חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

גרשוני, גרגורי אנדריביץ'

Gershuni, Grigori Andreyevich (1870-1908), revolutionary, born in Tavrova in Kovno province, Lithuania (then part of the Russian Empire), to a Jewish peasant family. He studied for a short period in the religious “heder”, and was sent by his parents to a secular Russian high school in Shavli (Siauliai), Lithuania, until the age of 15. He then became a pharmacist's apprentice. In 1898 he moved to Minsk (now in Belarus), where he set up a bacteriological laboratory.

He joined the quasi-legal educational circles of the working class and was gradually drawn into clandestine activities. He came under the influence of Yekaterina Breshkovskaya, the “grandmother” of the Russian revolution. In 1900 he was arrested by the police who tried in vain to persuade him to support the Czar. Gershuni joined an anti-Czar terrorist group. In 1901 he was amongst the founders of the Socialist Revolutionary Party and headed the Fighting Organization of the party which was responsible for the murders of a number of important government ministers and officials. He was betrayed and turned over to the police. Gershuni was sentenced to death by a military tribunal but the sentence was reduced to life imprisonment, first in Schluesselburg fortress and later in Siberia. He escaped from prison and reached the USA via Japan and China, where he met Sun Yat Sen, one of the founders of modern China. In the USA he addressed meetings of Jewish and other workers and collected funds for the Russian Socialist Revolutionary Party. In 1906 he returned to Europe to persuade people to rise up against the regime of the Czar. He contacted tuberculosis and died in Zurich, Switzerland. He is buried in Paris,France.

Despite being completely assimilated into Russian culture Gershuni felt strongly about his Jewish ancestry. In order to avoid the taunts of anti-Semites he always stressed the proud behavior of the Jews in the revolutionary movement and violently rejected the attitude that Jews were cowards.
תאריך לידה:
1870
תאריך פטירה:
1908
מקום לידה:
ליטא
מקום פטירה:
ציריך
סוג אישיות:
מהפכנים
מספר פריט:
170844
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

ציריך Zurich

עיר בצפון-שווייץ.


יהודים תועדו לראשונה בציריך במחצית השנייה של המאה ה-13. הם שילמו מסים לקיסר רודולף ה-1 לבית האבסבורג, והיו כפופים בחיי יום-יום לשלטונות העיר. באותה התקופה היו עסקי כספים עיסוקם העיקרי של יהודי המקום והם נתנו הלוואות בריבית בהיקף גדול.

בעקבות רדיפות "המגיפה השחורה" (1348) הועלו רבים על המוקד, רכושם הוחרם בידי העירייה, ומשקבל הקיסר את חלקו ברכוש היהודים, פטר את שלטונות העיר מאשמת הרצח.

הקהילה חדלה מלהתקיים, אולם בתחילת המאה ה-14 ישב בעיר היהודי משה מציריך, בעל "ספר מצוות קטן" (שנודע לימים בשם "סמ"ק ציריך").

היישוב היהודי בציריך התחדש, במחצית הראשונה של המאה ה-15 הוצאו נגדו שלושה צווי- גירוש, אך לא הקפידו על ביצועם, ויהודים המשיכו לחיות בעיר. ב-1634 הוצא להורג בציריך היהודי אהרן מלנגנאו, ואז גורשו יהודי ציריך סופית.

יהודים שבו והתיישבו בציריך רק עם האמנציפציה של יהודי שווייץ בשנת 1866. ומאז גדלה הקהילה במהירות.

בשנות ה-60 של המאה העשרים ישבו בציריך למעלה מ- 6,000 יהודים. קהילת ציריך נעשתה הגדולה בקהילות שווייץ, והמשרד הראשי של איגוד הקהילות הארצי השתכן בעיר.

ב-1970 היו בקהילה היהודית בציריך שלוש עדות - אורתודוקסית מתונה (1,485 חברים), אורתודוקסית (294 חברים) ו"אגודת-אחים" בעלת סגנון מזרח-אירופאי (165 חברים). כל עדה קיימה מוסדות ומנגנון משלה. בית הספר היהודי היומי היה משותף ולמדו בו יותר מ-145 תלמידים.

בשנת 1997 ישבו בציריך כ- 6,800 יהודים.

United States of America (USA)

A country in North America

Estimated Jewish population in 2018: 5,700,000 out of 325,000,000 (1.7%). United States is the home of the second largest Jewish population in the world. 

Community life is organized in more than 2,000 organizations and 700 federations. Each of the main religious denominators – Orthodox, Conservative, Reform, and Reconstructionist – has its own national association of synagogues and rabbis. 

American cities (greater area) with largest Jewish populations in 2018:

New York City, NY: 2,000,000
Los Angeles, CA: 662,000
Miami, FL: 555,000
Philadelphia, PA: 275,000
Chicago, IL: 294,000
Boston, MA: 250,000
San Francisco, CA: 304,000
Washington, DC & Baltimore, MY: 217,000

States with largest proportion of Jewish population in 2018 (Percentage of Total Population):

New York: 8.9
New Jersey: 5.8
Florida: 3.3
District of Columbia: 4.3
Massachusetts: 4.1
Maryland: 4
Connecticut: 3.3
California: 3.2
Pennsylvania: 2.3
Illinois: 2.3

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

שאוולי Siauliai

במקורות היהודיים: בעברית שבלי, ביידיש שאוול.

עיר מחוז בצפון מערב ליטא, עד 1991 בברית המועצות.


שאוולי, על אם הדרך בין ריגה לברלין באזור של גבעות מיוערות וסמוכה לאגם, נזכרת בשם "סאולה" (SAULE) בתעודות גרמניות מן המחצית הראשונה של המאה ה-13. במאה ה-18 קיבלה זכויות של עיר ובשנת 1802 נעשתה עיר מחוז במסגרת המינהל של רוסיה הצארית.


הקהילה היהודית

בשנת 1861 נמנו בעיר 8,524 נפשות ב-1902 13,794, ובשנת 1928 חיו בשאוולי 21,878 יהודים. בימי ליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה שאוולי העיר השנייה בגדלה, אחרי קובנה.

היהודים הראשונים התיישבו בשאוולי במאה ה-17. ב-1701 התירו להם לבנות בית כנסת. קהילת שאוולי נזכרת בפנקס מדינת ליטא במאה ה-18.

בשלהי המאה ה-18 (1776) היו בשאוולי 687 יהודים משלמי מס גולגולת, ב1847 ישבו במקום 2,565 יהודים. מספרם עלה בהתמדה וב-1902 הם היו כ-%71 מכלל האוכלוסיה.

בעיר היו 30 "חדרים" שלמדו בהם 459 ילדים. בבית הספר לבנות, שנוסד בשנת 1894 בידי המורה אש (ASH), למדו 150 תלמידות; בתלמוד תורה שנוסד ב-1908 למדו 250 ילדים ובישיבה, שנוסדה ב-1913, היו למעלה ממאה תלמידים.

הקהילה היהודית הקימה בשנת 1891 בית חולים משלה, הפעילה חברת "ביקור חולים", מוסדות צדקה וגמילות חסדים, מושב זקנים ובית יתומים. המשפחות פרנקל ונורוק השתתפו בתקציב הקהילה להחזקת מוסדות אלה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. במהלך המלחמה, בראשית 1915, הורו להם השלטונות לפנות את העיר; רובם הוגלו למרכז רוסיה ורכושם בשאוולי הופקר ונשדד.

בימי הכיבוש הגרמני בעיר (מ-1915 ועד סוף המלחמה ב-1918), התיישבו בשאוולי יהודים רבים מן העיירות הסמוכות ויהודים שברחו מפלך וילנה. בתום המלחמה החלו חוזרים לעיר היהודים שהוגלו. הם התיישבו ושיקמו את בתיהם במקום שהיו בעבר, במרכז העיר. בשנת 1921 כבר ישבו שם 7,000 יהודים והיו %35 מאוכלוסיית העיר.

באותה תקופה הוקמו בתי תפילה רבים, ישיבה, בית ספר ומוסדות חינוך ותרבות. הקהילה הפעילה גם מוסדות צדקה וגמילות חסדים למיניהם. בית המדרש הגדול שנבנה עוד בשנת תרנ"ה (1895) שימש גם כבית כנסת והתפללו בו חזן ומקהלה. בין מנחה למעריב היו שם שעורי גמרא עם רבנים ידועי שם כמו ר' שלמה איזיקס ור' אליהו מפושוויטין.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נוסדה ישיבה קטנה נוספת בשאוולי, תלמוד תורה נהיה לבית ספר עברי ו-400 תלמידים למדו בו. בבית הספר האידי שבעיר למדו 300 תלמידים. כן היו בעיר בית ספר דתי, גימנסיה עברית ולידה גן ילדים עברי ובית ספר עממי. בבתי הספר היו ספריות של ספרים בעברית.

בראשית המאה העשרים היו בשאוולי %80 בעלי מלאכה יהודים מבין 1,733 בעלי המלאכה שבעיר. אחר כך פנו יהודים רבים למקצועות אחרים ומספרם בין בעלי המלאכה ירד, אבל הם היו עדיין גורם בעל משקל באירגוני בעלי המלאכה.

