אברהם מיגל קרדוזו

CARDOSO, CARDOZO, CARTOSO, CARTOZO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה קרדוסו קשור בשמה של העיירה אל קרדוסו במחוז גואדלחרה בספרד או בשמה של העיירה קרדוסו במחוז ויסאו בפורטוגל.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה Cקרדוסו כוללים במאה ה-17 את הרופא והפילוסוף יצחק (פרננדו) קרדוסו מהעיירה סלוריקו, פורטוגל, אשר הצליח להימלט מידי האינקוויזיציה ולהתיישב בוונציה, איטליה. חיבורו "פילוסופיה ליברה אין ספטם ליברוס דיסטריבוטה" פורסם בוונציה בשנת 1673. אחיו, אברהם מיגל קרדוסו (1706-1630) היה רופא שנמנה עם המאמינים של משיח השקר שבתאי צבי. במאה ה-18 השם קרדוסו מתועד גם בכתובה מטוניס מתאריך 11 באפריל 1789, של ראובן חי, בנו של אברהם קרדוסו ושל רעייתו ריינה, בתו של דניאל פרנקו; ג'. ה. קרדוסו מוזכר בטוניס בנת 1865 ברשימת חברות המסחריות אשר הוקמו ע"י יהודים יוצאי איטליה.

אישים מוכרים נוספים במאה ה-19 שנאו את שם משפחה קרדוסו כוללים את הרב דניאל קרדוסו (נפטר בשנת 1872) אשר כיהן כאב בית הדין ורב ראשי של קהילת יוצאי ליבורנו בטוניס; את דוד קרדוסו, העו"ד היהודי הראשון בטוניסיה; את הרופא המנתח מאוריציו קרדוסו (נולד בשנת 1877 בסוס, טוניסיה), אשר שימש כמנהל בית החולים האיטלקי ושל בית החולים היהודי בטוניס; ואת בנימין נתן קרדוסו (1938-1860), צאצא למשםחה יהודית שמוצאה בסלוניקי, יוון, אשר שימש כשופט בבית המשפט העליון של ארה"ב.

טריפולי

Tripoli

בערבית: طرابلس‎‎ טראבלס אל-ע'רב

עיר נמל בחבל טריפוליטניה, לוב.


טריפולי הוקמה בידי הפניקים במאה השביעית לפני הספירה. בימי היוונים אוחדה העיר הפניקית עם שתי ערים שכנות ומכאן שמה (ביוונית - "שלוש ערים"). יהודים ישבו בעיר בתקופה הרומית, ונפגעו בעת פלישות הוונדלים מאירופה. שבטים ברברים התיישבו בסביבה, והיהודים נעשו לבעלי בריתם. היהודים שלטו אז במסחר בדרכי הים והיבשה.

הביזנטים שכבשו את טריפולי בסוף המאה החמישית, הפכו את בתי הכנסת לכנסיות. הקיסר יוסטיניאן בנה מחדש את העיר, ושמה מאז טריפולי.

ב- 624 כבשו הערבים את טריפולי ומצאו בה יהודים, ברברים מתייהדים ופליטים יהודים מח'יבר בחצי האי ערב.

קהילת טריפולי המשיכה להתקיים גם בתקופת שלטון אל-מוחדון (המאה ה- 13), הקנאים לדת האסלאם. אך בעקבות הכיבוש הספרדי של טריפולי (1551-1510) נמלטו 800 משפחות יהודיות ורק מעטות חזרו. ב- 1551 כבשו העות'מאנים את האזור ושלטו בו עד 1911.

במאה ה- 17 התקיימה בטריפולי קהילה יהודית שהחזיקה בית כנסת. העדה גדלה בשל הגירת יהודים מאיטליה. היהודים שלטו במסחר עם אירופה ועסקו בתווך ובדיפלומטיה.

שושלת קאראמאנלי (1835-1711) התייחסה באהדה ליהודים אך ב- 1793 החל משטר אימים בעיר. עלי בורגול פאשא ששלט בטריפולי ביצע מעשי אכזריות ביהודים. ב- 1795 הוא סולק מהשלטון והיהודים ניצלו, ומאז חוגגים בעיר את "פורים בורגול".

ב- 1835 החל שלטון עות'מאני ישיר והתפשטות תנועת הסנוסים. יחסם ליהודים היה חיובי. הנוסע בנימין השני מצא בראשית שנות החמישים למאה ה- 19 כאלף משפחות יהודיות.

בשנת 1912 נעשתה לוב למושבה איטלקית, והיהודים סבלו מידי השלטונות האיטלקים, שנהגו פייסנות במוסלמים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ומאז עליית מוסוליני לשלטון, השקיעה איטליה בפיתוחה של טריפולי. מספר היהודים הגיע ל- 15,000.

צמיחת התנועה הפאשיסטית וחוקי ההפליה הגזעית, שנתקבלו בשנים 1940-1938, לא השפיעו על היהודים, רק באפריל 1942 החלו לבצעם בטריפולי; פעילות האירגונים היהודיים הופסקה, בתי הספר נסגרו. באוגוסט-ספטמבר 1942 החלו יהודים להישלח למחנות העבודה אך שוחררו כעברו זמן קצר.

באפריל 1943 נכבשה טריפולי בידי הבריטים, הם מינו ועדה לשיקום הקהילה ובראשה נחום ח'לפאללה.

בתום מלחמת העולם השנייה החלה הסתה נגד היהודים בעקבות תעמולת המופתי חג' אמין אל-חוסייני. בנובמבר 1945 פרצו מהומות דמים ועשרות יהודים נהרגו. מספר היהודים בטריפולי היה אז 21,000. בעקבות זאת החלה פעילות לקראת עלייה לארץ ישראל. למן קום מדינת ישראל ועד להקמת ממלכת לוב המאוחדת ב- 1 בינואר 1952, עלו רוב היהודים לישראל. בטריפולי נותרו 3,500 יהודים. רובם היו סוחרים, סחרו בעיקר עם איטליה ושהו בה תקופות ארוכות. מהומות נגד היהודים פרצו בלוב אחרי מלחמת ששת הימים (יוני 1967); יהודים החלו לעזוב את לוב, ובשנת 1970 נותרו בטריפולי רק כמה עשרות יהודים.


חיי הקהילה

באמצע המאה ה- 19 ניהלו את הקהילה ארבעה חכמים-דיינים ובראשה עמד "קאיד". בטריפולי היו שמונה בתי כנסת מרווחים. ההכנסות היו ממס בשיעור 5 אחוזים שהפריש כל סוחר מרווחיו. היהודים התגוררו בשכונה מיוחדת (חארה) אך לא חוייבו לכך. היו שם גם משפחות של יהודים איטלקים שהשתלבו בקהילה. בתחילת המאה העשרים בנו היהודים העשירים שכונה מודרנית מחוץ לחארה.

הקאיד, שכונה גם שיח' או נשיא, היה גובה מס-גולגולת עבור השלטונות, והיה מוציא לפועל פסקי דין. במאה ה- 18 בלטו בתפקיד בני משפחת כלפון. העות'מאנים הנהיגו עם בואם את משרת ה"חכם באשי" (הרב הראשי) וסמכויות השיח' הוגבלו. לצד בית הדין כיהנו "גזברי העיר" ו"מנהיגי העיר", שכונו "יחידי סגולה", ועסקו בגביית מסי הקהל ("גאבילה") על סחורות יבוא, על צביעת משי, על שחיטת בהמות וגם על תרומות בבתי הכנסת.

מאמצע המאה ה- 19 גדל מספר מוסדות הצדקה, מספר בתי הכנסת, בתי המדרש והישיבות שהוקמו בתרומה וביוזמה של יחידים ומספר האגודות שנוסדו, כמו "עזרת נשים" ו"חסד אמת". נפתחו 20 ישיבות. בשנת 1923 היו 21 בתי כנסת. הגדולים: צלאת אל-פרנק, דאר אל-סרוסי, צלאת אל-קאיד וצלאת אל-כבירה, בית כנסת "הישיבה", שנוסד כבר ב- 1628, ובית הכנסת המפואר מכולם "דאר אל-בישי".

הקהילה נהגה להזמין חכמים ואנשי רוח מקהילות חוץ כדי לשרת בה. במאה ה- 18 בלטו ר' מסעוד חי רקח יליד אזמיר, ר' בנימין ואתורי יליד פיזה, ר' נתן אדאדי יליד ארץ-ישראל. כן בלט ר' אברהם כלפון, שהיה ממשפחת גבירים ודיינים בטריפולי.

משנת 1874 החלו להתמנות רבנים ראשיים (חכם באשי) בידי השלטון. בלטו אליהו חזן ודוד פאפו. עיקר תפקידם היה ייצוגי.

