חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

וייטר, א. (איזיק מאיר דונישסקי)

Weiter, A. pseudonym of Eisik Meir Devenishsky (1877-1919), political agitator, and Yiddish writer. Born in Biniakon, a village near Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). He received a traditional education but joined the revolutionary movement, becoming active in the Jewish Labor Bund. He edited the movement's organ Der Werker. In 1899 and again in 1902-4 Weiter was imprisoned for his activities. He returned to Vilna and participated in the 1905 Russian Revolution. After the failure of the revolution he devoted himself to writing and campaigned for national rights for the Jews. In 1912 he was exiled to Siberia, where he remained until the outbreak of the 1917 Revolution. He then lived in Petrograd and Nizhni Novgorod and at the end of 1918 returned to Vilna where he was shot by the Polish Legionnaires who occupied the city in 1919

Weiter wrote plays, short stories, and essays. His early writings were of a political nature, but from 1906 his plays were free of any political motifs. In his blank-verse play, Fartog (1907), he portrayed the mood of Jewish intellectuals on the eve of the 1905 Russian Revolution. In Fayer (1910), he expressed the alienation and loneliness of the younger generation and their longing for a full and creative Jewish life. In his Der Shtumer (1912), he described the suffering of his generation, whose expectations for a new freedom were not fulfilled. In 1908, together with S. Gorelik and Samuel Niger, Weiter edited the Literarishe Monatshriften, a monthly which became a rallying point for young writers who believed in a renaissance of Jewish life and a revitalized Jewish culture. Among the works that Weiter translated were Gorki's My Childhood and Max Halbe's In Stream (together with Z. Reizen). As a journalist he contributed to Falks Zeitung, to Friend and to Morgenstern.

In 1920, the Weiter Buch was published in his memory in Vilna.
תאריך לידה:
1877
תאריך פטירה:
1919
מקום לידה:
ליטא
מקום פטירה:
וילנה / וילניוס
סוג אישיות:
מהפכנים
,
מחבר/ת
מספר פריט:
265021
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

וילנה

וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.


ראשית הקהילה היהודית

המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.


וילנה - מרכז של לימוד תורה

כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.


ההתנגדות לחסידות

בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.

במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.

זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.


המאה ה- 19

גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.

בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.

במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.


וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית

בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.


המחצית הראשונה של המאה ה- 20

בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.

גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.

בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.


תקופת השואה

מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.

הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.

בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.

בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.

ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.

ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.


חידוש החיים היהודים בווילנה

ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.

ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.

ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.

ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.

ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.


פעילות תרבותית

הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.

במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.

בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.


חינוך

כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.


סעד ורווחה

הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.


הקהילה היהודית במאה ה- 21

לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .

במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.

תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.

בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.

בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.

גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.

בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.

בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.

בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.

Nizhny Novgorod

In Russian: Нижний Новгород

A city on the Volga River in western Russia, the seat of the Nizhny Novgorod Oblast. 

סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

חבל ארץ גדול המתפרש מהרי אוראל במזרח ועד לרמות הגובלות באוקיינוס השקט, ומהים הארקטי בצפון לקזחסטן, סין ומונגוליה בדרום. אזור המזרח הרחוק הרוסי נחשב גם הוא לחלק מסיביר. פירוש השם "סיביר" הוא "ארץ התרדמה" בטאטארית, ו" סוף" או "קצה" בלשון האוסטיאק, אחת הלשונות המקומיות.

חבל סיביר נחלק לשני אזורים עיקריים. מערב-סיביר הוא האזור המיושב יותר, שגבולו הנהר יניסי. הוא סופח לאימפריה הרוסית עוד בסוף המאה ה- 16. באזור מזרח-סיביר, האוכלוסייה דלילה יותר. רק בסוף המאה ה- 19 החלו רוסים להתיישב במחוזותיו המרוחקים יותר.

מאז ראשיתה הייתה התיישבות בסיביר שם נרדף לגלות רוסית, להתיישבות בכפייה, למחנות עבודה ולבתי כלא. כבר בתחילת המאה ה- 17, כאשר החלה נסיכות מוסקבה המתפתחת להביס את ממלכת פולין-ליטא, יסד מיכאיל רומאנוב (1613-1645), הצאר הראשון לשושלת רומאנוב, משרד נפרד לענייני סיביר. על פי צו מ- 1635, נשלחו כל שבויי המלחמה הליטאים, הגרמנים והיהודים להתיישבות כפויה בסיביר. מדיניות זו נועדה להעצים את פיתוחה של נסיכות מוסקבה על ידי יישוב סיביר, ובה בעת גם להיפטר מיריבים פוליטיים לא רצויים. גם הצאר הבא בשושלת, אלכסיי (1645-1676) המשיך במדיניות זו. במסגרת המאבק הפנימי על הכס, העניש אלכסיי את יריביו הפוליטיים ואת תומכיהם בהגליה לסיביר. בשנת 1659 היו בין הגולים היו גם כמה עשרות "זרים" - יהודים וגרמנים ממחוז סלובודה הגרמני (עד תחילת המאה ה- 18 כל הזרים ברוסיה נקראו "גרמנים"), אשר כמה מיריבי הצאר חיפשו מקלט בבתיהם.

בתחילת המאה ה- 18 שלחה החברה הגיאוגרפית של האימפריה הרוסית כמה משלחות מדעיות לסיביר, לחקור את האזור. הם גילו משאבים טבעיים רבים, כגון גז, פחם, זהב, ברזל, כסף, נחושת ועוד. על כן הוחלט לייסד רשת של מפעלים ופרוייקטים בבעלות מדינות במטרה לעודד פיתוח תעשייתי של האזור על ידי ניצול המשאבים החדשים שנתגלו. מפעלים כאלה נוסדו בנרצ'ינסק, באצ'ינסק, בלאינסק (קואיבישב), בלאנסק (קראסנויארק), ובניז'נאודינסק. כוח העבודה היה מורכב בעיקר מאסירים פוליטיים ומנהליים, ובהמשך גם מאסירים פליליים.

