חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

דרוינוב, אלטר

Druyanov (Drujanow), Alter (1870-1938), Hebrew writer and Zionist leader, born near Vilna,Lithuania (then part of the Russian Empire) and studied in the Volozhin yeshiva. When he was 20 years old he start to write for Hebrew language magazines using several pen names. He went to live in Odessa, Ukraine (then part of the Russian Empire), where he met many Zionists, was infuenced by them and became secretary of the "Va'ad le-Yishuv Erets-Yisrael" ("Committee for the Settlement of the Land of Israel"). He migrated to Palestine in 1906, but was not able to earn a living there so in 1909 he returned to Russia where he became editor of the Hebrew language newspaper "HaOlam", the official journal of the World Zionist Organization, a position he filled until 1914.

In 1921, Druyanov returned to Eretz Israel where he met up with H.N.Bialik and Y.K. Ravnitski. Together they edited the first four volumes of "Reshumot" (1919-1926), a Hebrew journal devoted to Jewish folklore. Druyanov's own writing included Zionist articles, literary criticism, and journalistic articles on subjects of public interest.

Druyanov is chiefly remembered today for his three-volume anthology of Jewish humor, "Sefer HaBedikha ve-HaKhidud" ("Book of Jokes and Wit"). He also edited the chapters of modern Hebrew literature, folklore and geography of Eretz Israel in the Hebrew and German Encyclopedia "Eshkol".
תאריך לידה:
1870
תאריך פטירה:
1938
מקום לידה:
ליטא
סוג אישיות:
מחבר/ת
מספר פריט:
245949
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
DRUJANOW

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה, המכיל את הסופית הפולנית "-וב" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-", קשור בשמה של העיירה דרויה בליטא; הנוכחות היהודית במקום הזה מתועדת החל מהמאה ה-16.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דרוינוב כוללים את אשר אברהם אבבא אלטר דרוינוב (1938-1870), עיתונאי, סופר, מו"ל עברי ומנהיג ציוני אשר נולד בדרויה במאה ה-19.

וולוז'ין Volozhin

(בפולנית WOLOZYN)

עיר בביילורוסיה. עד 1793 ובין שתי מלחמות-העולם במחוז נובוגרודק, פולין.

יישוב יהודי התקיים בוולוז'ין מן המאה ה-16, ובתקופה מוקדמת התגבשה שם מסגרת של קהילה. ב-1766 מנתה הקהילה 383 נפש ובסוף המאה ה-19 חיו כ- 2,450 יהודים בוולוז'ין ובעיירות הסביבה שהיו מסופחות לקהילה.

ב-1931 היו 5,600 היהודים שחיו בוולוז'ין רוב תושבי העיר .

יהודי וולוז'ין עסקו במסחר זעיר ובמלאכות הקשורות בעץ, בקמח, בעורות ובמלאכות אחרות לצורכי האוכלוסייה החקלאית סביב העיר.

בשנות השלושים עזבו יהודים רבים את העיר וסביבתה, וערב מלחמת העולם השנייה חיו בוולוז'ין קרוב ל- 1,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין לידי ברית המועצות. יהודים רבים, פליטים מפולין הכבושה הגיעו לוולוז'ין והתיישבו בה.

ביוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות. 3,000 היהודים שנמצאו בוולוז'ין אחרי שכבשו הגרמנים את האזור, הושמדו בשלוש "אקציות" ב-1942.


מעמדה של וולוז'ין בעולם היהודי קשור בישיבה שהקים ב-1803 ר' חיים וולוז'ינר (כשמו שם הישיבה - "עץ חיים"), כתריס נגד התפשטות החסידות בקרב הנוער. בין ראשי הישיבה הבולטים אחרי ר' חיים היו ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), ר' יוסף דב סולובייצ'יק (לימים רב בבריסק), ר' רפאל שפירא, ר' יעקב שפירא וחתנו ר' חיים וולקין (שניספה בשואה). בישיבת וולוז'ין למדו המשוררים ח"נ ביאליק, שכתב את"המתמיד" על הישיבה, ומ"י ברדיצ'בסקי.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

אודסה ODESSA
עיר מחוז באוקראינה.

ראשיתה של הקהילה

כאשר כבשו הרוסים את המקום מידי הטורקים ב- 1789 נמצאו באודסה ששה יהודים. ב- 1794, משעלה מספרם, ניתנו ליהודים מגרשים להקמת בתים, חנויות וגינות, וכעבור ארבע שנים הוקם בית-כנסת. הרב הראשון, ר' יצחק רבינוביץ מבנדרי, נתמנה ב- 1809. יהודים היו אז כעשרה אחוזים מכלל תושבי העיר. ב- 1840 הגיע מספרם ל- 12,000 (עשרים אחוזים), ובסוף המאה ה- 19 ישבו באודסה 165,000 יהודים.

