חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פאפה

פאפה PAPA

עיר במחוז וספרם (VESZPREM), צפון מערב הונגריה.


בתעודה משנת 1698 נזכר לראשונה יהודי בפאפה. מאז התיישבו יהודים במקום והיישוב היהודי הלך וגדל. תחילה הייתה פרנסתם של יהודי העיר על מסחר ומלאכה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 עסקו יותר ממאה משפחות בבורסקאות. היו ביניהם גם חוכרי קרקעות ובעלי מפעלים.

הקהילה נוסדה רשמית ב-1748, בחסות האצילים לבית אסטרהאזי. במקום פעלו מוסדות צדקה וסעד והיו שם בית-חולים ומעון לזקנים.

בית הכנסת נחנך ב-1846. הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי, אך ב-1875 (בעקבות פילוג קהילות הונגריה על רקע חילוקי-דעות בין חרדים למשכילים בקונגרס יהודי הונגריה מ- 1869,1868) פרשה קבוצה קטנה ויסדה קהילה נאולוגית.

ב-1845 הוקם בית-ספר, ונעשה מאוחר יותר לבית-ספר ממלכתי. כמו כן הייתה במקום ישיבה.

ב-1904 נוסדה בפאפה אגודת "חובבי ציון". בין שתי מלחמות העולם התפתחה פעילות ציונית בעיר, ובשנות ה-30 פעלו שם סניף של תנועת-הנוער הציונית "אביבה באריסיה", סניף מקומי של ההתאחדות הציונית ההונגרית (120 חברים), של "השומר הצעיר" ושל צעירי "המזרחי".

בתקופת "הטרור הלבן" (פוגרומים והתנכלויות ליהודים וראדיקאלים בשנים 1921-1919 בידי גורמים צבאיים ימניים לאחר נפילת הממשלה הקומוניסטית בהונגריה), הוצאו להורג שניים מיהודי המקום יחד עם קבוצת קומוניסטים.


ב-1930 היו בקהילה 2,567 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות פרסום "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) שנועדו להגביל את היהודים בחיי הכלכלה והתרבות, נושלו רוב יהודי פאפה מפרנסתם. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובעקבות גיוס כללי של היהודים ככוח עזר לצבא הונגריה (שהצטרפה בסוף 1940 ל"ציר המשולש") הוכרזה פאפה כמקום ריכוז לעובדי כפייה מן האיזור. יהודי פאפא נלקחו לעבודות כפייה בכמה מקומות, מבין אלה שנשלחו לחזית אוקראינה בקיץ 1941 הרוב לא שבו.

במארס 1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נעצרו אחדים מנכבדי הקהילה. הם הובלו למחנות ריכוז בשארוואר (SARVAR) ובנאגיקאניז'ה (NAGYKANIZSA), ומשם שולחו לאושוויץ.

במחצית השנייה של חודש מאי הוקם גיטו בשטח שמסביב לבית הכנסת לשם הובאו גם יהודים מן הסביבה, ומספר תושביו הגיע ל-2,800 נפש. בתחילת יוני גוייסו הצעירים לעבודות כפייה ביולי 1944 שולחו יושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ.

51 מיהודי פאפא היו ב"רכבת ברגן-בלזן" שיצאה מבודאפשט לשוויץ ביוני 1944 בעקבות ההסכם בין קאסטנר לאייכמן, שבמסגרתו נבחרו לחיים כ-1,600 יהודי הונגריה.


לאחר המלחמה חזרו לפאפה 500 יהודים. הקהילה התארגנה מחדש. לאחר המרד האנטי- סובייטי ב-1956 החלה עזיבה הדרגתית, וב-1972 נותרו בפאפה רק 50 יהודים.