ראשיתה של הקהילה היהודית בטובולסק

בין המתיישבים הראשונים בעיר טובולסק (על הנהר אירטיש, מערב סיביר) היו, בנוסף לסוחרים, גם אסירים פוליטיים ומנהליים יהודים. באותה תקופה החלו יהודים לייסד קהילות ברחבי סיביר. התיעוד הראשון של קהילה יהודית בטובולסק הוא מסמך משנת 1813, בו מוזכרים חברה קדישא, בית עלמין יהודי, ובית תפילה. ב- 1816 תרם סוחר יהודי בשם פרייסמן 10,000 רובלים בזהב לבניית כנסיה רוסית אורתודוכסית, מה שהקנה לו את הזכות להתיישב בעיר עם כל משפחתו, ולפתוח בית-כנסת עבור הקהילה היהודית המקומית. הקהילות החדשות בסיביר היו גדולות מספיק להבטיח שמירת המסורת ואורח החיים היהודיים. היהודים הורשו ללמוד תורה ותלמוד.

ראשיתה של הקהילה היהודית בקאינסק (קואיבישב)

בתחילת המאה ה- 19 עבר המרכז היהודי לקאינסק. הרוזן מיכאל ספראנסקי (1772-1839), ראש ממשלה רוסי שהודח ונתמנה בהמשך למושל סיביר, כתב ביומנו "קאינסק היא התיישבות חדשה. מה שמפתיע אותי כאן הוא המון הצוענים והיהודים". הגיאוגרף הנודע סרגיי מאקסימוב (1831-1901), שעבר בקאינסק, כתב "בגלל האוכלוסייה היהודית הגדולה נהייתה העיר דומה לערים רוסיות במערב האימפריה הרוסית. הם [היהודים] מהווים ארבע חמישיות מכלל אוכלוסיית העיר, לובשים בגדים יהודיים מסורתיים ומגדלים פאות. הנוכחות היהודית שינתה את העיר והפכה אותה לאחד מהמרכזים הכלכליים בשטחי סיביר". קאינסק נהייתה אחד המרכזים לסחר בפרוות, שהיה להן ביקוש רב במערב אירופה. בכל שנה שלחו הסוחרים היהודים משלוח פרוות מיוחד ליריד בלייפציג. בעיר, שאוכלוסייתה הכללית מנתה 700 תושבים, היו 70 סוחרים, כולם יהודים. אחרי 1820, עם גילויים של מכרות זהב חדשים בהרי אלאטי, לא רחוק מהעיר, עלה מספר הסוחרים. היהודים בקאינסק היו בעליהם של 23 מהבתים הגדולים והעשירים בעיר.

המחצית הראשונה של המאה ה- 19

חוק משנת 1812 התיר לבעלי מלאכה ולסוחרים יהודים לעזוב את כפריהם במחוזות המערביים של האימפריה הרוסית ולהתיישב בסיביר. ובכל זאת, עדיין הגורם העיקר בגידול האוכלוסייה היהודית בסיביר היו יהודים גולים. מתיישבים יהודים חדשים שמרו בדרך כלל על קשרים קרובים עם קרוביהם במקומותיהם הקודמים.

אחת הבעיות העיקריות שניצבו בפני הגברים היהודים מקרב המתיישבים החדשים, הייתה הקמת משפחה. שדכנים רבים נדדו ברחבי סיביר לספק לגברים יהודים כלות ממחוזות מערביים, עבור סכום של 50 עד 200 רובלים בזהב. למרות שהיהודים בסיביר נודעו כחתנים אמידים, לא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו סכום כזה לשדכן. באפריל 1817 פרסמה הממשלה צו מיוחד שהתיר לכל תושבי סיביר, כולל יהודים, לשאת נשים מקרב האוכלוסייה המקומית, בתנאי שהללו יתנצרו או יתגיירו. במקרים רבים נהיו נשים אלה אדוקות מאד, אף יותר מבעליהן, ונודעו במסירותן הדתית. על גברים יהודים נאסר לשאת נשים נוצריות. כמו כן, גברים יהודים לא הורשו לבוא בעקבות נשותיהם הגולות. רק נשים יהודיות ובנותיהן (אך לא בניהן), הורשו לבוא בעקבות בעליהן היהודים לגלות סיביר.

לעתים קרובות הואשמו הסוחרים היהודים בשוחד, בגניבה ובסחר לא-חוקי בזהב, בפרוות ובאבנים טובות. על כן, מ- 1820, הוחלט ליישב אותם עוד מזרחה, רחוק יותר מהמפעלים בבעלות המדינה שבהרי אוראל. מחוזות אומסק וטובולסק נבחרו כיעדים החדשים להתיישבות יהודית כפויה. על מנת להרחיב את אוכלוסיית סיביר ובו בזמן לעודד יהודים מאזורים צפופי אוכלוסייה במערב רוסיה להתיישב באזורים החדשים, יצא בנובמבר 1836 צו, על פיו יקבל כל מתיישב שטח אדמה של כ- 140 דונמים לעיבוד, כולל ציוד חקלאי ראשוני, בקר, ציוד משק ואספקת מזון לחצי שנה, וכן סכום כסף לכיסוי הוצאות נסיעה ומגורים. אלפי משפחות יהודיות היו מוכנות להגר באזורים החדשים, אולם בינואר 1837 הוחלט באופן לא צפוי להפסיק את יישוב היהודים בסיביר, בנימוק "מדיניות זו תכפיל את מספר היהודים, אשר 'יקלקלו' את האוכלוסייה המקומית, שכן ידועים היהודים בעצלות, גניבה, שוחד, וחוסר אמונה". אף על פי כן הורשו 1367 יהודים חדשים להתיישב במחוזות אומסק וטומסק.

