ר' משה בן מימון - רמב"ם

BEN MAIMON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

שם משפחה זה נגזר מכינוי או תכונה אישית. בן מימון נגזר מהמילה הערבית מימון שפירושה "בר מזל" / "מאושר". בקטלוניה, ספרד, פירוש המונח הזה הוא "רגוע" / "איטי". כינוי זה יצר מספר שמות משפחה יהודיים, ביניהם בן מימון, מימון, מיאימון, מימוני, מיימון ומיינו. באמצע המאה ה-11, בן מיימון מתועד כשם משפחה יהודי בצפון אפריקה. המפורסם שבין האנשים שנקראו בשם בן מיימון הוא רמב"ם, ששמו המלא הוא הרב משה בן מימון, הידוע גם כמיימונידס (1204-1135), גדול הפוסקים, פילוסוף ורופא יליד ספרד שחי את מרבית חייו במצרים. בערבית הוא נקרא מוסה איבן מיימון.

דיוקן מסורתי של הרמב"ם, ר' משה בן מיימון (1135-1204),
מגדולי האישים ביהדות לאחר תקופת התלמוד
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

איורים למכתבו של הרמב"ם אל שמואל אבן טיבון
המתארים את פעילותו בעת שהותו בקהיר,
פוסטאט (קהיר), המאה ה-12.
בכל בוקר ביקר את השולטן, טיפל במשפחת השולטן ובאנשי חצרו,
בחזרו לביתו מצא רבים הזקוקים לו, חש עייפות בלילה, התפלל בשבת.
ציורים מאת אבנר כ"ץ?
(בית התפוצות, תערוכת הקבע)

איורים: צבי גרא? אבנר כ"ץ?

דף משנה תורה לרמב"ם, פורטוגל, 1472.

ביתו של הרמב"ם, פאס, מרוקו, 1982 
רבי משה בן מימון התגורר בפאס, מרוקו בין השנים 1160-1165

צילום: ד"ר תיאודור כהן, ארה"ב
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות ד"ר תיאודור כהן, ארה"ב

פסל הרמב"ם, מעשה ידי הפסל אמדיאו רויז אולמוס (1964),
בככר טבריה, קורדובה, ספרד, 1982.
צילום: אד טובן, פילדלפיה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אד טובן, פילדלפיה)

פסלו של הרמב"ם שהוקם ב-1964.
קורדובה, ספרד שנות 1980.
צילום: מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה)

ציוני דרך בתולדות יהודי מרוקו


687 | חאליסי היהודייה

על-פי "יוסיפון" – לא, לא ההוא מהסרט "גבעת חלפון", אלא הספר שחובר בראשית ימי הביניים ומתאר את תולדות העם היהודי בעת העתיקה – אחרי חורבן בית שני ברחו כ-30 אלף יהודים לאזור המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה), שם חיו באותה תקופה שבטים בֶּרבֶּרים.
האגדה מספרת כי היהודים הללו ייסדו ממלכות יהודיות באזור מרוקו ואף גרמו לרבים מהבֶרברים להתגייר. מקורות ספק-היסטוריים וספק-אגדתיים מזכירים מלכה ממוצא יהודי ושמה דהיה אל-כהינה, שעמדה בראש ההתנגדות לכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית. אל-כהינה, המתוארת כ"מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש", הקסימה היסטוריונים רבים. הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה, ובו בזמן נהגה בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם.


800 | פז דה-תלמוד

בראשית המאה התשיעית העבירו הישיבות הגדולות של בבל את השרביט בין השאר גם למרכז היהודי בעיר פֶז, השוכנת בצפון-מזרח מרוקו.
הכובש הערבי במרוקו אמנם העניק ליהודי פז מעמד נחות של בני-חסות ("ד'ימי"), אך ככל הידוע היה מצבם טוב יחסית. ההיסטוריון המוסלמי אל-בכרי ציין כי "בפז חיו יהודים רבים יותר מאשר בכל עיר אחרת במגרב".
ואכן, בפז התקבצו מלומדים יהודים רבים שתרמו לצמיחתה כמרכז רוחני תוסס. המוכרים שבהם היו הבלשן והפייטן רבי יהודה בן-קוריש ורבי יצחק אלפסי, שייסד בעיר ישיבה גדולה וחיבר את "ספר ההלכות", שזיקק את תמצית ההלכות מהמשנה ומהתלמוד וזיכה את מחברו בתהילת עולם.


1146 | דוקטור מוחמד ומר משה

כדי שלא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל-מוואחידון, שהשתלטה על מרוקו בשנת 1146, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: למות או להתאסלם. היו שבחרו באופציה שלישית: להיות אנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים מחוצה לו. מצב זה עורר את הרמב"ם, שהתגורר באותה עת בפז, לכתוב את "אגרת הנחמה" המפורסמת שלו, שהעניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם.
על-פי המסורת, הבית שבו התגוררה משפחת הרמב"ם שוכן עד ימינו אנו בעיר העתיקה של פז


1492 | חסיד אומות העולם המרוקאי

גירוש ספרד נצרב בזיכרון הקולקטיבי היהודי כאסון לאומי שייזכר לדיראון עולם. כמו באירועים אחרים בהיסטוריה היהודית שבהם נעקרו היהודים מביתם גם בגירוש ספרד לא נרשמה התלהבות בקרב אומות העולם לקלוט את הפליטים היהודים.
יוצא מן הכלל היה המלך מוחמד אל-שיח', מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, "חסיד אומות עולם" של תקופתו, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה בטבעיות. הם התיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו בפז, במקנס, בסאלי ובמרקש, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית שם ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה.


1631 | הזוהר הקדוש

כמו באירופה הנוצרית, גם בארצות האסלאם משחק הכיסאות הפוליטי לא פסק לרגע. יהודי מרוקו היטלטלו משלטון לשלטון – כל שלטון וגחמותיו ביחס ליהודים. החילופים התכופים הסתיימו בשנת 1631, כאשר תפסה את השלטון שושלת העלאווים. ראשי השושלת גילו יחס חם כלפי היהודים, שהתברגו בעמדות מפתח כפקידים בכירים, טובעי מטבעות, גזברי מלכים ועוד.
ואולם, הגיבור הראשי במרוקו של אותן שנים לא היה פקיד או אישיות תורנית, אלא ספר: "הזוהר הקדוש", שנחשב לספר היסוד של המיסטיקה היהודית. "הזוהר" השפיע במיוחד על יהודי דרום מרוקו, שם פרחה ספרות הקבלה; עם חכמיה המוכרים נוכל למנות את ר' שמעון לביא, משה בן-מימון אלבז ויעקב בן-יצחק איפרגן, וכן את ר' אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד"א, הלוא הוא הגאון חיים יוסף דוד אזולאי.


