קהילת יהודי מונזון

MONZON, MOLSON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

מונזון, הידועה גם בשמות מונסון ומונטיסון, היא עיירה השוכנת בין ברצלונה לסרגוסה במחוז הואסקה, ספרד; במקום הזה התקיימה קהילה יהודית משגשגת במאה ה-13. שמות משפחה יהודיים הקשורים בשמה של העיירה הזאת כוללים את דה מונזונה, מולסון, מונסונגו ומונזונגו.

דה מונזונה מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1170; דה מונזון במאה ה-14; דה מונסון ודה מונסו מוזכרים במאה ה-15 ומונזון מתועד במאה ה-16.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי מונזון כוללים את הרב אברהם מונזון אשר חי בצפון אפריקה במאה ה-16, ואת הרב משה מונזון אשר חי במרוקו במאה ה-19.

MONZONEGO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פירוש שם המשפחה מונזונגו הוא "ממונזון". מונזון, הידועה גם בשמות מונסון ומונטיסון, היא עיירה השוכנת בין ברצלונה לסרגוסה במחוז הואסקה, ספרד; במקום הזה התקיימה קהילה יהודית משגשגת במאה ה-13.

שמות משפחה יהודיים הקשורים בשמה של העיירה הזאת כוללים את דה מונזונה, מולסון, מונסונגו ומונזונגו.

דה מונזונה מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1170; דה מונזון במאה ה-14; דה מונסון ודה מונסו מוזכרים במאה ה-15 ומונזון מתועד במאה ה-16.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי מונזונגו כוללים את אפרים בן אברהם מונזונגו (1780-1710).

DE MONZON, DEMONZON, DE MONZONE, DE MONCON, DE MONCO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פירוש שם המשפחה דה מונזון הוא "ממונזון". מונזון (מונסון/מונטיסון) הוא שמה של עיירה ספרדית במחוז הואסקה, בין ברסלונה לסרגוסה, שבה התקיימה קהילה יהודית משגשגת במאה ה-13.

אפשר ששם משפחה זה נובע גם משמו של עיסוק. בתור שם משפחה, חלק מהגרסאות של שם זה, כמו מונזונגו, סניגו וסנגו, יכולים להיות קשורים גם במונח העברי "סנגור".

דה מונזונה מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1170; דה מונזון במאה ה-14; דה מונסון ודה מונסו מוזכרים במאה ה-15 ומונזון מתועד במאה ה-16.

דה מונסו מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1441 עם וידל דה מונסו בספרד. דה מונסון מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1414 עם זג דה מונסון ביישוב וילידיאגו, ספרד.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דה מונזון כוללים את הרב אשר בן חיים דה מונזון אשר חי בספרד במאה ה-14.

DE MONZONE, DE MONCON, DE MONCO, DE MONZON, DEMONZON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פירוש השם דה מונזונה הוא "ממונזון". מונזון (מונסון/מונטיסון) הוא שמה של עיירה ספרדית במחוז הואסקה, בין ברסלונה לסרגוסה, שבה התקיימה קהילה יהודית משגשגת במאה ה-13. אפשר ששם משפחה זה נובע גם משמו של עיסוק. בתור שם משפחה, חלק מהגרסאות של שם זה, כמו מונזונגו, סניגו וסנגו, יכולים להיות קשורים גם במונח העברי "סנגור".

דה מונזונה מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1170; דה מונזון במאה ה-14; דה מונסון ודה מונסו מוזכרים במאה ה-15 ומונזון מתועד במאה ה-16. דה מונסו מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1441 עם וידל דה מונסו בספרד. דה מונסון מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1414 עם זג דה מונסון ביישוב וילידיאגו, ספרד.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דה מונזון כוללים את הרב אשר בן חיים דה מונזון אשר חי בספרד במאה ה-14. דה מונזונה מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1170, בעיר סרגוסה, ספרד, עם יפה דה מונזונה.

רבי משה בן מימון, או בקיצור הרמב"ם (30 במרץ 1138 - 13 בדצמבר 1204; י"ד בניסן ד'תתצ"ח - כ' בטבת ד'תתקס"ה), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית.

כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט (שכונה בקהיר העתיקה).

קאריון דה לוס קונדס

עיר בקסטיליה, ספרד.