הממשל הצארי הטיל הגבלות חדשות על אסירים יהודים מנהליים ופוליטיים. הם הורשו להתיישב רק במחוז יאקוצק ובאזור אגם באיקל. נשותיהם הורשו להצטרף, אך בנים מתחת גיל 18 אולצו להתנצר ולהצטרף ל"קנטוניסטים" (חטופים). בחורים מעל גיל זה נאלצו להישאר בכפרי תחום המושב.

המחצית השנייה של המאה ה- 19

בשנת 1855 עלה אלכסנדר השני לכס המלוכה הרוסי. הוא נודע בתפיסותיו הליברליות וניסה ליישם רפורמות פוליטיות ומינהליות. מוסד ה"קנטוניסטים" בוטל. סוחרים יהודים מכפרי תחום המושב הורשו להתיישב בערים, ולהצטרף לאיגודים מסחריים. יהודים הורשו לרכוש אדמות בחלקים מסוימים של האימפריה הרוסית ולפתוח עסקים פרטיים קטנים. הוכנסו כמה שינויים למעמדם החוקי של היהודים בסיביר. ילדים וילדות ילידי סיביר היו זכאים לקבל חינוך בבתי ספר ציבוריים ולבחור מקצוע. צווים נוספים מ- 1868 ומ- 1875 התירו לחיילים יהודים בדימוס ולבעלי מלאכה להתיישב בכל חלקי סיביר.

הקהילות היהודיות בסיביר, בעיקר בערים הגדולות, החלו להתפתח ולצמוח. ב- 1859 נפתחה ישיבה, וכעבור שנה מכללה טכנולוגית לגברים יהודים, בה למדו מעל למאה תלמידים. במהירה נוסד גם בית-כנסת חדש ובית עלמין יהודי. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 חיו בעיר טומסק 2,089 יהודים, שהיוו 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

הקהילות היהודיות בערים הגדולות הורשו בדרך כלל להקים בית-כנסת ו"חדר". בטובולסק חיו 1,500 יהודים, שהיוו 8.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בקאינסק היו היהודים 8 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בכל המסמכים הרשמיים מאותה תקופה מודגש כי יהודי סיביר, שהתפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה, היו אמידים מאד.

אחרי רצח אלכסנדר השני (1881), בוטלו רוב הפריבילגיות שהוענקו ליהודים. למרות זאת, השלטונות המקומיים בסיביר, אשר הפיקו תועלת מפעילותם הכלכלית של היהודים, העדיפו להעלים עין מן ההנחיות החדשות, שהגיעו מסט. פטרסבורג, ולא ליישמן.

על פי מפקד אוכלוסין מ- 1897, חיו בסיביר 34,477 יהודים, רובם בערים. הם היוו 0.6 אחוז מאוכלוסיית סיביר. בעקבות פתיחתה של מסילת הברזל הטרנס סיבירית ב- 1904, הגיעו יהודים רבים לסיביר, סוחרים , בעלי מלאכה, ופועלים חקלאיים מתחום המושב. האוכלוסייה היהודית גדלה ל- 50,000 בשנת 1911, והוסיפה לצמוח בתחילת המאה ה- 20. כ- 84 אחוזים מהסוחרים בסיביר היו יהודים.

המחצית הראשונה של המאה ה- 20

אורח החיים של היהודים בסיביר נבדל מזה של אחיהם בתחום המושב. רובם הלכו לבית-כנסת רק בחגים הגדולים (ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח ושבועות), פתחו חנויותיהם בכל ימות השבוע, כולל בשבתות ובחגים, לבשו לבוש אירופאי ונשאו שמות פרטיים ושמות משפחה רוסיים או בעלי צליל רוסי. כמו כן, התעלמו בדרך כלל מן ההבדלים בין חסידים לליטאים. בבתי-הכנסת לא היו ספרי תורה עתיקים או תשמישי קדושה מיוחדים. עם זאת, החינוך היהודי היה חשוב ליהודים בסיביר. מרצונם תרמו כספים לבתי הספר היהודיים ולצרכי קהילה אחרים.

סיביר הייתה ידועה כמרכז של פעילות ציונית ופוליטית. בין הגולים הפוליטים היו יהודים ממפלגות שונות: בונדיסטים, מהפכנים סוציאליסטים, דמוקרטים-סוציאליסטים (בולשביקים ומנשביקים), ציונים-סוציאליסטים, ופועלי ציון. ב- 1903 התקיים בטומסק הקונגרס הראשון של ציוני סיביר, ובו השתתפו נציגים מ- 13 קהילות יהודיות. בימי מלחמת העולם הראשונה (1914- 1918) הוצפה סיביר ביהודים מאוכזבי המשטר הפוליטי ברוסיה, וכן בפליטים מתחום המושב. באוגוסט 1917 קיימו נציגי ה"בונד" בסיביר ועידה באירקוצק. בשנים 1918-1922 פרסם ה"בונד" עיתון של התנועה בסיביר. בתום מלחמת האזרחים ב- 1921, סופחה סיביר לפדרציה הרוסית. יהודים רבים הואשמו בשיתוף פעולה עם אויבי השלטון הסובייטי. חלקם הוצאו להורג ואחרים עזבו לסין, למונגוליה ולארץ ישראל. רכושם הפרטי של יהודים אמידים הוחרם וכן רכוש קהילות, כולל בתי-כנסת. בשנת 1922 השיבו הבולשביקים חלק מהרכוש לקהילות היהודיות. ה Evsektsia , המחלקה היהודית במשרד הפנים הסובייטי, יזמה פתיחתם של כמה מועדוני תרבות לפועלים יהודים, תיאטראות יהודיים, בתי ספר וספריות בערי סיביר.