1739 | דפוס של גאון

הדפוס אמנם הומצא בגרמניה כבר במאה ה-15, אך שמעו טרם הגיע למרוקו גם 300 שנה לאחר מכן. כך אירע שהפריחה היצירתית חסרת התקדים שידעו יהודי מרוקו בזמן שלטונו של המלך מולאי אסמעאיל במאה ה-18 לא זכתה לחשיפה הראויה לה. מבין גדולי הדור הנשכח ההוא היו בני משפחת טולדנו וברדוגו והחכמים אבן-צור, אזולאי ובן-חמו.
אלא שאישיות אחת זכתה בכל זאת לתהילת עולם: רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים".
יד הגורל היא שהובילה את בן-עטר לעלות לישראל בשנת 1739, אחרי קרבות ירושה מרים שהתגלעו במשפחתו. בדרך לארץ ישראל עבר בן-עטר בליבורנו, איטליה, שם הדפיס את ספריו. והשאר היסטוריה.
גדולתו של בן-עטר חצתה מגזרים. לפי האגדה, כששמע מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, שבן-עטר עולה ארצה, הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מן השמים מנעו זאת ממנו, בתואנה שאילו היו שני הצדיקים נפגשים, היה המשיח בא, ועם ישראל עדיין אינו בשל לכך.


1838 | נווה-צדק היסטורי

בשנת 1838 הפליגה ספינת מפרשים מחופי מרוקו לכיוון ארץ ישראל. על הספינה היו יהודים ילידי מרוקו שלבם נמלא כיסופים עזים לארץ הקודש. אלא שהים הבוגדני שם קץ לתקוותיהם והטביע את הספינה. בין מתי המעט שהצליחו לשרוד את הסערה היה אברהם שלוש.
אף שרוב הדיונים בעלייתם ארצה של יהודי מרוקו עוסקים בעיקר בראשית ימיה של מדינת ישראל, משפחת שלוש המפוארת – שייסדה בין השאר את שכונת נווה-צדק בתל-אביב – היא אחת ההוכחות לכך שעלייה זו החלה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונמשכה טיפין-טיפין עד הקמתה.
עולה מפורסם אחר שראוי לציינו הוא חיים אמזלג, שנטל חלק ברכישת אדמות ראשון-לציון והיה מעורב ברכישת אדמות "אם המושבות", הלוא היא פתח-תקווה.


1860 | הקשר שחודש

במשך שנים שרר נתק יחסי בין יהדות מרוקו לקהילות היהודיות באירופה. מצב זה השתנה מעט בזכות "תג'אר אל-סולטאן" ("סוחרי המלך") - מעמד יהודי חדש שצמח במרוקו בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19.
קבוצה זו של סוחרים יהודים ניהלה קשרי מסחר עם מעצמות אירופה וכוננה בו בזמן קשרים עם אחיה מארצות אירופה.
באותן שנים החלה גם הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמריקה הדרומית, בעקבות תעשיית הגומי שצברה אז תנופה, בעיקר בברזיל. אחד הסוחרים היהודים הבינלאומיים הבולטים מתקופה זו הוא משה אליהו לוי ממוגדור, שהיגר בבגרותו דווקא לפלורידה, ובאקט של סולידריות עם בני עמו רכש שם מאות אלפי דונמים בכוונה לקלוט במקום פליטים יהודים ממזרח אירופה.


1912 | כל ישראל חברים

ב-1912 נחתם בין סולטאן מרוקו לממשלת צרפת "הסכם פז", שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות ואת ראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי, חברתי ופוליטי.
באותם שנים החינוך ללימודי עברית, בשילוב רעיונות ההשכלה, נשא כנפיו למרוקו בעזרת רשת בתי-הספר היהודית העולמית כל-ישראל-חברים (כי"ח), שפרשה את חסותה על ילדי מרוקו היהודים. באותה תקופה אף החלו יהודי מרוקו לצאת מן המלאח (הרובע היהודי) אל שכונות בסגנון אירופי שהוקמו בערים המרכזיות.


1940 | השואה נעצרת במרוקו

בשנת 1940 כבשו הנאצים את צרפת וכוננו בה את משטר וישי – זאב גרמני בעור של כבש צרפתי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה על מידת כניעותו של המלך המרוקאי מוחמד החמישי לצוויו של משטר וישי. כך או כך, עד מהרה סולקו היהודים ממשרות ממשלתיות והושלכו בחזרה לאזורי המלאח (הרובע היהודי). הוסף לכך ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים, שנקלעו במקרה לפריז ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנת 1942 כבשו בעלות-הברית את מרוקו ועצרו את תוכניות מכונת ההשמדה הנאצית בצפון אפריקה.



1948 | עלייה אל כור ההיתוך

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו.
באותן שנים המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הלאומית הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות אוג'דה וג'ראדה, שבמהלכן נהרגו 42 יהודים – גברים, נשים וילדים.
בשנים 1948–1956 עלו ממרוקו, שהיתה עדיין תחת שלטון צרפת, כ-85 אלף יהודים. העולים נאלצו להתיישר עם מדיניות "כור ההיתוך" הממלכתית שהנהיג ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, ורבים מהם חשו כי תרבותם העשירה נדרסת על-ידי המכבש הציוני. אלפים מהם הובלו באישון לילה ליישובי ספר כדי ליישב את הגבולות; לימים יכונו יישובים אלה "עיירות פיתוח". טראומה זו ליוותה את העולים במשך שנים רבות, ובאה לידי ביטוי במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראליים.






1948 | עצמאות וקוץ בה

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאות לאומית, ואסרה על היהודים שחיו בה לעלות לישראל. אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, תפקידם החשוב של היהודים בכלכלה המרוקאית. בשנת 1960 יצא המוסד הישראלי במבצע נועז להברחת יהודי מרוקו אל ישראל באמצעות ספינת הדיג אגוז. במהלך אחת מגיחותיה טבעה הספינה סמוך למצרי גיברלטר, וכמעט כל נוסעיה, ובכללם כ-44 עולים, נספו. האסון עורר תהודה עולמית ניכרת, ובעקבותיו החל לחץ בינלאומי על מרוקו, עד שאפשרה ליהודים לצאת משעריה בתנאים מגבילים שונים.
בשנים 1961–1967 עלו ממרוקו כ-120 אלף יהודים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים הגוברים על הקהילה היהודית במרוקו, החל גל העלייה האחרון מהמדינה. במסגרת זו עלו לישראל כ-10,000 איש.
ב-2014 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-2,500 אנשים. זאת, לעומת 204 אלף יהודים שחיו במדינה בשנת 1947. רבים מיהודי מרוקו היגרו גם למדינות אחרות, ובכללן צרפת, קנדה וארה"ב.