בימי ליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם שוקמה שאוולי לעיר מודרנית בעלת רחובות מרווחים ובתי מגורים חדישים. בתי החרושת, שהיו בבעלות משפחת פרנקל, היהודית, הרחיבו את פעולתם ורכשו שווקים חדשים בארצות אירופה ובאנגליה. הם הקימו גם בית חרושת לנעליים ותוצרתו נמכרה בליטא כולה. רוב התעשייה בעיר הייתה בידי יהודים וביזמתם הוקמו בתי דפוס, בתי חרושת לטכסטיל, לכלי אלומיניום, למסמרים, לרהיטים, ללבני סיליקט ואחרים. גם טחנת הקמח הגדולה הייתה בידי יהודים. רוב הפקידים והפועלים בבתי החרושת היו יהודים.

באותה עת הוקמו מוסדות אשראי חדשים, נפתח סניף הבנק המרכזי ובנק עממי יהודי וגם אגודה לאשראי הדדי, סניף של הבנק המסחרי ובנק פרטי אחד.

בשנות השלושים הטילה הממשלה הליטאית מסים כבדים על הקהילה היהודית בשאוולי והמפרנסים היהודים נתקלו בקשיים, בשל אפלייה ברורה של השלטונות לטובת הליטאים. הסוחרים היהודים היו בתחרות קשה עם הקואופרטיבים הליטאים ועם מפעלי הממשלה, ולמרות כל זאת הייתה הקהילה אחת האמידות במדינה והרווחה הכלכלית הביאה לגידול היישוב היהודי בעיר ולביסוסו החמרי והרוחני.

קהילת שאוולי הושתתה על עקרונות דמוקרטיים, %40 מהכנסותיה באו מתקציב העיריה, היהודים היו פעילים בחיים המוניציפליים והיו להם ארבעה נציגים במועצת העיר.

הרעיון הציוני נקלט בשאוולי עוד בימי חיבת ציון (1880). בראש "חובבי ציון" בעיר עמד מ' חורונז'יצקי. הקהילה הייתה מסורה לארץ ישראל וכבר בסוף המאה ה-19 הוקם שם סניף של "קרן היסוד". אגודת "הזמיר" שהוקמה לפני מלחמת העולם הראשונה ערכה נשפים ספרותיים וערבי מוסיקה.

בימי ליטא העצמאית היו רוב יהודי העיר ציונים והועד הציוני פעל למען הקרנות הציוניות ולמען חינוך עברי. נפתחו ספרייה, גן ילדים עברי, שעורי ערב בעברית ועוד.

בשאוולי היו סניפים של רוב המפלגות הציוניות: "הציונים הכלליים", "המזרחי", "צ.ס." (ציונים סוציאליסטים), "הצה"ר" (הציונים הרביזיוניסטים), ואירגון הנשים "ויצו".

כן היו בעיר "אגודת ישראל", ארגון מקצועי של בעלי המלאכה וקבוצת אידישיסטים בעלי מוסדות משלהם.

הנוער היה מאורגן ב"החלוץ", "השומר הצעיר", "ביתר", "הפועל המזרחי", "גורדוניה" ו"הנוער הציוני". כן פעלו אגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל". מאות מבני הנוער השתתפו בהכשרה חלוצית בחוות חקלאיות באזור הכפרי ובבתי החרושת בעיר, ורבים עלו לארץ ישראל עם העלייה השלישית והרביעית.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939) ישבו בשאוולי כ-8,000 יהודים והיו %25 מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי (לפי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות מאוגוסט 1938) ובסוף קיץ 1940 נהייתה לרפובליקה סובייטית.

ועד הקהילה היהודית בשאוולי חוסל; בתי החרושת, המפעלים והחנויות שהיו בבעלות יהודים הולאמו; נסגרו כל מוסדות החינוך העבריים והתנועות הציוניות פוזרו. האוכלוסיה היהודית האמידה נפגעה ורמת החיים בעיר ירדה. יהודים החלו לחפש לעצמם מקורות פרנסה אחרים ופנו לעבודת כפיים; ויהודים אחרים, בעלי עבר קומוניסטי או כאלה שהתאימו עצמם למשטר החדש, השתלבו בפקידות הממשל הסובייטי והיו שהגיעו למשרות בכירות.

בהיות שאוולי נקודה אסטרטגית חשובה וצומת מסילות רכבת, נבנו בה מבנים צבאיים, הוקם שדה תעופה וגייסות סובייטים רבים חנו שם.

ב-15 ביוני 1941 היגלו השלטונות הסובייטים "אלמנטים עויינים למשטר" לעמקי רוסיה. ביניהם היו יהודים רבים. ודווקא מבין אלה נותרו רבים בחיים אחרי המלחמה.

אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, שנפתחה ביום 22 ביוני 1941, החל הצבא האדום לפנות את העיר. יהודים מעטים הצליחו להמלט גם הם לתוך ברית המועצות, אחר כך חסמו הסובייטים את גבולם בפני הפליטים, הגרמנים הפציצו את הדרכים ואת מסילות הרכבת, ודרכי הבריחה נחסמו.

כ-500 יהודים משאוולי נרצחו בכפרי הסביבה, שבהם ניסו להסתתר מפחד הגרמנים הקרבים, אולם רוב היהודים נשארו בעיר ובאו לשם גם פליטים יהודים מערים סמוכות לגבול הגרמני.

בליל 26 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לעיר. אל הצבא הגרמני נתלוו "עוצבות המבצע" (EINZATSGRUPPEN) שמטרתם הייתה לחסל את "אוייבי הרייך", ובראש וראשונה את היהודים. ליטאים לאומנים חמושים התארגנו והעמידו עצמם לרשות הגרמנים וההתעללות ביהודים החלה מיד. גברים יהודים נעצרו והועסקו בנקוי רחובות. אחר כך נעצרו עסקני ציבור, רבני הקהילה ובעלי תפקידים במשטר הקומוניסטי, הם הוחזקו בבתי הסוהר של העיר, הועבדו בפרך בשעות היום ועברו ענויים והשפלות בלילות. על היהודים נגזר לענוד סימן מזהה - הטלאי הצהוב - ונאסר עליהם להלך על המדרכות.

בלילה שבין 28 ל-29 ביוני ערכו ליטאים מעצרים בבתי היהודים; הם עצרו אנשים מבוגרים מרכיבי משקפיים בעלי "מראה אינטליגנטי" והובילו אותם לבורות ביער קוז'אי (KUZIAI) כ-15 ק"מ מהעיר, שם נורו. את המעטים שהצליחו להמלט הסגירו הליטאים לידי הגרמנים.

בעיר נמשכו מעצרי גברים ונערים ובתי הסוהר היו מלאים עד אפס מקום. יהודים נורו גם בחצר בית הסוהר. פליטים יהודים מעיירות שאוכלוסייתן היהודית כבר חוסלה הביאו לעיר ידיעות על הטבח אך אלו נתקבלו בספקנות.

ליטא הכבושה הייתה חלק מחבל "אוסטלאנד" של הרייך הגרמני (OSTLAND, כלל את הארצות הבאלטיות ואת ביילורוסיה) והעיר שאוולי - מרכזה של יחידה אדמיניסטרטיבית בשלטון הכיבוש האזרחי של ליטא. ב-10 ביולי 1941 מינה הממשל הצבאי הגרמני מינהל וראש עיריה ליטאי לשאוולי. והליטאים ניגשו למימוש תכניתם לעשות את העיר "יודן ריין" (נקייה מיהודים). הם תכננו לגרש את כל יהודי שאוולי לעיר הקטנה ז'אגר (ZAGARE) וביום 22 באוגוסט התפרסם בעיר צו על כך מטעם השלטונות הגרמניים. עסקני ציבור יהודים והכומר הליטאי לאפיס (LAPIS) ניסו לבטל את רוע הגזרה.

באותה עת התגבשה הנהגה יהודית בשאוולי ומטרתה הייתה להקים גיטו בעיר עצמה. בסופו של דבר בוטלה תכנית העברת יהודי שאוולי לז'אגר, שם היו צפויים להשמדה, לאחר שהגרמנים שוכנעו בתועלת שבניצול כוח עבודה יהודי בשאוולי. הגרמנים הורו להפעיל מחדש את בית החרושת לעורות של פרנקל, ויהודים רבים חזרו לעבוד שם.

במחצית השנייה של יולי 1941 נתחם גיטו ברובעים הדלים של העיר, רובע קאווקאז ורובע טראקו (TRAKU) , היהודים נצטוו לעקור לשם והותר להם לקחת מרכושם את החיוני בלבד.

ב-1 בספטמבר נסגר הגיטו רשמית ואי אפשר היה לצאת ממנו או להכנס אליו, אלא באישורים מיוחדים. כ-1,000 יהודים שנשארו בעיר וחיכו לפתיחת רובע מגורים שלישי כגיטו, רוכזו בבית הכנסת ומשם נשלחו לז'אגר ונרצחו בימים הראשונים של ספטמבר 1941.

בגיטו שוכנו כ-5,500 יהודים והצפיפות בו הייתה קשה, "ועדת הבנייה" שהתארגנה בגיטו הכשירה למגורים עליות גג, מחסנים רפתות ועוד. במשך חודש ספטמבר 1941 המשיכו השלטונות הגרמניים בסלקציות של אנשי הגיטו ו"אקציות" של רצח בוצעו בזו אחר זו בידי עוזריהם הליטאים. ב-6 בספטמבר נשלחו למוות 47 ילדי בית היתומים ועמם המורה ואם הבית. ב-10 בספטמבר הוצאו מן הגטו 130 יהודים זקנים וחולים והומתו גם הם. ביום 12 בספטמבר באו לגיטו ליטאים חמושים, מצויידים ברשימות של אינטלקטואלים יהודים, רבים הצליחו להסתתר, 30 איש הוצאו להורג באותו היום.

