אהרון בן בטש
Aaron Ben Batash (?–1465) scholar, writer and vizier of Morocco, born in Spain. Ben Batash moved to Morocco apparently on account of the Inquisition in his native country. Settling in Fez he became banker and adviser to Sultan Abdel al-Haqq and was subsequently elevated to the post of vizier.
As a result of Aaron’s influence, Saul ben Batash, a close relative, was appointed chief of the police and director of the sultan’s palace. Aaron imposed heavy taxes on the population and was accused by the Muslim leaders of using the money to support the impoverished Jews of the town, many of whom like himself had been obliged to flee from Spain. In consequence the Muslim leaders incited the mob to attack the Jewish quarter. The sultan and the vizier were both assassinated.
בטש
(שם משפחה)שם משפחה זה נגזר מתכונה אישית או כינוי. בטש היא מילה ערבית שפירושה "אלים" ומשמשת כינוי לאדם הלוקח דברים בכח. שם זה היה נפוץ בקרב יהודים ומוסלמים בצפון אפריקה והוא מתועד במצבה של ה"איש הקדוש" סידי בטש", בשבט זערס, הסמוך לרבט, מרוקו. במאה ה-19, בטש מתועד כשם משפחה יהודי עם הרב שמעיה בטש ממקנס, מרוקו.
ספרד
(מקום)711 | תור הזהב
ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.
915 | בין מדע לאמונה
ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.
1141 | פינת יהודה הלוי
בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.
1267 | ויכוח ברצלונה
בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.
1391 | אל קנ"א ונוקם
בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.
1492 | גירוש ספרד
בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.
1868 | אפס, אפעס
אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.
1942 | זמן שואה
מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".
2014 | ואלה שמות
ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.
פס, פאס
(מקום)פס, פאס, פז Fez
בערבית: فاس
עיר בצפון מערב מרוקו, בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון.
פס הייתה מטרופולין יהודי כמעט ללא הפסקה מימי ייסוד העיר בראשית המאה התשיעית ועד אמצע המאה ה- 17, פרט לתקופת שלטון שושלת אל-מוחדון (1248-1145) שבה כמעט נכחדה הקהילה. היהודים הגיעו לפס מאנדלוסיה עם המשפחות המוסלמיות הראשונות; מיד עם הגיעם נעשו לקהילה מכובדת ובעלת השפעה בעיר. בפס ישבה שמנה וסלתה של יהדות מרוקו, הן מבני התושבים והן ממגורשי ספרד, בעיר התרכזו מנהיגי העם, החכמים והסופרים עד המאה ה- 19. היהודים התגוררו ברובע משלהם (אל-פנדק אל-יהודי), ובהשפעתם נעשתה פס למרכז מסחרי חשוב.
בשנת 979, אחרי שהעיר נכבשה בידי גולוגין-יוסף הברברי, הוגלו יהודי פס לאשיר שבאלג'יריה. למן המאה העשירית ועד שנות ה- 30 של המאה ה- 11 היו יהודי פס נתונים בקשיים ופורענויות בגלל קרבות על השליטה בעיר בין בני אומיה הספרדים בקורדובה לבין האדריסים מושלי מרוקו, ולאחר הדחתם - קרבות עם שושלת בני זירי ושבטי הזנאתה הברברים. ב- 1032 נפלה פס בידי הברברים, וכ- 6,000 יהודים נהרגו מידיהם ברובע היהודי.
באמצע המאה ה- 11 הייתה פס הקהילה הגדולה ביותר במרוקו ורוב תושבי העיר היו יהודים. הם גרו כולם ליד המסגד המפורסם על שם אנשי קירואן וב- 1134 נאלצו לפנותם לשם הרחבת המסגד, אך בהתערבות שני הרופאים היהודים ששרתו בחצר המלך שולמו להם פיצויים. בשנת 1146 וב- 1147 היו פרעות ויהודים אולצו על-ידי המוחדון להתאסלם.
