קהילת יהודי ספרד
711 | תור הזהב
ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.
915 | בין מדע לאמונה
ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.
1141 | פינת יהודה הלוי
בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.
1267 | ויכוח ברצלונה
בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.
1391 | אל קנ"א ונוקם
בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.
1492 | גירוש ספרד
בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.
1868 | אפס, אפעס
אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.
1942 | זמן שואה
מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".
2014 | ואלה שמות
ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.
ד'אגילאר, דיאגו (משה לופז פרירה)
(אישיות)At the age of 23 Diego d'Aguilar left for Vienna and returned to Judaism. In Austria he reorganized the monopoly of the tobacco business and headed it for sixteen years during which time he paid the state seven million florins per year. He was enobled as Baron d’Aguilar (1726),and named councilor to the throne. D'Aguilar and others raised large amounts of loans for the treasury (10 million florins, for 1732 alone) and helped the Empress Maria Theresia in rebuilding the Schoenbrunn Palace in Vienna. D’Aguilar was very influential in the court and helped in Jewish problems: together with others he was instrumental in preventing the expulsion of Jews from Moravia and Prague in 1744. He also helped the Jews of Mantua, Italy, and Belgrade, in 1752, and collected funds for Eretz Israel. D’Aguilar was founding member of the Sephardi congregations in Vienna and Timisoara (now in Romania). After the Spanish government tried to put him on trial for returning to Judaism, he left with his large family (14 children) to London in 1757, where he was active in the local Sephardi community. He died two years later.
אל-מנסור אל-יהודי
(אישיות)Isaac Ben Abraham Judah Akrish
(אישיות)Isaac Ben Abraham Judah Akrish (1489-1578) Talmudic scholar and publisher. Divided most of his life among Jewish communities in countries around the Eastern Mediterranean. He arrived in Egypt in 1548, having lived in Naples, Italy, and Salonica (now in Greece), where he was employed by David ben Solomon ibn Abi Zimra, a leader of the Jewish community, as a teacher to his grandchildren. In Egypt, he amassed an extensive collection of books by purchasing old manuscripts and copying those in Ibn Abi Zimra's library. His love for books stayed with him until the end of his life and wherever he traveled, he spent most of his earnings in purchasing additional books. However, he lost his collections at least twice: the first time in 1554 when following the new Papal edicts against the Talmud the Venetians confiscated his manuscripts while he passed through Candia (now Iraklion, on the Island of Crete). In 1569, a fire in the Jewish quarter of Constantinople destroyed his collection of books again. He spent the later part of his life under the patronage of Esther Kiera, a philanthropist and patron of art and letters, and other influential Jews, like Don Josef Nassi, duke of Naxos. In Constantinople Akrish published a number of important Hebrew literary pieces, some of them contained in "Kovetz Vikkuhim" - a collection of ten documents featuring the letter of Profiat Duran. This was followed by "Maaseh Beth David bi-Ymei Malkhut Paras" and "Kol Mavasser" the last including the alleged correspondence between Hisdai Ibn Shaprut and Josef, the King of the Khazars in addition to stories about the Ten Lost Tribes who live beyond the Sambation river.
קרדוזו, אברהם מיגל
(אישיות)בשנת 1659 תקפו אותו ספקות דתיים ובשנת 1659 יצא לקהיר, מצרים, שם בילה חמש שנים בלימוד תורת קבלה הלוריאנית. בשנת 1664 התיישב בטריפולי, נשאר במקום במשך עשר שנים והתקבל שם כמנהיג דתי. בטריפולי הוא גם חווה התגלויות דרך חזיונות וחלומות.
כאשר הגיעה הידיעה של הופעתו של שבתאי צבי, הפך קרדוזו לחסיד נלהב של משיח השקר וכתב בהרחבה לטובת טענותיו, ובכלל זה ספרו "בוקר אברהם" שהושלם בטריפולי.
כשגורש מטריפולי ב-1673, הוא עבר לתוניס, אלא שגם שם הוא נרדף ולכן עבר לליוורנו, איטליה, ואז לסמירנה (היום איזמיר, בטורקיה).
בסמירנה הוא היה פעיל במרכז החוג השבתאי ושם גם החל לראות את עצמו כמשיח בן יוסף, עובדה שהובילה לגירושו ב-1681.