ב-13 בספטמבר החלה לפעול בגיטו ועדה שחילקה אישורי עבודה ("צהובים"). הועד היהודי השיג כמה טפסים ריקים והם שימשו להצלת יהודים בהזדמנויות שונות.

עוד 90 איש נמצאו בלתי כשירים לעבודה וגם הם הוצאו להורג. עד סוף ספטמבר 1941 הומתו 2,236 יהודים בשאוולי.

באוקטובר 1941 הופסקו מבצעי הרצח השיטתי, ותושבי הגיטו נצטווו להתארגן בעבודה. יהודים עבדו בשדה התעופה, בבית החרושת לעורות, בתחנת הרכבת ואצל אכרי הסביבה. בעלי מלאכה מיומנים עבדו עבור אנשי הממשל ואנשי הצבא הגרמנים. היודנראט שמינו הגרמנים סמוך לכיבוש העיר וקראו לו ה"נציגות" זכה בהכרת כל יושבי הגיטו.

תפקיד הנציגות היה, בין היתר, לפרסם את צווי השלטונות ולבצעם, אך היא לא חדלה תוך כדי כך לנסות לשפר את מצב היהודים הן במקומות העבודה והן בגיטו. כמו כן טיפלה הנציגות בפליטים יהודים שבאו לגיטו מעיירות קטנות שחוסלו.

בעזרת מנגנון מינהלי של 150 איש הפעילה הנציגות מוסדות ציבור כמו משרד עבודה, משטרה, מחלקת בריאות, עזרה סוציאלית, מחלקת תזונה, מרכז חינוך, בית דין, בתי מלאכה ומחלקת בינוי. בית חולים של 40 מיטות פעל בגיטו ו-18 רופאים יהודים שימשו בו. מטבח ציבורי שרת חסרי משפחות וחסרי אמצעים.

אף על פי שהמנהיגות הדתית חוסלה בידי הגרמנים בימים הראשונים למלחמה, כמעט לא שינו שומרי המסורת ממנהגם גם בתחומי הגיטו. בסכנת נפשות הוקמו שם שני בתי כנסת ונוסדו חוגים קטנים ללימוד גמרא. לפסקי הלכה פנו לעתים אף אל הרב של גיטו קובנה. ילדי הגיטו שרצו בכך קיבלו שעורי דת מתלמידי ישיבה מתנדבים.

בית הספר בגיטו הופעל בסתר בידי מורים ומתנדבים שדאגו גם לארוחות לילדים ולנקיונם. גם ילדים יתומים וחסרי משפחות טופלו במסגרת בית הספר. שני בתי ספר שוכנו בבתי הכנסת המאולתרים.

בתקופות שקט יחסי בגיטו, נערכו פעולות תרבות, התקיימו חוגים ואסיפות ונחוגו החגים היהודיים. בהווי הגיטו נכתבו שירים, סיפורים, מחזות ויומנים אישיים; רק מקצתם נשתמרו.

תנועות הנוער "מסדה", "החלוץ", "ביתר" ונוער קומוניסטי פעלו בגיטו במחתרת. תכניות להתנגדות פעילה נגד הגרמנים לא יצאו לפועל בשל תנאי הגיטו, אך התנועות פירסמו עתוני מחתרת וציינו ימי זכרון לאומיים. דרכן נוצרו רוב הקשרים להעברת ידיעות על המתרחש בעולם ולנסיונות בריחה מהגיטו.

בדצמבר 1941 היו בגיטו שאוולי 4,500 יהודים - ה"חיוניים" לעבודה ומשפחותיהם.

ב-7 בפברואר 1942 הוצאה פקודה האוסרת על לידות בגיטו, הפעלתה החלה באוגוסט ומשפחה שעברה עליה הייתה צפוייה למוות ביריה. הרופאים היהודים נאלצו לבצע הפלות ולידות מוקדמות ולהמית את התינוקות שנולדו חיים.

במאי 1942 נשלחו יהודים מהגיטו לעבודה עונתית במכרות כבול, משם שבו פגועים ונכים.

באותו הזמן החלו שומרי הגיטו הליטאים לערוך חיפושים על גופם ובכליהם של החוזרים מהעבודה לגיטו; מי שנמצא אצלו מזון היה צפוי למלקות ולמאסר. ביוני כפו על היהודים לבצע בפומבי גזר-דין של מוות בתלייה ליהודי שנתפס עם לחם וסיגריות על גופו.

בראשית שנת 1943 הגיעו לגיטו ידיעות על תבוסת הגרמנים בקרב סטלינגראד וביולי - על הדחתו של מוסוליני באיטליה. ובו בזמן הגיעו גם ידיעות על השמדה המונית של יהודים ועל חיסול גיטאות קטנים בליטא.

בספטמבר 1943 עבר הגיטו לידי הס"ס ונהייה ל"מחנה ריכוז שאוולי". בשערים שמרו חיילי ס"ס ושוטרים ליטאים, "הנציגות" איבדה את סמכותה ונוצרו חמישה מחנות, לפי מקומות העבודה העיקריים של היהודים.

ביום 5 בנובמבר 1943, כאשר הכל יצאו לעבודתם, ערכו אנשי הס"ס "אקציה" בכל המחנות. קרוב ל-600 ילדים, כ-200 זקנים וכמה נשים שסרבו להפרד מילדיהן נלקחו בכוח מבתיהם וממקומות מסתור והוסעו אל מותם. כ-250 ילדים, שהצליחו להסתירם, נשארו לפי שעה עם משפחותיהם. ההגבלות והקשיים גברו מיום ליום ויהודים שניסו להמלט הסתכנו בהוצאה להורג ביריה.

משהחל הצבא האדום בשחרור ליטא, רוכזו בגיטו שאוולי כל יהודי מחנות העבודה מן הסביבה, במטרה לפנותם לגרמניה. ב-9 ביולי 1944 הפסיקו הגרמנים להוציא אנשים לעבודה, וסגרו את המחנות.כשהחלה הפצצת העיר בידי הצבא האדום ניסו יהודים להמלט. אחדים מאלה שהצליחו מצאו מקלט ביערות, מעטים הצטרפו לפרטיזנים וכמה הסתתרו במקומות מחבוא או בעזרת ליטאים מקומיים. אך רוב יהודי שאוולי שולחו בשלוש רכבות שיצאו מן הגיטו ב-15, ב-17 וב-19 ביולי למחנות ריכוז בגרמניה, קבוצה קטנה שולחה לריגה. הגיטו הריק עלה באש בהפצצות הכבדות שקדמו לשחרור העיר.

מתוך כ-3,000 יהודי שאוולי שפונו מן הגיטו, שרדו רק כ-500; האחרים ניספו במחנה שטוטהוף בגרמניה, בעבודות כפייה בפולין, במחנות ריכוז בסביבות דכאו; וסמוך לסיום המלחמה ברכבות הפנוי וב"צעדת המוות".

ב-26 ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את שאוולי. חיילים יהודים מן הדיביזיה הליטאית מצאו בעיר ביום השחרור כ-100 יהודים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21

אחרי המלחמה חזרו יהודים לחיות בעיר וחודשה בה הקהילה.
הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה.

בשנת 1960 נסגר בית הכנסת בפקודת השלטונות ונהרס בית העלמין היהודי.עצמות הנפטרים הועברו לקבורה בווילנה.

בשנת 2015 לפי נתוני הקהילה היהודית היו בה כ - 150 חברים.באותה השנה נפתח בית כנסת חדש.הקהילה מתפקדת בכוחות עצמה ובסיוע ארגון קהילות ליטא וארגונים בחו"ל.

מינסק Minsk

עיר מחוז ובירת בלרוס.


מן המאה ה-15 היתה מינסק המרכז המסחרי החשוב ביותר בביילורוסיה. יהודים חכרו את גביית דמי-המכס במינסק ב-1489, ובמאה ה-16 התחילו להתיישב בעיר. ב-1579 קיבלו כתב זכויות מסטפאן באטורי, מלך פולין, ב-1606 נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר, וב-1683 שוב אושרו זכויותיהם והותר להם לרכוש מקרקעין בכיכר השוק ובכל מקום אחר בעיר.

בימי מרד חמלניצקי (1648) ובמלחמת רוסיה פולין נפגעה הקהילה בפרעות, השתקמה, ומאז התחילה תקופת שגשוג ליהודי העיר, למרות התנכלויות מצד העירוניים, שראו בהם מתחרים.

ב-1685 נפתחה ישיבה על-ידי הרב דמתא, ר' משה מרדכי. בין רבני מינסק וראשי הישיבה שלה במאה ה- 17 היו ר' יחיאל בן שלמה היילפרין, ר' אריה לייב בן אשר גינזברג ור' רפאל כהן. במסגרת ועד ארבע ארצות הייתה קהילת מינסק כפופה לבריסק דליטא אך מ-1631, כשנעשתה לעיר מחוז, הייתה לקהילה עצמאית וסופחו אליה קהילות קטנות באזור.

