דלג לתוכן האתר >
חברי "השומר הצעיר", פונדל, ליטא, 1925
חברי "השומר הצעיר", פונדל, ליטא, 1925

קהילת יהודי ליטא

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

Abraham Abele ben Abraham Solomon (1764-1836), Talmudist in Lithuania, known as Abele Posweller, after city of Poswol where he served as rabbi. He studied under Rabbi Solomon of Wilkomir and was considered one of the leading rabbis of his age. At the age of 38 he was nominated to be head of the Vilna Beth Din and served in this position for thirty years. His views were strictly traditional but had sympathies for the Haskala movement, giving his approval to the works of Isaac Baer Levinsohn who initiated the Haskala movement in Russia. He exercised a significant influence on the religious practices of Russian Jewry. His charity and kindness to other Jews was proverbial in Vilna. He attempted to raise money for the Jews of Eretz Israel whose financial situation was very difficult. Although he wrote no book of note, Posweller contributed his Talmudic responsa to the works of many of his contemporaries.

Grigori Andreyevich Gershuni (1870-1908), revolutionary, born in Tavrova in Kovno province, Lithuania (then part of the Russian Empire), to a Jewish peasant family. He studied for a short period in the religious “heder”, and was sent by his parents to a secular Russian high school in Shavli (Siauliai), Lithuania, until the age of 15. He then became a pharmacist's apprentice. In 1898 he moved to Minsk (now in Belarus), where he set up a bacteriological laboratory.

He joined the quasi-legal educational circles of the working class and was gradually drawn into clandestine activities. He came under the influence of Yekaterina Breshkovskaya, the “grandmother” of the Russian revolution. In 1900 he was arrested by the police who tried in vain to persuade him to support the Czar. Gershuni joined an anti-Czar terrorist group. In 1901 he was amongst the founders of the Socialist Revolutionary Party and headed the Fighting Organization of the party which was responsible for the murders of a number of important government ministers and officials. He was betrayed and turned over to the police. Gershuni was sentenced to death by a military tribunal but the sentence was reduced to life imprisonment, first in Schluesselburg fortress and later in Siberia. He escaped from prison and reached the USA via Japan and China, where he met Sun Yat Sen, one of the founders of modern China. In the USA he addressed meetings of Jewish and other workers and collected funds for the Russian Socialist Revolutionary Party. In 1906 he returned to Europe to persuade people to rise up against the regime of the Czar. He contacted tuberculosis and died in Zurich, Switzerland. He is buried in Paris, France.

Despite being completely assimilated into Russian culture Gershuni felt strongly about his Jewish ancestry. In order to avoid the taunts of anti-Semites he always stressed the proud behavior of the Jews in the revolutionary movement and violently rejected the attitude that Jews were cowards.

Yehezkel Abrahamsky (1886-1976). He was a Talmudic scholar and considered by many to be one of the world leading Orthodox rabbis of the 20th century. Abrahamsky was born near Grodno then Lithuania (now in Belarus), the son of a local timber merchant. He studied in the yeshivot of Telz, Mir, Slobodka and Brisk under Rabbi Chaim Soloveichik. He also studied under Rabbi Haim Ozer Grodenzki of Vilna. He was ordained as a rabbi at the age of 17 and served in Smolensk and Slutsk. During World War I and the early 1920's, he went from place to place in Russia (and the Soviet Union, as it became) seeking to strengthen Jewish observance. In 1926 and again in 1928 he applied for permission to leave the Soviet Union to take up a rabbinical position in Petach Tikva, Eretz Israel – but on both occasions he was refused. In 1928, to his surprise the Soviets allowed him to start a Hebrew magazine, Yagdil Torah, but it was closed down after two issues. In 1929 he was arrested as a "counter revolutionary" (1930), and was sentenced to a term of hard labour in Siberia. Two years later, he was released with the help of his wife and friends, and went to London, England.

In London Abrahamsky was first appointed rabbi of the Machzike Hadath congregation. In 1934 he was made senior dayan of the London Beth Din, a position which he held until 1951. The appointment of an Eastern European traditional rabbi to the London Beth Din was a departure which changed the character of the organization and the leadership of Anglo-Jewry. In 1951 he moved to Israel where he became member of the Moetzet Gedolei ha-Torah, the supervisory rabbinical body of of Agudat Israel and served as Rosh Yeshiva of the Slobodka yeshiva in Bnei Brak.

