לואיס מאיר רבינוביץ
Louis Mayer Rabinowitz (1887-1957), manufacturer, philanthropist, born in Raseiniai , Lithuania (then part of the Russian Empire), he emigrated to the USA in 1901. In 1916 Rabinowitz established a corset manufacturing company in New York, and subsequently became chairman of the US corset industry association (1934). In 1935 he became director of the Businessmen’s Council.
Rabinowitz was deeply involved in Jewish communal causes. He was vice-president of the Hebrew National Orphan Home (1921), the Jewish Hospital of Brooklyn, the American Jewish Historical Society, the New York chapter of the American-Israel Society, and director of the Federation for the Support of Jewish Philanthropic Societies of New York City (1935).
Rabinowitz was also a collector of books, manuscripts, and paintings. The collection was bequeathed to the New York Public Library, the Library of Congress, the Jewish Theological Seminary, and Yale University. At Yale he created the Rabinowitz Fund for Judaica Research and established a chair in Semitic languages and literature (1935). He served as director of the Yale University Association of Fine Arts and as honorary trustee of the Yale Library Associates. In 1942 he donated a collection of over 300 reproductions of classical and modern art to the National Jewish Hospital of Denver. He endowed a surgical fellowship at the Jewish Hospital of Brooklyn and donated several murals to the building. A director of the Jewish Theological Seminary, he established the Louis M. Rabinowitz Institute for Research in Rabbinics at the seminary in 1951, and donated many rare books to its library. In 1953, in conjunction with the Hebrew Union College of Cincinnati the Louis M. Rabinowitz Foundation sponsored a five-year archeological project in Israel.
רבינוביץ
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים.
השם רבינוביץ הוא גרסה של המילה "רב", המכילה את הסיומות הסלבית "-וביץ" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של",
שמות משפחה דומים המצביעים על ייחוס רבני כוללים את מרביץ תורה, חכם, מורי, דיין, רבי וריבי.
שמות משפחה יהודיים רבים קשורים בתואר רבי. אחד מהם הוא רבינא, שהוא שמם של שני אמוראים.
אבנרבי בתועד בשנת 1206; אלרבי ב-1282; רבי ב-1283 עם שמואל רבי מטורטוסה, ספרד; רבי במאה ה-13 וגם ב-1462, ו-1465; אדרבי במאה ה-16; וריבי ב-1782.
אבנרבי בתועד בשנת 1206; אלרבי ב-1282; רבי ב-1283 עם שמואל רבי מטורטוסה, ספרד; רבי במאה ה-13 וגם ב-1462, ו-1465; אדרבי במאה ה-16; וריבי ב-1782.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי רבינוביץ כוללים במאה ה-20 את לאונרד אריה רבינוביץ, שופט ישראלי יליד דרום אפריקה; את הרב לואיס י. רבינוביץ, אשר נולד בסקוטלנד וחי בישראל; את אהרון רבינוביץ, פסיכולוג אמריקאי יליד ישראל; ואת לידיה רבינוביץ (1953-1871), בקטריולוגית גרמניה.
ניו יורק
(מקום)ניו יורק New York
עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.
תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.
עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.
יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.
קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.
אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.
בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.
בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.
ראסיין
(מקום)עיר מחוז, מרכז ליטא.
ראסיין, מהערים העתיקות בליטא, שוכנת על הנהר ראסיינקה (RASEINKA) ועל כביש קובנה - ממל שנסלל ב-1936. העיר מתועדת מראשית המאה ה-13, במאה ה-15 קיבלה "זכויות מגדבורג" (עיר מסחר חפשית) ובמלכות פולין ליטא (שהתאחדו במאה ה-16) הייתה מרכז מסחרי ומנהלי של החבל כולו (חבל ז'אמוט ZAMUT). בחלוקה השלישית של פולין בסוף המאה ה-18 עבר אזור ראסיין לשליטת רוסיה הצארית והעיר ירדה בחשיבותה כמרכז מסחרי.
יהודים החלו להתיישב בראסיין במאה ה-17. הקהילה כונתה "ירושלים דז'אמוט". בשנת 1842 נימנו בעיר 7,455 תושבים, רובם היו יהודים. בסוף המאה ה-19 היו 9,000 יהודי ראסיין %90 מתושבי העיר. מספרם ירד אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), כאשר במהלך המלחמה גורשו מהעיר ורק מקצתם שבו בסיומה. ב-1921, בליטא העמצאית שבין שתי מלחמות העולם, נימנו בראסיין 2,226 יהודים.
הקהילה היהודית בראסיין הייתה בעלת מסורת תורנית וכמה רבנים גדולים כיהנו בה. היו ביניהם ר' אברהם בן חיים ליסקר שחיבר באמצע המאה ה-17 פרוש למשניות בשם "באר אברהם"; ור' יוסף יהודה לייב בלוך, לימים ראש ישיבת טלז. הרב האחרון שכיהן בראסיין היה ר' אהרון שמואל כ"ץ.
ראסיין הייתה גם מרכז לתנועת ההשכלה העברית, בעיר חיו ופעלו סופרים ומשכילים, וביניהם אברהם מאפו, שניאור זקש, משה מרקוביץ ואברהם לייב גורדון (איש הדקדוק העברי).