במאה ה-19 היתה מינסק בין הקהילות הגדולות והחשובות ברוסיה. באמצע המאה מנתה כ- 13,000 נפש ובסופה, כ-47,500 (%52 מכלל האוכלוסייה והקהילה הרביעית בגודלה ב"תחום- המושב"). החיים בעיר במחצית הראשונה של המאה משתקפים בפנקסי הקהילה שפירסם בתרגום רוסי יעקב בראפמן.

המתנגדים היו רוב מכריע בעיר. הגדולה בישיבות מינסק, "בלומקה'ס קלויז", התפרסמה ביישובי היהודים. בסוף המאה ה- 19 כיהן ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, "הגדול ממינסק", כרב של קהילת מינסק.

חוג של משכילים פתח בתי-ספר במינסק עוד בשנות ה-40, ומאמצע שנות ה-70 צמחה שם תנועת פועלים יהודית, שגילתה פעילות רבה בשנות ה-80 וה-90. בשנים 1894-1893 התארגנה "האופוזיציה הלאומית" בהנהגת א' לייסין. הסוציאליסטים שיגרו צירים לוועידת-היסוד של ה"בונד" ב-1897, ובמינסק ישב הוועד המרכזי של התנועה עד שפוזר בידי המשטרה בשנת 1898.

חוגים מקומיים של "חובבי ציון" קמו לראשונה בשנות ה-80 וב- 1902 נערכה במינסק, ברשיון ממשלתי, הוועידה השנייה של ציוני רוסיה. בבחירות למועצת הקהילה בשנת 1918 קיבלו הציונים ו"פועלי-ציון" 33 מושבים, רשימת החרדים 25, ה"בונד" 17, בלתי- תלויים - ששה מושבים, פולקיסטים - שניים והרשימה הסוציאליסטית המאוחדת זכתה גם היא בשני מושבים.

בשנות העשרים, עם התייצבות המשטר הסובייטי, שותקו חיי הקהילה ובמקום מוסדות התורה הוקמו מוסדות חינוך ותרבות שהושתתו על תרבות היידיש ועל אידיאולוגיה קומוניסטית. בשנת 1921 נפתחה מחלקה יהודית בפאקולטה לחינוך של אוניברסיטת מינסק, וב-1924, עם פתיחת המכון לתרבות ביילורוסית, הוקם בו מדור לתרבות יהודית, שפירסם מחקרים אחדים לרבות כתב-עת בשם "צייטשריפט" (1931-1926). במינסק יצאו לאור גם עתונים יומיים, וירחון ספרותי ביידיש בשם "שטערן" הופיע בשנים 1925 - 1941.

בשנת 1926 התפקדו במינסק 53,686 תושבים יהודים, שהיו כ- %41 מכלל האוכלוסיה, אולם הגילויים האחרונים של תרבות יהודית עצמית חדלו באמצע שנות השלושים.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו במינסק כ- 60,000 יהודים.


תקופת השואה

בחדשים הראשונים למלחמה הגיעו למינסק פליטים יהודים משטחי הכיבוש הגרמני, בעיקר מפולין. סבורים שערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, התגוררו במינסק 90,000 יהודים (כ-%37 מכלל האוכלוסיה), יהודים החלו לעזוב את העיר מזרחה, אחרי שהגרמנים פתחו במתקפה על ברית המועצות (22 ביוני), וביום הכיבוש, 28 ביוני, נמצאו בעיר 50,000 יהודים. עם התארגנות משטר הכיבוש ציוו הגרמנים על הגברים בעיר, בני 45-15, להתייצב לרישום. כ-40,000 התייצבו וחולקו ל-3 חטיבות: יהודים, אנשי הצבא האדום, ולא יהודים הלא יהודים שוחררו כעבור חמישה ימים. אנשי האינטליגנציה היהודית, אלפים אחדים, הובלו ליער סמוך ונורו למוות. שאר היהודים הוחזקו בבית-הסוהר העירוני והועברו לגיטו ב-20 באוגוסט. הגיטו נתחם כחודש ימים אחרי כיבוש העיר ורוכזו בו לפחות 85,000 יהודים, מהם רבבות פליטים מליטא וכ-8,000 מגורשים מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב. אליהו מושקין, שידע מעט גרמנית, הועמד בראש "היודנראט".

בחודש אוגוסט הוצאו אלפי יהודים מן הגיטו ורק מעטים מהם הגיעו ל"מחנה העבודה" ברחוב שירוקאיה בעיר, שבו הוחזקו גם שבויי מלחמה רוסיים. ב- 7 בנובמבר נלקחו 12,000 יהודים לכפר טוצ'ינקה ונרצחו על שפת חפירות. בבתים שנתרוקנו בגיטו שוכנו 1,500 יהודים מגורשים, בעיקר מהאמבורג. הגיטו חולק אז לשלושה: "חסרי-מקצוע", "פועלים מקצועיים" ופקידי ה"יודנראט" שכללו גם את משטרת הגיטו, ויהודים לא מקומיים, מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. ב-20 בחודש נרצחו עוד 5,000 יהודים ובמקומם הוכנסו 6,500 יהודים שהוגלו ממערב אירופה.

בסוף פברואר 1942 דרשו הגרמנים מה"יודנראט" להוציא 5,000 יהודים מבין אלה שאינם מועסקים במפעלי הצבא. משלא נענו פתחו במצוד וב-2 במארס 1942 קברו חיים את ילדי בית היתומים ברחוב לא-סלול במרכז הגיטו ועימם המיתו וקברו אלפיים מבוגרים. אלפי אנשים שחזרו לעת ערב מן העבודה נרצחו בשכונת קוידאנובו.

בסוף יולי 1942 פשטו הגרמנים ועוזריהם הביילורוסים על גיטו מינסק ותוך שלושה ימים נרצחו קרוב ל-10,000 יהודים, ביניהם 3,500 מיהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה - רובם זקנים, נשים וילדים. עדיין נשארו בגיטו 9,000 יהודים.

ב-1 בפברואר 1943 נרצחו עוד 1,500 ליד קברים פתוחים בכפר מאלי טרוסטנץ. אחרים הומתו קבוצות קבוצות - הגברים ביריות, הנשים והילדים בגאזים בתוך מכוניות סגורות. 2,000 יהודים שהיו חיילים בצבא האדום נשלחו ממחנה שירוקאיה למחנה סוביבור בספטמבר אותה השנה, וביניהם הסגן אלכסנדר פצ'רסקי והקומוניסט היהודי מפולין שלמה לייטמן, והם הנהיגו את המרד בסוביבור ב- 14 באוקטובר 1943.

ב-22 בספטמבר 1943 נהרג הגנראל-קומיסאר הגרמני קובה בפצצה שהניחה עוזרת-הבית הביילורוסית לפי הוראות דוד קמח, קומיסאר פוליטי באחת היחידות הפרטיזאניות באיזור. ההתנקשות החישה את הקץ על יהודי הגיטו, הדבר התרחש כעבור חודש ימים.

התארגנות המחתרת בגיטו מינסק התחילה סמוך להקמתו בהחלטה ברורה שלא להפעיל נשק בתחום הגיטו ולרכז את עיקר המאמץ בבריחה ליערות, אל יחידות הפרטיזנים. אחרי טבח טושינקה בנובמבר 1941 נקשר קשר בין הירש סמולאר, מנהיג המחתרת היהודית בגיטו, יליד פולין, ובין יהושע פאבלוביץ קוזינץ (סלאבק), מנהיג קבוצה מחתרתית בחלק ה"ארי" של מינסק. סלאבק נעשה לראש המחתרת באיזור כולו. ב-1942 היתה מחתרת הגיטו מאורגנת ויעילה יותר מזו שבעיר ועזרה לה בדרכים שונות; לימים אירגנה יחידות פרטיזניות משלה, שרבות מהן הצטיינו בלחימה נגד הגרמנים. בסך הכל הצליחו להימלט מן הגיטו כ-10,000 יהודים, מספר שאין דומה לו בתולדות הגיטאות; משערים כי לפחות מחציתם נפלו בקרבות.


אחרי המלחמה הוקם במינסק גלעד לזכר חללי השואה, ועליו כתובת ביידיש מזכירה במפורש את היהודים. ב-13 בינואר 1948 נרצח במינסק, בידי המשטרה החשאית הסובייטית, שלמה מיכאלס, יו"ר הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי ומנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה.

בית-הכנסת הגדול נסגר בפקודת השלטונות ב-1959, ובית-כנסת קטן נהרס ב-1964 בגלל פיתוח עירוני. כעבור זמן הותר ליהודים לערוך תפילה בציבור בבניין-עץ קטן באחד הפרברים. בית העלמין היהודי במינסק מוקם בחלקה מיוחדת בבית-הקברות הכללי. שנים מספר נאסרה אפיית מצות בעיר, ועיתון מקומי הוקיע משלוחי מצות מקהילות בחוץ-לארץ. ב-1968 נאסרו צעירים באשמת פעולה ציונית.

ב-1970 התפקדו בעיר 47,057 ו-%22 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם; למעשה נאמד מספר היהודים במקום באותה השנה ב-60,000 לערך.