קורדובה Cordoba

עיר באנדלוסיה, ספרד.


ככל הנראה ישבו יהודים בקורדובה במאה השביעית. לפי מקורות אחדים הופקדה הגנת העיר בידי יהודים מיד לאחר הכיבוש הערבי ב-711.

"תור הזהב" של קהילת קורדובה חל במאה העשירית, במידה רבה בזכות ר' חסדאי אבן שפרוט, שהיה רופא ודיפלומאט בחצר החליף עבד אל רחמן השלישי. החליף הביא לעיר אנשי-רוח מצויינים, ועשה אותה מרכז תרבותי למופת.

באותו הזמן הגיע לקורדובה ר' משה בן חנוך, אחד מ"ארבעת השבויים" שיצאו לפי האגדה מבארי שבאיטליה והפיצו את לימוד התורה בארצות המערב.

אחרי הכיבוש הברברי במאה ה- 11 חלה ירידה במצב הקהילה. אולם קהילת קורדובה התאוששה במהרה, ותוך זמן קצר התפרסמה בגדולי התורה שבה: ר' יצחק בן ברוך אלבליה והדיינים יוסף בן יעקב אבן סהל ויוסף אבן צדיק.

בתחילת המאה ה-12 רגשה הקהילה סביב משיח השקר אבן אריה; ובאמצע המאה חדלה להתקיים בשל פלישת האלמואחדים (1147).

בשנת 1236 חזרו הנוצרים לעיר והיישוב היהודי התחדש. היהודים סייעו בהבראת הכלכלה בעיר, ויהודה אברבנאל היה משרי המלך.

רוב יהודי קורדובה באותה התקופה עסקו במלאכות שונות והתמחו בייצור בדים ובשיווקם. ב-1315 נחנך בית-הכנסת (בית הכנסת הוכרז בשנת 1885 אתר לאומי, ועומד על תילו).

בגזרות קנ"א (1391) נערך טבח ביהודי קורדובה ובראשית המאה ה-15 הוכבד עול המסים על הקהילה.

ב-1483 נצטוו היהודים לעזוב את אנדאלוסיה. אלו שהמירו את דתם, "הנוצרים החדשים" בני קורדובה, התפרסמו בדבקותם ביהדות, ורבים מהם מתו על קידוש השם. האינקוויזיציה המשיכה בפעולתה בקורדובה עד למאה ה-18.


בשנת 1935 הוחג רשמית בקורדובה יובל ה-800 להולדת רבנו משה בן מימון, בן המקום. בשנת 1964 ערכו השלטונות את "שבוע הרמב"ם"; הוקמה אנדרטה לזכרו במקום הולדתו, הרובע היהודי לשעבר, ואחת הכיכרות ברובע נקראה בשם טבריה, מקום קבורתו.

צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.

ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.

פס, פאס, פז Fez

בערבית: فاس‎‎ 

עיר בצפון מערב מרוקו, בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון.


פס הייתה מטרופולין יהודי כמעט ללא הפסקה מימי ייסוד העיר בראשית המאה התשיעית ועד אמצע המאה ה- 17, פרט לתקופת שלטון שושלת אל-מוחדון (1248-1145) שבה כמעט נכחדה הקהילה. היהודים הגיעו לפס מאנדלוסיה עם המשפחות המוסלמיות הראשונות; מיד עם הגיעם נעשו לקהילה מכובדת ובעלת השפעה בעיר. בפס ישבה שמנה וסלתה של יהדות מרוקו, הן מבני התושבים והן ממגורשי ספרד, בעיר התרכזו מנהיגי העם, החכמים והסופרים עד המאה ה- 19. היהודים התגוררו ברובע משלהם (אל-פנדק אל-יהודי), ובהשפעתם נעשתה פס למרכז מסחרי חשוב.

בשנת 979, אחרי שהעיר נכבשה בידי גולוגין-יוסף הברברי, הוגלו יהודי פס לאשיר שבאלג'יריה. למן המאה העשירית ועד שנות ה- 30 של המאה ה- 11 היו יהודי פס נתונים בקשיים ופורענויות בגלל קרבות על השליטה בעיר בין בני אומיה הספרדים בקורדובה לבין האדריסים מושלי מרוקו, ולאחר הדחתם - קרבות עם שושלת בני זירי ושבטי הזנאתה הברברים. ב- 1032 נפלה פס בידי הברברים, וכ- 6,000 יהודים נהרגו מידיהם ברובע היהודי.

באמצע המאה ה- 11 הייתה פס הקהילה הגדולה ביותר במרוקו ורוב תושבי העיר היו יהודים. הם גרו כולם ליד המסגד המפורסם על שם אנשי קירואן וב- 1134 נאלצו לפנותם לשם הרחבת המסגד, אך בהתערבות שני הרופאים היהודים ששרתו בחצר המלך שולמו להם פיצויים. בשנת 1146 וב- 1147 היו פרעות ויהודים אולצו על-ידי המוחדון להתאסלם.

בשנת 1244 נכבשה פס בידי שושלת האלמורבידים, ויחסם ליהודים היה טוב. אולם ב- 1438, בגלל התעוררות דתית מוסלמית בעיר, אולצו היהודים לעבור ולהתגורר בשכונה מיוחדת, הראשונה מסוגה במרוקו, השכונה נקראה "מלאח" משום שהוקמה על ביצת מלח. ב- 1465 נערך טבח ביהודים, והקהילה התאוששה רק אחרי 1492, כשהחלו לבוא אליה מגורשי ספרד.

בימי השריפים הסעדים, במחצית השנייה של המאה ה- 16, איבדה פס את חשיבותה הפוליטית והכלכלית, ובעקבות זאת עזבו יהודים עשירים את העיר. באותה התקופה הועסקו יהודים בתפקידים שונים בחצר המלך; נודעו בני משפחת רותי.

באמצע המאה ה- 17 הועברו לפס 1,300 משפחות יהודיות עשירות מהעיר דילה והם הביאו לשנוי באופייה הספרדי של הקהילה. בשנת 1790 הרס המלך מולאי יזיד (1799-1790) את בתי הכנסת וגירש את היהודים מהעיר. רק ב- 1792 הותר להם לשוב, אך מספר היהודים שבאו היה קטן. ב- 1820 פשט שבט ודאיא על המלאח ושדד רכוש של יהודים.