לקראת תום המאה ה- 19 החלה איטליה בנסיונות להתבסס בלוב. ב- 1876 נשלח מאיטליה יהודי ליסד בית ספר איטלקי ראשון שבו התחנכו אלפי ילדים יהודים. ב- 1890 ייסדה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר למלאכה. ב- 1895 ייסדה בית ספר עיוני ובית ספר לבנות. ב- 1893 נוסדה חברת "יגדיל תורה" וב- 1905 פתחה תלמוד תורה מודרני.

בשנת 1917 כוננו האיטלקים את המועצה הגדולה של הקהילה היהודית שבראשה ועד פועל המורכב מנשיא, סגן, מזכיר כבוד וארבעה חברים.

האיטלקים עודדו פתיחת בתי ספר איטלקיים ביזמה של יהודים. הרבנים הראשיים הוזמנו מאיטליה. הראשון היה א"ש הרטום (1920). הרב האחרון היה ר' שלמה ילוז, שבא מארץ ישראל לאחר תבוסת איטליה במלחמת העולם השנייה. הופיע גם עתון באיטלקית "איטליה החדשה" שהקדיש שני טורים לעניינים יהודיים בשפה הערבית כתובה באותיות עבריות.

ענייני הבריאות נוהלו בידי חברת "ביקור חולים", שנתמכה בחברת "עזרת נשים" (שהוקמה ב- 1896). בית חולים יהודי נפתח ב- 1899 בתרומת הברונית הירש. עתון יהודי L’Eco di Tripoli יצא-לאור. בית המחסה לזקנים, שנוסד בטריפולי במאה ה- 17 ושופץ בשנת 1881 עבר ב- 1921 למבנה חדש.

בשנת 1903 הקימו צעירים תנועה ציונית בשם "חברת ציון", וועדות: תרבות ותעמולה, קרן קיימת, קשר ועלייה. ועדת העלייה נהייתה ב- 1918 לסניף ההסתדרות הציונית בטריפוליטניה והוציאה לאור בטאון בשם "דגל ציון". ב- 1931 נוסד ארגון "בן יהודה" של ההסתדרות הציונית, ופרסם כתבי עת בעברית: "חיינו", "למדו עברית" ו"נצנים". הפעילות הייתה לימוד עברית, הצגות תיאטרון, התרמות לקק"ל וספורט. כן פעל "ארגון למען התרבות העברית בטריפוליטניה", שהיה סניף "ברית עברית עולמית", ונוסד בית ספר עברי בשם "התקווה".

פעילות העלייה התבטאה בהקמת הכשרה חלוצית, בהקמת ארגון ה"הגנה" ובקשר עם שליחים מארץ ישראל. ב- 1920 נוסד ארגון "בני ציון" שהיה שייך להסתדרות המכבי, שפעל בענפי כדורגל, באיגרוף, בשחייה ועוד. ב- 1932 החל "מכבי" לפרסם בטאון באיטלקית בשם "דיאנה דיל מכבי". ב- 1944 הקים בשיתוף עם "בן יהודה" הכשרה חלוצית בלוב. ב- 1952 הורתה ממשלת לוב לסגור את מועדון "מכבי".

בשנת 1943 עם כניסת האנגלים לטריפולי, הוקמו תנועות נוער יהודיות, ביניהן תנועת "הצופים הדתיים", "נוער מכבי", "האיחוד", תנועת הצופים, גדוד "מגיני השפה", "החלוץ הדתי" ו"ברית חלוצים דתיים". ב- 1949 התאחדו התנועות ל"איחוד תנועות הנוער החלוציות בני עקיבא".

בשנת 1997 לא היו בלוב כולה אלא חמישה יהודים. ובשלהי 1998 נותרה יהודיה זקנה אחת.

ונציה

בירת הרפובליקה הוונציאנית מן המאה ה-10 עד 1797, מ- 1866 עיר באיטליה.

המסמכים הקדומים ביותר המקשרים את ונציה עם יהודים הם מהשנים 945, 992, כאשר הסנאט של ונציה אסר על קברניטים המפליגים לארצות המזרח ומשם להוביל יהודים בספינותיהם.

רובע יהודי בונציה נזכר לראשונה ב-1090. אחרי המאה ה-13 החלה הגירה לונציה של יהודים מן המזרח הקרוב ומגרמניה. הם לא הורשו להתגורר בעיר עצמה אלא באי הסמוך ספינאלונגה.

ב-1366 הותר ליהודים להתיישב בעיר ולעסוק במתן הלוואות בריבית של %10- %20. בגלל מחלוקת עם מתחריהם הנוצרים בשנות ה-90 - נאלצו שוב לחזור לאי. באותו הזמן גם חוייבו היהודים לענוד סימן זהוי - טלאי צהוב, ואחר כך בכובע צהוב או אדום. גברה הסתת הנזירים והיו מקרים של עלילת- דם. ב-1480 הייתה עלילת דם שהביאה למותם של שלושה יהודים, וב- 1506 נסקל יהודי הונגרי למוות על-ידי ההמון.

גירוש ספרד (1492) ופורטוגאל (1497) הביא נחשול של פליטים יהודים לונציה, ובתוכם היה דון יצחק אברבנאל; הוא עשה בוונציה את שנות חייו האחרונות.

מנהיג הקהילה היהודית בונציה, ובמידה רבה גם מייסדה, היה הבנקאי אשר משולם. ב-1516 נצטוו היהודים עבור לרובע נפרד הרחק ממרכז העיר, הרובע נקרא על-שם בית-היציקה שבו, "גיטו" באיטלקית. כעבור 25 שנה רוכזו יהודי המזרח ב"גיטו" שני וב- 1633 הוקם "גיטו" שלישי ליהודים מארצות המערב.

בינתיים הפך הגיטו לשם נרדף לריכוז יהודי סגור.

צווי-גירוש נגד היהודים הוצאו בשנים 1527 ו-1571 אך לא יצאו אל הפועל. במאות 18-17 הושמעו איומים נגד הקהילה אבל אז כבר ידעו את חשיבות היהודים בחיי המסחר הבין- לאומי. האנוסים נהנו גם הם ממידה ניכרת של חרות, משום שהשלטון לא היה מעוניין בגידול כוחה של האינקוויזיציה.

בגלל מחלוקת בין שני בתי-דפוס גזר האפיפיור ב-1553 על שריפת התלמוד בכיכרות העיר וב- 1566 אסר הסנאט הדפסת ספרים עבריים בעיר. אך למעשה המשיכו מדפיסים (דוגמת ג'ובאני די גארה, "יורשו" של דניאל בומברג, ובית הדפוס של משפחת פואה) לפרסם חיבורים חשובים עוד מאות בשנים.

ב- 1552 ישבו בוונציה 900 יהודים, רובם סוחרים ולא מעטים מהם בשותפות עם נוצרים. כעבור מאה שנה הגיע מספרם ל- 4,800. אך בגלל המלחמה עם טורקיה וההגירה לליוורנו ולמרכזים אחרים הצטמקה הקהילה, ותקנות חדשות ב-1777 הביאו רבים עד פת לחם. העיסוק העיקרי נעשה מסחר בסמרטוטים ובחפצים משומשים.

ב- 1797 כבשו הצרפתים את ונציה, חומות הגיטו נפלו, ההגבלות בוטלו ולא נתחדשו גם כשעברה העיר באותה השנה לשלטון אוסטריה. חילופי השלטון השפיעו על היהודים. במהפכת 1848-49 עמד בראש ממשלת ונציה דניאל מאנין, ממוצא יהודי, ושניים משריו היו יהודים. רק עם הסיפוח לממלכת איטליה העצמאית הושוו זכויות היהודים בוונציה לזכויות שאר אזרחי העיר. עם זאת לא חל שיפור במעמד הקהילה, וב-1931 עמדה על 1,814 נפש.

ונציה היתה עשירה בדמויות מרתקות בתולדות עם ישראל. ב-1530 נפגשו בה דוד הראובני ושלמה מולכו; ב-1544 נאסרה בוונציה דונה גראסיה מנדס ושוחררה בהתערבות דון יוסף נשיא, לימים הדוכס של נאכסוס; ב-1574 נתקבל בכבוד-מלכים שלמה אשכנזי, ציר קושטא בוונציה. יד-ימינו של שבתאי צבי, נתן העזתי, ביקר בעיר וביקש לעשות נפשות למורו ורבו.

אחת האגודות החשובות בקהילה היתה "חברת פדיון שבויים", ופעלה בעיקר כלפי מסדר אבירי מאלטה.

בין רבני העיר וחכמיה היו אריה מודינה, רודריגו מנדס דה סילבה, שמואל אבוהב, משה זכות, המשוררת שרה סולם ודוד נייטו, לימים רב קהילת הספרדים בלונדון. הוקמו בתי-כנסת מפוארים, והיו מוקד משיכה גם ללא-יהודים. נפתחו ישיבות רבות.

בין הרופאים היהודיים בוונציה היו אליהו דל מדיגו, יעקב מאנטינו (לימים רופאו האישי של האפיפיור פאולוס ה-3), ואליהו חלפן.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בונציה כאלפיים יהודים.


