קהילת יהודי ונציה
ונציה
בירת הרפובליקה הוונציאנית מן המאה ה-10 עד 1797, מ- 1866 עיר באיטליה.
המסמכים הקדומים ביותר המקשרים את ונציה עם יהודים הם מהשנים 945, 992, כאשר הסנאט של ונציה אסר על קברניטים המפליגים לארצות המזרח ומשם להוביל יהודים בספינותיהם.
רובע יהודי בונציה נזכר לראשונה ב-1090. אחרי המאה ה-13 החלה הגירה לונציה של יהודים מן המזרח הקרוב ומגרמניה. הם לא הורשו להתגורר בעיר עצמה אלא באי הסמוך ספינאלונגה.
ב-1366 הותר ליהודים להתיישב בעיר ולעסוק במתן הלוואות בריבית של %10- %20. בגלל מחלוקת עם מתחריהם הנוצרים בשנות ה-90 - נאלצו שוב לחזור לאי. באותו הזמן גם חוייבו היהודים לענוד סימן זהוי - טלאי צהוב, ואחר כך בכובע צהוב או אדום. גברה הסתת הנזירים והיו מקרים של עלילת- דם. ב-1480 הייתה עלילת דם שהביאה למותם של שלושה יהודים, וב- 1506 נסקל יהודי הונגרי למוות על-ידי ההמון.
גירוש ספרד (1492) ופורטוגאל (1497) הביא נחשול של פליטים יהודים לונציה, ובתוכם היה דון יצחק אברבנאל; הוא עשה בוונציה את שנות חייו האחרונות.
מנהיג הקהילה היהודית בונציה, ובמידה רבה גם מייסדה, היה הבנקאי אשר משולם. ב-1516 נצטוו היהודים עבור לרובע נפרד הרחק ממרכז העיר, הרובע נקרא על-שם בית-היציקה שבו, "גיטו" באיטלקית. כעבור 25 שנה רוכזו יהודי המזרח ב"גיטו" שני וב- 1633 הוקם "גיטו" שלישי ליהודים מארצות המערב.
בינתיים הפך הגיטו לשם נרדף לריכוז יהודי סגור.
צווי-גירוש נגד היהודים הוצאו בשנים 1527 ו-1571 אך לא יצאו אל הפועל. במאות 18-17 הושמעו איומים נגד הקהילה אבל אז כבר ידעו את חשיבות היהודים בחיי המסחר הבין- לאומי. האנוסים נהנו גם הם ממידה ניכרת של חרות, משום שהשלטון לא היה מעוניין בגידול כוחה של האינקוויזיציה.
בגלל מחלוקת בין שני בתי-דפוס גזר האפיפיור ב-1553 על שריפת התלמוד בכיכרות העיר וב- 1566 אסר הסנאט הדפסת ספרים עבריים בעיר. אך למעשה המשיכו מדפיסים (דוגמת ג'ובאני די גארה, "יורשו" של דניאל בומברג, ובית הדפוס של משפחת פואה) לפרסם חיבורים חשובים עוד מאות בשנים.
ב- 1552 ישבו בוונציה 900 יהודים, רובם סוחרים ולא מעטים מהם בשותפות עם נוצרים. כעבור מאה שנה הגיע מספרם ל- 4,800. אך בגלל המלחמה עם טורקיה וההגירה לליוורנו ולמרכזים אחרים הצטמקה הקהילה, ותקנות חדשות ב-1777 הביאו רבים עד פת לחם. העיסוק העיקרי נעשה מסחר בסמרטוטים ובחפצים משומשים.
ב- 1797 כבשו הצרפתים את ונציה, חומות הגיטו נפלו, ההגבלות בוטלו ולא נתחדשו גם כשעברה העיר באותה השנה לשלטון אוסטריה. חילופי השלטון השפיעו על היהודים. במהפכת 1848-49 עמד בראש ממשלת ונציה דניאל מאנין, ממוצא יהודי, ושניים משריו היו יהודים. רק עם הסיפוח לממלכת איטליה העצמאית הושוו זכויות היהודים בוונציה לזכויות שאר אזרחי העיר. עם זאת לא חל שיפור במעמד הקהילה, וב-1931 עמדה על 1,814 נפש.