בשנת 1997 נמסר בדוחות של הקונגרס היהודי העולמי על 60,000 יהודים בבלרוס כולה. במינסק נימנו אז 28,000 יהודים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
גרשוני, גרגורי אנדריביץ'
Gershuni, Grigori Andreyevich (1870-1908), revolutionary, born in Tavrova in Kovno province, Lithuania (then part of the Russian Empire), to a Jewish peasant family. He studied for a short period in the religious “heder”, and was sent by his parents to a secular Russian high school in Shavli (Siauliai), Lithuania, until the age of 15. He then became a pharmacist's apprentice. In 1898 he moved to Minsk (now in Belarus), where he set up a bacteriological laboratory.

He joined the quasi-legal educational circles of the working class and was gradually drawn into clandestine activities. He came under the influence of Yekaterina Breshkovskaya, the “grandmother” of the Russian revolution. In 1900 he was arrested by the police who tried in vain to persuade him to support the Czar. Gershuni joined an anti-Czar terrorist group. In 1901 he was amongst the founders of the Socialist Revolutionary Party and headed the Fighting Organization of the party which was responsible for the murders of a number of important government ministers and officials. He was betrayed and turned over to the police. Gershuni was sentenced to death by a military tribunal but the sentence was reduced to life imprisonment, first in Schluesselburg fortress and later in Siberia. He escaped from prison and reached the USA via Japan and China, where he met Sun Yat Sen, one of the founders of modern China. In the USA he addressed meetings of Jewish and other workers and collected funds for the Russian Socialist Revolutionary Party. In 1906 he returned to Europe to persuade people to rise up against the regime of the Czar. He contacted tuberculosis and died in Zurich, Switzerland. He is buried in Paris,France.

Despite being completely assimilated into Russian culture Gershuni felt strongly about his Jewish ancestry. In order to avoid the taunts of anti-Semites he always stressed the proud behavior of the Jews in the revolutionary movement and violently rejected the attitude that Jews were cowards.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מינסק
שאוולי
ליטא
ארה"ב ארצות הברית של אמריקה
ציריך
מינסק Minsk

עיר מחוז ובירת בלרוס.


מן המאה ה-15 היתה מינסק המרכז המסחרי החשוב ביותר בביילורוסיה. יהודים חכרו את גביית דמי-המכס במינסק ב-1489, ובמאה ה-16 התחילו להתיישב בעיר. ב-1579 קיבלו כתב זכויות מסטפאן באטורי, מלך פולין, ב-1606 נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר, וב-1683 שוב אושרו זכויותיהם והותר להם לרכוש מקרקעין בכיכר השוק ובכל מקום אחר בעיר.

בימי מרד חמלניצקי (1648) ובמלחמת רוסיה פולין נפגעה הקהילה בפרעות, השתקמה, ומאז התחילה תקופת שגשוג ליהודי העיר, למרות התנכלויות מצד העירוניים, שראו בהם מתחרים.

ב-1685 נפתחה ישיבה על-ידי הרב דמתא, ר' משה מרדכי. בין רבני מינסק וראשי הישיבה שלה במאה ה- 17 היו ר' יחיאל בן שלמה היילפרין, ר' אריה לייב בן אשר גינזברג ור' רפאל כהן. במסגרת ועד ארבע ארצות הייתה קהילת מינסק כפופה לבריסק דליטא אך מ-1631, כשנעשתה לעיר מחוז, הייתה לקהילה עצמאית וסופחו אליה קהילות קטנות באזור.

במאה ה-19 היתה מינסק בין הקהילות הגדולות והחשובות ברוסיה. באמצע המאה מנתה כ- 13,000 נפש ובסופה, כ-47,500 (%52 מכלל האוכלוסייה והקהילה הרביעית בגודלה ב"תחום- המושב"). החיים בעיר במחצית הראשונה של המאה משתקפים בפנקסי הקהילה שפירסם בתרגום רוסי יעקב בראפמן.

המתנגדים היו רוב מכריע בעיר. הגדולה בישיבות מינסק, "בלומקה'ס קלויז", התפרסמה ביישובי היהודים. בסוף המאה ה- 19 כיהן ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, "הגדול ממינסק", כרב של קהילת מינסק.

חוג של משכילים פתח בתי-ספר במינסק עוד בשנות ה-40, ומאמצע שנות ה-70 צמחה שם תנועת פועלים יהודית, שגילתה פעילות רבה בשנות ה-80 וה-90. בשנים 1894-1893 התארגנה "האופוזיציה הלאומית" בהנהגת א' לייסין. הסוציאליסטים שיגרו צירים לוועידת-היסוד של ה"בונד" ב-1897, ובמינסק ישב הוועד המרכזי של התנועה עד שפוזר בידי המשטרה בשנת 1898.

חוגים מקומיים של "חובבי ציון" קמו לראשונה בשנות ה-80 וב- 1902 נערכה במינסק, ברשיון ממשלתי, הוועידה השנייה של ציוני רוסיה. בבחירות למועצת הקהילה בשנת 1918 קיבלו הציונים ו"פועלי-ציון" 33 מושבים, רשימת החרדים 25, ה"בונד" 17, בלתי- תלויים - ששה מושבים, פולקיסטים - שניים והרשימה הסוציאליסטית המאוחדת זכתה גם היא בשני מושבים.

בשנות העשרים, עם התייצבות המשטר הסובייטי, שותקו חיי הקהילה ובמקום מוסדות התורה הוקמו מוסדות חינוך ותרבות שהושתתו על תרבות היידיש ועל אידיאולוגיה קומוניסטית. בשנת 1921 נפתחה מחלקה יהודית בפאקולטה לחינוך של אוניברסיטת מינסק, וב-1924, עם פתיחת המכון לתרבות ביילורוסית, הוקם בו מדור לתרבות יהודית, שפירסם מחקרים אחדים לרבות כתב-עת בשם "צייטשריפט" (1931-1926). במינסק יצאו לאור גם עתונים יומיים, וירחון ספרותי ביידיש בשם "שטערן" הופיע בשנים 1925 - 1941.

בשנת 1926 התפקדו במינסק 53,686 תושבים יהודים, שהיו כ- %41 מכלל האוכלוסיה, אולם הגילויים האחרונים של תרבות יהודית עצמית חדלו באמצע שנות השלושים.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו במינסק כ- 60,000 יהודים.


תקופת השואה

בחדשים הראשונים למלחמה הגיעו למינסק פליטים יהודים משטחי הכיבוש הגרמני, בעיקר מפולין. סבורים שערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, התגוררו במינסק 90,000 יהודים (כ-%37 מכלל האוכלוסיה), יהודים החלו לעזוב את העיר מזרחה, אחרי שהגרמנים פתחו במתקפה על ברית המועצות (22 ביוני), וביום הכיבוש, 28 ביוני, נמצאו בעיר 50,000 יהודים. עם התארגנות משטר הכיבוש ציוו הגרמנים על הגברים בעיר, בני 45-15, להתייצב לרישום. כ-40,000 התייצבו וחולקו ל-3 חטיבות: יהודים, אנשי הצבא האדום, ולא יהודים הלא יהודים שוחררו כעבור חמישה ימים. אנשי האינטליגנציה היהודית, אלפים אחדים, הובלו ליער סמוך ונורו למוות. שאר היהודים הוחזקו בבית-הסוהר העירוני והועברו לגיטו ב-20 באוגוסט. הגיטו נתחם כחודש ימים אחרי כיבוש העיר ורוכזו בו לפחות 85,000 יהודים, מהם רבבות פליטים מליטא וכ-8,000 מגורשים מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב. אליהו מושקין, שידע מעט גרמנית, הועמד בראש "היודנראט".

בחודש אוגוסט הוצאו אלפי יהודים מן הגיטו ורק מעטים מהם הגיעו ל"מחנה העבודה" ברחוב שירוקאיה בעיר, שבו הוחזקו גם שבויי מלחמה רוסיים. ב- 7 בנובמבר נלקחו 12,000 יהודים לכפר טוצ'ינקה ונרצחו על שפת חפירות. בבתים שנתרוקנו בגיטו שוכנו 1,500 יהודים מגורשים, בעיקר מהאמבורג. הגיטו חולק אז לשלושה: "חסרי-מקצוע", "פועלים מקצועיים" ופקידי ה"יודנראט" שכללו גם את משטרת הגיטו, ויהודים לא מקומיים, מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. ב-20 בחודש נרצחו עוד 5,000 יהודים ובמקומם הוכנסו 6,500 יהודים שהוגלו ממערב אירופה.

בסוף פברואר 1942 דרשו הגרמנים מה"יודנראט" להוציא 5,000 יהודים מבין אלה שאינם מועסקים במפעלי הצבא. משלא נענו פתחו במצוד וב-2 במארס 1942 קברו חיים את ילדי בית היתומים ברחוב לא-סלול במרכז הגיטו ועימם המיתו וקברו אלפיים מבוגרים. אלפי אנשים שחזרו לעת ערב מן העבודה נרצחו בשכונת קוידאנובו.

בסוף יולי 1942 פשטו הגרמנים ועוזריהם הביילורוסים על גיטו מינסק ותוך שלושה ימים נרצחו קרוב ל-10,000 יהודים, ביניהם 3,500 מיהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה - רובם זקנים, נשים וילדים. עדיין נשארו בגיטו 9,000 יהודים.