תקופת השואה

בין נובמבר 1943 לאוגוסט 1944 שלחו הנאצים 205 מיהודי הגיטו למחנות-ההשמדה; בין המגורשים היה הרב הראשי אדולפו אוטולנגי ו- 20 זקנים מבית-החולים היהודי. בתום המלחמה נמצאו בוונציה 1,050 יהודים, רובם באיזור מסטרה, על החוף.

ב-1965 התגוררו בעיר 844 יהודים - כשני אחוזים באוכלוסיית ונציה.

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

תוניס

Tunis

בערבית:  تونس

בירת תוניסיה והגדולה בעריה, שוכנת בצפון מזרח המדינה.

יהודים חיו במקום כבר בימי קרתגו הפונית (שנחרבה ב- 146 לפני הספירה). יהודי הפרובינקיה הרומית באפריקה (במאות הראשונות לספירה) נהנו מיחס סובלני, שאיפשר להם לחיות לפי דתם. במאה הרביעית, כשהוכרזה הנצרות כדת המדינה, הוטלו על היהודים חוקים מפלים, ומצבם הלך והחמיר עד לכיבוש הערבי ב- 698.

מהמאה השביעית ועד למאה ה- 11 היה יישוב יהודי דליל בפרברי תוניס; באותה תקופה היה המרכז ליהודי צפון אפריקה בעיר קאירואן שבצפון מזרח תוניסיה. סמוך לירידת המרכז בקאירואן (1057), נוסד הרובע היהודי של תוניס - תארת אל יהוד, לפי המסורת, בזמנו של השליט סידי מאחרז (Sidi Mahrez, נפטר 1022).

בשנת 1159 כבשה שושלת המוחידון (מוסלמים דתיים קיצוניים, שהשתלטו ממרוקו על כל צפון אפריקה ודרום ספרד) את תוניס. הם טבחו בתושבי העיר היהודים ובנוצרים, אשר סרבו להתאסלם וכפו על כל יהודי המאגרב (צפון אפריקה) לשאת אות מזהה וללבוש תלבושת מסוימת.

בתקופת שלטונה של השושלת החפצית (1228 - 1574), שכוננה את תוניס כעיר בירה, נהנתה הקהילה היהודית מאוטונומיה יחסית בתחומי הדת והסעד. אמנם יהודים עדיין נחשבו כבני חסות ("דמי") ובשלהי המאה ה- 15 עדיין חוייבו ללבוש בגדים בגוון מסוים, אך השליטים החפצים לא פגעו בזכותם לסחור ובדרך כלל גם הגנו על בטחונם.

בתקופה העות'מנית (לאחר נצחון הטורקים על הספרדים ב- 1574 ועד שנת 1881) היתה העיר תוניס למרכז ליהודי תוניסיה בתחומי הכלכלה והתרבות ומרכז חשוב לכל יהודי אפריקה הצפונית.

בתקופה זו מילאו היהודים תפקיד נכבד בסחר החוץ של תוניסיה. הם המשיכו לעסוק באומנות ובמלאכות שונות, היו צורפים ותכשיטנים, חייטים, סנדלרים ונגרים. לעתים קרובות נקראו לשמש בתפקידי ממשל שונים כגון במלאכת הטבעת הכסף.

תקופת השגשוג הכלכלי של יהודי תוניסיה החלה במאה ה- 16 עם בואם לתוניס של יהודי ליוורנו, איטליה (Livorno), שכינויים ה"גראנה" - משיבוש השם "ליבורני" ל"גורני". פעילותם ניכרה עד כי תוארה תוניס כעיר של סוחרים יהודים. יהודי ליוורנו הפכו את "סוק אל גראנה" (שוק הליוורנים) למרכז המסחרי של העיר. רוב הסחורות נשלחו לליבורנו או למרסיי. שליטתם של הסוחרים מתוניסיה בשווקים של איטליה צרפת וספרד, נסתייעה באחיהם באיטליה.

במאה ה- 17 ניהל יעקב לומברוזו 4 מפעלים לשאשיות (מצנפות תוניסאיות) והיה היבואן העיקרי של הצמר מספרד.

גם במאה ה- 19 המשיכו היהודים לעסוק בצמר ובמשי, אך היו כאלה שנתמנו על ידי הביי (Bey, שליט תוניסיה) לפקידים גבוהים, לרופאי החצר ואף לחוכרי מסים.

החל מהמאה ה- 18 עמד בראש הקהילה בתוניס הקאיד (Caid), בדרך-כלל בן למשפחה מכובדת ועשירה המקורבת לחצר הביי. סמכותו הקיפה את כל בני הקהילה. הוא גבה מסים מינה רבנים ודיינים והטיל עונשים אדמיניסטרטיביים, למשל מאסר, ענשי גוף ואף גירוש. במאה ה- 18 נודע הקאיד ר' יהושע כהן טנוג'י שנהג בגינוני מלכות ובמאה ה- 19 בלטו בני משפחת שמאמה, האחרון בהם הר' בורג'ל, ששימש כרב וכקאיד.

מלבד מוסדות הקהילה המסורתיים היו גם חברות בעלי מלאכה, בראשם עמדו "אמינים" ("נאמנים" ערבים) שתווכו בין בעלי המלאכה לנציג השלטונות.

בראשית המאה ה- 18 חל פירוד בין קהילת ה"גראנה" לבין ה"תואנסה", בני המקום התוניסאים, הוותיקים יותר. יוצאי ליוורנו הקימו להם הנהגה ומוסדות חברה משלהם. הפיצול לשתי קהילות התקיים עד 1944. ב1876 הוציא הביי פקודה שצמצמה את סמכויות ועד הקהילה שנקרא מכאן ואילך "קופת העזרה והצדקה" של תוניס. ועד זה פעל גם כאירגון סעד; הוא ניזון ממענק ממשלתי וממסים שניגבו ממכירת בשר,מצות ויין וממתן רשיונות קבורה. בתקופה ההיא היו כ- 40 אחוזים מיהודי תוניס רשומים כנזקקים.

ב- 1921 נערכו בחירות למועצת הקהילה, נבחרו 60 צירים, ביניהם 14 ציונים. המועצה בחרה בועד מנהל בן 12 חברים ובו ייצוג יחסי ל"גראנה" ולתואנסים. בשאר הקהילות פעלו בתקופה זו ועדים שמונו על ידי השלטונות.

תוניס נודעה כ"עיר גדולה של סופרים וחכמים". ב- 1773 ביקר בה השד"ר (שליח דרבנן) מארץ ישראל, הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) שתאר ביומן מסעותיו את ידענותם הרבה של חכמי תוניס.

בשלהי המאה ה- 17 פעל שם הרב צמח צרפתי ואחריו תלמידו וחברו הרב אברהם טייב ("באבא סידי"). ב- 1768 נוסד בית דפוס בתוניס, אך נדפס בו ספר אחד בלבד, ספרו של ר' יצחק לומברוזו "זרע יצחק".

בסוף המאה ה- 18 פעל בתוניס ר' עוזיאל אל חאייק מחבר הספר "משכנות הרועים", הערוך כאנציקלופדיה הלכתית. תלמידו יצחק טייב, שבישיבתו למדו (על פי החיד"א) כששים תלמידי חכמים, חיבר את הספר "ערך השולחן", הכולל דינים ביאורים ושו"ת ערוכים על פי חלקי שולחן ערוך. לפי פתגם יהודי תוניסאי, לולא נאמר "כי מציון תצא תורה" היינו אומרים "מתוניס תצא תורה".

במאה ה- 18 רבתה הצפיפות ברובע היהודי ולחץ מחירי הבתים המאמירים הביא ליציאת יהודים אל מחוץ לעיר. קהילת תוניס היתה הראשונה שהשתלבה בתהליכי המודרניזציה, במיוחד עם כיבוש הארץ בידי צרפת ב- 1881. באותה שנה נוסד בעיר הראשון מבתי הספר של חברת "כל ישראל חברים". בבתי הספר אלו למדו בצד לימודי קודש, שעורים בעברית, בצרפתיחת ומקצועות כלליים. אך מוסדות "תלמוד תורה" והישיבות המסורתיות המשיכו לפעול נגד חשיפת הנוער להשפעת התרבות הצרפתית. ב- 1908 כבר נרשמו לבית הספר של כל ישראל חברים כ- 4000 ילדים בעוד שב"כתאב" (החדר המסורתי שבו למדו בשפה עברית - ערבית) למדו רק 800.

בקונגרס הציוני העשירי בבאזל (1911) השתתף בפעם הראשונה נציג תוניסאי. אגודות ציוניות פעלו בכל אחת מן הערים הגדולות בתוניסיה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה. אגודת ציון של תוניס שנוסדה ב-1910, דאגה ללימוד השפה העברית ועסקה לא רק בפעילות ציונית אלא גם בענייני הקהילה.