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1989 נותרו בעיר יהודים בודדים ולא התקיימה כל פעילות קהילתית. בבית העלמין החדש הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה והמקום מטופל על ידי העירייה.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
264815
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Bruck, Lajos (1846-1910), painter, born in Papa, Hungary (then part of the Austrian Empire), elder brother of the painter Miksa Bruck. At the age of 15 he came to Budapest, where he studied under various artists. In 1865 he was admitted at the Vienna Academy and studied there under Geiger and Wurzinger. In 1869, a governmental stipend enabled him to go to Venice, Italy, where he studied at the Academy of Fine Art under Molmenti. He first came to public notice with his painting "Before the Rialto Bridge". After spending some time in Rome and Naples, and various cities of Germany, Holland and Belgium, he settled in Paris, France, in 1874 where for a time he worked with Mihaly Munkacsy, but remained relatively unknown. In 1886 he moved to London, England, where his talent as a portrait painter were appreciated and he was much in demand. In 1894 he returned with his family to Budapest.

In 1899, an exhibition of Hungarian painters was held in Saint Petersburg, Russia. It was opened by Czar Nicolay II, who in appreciation awarded Bruck a knighthood.
Bruck's most important paintings are "The Trip to Town" (1877), "Loneliness" (1879), "View of Budapest", "The Quartet Rehearsal" and "The Postmaster".
Korein, Dezso (1870-1949), community leader, born in Papa, Hungary (then part of Austria-Hungary). After finishing his studies he chose commerce in textile as his profession. He was for several years president of the Orthodox Jewish congregation of Szombathely. As a member of the National Central Orthodox Committee, he had influence on the policy of the organized Orthodox community of Hungary.

A member of the assembly of the city of Budapest, he urged that Jewish charitable and cultural institutions be subsidized by the city. Korein was instrumental in founding the Association of Sabbath Observers, of which he was president. He also edited the "Sabbath Almanach". His articles on religious and economic topics appeared in several Hungarian periodicals, and he headed the Budapest "Bikur Cholim Society" for the aid of the sick. Korein managed to change payday to Wednesday instead of Saturday for the tens of thousands of workers in the workshops of Budapest.
Breuer, Isaac (Isaak) (1883-1946), lawyer and leader of the German Orthodoxy, born in Papa, Hungary (then part of Austria-Hungary), where his father, Solomon Breuer was rabbi. Breuer was taken as a child to Frankfurt am Main, where he studied in the yeshiva founded by his father. Breuer studied law and philosophy at the Universities of Strasbourg, France, and Marburg, Germany. He practiced as a lawyer and became involved in communal life, becoming a leader of Agudat Israel.

While rejecting secular Jewish nationalism, he advocated reconstruction activities in Eretz Israel. In 1936 he settled in Jerusalem where he headed the Poalei Agudat Israel movement. A prolific author, his writings developed the religious thought of his grandfather, Shimshon Rafael Hirsch. Breuer's early works were in German but after settling in the Land of Israel, wrote in Hebrew.

His publications include "Lehre, Gesetz und Nation" ("Teaching, Law, and Nation"); "Die Welt als Schoepfung und Natur" ("The World as Creation and Nature"); "Kampf um Gott" ("Fight for God"); "Das Judenproblem; Messiasspuren" ("The Jewish Problem", 1921), in opposition to political Zionism, and expressing his religious ideal of Jewish restoration. In 1939 he contributed a chapter, "Challenge to Israel," to Leo Jung's "Judaism in a Changing World".