במפקד האוכלוסין של 1926 נמנו בסיביר 32,750 יהודים. 28,972 מהם חיו בערים ו- 3,778 בכפרים.

בשנת 1928, בתמיכת ה Evsektsia, החליט השלטון הסובייטי להקים אוטונומיה יהודית במזרח סיביר, שמרכזה בבירוביג'אן. אין נתונים מדויקים אודות מספר היהודים שהגיעו לשם בשנים 1928-1936. ההנחה היא כי מספרם היה כ- 30,000 , וכי הגיעו בעיקר מהאזורים המערביים של ברית המועצות.

המחצית השנייה של המאה ה- 20

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939-1945), הגיע לסיביר גל הגירה יהודי נוסף. מפעלי תעשייה ומוסדות רבים להשכלה גבוהה, כולל האקדמיה הסובייטית למדעים, פונו ממרכז ברית המועצות לסיביר ולמרכז אסיה. צוותיהם של המוסדות המפונים כללו יהודים רבים ומשפחותיהם. אחרי המלחמה החליטו רבים מהם להישאר בסיביר, ולא לשוב למקומם הקודם. כתוצאה מכך גדלה האוכלוסייה היהודית בסיביר ביותר מ- 10,000 תושבים.

מתחילת שנות ה- 50 ועד אמצע שנות ה- 80 הייתה האנטישמיות מצד המדינה שכיחה מאד. יהודים רבים הואשמו בפעילות ובתעמולה אנטי סובייטית, והוגלו לסיביר, ואילו אחרים עברו ממרכז רוסיה לסיביר מרצונם, כדי לחמוק מדיכוי סובייטי. באותה תקופה נסגרו כל מרכזי התרבות והדת היהודיים, למעט כמה מוסדות יהודיים סובייטים "לדוגמא", ביניהם בתי-כנסת אחדים, עיתונים, והתיאטרון בבירוביג'אן. חיי התרבות והרוח היהודיים ירדו למחתרת. כמעט בכל עיר גדולה היו קבוצות חשאיות שלמדו עברית, יהדות, והיסטוריה יהודית וישראלית.

מאז סוף שנות ה- 80 ומיוחד מאז התמוטטות הגוש הסובייטי, מתחוללת בקרב יהודי סיביר תחייה קהילתית ותרבותית. בבירוביג'אן נפתח מחדש בית ספר יהודי. בעריםטומסק, אומסק, וקואיבישב (היא קאינסק) מתקיימים קורסים ללימוד עברית ומסורת יהודית. אף כי יהודים רבים עלו בתקופה זו לישראל, בחרו רבים אחרים להישאר בסיביר.

בסוף המאה ה- 20 מעריכים כי חיים בסיביר בין 25,000 ל- 30,000 יהודים.


אישים ופועלם:

קונסטנטין קאופמן פטרוביץ' (1818-1882). גנרל רוסי נודע. כבש שטחים גדולים במרכז אסיה ובסיביר עבור האימפריה הרוסית. במשך שני עשורים היה מושל טורקסטאן וסיביר.

הוראציו גינצברג (1833-1909). סוחר רוסי ופילנתרופ נודע. מייסד "חברת לנה גולדפילד". הוא וילדיו אחריו שלטו למעשה בכל ייצור הזהב בסיביר לפני המהפכה הבולשביקית של 1917. כהכרה בהישגיו ובשירותיו למען רוסיה הוענק לו תואר ברון.

לב דוידוביץ' טרוצקי (ברונשטיין) (1879-1940). מהפכן, ממנהיגי המהפכה הבולשביקית ברוסיה. בינואר 1898 נעצר באשמת פעילות מהפכנית, וריצה שנתיים במעצר. אחר כך הוגלה לכפר הקטן אוסט-קוט בסיביר. ב- 1902 הצליח, בעזרת דרכון מזויף, להימלט תחת השם טרוצקי, שלקח מאחד משומריו הרוסים ואימץ כשם המהפכה שלו. במהפכה הרוסית הראשונה (1905-1907) נעצר טרוצקי שנית והוגלה לכפר אובדורסק באזור הארקטי בסיביר. הוא נמלא שוב ב- 1907.

אברהם הרצפלד (פוסטרלקו) (1888-1973). מנהיג פועלים ישראלי. הצטרף למפלגת הצ"ס (ציונים סוציאליסטים) ב- 1906. ב- 1909 נעצר על פעילות מהפכנית והפצת ספרות לא חוקית. ב- 1910 נשפט למאסר עולם עם עבודת פרך ונשלח לכפר קטן ליד יאקוצק בסיביר, אך ב- 1914, הצליח להימלט ועלה לישראל. כיהן כחבר כנסת בשנים 1949-1965.

הלפרן לייוויק (1886-1962). משורר יידי. בונדיסט מאז 1902. נעצר ב- 1906 באשמת הפצת ספרות לא חוקית. אחרי 4 שנים בכלא בסט. פטרסבורג ובמוסקבה, שם כתב כמה ספרים ביידיש, הוגלה ב- 1911 לכפר ויטים ליד נהר לאנה. נמלט בקיץ 1913 ואחר היגר לארצות הברית.