בתוניס הופיעו העיתונים הציוניים "אל בוסתאן" (הגן) ו"קול ציון" (ב-1931) ב- 1910 התאחדו כל האגודות במסגרת הפדרציה הציונית שהוכרה על ידי השלטונות ומאז השתתפו יהודי תוניסיה בפעילות התנועה הציונית העולמית. בד בבד הוקמו תנועות נוער יהודיות; תחילה הצופים היהודים .E.I.F ואחר כך .U.U.J.J (התאחדות בני נוער יהודים) . בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה העשרים פעלו בתוניס כל תנועות הנוער, מבני עקיבא ועד השומר הצעיר; הגדולה ביניהן היתה תנועת בית"ר.

בראשית המאה העשרים חיו בתוניס כ- 24,000 יהודים. ב- 1925 גדל מספרם ל- 27,000.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בתוניס כ- 30,000 יהודים, כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה
בימי ממשלת וישי בצרפת (החל מיוני 1940) הוחלו על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. סילקו את היהודים ממשרות ציבוריות, אסרו עליהם לעסוק במקצועות חפשיים כמו עריכת דין ורפואה ורבים נושלו מעסקיהם.

ב- 8 בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לתוניסיה ועד מאי 1943 היתה הארץ תחת כיבוש גרמני ואיטלקי. בתוניס מינו הגרמנים יודנראט בראשות פאול גז. הם שלחו 4,000 יהודים למחנות עבודה סמוך לקו החזית.

בתקופת הכיבוש סבלו היהודים מהפקעות רכוש ומקנסות קיבוציים. פעילי מפלגות ידועים ומפירי הוראות הוצאו להורג ללא משפט, או הוגלו למחנות ריכוז באירופה. הגרמנים הפקיעו את בית הכנסת הגדול מרשות הקהילה והשתמשו בבניין כמחסן אספקה של הצבא.


לאחר המלחמה
אחרי שחרור תוניסיה על ידי צבאות בנות הברית ב-7 במאי 1943 התחדשה הפעילות החברתית, הכלכלית והתרבותית של היהודים. ב-1946 מנתה הקהילה היהודית בעיר תוניס 34,200 נפש.

יהודים שובצו במשרות ציבוריות ומספר ניכר של צעירים יהודים למד באוניברסיטאות אלג'יר וצרפת, לא רק במקצועות המקובלים על משכילים יהודים, כמו רפואה, משפטים ורוקחות, אלא גם אדריכלות, הנדסה ומקצועות טכניים. בעולם הספרות זכו מספר סופרים יהודים מתוניס לתהילה, ביניהם אלברט ממי (Memmi). באותה עת גדל גם מספר הסוחרים והאומנים היהודים והתפתח מעמד פועלים יהודי.

בשנת 1945 החל גל העליה לארץ ישראל, תחילה כעליה בלתי לגאלית ואחרי הקמת מדינת ישראל, במסגרת הסוכנות ועלית הנוער. עד שנת 1953 עלו מתוניסיה כולה כ- 15,000 יהודים, חלקם מטעמי דת וחלקם פעילים ציונים. באותה תקופה עלתה תפוצת העתונים הציוניים: L'Echo D'Israel (הד ישראל), LA VOIX JUIVE, (הקול היהודי) ובעיקר עתונו של אנדרי שמאמה (La Gazette D'Israel (Shemama.

מלחמת העצמאות של תוניסיה 1956 -1952 לא בישרה טובות. אמנם לנשיאות תוניסיה נבחר חביב בורגיבה, שנתמך על ידי היהודים, אשר קיוו לתפוש את מקום הפקידות הצרפתית העוזבת ובממשלה הראשונה כיהן שר יהודי, עורך הדין אלבר בסיס (Bessis); אולם באותו זמן החל תהליך ה"ערביזציה" של תוניסיה שפגיעתו הרעה ביהודים ניכרה עד מהרה.

לאחר הנהגת החוקה החדשה בתוניסיה בשנת 1959 נסגרה תחנת הרדיו היהודית בתוניס. ב- 1957 בוטל בית הדין הרבני בעיר ובאמצע 1958 פורקה מועצת הקהילה ובית העלמין היהודי העתיק הפך לגן ציבורי.

בשנות ה- 60 של המאה העשרים חלה הרעה נוספת בעקבות משבר כלכלי חמור שגרם להגירת יהודים מתוניס.

ב- 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נבזזו חנויות של יהודים ובית הכנסת הגדול הוצת. ב- 1971 נרצח הרב מצליח מזוז ברחוב מרכזי בעיר.

האוכלוסיה היהודית בתוניס קטנה משנה לשנה. ב- 1979 מנתה הקהילה כ- -3,000 איש, רובם זקנים שעברו לעיר מקהילות אחרות אשר התרוקנו מיהודים, ומיעוטם משפחות עשירות בעלות נכסי דלא ניידי.

ליבורנו Livorno

עיר נמל על חוף הים הטירני, מחוז טוסקנה, צפון מערב מרכז איטליה.


השליטים לבית מדיצ'י שאפו לפתח את הכפר שהיה במקום לעיר נמל מרכזית ורצו ליישב במקום מהגרים, בעיקר מבין היהודים אנוסי ספרד ופורטוגל. השליטים הבטיחו לאלו שיתיישבו במקום הטבות מיוחדות, לרבות הרשות לחזור ליהדות בגלוי ולקבל אזרחות טוסקאנית. כמו- כן הובטחה להם חנינה על פשעים בעבר ופטור מגזירת "הטלאי הצהוב". לקהילה הובטח שיפוט אזרחי מלא ודעה בפלילים, וזכות לקבל עזבונות של יהודים שמתו ללא יורשים.

יהודים התיישבו במקום, והכפר נעשה בהדרגה לעיר נמל. בסוף המאה ה-17 היו יהודי ליבורנו ה"אומה" הגדולה והחשובה ביותר בעיר. הם היו כ-3,000 נפש, והיו פעילים בסחר הארצי והבין-לאומי שעבר את ליבורנו.

בית מדיצ'י הקפיד על שמירת הזכויות שהעניק ליהודים, גם בימיו של קוסימו השלישי (ברבע הראשון של המאה ה-18) שהטיל בחצי-פה איסורים על העסקת מיניקות נוצריות ועבדים טורקיים בבתי יהודים ועל יחסי מין עם נוצריות. היהודים נהנו מן הרפורמות הנאורות של ליאופולד הראשון לבית לוריין, וב-1780 קיבלו גם רשות למנות נציג במועצת העיר.

בסוף המאה ה-18 התקרב מספר יהודי ליבורנו ל- 5,000, כ-%13 מכלל האוכלוסיה.

מבין הקהילות הגדולות באיטליה היתה ליבורנו היחידה ללא גיטו סגור, אולם הנוצרים לא הורשו להתגורר בשכונה היהודית הגדולה והמרווחת יחסית.

בהתחלה התמחו היהודים בעיבוד אלמוגים ובשיווקם בארצות חוץ, לרבות רוסיה והודו, ובייצור סבון ונייר. במרוצת הזמן פיתחו קשרים ענפים בארצות המזרח התיכון, ומשפחות רבות היו שולחות נציגים להבטחת הקשרים האלה. כך נוצרו במאות 19-18 עדות חשובות של יוצאי ליבורנו (ה"גורנים") בערים טריפולי, טוניס ואיזמיר ובפרט במצרים. היתה גם הגירה הפוכה של יהודים מצפון אירופה לליבורנו.

המצב הורע עם הכיבוש הצרפתי בסוף המאה ה-18 וביטול הזכויות המיוחדות ליהודים. שיפור- מה חל עם שובם של הדוכסים לבית לוריין ב-1814, אלא שחשיבותה המסחרית של העיר ירדה עם סיפוח טוסקאנה למלכות איטליה (1859), ובסוף המאה ה-19 לא נותרו בליבורנו אלא 2,500 יהודים.

תור הזהב של יהודי ליבורנו ניכר בבית-הכנסת שהורחב ושוכלל במשך מאתיים שנה ונעשה למפורסם ביותר באיטליה. בית הכנסת נהרס בידי הנאצים.

החשובות מבין אגודות הצדקה בקהילה עסקו בפדיון שבויים, בהכנסת כלה ובעזרה לעניי ארץ-ישראל. היו בליבורנו גם ישיבות אחדות, ובין רבניה היו ר' יוסף ארגז, ר' מלאכי בן יעקב הכהן, ר' יחזקיה דה סילווה, ר' עמנואל חי ריקי והחיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) שישב בליבורנו במשך שלושים שנה. במחצית השניה של המאה ה-19 בלט בלמדנותו המקובל המקומי ר' אליהו בן המוזג.

כמאתיים שנה שימשה ליבורנו מרכז לדפוס העברי בארצות הים התיכון. מעיר זו יצאה משפחתו של משה מונטפיורי ובה נולד מייסד בית המדרש לרבנים בניו-יורק, ר' סאבאטו מורייס.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בליבורנו 2,332 יהודים.