כעשרה בתי תפילה היו בעיר, ביניהם בית הכנסת הגדול, בית המדרש הגדול וכמה קלויזים ("קלויז"-בית-תפילה). תחילה הייתה שם ישיבה קטנה אחת ובתחילת מלחמת העולם השנייה השתקעה בעיר גם ישיבת קמיניץ. כן פעלו כמה חברות ללימוד תורה, גמרא ומשניות. בין מוסדות החינוך של הקהילה היו גן ילדים עברי, בית ספר עממי עברי של "תרבות", בית ספר עממי דתי של "יבנה" וגימנסיה עברית. כמו-כן הייתה ספרייה ציבורית גדולה ע"ש הסופר מנדלי מוכר-ספרים. הקהילה נודעה בפעילותה לרווחת הציבור היהודי, החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים וביניהם בית חולים ו"מושב זקנים". לחברה קדישא היה פנקס רישומים מראשית ימי הקהילה ותקנון עתיק יומין.
יהודי ראסיין התפרנסו בעיקר על המסחר, שהתנהל רובו ככולו בימי השוק. היו גם 25 בעלי מלאכה וכמה איכרים יהודים. מלבד שתי טחנות קמח ומנסרה אחת, שהיו בבעלות יהודים, לא הייתה תעשייה בעיר. בבנק היהודי העממי היו ב-1929 504 חברים.
בין שתי מלחמות העולם היו בראסיין סניפים של כל המפלגות הציוניות ותנועות הנוער שלהן, ופעלה גם תנועת "אגודת ישראל" הבלתי ציונית. בנוסף לסניף ויצ"ו היה גם ארגון נשים ציוניות דתיות "בית יעקב". תנועות הנוער קיימו קיבוצי הכשרה לעלייה בעיר ובסביבתה.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בראסיין כ-2,000 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) באו לראסיין פליטים יהודים מטאווריג (TAURAGE) ובעקבותיהם נמלטו מקצת יהודי ראסיין מהעיר בנסיון להגיע לרוסיה או להסתתר בכפרי הסביבה. הגרמנים נכנסו לראסיין כבר ב-23 ביוני. קבוצות מאורגנות של ליטאים מקומיים העמידו עצמם לרשות הגרמנים ומונו על ניהול ענייני העיר ועל היהודים.
צווים שפורסמו פקדו על היהודים לשאת תווי זהוי על בגדיהם, אסרו עליהם להלך על המדרכות, לדבר עם אלו שאינם יהודים ולקנות בשווקים ובכפרים. בעת אספקת המזון לתושבים היו היהודים אחרונים בתור ולעתים קרובות נותרו בלא לחם. כמו-כן הוצאו היהודים לעבודות כפייה בעיר והזקנים שבהם היו נתונים להתעללות שומריהם. מדי פעם בפעם היו חיילים גרמנים ושוטרים ליטאים חוטפים גברים יהודים מבתיהם לשם התעללות והטלת מורא. נשים יהודיות נחטפו ונאנסו, ויהודים שהואשמו בקומוניזם נעצרו ועקבותיהם לא נודעו. כעבור זמן מה הועברו למחנות עבודה בעיר גברים יהודים בני 16 עד 45 ונשים צעירות שהיו כשירות לעבודה. כל האחרים שוכנו בכעין גיטו שנתחם באחד הרחובות ועליו שמרו ליטאים. בשני המקומות היו היהודים נתונים להתעללויות שומריהם הליטאים. ב-29 ביוני הוצאו 300 גברים מהמחנה, כביכול לעבודה. בצאתם אל מחוץ לעיר הם נרצחו ונקברו בבורות שחפרו לעצמם. אחר כך נרצחו ונטמנו באותו המקום גם יהודי נמוקשט (NEMAKSCIAI) שידלובה (SILUVA) וציטוביאן (TYTUVENAI).
במשך יולי ואוגוסט 1941 הוצאו מדי יום ביומו יהודים מהמחנות, נרצחו ביריות ונטמנו בבורות שחפרו לעצמם מראש. אחר כך נרצחו במחנות עצמם יהודים זקנים וחולים מראסיין ומעיירות סמוכות. בין הנרצחים היה גם הרב הישיש של ראסיין ר' אהרן-שמואל כ"ץ. ב-27 באוגוסט הועברו היהודים שנותרו בראסיין, רובם נשים וילדים, לכפר סמוך ושוכנו בכמה מבני אחוזה נטושה. ביום ששי, ו' באלול תש"א, 29 באוגוסט 1941, נלקחו לכפר קלנויאי (KALNOJAI), כ-6 ק"מ מדרום מערב לעיר, ונרצחו בידי חבורה של ליטאים חמושים.
יהודים שניסו להסתתר בכפרים ניצודו ונרצחו. משפחה יהודית אחת שהצליחה להסתתר במשך חצי שנה, נתפשה והועברה ככל הנראה לגיטו קובנה.
על קבר האחים של יהודי ראסיין, שטמונים בו 1,677 יהודים, הוקמה מצבה אחרי המלחמה.