משנות ה- 80 של המאה ה- 19 ועד שנות ה- 20 של המאה העשרים היתה אודסה הקהילה השנייה בגודלה בקיסרות רוסיה (אחרי וארשה), ובעלת השפעה עצומה בזכות פעילותה הכלכלית, צביונה ה"מערבי" ופריחתה התרבותית והספרותית, בפרט בתחום השפה העברית. חלקם של היהודים במסחר הקמעוני ובמלאכה היה בולט מלכתחילה, ובמחצית השנייה של המאה ה- 19 ריכזו בידיהם את יצוא התבואה, ומילאו תפקיד חשוב בבנקאות, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. באודסה היה גם פרולטריון יהודי גדול.

אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ירד מעמדה המסחרי של העיר, והיהודים השתלבו במבנה הכלכלי החדש. ב- 1926 היו היהודים הרוב המכריע בין עובדי החנויות הממשלתיות והקואופראטיבים, כ- 90 אחוזים באיגוד החייטים, 67 אחוזים בין עובדי הדפוס, יותר ממחצית כוח-העבודה בענף העצים, כמחצית עובדי העיריה וכ- 40 אחוזים באיגוד בעלי המקצועות החופשיים. אלפים חדרו לתעשיה הכבדה. אודסה היתה הקהילה החילונית ביותר ב"תחום-המושב" והראשונה ברוסיה בשליטת המשכילים. הטמיעה בלשון ובתרבות הרוסית הקיפה חוגים נרחבים ושימשה מנוף להפצת החינוך החדש ביישובים היהודיים בדרום-רוסיה. על האפיקורסות הרווחת בעיר פסק העם באמירה "אודסה אש גיהינום סביב לה מרחק עשר פרסאות". בתחילת המאה עדיין היו בה 200 "חדרים" מסורתיים ובהם כ- 5,000 תלמיד, רובם ככולם בני עניים. אלפים למדו בבתי-ספר פרטיים, עירוניים וממשלתיים, במכללות ובאוניברסיטה המקומית, ובחוגים למבוגרים. בית-הספר המקצועי היהודי "טרוד" ("עמל"), שנוסד ב- 1864, היה הטוב ביותר במדינה, וה"ישיבה" בהנהגת הרב חיים צ'רנוביץ (רב צעיר) ובשיתוף ח"נ ביאליק, יוסף קלוזנר וכמותם, היתה לשם דבר. מוסדות החינוך והחברה באודסה, דוגמת בית-הספר הציבורי הראשון בהנהגת בצלאל שטרן (מ- 1826), שימשו מופת לקהילות רבות ברוסיה; הוא הדין בבית-הכנסת של ה"משכילים", עם מקהלה, ועוגב (מ- 1901). כמו כן היו חוות חקלאיות, מחנות-קיץ, בתי-יתומים ובית-חולים משוכלל.

יהודי אודסה היו הראשונים ברוסיה שנחלצו להגנה אמיצה ושיטתית על זכויות היהודים בעיתונות היהודית ("ראזסבייט", "ציון", "דיין", "המליץ", "קול מבשר") והכללית, ובתחילת המאה הנוכחית ניכר בה סגנון חדש בוויכוחים על הבעיה היהודית מסביב לזאב ז'אבוטינסקי וחוגו, שהיכה גלים בציבור כולו. להתעוררות היהודית נתלוו גילויי שנאה ואלימות מצד האוכלוסיה הכללית בשנים 1821, 1859, 1871, 1881 והפוגרום החמור מכולם, בשנת 1905 - בעידוד השלטונות והמשטרה - שבו נהרגו 300 יהודים ובתוכם 50 חברי ההגנה העצמית. במלחמת-האזרחים בשנים 1919-1917 ניצלו יהודי אודסה בזכות איגוד הקצינים והחיילים היהודיים שהתארגן בעיר.

אודסה היתה מרכז ראשי של תנועת "חיבת ציון" מתחילתה; מכאן יצאה קריאתם של מ"ל ליליינבלום ול' פינסקר, וכאן הורכבה המנהיגות אחרי ועידת-היסוד בקאטוביץ (1884), והוקמה אגודת "בני משה" מיסודו של אחד-העם (1889). בשנים 1917-1890 פעל באודסה "הוועד ליישוב ארץ-ישראל" (הוועד האודסאי"), המוסד החוקי היחיד של התנועה ברוסיה, בהנהגת מ.מ. אוסישקין.