תקופת השואה

במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים לאיטליה, שולחו לפחות 90 מיהודי המקום למחנות-ההשמדה במזרח (רובם בנובמבר 1943); אחרים נהרגו בהרי הסביבה.


בתום המלחמה נמצאו בעיר אלף יהודים וב-1965 כ-600. בשנת 1962 נחנך בליבורנו בית- כנסת חדש.

לקראת סוף שנות הששים התגוררו בליבורנו כמה מאות יהודים יוצאי צפון אפריקה, בעיקר מבין יוצאי לוב. היה במקום בית ספר עברי וגן ילדים.

איזמיר Izmir

(לפנים סמירנה)

עיר נמל חשובה במערב אנטוליה, לחוף הים האיגאי, בירת מחוז איידין, תורכיה. העיר השלישית בגודלה ברפובליקה התורכית.

נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה (ההתגלות 1:11, 2:8). נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסויימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחם של הקהילה היהודית, למרות שרק מיעוטם של היהודים קיבלו את הנצרות. במקורות נוצריים מוזכרת קהילה יהודית בסמירנה, בסיפור מן המאה השנייה על מות הקדושים של פוליקארפ. כתובות ביוונית מן המאה השנייה והשלישית מעידות כי לקהילה הייתה סמכות להעניש את מי שלא כיבד את חוקיה. כתובת נוספת מזכירה את רופינה, המכונה "אם בית הכנסת". על גבי חותם שנתגלה בסביבת איזמיר מצוי תיאור של מנורה דומה לזאת המתוארת על שער הניצחון ברומא.

בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמירנה. כפי הנראה נעלמה הקהילה למשך רוב תקופת ימי הביניים, אך למרות זאת, קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.

בשנת 1424 נכבשה סמירנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, ונהפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמירנה במהלך המאה ה- 16 עולה קיומה של קהילה רומניוטית קטנה באותה תקופה (הרומניוטים נקראו כך משום שהעות'מאנים כינו את האימפריה הביזנטית רוּם, מכאן שהיו למעשה יהודים ביזנטינים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית).

היהודים הראשונים הגיעו בשנות ה- 30 של המאה ה- 16, לאחר הגירושים (surgun בתורכית) על ידי העות'מאנים מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו- 1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה- 16. כנראה שבשנת 1569 נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה ומצפון אפריקה ומונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.

הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה- 16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.


תור הזהב של המאה ה- 17

הקהילה היהודית באיזמיר החלה להתפתח בתחילת המאה ה- 17, עם העלייה במעמדה הכלכלי של העיר כנמל מעבר חשוב, במיוחד למסחר עם אנטוליה ועם שכנותיה המזרחיות של האימפריה. באותה תקופה איזמיר הייתה חלק ממחוז סיגאלה, אחד המחוזות המשגשגים באימפריה. המתיישבים היהודים החדשים באו בעיקר מקרב מגורשי ספרד, אך רובם הגיעו לאיזמיר אחרי שהתיישבו קודם בערים אחרות באימפריה. רבים הגיעו מאיסטנבול. אליהם הצטרפו יהודים מקהילות קטנות במערב אנטוליה, וגם מכרתים, מקורפו, מיאנינה (כיום ביוון), מאנקרה, ובמיוחד מסלוניקי. הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה- 17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גירוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה- 16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאנים. לפי החוק המוסלמי נחשבו לאל דימה - בני חסות לא מוסלמים, שמעמדם בחברה המוסלמית נחות על פי חוק. היהודים נהנו מחופש דתי יחסי, והורשו לנהל מערכת חינוך ומשפט נפרדת. הקהילה, ששמה בחוק התורכי taifa או kamat, (מהמאה ה- 19 נקראה מילט), הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחד,
ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.

על פי החוק המוסלמי מותר היה ליהודים לחדש בתי כנסת קיימים, אך חל איסור על בניית חדשים. החוק לא נאכף בקפידה, ובנוסף לששה בתי כנסת שהיו קיימים באמצע המאה ה- 17, בנו היהודים בתי כנסת נוספים.

באיזמיר ישבו גם פרנקוס, סוחרים יהודים פורטוגזים, ביניהם אנוסים רבים שחזרו ליהדות. לפני בואם לאימפריה העות'מאנית ישבו באיטליה ובמקומות אחרים. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית. במהלך המאה ה- 17 נהנו בדרך כלל הפרנקוס של איזמיר מחסותם של גופים ומדינות אירופאיים, למשל צרפת (עד 1693) והקונסול ההולנדי. השלטונות העות'מאניים התייחסו לפרנקוס כאל musta'min - כלומר, זרים בארץ מוסלמית, ובדרך כלל הפכו גם אותם לבני חסות (אל דימה), במיוחד מאז שנת 1696. הקהילה היהודית לא הבדילה בין מעמדם של הפרנקוס לבין זה של האחרים, למרות שניסו לא אחת להשתמט מחובותיהם לקהילה.

הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה יצחק מאיר הלוי (נפטר ב- 1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה- 20 של המאה ה- 17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה יוסף אסקאפה מסלוניקי (נפטר ב- 1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ- 1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש עדות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם עדה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם רבי אסקאפה), עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר 1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, ועוד, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול פרשנויות ומסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל העדות בסמכותו הבלעדית של הרב אסקאפה.

יוסף אסקאפה הטביע את חותמו בקהילה, בעיקר בעניינים אדמיניסטרטיביים, בשל תקנות המסים שחיבר, שעל פיהן נהגו יהודי איזמיר והסביבה במשך דורות רבים. הוא השכיל לגבש יהודים ממקומות וממסורות שונים לקהילה אחת. את דרכו המשיכו כמה רבנים ידועים, ביניהם אהרון לאפאפה (נפטר 1667), סולומון אלגאזי וחיים בנבניסטה (1603-1673) שנטלו חלק בהפיכתה של קהילת איזמיר למרכז יהודי חשוב של התקופה. רבני איזמיר פרסמו חיבורים הלכתיים ופרשניים רבים וחשובים, ביניהם "כנסת הגדולה", פרשנות על שולחן ערוך מאת חיים בנבניסטה, ו"שבט מוסר" מאת אליה הכהן (נפטר ב- 1729).

איזמיר הייתה מרכז רוחני תורני חשוב. בקהילה היו יהודים אמידים רבים, שתמכו בישיבות גדולות ובבתי ספר. שמם ויוקרתם של המנהיגים הדתיים נישאו גם לקהילות אחרות, באנטוליה ומחוצה לה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה.

שבתאי צבי (1626-1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף אסקאפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בו הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, וביניהם הרב הראשי חיים בנבניסטה, האמינו ותמכו בו, והיו לו גם 150 "נביאים". בראש יריביו עמד הרב אהרון לאפאפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, ובנבניסטה נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתאי צבי באיזמיר, בסתו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, ביניהם שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנזיה הסמוכה. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתאי צבי.

רוב היהודים באיזמיר היו סוחרים, סוכנים, מתורגמנים ובעלי מלאכה. היו להם קשרים מסחריים מפרס וסוריה במזרח, ועד למדינות מערב אירופה, ובעיקר עם נמלי הים התיכון החשובים, בהם חיו קהילות יהודיות מרכזיות. ב- 1688 הרסה רעידת אדמה את העיר ונהרגו כ- 400 יהודים, ביניהם הרב הראשי אהרון בן חיים.


המאות ה- 18 וה- 19

במהלך המאות ה- 18 וה- 19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו בייצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה- 19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט, בעיקר בשל הרפורמות הליברליות באימפריה העות'מאנית (שנקראו תנזימת Tanzimat) , שהביאו לסיומה של האפליה נגד בני החסות. באיזמיר היו גם רופאים יהודים רבים, ביניהם מומחים למגפות.

מאמצע המאה ה- 18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841, ו- 1881; יותר מעשר התפרצויות של מגפת הכולירה בין 1770-1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי תפילה.

עם ייסודו של בית הדפוס הראשון, עוד במאה ה- 17, על יד אברהם בן ידידיה גבאי מליבורנו, איטליה, התעשרו מאד חייה הרוחניים של הקהילה. הספר הראשון שיצא לאור באיזמיר היה "ראש יוסף" מאת הרב אסקאפה. בנוסף לספרים עבריים, הדפיס גבאי גם מהדורה שנייה של "מקווה ישראל" מאת הרב מנשה בן ישראל (בספרדית), ואת Apologia por la noble nacion de los Judios מאת אדוארדו ניקולס, שתורגם מאנגלית לספרדית בידי מנשה בן ישראל.

במאה ה- 18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה- 20 נדפסו בה מעל ל- 400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.