כשבועיים לאחר הקמת הפרוטקטורט הצרפתי (1912) פרצה מרידה בפס, הקהילה היהודית שמנתה 12,000 נפש הותקפה, ורכושה הועלה באש. כ- 60 יהודים נהרגו. השלטונות הצרפתיים החרימו את נשקם של היהודים.

מ- 1925 החלו היהודים להתגורר בחלק החדש של פס. במפקד 1931 נימנו בפס 10,496 יהודים. רק העניים נשארו במלאח. בתקופת שלטון וישי (1943-1940) נרשמו התנפלויות על יהודים. ב- 1947 היו בקהילה 22,484 יהודים, מספר זה כולל את אלה שישבו בסביבות העיר. ב- 1951, לאחר עלייה לישראל, נותרו 12,648. רוב היהודים עלו לישראל ומיעוטם היגרו לקנדה ולצרפת. בשנות ה- 60 התחסלה הקהילה.


חיי הקהילה

הפעילות הרוחנית והדתית הענפה שהייתה בקרב הקהילה היהודית בפס עשתה את העיר לאחד המרכזים היהודיים החשובים במרוקו. בין אנשי רוח מפורסמים במאות ה- 9 וה- 10 היו יהודה בן-קוריש, הקראי הראשון שבא לפס והיה בלשן ופייטן; ר' דונש בן-לברט הפייטן ור' יהודה חייג' מראשוני המדקדקים. הרמב"ם בא לפס עם משפחתו בשנים 1160-1159, הרב יצחק בן-יעקב אלפסי (הרי"ף), שנולד בפס ב- 1031, הנציח את שמה בעולם היהודי.

מאז שהגיעו לפס מגורשי ספרד (1492) הם שהחזיקו במשרת נגיד הקהילה. הם הקימו ישיבות ובראשן עמדו אישים כמו נחמן בן-סונבל, שמואל חאג'ז, יהודה עוזיאל ושאול סררו (במאות ה- 16 וה- 17) ויהודה חיים בן-עטר (במאה ה- 18). דייניה המפורסמים של פס פעלו גם בקרב קהילות אחרות במרוקו. רבנים מפס יצאו ללמד בקהילות אחרות בחו"ל. משפחות מפורסמות היו: אבן-דנאן, אבן-עטר, אבן-צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי. במחצית השנייה של המאה ה- 18 ירד מעט מעמדה של הקהילה.

מרבית היהודים היו צורפים, רוקמים ואורגים, ובתקופות שונות עסקו במסחר עם הודו.

בפס היו בתי כנסת רבים, ביניהם: בית כנסת על-שם ר' עמנואל מאנסאנו, בית כנסת של ר' מימון בן-שושן, בית כנסת של משפחת אבו-דנאן שנוסד בשנת 1792, בית כנסת על-שם ר' שמואל אלבז. כמו-כן היו בעיר חמש ישיבות.

הקהילה הפעילה מוסדות צדקה, ביניהם חברת גמילות חסדים "ר' שמעון בר יוחאי"; קופת "רחל אמנו" (1881) לאיסוף תרומות עבור הישוב בירושלים; קופת תרומות לכוללי הספרדים בירושלים (1881); חברת "ביקור חולים". במאה ה- 19 קודש בית עלמין חדש לאחר פינוי בית העלמין העתיק.

בפס פעלו ב- 1935 בתי ספר של רשת מוסדות "תלמוד תורה אם הבנים", שביקשו להתחרות בבית הספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שנוסד בשנת 1883 והייתה כלפיו הסתייגות. במלאח היו בית ספר לבנים ובית ספר לבנות ובעיר החדשה היה בית ספר מעורב.

פעילות ציונית מאורגנת החלה ב- 1908 עם ייסוד אגודת "חיבת ציון" שעסקה בהפצה של השקל ושל מניות אוצר ההתיישבות. הרעיון הציוני היה אפוף אוירה דתית של "אתחלתא דגאולה" ולכן היו הרבנים בעיר בין חברי האגודה.

אחרי הכיבוש הצרפתי (1912) החלה התנגדות מצד השלטונות לפעילות ציונית, וב- 1923 נאסרה הפעילות כליל.

לפני מלחמת העולם השנייה פעל בקהילה "חוג ללימוד יהדות", ב- 1944 נעשה החוג ל"מועדון הרצל" ועסק בפעילות חינוכית ספורטיבית והגנתית. כמו-כן פעלו ארגונים יהודיים כגון ויצ"ו, הקונגרס היהודי העולמי, תנועת הנוער בני-עקיבא ותנועות נוער ציוניות אחרות. בעזרת שליחי עלייה שפעלו בפס התארגנה העלייה לישראל.


בית הכנסת "רבי שלמה אבן דנאן" בפס
מהעתיקים והחשובים שבבתי הכנסת בצפון אפריקה. נבנה על ידי בעליו, משפחה יהודית בעלת השפעה ממרוקו, באמצע המאה ה-17, ובשלהי המאה ה-19 חודש וניתנה לו צורתו הנוכחית. המבנה, שנמצא בלב ה"מלאח" (רובע יהודי) הוא מזכרת נדירה מתקופת מפתח בתולדות יהדות מרוקו.

בית הכנסת, עדיין בבעלות פרטית, מכיל כנראה את האוסף השלם היחיד של תשמישי קדושה מרוקאיים, כולל תיבה עשויה עץ וברזל מחושל בצד המערבי; שני היכלות מגולפים בעץ בקיר המזרחי המקושט באריחים; ספסלי עץ, כולל כסא אליהו לברית המילה; מנורות שמן, ווילונות רקומים.

הכניסה לבית הכנסת דרך דלת צנועה לפרוזדור המוביל לאולם תפילה בעל שני מרכזים, מחולק על ידי שלושה עמודים מתומנים. הרצפה מרוצפת לבנים מזוגגות ירוקות-לבנות בדוגמת אדרת-הדג. בעבר היו מנורות שמן ונורות חשמל רבות, כולל נרות זיכרון, אולם אלה נעלמו.

במשך שנים רבות הלך מצבו של הבניין והידרדר, והוא נזקק לעבודות שימור. הקהילות היהודיות של פז ושל קזבלנקה נאבקו לשמר את בית הכנסת כחלק בלתי נפרד ממורשת יהדות מרוקו וכנכס היסטורי ותרבותי חשוב.

בית הכנסת נכלל ברשימת 100 מונומנטים בסכנה, במסגרת תכנית לשימור שיזם ארגון World Monuments Watch (WMW) לשמירה על מונומנטים.

לבסוף, נערך השיפוץ בסיועם האדיב של גופים פרטיים וציבוריים כולל ממשלת מרוקו וצאצאי משפחת אבן דנאן.

במאי 1999 נחנך בית הכנסת המשופץ, ונרשם כמונומנט היסטורי של פז. בפז ובאזור אין יהודים.

