קהילת יהודי גאליפולי

אברהם מיגל קרדוזו (1626-1706), ממנהיגי התנועה השבתאית. נולד בספרד למשפחת אנוסים, ומשם עבר ב-1648 לוונציה, איטליה ועבד שם כרופא. בשנת 1659 תקפו אותו ספקות דתיים ובשנת 1659 יצא לקהיר, מצרים, שם בילה חמש שנים בלימוד תורת קבלה הלוריאנית. בשנת 1664 התיישב בטריפולי, נשאר במקום במשך עשר שנים והתקבל שם כמנהיג דתי. בטריפולי הוא גם חווה התגלויות דרך חזיונות וחלומות. כאשר הגיעה הידיעה של הופעתו של שבתאי צבי, הפך קרדוזו לחסיד נלהב של משיח השקר וכתב בהרחבה לטובת טענותיו, ובכלל זה ספרו "בוקר אברהם" שהושלם בטריפולי. כשגורש מטריפולי ב-1673, הוא עבר לתוניס, אלא שגם שם הוא נרדף ולכן עבר לליוורנו, איטליה, ואז לסמירנה (היום איזמיר, בטורקיה).
בסמירנה הוא היה פעיל במרכז החוג השבתאי ושם גם החל לראות את עצמו כמשיח בן יוסף, עובדה שהובילה לגירושו ב-1681. בהמשך הוא חי בגליפולי, קושתא (איסטנבול) (1686-1696), רודוסטו, כרתים, ולבסוף אלכסנדריה שבמצרים, שם נרצח במריבה משפחתית על ידי אחיינו. המקוריות של כתביו קנו לו חסידים ומתנגדים במדינות רבות.

Isak Varon (1884- 1962), composer, songwriter, and businessman, born in Gallipoli (Gelibolu), Turkey (then part of the Ottoman Empire). He moved to Salonika and studied law. Subsequently he worked as a clerk in Kavala, Greece, and in Salonika, before resettling in Istanbul. He later returned to Salonika where he became a successful manager of Pathé, Polydor, and His Master’s Voice record companies. Again in Istanbul, he worked for various insurance companies as well as studio/stage manager for the Turkish music section of the Gramophone company. However, he dedicated his energies to the study of classical Turkish music and Jewish vocal music. Varon learned playing the kanun (a prominent musical instrument of the Turkish classical music) and became a composer and performer of songs with Hebrew and Turkish lyrics. During his career he composed at least sixty instrumental and vocal songs including Yegah, Kürdȋli Hicazkar, Hüseynî Türk Aksağı, Sultani Yegẩh and Şedaraban. Varon died in Istanbul.

איסטאנבול Istanbul

(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)

עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.


ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.

בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.

את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.

בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.

השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.

במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.

בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.

ציוני דרך בתולדות יהודי תורכיה

1923 | אבי האומה התורכית

מלחמת העולם הראשונה בישרה את תום עידן האימפריות הגדולות – האימפריה הצארית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העותמנית התורכית הכבירה, שהשתרעה בתקופות שונות מדרום-מזרח אירופה ועד צפון אפריקה. קריסתו של הענק הטורקי והתפוררותה של האימפריה היו כר פורה לאנדרלמוסיה ולחיכוכים בין בני קבוצות אתניות רבות ושונות, בעיקר בין היוונים לתורכים.

ב-24 ביולי 1923 התכנסו בעיר לוזאן שבשווייץ נציגי התורכים, הבריטים, האנגלים, האיטלקים והיוונים כדי להרכיב מחדש את הפאזל של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העותמנית. הסכם לוזאן קבע את גבולותיה של תורכיה המודרנית, שהפכה מאימפריה עם צביון דתי-מסורתי למדינה דמוקרטית, חילונית ולאומית.

בהנהגתו של השליט החדש, מוסטפא כמאל המכונה אטאטורק ("אבי התורכים"), עברה תורכיה תהליך אגרסיבי של מודרניזציה וחילון. מוסד הח'ליפות, התואר פאשה, המדרסות (בתי-ספר מוסלמיים) והשריעה (ההלכה המוסלמית) – כולם בוטלו והיו לנחלת העבר. אטאטורק דגל בהומוגניות אתנית, ולכן נערכו במסגרת "הסכם לוזאן" חילופי אוכלוסין המוניים בין יוון לתורכיה, שבמסגרתם נעקרו מבתיהם כ-2 מיליון תורכים ויוונים.