ב-1 בפברואר 1943 נרצחו עוד 1,500 ליד קברים פתוחים בכפר מאלי טרוסטנץ. אחרים הומתו קבוצות קבוצות - הגברים ביריות, הנשים והילדים בגאזים בתוך מכוניות סגורות. 2,000 יהודים שהיו חיילים בצבא האדום נשלחו ממחנה שירוקאיה למחנה סוביבור בספטמבר אותה השנה, וביניהם הסגן אלכסנדר פצ'רסקי והקומוניסט היהודי מפולין שלמה לייטמן, והם הנהיגו את המרד בסוביבור ב- 14 באוקטובר 1943.

ב-22 בספטמבר 1943 נהרג הגנראל-קומיסאר הגרמני קובה בפצצה שהניחה עוזרת-הבית הביילורוסית לפי הוראות דוד קמח, קומיסאר פוליטי באחת היחידות הפרטיזאניות באיזור. ההתנקשות החישה את הקץ על יהודי הגיטו, הדבר התרחש כעבור חודש ימים.

התארגנות המחתרת בגיטו מינסק התחילה סמוך להקמתו בהחלטה ברורה שלא להפעיל נשק בתחום הגיטו ולרכז את עיקר המאמץ בבריחה ליערות, אל יחידות הפרטיזנים. אחרי טבח טושינקה בנובמבר 1941 נקשר קשר בין הירש סמולאר, מנהיג המחתרת היהודית בגיטו, יליד פולין, ובין יהושע פאבלוביץ קוזינץ (סלאבק), מנהיג קבוצה מחתרתית בחלק ה"ארי" של מינסק. סלאבק נעשה לראש המחתרת באיזור כולו. ב-1942 היתה מחתרת הגיטו מאורגנת ויעילה יותר מזו שבעיר ועזרה לה בדרכים שונות; לימים אירגנה יחידות פרטיזניות משלה, שרבות מהן הצטיינו בלחימה נגד הגרמנים. בסך הכל הצליחו להימלט מן הגיטו כ-10,000 יהודים, מספר שאין דומה לו בתולדות הגיטאות; משערים כי לפחות מחציתם נפלו בקרבות.


אחרי המלחמה הוקם במינסק גלעד לזכר חללי השואה, ועליו כתובת ביידיש מזכירה במפורש את היהודים. ב-13 בינואר 1948 נרצח במינסק, בידי המשטרה החשאית הסובייטית, שלמה מיכאלס, יו"ר הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי ומנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה.

בית-הכנסת הגדול נסגר בפקודת השלטונות ב-1959, ובית-כנסת קטן נהרס ב-1964 בגלל פיתוח עירוני. כעבור זמן הותר ליהודים לערוך תפילה בציבור בבניין-עץ קטן באחד הפרברים. בית העלמין היהודי במינסק מוקם בחלקה מיוחדת בבית-הקברות הכללי. שנים מספר נאסרה אפיית מצות בעיר, ועיתון מקומי הוקיע משלוחי מצות מקהילות בחוץ-לארץ. ב-1968 נאסרו צעירים באשמת פעולה ציונית.

ב-1970 התפקדו בעיר 47,057 ו-%22 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם; למעשה נאמד מספר היהודים במקום באותה השנה ב-60,000 לערך.

בשנת 1997 נמסר בדוחות של הקונגרס היהודי העולמי על 60,000 יהודים בבלרוס כולה. במינסק נימנו אז 28,000 יהודים.
שאוולי Siauliai

במקורות היהודיים: בעברית שבלי, ביידיש שאוול.

עיר מחוז בצפון מערב ליטא, עד 1991 בברית המועצות.


שאוולי, על אם הדרך בין ריגה לברלין באזור של גבעות מיוערות וסמוכה לאגם, נזכרת בשם "סאולה" (SAULE) בתעודות גרמניות מן המחצית הראשונה של המאה ה-13. במאה ה-18 קיבלה זכויות של עיר ובשנת 1802 נעשתה עיר מחוז במסגרת המינהל של רוסיה הצארית.


הקהילה היהודית

בשנת 1861 נמנו בעיר 8,524 נפשות ב-1902 13,794, ובשנת 1928 חיו בשאוולי 21,878 יהודים. בימי ליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה שאוולי העיר השנייה בגדלה, אחרי קובנה.

היהודים הראשונים התיישבו בשאוולי במאה ה-17. ב-1701 התירו להם לבנות בית כנסת. קהילת שאוולי נזכרת בפנקס מדינת ליטא במאה ה-18.

בשלהי המאה ה-18 (1776) היו בשאוולי 687 יהודים משלמי מס גולגולת, ב1847 ישבו במקום 2,565 יהודים. מספרם עלה בהתמדה וב-1902 הם היו כ-%71 מכלל האוכלוסיה.

בעיר היו 30 "חדרים" שלמדו בהם 459 ילדים. בבית הספר לבנות, שנוסד בשנת 1894 בידי המורה אש (ASH), למדו 150 תלמידות; בתלמוד תורה שנוסד ב-1908 למדו 250 ילדים ובישיבה, שנוסדה ב-1913, היו למעלה ממאה תלמידים.

הקהילה היהודית הקימה בשנת 1891 בית חולים משלה, הפעילה חברת "ביקור חולים", מוסדות צדקה וגמילות חסדים, מושב זקנים ובית יתומים. המשפחות פרנקל ונורוק השתתפו בתקציב הקהילה להחזקת מוסדות אלה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. במהלך המלחמה, בראשית 1915, הורו להם השלטונות לפנות את העיר; רובם הוגלו למרכז רוסיה ורכושם בשאוולי הופקר ונשדד.

בימי הכיבוש הגרמני בעיר (מ-1915 ועד סוף המלחמה ב-1918), התיישבו בשאוולי יהודים רבים מן העיירות הסמוכות ויהודים שברחו מפלך וילנה. בתום המלחמה החלו חוזרים לעיר היהודים שהוגלו. הם התיישבו ושיקמו את בתיהם במקום שהיו בעבר, במרכז העיר. בשנת 1921 כבר ישבו שם 7,000 יהודים והיו %35 מאוכלוסיית העיר.

באותה תקופה הוקמו בתי תפילה רבים, ישיבה, בית ספר ומוסדות חינוך ותרבות. הקהילה הפעילה גם מוסדות צדקה וגמילות חסדים למיניהם. בית המדרש הגדול שנבנה עוד בשנת תרנ"ה (1895) שימש גם כבית כנסת והתפללו בו חזן ומקהלה. בין מנחה למעריב היו שם שעורי גמרא עם רבנים ידועי שם כמו ר' שלמה איזיקס ור' אליהו מפושוויטין.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נוסדה ישיבה קטנה נוספת בשאוולי, תלמוד תורה נהיה לבית ספר עברי ו-400 תלמידים למדו בו. בבית הספר האידי שבעיר למדו 300 תלמידים. כן היו בעיר בית ספר דתי, גימנסיה עברית ולידה גן ילדים עברי ובית ספר עממי. בבתי הספר היו ספריות של ספרים בעברית.

בראשית המאה העשרים היו בשאוולי %80 בעלי מלאכה יהודים מבין 1,733 בעלי המלאכה שבעיר. אחר כך פנו יהודים רבים למקצועות אחרים ומספרם בין בעלי המלאכה ירד, אבל הם היו עדיין גורם בעל משקל באירגוני בעלי המלאכה.

בימי ליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם שוקמה שאוולי לעיר מודרנית בעלת רחובות מרווחים ובתי מגורים חדישים. בתי החרושת, שהיו בבעלות משפחת פרנקל, היהודית, הרחיבו את פעולתם ורכשו שווקים חדשים בארצות אירופה ובאנגליה. הם הקימו גם בית חרושת לנעליים ותוצרתו נמכרה בליטא כולה. רוב התעשייה בעיר הייתה בידי יהודים וביזמתם הוקמו בתי דפוס, בתי חרושת לטכסטיל, לכלי אלומיניום, למסמרים, לרהיטים, ללבני סיליקט ואחרים. גם טחנת הקמח הגדולה הייתה בידי יהודים. רוב הפקידים והפועלים בבתי החרושת היו יהודים.

באותה עת הוקמו מוסדות אשראי חדשים, נפתח סניף הבנק המרכזי ובנק עממי יהודי וגם אגודה לאשראי הדדי, סניף של הבנק המסחרי ובנק פרטי אחד.

בשנות השלושים הטילה הממשלה הליטאית מסים כבדים על הקהילה היהודית בשאוולי והמפרנסים היהודים נתקלו בקשיים, בשל אפלייה ברורה של השלטונות לטובת הליטאים. הסוחרים היהודים היו בתחרות קשה עם הקואופרטיבים הליטאים ועם מפעלי הממשלה, ולמרות כל זאת הייתה הקהילה אחת האמידות במדינה והרווחה הכלכלית הביאה לגידול היישוב היהודי בעיר ולביסוסו החמרי והרוחני.

קהילת שאוולי הושתתה על עקרונות דמוקרטיים, %40 מהכנסותיה באו מתקציב העיריה, היהודים היו פעילים בחיים המוניציפליים והיו להם ארבעה נציגים במועצת העיר.