בין הספרים הרבים שחיברו רבנים ומלומדים מאיזמיר נזכיר את "עין יוסף", מאת הרב יוסף בן אליה חסן (איזמיר, 1675), "יד אהרון", מאת אהרון אלפנדרי (איזמיר, 1735), "בתי כנסיות" מאת אברהם אבן עזרא (סלוניקי 1806). הרב יצחק בן משה נונז בלמונטה חיבר פרשנות ל"יד חזקה" של הרמב"ם בשם "שער המלך" (סלוניקי 1801), והרב יצחק דה מאיו (נפטר ב- 1810) חיבר אף הוא פרשנות לאותה יצירה, בשם "שורשי הים" (סלוניקי 1807). הרב חיים פאלאגי (פאלאצ'ה) (1788-1868), רבה הראשי של איזמיר והסביבה מ- 1855, שהתמנה על ידי השלטונות העות'מאניים לחכם באשי של איזמיר ב- 1856, כתב מעל ל- 70 חיבורים, רובם יצאו לאור. "חקרי לב", אוסף תשובות בששה כרכים, מאת הרב יוסף חזן (1741-1820) יצא לאור בסלוניקי 1806, ו"נחמד למראה", פרשנות על תלמוד ירושלמי מאת ניסים אברהם אשכנזי, נדפס בסלוניקי 1832.

אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר 1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720-1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. חיים מודעי (נפטר ב- 1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776-1793, ושב לאחר מכן לצפת. יוסף חזן (1741- 1820) התיישב בחברון ב- 1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לרב הראשי של ארץ ישראל.

במאה ה- 19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה- 18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864-1901 אירעו ששה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב- 1872, כששני יהודים נרצחו, וב- 1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות.

במאה ה- 19 נהנו חלק מהיהודים מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית.


בתי הכנסת

ב- 1690 נוסד בית כנסת "ביקור חולים", כנראה אחד מבתי הכנסת הראשונים בעיר, על ידי שלמה דה קיאווס, סוחר הולנדי שהתיישב באיזמיר. בית הכנסת "שלום" או "איינדיליס" (נקרא גם "שבתאי צבי" או "קהל דה אבאשו"), נוסד כנראה במאה ה- 17. בית הכנסת הפורטוגזי נוסד ב- 1710, "מחזיקי תורה" ב- 1722, "אלגזי" (נקרא גם "קהל דה אריבה") ב- 1728. בית הכנסת "הסניורה" נקרא על שם דונה גרציה נשיא, ועל פי האמונה נוסד על ידה. בתי הכנסת המקוריים נהרסו באסונות הטבע חוזרים ונשנים. במאה ה- 19 נבנו במקומם בתי כנסת חדשים, ביניהם בית הכנסת "שלום" (1800), "פורסטרוס", "בית לוי" (1898), ואחרים.

לרבים מבתי הכנסת עיצוב אדריכלי ייחודי. אולם התפילה מלבני או מרובע, מחולק לתשעה חלקים שווים על ידי ארבעה עמודי תווך. קישוטי הפנים, בדרך כלל מעץ, משקפים מסורות עיצוב מקומיות, המשותפות למערב אנטוליה ולאיי יוון הסמוכים, במזרח הים האיגאי. בית הכנסת "מחזיקי תורה" (נקרא גם שונצינו) עורר כעס מצד השלטונות התורכיים, בשל דמיונו לכאורה למסגד "היסאר באמי" בעיר. השלטונות ציוו על הריסת המבנה, והקהילה נאבקה קשות לבטל את הגזירה. בסוף המאה ה- 19, בבתי הכנסת "שלום", "תלמוד תורה" ואחרים באותו סגנון, הזיזו את התיבה לכיוון הקיר המערבי, כדוגמת בתי הכנסת האיטלקיים. בסוף המאה ה- 19 היו באיזמיר עשרה בתי כנסת ושמונה בתי תפילה.

בתחילת המאה ה- 20 נבנה "בית אל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.


מוסדות קהילתיים

במאה ה- 19 יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב- 1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, ביניהם La Buena Esperanza (1871-1910) ו El Messerret (1897-1922), כולם בלדינו. מ- 1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל- 110 ספרים בלדינו, ביניהם ספרי שירה, סיפורת, וספרי דת.

בתחילת המאה ה- 19 דעך החינוך המסורתי, ומספר הישיבות והתלמידים קטן. אך ב- 1847 יסד אברהם אנריקס תלמוד תורה חדש, שהתרחב בשנת 1871. בשנת 1878 נפתח באיזמיר בית ספר של כי"ח (כל ישראל חברים, היא Alliance) לבנים, ושנה לאחר מכן - לבנות. בית ספר מקצועי נוסף לבנות, ובו 24 תלמידות, נפתח ב- 1884. ב- 1885 היו באיזמיר ארבעה בתי ספר יהודיים לבנים, ובהם כ- 2,500 תלמידים, ושני בתי ספר לבנות, ובהם כ- 500 תלמידות.

בית החולים היהודי הראשון בעיר נפתח ב- 1805. מאז 1840, הרחיבה משפחת רוטשילד מווינה את בית החולים, ומימנה אותו במשך כמה שנים. הוא נסגר ב- 1911. ב- 1914 נפתח במחוז קאראטאס בית חולים יהודי חדש.

במאה ה- 19 היו בקהילה היהודית מספר ארגוני צדקה ורווחה. "ביקור חולים" ו"ביקור חולים של נשים" שימש כחברה קדישא, ו"חברה קדושה של גברים" הייתה אחראית לתחזוקת בתי הקברות. משפחות נזקקות קיבלו תמיכה כספית מארגון "עוזר דלים", ו"הכנסת אורחים" הייתה מופקדת על אירוח יהודים מחוץ לעיר. היו גם ארגונים שטיפלו ביתומים, בכלות עניות, ובחולים נזקקים. חלק מהוצאות התלמוד תורה ובית החולים מומנו מהכנסות שנאספו על ידי מפעל פיס שארגנה קרן "גמילות חסדים". בנוסף, הקהילה קיבלה תמיכה מכמה תורמים: שטח לבית עלמין חדש בשכונת בורנאבאט נקנה בסיוע אלכסנדר סידי. ניסים קריספין תמך בבתי הספר של אליאנס. הברון אדמונד דה רוטשילד והברון מוריס דה הירש תרמו אף הם ליוזמות רווחה שונות.

הנהגת הקהילה הייתה מורכבת משני גופים: בית דין, שעסק בתביעות אזרחיות ומסחריות בין יהודים לבין עצמם ולעתים בין יהודים לבין לא יהודים. בדרך כלל מנה בית הדין שלושה עד שבעה חברים. לעתים עמד בראשו הרב הראשי. הגוף השני הייתה מועצת הקהילה, ובה שנים עשר חברים שנבחרו מדי שנה. המועצה הייתה אחראית לניהול הקהילה ולגביית מסים. מאמצע המאה ה- 19 אימצה הקהילה שיטות שלטון דמוקרטיות יותר, גברה השתתפותם של חברי הקהילה בתהליכי קבלת ההחלטות, והוגבלה סמכותו של הרב הראשי.

בית העלמין העתיק בבארחי באבה, שהיה בשימוש מאז המאה ה- 17 ועד תחילת המאה ה- 19, נהרס בתחילת המאה ה- 20 בשל עבודות פיתוח. בנוסף לבית העלמין בורנאבאט, היה ליהודים בית עלמין נוסף, "גורט קסמה", שהיה בשימוש עד לשנות ה- 30 של המאה ה- 20. בשנות ה- 30 נפתח בית הקברות החדש, שעדיין נמצא בשימוש.


המאה ה- 20

מאז אמצע המאה ה- 19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ- 40,000 יהודים. בתחילת המאה ה- 20 ירד מספרם ל- 25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905. קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין התורכים ליוונים (1919-1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנת 1927 חיו באיזמיר כ- 17,000 יהודים, וב- 1947 ירד מספרם לכ- 15,000.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ- 10,000 יהודים מאיזמיר לישראל.

בתחילת שנות ה- 60, חיו בעיר פחות מ- 2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתורכיה, אחרי איסטנבול.

כמה ארגונים התנדבותיים פעלו באיזמיר: "ליגה דה פאס" (ארגון השלום), נוסד ב- 1909 והיה מוקדש למודרניזציה של הקהילה. מאז 1925 נקרא בשמו התורכי Yardim ve Kardeslik Cemiyeti (ארגון אחווה וסיוע).

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), מילאה קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לתורכיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.

הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, ביניהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב- 1959. בשנות ה- 60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב- 1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער.

רוב היהודים בעשורים האחרונים של המאה ה- 20 היו סוחרים, יצואנים או תעשיינים. המצב הכלכלי של הקהילה היה טוב, ויחסיה עם האוכלוסייה התורכית טובים, למעט כמה התקפות על חנויות יהודיות, שאירעו במהלך ההפגנות בנוגע למשבר קפריסין בספטמבר 1955.


החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית אל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה" , ארגון תרומות שנוסד ב- 1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב- 1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ- 150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד תורכית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאס מטפל כיום גם בחולים לא יהודים. בית האבות נמצא בסמוך.