He was a profuse writer and was awarded the Israel Prize for his rabbinical literature in 1955. Some of his responsa were published in London (1937). His most important work was "Hazon Yehezkel", a 24 volume commentary on the Tosefta written between 1925 and 1975.

Rahel Szalit (1896-1942), painter and etcher. Born in Ishgenty, Lithuania (then part of the Russian Empire). Most of her works depicted Eastern European Jewish life. After studying in Munich, Paris and London, she worked in Berlin until 1933. In a style which is based on vigorous, nervous lines and a freedom of expression she succeeded in effectively portraying the lives of the Jews in Lithuania and Poland. She drew inspiration from the work of Yiddish writers as well as from her own memories. Her pictures had a very original style. They showed the poverty of the Jews, their modesty, their patience in suffering, their often disreputable appearance and - in contrast – the ecstatic mysticism of their Hasidic fantasies.

The best of Rahel Szalit's folios were the sixteen lithographs to Mendele's Fishke der Krummer (1921). She also illustrated the Hebraische Melodien of Heine (1922), Buber's Geschichten des Rabbi Nachman and Kindergeschichten, Israel Zangwill's King of the Schnorrers and Shalom Aleichem's Menshen und Zenen, as well as some of the works of Dickens, Dostoevsky and Tolstoy.

Alter Druyanov (Drujanow) (1870-1938), Hebrew writer and Zionist leader, born near Vilna,Lithuania (then part of the Russian Empire) and studied in the Volozhin yeshiva. When he was 20 years old he start to write for Hebrew language magazines using several pen names. He went to live in Odessa, Ukraine (then part of the Russian Empire), where he met many Zionists, was infuenced by them and became secretary of the "Va'ad le-Yishuv Erets-Yisrael" ("Committee for the Settlement of the Land of Israel"). He migrated to Palestine in 1906, but was not able to earn a living there so in 1909 he returned to Russia where he became editor of the Hebrew language newspaper "HaOlam", the official journal of the World Zionist Organization, a position he filled until 1914.

In 1921, Druyanov returned to Eretz Israel where he met up with H.N.Bialik and Y.K. Ravnitski. Together they edited the first four volumes of "Reshumot" (1919-1926), a Hebrew journal devoted to Jewish folklore. Druyanov's own writing included Zionist articles, literary criticism, and journalistic articles on subjects of public interest.

Druyanov is chiefly remembered today for his three-volume anthology of Jewish humor, "Sefer HaBedikha ve-HaKhidud" ("Book of Jokes and Wit"). He also edited the chapters of modern Hebrew literature, folklore and geography of Eretz Israel in the Hebrew and German Encyclopedia "Eshkol".

Harry Austryn Wolfson (1887-1974), scholar, philosopher and historian at Harvard University. He is probably best known as the first chairman of a department of Jewish studies at a major US university. Born in Astryna, province of Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire), he studied at the Slobodka Yeshiva under Rabbi Moshe Mordechai Epstein and on his immigration to the United States, in 1903, at the Yeshiva of Rabbi Isaac Elchanan. He was awarded a scholarship to Harvard University where he received his bachelors and masters degrees and finally, in 1915, a Ph.D. He was a Harvard Sheldon Traveling Fellow from 1912 to 1914, and studied in France, Germany and England. He remained at Harvard for the remainder of his careeer.

In 1915 Wolfson was appointed instructor in Jewish literature and philosophy at Harvard. He became assistant professor in 1921. He also taught at the Jewish Institute of Religion from 1923 to 1925 as professor of Jewish history and philosophy. In 1925 he was appointed Nathan Littauer Professor of Jewish Literature and Philosophy at Harvard, teaching text courses in Talmud, Midrash, Biblical commentaries and medieval philosophy. He held this position for almost half a century. He was honorary curator of Jewish history and literature in the University. He received honorary doctorates from 10 different universities. He was a founding member and in 1935-7 president of the American Academy for Jewish Research

Wolfson is the author of many articles and essays on Jewish and general subjects, in both English and Hebrew. His major works are on philosophy. He wrote a translation and commentary on Crescas' Critique of Aristotle: Problems of Aristotle's Physics in Jewish and Arabic Philosophy (1929). In 1934 he published The Philosophy of Spinoza: Unfolding the Latent Processes of his Reasoning. In 1947 emerged perhaps his most important book, Philo: Foundations of Religious Philosophy in Judaism, Christianity and Islam. He published his work on The Philosophy of the Church Fathers in 1956 and The Philosophy of the Kalam (1979) [Kalam is the Islamic philosophy of seeking theological principles]. In many ways he broke down the artificial barriers between the studies of Christian, Jewish and Islamic philosophy,