אלכסנדר אברבוך (יליד 1974), אתלט ישראלי, קופץ במוט. יליד אירקוצק, סיביר. עלה לישראל ב- 1999. הישגיו המרשימים כוללים ניצחון בדקאתלון האירופי של 1997, מדליית ארד באליפות העולם באתלטיקה בסביליה ב- 1999, מדליית כסף באליפות העולם באדמונטון, קנדה, ומדליית זהב באליפות אירופה ב- 2002.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
וייטר, א. (איזיק מאיר דונישסקי)
Weiter, A. pseudonym of Eisik Meir Devenishsky (1877-1919), political agitator, and Yiddish writer. Born in Biniakon, a village near Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). He received a traditional education but joined the revolutionary movement, becoming active in the Jewish Labor Bund. He edited the movement's organ Der Werker. In 1899 and again in 1902-4 Weiter was imprisoned for his activities. He returned to Vilna and participated in the 1905 Russian Revolution. After the failure of the revolution he devoted himself to writing and campaigned for national rights for the Jews. In 1912 he was exiled to Siberia, where he remained until the outbreak of the 1917 Revolution. He then lived in Petrograd and Nizhni Novgorod and at the end of 1918 returned to Vilna where he was shot by the Polish Legionnaires who occupied the city in 1919

Weiter wrote plays, short stories, and essays. His early writings were of a political nature, but from 1906 his plays were free of any political motifs. In his blank-verse play, Fartog (1907), he portrayed the mood of Jewish intellectuals on the eve of the 1905 Russian Revolution. In Fayer (1910), he expressed the alienation and loneliness of the younger generation and their longing for a full and creative Jewish life. In his Der Shtumer (1912), he described the suffering of his generation, whose expectations for a new freedom were not fulfilled. In 1908, together with S. Gorelik and Samuel Niger, Weiter edited the Literarishe Monatshriften, a monthly which became a rallying point for young writers who believed in a renaissance of Jewish life and a revitalized Jewish culture. Among the works that Weiter translated were Gorki's My Childhood and Max Halbe's In Stream (together with Z. Reizen). As a journalist he contributed to Falks Zeitung, to Friend and to Morgenstern.

In 1920, the Weiter Buch was published in his memory in Vilna.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

סיביר
ליטא
סט. פטרבורג
ניז'ני נובגרוד
וילנה / וילניוס
חבל ארץ גדול המתפרש מהרי אוראל במזרח ועד לרמות הגובלות באוקיינוס השקט, ומהים הארקטי בצפון לקזחסטן, סין ומונגוליה בדרום. אזור המזרח הרחוק הרוסי נחשב גם הוא לחלק מסיביר. פירוש השם "סיביר" הוא "ארץ התרדמה" בטאטארית, ו" סוף" או "קצה" בלשון האוסטיאק, אחת הלשונות המקומיות.

חבל סיביר נחלק לשני אזורים עיקריים. מערב-סיביר הוא האזור המיושב יותר, שגבולו הנהר יניסי. הוא סופח לאימפריה הרוסית עוד בסוף המאה ה- 16. באזור מזרח-סיביר, האוכלוסייה דלילה יותר. רק בסוף המאה ה- 19 החלו רוסים להתיישב במחוזותיו המרוחקים יותר.

מאז ראשיתה הייתה התיישבות בסיביר שם נרדף לגלות רוסית, להתיישבות בכפייה, למחנות עבודה ולבתי כלא. כבר בתחילת המאה ה- 17, כאשר החלה נסיכות מוסקבה המתפתחת להביס את ממלכת פולין-ליטא, יסד מיכאיל רומאנוב (1613-1645), הצאר הראשון לשושלת רומאנוב, משרד נפרד לענייני סיביר. על פי צו מ- 1635, נשלחו כל שבויי המלחמה הליטאים, הגרמנים והיהודים להתיישבות כפויה בסיביר. מדיניות זו נועדה להעצים את פיתוחה של נסיכות מוסקבה על ידי יישוב סיביר, ובה בעת גם להיפטר מיריבים פוליטיים לא רצויים. גם הצאר הבא בשושלת, אלכסיי (1645-1676) המשיך במדיניות זו. במסגרת המאבק הפנימי על הכס, העניש אלכסיי את יריביו הפוליטיים ואת תומכיהם בהגליה לסיביר. בשנת 1659 היו בין הגולים היו גם כמה עשרות "זרים" - יהודים וגרמנים ממחוז סלובודה הגרמני (עד תחילת המאה ה- 18 כל הזרים ברוסיה נקראו "גרמנים"), אשר כמה מיריבי הצאר חיפשו מקלט בבתיהם.

בתחילת המאה ה- 18 שלחה החברה הגיאוגרפית של האימפריה הרוסית כמה משלחות מדעיות לסיביר, לחקור את האזור. הם גילו משאבים טבעיים רבים, כגון גז, פחם, זהב, ברזל, כסף, נחושת ועוד. על כן הוחלט לייסד רשת של מפעלים ופרוייקטים בבעלות מדינות במטרה לעודד פיתוח תעשייתי של האזור על ידי ניצול המשאבים החדשים שנתגלו. מפעלים כאלה נוסדו בנרצ'ינסק, באצ'ינסק, בלאינסק (קואיבישב), בלאנסק (קראסנויארק), ובניז'נאודינסק. כוח העבודה היה מורכב בעיקר מאסירים פוליטיים ומנהליים, ובהמשך גם מאסירים פליליים.

ראשיתה של הקהילה היהודית בטובולסק

בין המתיישבים הראשונים בעיר טובולסק (על הנהר אירטיש, מערב סיביר) היו, בנוסף לסוחרים, גם אסירים פוליטיים ומנהליים יהודים. באותה תקופה החלו יהודים לייסד קהילות ברחבי סיביר. התיעוד הראשון של קהילה יהודית בטובולסק הוא מסמך משנת 1813, בו מוזכרים חברה קדישא, בית עלמין יהודי, ובית תפילה. ב- 1816 תרם סוחר יהודי בשם פרייסמן 10,000 רובלים בזהב לבניית כנסיה רוסית אורתודוכסית, מה שהקנה לו את הזכות להתיישב בעיר עם כל משפחתו, ולפתוח בית-כנסת עבור הקהילה היהודית המקומית. הקהילות החדשות בסיביר היו גדולות מספיק להבטיח שמירת המסורת ואורח החיים היהודיים. היהודים הורשו ללמוד תורה ותלמוד.