מ- 1907 הופיעו באודסה כתבי-עת חשובים ("כוורת", פרדס", "השילוח", "העולם"), פעלו הוצאות גדולות ("מוריה", "דביר") ובעיר נוצר "אקלים עברי" שהיפרה עשרות סופרים וחוקרים דוגמת מנדלי מוכר ספרים, ש' דובנוב, מ' בן-עמי, ש"ש פרוג, ש' טשרניחובסקי, נ' סלושץ, ש' בן-ציון, י' ברקוביץ, י' פיכמן, ז' שניאור, א"א קבק, א' שטייינמן ורבים אחרים. עם התבססות השלטון הסובייטי הקיץ הקץ על התנועה העברית; ביוני 1921 הפליגה מאודסה לקושטא קבוצת סופרים וביניהם ח.נ. ביאליק, סמל לחורבן התרבות הלאומית ברוסיה. בשנות העשרים גברה הנהירה למוסדות-החינוך הרוסיים, להבדיל מן האוקראיניים. באוניברסיטה פעלה שנים אחדות מחלקה ליידיש ואוספי-הספרים המפורסמים באודסה מוזגו לספריה אחת ע"ש מנדלי מוכר ספרים. בסוף שנות השלושים פסקה גם הפעולה היידישאית. תיאור נאמן של ההווי היהודי העשיר באודסה מוצאים בסיפורים של ס"ס יושקביץ, ב"חמשתם" של זאב ז'בוטינסקי ובעיקר ב"סיפורי אודסה" של יצחק באבל.

תקופת השואה

עם פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות, בעקבות המתקפה שנפתחה ב21 ביוני 1941, יהודים רבים נמלטו מבוקובינה, מבסרביה וממערב אוקראינה, שהיו שטחי כיבוש גרמני ורומני, אל אודסה. כמה יהודים באודסה גוייסו לצבא האדום. אחרים עזבו את העיר במהלך המצור עליה, שנמשך חודשיים.

ב- 22 באוקטובר 1941 נהרס חלק מבניין המטה הראשי הרומני (לשעבר מטה המשטרה החשאית הסובייטית) בפיצוץ גדול. המושל הצבאי של העיר, גנרל גלוגוינו, וקצינים וחיילים רומנים וגרמנים רבים נהרגו. למחרת התרחשה פעולת התגמול הראשונה. 5,000 תושבים, רובם יהודים, נרצחו. רבים מהם נתלו בצמתים ובכיכרות. יון אנטונסקו ציווה להוציא להורג 200 קומוניסטים על כל קצין שנהרג בפיצוץ, ו- 100 על כל חייל. כמו כן הורה שמכל משפחה יהודית יילקח אסיר אחד. 19,000 יהודים נלקחו אל הכיכר בנמל, שם שפכו עליהם דלק ושרפו אותם. 16,000 יהודים אחרים נלקחו למחרת לפרברים, ונטבחו כולם. עוד 5,000 יהודים נעצרו וגורשו זמן קצר אחר כך למחנות בבוגדנובקה, דומנבקה, קריבויה אוזרו, וכפרים אחרים, שם כבר היו מרוכזים כ- 70,000 יהודים מדרום טרנסניסטריה. כמעט כולם נרצחו בדצמבר 1941 ובינואר 1942, על ידי יחידות מיוחדות של זונדרקומנדו מרוסיה בסיוע חיילים רומנים, אנשי מיליציה אוקראינים, ובמיוחד על ידי יחידות SS, שאויישו על ידי מתיישבים גרמנים לשעבר באזור. ב- 7 בדצמבר 1941, אודסה נהייתה בירת טרנסניסטריה. המושל, ג. אלקסיינו, וכל המוסדות המנהלתיים העבירו את מטותיהם מטיראסופול לאודסה. אז התחילו בצעדים ל"טיהור" אודסה מיהודים. אחרי שעזבה השיירה האחרונה את העיר ב- 23 בפברואר 1942, הוכרזה אודסה "יודנריין" - נקייה מיהודים. התושבים המקומיים וכוחות הכיבוש בזזו וחיללו רכוש יהודי. בית העלמין היהודי הישן חולל ומאות מצבות גרניט ושיש נשלחו למכירה ברומניה.

ב- 10 באפריל 1944 חזרו כוחות סובייטים בפיקודו של הגנרל מלינובסקי אל אודסה. בעת השחרור, מעריכים כי היו באודסה כמה אלפי יהודים, חלקם עם מסמכים מזוייפים ובמקומות מסתור, אחרים אצל משפחות לא יהודיות. בקרב הרוסים והאוקראינים היו מלשינים, אבל גם אנשים שסיכנו את חרותם ואפילו את חייהם כדי להציל יהודים.