לפי ההסכם, השלטון הטורקי נדרש להעניק למיעוטים את הזכות לשמר את תרבותם. אטאטורק, יש לציין, לא התרשם: הוא אסר על חשיפת סממנים דתיים בשטחים ציבוריים והגביל בין היתר את לימוד העברית בבתי-הספר. למרות זאת, רבים מיהודי תורכיה הזדהו עם הגל הפטריוטי ששטף את המדינה וויתרו על המאפיינים שעיצבו את זכויותיהם כמיעוט.


1926 | נסיכי הגאות והשפל

שגריר ארצות-הברית באיסטנבול, ביי רנדל, היטיב לתאר את מצב היהודים בראשית שלטונות של אטאטורק. "בתקופה העותמנית", כתב, "היהודים אמנם הצליחו להשיג זכויות פוליטיות בסיסיות, אבל הנטייה הכללית היתה להתייחס אליהם כאל אחת הקבוצות הנחותות באימפריה. עם הקמתה של תורכיה המודרנית כבשו היהודים לעצמם מקום בכל ענפי החיים הטורקיים: כסוחרים בבורסה, כבנקאים, כבעלי מקצועות חופשיים, כפקידים, ואפילו התברגו לעמדות מרכזיות באיגודים המקצועיים". עם זאת, היסטוריונים מציינים את שנת 1926 כתום עידן הגאות של יהודי תורכיה ותחילתו של עידן השפל, ששיאו היה במלחמת העולם השנייה.

כמו כל מדינה בעיצומה של מלחמה, קל וחומר מלחמת עולם, גם תורכיה הניטרלית נזקקה למזומנים. לצורך כך הטילו שלטונות תורכיה מס דיפרנציאלי על אוכלוסייתה – מס שלא נגבה בהתאם להכנסתו של האזרח, אלא על בסיס מוצאו. מוסלמים שילמו פחות, ואילו בני קבוצות אתניות אחרות – ובראשם היהודים – שילמו יותר. הרבה יותר.

המס הכביד מאוד על היהודים והאיץ את הגירתם מהמדינה, מה גם שהעיתונות התורכית של אותם ימים הייתה פרו-גרמנחת, וטענה כי בעורקיהם של היהודים זורם "דם זר" ושהם "תורכים רק בשמם". גילויי האנטישמיות לא איחרו לבוא. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה העניקה תורכיה מקלט למספר קטן של פליטים יהודים. יחד עם זאת, שלטונות תורכיה, בלחץ ממשלת בריטניה, אילצו את אונייה "סטרומה" שעל סיפונה מעל 750 יהודים שקיוו להגיע אל ארץ ישראל ולהיחלץ מרדיפות, לשוב אל רומניה. בדרכה חזרה טורפדה האונייה ע"י צוללת סובייטית בים השחור עם מותם של כל הנוסעים, למעט ניצול אחד.

עם תום המלחמה, כשהיה ברור לכל שמדינות הציר עומדות בפני תבוסה, בוטל המס המפלה והחובות שנותרו נמחקו.


1948 | אנו מכריזים בזאת!

בשנת 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל וממשלת תורכיה הכריזה על הרחבה נוספת של חופש הדת. כ-35 אלף יהודים עלו מתורכיה באותה שנה; ילדיהם של היהודים שנותרו בה הורשו ללמוד עברית בסיסית באחד מחמשת בתי-הספר היהודיים באיסטנבול (הוראת המקצועות הכלליים התבצעה עדיין בשפה התורכית בלבד).

באותן שנים התרחב מעגל התרבות היהודית בתורכיה, ובין היתר ראו בה אור שלושה כתבי-עת יהודיים. שניים מהם – "שלום" ו"לה ורה לוז" – הודפסו בלדינו, והשלישי, "המנורה", יצא לאור בחסות הארגון בני-ברית והופץ בשלוש שפות: עברית, צרפתית ולדינו. אלה היו גם שנות פעילותם בתורכיה של המשורר היהודי יוסף חביב, שהרבה לכתוב על תהילתה של איסטנבול, ושל אברהם גלנטי – פובליציסט, היסטוריון וחוקר פורה, שחיבר ספרים רבים על יהדות תורכיה.

יהודי תורכיה הותירו חותם גם על האמנות הפלסטית במדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הזמין אטאטורק את המורה לציור ליאופולד לוי לעמוד בראש האקדמיה לאמנות של איסטנבול. לוי, אשר דגל במורשת האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם האירופיים, הפיח חיים בעולם האמנות הרדום של איסטנבול, וגדולי הציור התורכים חבים לו על כך חוב גדול.