פרוז'אנה Pruzana

עיר במערב בלרוס. עד מלחמת העולם השנייה בגליל פולסיה, מזרח פולין.


יישוב יהודי היה בפרוז'אנה כבר במאה ה-15. ב-1463 נחנך סמוך למרכז הרובע היהודי בית- הכנסת הראשון (עלה באש ב-1863). באותה התקופה היה האזור חלק מנסיכות ליטא, ובשנת 1495 נכללו יהודי פרוז'אנה בגירוש הכללי של יהודים מליטא.

כעבור שנים אחדות חזרו, וב-1563 מנתה הקהילה היהודית 11 משפחות (לעומת 276 משפחות נוצריות). העיר התפרנסה מחקלאות וגידול בקר, מעטים עסקו במסחר ובמלאכה.

ב-1588 הוענקו לעיר זכויות אוטונומיות על-פי חוק מאגדברג. זכויות היהודים בתחום הדת והתעסוקה אושרו כאשר נכלל האזור בממלכת פולין.

בסוף המאה ה-17 מנתה הקהילה 570 נפש לערך (%42 מכלל האוכלוסייה). בחלוקה השלישית של פולין (1795) סופחה העיר לרוסיה הצארית. שיעור היהודים באוכלוסייה הכללית גדל ולקראת סוף המאה ה-19 הייתה בפרוז'אנה קהילה יהודית גדולה והתנהלה בה פעילות עניפה ומגוונת.

בפולין העצמאית ביו שתי מלחמות-העולם, ב-1921, התפקדו בפרוז'אנה 4,152 יהודים (%57 בין תושבי העיר). היהודים נטלו חלק במינהל העירוני, וב-1927 ישבו במועצת העיר 16 נבחרים יהודים מתוך 24 חברי המועצה.

כראש הקהילה נבחר ב- 1928 הסוחר מ' גולדפיין. בין מנהיגיה הרוחניים של הקהילה היו גדולי תורה מסוגם של ר' יואל סירקיש בעל "בית-חדש" (הב"ח), ור' דוד בן שמואל הלוי בעל "טורי זהב" (ט"ז) בסוף המאה ה-16, ובדורות האחרונים ר' אליהו פיינשטין, מראשי יהדות פולין ובעל "ספר הליכות אליהו" (1932).

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפרוז'אנה כ- 6,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות.

בתקופת השלטון הסובייטי פוזרו מוסדות הקהילה, חנויות פרטיות נסגרו, והוקמו קואופרטיבים לבעלי-מלאכה. נפתח בית-ספר ביידיש, ובית-היתומים היהודי מוזג עם בית- היתומים הכללי והועבר לרשות העירייה.

הגרמנים כבשו את פרוז'אנה ב-27 ביוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות. מיד הוטל על הקהילה קנס בשיעור חצי מליון רובל, 2 ק"ג זהב ו-10 ק"ג כסף. הוקם "יודנראט" בראשות וולוול שרייבמן, ואחריו יצחק יאנוביץ. ב-22 בספטמבר הוקם הגיטו. ה"יודנראט" הפעיל בתי-מלאכה, כתריס נגד גירושים, וזכה לאמון הציבור בזכות המאבק שניהל נגד הגזירות. לגיטו הובאו 2,000 יהודים מביאליסטוק ועוד 2,000 מיישובי הסביבה.

במחצית השנייה של 1942 התארגנה תנועה מחתרתית, נרכש נשק ונוצר מגע עם קבוצות פרטיזניות ביערות.

בסוף ינואר 1943 לכדו הגרמנים שני אנשי מחתרת, השניים הצליחו להימלט בעזרת ה"יודנראט". למחרת היום התחיל גירושם של 10,000 היהודים בגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ, במשלוחים יומיים של 2,500. קבוצות אחדות הצליחו להימלט ולהצטרף לפרטיזנים. אחרי המלחמה הפכו השלטונות את בית-הכנסת הגדול לתחנת-כוח. קבר-אחים גדול בקירבת העיר חולל מפעם לפעם ולבסוף נסלל כביש דרכו.

בשנות הששים למאה העשרים גרו בעיר 12 משפחות יהודיות (כ- 60 נפש).

סונבאט

בערבית: سنباط

עיר במצרים התחתונה.


קהילה יהודית עתיקה הייתה במקום, ככל הנראה מן המאה ה-9; ואולי גם קודם לכן.

קהילת סונבאט נזכרת באמצע המאה ה- 12 בקשר לפדיון שבויים, בתשובה לפניית הרמב"ם. על העברת ספר-תורה מסונבאט לאלכסנדריה מוסר יוסף בן יצחק סמברי בשנת 1623.

אוז'גורוד

(צ'כית: אוז'הורוד; הונגרית - אונגוואר)

עיר במחוז טרנסקרפטיה, מערב אוקראינה

בתחום הקיסרות האוסטרו-הונגרית עד 1920, כאשר הועברה לשלטון צ'כוסלובקיה. בין השנים 1938 - 1945 תחת שלטון הונגריה, ואחרי כן, עד 1991 חלק מברית המועצות.

הקהילה היהודית באוז'הורוד, שהתחילה כנראה במאה ה-16, התפתחה בשלהי המאה ה-18, אחרי חלוקת פולין וגדלה במחצית הראשונה של המאה ה-19. אחדים מהרבנים הנודעים של הונגריה כיהנו באוז'הורוד, ביניהם ר' מאיר אייזנשטטר - מהר"ם אש, עד שנת 1852), שהיה בעל השםעה רוחנית גדולה על קהילת אוז'הורוד ועל יהודי הונגריה בכלל1 שלמה גאנצפריד, בעל קיצור שולחן ערוך, שכיהן כדיין ב-1866. בשנת 1865 קרל ייגר ייסד בית דפוס עברי עם אותיות שנרכשו בווינה. הספר הראשון שהודפס היה תשובותיו של ר' אייזנשטטר "אמרי אש" (חלק שני). בית הדפוס פעל עד 1878. בשנת 1925 הוקם בית דפוס נוסף על ידי מ"ש גלס, שהיה פעיל עד מלחמת העולם השנייה. כשבעים ספרים הודפסו באוז'הורוד.
ב-1868 הקהילה התפצלה ונוסדה הקהילה הניאולוגית, שרבה הראשון היה מ' קליין, שתרגם את "מורה נבוכים" של הרמב"ם להונגרית.
לימים הקהילה הניאולוגית הצטרפה לזרם ה"סטטוס קוו", ורבים מבניה חזרו לקהילת האם.