Other important works, which clearly demonstrate Wolfson's range of scholarship, included The meaning of "ex Nihilo" in the Church Fathers, Arabic and Hebrew Philosophy(1948), The Internal Senses in Latin, Arabic and Hebrew Philosophical texts (1935), The Amphibolous terms in Arustotle, Arabic Philosophy and Maimionides (1938), and The Testimony of Clemens of Alexandria Concerning an Unknown Custom in the Yom Kippur Avodah in the Temple, (1936). His articles include Classification of the Sciences in Medieval Jewish Philosophy (1925); On Maimonides' Classification of the Sciences (1936); and a study of Solomon Pappenheim on Time and Space and His Relation to Locke and Kant, (1927).

Wolfson was a member of the board of the American Philosophical Society, the American Oriental Society, the Mediaeval Academy of America, and the Society of Biblical Literature and Exegesis; he was a fellow of the American Academy of Arts and Sciences, The Jewish Academy of Arts and Sciences.

Ephraim Ish-Kishor (1863-1945), Zionist leader in England, born in Ponjemon, Lithuania (then part of the Russian Empire). Ish-Kishor went to live in England when he was about 17 years old and supported himself by teaching Hebrew.

He wrote essays and articles in British magazines with the aim of supporting political Zionism. In 1896 he met Theodor Herzl and suggested that Herzl should set up a mass Zionist movement. He later participated in the first Zionist Congress (1897) and was an active member of the Zionist Federation of Great Britain. He immigrated to Palestine in 1933 and helped to found the Judea Insurance Company.

שבתאי בן מאיר הכהן
1621 – 1662
רב, פרשן של שולחן ערוך, פוסק

נולד באמסיטוב על יד וילקובישק, ליטא. למד אצל יהושע השל בן יוסף בטיקוצ'ין (צפון מזרח פולין) ואחר גם בישיבה בקרקוב. המשיך בלימודים בלובלין אצל נפתלי בן יצחק הכהן. התיישב בווילנה ונשא לאישה את בתו של שמשון וולף, נכדו של משה איסרליש. חותנו פירנס אותו ואיפשר לו להתמסר ללימודים. הוא נתמנה לדיין בבית הדין של משה לימה בווילנה.

ספרו הראשון של שבתאי היה "שפתי כהן", פרשנות על שולחן ערוך יורה דעה (קרקוב, 1646). הספר זכה לשבחים רבים מחכמים נודעים בפולין ובליטא. החל משנת 1674 יצא לאור כחלק בלתי נפרד ממהדורות של "יורה דעה". בספר שבתאי מנסה להבהיר את פסיקותיו של יוסף קארו בשולחן ערוך ולהכריע בסוגיות הביקורת של משה איסרליש. היתה לו מחלוקת גדולה עם הפוסק רבי דוד בן שמואל הלוי, שפרסם ספר משלו על יורה דעה, "טורי זהב". שבתאי והלוי חיברו כמה ביקורות וויכוחים זה על פרשנותו של זה, והוויכוח ההלכתי בין השניים נמשך גם אחרי מותם על ידי תלמידיהם. ברוב המקרים, רבני פולין וליטא פסקו לפי שבתאי, ורבני גרמניה נטו אחר פרשנותו של הלוי. בניגוד לדורות הקודמים של רבנים בפולין, שבתאי צידד בפסיקותיו של יוסף קארו בשולחן ערוך.

שבתאי חיבר גם פרשנות על "חושן משפט", שיצאה לאור לאחר מותו, בספר אחד עם "שולחן ערוך" (אמסטרדם, 1663). בספר זה הוא מפרש – וגם מבקר – את פסיקותיו של קארו. מסקנותיו התבססו לא רק על עקרונות תלמודיים ועל פסיקות אחרות אלא גם על הגיון צרוף. ספרו זה הוא קלסיקה ועד היום נחשב לסמכות הלכתית חזקה.