ונציה היתה עשירה בדמויות מרתקות בתולדות עם ישראל. ב-1530 נפגשו בה דוד הראובני ושלמה מולכו; ב-1544 נאסרה בוונציה דונה גראסיה מנדס ושוחררה בהתערבות דון יוסף נשיא, לימים הדוכס של נאכסוס; ב-1574 נתקבל בכבוד-מלכים שלמה אשכנזי, ציר קושטא בוונציה. יד-ימינו של שבתאי צבי, נתן העזתי, ביקר בעיר וביקש לעשות נפשות למורו ורבו.
אחת האגודות החשובות בקהילה היתה "חברת פדיון שבויים", ופעלה בעיקר כלפי מסדר אבירי מאלטה.
בין רבני העיר וחכמיה היו אריה מודינה, רודריגו מנדס דה סילבה, שמואל אבוהב, משה זכות, המשוררת שרה סולם ודוד נייטו, לימים רב קהילת הספרדים בלונדון. הוקמו בתי-כנסת מפוארים, והיו מוקד משיכה גם ללא-יהודים. נפתחו ישיבות רבות.
בין הרופאים היהודיים בוונציה היו אליהו דל מדיגו, יעקב מאנטינו (לימים רופאו האישי של האפיפיור פאולוס ה-3), ואליהו חלפן.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בונציה כאלפיים יהודים.
תקופת השואה
בין נובמבר 1943 לאוגוסט 1944 שלחו הנאצים 205 מיהודי הגיטו למחנות-ההשמדה; בין המגורשים היה הרב הראשי אדולפו אוטולנגי ו- 20 זקנים מבית-החולים היהודי. בתום המלחמה נמצאו בוונציה 1,050 יהודים, רובם באיזור מסטרה, על החוף.
ב-1965 התגוררו בעיר 844 יהודים - כשני אחוזים באוכלוסיית ונציה.
בירת הרפובליקה הוונציאנית מן המאה ה-10 עד 1797, מ- 1866 עיר באיטליה.
המסמכים הקדומים ביותר המקשרים את ונציה עם יהודים הם מהשנים 945, 992, כאשר הסנאט של ונציה אסר על קברניטים המפליגים לארצות המזרח ומשם להוביל יהודים בספינותיהם.
רובע יהודי בונציה נזכר לראשונה ב-1090. אחרי המאה ה-13 החלה הגירה לונציה של יהודים מן המזרח הקרוב ומגרמניה. הם לא הורשו להתגורר בעיר עצמה אלא באי הסמוך ספינאלונגה.
ב-1366 הותר ליהודים להתיישב בעיר ולעסוק במתן הלוואות בריבית של %10- %20. בגלל מחלוקת עם מתחריהם הנוצרים בשנות ה-90 - נאלצו שוב לחזור לאי. באותו הזמן גם חוייבו היהודים לענוד סימן זהוי - טלאי צהוב, ואחר כך בכובע צהוב או אדום. גברה הסתת הנזירים והיו מקרים של עלילת- דם. ב-1480 הייתה עלילת דם שהביאה למותם של שלושה יהודים, וב- 1506 נסקל יהודי הונגרי למוות על-ידי ההמון.
גירוש ספרד (1492) ופורטוגאל (1497) הביא נחשול של פליטים יהודים לונציה, ובתוכם היה דון יצחק אברבנאל; הוא עשה בוונציה את שנות חייו האחרונות.
מנהיג הקהילה היהודית בונציה, ובמידה רבה גם מייסדה, היה הבנקאי אשר משולם. ב-1516 נצטוו היהודים עבור לרובע נפרד הרחק ממרכז העיר, הרובע נקרא על-שם בית-היציקה שבו, "גיטו" באיטלקית. כעבור 25 שנה רוכזו יהודי המזרח ב"גיטו" שני וב- 1633 הוקם "גיטו" שלישי ליהודים מארצות המערב.