קהילת אוז'הורוד היתה אחד ממעוזי האורתודוכסים והחסידים. החל משת 1890 פעל שם בית ספר יסודי יהודי, שלשון ההוראה בו הייתה תחילה הונגרית ואח"כ צ'כית. מאוחר יותר נוסדו בתי ספר עבריים. בקהילה היה גם תלמוד תורה וישיבה. בשנת 1904 הוקם בית כנסת מרכזי בבניין מרשים. כמו-כן היו במקום בית חולים יהודי ובית אבות.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם אוז'הורוד היתה למרכז פעילות יהודי לאומי ציוני (רביזיוניסטי). ב- 1930 הקהילה מנתה 7,357 איש, כשליש מכלל האוכלוסיה המקומית. אחרי הסכם מינכן (1938), אוז'הורוד סופחה להונגריה, שאימצה מייד חוקים נגה היהודים. בחורף 1930/40 כל היהודים בעלי הנתינות הפולנית או הצ'כית גורשו לפולין, ורבים מתו בתנאים הקשים. הצעירים גויסו לפלוגת עבודה ונשלחו לחזית הרוסית, משם לא שבו. בפסח 1944 כל יהודי אוז'הורוד והסביבה (25,000 איש) רוכזו במפעל לייצור לבנים ומנסרה, וכעבור שלושה שבועות כולם שולחו לאושוויץ.

מונזון

(מונטיסון)

עיר באראגון, ספרד.


ידיעה ראשונה על יישוב זה, שעמד בקשרים הדוקים עם קהילות בארבאסטרו ולרידה, מקורה במחצית השנייה של המאה ה-12; ב-1232 הצטרפה לחרם הנגדי שהוטל על שוללי הרמב"ם. ב-1260 התחוללו בעיר מהומות נגד יהודים ובשנת "המגפה השחורה" (1348) התבצרו היהודים ברובע שלהם וניצלו ממוות. גם מגזירות קנ"א (1391) יצאו בשלום, אך חלקם התנצרו לאחר זמן. דון יוסף הלוי ור' יום טוב קרקוסה ייצגו את מונזון טורטוסה (1414- 1413) שהביא לשמד כללי בקהילה. אך נראה שחלה התאוששות, שכן בשנים 1478-1465 היו רשומים בספרי האחוזה המקומיים 44 יהודים בעלי-בתים. על נתיב היציאה של יהודי מונזון ב-1492 לא נשתמרו ידיעות כלשהן.

גירונה

עיר בצפון מזרח ספרד.

בעבר, כנראה לפני המאה ה- 9, אחת הקהילות החשובות ביותר בקאטאלוניה. הקהילה התרכזה במקום שנקרא עד היום "גבעת היהודים"; ב-1160 הותר ליהודים לשכור חנויות מחוץ לחומת העיר. בעלי קרקעות בגירונה והסביבה חויבו בתשלום מעשר לכנסיה. במאה ה-13 החלו יהודים להשתתף במימשל; אסטרוק רוויה ויוסף בנו, למשל, היו מאנשי חצרו של פדרו השלישי מלך אראגון, וחתימותיהם בעברית מופיעות על גבי מיסמכים רבים. שלמה בן אברהם אדרת (הרשב"א) שיתף פעולה אתם גם בהנהגת ענייני הקהל. כאשר הנהיגו כמרים מקומיים מנהג של יידוי אבנים לרובע היהודי מגג הכנסיה בימי הפסחא הזהיר המלך את הבישוף, כי יראה אותו אחראי למעשים אלה. ב-1285 נטלו יהודי גירונה חלק בהגנת העיר מפני הצרפתים ונענשו על כך אחרי הכיבוש; כאשר חזרו הספרדים נפגעו שנית; מאז התחילה דחיקת רגלי היהודים ממערכות המימשל ומעמדות כלכליות. רבים עקרו לערים אחרות. עם זאת ידוע, כי עוד ב-1306 נקלטו בגירונה מגורשים מצרפת. בגזירות קנ"א (1391) מתו רוב יהודי גירונה על קידוש השם. מעטים הוטבלו לנצרות. כעבור שנה שוקמה הקהילה ובשנים 1414-1413 נאלצה לשגר שני נציגים לוויכוח בטורטוסה, שהגביר את
הרדיפות מצד הכנסיה הקאתולית, חרף ההגנה שניסו להושיט ליהודים השלטונות החילוניים. בית- הכנסת נהרס בחלקו במלחמת-האזרחים בשנים 1472-1462. הקהילה נידלדלה והלכה; אחרון גבאי ה"הקדש" התנצר ב-1431 וכעבור עשר שנים בערך צומצם שטח הרובע היהודי. ב-1486 נאסר על יהודים להחזיק חנויות הפונות אל הרחוב הראשי. כאשר פורסם צו הגירוש ב-1492 מעטים היו היהודים בגירונה. רובם יצאו לגולה.

בשיא פריחתה, במאות 13-12, היתה מרכז תורני גדול וחכמים רבים נקראו על שמה, דוגמת ר' יונה גירונדי ותלמידו הגדול הרמב"ן, שתיאר את מהלך הוויכוח בבארצלונה לבקשת הבישוף המקומי. היתה לו שייכות גם ל"חבורה הקדושה" שהניחה את היסוד להתפתחות הקבלה בספרד באמצע המאה ה-13. למעשה שימשה גירונה מרכז ראשון של מקובלים במדינה, דוגמת עזרא בן שלמה ועזריאל בן-מנחם. אותו זמן היתה גירונה גם מרכז חשוב של מתנגדי הרמב"ם. עם חשובי הקהילה נמנו יונה גירונדי, נסים בן ראובן גירונדי, ואברהם בן יצחק הלוי (במאה ה-14) בונאסטרוק דמאסטרה ובוניהודה יחסאל הקאשלארי (במאה ה-15). שני אלה לקחו חלק בוויכוח טורטוסה.

טאראגונה

עיר נמל בקאטאלוניה, ספרד.