בתקופת הפרעות ביהודים ב- 1655, שבתאי נמלט מווילנה ללובלין. שלושה חודשים אחר כך הגיעו הפורעים ללובלין, והוא נמלט לבוהמיה. הוא חי בפראג, ואחר כך בדרזניץ, מורביה. הוא נתמנה לרב של הולשוב, ונפטר שם. בחיבורו החשוב "מגילת איפה" תיאר שבתאי את התקוממותם של האוקראינים נגד הפולנים, אשר הביאה לפרעות אלימות כנגד היהודים. בשנת 1635 אירע פרץ האלימות הראשון באוקראינה, אך ההתקוממות דוכאה.13 שנים לאחר מכן פרצה שוב ביתר שאת, בפרעות ת"ח ות"ט (1649-48). בגל הפרעות הזה השתחררו חלק מהאוקראינים משלטון הפולנים. מנהיגם האנטישמי של האוקראינים, בוגדן חמלניצקי, הוביל מסע רצח מהנוראים בהיסטוריה, מעריכים כי מאה אלף יהודים נספו במיתות שונות ואיומות.

יצירות נוספות מאת שבתאי: לחן לפיוט סליחות (אמסטרדם, 1651); "הערוך" (ברלין, 1767), פרשנות לארבעה טורים, שקדם לשולחן ערוך, מאת יעקב בן אשר; "תוקפו כהן" (פרנקפורט ע"נ אודר, 1677), על חוקי הבעלות; "גבורת אנוסים" (דסאו, 1697); ו"פועל צדק" (יסניצה, 1720), על תרי"ג מצוות כפי שמנה רמב"ם.

A. Weiter pseudonym of Eisik Meir Devenishsky (1877-1919), political agitator, and Yiddish writer. Born in Biniakon, a village near Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). He received a traditional education but joined the revolutionary movement, becoming active in the Jewish Labor Bund. He edited the movement's organ Der Werker. In 1899 and again in 1902-4 Weiter was imprisoned for his activities. He returned to Vilna and participated in the 1905 Russian Revolution. After the failure of the revolution he devoted himself to writing and campaigned for national rights for the Jews. In 1912 he was exiled to Siberia, where he remained until the outbreak of the 1917 Revolution. He then lived in Petrograd and Nizhni Novgorod and at the end of 1918 returned to Vilna where he was shot by the Polish Legionnaires who occupied the city in 1919

Weiter wrote plays, short stories, and essays. His early writings were of a political nature, but from 1906 his plays were free of any political motifs. In his blank-verse play, Fartog (1907), he portrayed the mood of Jewish intellectuals on the eve of the 1905 Russian Revolution. In Fayer (1910), he expressed the alienation and loneliness of the younger generation and their longing for a full and creative Jewish life. In his Der Shtumer (1912), he described the suffering of his generation, whose expectations for a new freedom were not fulfilled. In 1908, together with S. Gorelik and Samuel Niger, Weiter edited the Literarishe Monatshriften, a monthly which became a rallying point for young writers who believed in a renaissance of Jewish life and a revitalized Jewish culture. Among the works that Weiter translated were Gorki's My Childhood and Max Halbe's In Stream (together with Z. Reizen). As a journalist he contributed to Falks Zeitung, to Friend and to Morgenstern.

In 1920, the Weiter Buch was published in his memory in Vilna.

Louis Mayer Rabinowitz (1887-1957), manufacturer, philanthropist, born in Raseiniai , Lithuania (then part of the Russian Empire), he emigrated to the USA in 1901. In 1916 Rabinowitz established a corset manufacturing company in New York, and subsequently became chairman of the US corset industry association (1934). In 1935 he became director of the Businessmen’s Council.

Rabinowitz was deeply involved in Jewish communal causes. He was vice-president of the Hebrew National Orphan Home (1921), the Jewish Hospital of Brooklyn, the American Jewish Historical Society, the New York chapter of the American-Israel Society, and director of the Federation for the Support of Jewish Philanthropic Societies of New York City (1935).

Rabinowitz was also a collector of books, manuscripts, and paintings. The collection was bequeathed to the New York Public Library, the Library of Congress, the Jewish Theological Seminary, and Yale University. At Yale he created the Rabinowitz Fund for Judaica Research and established a chair in Semitic languages and literature (1935). He served as director of the Yale University Association of Fine Arts and as honorary trustee of the Yale Library Associates. In 1942 he donated a collection of over 300 reproductions of classical and modern art to the National Jewish Hospital of Denver. He endowed a surgical fellowship at the Jewish Hospital of Brooklyn and donated several murals to the building. A director of the Jewish Theological Seminary, he established the Louis M. Rabinowitz Institute for Research in Rabbinics at the seminary in 1951, and donated many rare books to its library. In 1953, in conjunction with the Hebrew Union College of Cincinnati the Louis M. Rabinowitz Foundation sponsored a five-year archeological project in Israel.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
קהילת יהודי ליטא
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
אברהם אבלה בן אברהם שלמה, ידוע כאבלה םוסוולר
Abraham Abele ben Abraham Solomon (1764-1836), Talmudist in Lithuania, known as Abele Posweller, after city of Poswol where he served as rabbi. He studied under Rabbi Solomon of Wilkomir and was considered one of the leading rabbis of his age. At the age of 38 he was nominated to be head of the Vilna Beth Din and served in this position for thirty years. His views were strictly traditional but had sympathies for the Haskala movement, giving his approval to the works of Isaac Baer Levinsohn who initiated the Haskala movement in Russia. He exercised a significant influence on the religious practices of Russian Jewry. His charity and kindness to other Jews was proverbial in Vilna. He attempted to raise money for the Jews of Eretz Israel whose financial situation was very difficult. Although he wrote no book of note, Posweller contributed his Talmudic responsa to the works of many of his contemporaries.
גריגורי גרשוני