גאליפולי

עיר-נמל בטורקיה האירופית, לחוף הדרומי של חצי-האי גאליפולי.

בנימין מטודלה מצא במקום (במאה ה-12) 200 יהודים. הטורקים השתלטו על גאליפולי בשנת 1354, ובסוף המאה נוספו על היהודים ה"רומאניוטים" פליטים מספרד ופורטוגאל. בשנת 1666 נכלא שבתאי צבי במבצר אבידוס בקירבת העיר, בפי היהודים "מגדל עוז". ב-1576, בתקופה של שגשוג, פרצה מחלוקת בין ה"רומאניוטים" לבין הספרדים על חלוקת עול המסים. במאה ה-19 עסקו יהודים במסחר ובמלאכה, והיו ביניהם גם פקידי-רשות.

ב-1912 נהרס הרובע היהודי ברעש-אדמה, לא היו פגיעות בנפש; הקהילה מנתה אז 2,500 איש. במלחמות הבלקן (1912- 1913) נעזרו פליטים יהודים ב"ועד ההצלה" המקומי, שסייע גם לחיילים יהודים בצבא השולטן.

חצי-האי גאליפולי היה לזירת-קרבות במלחמת-העולם הראשונה; ב- 1915 נלחם בה "גדוד נהגי הפרדות" של יוסף טרומפלדור, בפיקוד הקולונל פטרסון.

בין שתי מלחמות-העולם היגרו רבים לאיסטאנבול ולארצות-הברית, ועם הקמת המדינה - לישראל.

ב- 1948 נותרו בעיר 400 יהודים, וכמחצית מזה ב-1951. בשנות השבעים ישבו שם רק משפחות יהודיות ספורות.

איסטאנבול Istanbul

(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)

עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.


ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.

בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.

את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.

בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.

השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.

במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.

בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.

רודוס Rhodes

בירת האי היווני רודוס, בים האגיאי, יוון.


יהודים ישבו ברודוס בימי בית שני, והיו בין המכותבים של רומא בדבר חידוש הברית בינה לבין היהודים בימי שמעון החשמונאי (שנת 142). גם הורדוס ביקר באי כמה פעמים.

עם הכיבוש הערבי באמצע המאה ה-7 שוב נזכרו יהודים ברודוס.

במאה ה-12 מצא בנימין מטודלה בעיר עצמה 400 יהודים. לקראת סוף המאה ה-13 התיישבו ברודוס פליטים יהודים מאראגון. בשנים 1522-1309 שלטו באי אבירי מיסדר ההוספיטאלרים. בשנת 1480 השתתפו יהודי רודוס בהגנת העיר במצור הטורקי שארך 38 ימים. כעבור שמונה שנים מצא ר' עובדיה מברטנורה ברודוס 22 משפחות יהודיות שחיו בעוני והתפרנסו ממלאכת המשי וצביעת בדים. האחרים עזבו אחרי רעש-אדמה שהתחולל ברודוס בתחילת שנות ה-80, ובו נהרס הרובע היהודי.

בעקבות מגיפה שפשטה בעיר בשנים 1500-1498 גירש המיסדר את כל היהודים שסירבו להמיר את דתם. בשנים 1500 - 1522 היו ברודוס כ- 2,500 עבדים יהודים, שנישבו באניות פירטים של המסדר ועבדו בביצורי האי. יהודים אלה סייעו לטורקים בשנת 1522 לכבוש את רודוס.

עד מהרה נעשתה רודוס למרכז יהודי-ספרדי חשוב והתפרסמה כ"ירושלים זוטא". בין רבניה היו יהודה אבן וירגה (במאה ה-16), משה בוסאל (במאה ה-17), יחיאל בסאן (במאה ה-18), יהודה משה פראנקו ושושלת הרבנים למשפחת ישראל.

מאות בשנים עסקו יהודי רודוס במסחר, בייצור כלי- נשק, בחלפנות, בחכירת מסים וברפואה. רבים היו נגרים, בורסקאים, צורפי-זהב, כורכים, עסקו בייצור יינות משובחים, בגדי משי ואריגים. במאה ה-19 התרכזו עשירי הקהילה במסחר במשי, בגופרית ובמיני שרף, אחרים היו חנוונים ובעלי-מלאכה, רוכלים ודייגים.

ועד הקהילה בן שבעה "ממונים" גבה מסים. הרב הוכר על-ידי השלטונות כסמכות יחידה בענייני אישות וירושה.

בית הכנסת הראשון, "קהל גדול" - הוקם עוד תחת שלטון האבירים; בית הכנסת "קהל שלום" נחנך ב-1593. במאה ה-19 נוספו עוד שני בתי-כנסת - "קהל קאמונדו" ו"קהל העשירים". היו גם ישיבות ו"מדרשים" (כלומר, מניינים).

חינוך הנערים הופקד בידי מלמדים פרטיים; בתי-ספר לבנים ולבנות של "כל ישראל חברים" נפתחו רק בתחילת המאה העשרים. ישבו אז ברודוס (רובם בעיר) כ- 3,000 יהודים.

עם הכיבוש האיטלקי ב-1912 השתקעו ברודוס יהודים יוצאי איטליה. באי כולו נמנו אז כ- 4,000 יהודים. ב-1927 הוקם בעיר בית-מדרש לרבנים, בשביל קהילות הלבאנט האיטלקי; ונסגר ב-1938, השנה שבה נחקקו חוקי הגזע הפאשיסטיים.

עם עליית הפאשיסטים לשלטון באיטליה גם גורשו מן האי כמאה משפחות יהודיות מארצות הבלקן שהתיישבו בו בתום מלחמת-העולם הראשונה. רובם הפליגו לטאנג'יר ומשם לקונגו הבלגית ולרודזיה.


במהלך מלחמת העולם השנייה השתלטו הגרמנים על האי, עם כניעת איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943. ביולי 1944 שילחו הגרמנים לאושוויץ את 1,700 יהודי רודוס.

רק 161 נשארו בחיים בתום המלחמה.

ב-1947, כאשר עבר האי לידי יוון, נמנו בעיר רודוס כ-50 יהודים.

בשנת 1969 ישבו ברודוס 32 יהודים.

בשנת 1997 עדיין חיו ברודוס כמה יהודים.

אלכסנדריה Alexandria

בערבית: الإسكندرية 

אלכסנדריה, אל איסקנדריה בערבית, עיר נמל לחוף הים התיכון, העיר השנייה בגודלה במצרים.

על פי כתביו של יוסף בן מתתיהו התיישבו יהודים באלכסנדריה בימי אלכסנדר מוקדון (356 - 323 לפה"ס). בעת שלטון בית תלמי במצרים (323 - 30 לפה"ס), הייתה בעיר קהילה מאורגנת, תרבותה הייתה הלניסטית, וחיו ופעלו בה אנשי-רוח רבים. גולת הכותרת למפעלם של חכמי אלכסנדריה היה "תרגום השבעים" (ספטו-אגינטה), תרגום המקרא ליוונית, שנעשה בימי תלמי השני (285 - 246 לפה"ס). הפילוסוף היהודי פילון (שנודע בכינויו "האלכסנדרוני") חי בעיר בין השנים 20 לפה"ס עד 50 לספירה.

בתקופת השלטון הרומי הייתה באלכסנדריה קהילה יהודית משגשגת ובראשה מועצת זקנים בת 71 חברים. בכל אחת מחמש שכונותיה העיקריות של העיר היה בית כנסת. רוב היהודים עסקו במלאכה ובמסחר והשתלבו במינהל הרומי. מרידות היהודים בשנת 66 ובימי טריאנוס (117- 115) הביאו לדלדול הישוב היהודי.

בשנת 414 גירשו הביזנטים את היהודים מהעיר. היהודים חזרו בעת הכיבוש המוסלמי (642). בנימין מטודלה מצא באלכסנדריה בשנת 1270 כ- 300 יהודים. משולם מוולטרה מצא בשנת 1481 60 משפחות יהודיות. עובדיה מברטנורה שביקר בעיר ב- 1488 סיפר על 25 משפחות. בסוף המאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד. במאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי רשיד (רוזטה) ודמיאט, התיישבו על חוף הים ועסקו בדייג ובסחר ימי. עד שנות השלושים למאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי דמנהור, יהודי סואץ, מנצורה, טנטא ומחלה אל-כברא.

בשנים 1840 - 1854 התגבשה בעיר קהילה יהודית איטלקית של 150 משפחות. בשנת 1847 היו באלכסנדריה 1,200 יהודים עקב הגירה מיוון ומהאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1882 מנתה הקהילה 3,000 נפש, ב- 1912 היו בה 24,858 יהודים (5,6% מכלל תושבי העיר), ב- 1937 ישבו בעיר 24,690 יהודים ובשנת 1940 הגיע מספרם ל40,000. במפקד 1947 היו 21,128, כולל 243 קראים. 59 אחוזים מהם היו סוחרים, 18,5 אחוזים - בעלי מלאכה.