Breuer was a member of the Kant Society
Beke, Jozsef (1867-1940), engineer, born in Papa, Veszprem County, Hungary (then in Austria-Hungary). He became well-known as a bridge builder. From 1892 to 1920, Beke was successively chief engineer of the bridge construction department, chief technical adviser, and ministerial advisor of the Hungarian Ministry of Commerce. He was involved in the designing and building of the "Margit Bridge", "Ferenc Jozsef Bridge" and the reconstructed suspension "Chainbridge" connecting Buda with Pest, across the Danube, as well as in making of the very modern bridge at Gyor, Hungary. Before and after his retirement in 1920 he published authoritative books and articles on bridge construction, notably a book entitled "Vasbetetes betonszerkezetek" (Reinforced Structural Concrete; 1903). His articles were printed in German and American as well as Hungarian professional journals.
הכנסת ספר תורה חדש לבית הכנסת האורתודוכסי בפאפא,
מחוז וספרם, הונגריה, 1930 בקירוב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר אברהם פוקס, ישראל)
Bruck, Lajos (1846-1910), painter, born in Papa, Hungary (then part of the Austrian Empire), elder brother of the painter Miksa Bruck. At the age of 15 he came to Budapest, where he studied under various artists. In 1865 he was admitted at the Vienna Academy and studied there under Geiger and Wurzinger. In 1869, a governmental stipend enabled him to go to Venice, Italy, where he studied at the Academy of Fine Art under Molmenti. He first came to public notice with his painting "Before the Rialto Bridge". After spending some time in Rome and Naples, and various cities of Germany, Holland and Belgium, he settled in Paris, France, in 1874 where for a time he worked with Mihaly Munkacsy, but remained relatively unknown. In 1886 he moved to London, England, where his talent as a portrait painter were appreciated and he was much in demand. In 1894 he returned with his family to Budapest.

In 1899, an exhibition of Hungarian painters was held in Saint Petersburg, Russia. It was opened by Czar Nicolay II, who in appreciation awarded Bruck a knighthood.
Bruck's most important paintings are "The Trip to Town" (1877), "Loneliness" (1879), "View of Budapest", "The Quartet Rehearsal" and "The Postmaster".
Breuer, Isaac (Isaak) (1883-1946), lawyer and leader of the German Orthodoxy, born in Papa, Hungary (then part of Austria-Hungary), where his father, Solomon Breuer was rabbi. Breuer was taken as a child to Frankfurt am Main, where he studied in the yeshiva founded by his father. Breuer studied law and philosophy at the Universities of Strasbourg, France, and Marburg, Germany. He practiced as a lawyer and became involved in communal life, becoming a leader of Agudat Israel.

While rejecting secular Jewish nationalism, he advocated reconstruction activities in Eretz Israel. In 1936 he settled in Jerusalem where he headed the Poalei Agudat Israel movement. A prolific author, his writings developed the religious thought of his grandfather, Shimshon Rafael Hirsch. Breuer's early works were in German but after settling in the Land of Israel, wrote in Hebrew.

His publications include "Lehre, Gesetz und Nation" ("Teaching, Law, and Nation"); "Die Welt als Schoepfung und Natur" ("The World as Creation and Nature"); "Kampf um Gott" ("Fight for God"); "Das Judenproblem; Messiasspuren" ("The Jewish Problem", 1921), in opposition to political Zionism, and expressing his religious ideal of Jewish restoration. In 1939 he contributed a chapter, "Challenge to Israel," to Leo Jung's "Judaism in a Changing World".

Breuer was a member of the Kant Society
Beke, Jozsef (1867-1940), engineer, born in Papa, Veszprem County, Hungary (then in Austria-Hungary). He became well-known as a bridge builder. From 1892 to 1920, Beke was successively chief engineer of the bridge construction department, chief technical adviser, and ministerial advisor of the Hungarian Ministry of Commerce. He was involved in the designing and building of the "Margit Bridge", "Ferenc Jozsef Bridge" and the reconstructed suspension "Chainbridge" connecting Buda with Pest, across the Danube, as well as in making of the very modern bridge at Gyor, Hungary. Before and after his retirement in 1920 he published authoritative books and articles on bridge construction, notably a book entitled "Vasbetetes betonszerkezetek" (Reinforced Structural Concrete; 1903). His articles were printed in German and American as well as Hungarian professional journals.
Korein, Dezso (1870-1949), community leader, born in Papa, Hungary (then part of Austria-Hungary). After finishing his studies he chose commerce in textile as his profession. He was for several years president of the Orthodox Jewish congregation of Szombathely. As a member of the National Central Orthodox Committee, he had influence on the policy of the organized Orthodox community of Hungary.