Grigori Andreyevich Gershuni (1870-1908), revolutionary, born in Tavrova in Kovno province, Lithuania (then part of the Russian Empire), to a Jewish peasant family. He studied for a short period in the religious “heder”, and was sent by his parents to a secular Russian high school in Shavli (Siauliai), Lithuania, until the age of 15. He then became a pharmacist's apprentice. In 1898 he moved to Minsk (now in Belarus), where he set up a bacteriological laboratory.

He joined the quasi-legal educational circles of the working class and was gradually drawn into clandestine activities. He came under the influence of Yekaterina Breshkovskaya, the “grandmother” of the Russian revolution. In 1900 he was arrested by the police who tried in vain to persuade him to support the Czar. Gershuni joined an anti-Czar terrorist group. In 1901 he was amongst the founders of the Socialist Revolutionary Party and headed the Fighting Organization of the party which was responsible for the murders of a number of important government ministers and officials. He was betrayed and turned over to the police. Gershuni was sentenced to death by a military tribunal but the sentence was reduced to life imprisonment, first in Schluesselburg fortress and later in Siberia. He escaped from prison and reached the USA via Japan and China, where he met Sun Yat Sen, one of the founders of modern China. In the USA he addressed meetings of Jewish and other workers and collected funds for the Russian Socialist Revolutionary Party. In 1906 he returned to Europe to persuade people to rise up against the regime of the Czar. He contacted tuberculosis and died in Zurich, Switzerland. He is buried in Paris, France.

Despite being completely assimilated into Russian culture Gershuni felt strongly about his Jewish ancestry. In order to avoid the taunts of anti-Semites he always stressed the proud behavior of the Jews in the revolutionary movement and violently rejected the attitude that Jews were cowards.

יחזקאל אברהמסקי

Yehezkel Abrahamsky (1886-1976). He was a Talmudic scholar and considered by many to be one of the world leading Orthodox rabbis of the 20th century. Abrahamsky was born near Grodno then Lithuania (now in Belarus), the son of a local timber merchant. He studied in the yeshivot of Telz, Mir, Slobodka and Brisk under Rabbi Chaim Soloveichik. He also studied under Rabbi Haim Ozer Grodenzki of Vilna. He was ordained as a rabbi at the age of 17 and served in Smolensk and Slutsk. During World War I and the early 1920's, he went from place to place in Russia (and the Soviet Union, as it became) seeking to strengthen Jewish observance. In 1926 and again in 1928 he applied for permission to leave the Soviet Union to take up a rabbinical position in Petach Tikva, Eretz Israel – but on both occasions he was refused. In 1928, to his surprise the Soviets allowed him to start a Hebrew magazine, Yagdil Torah, but it was closed down after two issues. In 1929 he was arrested as a "counter revolutionary" (1930), and was sentenced to a term of hard labour in Siberia. Two years later, he was released with the help of his wife and friends, and went to London, England.

In London Abrahamsky was first appointed rabbi of the Machzike Hadath congregation. In 1934 he was made senior dayan of the London Beth Din, a position which he held until 1951. The appointment of an Eastern European traditional rabbi to the London Beth Din was a departure which changed the character of the organization and the leadership of Anglo-Jewry. In 1951 he moved to Israel where he became member of the Moetzet Gedolei ha-Torah, the supervisory rabbinical body of of Agudat Israel and served as Rosh Yeshiva of the Slobodka yeshiva in Bnei Brak.

He was a profuse writer and was awarded the Israel Prize for his rabbinical literature in 1955. Some of his responsa were published in London (1937). His most important work was "Hazon Yehezkel", a 24 volume commentary on the Tosefta written between 1925 and 1975.