בשנת 1244 נכבשה פס בידי שושלת האלמורבידים, ויחסם ליהודים היה טוב. אולם ב- 1438, בגלל התעוררות דתית מוסלמית בעיר, אולצו היהודים לעבור ולהתגורר בשכונה מיוחדת, הראשונה מסוגה במרוקו, השכונה נקראה "מלאח" משום שהוקמה על ביצת מלח. ב- 1465 נערך טבח ביהודים, והקהילה התאוששה רק אחרי 1492, כשהחלו לבוא אליה מגורשי ספרד.
בימי השריפים הסעדים, במחצית השנייה של המאה ה- 16, איבדה פס את חשיבותה הפוליטית והכלכלית, ובעקבות זאת עזבו יהודים עשירים את העיר. באותה התקופה הועסקו יהודים בתפקידים שונים בחצר המלך; נודעו בני משפחת רותי.
באמצע המאה ה- 17 הועברו לפס 1,300 משפחות יהודיות עשירות מהעיר דילה והם הביאו לשנוי באופייה הספרדי של הקהילה. בשנת 1790 הרס המלך מולאי יזיד (1799-1790) את בתי הכנסת וגירש את היהודים מהעיר. רק ב- 1792 הותר להם לשוב, אך מספר היהודים שבאו היה קטן. ב- 1820 פשט שבט ודאיא על המלאח ושדד רכוש של יהודים.
כשבועיים לאחר הקמת הפרוטקטורט הצרפתי (1912) פרצה מרידה בפס, הקהילה היהודית שמנתה 12,000 נפש הותקפה, ורכושה הועלה באש. כ- 60 יהודים נהרגו. השלטונות הצרפתיים החרימו את נשקם של היהודים.
מ- 1925 החלו היהודים להתגורר בחלק החדש של פס. במפקד 1931 נימנו בפס 10,496 יהודים. רק העניים נשארו במלאח. בתקופת שלטון וישי (1943-1940) נרשמו התנפלויות על יהודים. ב- 1947 היו בקהילה 22,484 יהודים, מספר זה כולל את אלה שישבו בסביבות העיר. ב- 1951, לאחר עלייה לישראל, נותרו 12,648. רוב היהודים עלו לישראל ומיעוטם היגרו לקנדה ולצרפת. בשנות ה- 60 התחסלה הקהילה.
חיי הקהילה
הפעילות הרוחנית והדתית הענפה שהייתה בקרב הקהילה היהודית בפס עשתה את העיר לאחד המרכזים היהודיים החשובים במרוקו. בין אנשי רוח מפורסמים במאות ה- 9 וה- 10 היו יהודה בן-קוריש, הקראי הראשון שבא לפס והיה בלשן ופייטן; ר' דונש בן-לברט הפייטן ור' יהודה חייג' מראשוני המדקדקים. הרמב"ם בא לפס עם משפחתו בשנים 1160-1159, הרב יצחק בן-יעקב אלפסי (הרי"ף), שנולד בפס ב- 1031, הנציח את שמה בעולם היהודי.
מאז שהגיעו לפס מגורשי ספרד (1492) הם שהחזיקו במשרת נגיד הקהילה. הם הקימו ישיבות ובראשן עמדו אישים כמו נחמן בן-סונבל, שמואל חאג'ז, יהודה עוזיאל ושאול סררו (במאות ה- 16 וה- 17) ויהודה חיים בן-עטר (במאה ה- 18). דייניה המפורסמים של פס פעלו גם בקרב קהילות אחרות במרוקו. רבנים מפס יצאו ללמד בקהילות אחרות בחו"ל. משפחות מפורסמות היו: אבן-דנאן, אבן-עטר, אבן-צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי. במחצית השנייה של המאה ה- 18 ירד מעט מעמדה של הקהילה.
מרבית היהודים היו צורפים, רוקמים ואורגים, ובתקופות שונות עסקו במסחר עם הודו.
בפס היו בתי כנסת רבים, ביניהם: בית כנסת על-שם ר' עמנואל מאנסאנו, בית כנסת של ר' מימון בן-שושן, בית כנסת של משפחת אבו-דנאן שנוסד בשנת 1792, בית כנסת על-שם ר' שמואל אלבז. כמו-כן היו בעיר חמש ישיבות.