A member of the assembly of the city of Budapest, he urged that Jewish charitable and cultural institutions be subsidized by the city. Korein was instrumental in founding the Association of Sabbath Observers, of which he was president. He also edited the "Sabbath Almanach". His articles on religious and economic topics appeared in several Hungarian periodicals, and he headed the Budapest "Bikur Cholim Society" for the aid of the sick. Korein managed to change payday to Wednesday instead of Saturday for the tens of thousands of workers in the workshops of Budapest.
Krauss, Samuel (1866-1948), historian, philologist and Talmudic scholar born in Ukk, western Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at Papa Yeshivah and at the Budapest rabbinical seminary and university. From 1894 to 1906 Krauss taught Bible and Hebrew at the Jewish teachers' seminary in Budapest. In 1906 he began to teach Bible, history, and liturgy at the Israelitische-Theologische Lehranstalt in Vienna, Austria. It was due to his efforts that the college did not succumb to financial difficulties after World War I. Krauss was appointed head of the seminary in 1932 and rector in 1937. Krauss founded the "Vienna Verein juedische Geschichte und Literatur", and was active in many communal institutions. During the Kristallnacht in November 1938, the Nazis destroyed his valuable library and papers, and he fled to England, joining his daughter in Cambridge, where he remained until his death.

Kraus wrote over 1,300 articles and monographs, many of them major works, ranging widely in Judaica, philology, history, Bible, Talmud, Christianity and medieval Hebrew literature. One of his early works in philology: "Griechische und Lateinische Lehnwoerter im Talmud" (2 vol., 1898-99; repr. 1964), deals with the problems of phonetics, grammar, and transcription, and also with words borrowed from other languages. He also prepared a volume of additions and corrections to A. Kohut's "Arukh" entitled "Tosefot ha-Arukh ha-Shalem" (1936, repr. 1955). Among Krauss' historical studies was "Antonius und Rabbi" (1910), in which he offered his solution to the problem of the identity of the Talmudic Antonius, the friend of Judah ha-Nasi. On the then little-known Byzantine period in Jewish history, Krauss contributed "Studien zur byzantinisch-juedischen Geschichte" (in "Jahresbericht der Israelitisch-Theologischen Lehranstalt", vol. 21, 1914). Krauss wrote on the aliyah of the Polish Hasidim in the 18th century (in "Abhandlungen … Chajes" (1933, 51-95), and on Viennese and Austrian Jewish history in "Wiener Geserah vom Jahre 1421" (1922), in "Geschichte der israelitischen Armenanstalt" (1922), and in "Joachim Edler von Popper" (1926). His "Vier Jahrtausende juedischen Palaestinas" (1922) demonstrates the unbroken record of a Jewish presence in the Holy Land. Kraus contributed to A. Kahana's edition of the Hebrew Bible, a modern commentary of Isaiah (1905). He also cooperated in the Hungarian Bible translation edited by Bacher and Banoczi, Szentiras (1898-1907). Krauss' greatest work is his "Talmudische Archeologie" (3 vol., 1910-12; repr. 1966), a classic description of every aspect of life reflected in Talmudic and Midrashic literature. A similar work in Hebrew is his unfinished "Kadmoniyyot ha-Talmud" (2 vol., 1914-23). The history of the synagogue is described in his "Synagogale Altertuemer" (1922., repr. 1966). His last work, "Korot Battei ha- Tefillah be-Israel", ed. by A. R. Malachi (1955), was an extension and continuation of this work. His "Griechen und Roemer" (in Monumenta hebraica: Monumenta Talmudica, 5 pt. 1, 1914) and "Paras ve-Romi ba-Talmud u-va-Midrashim" (1948) also deal with the talmudic period. Kraus contributed to German and English publications on Sanhedrin, Makkot and Mishna, and a Hungarian translation of the Talmudic tractate Derekh Erez. Krauss also tackled the subject of Christianity in his "Leben Jesu nach juedischen Quellen" (1902) and in several articles. His interest in Hebrew poetry of the Spanish period is reflected in his "Givat Sha'ul" (1923), and in his "Mishbezet ha-Tarshish" (1926), on Moses ibn Ezra. His "Geschichte der juedischen Aerzte" (1930) is a description of the work and status of Jewish physicians of the Middle Ages. In his "Zur Orgelfrage" (1919), Krauss expressed his conservative stance concerning the use of organs in synagogues. He contributed ahundreds of articles to the "Jewish Encyclopedia", the "Encyclopedia Judaica" (German), and the "Juedische Lexikon". He wrote biographies of his teachers Wilhelm Bacher, David Kaufmann, and Alexander Kohut.
Breuer, Solomon (Shlomo Zalman) (1850-1926), rabbi, born in Piliavorosvar, Hungary (then part of the Austrian Empire) into a family of German-speaking businessmen. Breuer at first studied under his maternal grandfather Rabbi Simon Wiener and then enrolled at the yeshiva of Pressburg (now Bratislava, in Slovakia), which was at the time headed by the Ktav Sofer, Rabbi Samuel Benjamin Sofer. He entered the University of Mainz, Germany, where he gained a doctorate and met some of the leaders of German orthodox Judaism.