קהילה עתיקה, כנראה מימי הרומאים; הכתובת העברית שנחשפה במקום - "שלום על ישראל עלינו ועל בנינו", היא קרוב לוודאי מאותה תקופה. מטבעות עם כתובות בעברית מעידות על יהודים בעיר בתקופת הוויזיגותים. בימי הכיבוש הערבי עסקו יהודים בחקלאות, החזיקו במקרקעין, וטאראגונה נודעה בשם "עיר יהודית". יהודי המקום אף סייעו בידי הערבים לכבוש את בארצלונה. טאראגונה עברה לשלטון נוצרי במאה ה-11. הקהילה גדלה והתפתחה, ובשנת 1235 אושר מחדש שיעור הריבית המותרת (%20 לגבי יהודים, %20 לגבי נוצרים). עם החמרת המצב נגזר על היהודים לשאת אות קלון ובציורי-קיר בקתדראלה המקומית מוצאים דמויות של יהודים בתוך עיגול לבן, להבדילם מן האחרים. ב-1313 גורשו עשרה מיהודי המקום על סיוע לאנוסים ולמתגיירים, ורכושם הוחרם; על הקהילה הוטל קנס כבד ובית-הכנסת הוסב לכנסיה. יהודים שהוטבלו לנצרות בגזירות "הרועים" (1320) הועמדו לדין האינקוויזיציה על ששמרו אמונים לדת אבותיהם; רבים הצליחו להימלט והאחרים הועלו על המוקד. ברדיפות "המגיפה השחורה" (1348) נרצחו בטאראגונה ובסולסונה הסמוכה 300 יהודים. ערב גזירות קנ"א (1391) פתח הארכיבישוף המקומי בהליכים
משפטיים נגד ספרי הרמב"ם וכשפרצו הפרעות חיפשו היהודים מקלט במצודת העיר. אחרי המעשה ציווה המלך להחרים את רכוש החללים שלא הניחו יורשים, אף שהבטיח הגנה לקהילה. יצחק עראמה היה רב העיר בימים הקשים במחצית השנייה של המאה ה-15 ועמד בראש הישיבה המקומית. ב-1492 שימשה טאראגונה נמל הפלגה למגורשי אראגון.

מוצל Mosul

בערבית: الموصل‎ 

בערבית אל-מוצל

עיר על גדות החידקל, צפון עיראק.


יש סבורים שמוצל היא נינוה העתיקה. יהודים הגיעו לראשונה לאזור כנראה לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 720 לפני-הספירה.

ב- 641 נכבשה מוצל בידי המוסלמים ואז הייתה שם כבר שכונת יהודים ("מחלת אל-יהוד"). במשך מאה ה- 12 הצטרפו לקהילה יהודים מארץ ישראל, פליטי רדיפות הצלבנים ומספר היהודים במוצול הגיע ל- 7,000.

בסוף המאה ה- 16 ובראשית המאה ה- 17 עמדו בראש הקהילה רבנים ממשפחת בראזאני וכינויים היה "האדוני". הם הקימו ישיבה ושיפרו את רמת הלימוד. אסנת בתו של ר' שמואל ברזאני, למדה לצד אביה ובמותו ירש בעלה את מקומו של אביה. אחרי מות בעלה ועד שנבחר רב וראש ישיבה חדש, עמדה אסנת באראזאני בראש הישיבה, ושימשה גם כרבנית ופוסקת. ידוע שכתבה פירושים לספר משלי, אך הכתב לא שרד.

במאה ה- 18 ישבו בעיר כ- 150 משפחות יהודיות, וקיימו קשרי מסחר עם בגדאד ועם חלב. במאה ה- 19 היו במוצל כ- 200 משפחות יהודיות, לקראת סוף המאה ישבו במוצל כאלף יהודים.

בראשית המאה העשרים, למרות הכרת השלטון העות'מאני במעמד היהודים, התערער מצב הבטחון של הקהילה. הפיכת התורכים הצעירים בשנת 1908 הביאה לשיפור. באותה השנה נימנו בקהילה 3,500 נפש.

בשנת 1875 נפתח בית ספר בידי חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), ונסגר כעבור כמה חודשים. בית ספר חדש של "אליאנס" נפתח ב- 1908. באותה התקופה נבחר יהודי למועצת העירייה, והיה חבר יהודי בבית המשפט העליון.

במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התיישבו בעיר פליטים יהודים מכורדיסתאן. לאחר תום המלחמה היו בקהילה כ- 5,000 יהודים.

בתקופת המנדט הבריטי השתלבו יהודים באדמיניסטרציה הבריטית, בין בעלי התפקידים היו סלים דוד צמח ודוד עזרא לניאדו. לפרלמנט העיראקי הראשון (1924) נקבע נציג אחד לקהילת מוצל, אך למעשה ייצג את הקהילה יהודי מבגדאד. ב- 1932 נבחר ששון צמח, שכיהן עד 1951 והיה חבר במועצת העיר. ב- 1946 נבחר צבי צאלח מריומה למועצת המחוז.

הקהילה עברה תקופות קשות של רדיפות בשנים 1939-1936, בעקבות המרד הערבי בארץ- ישראל; בשנת 1941, בימי המרד של רשיד עלי אל-כילאני, הפרו-נאצי, ובתקופת מלחמת השחרור של ישראל (1948).

ב- 1942 היו במוצל כ4,000- יהודים שישבו ברובע משלהם. הקהילה הייתה מורכבת מיהודים מקומיים וממהגרים מכורדיסתאן התורכית שהגיעו בימי מלחמת העולם הראשונה. כאשר עיראק הצטרפה למלחמה בישראל (1948) הוכרז באזור משטר צבאי, יהודים נעצרו ופוטרו ממשרותיהם. באותה העת נימנו בקהילה 8,200 נפש, לאחר שנוספו משפחות מעיירות בסביבה.

מוצל שימשה מקום ריכוז ליהודים מצפון עיראק לפני עלייתם לישראל. בשנת 1950 יצאה שיירה ראשונה של עולים ממוצל.


חיי הקהילה

בתקופה העות'מאנית עמד ה"חכם באשי" בראש הקהילה היהודית. בני משפחת ברזאני ובני משפחת צאיג מלאו תפקיד זה במאות ה- 19 וה- 20. בשנת 1931 פורסם "חוק העדה הישראלית" שהכיר רשמית בשלוש קהילות בעיראק, ביניהן מוצל. על פי החוק יעמדו בראש הקהילה "ראש", "ראש חכמים", "ועד כללי" ו"ועד גשמי".

בית-דין יהודי פעל במוסול עד 1951, שנת העלייה לישראל. הוועד הגשמי נבחר לראשונה רק בשנת 1944, בתקופה העות'מאנית פעלו מח'תארים בשכונה היהודית ושימשו אנשי קשר לשלטונות. המח'תאר האחרון היה עזיר עזיז מוחה, שכיהן עד 1951.

ששה בתי כנסת היו במוצל: בית הכנסת התחתון (אלג'ויני), הוקם כנראה ב- 1912; בית הכנסת החיצון (אלבגיני), שהוקם ב- 1824; בית כנסת אלמדרש, שהוקם בידי משפחות כורדיות שבאו לעיר ושופץ ב- 1918; בית כנסת ששון, שנבנה בשנת 1902; בית כנסת אל-מכתב בבית-הספר "אליאנס" ובית כנסת עטיה, שהוקם בימי מלחמת העולם הראשונה.