הרעיון הציוני נקלט בשאוולי עוד בימי חיבת ציון (1880). בראש "חובבי ציון" בעיר עמד מ' חורונז'יצקי. הקהילה הייתה מסורה לארץ ישראל וכבר בסוף המאה ה-19 הוקם שם סניף של "קרן היסוד". אגודת "הזמיר" שהוקמה לפני מלחמת העולם הראשונה ערכה נשפים ספרותיים וערבי מוסיקה.

בימי ליטא העצמאית היו רוב יהודי העיר ציונים והועד הציוני פעל למען הקרנות הציוניות ולמען חינוך עברי. נפתחו ספרייה, גן ילדים עברי, שעורי ערב בעברית ועוד.

בשאוולי היו סניפים של רוב המפלגות הציוניות: "הציונים הכלליים", "המזרחי", "צ.ס." (ציונים סוציאליסטים), "הצה"ר" (הציונים הרביזיוניסטים), ואירגון הנשים "ויצו".

כן היו בעיר "אגודת ישראל", ארגון מקצועי של בעלי המלאכה וקבוצת אידישיסטים בעלי מוסדות משלהם.

הנוער היה מאורגן ב"החלוץ", "השומר הצעיר", "ביתר", "הפועל המזרחי", "גורדוניה" ו"הנוער הציוני". כן פעלו אגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל". מאות מבני הנוער השתתפו בהכשרה חלוצית בחוות חקלאיות באזור הכפרי ובבתי החרושת בעיר, ורבים עלו לארץ ישראל עם העלייה השלישית והרביעית.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939) ישבו בשאוולי כ-8,000 יהודים והיו %25 מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי (לפי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות מאוגוסט 1938) ובסוף קיץ 1940 נהייתה לרפובליקה סובייטית.

ועד הקהילה היהודית בשאוולי חוסל; בתי החרושת, המפעלים והחנויות שהיו בבעלות יהודים הולאמו; נסגרו כל מוסדות החינוך העבריים והתנועות הציוניות פוזרו. האוכלוסיה היהודית האמידה נפגעה ורמת החיים בעיר ירדה. יהודים החלו לחפש לעצמם מקורות פרנסה אחרים ופנו לעבודת כפיים; ויהודים אחרים, בעלי עבר קומוניסטי או כאלה שהתאימו עצמם למשטר החדש, השתלבו בפקידות הממשל הסובייטי והיו שהגיעו למשרות בכירות.

בהיות שאוולי נקודה אסטרטגית חשובה וצומת מסילות רכבת, נבנו בה מבנים צבאיים, הוקם שדה תעופה וגייסות סובייטים רבים חנו שם.

ב-15 ביוני 1941 היגלו השלטונות הסובייטים "אלמנטים עויינים למשטר" לעמקי רוסיה. ביניהם היו יהודים רבים. ודווקא מבין אלה נותרו רבים בחיים אחרי המלחמה.

אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, שנפתחה ביום 22 ביוני 1941, החל הצבא האדום לפנות את העיר. יהודים מעטים הצליחו להמלט גם הם לתוך ברית המועצות, אחר כך חסמו הסובייטים את גבולם בפני הפליטים, הגרמנים הפציצו את הדרכים ואת מסילות הרכבת, ודרכי הבריחה נחסמו.

כ-500 יהודים משאוולי נרצחו בכפרי הסביבה, שבהם ניסו להסתתר מפחד הגרמנים הקרבים, אולם רוב היהודים נשארו בעיר ובאו לשם גם פליטים יהודים מערים סמוכות לגבול הגרמני.

בליל 26 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לעיר. אל הצבא הגרמני נתלוו "עוצבות המבצע" (EINZATSGRUPPEN) שמטרתם הייתה לחסל את "אוייבי הרייך", ובראש וראשונה את היהודים. ליטאים לאומנים חמושים התארגנו והעמידו עצמם לרשות הגרמנים וההתעללות ביהודים החלה מיד. גברים יהודים נעצרו והועסקו בנקוי רחובות. אחר כך נעצרו עסקני ציבור, רבני הקהילה ובעלי תפקידים במשטר הקומוניסטי, הם הוחזקו בבתי הסוהר של העיר, הועבדו בפרך בשעות היום ועברו ענויים והשפלות בלילות. על היהודים נגזר לענוד סימן מזהה - הטלאי הצהוב - ונאסר עליהם להלך על המדרכות.

בלילה שבין 28 ל-29 ביוני ערכו ליטאים מעצרים בבתי היהודים; הם עצרו אנשים מבוגרים מרכיבי משקפיים בעלי "מראה אינטליגנטי" והובילו אותם לבורות ביער קוז'אי (KUZIAI) כ-15 ק"מ מהעיר, שם נורו. את המעטים שהצליחו להמלט הסגירו הליטאים לידי הגרמנים.

בעיר נמשכו מעצרי גברים ונערים ובתי הסוהר היו מלאים עד אפס מקום. יהודים נורו גם בחצר בית הסוהר. פליטים יהודים מעיירות שאוכלוסייתן היהודית כבר חוסלה הביאו לעיר ידיעות על הטבח אך אלו נתקבלו בספקנות.

ליטא הכבושה הייתה חלק מחבל "אוסטלאנד" של הרייך הגרמני (OSTLAND, כלל את הארצות הבאלטיות ואת ביילורוסיה) והעיר שאוולי - מרכזה של יחידה אדמיניסטרטיבית בשלטון הכיבוש האזרחי של ליטא. ב-10 ביולי 1941 מינה הממשל הצבאי הגרמני מינהל וראש עיריה ליטאי לשאוולי. והליטאים ניגשו למימוש תכניתם לעשות את העיר "יודן ריין" (נקייה מיהודים). הם תכננו לגרש את כל יהודי שאוולי לעיר הקטנה ז'אגר (ZAGARE) וביום 22 באוגוסט התפרסם בעיר צו על כך מטעם השלטונות הגרמניים. עסקני ציבור יהודים והכומר הליטאי לאפיס (LAPIS) ניסו לבטל את רוע הגזרה.

באותה עת התגבשה הנהגה יהודית בשאוולי ומטרתה הייתה להקים גיטו בעיר עצמה. בסופו של דבר בוטלה תכנית העברת יהודי שאוולי לז'אגר, שם היו צפויים להשמדה, לאחר שהגרמנים שוכנעו בתועלת שבניצול כוח עבודה יהודי בשאוולי. הגרמנים הורו להפעיל מחדש את בית החרושת לעורות של פרנקל, ויהודים רבים חזרו לעבוד שם.

במחצית השנייה של יולי 1941 נתחם גיטו ברובעים הדלים של העיר, רובע קאווקאז ורובע טראקו (TRAKU) , היהודים נצטוו לעקור לשם והותר להם לקחת מרכושם את החיוני בלבד.

ב-1 בספטמבר נסגר הגיטו רשמית ואי אפשר היה לצאת ממנו או להכנס אליו, אלא באישורים מיוחדים. כ-1,000 יהודים שנשארו בעיר וחיכו לפתיחת רובע מגורים שלישי כגיטו, רוכזו בבית הכנסת ומשם נשלחו לז'אגר ונרצחו בימים הראשונים של ספטמבר 1941.

בגיטו שוכנו כ-5,500 יהודים והצפיפות בו הייתה קשה, "ועדת הבנייה" שהתארגנה בגיטו הכשירה למגורים עליות גג, מחסנים רפתות ועוד. במשך חודש ספטמבר 1941 המשיכו השלטונות הגרמניים בסלקציות של אנשי הגיטו ו"אקציות" של רצח בוצעו בזו אחר זו בידי עוזריהם הליטאים. ב-6 בספטמבר נשלחו למוות 47 ילדי בית היתומים ועמם המורה ואם הבית. ב-10 בספטמבר הוצאו מן הגטו 130 יהודים זקנים וחולים והומתו גם הם. ביום 12 בספטמבר באו לגיטו ליטאים חמושים, מצויידים ברשימות של אינטלקטואלים יהודים, רבים הצליחו להסתתר, 30 איש הוצאו להורג באותו היום.

ב-13 בספטמבר החלה לפעול בגיטו ועדה שחילקה אישורי עבודה ("צהובים"). הועד היהודי השיג כמה טפסים ריקים והם שימשו להצלת יהודים בהזדמנויות שונות.

עוד 90 איש נמצאו בלתי כשירים לעבודה וגם הם הוצאו להורג. עד סוף ספטמבר 1941 הומתו 2,236 יהודים בשאוולי.

באוקטובר 1941 הופסקו מבצעי הרצח השיטתי, ותושבי הגיטו נצטווו להתארגן בעבודה. יהודים עבדו בשדה התעופה, בבית החרושת לעורות, בתחנת הרכבת ואצל אכרי הסביבה. בעלי מלאכה מיומנים עבדו עבור אנשי הממשל ואנשי הצבא הגרמנים. היודנראט שמינו הגרמנים סמוך לכיבוש העיר וקראו לו ה"נציגות" זכה בהכרת כל יושבי הגיטו.

תפקיד הנציגות היה, בין היתר, לפרסם את צווי השלטונות ולבצעם, אך היא לא חדלה תוך כדי כך לנסות לשפר את מצב היהודים הן במקומות העבודה והן בגיטו. כמו כן טיפלה הנציגות בפליטים יהודים שבאו לגיטו מעיירות קטנות שחוסלו.