בינתיים הפך הגיטו לשם נרדף לריכוז יהודי סגור.
צווי-גירוש נגד היהודים הוצאו בשנים 1527 ו-1571 אך לא יצאו אל הפועל. במאות 18-17 הושמעו איומים נגד הקהילה אבל אז כבר ידעו את חשיבות היהודים בחיי המסחר הבין- לאומי. האנוסים נהנו גם הם ממידה ניכרת של חרות, משום שהשלטון לא היה מעוניין בגידול כוחה של האינקוויזיציה.
בגלל מחלוקת בין שני בתי-דפוס גזר האפיפיור ב-1553 על שריפת התלמוד בכיכרות העיר וב- 1566 אסר הסנאט הדפסת ספרים עבריים בעיר. אך למעשה המשיכו מדפיסים (דוגמת ג'ובאני די גארה, "יורשו" של דניאל בומברג, ובית הדפוס של משפחת פואה) לפרסם חיבורים חשובים עוד מאות בשנים.
ב- 1552 ישבו בוונציה 900 יהודים, רובם סוחרים ולא מעטים מהם בשותפות עם נוצרים. כעבור מאה שנה הגיע מספרם ל- 4,800. אך בגלל המלחמה עם טורקיה וההגירה לליוורנו ולמרכזים אחרים הצטמקה הקהילה, ותקנות חדשות ב-1777 הביאו רבים עד פת לחם. העיסוק העיקרי נעשה מסחר בסמרטוטים ובחפצים משומשים.
ב- 1797 כבשו הצרפתים את ונציה, חומות הגיטו נפלו, ההגבלות בוטלו ולא נתחדשו גם כשעברה העיר באותה השנה לשלטון אוסטריה. חילופי השלטון השפיעו על היהודים. במהפכת 1848-49 עמד בראש ממשלת ונציה דניאל מאנין, ממוצא יהודי, ושניים משריו היו יהודים. רק עם הסיפוח לממלכת איטליה העצמאית הושוו זכויות היהודים בוונציה לזכויות שאר אזרחי העיר. עם זאת לא חל שיפור במעמד הקהילה, וב-1931 עמדה על 1,814 נפש.
ונציה היתה עשירה בדמויות מרתקות בתולדות עם ישראל. ב-1530 נפגשו בה דוד הראובני ושלמה מולכו; ב-1544 נאסרה בוונציה דונה גראסיה מנדס ושוחררה בהתערבות דון יוסף נשיא, לימים הדוכס של נאכסוס; ב-1574 נתקבל בכבוד-מלכים שלמה אשכנזי, ציר קושטא בוונציה. יד-ימינו של שבתאי צבי, נתן העזתי, ביקר בעיר וביקש לעשות נפשות למורו ורבו.
אחת האגודות החשובות בקהילה היתה "חברת פדיון שבויים", ופעלה בעיקר כלפי מסדר אבירי מאלטה.
בין רבני העיר וחכמיה היו אריה מודינה, רודריגו מנדס דה סילבה, שמואל אבוהב, משה זכות, המשוררת שרה סולם ודוד נייטו, לימים רב קהילת הספרדים בלונדון. הוקמו בתי-כנסת מפוארים, והיו מוקד משיכה גם ללא-יהודים. נפתחו ישיבות רבות.
בין הרופאים היהודיים בוונציה היו אליהו דל מדיגו, יעקב מאנטינו (לימים רופאו האישי של האפיפיור פאולוס ה-3), ואליהו חלפן.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בונציה כאלפיים יהודים.
תקופת השואה
בין נובמבר 1943 לאוגוסט 1944 שלחו הנאצים 205 מיהודי הגיטו למחנות-ההשמדה; בין המגורשים היה הרב הראשי אדולפו אוטולנגי ו- 20 זקנים מבית-החולים היהודי. בתום המלחמה נמצאו בוונציה 1,050 יהודים, רובם באיזור מסטרה, על החוף.
ב-1965 התגוררו בעיר 844 יהודים - כשני אחוזים באוכלוסיית ונציה.