בהמשך הוא חי בגליפולי, קושתא (איסטנבול) (1686-1696), רודוסטו, כרתים, ולבסוף אלכסנדריה שבמצרים, שם נרצח במריבה משפחתית על ידי אחיינו.
המקוריות של כתביו קנו לו חסידים ומתנגדים במדינות רבות.
בו בטש, אהרון
(אישיות)As a result of Aaron’s influence, Saul ben Batash, a close relative, was appointed chief of the police and director of the sultan’s palace. Aaron imposed heavy taxes on the population and was accused by the Muslim leaders of using the money to support the impoverished Jews of the town, many of whom like himself had been obliged to flee from Spain. In consequence the Muslim leaders incited the mob to attack the Jewish quarter. The sultan and the vizier were both assassinated.
Mendes, Diogo
(אישיות)Born in Spain, he established - with his brother - a business in spices and precious stones. He settled in Antwerp, Low Countries, and on his brother's death in 1536 was joined in the business by his sister-in-law, Beatrice da Luna (Gracia Mendes). Their great bank enjoyed a monopoly in pepper. Their vast wealth and culture obtained them admittance to the highest circles. Mendes was a magnate in the spice trade and made large loans to the governments of the Low Countries, Portugal, and England. He organized an escape route for Marranos from the Iberian peninsula to Italy and Turkey. He was arrested in 1532 on charges of Judaizing but the case was allowed to lapse on payment of a heavy fine (partly due to the intervention of England's Henry VIII who used the Mendes bank). After his death in Antwerp a similar charge was the pretext for the confiscation of his property.
לאון גרינברג
(אישיות)Leon Grinberg (1921-2007), psychoanalyst, born in Buenos Aires, Argentina. After studying medicine, he turned to psychoanalysis and engaged in research. He quickly became a leading practitioner and innovator. He was particularly interested in the transfer of guilt and depression. In 1976 he went into exile in Spain, when then military junta came to power in Argentina, and became well known throughout Europe as the result participation in numerous conferences. He wrote a widely read book on the psychoanalysis of the immigrant and exile. He died in Spain.
ולטר בנימין
(אישיות)Walter Bendix Benjamin (1892–1940), literary critic, philosopher, sociologist, translator and essayist, who was born to a wealthy family of assimilated Jews in Berlin, Germany. His father, Emil Benjamin, was a banker in Paris who relocated from France to Germany, where he worked as an antiques trader in Berlin. He owned a number of properties in Berlin. In 1902, ten-year-old Walter was enrolled to the Kaiser Friedrich School in Charlottenburg. In 1912, at the age of twenty, he enrolled at the University of Freiburg in Breisgau, Germany, but then returned to Berlin to study philosophy. Elected president of the Freie Studentenschaft (Free Students Association), Benjamin wrote essays arguing for educational and general cultural change. When not re-elected as student association president, he returned to Freiburg University. In 1914 Benjamin began to translate the works of the 19th-century French poet Charles Baudelaire (1821–1867). The next year, 1915, he moved to Munich, and continued his schooling at the Ludwig Maximilian University of Munich, where he wrote about the 18th-century Romantic German poet Friedrich Hölderlin.
In 1917 he transferred to the University of Bern, Switzerland, and in 1919 Benjamin earned a doctorate with “The Concept of Criticism in German Romanticism”. Later, unable to support himself and family, Benjamin returned to Berlin to live with his parents; in 1921, he published the essay "Kritik der Gewalt" ("The Critique of Violence"). In 1923, when the Institut für Sozialforschung (Institute for Social Research) was founded, and later became home to the Frankfurt School, he published his translation of Charles Baudelaire, "Tableaux Parisiens". In 1924 found Benjamin residing in the Italian island of Capri where he wrote "Ursprung des deutschen Trauerspiel" ("The Origin of German Tragic Drama"), as a dissertation intended to qualify him for the position of a university professor in Germany; his work was however rejected. Working with Franz Hessel (1880–1941), he translated the first volumes of "À la Recherche du Temps Perdu" ("In Search of Lost Time"), by Marcel Proust. The next year, 1926, he began writing literary articles for the German newspapers "Frankfurter Zeitung" and "Die Literarische Welt" ("The Literary World"), which paid enough for him to reside in Paris for some months.