ראשיתה של הקהילה היהודית בקאינסק (קואיבישב)

בתחילת המאה ה- 19 עבר המרכז היהודי לקאינסק. הרוזן מיכאל ספראנסקי (1772-1839), ראש ממשלה רוסי שהודח ונתמנה בהמשך למושל סיביר, כתב ביומנו "קאינסק היא התיישבות חדשה. מה שמפתיע אותי כאן הוא המון הצוענים והיהודים". הגיאוגרף הנודע סרגיי מאקסימוב (1831-1901), שעבר בקאינסק, כתב "בגלל האוכלוסייה היהודית הגדולה נהייתה העיר דומה לערים רוסיות במערב האימפריה הרוסית. הם [היהודים] מהווים ארבע חמישיות מכלל אוכלוסיית העיר, לובשים בגדים יהודיים מסורתיים ומגדלים פאות. הנוכחות היהודית שינתה את העיר והפכה אותה לאחד מהמרכזים הכלכליים בשטחי סיביר". קאינסק נהייתה אחד המרכזים לסחר בפרוות, שהיה להן ביקוש רב במערב אירופה. בכל שנה שלחו הסוחרים היהודים משלוח פרוות מיוחד ליריד בלייפציג. בעיר, שאוכלוסייתה הכללית מנתה 700 תושבים, היו 70 סוחרים, כולם יהודים. אחרי 1820, עם גילויים של מכרות זהב חדשים בהרי אלאטי, לא רחוק מהעיר, עלה מספר הסוחרים. היהודים בקאינסק היו בעליהם של 23 מהבתים הגדולים והעשירים בעיר.

המחצית הראשונה של המאה ה- 19

חוק משנת 1812 התיר לבעלי מלאכה ולסוחרים יהודים לעזוב את כפריהם במחוזות המערביים של האימפריה הרוסית ולהתיישב בסיביר. ובכל זאת, עדיין הגורם העיקר בגידול האוכלוסייה היהודית בסיביר היו יהודים גולים. מתיישבים יהודים חדשים שמרו בדרך כלל על קשרים קרובים עם קרוביהם במקומותיהם הקודמים.

אחת הבעיות העיקריות שניצבו בפני הגברים היהודים מקרב המתיישבים החדשים, הייתה הקמת משפחה. שדכנים רבים נדדו ברחבי סיביר לספק לגברים יהודים כלות ממחוזות מערביים, עבור סכום של 50 עד 200 רובלים בזהב. למרות שהיהודים בסיביר נודעו כחתנים אמידים, לא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו סכום כזה לשדכן. באפריל 1817 פרסמה הממשלה צו מיוחד שהתיר לכל תושבי סיביר, כולל יהודים, לשאת נשים מקרב האוכלוסייה המקומית, בתנאי שהללו יתנצרו או יתגיירו. במקרים רבים נהיו נשים אלה אדוקות מאד, אף יותר מבעליהן, ונודעו במסירותן הדתית. על גברים יהודים נאסר לשאת נשים נוצריות. כמו כן, גברים יהודים לא הורשו לבוא בעקבות נשותיהם הגולות. רק נשים יהודיות ובנותיהן (אך לא בניהן), הורשו לבוא בעקבות בעליהן היהודים לגלות סיביר.

לעתים קרובות הואשמו הסוחרים היהודים בשוחד, בגניבה ובסחר לא-חוקי בזהב, בפרוות ובאבנים טובות. על כן, מ- 1820, הוחלט ליישב אותם עוד מזרחה, רחוק יותר מהמפעלים בבעלות המדינה שבהרי אוראל. מחוזות אומסק וטובולסק נבחרו כיעדים החדשים להתיישבות יהודית כפויה. על מנת להרחיב את אוכלוסיית סיביר ובו בזמן לעודד יהודים מאזורים צפופי אוכלוסייה במערב רוסיה להתיישב באזורים החדשים, יצא בנובמבר 1836 צו, על פיו יקבל כל מתיישב שטח אדמה של כ- 140 דונמים לעיבוד, כולל ציוד חקלאי ראשוני, בקר, ציוד משק ואספקת מזון לחצי שנה, וכן סכום כסף לכיסוי הוצאות נסיעה ומגורים. אלפי משפחות יהודיות היו מוכנות להגר באזורים החדשים, אולם בינואר 1837 הוחלט באופן לא צפוי להפסיק את יישוב היהודים בסיביר, בנימוק "מדיניות זו תכפיל את מספר היהודים, אשר 'יקלקלו' את האוכלוסייה המקומית, שכן ידועים היהודים בעצלות, גניבה, שוחד, וחוסר אמונה". אף על פי כן הורשו 1367 יהודים חדשים להתיישב במחוזות אומסק וטומסק.

הממשל הצארי הטיל הגבלות חדשות על אסירים יהודים מנהליים ופוליטיים. הם הורשו להתיישב רק במחוז יאקוצק ובאזור אגם באיקל. נשותיהם הורשו להצטרף, אך בנים מתחת גיל 18 אולצו להתנצר ולהצטרף ל"קנטוניסטים" (חטופים). בחורים מעל גיל זה נאלצו להישאר בכפרי תחום המושב.