רחל שליט

Rahel Szalit (1896-1942), painter and etcher. Born in Ishgenty, Lithuania (then part of the Russian Empire). Most of her works depicted Eastern European Jewish life. After studying in Munich, Paris and London, she worked in Berlin until 1933. In a style which is based on vigorous, nervous lines and a freedom of expression she succeeded in effectively portraying the lives of the Jews in Lithuania and Poland. She drew inspiration from the work of Yiddish writers as well as from her own memories. Her pictures had a very original style. They showed the poverty of the Jews, their modesty, their patience in suffering, their often disreputable appearance and - in contrast – the ecstatic mysticism of their Hasidic fantasies.

The best of Rahel Szalit's folios were the sixteen lithographs to Mendele's Fishke der Krummer (1921). She also illustrated the Hebraische Melodien of Heine (1922), Buber's Geschichten des Rabbi Nachman and Kindergeschichten, Israel Zangwill's King of the Schnorrers and Shalom Aleichem's Menshen und Zenen, as well as some of the works of Dickens, Dostoevsky and Tolstoy.

אלטר דרוינוב

Alter Druyanov (Drujanow) (1870-1938), Hebrew writer and Zionist leader, born near Vilna,Lithuania (then part of the Russian Empire) and studied in the Volozhin yeshiva. When he was 20 years old he start to write for Hebrew language magazines using several pen names. He went to live in Odessa, Ukraine (then part of the Russian Empire), where he met many Zionists, was infuenced by them and became secretary of the "Va'ad le-Yishuv Erets-Yisrael" ("Committee for the Settlement of the Land of Israel"). He migrated to Palestine in 1906, but was not able to earn a living there so in 1909 he returned to Russia where he became editor of the Hebrew language newspaper "HaOlam", the official journal of the World Zionist Organization, a position he filled until 1914.

In 1921, Druyanov returned to Eretz Israel where he met up with H.N.Bialik and Y.K. Ravnitski. Together they edited the first four volumes of "Reshumot" (1919-1926), a Hebrew journal devoted to Jewish folklore. Druyanov's own writing included Zionist articles, literary criticism, and journalistic articles on subjects of public interest.

Druyanov is chiefly remembered today for his three-volume anthology of Jewish humor, "Sefer HaBedikha ve-HaKhidud" ("Book of Jokes and Wit"). He also edited the chapters of modern Hebrew literature, folklore and geography of Eretz Israel in the Hebrew and German Encyclopedia "Eshkol".

הרי אוסטרין וולפסון

Harry Austryn Wolfson (1887-1974), scholar, philosopher and historian at Harvard University. He is probably best known as the first chairman of a department of Jewish studies at a major US university. Born in Astryna, province of Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire), he studied at the Slobodka Yeshiva under Rabbi Moshe Mordechai Epstein and on his immigration to the United States, in 1903, at the Yeshiva of Rabbi Isaac Elchanan. He was awarded a scholarship to Harvard University where he received his bachelors and masters degrees and finally, in 1915, a Ph.D. He was a Harvard Sheldon Traveling Fellow from 1912 to 1914, and studied in France, Germany and England. He remained at Harvard for the remainder of his careeer.

In 1915 Wolfson was appointed instructor in Jewish literature and philosophy at Harvard. He became assistant professor in 1921. He also taught at the Jewish Institute of Religion from 1923 to 1925 as professor of Jewish history and philosophy. In 1925 he was appointed Nathan Littauer Professor of Jewish Literature and Philosophy at Harvard, teaching text courses in Talmud, Midrash, Biblical commentaries and medieval philosophy. He held this position for almost half a century. He was honorary curator of Jewish history and literature in the University. He received honorary doctorates from 10 different universities. He was a founding member and in 1935-7 president of the American Academy for Jewish Research

Wolfson is the author of many articles and essays on Jewish and general subjects, in both English and Hebrew. His major works are on philosophy. He wrote a translation and commentary on Crescas' Critique of Aristotle: Problems of Aristotle's Physics in Jewish and Arabic Philosophy (1929). In 1934 he published The Philosophy of Spinoza: Unfolding the Latent Processes of his Reasoning. In 1947 emerged perhaps his most important book, Philo: Foundations of Religious Philosophy in Judaism, Christianity and Islam. He published his work on The Philosophy of the Church Fathers in 1956 and The Philosophy of the Kalam (1979) [Kalam is the Islamic philosophy of seeking theological principles]. In many ways he broke down the artificial barriers between the studies of Christian, Jewish and Islamic philosophy,