הקהילה הפעילה מוסדות צדקה, ביניהם חברת גמילות חסדים "ר' שמעון בר יוחאי"; קופת "רחל אמנו" (1881) לאיסוף תרומות עבור הישוב בירושלים; קופת תרומות לכוללי הספרדים בירושלים (1881); חברת "ביקור חולים". במאה ה- 19 קודש בית עלמין חדש לאחר פינוי בית העלמין העתיק.
בפס פעלו ב- 1935 בתי ספר של רשת מוסדות "תלמוד תורה אם הבנים", שביקשו להתחרות בבית הספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שנוסד בשנת 1883 והייתה כלפיו הסתייגות. במלאח היו בית ספר לבנים ובית ספר לבנות ובעיר החדשה היה בית ספר מעורב.
פעילות ציונית מאורגנת החלה ב- 1908 עם ייסוד אגודת "חיבת ציון" שעסקה בהפצה של השקל ושל מניות אוצר ההתיישבות. הרעיון הציוני היה אפוף אוירה דתית של "אתחלתא דגאולה" ולכן היו הרבנים בעיר בין חברי האגודה.
אחרי הכיבוש הצרפתי (1912) החלה התנגדות מצד השלטונות לפעילות ציונית, וב- 1923 נאסרה הפעילות כליל.
לפני מלחמת העולם השנייה פעל בקהילה "חוג ללימוד יהדות", ב- 1944 נעשה החוג ל"מועדון הרצל" ועסק בפעילות חינוכית ספורטיבית והגנתית. כמו-כן פעלו ארגונים יהודיים כגון ויצ"ו, הקונגרס היהודי העולמי, תנועת הנוער בני-עקיבא ותנועות נוער ציוניות אחרות. בעזרת שליחי עלייה שפעלו בפס התארגנה העלייה לישראל.
בית הכנסת "רבי שלמה אבן דנאן" בפס
מהעתיקים והחשובים שבבתי הכנסת בצפון אפריקה. נבנה על ידי בעליו, משפחה יהודית בעלת השפעה ממרוקו, באמצע המאה ה-17, ובשלהי המאה ה-19 חודש וניתנה לו צורתו הנוכחית. המבנה, שנמצא בלב ה"מלאח" (רובע יהודי) הוא מזכרת נדירה מתקופת מפתח בתולדות יהדות מרוקו.
בית הכנסת, עדיין בבעלות פרטית, מכיל כנראה את האוסף השלם היחיד של תשמישי קדושה מרוקאיים, כולל תיבה עשויה עץ וברזל מחושל בצד המערבי; שני היכלות מגולפים בעץ בקיר המזרחי המקושט באריחים; ספסלי עץ, כולל כסא אליהו לברית המילה; מנורות שמן, ווילונות רקומים.
הכניסה לבית הכנסת דרך דלת צנועה לפרוזדור המוביל לאולם תפילה בעל שני מרכזים, מחולק על ידי שלושה עמודים מתומנים. הרצפה מרוצפת לבנים מזוגגות ירוקות-לבנות בדוגמת אדרת-הדג. בעבר היו מנורות שמן ונורות חשמל רבות, כולל נרות זיכרון, אולם אלה נעלמו.
במשך שנים רבות הלך מצבו של הבניין והידרדר, והוא נזקק לעבודות שימור. הקהילות היהודיות של פז ושל קזבלנקה נאבקו לשמר את בית הכנסת כחלק בלתי נפרד ממורשת יהדות מרוקו וכנכס היסטורי ותרבותי חשוב.
בית הכנסת נכלל ברשימת 100 מונומנטים בסכנה, במסגרת תכנית לשימור שיזם ארגון World Monuments Watch (WMW) לשמירה על מונומנטים.
לבסוף, נערך השיפוץ בסיועם האדיב של גופים פרטיים וציבוריים כולל ממשלת מרוקו וצאצאי משפחת אבן דנאן.
במאי 1999 נחנך בית הכנסת המשופץ, ונרשם כמונומנט היסטורי של פז. בפז ובאזור אין יהודים.