשר ייסודה של קהילה יהודית עצמאית בזלצבורג.
ב- 1932 נרשמו בקהילה 241 חברים, מתוכם 109 משלמי מסים.
לקהילה היו מוסדות משלה, בית כנסת ובית עלמין (הוקמו 1893), וכן חברה קדישא, אגודת נשים, ועוד מוסדות תרבות ורווחה.
רב הקהילה בשנים 1907 - 1014 היה ד"ר אדולף אלטמן (נולד 1879, נספה 1944 במחנה ההשמדה אושוויץ), וגם בשנים 1919 - 1920. אלטמן כתב ופרסם על תולדות היהודים בזלצבורג. במלחמת העולם הראשונה שירת כרב צבאי בחזית הדרומית.
מייסדי פסטיבל זלצבורג, מקס רייהרדט והוגו פון הופמנשטאל, הביאו לשגשוג כלכלי בעיר. באותה תקופה הסופר הידוע סטפן צווייג (1881 - 1942) חי בזלצבורג (1919 - 1934). רוב יצירתו הספרותית נכתבה ב"ווילה אירופה" בקפוצינרברג. כשערכה המשטרה חיפוש אחר כלי נשק בביתו, בחודש פברואר 1934, החליט לעזוב את אוסטריה לתמיד.
מנהל התיאטרון מקס ריינהרדט (1873 - 1943) היה ממייסדי פסטיבל זלצבורג. המחזרה "הידרמן" שביים, הועלה לראשונה בדומפלאץ בזלצבורג בשנת 1920. עד 1937 חי ריינהרדט ב"קסטל לאופולדסקרון", אחר היגר לארצות הברית, ונפטר בניו יורק ב- 1943.
רוברט יונגק (1913 - 1994) היה מהבולטים שבאבותיהן הרוחניים של מהפכות הסטודנטים, של תנועת השלום ושל התנועה לאיכות הסביבה. הוא חי בזלצבורג משנת 1970. בשנת 1986 זכה בפרס נובל אלטרנטיבי, והיה מועמד למשרת נשיא פדרלי של אוסטריה בשנת 1991.
בימי השואה איבדו 230 יהודים מזלצבורג את רכושם, את ביתם, גורשו מארצם, וחלקם נרצחו. יהודים אחדים, ממשפחות מבוססות, שבו לעיר אחרי המלחמה. באופן זמני הייתה זלצבורג משכנם של אלפי עקורים ממזרח אירופה, וכמה מהם בחרו להישאר בעיר. זלצבורג גם הייתה תחנת מעבר עיקרית אל איטליה, לפליטים יהודים שניסו להגיע לארץ ישראל עם תנועת הבריחה.

אחרי השואה, שבו לזלצבורג רק משפחות אמידות מעטות. אלפי יהודים עקורים מן המזרח שהו בעיר באופן זמני, והיו שבחרו להתיישב במקום. זלצבורג הייתה גם תחנה עיקרית בדרכם של פליטים יהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל דרך איטליה עם תנועת הבריחה.
בשנת 1945 נוסד בית תפילה זמני, בו חגגו את החג הראשון אחרי השואה, ראש השנה, בהשתתפות מאתיים אנשים. בשנת 1946 שהו בזלצבורג ובסביבה כעשרים אלף פליטים.

קהילת זלצבורג המחודשת נוסדה ביום 7 במאי 1953. בית הכנסת נבנה שוב בשנת 1968.
בשנת 1993 הוזמנו ניצולי השואה לבקר בעיר ממנה נמלטו. בשנת 2001 ציינה הקהילה מאה שנים לבית הכנסת העתיק. כ- 60 יהודים חיו אז בעיר. לקהילה יש בית עלמין, והיא מקיימת פגישות והרצאות בנושאי חגי ישראל, יהדות, ומדינת ישראל.

ברטיסלבה
ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.