Other important works, which clearly demonstrate Wolfson's range of scholarship, included The meaning of "ex Nihilo" in the Church Fathers, Arabic and Hebrew Philosophy(1948), The Internal Senses in Latin, Arabic and Hebrew Philosophical texts (1935), The Amphibolous terms in Arustotle, Arabic Philosophy and Maimionides (1938), and The Testimony of Clemens of Alexandria Concerning an Unknown Custom in the Yom Kippur Avodah in the Temple, (1936). His articles include Classification of the Sciences in Medieval Jewish Philosophy (1925); On Maimonides' Classification of the Sciences (1936); and a study of Solomon Pappenheim on Time and Space and His Relation to Locke and Kant, (1927).

Wolfson was a member of the board of the American Philosophical Society, the American Oriental Society, the Mediaeval Academy of America, and the Society of Biblical Literature and Exegesis; he was a fellow of the American Academy of Arts and Sciences, The Jewish Academy of Arts and Sciences.

אפרים איש-קישור

Ephraim Ish-Kishor (1863-1945), Zionist leader in England, born in Ponjemon, Lithuania (then part of the Russian Empire). Ish-Kishor went to live in England when he was about 17 years old and supported himself by teaching Hebrew.

He wrote essays and articles in British magazines with the aim of supporting political Zionism. In 1896 he met Theodor Herzl and suggested that Herzl should set up a mass Zionist movement. He later participated in the first Zionist Congress (1897) and was an active member of the Zionist Federation of Great Britain. He immigrated to Palestine in 1933 and helped to found the Judea Insurance Company.

שבתי בן מאיר הכהן
שבתאי בן מאיר הכהן
1621 – 1662
רב, פרשן של שולחן ערוך, פוסק

נולד באמסיטוב על יד וילקובישק, ליטא. למד אצל יהושע השל בן יוסף בטיקוצ'ין (צפון מזרח פולין) ואחר גם בישיבה בקרקוב. המשיך בלימודים בלובלין אצל נפתלי בן יצחק הכהן. התיישב בווילנה ונשא לאישה את בתו של שמשון וולף, נכדו של משה איסרליש. חותנו פירנס אותו ואיפשר לו להתמסר ללימודים. הוא נתמנה לדיין בבית הדין של משה לימה בווילנה.

ספרו הראשון של שבתאי היה "שפתי כהן", פרשנות על שולחן ערוך יורה דעה (קרקוב, 1646). הספר זכה לשבחים רבים מחכמים נודעים בפולין ובליטא. החל משנת 1674 יצא לאור כחלק בלתי נפרד ממהדורות של "יורה דעה". בספר שבתאי מנסה להבהיר את פסיקותיו של יוסף קארו בשולחן ערוך ולהכריע בסוגיות הביקורת של משה איסרליש. היתה לו מחלוקת גדולה עם הפוסק רבי דוד בן שמואל הלוי, שפרסם ספר משלו על יורה דעה, "טורי זהב". שבתאי והלוי חיברו כמה ביקורות וויכוחים זה על פרשנותו של זה, והוויכוח ההלכתי בין השניים נמשך גם אחרי מותם על ידי תלמידיהם. ברוב המקרים, רבני פולין וליטא פסקו לפי שבתאי, ורבני גרמניה נטו אחר פרשנותו של הלוי. בניגוד לדורות הקודמים של רבנים בפולין, שבתאי צידד בפסיקותיו של יוסף קארו בשולחן ערוך.

שבתאי חיבר גם פרשנות על "חושן משפט", שיצאה לאור לאחר מותו, בספר אחד עם "שולחן ערוך" (אמסטרדם, 1663). בספר זה הוא מפרש – וגם מבקר – את פסיקותיו של קארו. מסקנותיו התבססו לא רק על עקרונות תלמודיים ועל פסיקות אחרות אלא גם על הגיון צרוף. ספרו זה הוא קלסיקה ועד היום נחשב לסמכות הלכתית חזקה.