בעקבות המהפכה במצרים (1952) ועליית נאצר לשלטון עזבו יהודים רבים את מצרים. ב- 1956, בעקבות מערכת סיני, עזבו יהודים נוספים. ב1960- נותרו באלכסנדריה 2,760 יהודים, ולאחר מלחמת ששת הימים (1967) - רק 350. בשנת 1995 נותרו באלכסנדריה כ50- יהודים בלבד.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית באלכסנדריה הייתה רב-גונית מבחינה תרבותית וחברתית, ובעיקר הייתה נתונה להשפעת תרבות אירופה. בתחום החברתי-הציבורי בא לידי בטוי אופייה זה של הקהילה בהקמת מוסדות של ארגונים עולמיים, כמו "הבונים-החופשיים", "רוטרי", ו"בני-ברית".

בין יהודי אלכסנדריה היו משכילים בעלי מקצועות חפשיים וגם בעלי מלאכה, בנקאים ואנשי עסקים, מנהלי חשבונות, סוכנים וסוחרים. הצלחתם הכלכלית הביאה לעויינות האוכלוסייה האחרת, וכתוצאה מכך היו עלילות דם, רדיפות ופגיעות גופניות בשנים 1869, 1870 ו- 1882.

בשת 1865 קמה בקרב הקהילה עדה אשכנזית בחסות אוסטרית-הונגרית. בעקבות המתיחות בין אשכנזים לספרדים התפלגה הקהילה בשנת 1871. פלג אחד היה בראשות בכור אגיון והאחר בראשות משפחת די-מנשה. בשנת 1878 שבו והתאחדו שתי העדות לקהילה אחת. ב- 1915 התיישבו באלכסנדריה מקצת מ- 11,000 היהודים שגורשו מארץ-ישראל בידי השלטונות העות'מניים.

ועד הקהילה הראשון במצרים הוקם בשנת 1840, ביוזמת משה מונטיפיורי. ב- 1854 נוסחו תקנות שהפרידו בין ענייני הדת שבסמכות הרב לבין העניינים החילוניים. ב- 1872 תוקנו תקנות לבחירת הרב באספת משלמי המסים, במועצת הקהילה נקבעו 36 חברים ומתוכם הוועד בן 12 חברים.

בית העלמין היהודי קודש ב- 1865, ב- 1908 קודש בית עלמין נוסף. בית-חולים יהודי פעל מ- 1872 עד 1882. ב- 1891 נחנך בית-חולים בידי הברון בכור די-מנשה, ראש הקהילה. ב- 1930 נוסד בית-חולים בשכונת ספורטינג.

בין המוסדות לעזרה הדדית היו: "מוהר הבתולות" לצעירות נזקקות (פעל מ- 1863) , "גמילות- חסדים" (כנראה מ- 1885) חברת "עמלי תורה" (1847) לייסוד תלמוד-תורה והזנת התלמידים, ב- 1903 נוסד "צדקה בסתר", "ביקור חולים" ב- 1909. "אגודת יוצאי קורפו" נוסדה ב- 1913, "איחוד היהודים המזרחיים" ב- 1916, אגודת עזרה יהודית אשכנזית "נצח ישראל" ב- 1920 הוקמה בידי היהודים מארץ-ישראל.

כמו-כן פעלו אגודת צעירים משכילים "אחוה", שנוסדה ב- 1907 להפצת השכלה עברית; חברת "צפנת פענח" ללימוד עברית; ועד לסיוע לפליטים היהודים מארץ-ישראל (1915) והאגודה האנגלית-היהודית שעסקה בחינוך.

בית-הספר המודרני הראשון נפתח ב- 1840 בידי משה מונטיפיורי, אדולף כרמיה ושלמה מונק. ב- 1854 נוסדו תלמודי תורה. ב- 1862 הוקם בית הספר הראשון לבנות במצרים. ב- 1865 הקימו בכור ויצחק אגיון תלמוד-תורה, שפת ההוראה הייתה איטלקית. ב- 1885 הוקם בית ספר פרטי חילוני בידי הברון יעקב די-מנשה, ב- 1892 הוקם אגף לבנות. ב- 1911 פתחו "הבונים החופשיים" בית ספר בבית הכנסת זרדאל, ב- 1919 נפתח בית ספר "דה-לה פרגולה" (לשעבר "התקווה"). בשהת 1893 פתחה לשכת "בני-ברית" על שם אליהו הנביא בתי ספר. ב- 1897 נחנכו בתי הספר של "אליאנס" לבנים ולבנות. וב- 1936 נפתח בית ספר בשכונת קונסיזאר.

בין בתי הכנסת היו: בית הכנסת העתיק על-שם אליהו הנביא, שנהרס בידי נפוליאון ונבנה מחדש ב- 1850; בית כנסת "עזוז", שנהרס ב- 1853 ונבנה מחדש, בית הכנסת זרדאל נבנה ב1381-, בשנת 1880 נהרס ונבנה מחדש; בית הכנסת מנשה נבנה בידי הברון יעקב די-מנשה ב- 1863; בית כנסת גרין נפתח ב- 1909 בשכונת מחרם ביי; בית כנסת "ששון" נחנך ב- 1910 בשכונת גלימנופולו; בית הכנסת אליהו חזן בשכונת קליאופטרה; בית הכנסת "קסטרו" נבנה ב- 1920 במחרם ביי; בית הכנסת "שערי תפילה" בשכונת קמפ דה-צזאר נחנך ב- 1922. משנת 1996 פועל בעיר בית כנסת אחד.

בין הרבנים בעלי ספרי פרשנות והלכה נודעו רבני משפחת ישראל (1830-1730), שלמה חזן (1871-1863); ישראל משה חזן (1875-1863) שבא מקורפו; נתן עמרם (1871-1863); בכור אליהו חזן (1908-1888); רפאל די לה פרגולה (1923-1910).

ב- 1862 וב- 1873 הוקמו בתי דפוס עבריים. כתבי עת ועתונים שיצאו לאור באלכסנדריה היו: "אלחקיקה" (האמת) בערבית ב- 1880; ב- 1901 הודפס Le Messager Sioniste ונקרא מ- 1902 "מבשרת ציון"; לה ב'ארה (La Vara, "המקל") בלאדינו ובכתב רש"י (1908-1905); Revue Israelite d’Egypte, (1918-1912); La Voix Juive, שנטה לציונות הרוויזיוניסטית (1934- 1931), ושינה שמו ל- Notre Voix; ב1936- יצא La Tribune Juive.

יוסף מרקו ברוך, מחולל התנועה הציונית במצרים, הקים אגודה ציונית באלכסנדריה כנראה ב- 1896, ב- 1898 הוקמה אגודה ציונית בידי צ'ארלס בוגדאדלי. ב- 1901 הוקם סניף לאגודה הציונית הקהירית "בר-כוכבא". אגודות ציוניות אחרות היו: "תקוות ציון" ב- 1904, "פועלי ציון" ב- 1906, "בני ציון" בשנים 1908-1906, "צעירי ציון" בשנים 1907 - 1912 ועוד.

בין הפליטים מארץ-ישראל היו סופרים, ומחנכים, הם שהחלו ב- 1915 בהוראת השפה העברית ותולדות עם ישראל. הוקם ועד שהפעיל מחנות, ועדות לחינוך ולרפואה ובית ספר עברי בהנהלת ד"ר חיים בוגרשוב, ויזם עם ז'בוטינסקי וטרומפלדור הקמת גדוד נהגי הפרידות "ציון". איחוד הנוער היהודי (1923) אירגן פעילות ספרותית ציונית, אגודה למחקרים בהיסטוריה היהודית קמה ב- 1925 כמו-כן פעלו "חוג הנוער היהודי" (1930), "המועדון העברי", "ויצ"ו", "ברית טרומפלדור", אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים (1935-1925), "נוער ציוני" "התחייה" ותנועות-הנוער "צופי-מכבי" ו"חשמונאים".

בשנת 1918 התארגן ועד למען ארץ-ישראל שגייס תרומות להסתדרות הציונית ולקרן היסוד. משנת 1924 פעלה קק"ל בעיר באמצעות רשת של תאים בשכונות היהודיות.

יהודים היו מעורבים גם בפעילות הפוליטית הלאומית המצרית. יוסף רוזנטל ייסד ב- 1920 את המפלגה הקומוניסטית המצרית בשם "המפלגה הסוציאליסטית".

בשנת 1942 נמלטו יהודי אלכסנדריה לקהיר מחשש להתקדמות הצבא הגרמני במדבר המערבי. בעקבות זאת החלה פעילות חשאית לעלייה, ביזמת שליחים של המוסדות הציוניים בארץ- ישראל. במהומות שפרצו ב- 1945, בעקבות הסתה, נשרפו בתי כנסת.

בשנת 1948 נעצרו יהודים והוחרם רכושם של אלה שרצו לעזוב. בשנים 1954-1949 עלו מרבית יהודי אלכסנדריה לישראל.