זכויות הקהילה שימשו ב-1225 דוגמה לתחיקה יהודית דומה בעיר הסמוכה סאאגון. ב-1266 זכו יהודים מקומיים מן השלל כאשר סביליה וחרז דה לה פרונטירה חזרו לידי הנוצרים. בסוף המאה (ה- 13) פעל במקום שם-טוב ארדוטיאל בעל "אמרי מוסר" (חיבור הלכתי כתוב בספרדית).

הקהילה נפגעה בגזירות קנ"א (1391), התאוששה במאה ה-15, ותרמה בעל כורחה סכומים גדולים למלחמה נגד גראנאדה. קבוצת יהודים עסקה בחכירת מסים בקנה-מידה גדול.

אחרי פרסום הצו לגירוש יהודי ספרד במארס 1492 הואשמו יהודים בהשתמטות מתשלום מסים עקיפים. עם זאת ציווה המלך על פרעון החובות ליהודים טרם גירושם.

Aragon 

A region in northeastern Spain. The former medieval Kingdom of Aragon united with the medieval Kingdom of Castille to form the modern Spanish State. 

בארבאסטרו

עיר באראגון, צפון ספרד.

יישוב יהודי במאה ה-12. באמצע המאה ה-13 הותר ליהודים להתיישב במצודת העיר, שנעשתה לרובע היהודי, וב-1273 ניתנה להם הרשות להפנות לשלטונות העיר תביעות נגד יהודים פורקי-עול ובקשות להוציא להורג מלשינים מבני העדה. ב-1330 בוטלה חובת מינוי נוצרי לניהול ענייני הקהילה וב-1383 חידש המלך את ההוראה האוסרת על מומרים להטיף ברובע היהודי והפוטרת יהודים מלהשתתף בוויכוחים דתיים עם נוצרים.

בגיזרות קנ"א (1391) הושם מצור על המצודה והמלך יוחנן הראשון ציווה להעניש את המתפרעים. בעקבות הוויכוח בטורטוסה (1413- 1414), ובלחץ המטיף הדומיניקאני ויסנטה פרר, חדלה הקהילה להתקיים ושנה לאחר-מכן ציווה בנדיקטוס ה-13 להפוך את בית- הכנסת לכנסיה.

לרידה

עיר על גבול קאטאלוניה ואראגון, ספרד.


היהודים שחיו בלרידה בתקופת הכיבוש המוסלמי, עד אמצע המאה ה-12, קיימו קשרים הדוקים עם קהילת בארצלונה. עיקר עיסוקם היה בבורסקאות, אך היו ביניהם גם סוחרים וכמה חקלאים.

מן המאה ה-13 נשתמרו שטרי-מכר על בתים ומקרקעין שנמכרו ליהודים.

במחלוקת על כתבי הרמב"ם הצטרפה לרידה לחרם שהכריזו קהילות אראגון על ר' שלמה ממונפלייה וחבריו ב-1232. ב-1271 מינה המלך רב ודיין בעל סמכות שיפוטית בתביעות בין יהודים - מינוי שהיה נדיר בקאטאלוניה.

הקהילה התנהלה על-ידי פרנסים ו"בוררים", באמצעות ועד הקהילה; הפרנסים היו ממנים את יורשיהם בתפקיד. בתחילת המאה ה-14 חזרו מומרים אחדים בלרידה לחיק היהדות ואנשי העיר היו בין אלה שהביאו לקבר ישראל את חללי הטבח במונטקלוס (1320).

ברדיפות ה"מגיפה השחורה" (1348) מצאה הקהילה מפלט במצודת-העיר וחויבה בתשלום על הגנתה. ב-1353 התחייבו סוחרים יהודיים שלא לייבא יינות. בגזירות קנ"א (1391) נרצחו 78 יהודים במצודת העיר והרובע היהודי נהרס. הפורעים נענשו והקהילה שוקמה; מתיישבים חדשים פוטרו מתשלום חובות וקיבלו הנחות במיסים. לקהילה הותר להטיל מסים עקיפים, ומלשינים נרדפו עד חורמה.

המלכים פרשו את חסותם על הקהילה במשך כל המאה ה-15. ב-1490 נפתח בלרידה בית-דין של האינקוויזיציה; ב-1514 נכשל שם נסיון התנקשות בחיי האינקוויזיטור הראשי.

ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.