בתקופת הפרעות ביהודים ב- 1655, שבתאי נמלט מווילנה ללובלין. שלושה חודשים אחר כך הגיעו הפורעים ללובלין, והוא נמלט לבוהמיה. הוא חי בפראג, ואחר כך בדרזניץ, מורביה. הוא נתמנה לרב של הולשוב, ונפטר שם. בחיבורו החשוב "מגילת איפה" תיאר שבתאי את התקוממותם של האוקראינים נגד הפולנים, אשר הביאה לפרעות אלימות כנגד היהודים. בשנת 1635 אירע פרץ האלימות הראשון באוקראינה, אך ההתקוממות דוכאה.13 שנים לאחר מכן פרצה שוב ביתר שאת, בפרעות ת"ח ות"ט (1649-48). בגל הפרעות הזה השתחררו חלק מהאוקראינים משלטון הפולנים. מנהיגם האנטישמי של האוקראינים, בוגדן חמלניצקי, הוביל מסע רצח מהנוראים בהיסטוריה, מעריכים כי מאה אלף יהודים נספו במיתות שונות ואיומות.

יצירות נוספות מאת שבתאי: לחן לפיוט סליחות (אמסטרדם, 1651); "הערוך" (ברלין, 1767), פרשנות לארבעה טורים, שקדם לשולחן ערוך, מאת יעקב בן אשר; "תוקפו כהן" (פרנקפורט ע"נ אודר, 1677), על חוקי הבעלות; "גבורת אנוסים" (דסאו, 1697); ו"פועל צדק" (יסניצה, 1720), על תרי"ג מצוות כפי שמנה רמב"ם.
א. (איזיק מאיר דונישסקי) וייטר

A. Weiter pseudonym of Eisik Meir Devenishsky (1877-1919), political agitator, and Yiddish writer. Born in Biniakon, a village near Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). He received a traditional education but joined the revolutionary movement, becoming active in the Jewish Labor Bund. He edited the movement's organ Der Werker. In 1899 and again in 1902-4 Weiter was imprisoned for his activities. He returned to Vilna and participated in the 1905 Russian Revolution. After the failure of the revolution he devoted himself to writing and campaigned for national rights for the Jews. In 1912 he was exiled to Siberia, where he remained until the outbreak of the 1917 Revolution. He then lived in Petrograd and Nizhni Novgorod and at the end of 1918 returned to Vilna where he was shot by the Polish Legionnaires who occupied the city in 1919

Weiter wrote plays, short stories, and essays. His early writings were of a political nature, but from 1906 his plays were free of any political motifs. In his blank-verse play, Fartog (1907), he portrayed the mood of Jewish intellectuals on the eve of the 1905 Russian Revolution. In Fayer (1910), he expressed the alienation and loneliness of the younger generation and their longing for a full and creative Jewish life. In his Der Shtumer (1912), he described the suffering of his generation, whose expectations for a new freedom were not fulfilled. In 1908, together with S. Gorelik and Samuel Niger, Weiter edited the Literarishe Monatshriften, a monthly which became a rallying point for young writers who believed in a renaissance of Jewish life and a revitalized Jewish culture. Among the works that Weiter translated were Gorki's My Childhood and Max Halbe's In Stream (together with Z. Reizen). As a journalist he contributed to Falks Zeitung, to Friend and to Morgenstern.

In 1920, the Weiter Buch was published in his memory in Vilna.

לואיס מאיר רבינוביץ

Louis Mayer Rabinowitz (1887-1957), manufacturer, philanthropist, born in Raseiniai , Lithuania (then part of the Russian Empire), he emigrated to the USA in 1901. In 1916 Rabinowitz established a corset manufacturing company in New York, and subsequently became chairman of the US corset industry association (1934). In 1935 he became director of the Businessmen’s Council.

Rabinowitz was deeply involved in Jewish communal causes. He was vice-president of the Hebrew National Orphan Home (1921), the Jewish Hospital of Brooklyn, the American Jewish Historical Society, the New York chapter of the American-Israel Society, and director of the Federation for the Support of Jewish Philanthropic Societies of New York City (1935).

Rabinowitz was also a collector of books, manuscripts, and paintings. The collection was bequeathed to the New York Public Library, the Library of Congress, the Jewish Theological Seminary, and Yale University. At Yale he created the Rabinowitz Fund for Judaica Research and established a chair in Semitic languages and literature (1935). He served as director of the Yale University Association of Fine Arts and as honorary trustee of the Yale Library Associates. In 1942 he donated a collection of over 300 reproductions of classical and modern art to the National Jewish Hospital of Denver. He endowed a surgical fellowship at the Jewish Hospital of Brooklyn and donated several murals to the building. A director of the Jewish Theological Seminary, he established the Louis M. Rabinowitz Institute for Research in Rabbinics at the seminary in 1951, and donated many rare books to its library. In 1953, in conjunction with the Hebrew Union College of Cincinnati the Louis M. Rabinowitz Foundation sponsored a five-year archeological project in Israel.