בעזרת מנגנון מינהלי של 150 איש הפעילה הנציגות מוסדות ציבור כמו משרד עבודה, משטרה, מחלקת בריאות, עזרה סוציאלית, מחלקת תזונה, מרכז חינוך, בית דין, בתי מלאכה ומחלקת בינוי. בית חולים של 40 מיטות פעל בגיטו ו-18 רופאים יהודים שימשו בו. מטבח ציבורי שרת חסרי משפחות וחסרי אמצעים.

אף על פי שהמנהיגות הדתית חוסלה בידי הגרמנים בימים הראשונים למלחמה, כמעט לא שינו שומרי המסורת ממנהגם גם בתחומי הגיטו. בסכנת נפשות הוקמו שם שני בתי כנסת ונוסדו חוגים קטנים ללימוד גמרא. לפסקי הלכה פנו לעתים אף אל הרב של גיטו קובנה. ילדי הגיטו שרצו בכך קיבלו שעורי דת מתלמידי ישיבה מתנדבים.

בית הספר בגיטו הופעל בסתר בידי מורים ומתנדבים שדאגו גם לארוחות לילדים ולנקיונם. גם ילדים יתומים וחסרי משפחות טופלו במסגרת בית הספר. שני בתי ספר שוכנו בבתי הכנסת המאולתרים.

בתקופות שקט יחסי בגיטו, נערכו פעולות תרבות, התקיימו חוגים ואסיפות ונחוגו החגים היהודיים. בהווי הגיטו נכתבו שירים, סיפורים, מחזות ויומנים אישיים; רק מקצתם נשתמרו.

תנועות הנוער "מסדה", "החלוץ", "ביתר" ונוער קומוניסטי פעלו בגיטו במחתרת. תכניות להתנגדות פעילה נגד הגרמנים לא יצאו לפועל בשל תנאי הגיטו, אך התנועות פירסמו עתוני מחתרת וציינו ימי זכרון לאומיים. דרכן נוצרו רוב הקשרים להעברת ידיעות על המתרחש בעולם ולנסיונות בריחה מהגיטו.

בדצמבר 1941 היו בגיטו שאוולי 4,500 יהודים - ה"חיוניים" לעבודה ומשפחותיהם.

ב-7 בפברואר 1942 הוצאה פקודה האוסרת על לידות בגיטו, הפעלתה החלה באוגוסט ומשפחה שעברה עליה הייתה צפוייה למוות ביריה. הרופאים היהודים נאלצו לבצע הפלות ולידות מוקדמות ולהמית את התינוקות שנולדו חיים.

במאי 1942 נשלחו יהודים מהגיטו לעבודה עונתית במכרות כבול, משם שבו פגועים ונכים.

באותו הזמן החלו שומרי הגיטו הליטאים לערוך חיפושים על גופם ובכליהם של החוזרים מהעבודה לגיטו; מי שנמצא אצלו מזון היה צפוי למלקות ולמאסר. ביוני כפו על היהודים לבצע בפומבי גזר-דין של מוות בתלייה ליהודי שנתפס עם לחם וסיגריות על גופו.

בראשית שנת 1943 הגיעו לגיטו ידיעות על תבוסת הגרמנים בקרב סטלינגראד וביולי - על הדחתו של מוסוליני באיטליה. ובו בזמן הגיעו גם ידיעות על השמדה המונית של יהודים ועל חיסול גיטאות קטנים בליטא.

בספטמבר 1943 עבר הגיטו לידי הס"ס ונהייה ל"מחנה ריכוז שאוולי". בשערים שמרו חיילי ס"ס ושוטרים ליטאים, "הנציגות" איבדה את סמכותה ונוצרו חמישה מחנות, לפי מקומות העבודה העיקריים של היהודים.

ביום 5 בנובמבר 1943, כאשר הכל יצאו לעבודתם, ערכו אנשי הס"ס "אקציה" בכל המחנות. קרוב ל-600 ילדים, כ-200 זקנים וכמה נשים שסרבו להפרד מילדיהן נלקחו בכוח מבתיהם וממקומות מסתור והוסעו אל מותם. כ-250 ילדים, שהצליחו להסתירם, נשארו לפי שעה עם משפחותיהם. ההגבלות והקשיים גברו מיום ליום ויהודים שניסו להמלט הסתכנו בהוצאה להורג ביריה.

משהחל הצבא האדום בשחרור ליטא, רוכזו בגיטו שאוולי כל יהודי מחנות העבודה מן הסביבה, במטרה לפנותם לגרמניה. ב-9 ביולי 1944 הפסיקו הגרמנים להוציא אנשים לעבודה, וסגרו את המחנות.כשהחלה הפצצת העיר בידי הצבא האדום ניסו יהודים להמלט. אחדים מאלה שהצליחו מצאו מקלט ביערות, מעטים הצטרפו לפרטיזנים וכמה הסתתרו במקומות מחבוא או בעזרת ליטאים מקומיים. אך רוב יהודי שאוולי שולחו בשלוש רכבות שיצאו מן הגיטו ב-15, ב-17 וב-19 ביולי למחנות ריכוז בגרמניה, קבוצה קטנה שולחה לריגה. הגיטו הריק עלה באש בהפצצות הכבדות שקדמו לשחרור העיר.

מתוך כ-3,000 יהודי שאוולי שפונו מן הגיטו, שרדו רק כ-500; האחרים ניספו במחנה שטוטהוף בגרמניה, בעבודות כפייה בפולין, במחנות ריכוז בסביבות דכאו; וסמוך לסיום המלחמה ברכבות הפנוי וב"צעדת המוות".

ב-26 ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את שאוולי. חיילים יהודים מן הדיביזיה הליטאית מצאו בעיר ביום השחרור כ-100 יהודים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21

אחרי המלחמה חזרו יהודים לחיות בעיר וחודשה בה הקהילה.
הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה.

בשנת 1960 נסגר בית הכנסת בפקודת השלטונות ונהרס בית העלמין היהודי.עצמות הנפטרים הועברו לקבורה בווילנה.

בשנת 2015 לפי נתוני הקהילה היהודית היו בה כ - 150 חברים.באותה השנה נפתח בית כנסת חדש.הקהילה מתפקדת בכוחות עצמה ובסיוע ארגון קהילות ליטא וארגונים בחו"ל.
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

United States of America (USA)

A country in North America

Estimated Jewish population in 2018: 5,700,000 out of 325,000,000 (1.7%). United States is the home of the second largest Jewish population in the world. 

Community life is organized in more than 2,000 organizations and 700 federations. Each of the main religious denominators – Orthodox, Conservative, Reform, and Reconstructionist – has its own national association of synagogues and rabbis. 

American cities (greater area) with largest Jewish populations in 2018:

New York City, NY: 2,000,000
Los Angeles, CA: 662,000
Miami, FL: 555,000
Philadelphia, PA: 275,000
Chicago, IL: 294,000
Boston, MA: 250,000
San Francisco, CA: 304,000
Washington, DC & Baltimore, MY: 217,000

States with largest proportion of Jewish population in 2018 (Percentage of Total Population):

New York: 8.9
New Jersey: 5.8
Florida: 3.3
District of Columbia: 4.3
Massachusetts: 4.1
Maryland: 4
Connecticut: 3.3
California: 3.2
Pennsylvania: 2.3
Illinois: 2.3

ציריך Zurich

עיר בצפון-שווייץ.


יהודים תועדו לראשונה בציריך במחצית השנייה של המאה ה-13. הם שילמו מסים לקיסר רודולף ה-1 לבית האבסבורג, והיו כפופים בחיי יום-יום לשלטונות העיר. באותה התקופה היו עסקי כספים עיסוקם העיקרי של יהודי המקום והם נתנו הלוואות בריבית בהיקף גדול.

בעקבות רדיפות "המגיפה השחורה" (1348) הועלו רבים על המוקד, רכושם הוחרם בידי העירייה, ומשקבל הקיסר את חלקו ברכוש היהודים, פטר את שלטונות העיר מאשמת הרצח.

הקהילה חדלה מלהתקיים, אולם בתחילת המאה ה-14 ישב בעיר היהודי משה מציריך, בעל "ספר מצוות קטן" (שנודע לימים בשם "סמ"ק ציריך").

היישוב היהודי בציריך התחדש, במחצית הראשונה של המאה ה-15 הוצאו נגדו שלושה צווי- גירוש, אך לא הקפידו על ביצועם, ויהודים המשיכו לחיות בעיר. ב-1634 הוצא להורג בציריך היהודי אהרן מלנגנאו, ואז גורשו יהודי ציריך סופית.

יהודים שבו והתיישבו בציריך רק עם האמנציפציה של יהודי שווייץ בשנת 1866. ומאז גדלה הקהילה במהירות.

בשנות ה-60 של המאה העשרים ישבו בציריך למעלה מ- 6,000 יהודים. קהילת ציריך נעשתה הגדולה בקהילות שווייץ, והמשרד הראשי של איגוד הקהילות הארצי השתכן בעיר.

ב-1970 היו בקהילה היהודית בציריך שלוש עדות - אורתודוקסית מתונה (1,485 חברים), אורתודוקסית (294 חברים) ו"אגודת-אחים" בעלת סגנון מזרח-אירופאי (165 חברים). כל עדה קיימה מוסדות ומנגנון משלה. בית הספר היהודי היומי היה משותף ולמדו בו יותר מ-145 תלמידים.

בשנת 1997 ישבו בציריך כ- 6,800 יהודים.