שנות ה- 50 וה- 60
אחרי שחזרו ניצולי השואה אל העיר, הייתה אודסה אחד המרכזים היהודים הגדולים בגוש הסובייטי, אולם לא התקיימו בה היו חיי קהילה גלויים. פיזרו השלטונות קבוצות מתפללים מבתים פרטיים, והחרימו תשמישי קדושה. ב- 1964 הופיעה בעיתון מקומי כתבה בגנותה של הקהילה היהודית. בשנים 1959-1965 חל איסור על אפיית מצות (בוטל בשנת 1966).

במפקד האוכלוסין של 1959 נמנו באודסה 102,200 יהודים, אך המספר האמיתי מוערך ב- 180,000, שהיוו כ- 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) גבר זרם הבקשות ליציאת יהודים לישראל, ומשנת 1968 ואילך הורשו כמה משפחות לעלות לישראל. ההגירה לישראל ולמקומות אחרים גברה בשנות ה- 70 וגברה עוד יותר אחרי התפוררות הגוש הסובייטי.

מוסדות קהילתיים
כיום, בתחילת שנות האלפיים, פועלים באודסה מגוון מוסדות יהודיים. מספר היהודים בעיר הוא 45,000, כ- 3.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ב- 1991 פתח ארגון ה"ג'וינט" את המשרד הראשון בעיר, ומאז חיי הקהילה התפתחו מאד.
חיי הדת של הקהילה מרוכזים בבית הכנסת ברחוב אוסיפובה. ב- 1994 נפתחה הספרייה העירונית היהודית, ובה ספרים וכתבי עת בעברית, ביידיש, באוקראינית, ברוסית ובאנגלית. הספרייה משמשת גם כמרכז קהילתי.

אגודת התרבות היהודית נוסדה ב- 1989. האגודה מארגנת פעילויות באמצעות מרכז "מגדל" לאמנויות ולחיונוך, ארגון קורבנות הגטו ומחנות הריכוז, די יידישע ליד (להקת זמר), סדנת דרמה והמגזין מאמא לושן.

גמילות חסד הוא ארגון צדקה שמסייע לנזקקים, לנכים ולבודדים. פעילות הארגון כוללת ייעוץ רפואי, ארוחות יום א', ביקורי בית אצל קשישים והשאלת ציוד רפואי.
יש באודסה שני גני ילדים יהודים, שני בתי ספר וארבעה בתי ספר של יום א'. בעבר היו בה שלושה בתי עלמין, האחד, בית העלמין הישן, נהרס ב- 1936, והשני, בית העלמין היהודי הראשון בעיר, נהרס ב- 1978. כיום נותר באודסה בית עלמין יהודי אחד.

הקהילה היהודית באודסה בשנות ה-2000

לפי הערכת הארגונים היהודיים באוקראינה, האוכלוסיה היהודית באודסה, מונה כ – 45.000 נפש. לקהילה היהודית יש קשר נרחב עם יהדות התפוצות ומדינת ישראל. באודסה פועל המרכז הקהילתי "מגדל", המקיים פעילות חברתית, תרבותית וסוציאלית. ב-2010 , נחנך מרכז קהילתי חדש המכיל ספריה, בית הוצאה לאור, תיאטרון, מועדון סטודנטים ומרכז לילדים בסיכון. במרכז זה מתקיימת פעילות מוסיקלית וספורטיבית. לידו נפתח המוזיאון להיסטוריה יהודית "מגדל- שרשים". באודסה פועלים שני מרכזים אורתודוכסיים. קהילת "אור-שמח" בהנהלת: הרב שלמה באקשט מפעילה בית-כנסת, מקווה, בית ילדים, בית ספר, ומסעדה כשרה. קהילת חב"ד בהנהלת הרב אברהם וולף מפעילה בית-כנסת, מקווה, מעון וגן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון, ישיבה וכולל , בית ילדים ומסעדה כשרה. בתי כנסת נוספים כוללים את בית-הכנסת המרכזי ובית הכנסת של הרב ישעיהו גיסר. הקהילה רפורמית בהנהלת: ולדימיר טורצנסקי מקיימת בית ספר של יום ראשון ופעילויות נוספות. באודסה קיימים בית ספר מקצועי של רשת "אורט", אוניברסיטה עממית יהודית, וסניף "הלל" לסטודנטים יהודים. בשנת 2012 נפתח המועדון לנוער היהודי. באודסה יוצאים לאור שני עיתונים יהודיים. בטלויזיה המקומית יש תוכנית אירוח קבועה לנושאים יהודיים. במשך השנה ובקיץ בפרט ,מתקיימים סמינרים שונים, הן על ידי הקהילה והן על ידי ארגונים יהודיים מישראל ומהתפוצות. התושבים היהודים, נוטלים חלק פעיל בניהול העיר, ומהם אף נבחרו כחברים במועצת העיר.