עד להקמת בית-הספר של "אליאנס" בשנת 1908 התקיימו לימודים ב"חדרים". ב- 1906 היו ארבעה תלמודי תורה. בשנת 1917 נסגר בית-ספר "אליאנס" ובשנת 1919 נפתח בית-ספר "אלאסראיליה", והלימודים התנהלו בו בערבית. הנדבן סיר אליעזר כדורי יזם בניית בית-ספר חדש של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") על-שם לורנס ורימה כדורי. בית ספר זה נפתח ב- 1930 ונסגר ב- 1951. במוצל לא היה בית-ספר תיכון יהודי. הקהילה לא הפעילה מוסדות לעזרה הדדית.

פולחן עלייה לרגל לקברי קדושים היה מפותח בקהילת מוצל. באזור היו קברו של הנביא יונה בן אמיתי ליד ננווה העתיקה וקברו של נחום האלקושי, כחמישים ק"מ ממוצל בכפר אלקוש.

יהודי הקהילה היו סוחרים, חנוונים, חלפנים, צורפים ובעלי מלאכה. לא היו ביניהם עשירים.

יהודים ממוצל רכשו קרקעות בארץ-ישראל, לפי ההצעות של שליחים שבאו משם. הייתה גם עלייה לארץ-ישראל במהלך המאה ה- 19 ובראשית המאה העשרים. מוצל שימשה מרכז להברחת יהודים לארץ-ישראל בדרך לא חוקית. בהברחה עסקו כמה מבני הקהילה.

בשנת 1942 הוקם גרעין של תנועת "החלוץ". בשנות מלחמת העולם השנייה החלה התנועה לעסוק בהעפלה, בעיקר דרך קמשלי (בצפון מזרח סוריה). שליחים מארץ-ישראל שפעלו במוצל היו אנצו סירני, שמריהו גוטמן וגדעון גולני. ב- 1946 התקיים סמינר ראשון של התנועה במוצל. אחרוני העולים הבלתי ליגאליים עלו בשנת 1948. בפסח 1951 נסגר סניף "החלוץ" בעיר עם עליית כל אנשי הקהילה לישראל.

דמנהור Damanhur

בערבית: دمنهور‎ 

עיר במחוז אל-בחירה, כ- 50 ק"מ מדרום לאלכסנדריה, צפון מזרח מצרים.


דמנהור היה שמן של כמה ערים במצרים בימי הביניים. אחת מהן נזכרת בשו"ת של הרמב"ם כקהילה יהודית חשובה בזמנו. נראה שקהילת דמנהור של זמננו היא גלגולה של אותה הקהילה.

הקהילה היהודית החדשה בדמנהור נוסדה כנראה בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 19. ב- 1875 היה במקום ישוב קטן ומבוסס. באותה השנה ביקר בקהילה שליח מטעם קהילת טבריה. ב- 1897 היו בקהילה 228 יהודים ואילו ב- 1917 היו רק 56. ב- 1937 מנתה הקהילה 60 נפש (חמש משפחות). בנוסף להם היו יהודים שהתגוררו במקום לצרכי עבודתם, ובסופי השבוע היו חוזרים לבתיהם. רובם היו סוחרים ומנהלים שנשלחו מאלכסנדריה ומטנטא לנהל חנויות ובתי עסק בדמנהור. היו גם יהודים שבאו מדי יום ברכבת לעבודתם בדמנהור.

בין המנהלים היהודים בלטו: סלומון תמאם ומקס ליברמן, שניהלו סניף בנק וז'וזף ז'אבס, שניהל את בית המסחר ז'אבס. פסקל סבאטוסקי ניהל את חברת הסיגריות "מטוסיאן", יצחק כהן ניהל את סניף "בנק נשיונל" ואלי אליקום היה סוחר גרעיני כותנה. הקבוצה הזאת נהגה לשלם מסי חבר חודשיים לקהילה.

בדמנהור לא היו מוסדות קהילתיים ולא בתי ספר יהודיים, מפני שרוב היהודים שהיו בעיר לא ראו עצמם תושבי קבע במקום. כתוצאה מכך הדלדל הישוב היהודי, הילדים נאלצו ללמוד בבתי ספר ערביים או לנסוע לאלכסנדריה.

שורה של עלילות דם שנרקמו נגד היהודים בשנים 1871, 1873, 1877, 1892, גרמה למתיחות ולהדרדרות ביחסי היהודים עם התושבים המקומיים. תופעה דומה התרחשה בערי שדה נוספות במצרים באותה התקופה.


חיי הקהילה

הקהילה קיימה בית כנסת שנבנה ב- 1885 בידי ר' משה סרוסי. בית הכנסת כונה גם "סידי אבו חצירה". בית כנסת קודם, שהיה ליד מסילת הברזל, נהרס. במקום היה בית עלמין שרוב מצבותיו מהשנים 1912 - 1917. ועד קהילה נבחר לראשונה ב- 1930; משה (מוסא) סרוסי -איש עסקים, בנקאי ובעל קרקעות בשכונת אבו-אלריש - היה ראש הקהילה. ב- 1937 נבחרה הנהלה חדשה לקהילה. כנשיאי הקהילה כיהנו יוסף ארגי ואלברט אליה, אלי כהן היה סגן נשיא.

קהילת דמנהור הייתה כפופה לבית הדין של אלכסנדריה ורבניה פיקחו על ענייני הדת. בקהילה אמנם היה שוחט אך חלק מהשחיטה נעשה באלכסנדריה.

בשנות השלושים שכן בית הכנסת במבנה פשוט, שגדלו עשרה על עשרה מטרים, ובו ריהוט עץ פשוט וכתובת אחת בעברית.

על גבעה ליד דמנהור, La Colline du Suvenir (בצרפתית, "גבעת הזכרון"), נמצא קברו של הרב יעקב אבו חצירה ממרוקו שנפטר במקום ב- 1880. אגדות נקשרו בשמו ולכן הוקם מבנה על קברו וחודש בשנות ה- 30. בחדשים דצמבר-ינואר מדי שנה מתקיימת שם עלייה לרגל והילולה של יהודים מקהילות אחרות ומארצות אחרות. קהילת דמנהור גבתה תשלום מעולי הרגל למימון ההוצאות. ליד מבנה קברו של הרב אבו חצירה מצויים שלושה קברים של נכבדי הקהילה יעקב טולידנו, יהודה פינטו ומשה שלמה משעלי. מאז קשירת היחסים בין ישראל למצרים (1980) משתתפים בעלייה לרגל גם יהודים רבים מישראל, בעיקר מבין יוצאי צפון אפריקה.

הקהילה היהודית בדמנהור התחסלה ככל הנראה סמוך למלחמת העולם השנייה.