המחצית השנייה של המאה ה- 19

בשנת 1855 עלה אלכסנדר השני לכס המלוכה הרוסי. הוא נודע בתפיסותיו הליברליות וניסה ליישם רפורמות פוליטיות ומינהליות. מוסד ה"קנטוניסטים" בוטל. סוחרים יהודים מכפרי תחום המושב הורשו להתיישב בערים, ולהצטרף לאיגודים מסחריים. יהודים הורשו לרכוש אדמות בחלקים מסוימים של האימפריה הרוסית ולפתוח עסקים פרטיים קטנים. הוכנסו כמה שינויים למעמדם החוקי של היהודים בסיביר. ילדים וילדות ילידי סיביר היו זכאים לקבל חינוך בבתי ספר ציבוריים ולבחור מקצוע. צווים נוספים מ- 1868 ומ- 1875 התירו לחיילים יהודים בדימוס ולבעלי מלאכה להתיישב בכל חלקי סיביר.

הקהילות היהודיות בסיביר, בעיקר בערים הגדולות, החלו להתפתח ולצמוח. ב- 1859 נפתחה ישיבה, וכעבור שנה מכללה טכנולוגית לגברים יהודים, בה למדו מעל למאה תלמידים. במהירה נוסד גם בית-כנסת חדש ובית עלמין יהודי. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 חיו בעיר טומסק 2,089 יהודים, שהיוו 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

הקהילות היהודיות בערים הגדולות הורשו בדרך כלל להקים בית-כנסת ו"חדר". בטובולסק חיו 1,500 יהודים, שהיוו 8.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בקאינסק היו היהודים 8 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בכל המסמכים הרשמיים מאותה תקופה מודגש כי יהודי סיביר, שהתפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה, היו אמידים מאד.

אחרי רצח אלכסנדר השני (1881), בוטלו רוב הפריבילגיות שהוענקו ליהודים. למרות זאת, השלטונות המקומיים בסיביר, אשר הפיקו תועלת מפעילותם הכלכלית של היהודים, העדיפו להעלים עין מן ההנחיות החדשות, שהגיעו מסט. פטרסבורג, ולא ליישמן.

על פי מפקד אוכלוסין מ- 1897, חיו בסיביר 34,477 יהודים, רובם בערים. הם היוו 0.6 אחוז מאוכלוסיית סיביר. בעקבות פתיחתה של מסילת הברזל הטרנס סיבירית ב- 1904, הגיעו יהודים רבים לסיביר, סוחרים , בעלי מלאכה, ופועלים חקלאיים מתחום המושב. האוכלוסייה היהודית גדלה ל- 50,000 בשנת 1911, והוסיפה לצמוח בתחילת המאה ה- 20. כ- 84 אחוזים מהסוחרים בסיביר היו יהודים.

המחצית הראשונה של המאה ה- 20

אורח החיים של היהודים בסיביר נבדל מזה של אחיהם בתחום המושב. רובם הלכו לבית-כנסת רק בחגים הגדולים (ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח ושבועות), פתחו חנויותיהם בכל ימות השבוע, כולל בשבתות ובחגים, לבשו לבוש אירופאי ונשאו שמות פרטיים ושמות משפחה רוסיים או בעלי צליל רוסי. כמו כן, התעלמו בדרך כלל מן ההבדלים בין חסידים לליטאים. בבתי-הכנסת לא היו ספרי תורה עתיקים או תשמישי קדושה מיוחדים. עם זאת, החינוך היהודי היה חשוב ליהודים בסיביר. מרצונם תרמו כספים לבתי הספר היהודיים ולצרכי קהילה אחרים.

סיביר הייתה ידועה כמרכז של פעילות ציונית ופוליטית. בין הגולים הפוליטים היו יהודים ממפלגות שונות: בונדיסטים, מהפכנים סוציאליסטים, דמוקרטים-סוציאליסטים (בולשביקים ומנשביקים), ציונים-סוציאליסטים, ופועלי ציון. ב- 1903 התקיים בטומסק הקונגרס הראשון של ציוני סיביר, ובו השתתפו נציגים מ- 13 קהילות יהודיות. בימי מלחמת העולם הראשונה (1914- 1918) הוצפה סיביר ביהודים מאוכזבי המשטר הפוליטי ברוסיה, וכן בפליטים מתחום המושב. באוגוסט 1917 קיימו נציגי ה"בונד" בסיביר ועידה באירקוצק. בשנים 1918-1922 פרסם ה"בונד" עיתון של התנועה בסיביר. בתום מלחמת האזרחים ב- 1921, סופחה סיביר לפדרציה הרוסית. יהודים רבים הואשמו בשיתוף פעולה עם אויבי השלטון הסובייטי. חלקם הוצאו להורג ואחרים עזבו לסין, למונגוליה ולארץ ישראל. רכושם הפרטי של יהודים אמידים הוחרם וכן רכוש קהילות, כולל בתי-כנסת. בשנת 1922 השיבו הבולשביקים חלק מהרכוש לקהילות היהודיות. ה Evsektsia , המחלקה היהודית במשרד הפנים הסובייטי, יזמה פתיחתם של כמה מועדוני תרבות לפועלים יהודים, תיאטראות יהודיים, בתי ספר וספריות בערי סיביר.

במפקד האוכלוסין של 1926 נמנו בסיביר 32,750 יהודים. 28,972 מהם חיו בערים ו- 3,778 בכפרים.

בשנת 1928, בתמיכת ה Evsektsia, החליט השלטון הסובייטי להקים אוטונומיה יהודית במזרח סיביר, שמרכזה בבירוביג'אן. אין נתונים מדויקים אודות מספר היהודים שהגיעו לשם בשנים 1928-1936. ההנחה היא כי מספרם היה כ- 30,000 , וכי הגיעו בעיקר מהאזורים המערביים של ברית המועצות.