כתובת בית הכנסת המרכזי: רחוב אוסיפובה 21, אודסה
rabbiodessa@gmail.com
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
דרוינוב, אלטר
Druyanov (Drujanow), Alter (1870-1938), Hebrew writer and Zionist leader, born near Vilna,Lithuania (then part of the Russian Empire) and studied in the Volozhin yeshiva. When he was 20 years old he start to write for Hebrew language magazines using several pen names. He went to live in Odessa, Ukraine (then part of the Russian Empire), where he met many Zionists, was infuenced by them and became secretary of the "Va'ad le-Yishuv Erets-Yisrael" ("Committee for the Settlement of the Land of Israel"). He migrated to Palestine in 1906, but was not able to earn a living there so in 1909 he returned to Russia where he became editor of the Hebrew language newspaper "HaOlam", the official journal of the World Zionist Organization, a position he filled until 1914.

In 1921, Druyanov returned to Eretz Israel where he met up with H.N.Bialik and Y.K. Ravnitski. Together they edited the first four volumes of "Reshumot" (1919-1926), a Hebrew journal devoted to Jewish folklore. Druyanov's own writing included Zionist articles, literary criticism, and journalistic articles on subjects of public interest.

Druyanov is chiefly remembered today for his three-volume anthology of Jewish humor, "Sefer HaBedikha ve-HaKhidud" ("Book of Jokes and Wit"). He also edited the chapters of modern Hebrew literature, folklore and geography of Eretz Israel in the Hebrew and German Encyclopedia "Eshkol".
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אודסה
ליטא
וולוז'ין
תל אביב
אודסה ODESSA
עיר מחוז באוקראינה.

ראשיתה של הקהילה

כאשר כבשו הרוסים את המקום מידי הטורקים ב- 1789 נמצאו באודסה ששה יהודים. ב- 1794, משעלה מספרם, ניתנו ליהודים מגרשים להקמת בתים, חנויות וגינות, וכעבור ארבע שנים הוקם בית-כנסת. הרב הראשון, ר' יצחק רבינוביץ מבנדרי, נתמנה ב- 1809. יהודים היו אז כעשרה אחוזים מכלל תושבי העיר. ב- 1840 הגיע מספרם ל- 12,000 (עשרים אחוזים), ובסוף המאה ה- 19 ישבו באודסה 165,000 יהודים.

משנות ה- 80 של המאה ה- 19 ועד שנות ה- 20 של המאה העשרים היתה אודסה הקהילה השנייה בגודלה בקיסרות רוסיה (אחרי וארשה), ובעלת השפעה עצומה בזכות פעילותה הכלכלית, צביונה ה"מערבי" ופריחתה התרבותית והספרותית, בפרט בתחום השפה העברית. חלקם של היהודים במסחר הקמעוני ובמלאכה היה בולט מלכתחילה, ובמחצית השנייה של המאה ה- 19 ריכזו בידיהם את יצוא התבואה, ומילאו תפקיד חשוב בבנקאות, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. באודסה היה גם פרולטריון יהודי גדול.

אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ירד מעמדה המסחרי של העיר, והיהודים השתלבו במבנה הכלכלי החדש. ב- 1926 היו היהודים הרוב המכריע בין עובדי החנויות הממשלתיות והקואופראטיבים, כ- 90 אחוזים באיגוד החייטים, 67 אחוזים בין עובדי הדפוס, יותר ממחצית כוח-העבודה בענף העצים, כמחצית עובדי העיריה וכ- 40 אחוזים באיגוד בעלי המקצועות החופשיים. אלפים חדרו לתעשיה הכבדה. אודסה היתה הקהילה החילונית ביותר ב"תחום-המושב" והראשונה ברוסיה בשליטת המשכילים. הטמיעה בלשון ובתרבות הרוסית הקיפה חוגים נרחבים ושימשה מנוף להפצת החינוך החדש ביישובים היהודיים בדרום-רוסיה. על האפיקורסות הרווחת בעיר פסק העם באמירה "אודסה אש גיהינום סביב לה מרחק עשר פרסאות". בתחילת המאה עדיין היו בה 200 "חדרים" מסורתיים ובהם כ- 5,000 תלמיד, רובם ככולם בני עניים. אלפים למדו בבתי-ספר פרטיים, עירוניים וממשלתיים, במכללות ובאוניברסיטה המקומית, ובחוגים למבוגרים. בית-הספר המקצועי היהודי "טרוד" ("עמל"), שנוסד ב- 1864, היה הטוב ביותר במדינה, וה"ישיבה" בהנהגת הרב חיים צ'רנוביץ (רב צעיר) ובשיתוף ח"נ ביאליק, יוסף קלוזנר וכמותם, היתה לשם דבר. מוסדות החינוך והחברה באודסה, דוגמת בית-הספר הציבורי הראשון בהנהגת בצלאל שטרן (מ- 1826), שימשו מופת לקהילות רבות ברוסיה; הוא הדין בבית-הכנסת של ה"משכילים", עם מקהלה, ועוגב (מ- 1901). כמו כן היו חוות חקלאיות, מחנות-קיץ, בתי-יתומים ובית-חולים משוכלל.