In 1927, he began "Das Passagen-Werk" ("The Arcades Project"), his incompleted magnum opus, a study of 19th-century Parisian life. This book combined elements of German idealism or Romanticism, Historical Materialism and Jewish mysticism. It made an influential contribution to aesthetic theory and Western Marxism, and has sometimes been associated with the Frankfurt School of critical theory. His turn to Marxism in the 1930s was partly due to the influence of Bertolt Brecht, whose critical aesthetics developed epic theatre and its "Verfremdungseffekt" (alienation). An earlier influence was friend Gershom Scholem, founder of the academic study of the Kabbalah and of Jewish mysticism. In 1931 he saw Gershom Scholem in Berlin for the last time, and considered emigrating to the Land of Israel. In the same year he published "Einbahnstraße" (One-Way Street).
In 1932, during the turmoil preceding Nazis' assumption of power, Walter Benjamin left Germany for the Spanish island of Ibiza; he then moved to Nice, France, where he considered killing himself. Perceiving the socio-political and cultural significance of the Reichstag fire of 1933 as the de facto Nazi assumption of full power in Germany, with the subsequent persecution of the Jews, he moved to Paris. Once again he ran out of money, but received funds from the Institute for Social Research before later going permanently into exile. In Paris, he met other German artists and intellectuals who had fled there from Germany; he befriended Hannah Arendt, novelist Hermann Hesse, and composer Kurt Weill. In 1937 Benjamin worked on "Das Paris des Second Empire bei Baudelaire" ("The Paris of the Second Empire in Baudelaire"), and joined the College of Sociology. This work which was partially funded by the Frankfurt School shows the competing influences on Benjamin of Brecht’s Marxism, Adorno’s critical theory and Gerschom Scholem’s Jewish mysticism. Meanwhile, being stripped of German citizenship, he was arrested and imprisoned by the French government. Returning to Paris in January 1940, he wrote "Über den Begriff der Geschichte" ("Theses on the Philosophy of History"). When the Nazis overwhelmed France in 1940 he fled to Spain planning to continue to Portugal and then to the USA. The Franco government had cancelled all transit visas and ordered the Spanish police to return such persons to France, including the Jewish refugee group Benjamin had joined. Expecting to be handed over to to the Nazis, Walter Benjamin killed himself in September 1940.
As a literary critic, among his major works are essays on Goethe's novel Elective Affinities, the work of Franz Kafka and Karl Kraus, translation theory, the stories of Nikolai Leskov, the work of Marcel Proust and perhaps most significantly, the poetry of Charles Baudelaire Walter Benjamin’s writings identify him as a modernist for whom the philosophic merges with the literary: logical philosophic reasoning cannot account for all experience, especially not for self-representation via art. He presented his stylistic concerns in "The Task of the Translator", where he claimed that a literary translation, by definition, produces deformations and misunderstandings of the original text. Moreover in the new text, previously obscure aspects of the original text become clearer and previously obvious aspects become completely unreadable. When placed in a specific constellation of works and ideas, he argued, such translational deformations of the source text is productive. The final lines of "Theses on the Philosophy of History" discusses the Jewish quest for the Messiah and provides a harrowing final point to Benjamin's work, with its themes of culture, destruction, Jewish heritage and the fight between humanity and nihilism. He brings up the the fact that Judaism forbids people from trying to calculate the year when the Messiah would arrive, and points out that this did not make Jews indifferent to the future "for every second of time was the straight gate through which the Messiah might enter."
DEL POZO
(שם משפחה)Surnames derive from one of many different origins. Sometimes there may be more than one explanation for the same name. This family name is a toponymic (derived from a geographic name of a town, city, region or country). Surnames that are based on place names do not always testify to direct origin from that place, but may indicate an indirect relation between the name-bearer or his ancestors and the place, such as birth place, temporary residence, trade, or family-relatives.
The surname Pozo, which means pit in Spanish, is associated with several localities called Pozo in the provinces of Lugo, La Corunna, Pontevedra, Oviedo, Orense and Grenada, all in Spain. The name is recorded as a Jewish family name in the following cases:
Hayn Poco is mentioned in a legal document issued in San Juan, Spain dated February 12, 1450; Mose Poco, a shoemaker of Cuellar, Spain, is mentioned in an Inquisition trial in 1493.