המחצית השנייה של המאה ה- 20

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939-1945), הגיע לסיביר גל הגירה יהודי נוסף. מפעלי תעשייה ומוסדות רבים להשכלה גבוהה, כולל האקדמיה הסובייטית למדעים, פונו ממרכז ברית המועצות לסיביר ולמרכז אסיה. צוותיהם של המוסדות המפונים כללו יהודים רבים ומשפחותיהם. אחרי המלחמה החליטו רבים מהם להישאר בסיביר, ולא לשוב למקומם הקודם. כתוצאה מכך גדלה האוכלוסייה היהודית בסיביר ביותר מ- 10,000 תושבים.

מתחילת שנות ה- 50 ועד אמצע שנות ה- 80 הייתה האנטישמיות מצד המדינה שכיחה מאד. יהודים רבים הואשמו בפעילות ובתעמולה אנטי סובייטית, והוגלו לסיביר, ואילו אחרים עברו ממרכז רוסיה לסיביר מרצונם, כדי לחמוק מדיכוי סובייטי. באותה תקופה נסגרו כל מרכזי התרבות והדת היהודיים, למעט כמה מוסדות יהודיים סובייטים "לדוגמא", ביניהם בתי-כנסת אחדים, עיתונים, והתיאטרון בבירוביג'אן. חיי התרבות והרוח היהודיים ירדו למחתרת. כמעט בכל עיר גדולה היו קבוצות חשאיות שלמדו עברית, יהדות, והיסטוריה יהודית וישראלית.

מאז סוף שנות ה- 80 ומיוחד מאז התמוטטות הגוש הסובייטי, מתחוללת בקרב יהודי סיביר תחייה קהילתית ותרבותית. בבירוביג'אן נפתח מחדש בית ספר יהודי. בעריםטומסק, אומסק, וקואיבישב (היא קאינסק) מתקיימים קורסים ללימוד עברית ומסורת יהודית. אף כי יהודים רבים עלו בתקופה זו לישראל, בחרו רבים אחרים להישאר בסיביר.

בסוף המאה ה- 20 מעריכים כי חיים בסיביר בין 25,000 ל- 30,000 יהודים.


אישים ופועלם:

קונסטנטין קאופמן פטרוביץ' (1818-1882). גנרל רוסי נודע. כבש שטחים גדולים במרכז אסיה ובסיביר עבור האימפריה הרוסית. במשך שני עשורים היה מושל טורקסטאן וסיביר.

הוראציו גינצברג (1833-1909). סוחר רוסי ופילנתרופ נודע. מייסד "חברת לנה גולדפילד". הוא וילדיו אחריו שלטו למעשה בכל ייצור הזהב בסיביר לפני המהפכה הבולשביקית של 1917. כהכרה בהישגיו ובשירותיו למען רוסיה הוענק לו תואר ברון.

לב דוידוביץ' טרוצקי (ברונשטיין) (1879-1940). מהפכן, ממנהיגי המהפכה הבולשביקית ברוסיה. בינואר 1898 נעצר באשמת פעילות מהפכנית, וריצה שנתיים במעצר. אחר כך הוגלה לכפר הקטן אוסט-קוט בסיביר. ב- 1902 הצליח, בעזרת דרכון מזויף, להימלט תחת השם טרוצקי, שלקח מאחד משומריו הרוסים ואימץ כשם המהפכה שלו. במהפכה הרוסית הראשונה (1905-1907) נעצר טרוצקי שנית והוגלה לכפר אובדורסק באזור הארקטי בסיביר. הוא נמלא שוב ב- 1907.

אברהם הרצפלד (פוסטרלקו) (1888-1973). מנהיג פועלים ישראלי. הצטרף למפלגת הצ"ס (ציונים סוציאליסטים) ב- 1906. ב- 1909 נעצר על פעילות מהפכנית והפצת ספרות לא חוקית. ב- 1910 נשפט למאסר עולם עם עבודת פרך ונשלח לכפר קטן ליד יאקוצק בסיביר, אך ב- 1914, הצליח להימלט ועלה לישראל. כיהן כחבר כנסת בשנים 1949-1965.

הלפרן לייוויק (1886-1962). משורר יידי. בונדיסט מאז 1902. נעצר ב- 1906 באשמת הפצת ספרות לא חוקית. אחרי 4 שנים בכלא בסט. פטרסבורג ובמוסקבה, שם כתב כמה ספרים ביידיש, הוגלה ב- 1911 לכפר ויטים ליד נהר לאנה. נמלט בקיץ 1913 ואחר היגר לארצות הברית.

אלכסנדר אברבוך (יליד 1974), אתלט ישראלי, קופץ במוט. יליד אירקוצק, סיביר. עלה לישראל ב- 1999. הישגיו המרשימים כוללים ניצחון בדקאתלון האירופי של 1997, מדליית ארד באליפות העולם באתלטיקה בסביליה ב- 1999, מדליית כסף באליפות העולם באדמונטון, קנדה, ומדליית זהב באליפות אירופה ב- 2002.
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.

Nizhny Novgorod

In Russian: Нижний Новгород

A city on the Volga River in western Russia, the seat of the Nizhny Novgorod Oblast. 

וילנה

וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.


ראשית הקהילה היהודית

המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.


וילנה - מרכז של לימוד תורה

כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.


ההתנגדות לחסידות

בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.

במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.

זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.


המאה ה- 19

גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.

בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.

במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.


וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית

בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.


המחצית הראשונה של המאה ה- 20

בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.

גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.

בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.


תקופת השואה

מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.

הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.

בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.

בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.

ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.

ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.


חידוש החיים היהודים בווילנה

ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.

ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.

ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.

ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.

ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.


פעילות תרבותית

הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.

במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.

בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.


חינוך

כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.


סעד ורווחה

הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.


הקהילה היהודית במאה ה- 21

לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .

במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.

תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.

בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.

בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.

גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.

בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.

בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.

בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.