יהודי אודסה היו הראשונים ברוסיה שנחלצו להגנה אמיצה ושיטתית על זכויות היהודים בעיתונות היהודית ("ראזסבייט", "ציון", "דיין", "המליץ", "קול מבשר") והכללית, ובתחילת המאה הנוכחית ניכר בה סגנון חדש בוויכוחים על הבעיה היהודית מסביב לזאב ז'אבוטינסקי וחוגו, שהיכה גלים בציבור כולו. להתעוררות היהודית נתלוו גילויי שנאה ואלימות מצד האוכלוסיה הכללית בשנים 1821, 1859, 1871, 1881 והפוגרום החמור מכולם, בשנת 1905 - בעידוד השלטונות והמשטרה - שבו נהרגו 300 יהודים ובתוכם 50 חברי ההגנה העצמית. במלחמת-האזרחים בשנים 1919-1917 ניצלו יהודי אודסה בזכות איגוד הקצינים והחיילים היהודיים שהתארגן בעיר.

אודסה היתה מרכז ראשי של תנועת "חיבת ציון" מתחילתה; מכאן יצאה קריאתם של מ"ל ליליינבלום ול' פינסקר, וכאן הורכבה המנהיגות אחרי ועידת-היסוד בקאטוביץ (1884), והוקמה אגודת "בני משה" מיסודו של אחד-העם (1889). בשנים 1917-1890 פעל באודסה "הוועד ליישוב ארץ-ישראל" (הוועד האודסאי"), המוסד החוקי היחיד של התנועה ברוסיה, בהנהגת מ.מ. אוסישקין.

מ- 1907 הופיעו באודסה כתבי-עת חשובים ("כוורת", פרדס", "השילוח", "העולם"), פעלו הוצאות גדולות ("מוריה", "דביר") ובעיר נוצר "אקלים עברי" שהיפרה עשרות סופרים וחוקרים דוגמת מנדלי מוכר ספרים, ש' דובנוב, מ' בן-עמי, ש"ש פרוג, ש' טשרניחובסקי, נ' סלושץ, ש' בן-ציון, י' ברקוביץ, י' פיכמן, ז' שניאור, א"א קבק, א' שטייינמן ורבים אחרים. עם התבססות השלטון הסובייטי הקיץ הקץ על התנועה העברית; ביוני 1921 הפליגה מאודסה לקושטא קבוצת סופרים וביניהם ח.נ. ביאליק, סמל לחורבן התרבות הלאומית ברוסיה. בשנות העשרים גברה הנהירה למוסדות-החינוך הרוסיים, להבדיל מן האוקראיניים. באוניברסיטה פעלה שנים אחדות מחלקה ליידיש ואוספי-הספרים המפורסמים באודסה מוזגו לספריה אחת ע"ש מנדלי מוכר ספרים. בסוף שנות השלושים פסקה גם הפעולה היידישאית. תיאור נאמן של ההווי היהודי העשיר באודסה מוצאים בסיפורים של ס"ס יושקביץ, ב"חמשתם" של זאב ז'בוטינסקי ובעיקר ב"סיפורי אודסה" של יצחק באבל.

תקופת השואה

עם פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות, בעקבות המתקפה שנפתחה ב21 ביוני 1941, יהודים רבים נמלטו מבוקובינה, מבסרביה וממערב אוקראינה, שהיו שטחי כיבוש גרמני ורומני, אל אודסה. כמה יהודים באודסה גוייסו לצבא האדום. אחרים עזבו את העיר במהלך המצור עליה, שנמשך חודשיים.