גם מצבם הכלכלי של היהודים השתפר להפליא בהשוואה למצבם בימי מלחמת העולם השנייה. רבים מהם עסקו במסחר ואמנות, כיהנו כפקידים ממשלתיים ועסקו במקצועות חופשיים שונים. בשנות ה-1950 וה-1960 חיו יהודי תורכיה עם שכניהם בשלום, למעט התפרצויות אנטישמיות מעטות אחרי נצחונה של ישראל על מדינות ערב במלחמת ששת-הימים (1967).



1970 | דרוש: מחיה שפה

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חיו בתורכיה 30–35 אלף יהודים, רובם באיסטנבול. 95% מהם היו צאצאיהם של מגורשי ספרד, והשאר בני יהודים שהיגרו מפולין ומאוסטריה במאות ה-17 וה-18.

היהודים ממוצא אוסטרי, שנחשבו לשכבת העלית של הקהילה, ייסדו בין השאר את בית-הכנסת הגדול באיסטנבול, אשר נודע בשם "בית-הכנסת האוסטרי". הקהילה הספרדית חנכה בשנת 1951 בית-כנסת מפורסם אחר באיסטנבול, נווה-שלום, שהיה לימים לזירתו של מעשה נורא: בשנת 1986 חדרו אליו שני מחבלים שהתחזו לעיתונאים ורצחו 22 מתפללים.

נשמת אפה של הקהילה היהודית הספרדית היתה במשך מאות שנים שפת הלדינו, אך לא לעולם חוסן. אף שבשנת 1927 הכריזו 84% מיהודי תורכיה כי הלדינו היא שפת אמם, בסקר שנערך בשנת 1955 ירד מספרם ל-64% – ואילו בראיון לעיתון "ישראל היום", שהתקיים בשנת 2013, סיפר הסופר היהודי-טורקי מריו לוי כי בנותיו התאומות, אז בנות 25, אינן יודעות מלה בלדינו. נכון לשנת 2015, תרבות הלדינו בתורכיה הולכת ונמוגה.



2015 | יחסים קשים

בשנת 2014 חיו בתורכיה כ-17 אלף יהודים, רובם באיסטנבול ומקצתם (כ-2,000 איש) באיזמיר ובערי שדה שונות. רבים מיהודי תורכיה שומרים על גחלת המסורת היהודית. באותה שנה באיסטנבול פעלו 16 בתי-כנסת וכן בית-עלמין מטופח, הנשמר בקפידה מפני התנכלויות למיניהן.

לנוכח היחסים הקשים בין ישראל ותורכיה בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד מאז התפרצות "פרשת המרמרה" (2010) והחזרת השגריר הטורקי מישראל, התגברה תופעת האנטישמיות במדינה. היהודים דיווחו על חשש הולך וגובר להלך ברחובות עם סממנים המעידים על מוצאם היהודי, ורבים מהם עזבו את תורכיה, בעיקר לארצות-הברית ולאירופה.

אלכסנדרופוליס ALEXANDRUPOLIS


עיר בחבל טראקיה (TRAKIA), מזרח יוון.

העיר סמוכה לגבול הטורקי. אין ברשותנו מידע על ראשית הקהילה היהודית במקום ועל התפתחותה.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היו באלכסנדרופוליס 165 יהודים.


תקופת השואה

במרץ 1941, עם כבוש האיזור על ידי הגרמנים והעברתו לשליטת בולגריה בת בריתם, הוחלו חוקי הגזע על היהודים ובאוגוסט 1942 נשללו כל זכויותיהם האזרחיות.

היהודים חוייבו למסור את רכושם לבנק הלאומי הבולגרי. באותה עת היו בעיר 150 יהודים והם סבלו רעב.

בפברואר 1943 החליטו השלטונות לרכז את יהודי טראקיה בשלושה מחנות זמניים. נסיונות למנוע את ביצוע ההחלטה, שנעשו במרץ 1943 בסאלוניקי וכללו פנייה לד"ר מרטן, המושל הצבאי הגרמני, לא הועילו. עקב השתדלות של יהודים בולגרים אצל הנונציוס נמנע מעצרם של יהודים נתיני ספרד, איטליה וטורקיה ושל נערות יהודיות שלמדו בפנימיה קאתולית. אולם שאר היהודים נשלחו מהמחנות הזמניים למחנה ריכוז בבולגריה וממנו לנמל לום (LOM) שעל הנהר דנובה, בדרך לוינה. גורלם אינו ידוע.

לאחר המלחמה חזרו לאלכסנדרופוליס רק יהודים ספורים.