ב- 22 באוקטובר 1941 נהרס חלק מבניין המטה הראשי הרומני (לשעבר מטה המשטרה החשאית הסובייטית) בפיצוץ גדול. המושל הצבאי של העיר, גנרל גלוגוינו, וקצינים וחיילים רומנים וגרמנים רבים נהרגו. למחרת התרחשה פעולת התגמול הראשונה. 5,000 תושבים, רובם יהודים, נרצחו. רבים מהם נתלו בצמתים ובכיכרות. יון אנטונסקו ציווה להוציא להורג 200 קומוניסטים על כל קצין שנהרג בפיצוץ, ו- 100 על כל חייל. כמו כן הורה שמכל משפחה יהודית יילקח אסיר אחד. 19,000 יהודים נלקחו אל הכיכר בנמל, שם שפכו עליהם דלק ושרפו אותם. 16,000 יהודים אחרים נלקחו למחרת לפרברים, ונטבחו כולם. עוד 5,000 יהודים נעצרו וגורשו זמן קצר אחר כך למחנות בבוגדנובקה, דומנבקה, קריבויה אוזרו, וכפרים אחרים, שם כבר היו מרוכזים כ- 70,000 יהודים מדרום טרנסניסטריה. כמעט כולם נרצחו בדצמבר 1941 ובינואר 1942, על ידי יחידות מיוחדות של זונדרקומנדו מרוסיה בסיוע חיילים רומנים, אנשי מיליציה אוקראינים, ובמיוחד על ידי יחידות SS, שאויישו על ידי מתיישבים גרמנים לשעבר באזור. ב- 7 בדצמבר 1941, אודסה נהייתה בירת טרנסניסטריה. המושל, ג. אלקסיינו, וכל המוסדות המנהלתיים העבירו את מטותיהם מטיראסופול לאודסה. אז התחילו בצעדים ל"טיהור" אודסה מיהודים. אחרי שעזבה השיירה האחרונה את העיר ב- 23 בפברואר 1942, הוכרזה אודסה "יודנריין" - נקייה מיהודים. התושבים המקומיים וכוחות הכיבוש בזזו וחיללו רכוש יהודי. בית העלמין היהודי הישן חולל ומאות מצבות גרניט ושיש נשלחו למכירה ברומניה.

ב- 10 באפריל 1944 חזרו כוחות סובייטים בפיקודו של הגנרל מלינובסקי אל אודסה. בעת השחרור, מעריכים כי היו באודסה כמה אלפי יהודים, חלקם עם מסמכים מזוייפים ובמקומות מסתור, אחרים אצל משפחות לא יהודיות. בקרב הרוסים והאוקראינים היו מלשינים, אבל גם אנשים שסיכנו את חרותם ואפילו את חייהם כדי להציל יהודים.

שנות ה- 50 וה- 60
אחרי שחזרו ניצולי השואה אל העיר, הייתה אודסה אחד המרכזים היהודים הגדולים בגוש הסובייטי, אולם לא התקיימו בה היו חיי קהילה גלויים. פיזרו השלטונות קבוצות מתפללים מבתים פרטיים, והחרימו תשמישי קדושה. ב- 1964 הופיעה בעיתון מקומי כתבה בגנותה של הקהילה היהודית. בשנים 1959-1965 חל איסור על אפיית מצות (בוטל בשנת 1966).

במפקד האוכלוסין של 1959 נמנו באודסה 102,200 יהודים, אך המספר האמיתי מוערך ב- 180,000, שהיוו כ- 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) גבר זרם הבקשות ליציאת יהודים לישראל, ומשנת 1968 ואילך הורשו כמה משפחות לעלות לישראל. ההגירה לישראל ולמקומות אחרים גברה בשנות ה- 70 וגברה עוד יותר אחרי התפוררות הגוש הסובייטי.

מוסדות קהילתיים
כיום, בתחילת שנות האלפיים, פועלים באודסה מגוון מוסדות יהודיים. מספר היהודים בעיר הוא 45,000, כ- 3.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ב- 1991 פתח ארגון ה"ג'וינט" את המשרד הראשון בעיר, ומאז חיי הקהילה התפתחו מאד.
חיי הדת של הקהילה מרוכזים בבית הכנסת ברחוב אוסיפובה. ב- 1994 נפתחה הספרייה העירונית היהודית, ובה ספרים וכתבי עת בעברית, ביידיש, באוקראינית, ברוסית ובאנגלית. הספרייה משמשת גם כמרכז קהילתי.

אגודת התרבות היהודית נוסדה ב- 1989. האגודה מארגנת פעילויות באמצעות מרכז "מגדל" לאמנויות ולחיונוך, ארגון קורבנות הגטו ומחנות הריכוז, די יידישע ליד (להקת זמר), סדנת דרמה והמגזין מאמא לושן.

גמילות חסד הוא ארגון צדקה שמסייע לנזקקים, לנכים ולבודדים. פעילות הארגון כוללת ייעוץ רפואי, ארוחות יום א', ביקורי בית אצל קשישים והשאלת ציוד רפואי.
יש באודסה שני גני ילדים יהודים, שני בתי ספר וארבעה בתי ספר של יום א'. בעבר היו בה שלושה בתי עלמין, האחד, בית העלמין הישן, נהרס ב- 1936, והשני, בית העלמין היהודי הראשון בעיר, נהרס ב- 1978. כיום נותר באודסה בית עלמין יהודי אחד.

הקהילה היהודית באודסה בשנות ה-2000

לפי הערכת הארגונים היהודיים באוקראינה, האוכלוסיה היהודית באודסה, מונה כ – 45.000 נפש. לקהילה היהודית יש קשר נרחב עם יהדות התפוצות ומדינת ישראל. באודסה פועל המרכז הקהילתי "מגדל", המקיים פעילות חברתית, תרבותית וסוציאלית. ב-2010 , נחנך מרכז קהילתי חדש המכיל ספריה, בית הוצאה לאור, תיאטרון, מועדון סטודנטים ומרכז לילדים בסיכון. במרכז זה מתקיימת פעילות מוסיקלית וספורטיבית. לידו נפתח המוזיאון להיסטוריה יהודית "מגדל- שרשים". באודסה פועלים שני מרכזים אורתודוכסיים. קהילת "אור-שמח" בהנהלת: הרב שלמה באקשט מפעילה בית-כנסת, מקווה, בית ילדים, בית ספר, ומסעדה כשרה. קהילת חב"ד בהנהלת הרב אברהם וולף מפעילה בית-כנסת, מקווה, מעון וגן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון, ישיבה וכולל , בית ילדים ומסעדה כשרה. בתי כנסת נוספים כוללים את בית-הכנסת המרכזי ובית הכנסת של הרב ישעיהו גיסר. הקהילה רפורמית בהנהלת: ולדימיר טורצנסקי מקיימת בית ספר של יום ראשון ופעילויות נוספות. באודסה קיימים בית ספר מקצועי של רשת "אורט", אוניברסיטה עממית יהודית, וסניף "הלל" לסטודנטים יהודים. בשנת 2012 נפתח המועדון לנוער היהודי. באודסה יוצאים לאור שני עיתונים יהודיים. בטלויזיה המקומית יש תוכנית אירוח קבועה לנושאים יהודיים. במשך השנה ובקיץ בפרט ,מתקיימים סמינרים שונים, הן על ידי הקהילה והן על ידי ארגונים יהודיים מישראל ומהתפוצות. התושבים היהודים, נוטלים חלק פעיל בניהול העיר, ומהם אף נבחרו כחברים במועצת העיר.

כתובת בית הכנסת המרכזי: רחוב אוסיפובה 21, אודסה
rabbiodessa@gmail.com
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
וולוז'ין Volozhin

(בפולנית WOLOZYN)

עיר בביילורוסיה. עד 1793 ובין שתי מלחמות-העולם במחוז נובוגרודק, פולין.

יישוב יהודי התקיים בוולוז'ין מן המאה ה-16, ובתקופה מוקדמת התגבשה שם מסגרת של קהילה. ב-1766 מנתה הקהילה 383 נפש ובסוף המאה ה-19 חיו כ- 2,450 יהודים בוולוז'ין ובעיירות הסביבה שהיו מסופחות לקהילה.

ב-1931 היו 5,600 היהודים שחיו בוולוז'ין רוב תושבי העיר .

יהודי וולוז'ין עסקו במסחר זעיר ובמלאכות הקשורות בעץ, בקמח, בעורות ובמלאכות אחרות לצורכי האוכלוסייה החקלאית סביב העיר.

בשנות השלושים עזבו יהודים רבים את העיר וסביבתה, וערב מלחמת העולם השנייה חיו בוולוז'ין קרוב ל- 1,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין לידי ברית המועצות. יהודים רבים, פליטים מפולין הכבושה הגיעו לוולוז'ין והתיישבו בה.

ביוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות. 3,000 היהודים שנמצאו בוולוז'ין אחרי שכבשו הגרמנים את האזור, הושמדו בשלוש "אקציות" ב-1942.


מעמדה של וולוז'ין בעולם היהודי קשור בישיבה שהקים ב-1803 ר' חיים וולוז'ינר (כשמו שם הישיבה - "עץ חיים"), כתריס נגד התפשטות החסידות בקרב הנוער. בין ראשי הישיבה הבולטים אחרי ר' חיים היו ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), ר' יוסף דב סולובייצ'יק (לימים רב בבריסק), ר' רפאל שפירא, ר' יעקב שפירא וחתנו ר' חיים וולקין (שניספה בשואה). בישיבת וולוז'ין למדו המשוררים ח"נ ביאליק, שכתב את"המתמיד" על הישיבה, ומ"י ברדיצ'בסקי.

Tel Aviv Yaffo

דרוינוב
DRUJANOW

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה, המכיל את הסופית הפולנית "-וב" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-", קשור בשמה של העיירה דרויה בליטא; הנוכחות היהודית במקום הזה מתועדת החל מהמאה ה-16.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דרוינוב כוללים את אשר אברהם אבבא אלטר דרוינוב (1938-1870), עיתונאי, סופר, מו"ל עברי ומנהיג ציוני אשר נולד בדרויה במאה ה-19.