In 1876 he was appointed rabbi of Papa in Hungary. However, in 1888 his father in law, Simshon Raphael Hirsch died and in 1890 Breuer was chosen to succeed him as the rabbi of the Frankfurt on the Main Austrittsgemeinde (Independent) synagogue. He was involved in the activities of the representative organization of German orthodox communities and helped to establish the union of German orthodox rabbis (from which any rabbi who collaborated in communal work with Reform rabbis was excluded). An opponent of political Zionism and the concept that a Jewish state could in some way replace the need for Jewish religious practice, he was one of the founders of the Agudat Yisrael movement. He was president of the "Freie Vereinigung" [“Free Union”] for the advancement of Orthodox Judaism. In 1893 Breuer established in Frankfurt the Torah Lehranstalt Yeshiva which was modeled on the yeshivot which he had attended in Hungary. He directed the yeshiva for 36 years.

Three of his sons continued his work with Agudat Yisrael in Germany and then, after the WW I, in New York, USA.
Horowitz, Shraga Feivel Ha-Levi (1796-1845), rabbi. From 1836 he served as "av bet din" of Paks in Hungary (then part of the Austrian Empire) and from 1841 to 1845 as rabbi of Papa, Hungary. The Reform movement which was born in Germany also influenced the Jews of Hungary, causing frequent disputes between the Orthodox and the Reformers. The Orthodox circles realized the necessity to appoint strictly traditional rabbis for the benefit of Orthodox Jewry. Horowitz organized an assembly of rabbis to discuss the situation and was appointed its chairman when it assembled in Paks in 1844. It was attended by 25 rabbis, among them Judah Asad and Eliakim Goetz Schwerin of Baja. At this assembly Loeb Schwab put forward proposals for moderate reform in education and in liturgy, but he was opposed by the other rabbis, and after he and Schwerin left the meeting various resolutions proposed by Horowitz were adopted. They included the division of the Orthodox Jewish communities of Hungary into four regions, the organizing of a national assembly of rabbis, and the setting up of a national conference which would meet every three years. The assembly also discussed the problems of relations between Jews and Christians in the sphere of commerce.

On receiving authority to prepare the second convention of rabbis at Ofen, Horowitz attempted to open a dialogue with the reform Jews, for which he was rebuked by Judah Asad. As a result of the death of Horowitz in 1845, the second assembly did not take place. Horowitz was in halakhic correspondence with Moses Sofer, Judah Asad, Meir Eisenstadt, and Isaac Moses Perles, and is mentioned in their responsa. A eulogy on him appears in the "Derashot ha-Rosh" (1904) of A. Shag-Zwebner.
.

סאן' SZANY

כפר במחוז שופרון (SOPRON), צפון מזרח הונגריה.


יהודים התיישבו במקום בסוף המאה ה-18. במחצית הראשונה של המאה ה-19 היו כפופים לקהילת פאפה (PAPA) וב-1850 יסדו קהילה עצמאית. נבנה בית כנסת וקודש בית עלמין.

ב-1930 היו בקהילה 37 יהודים.


תקופת השואה

מעמדם וזכויותיהם של יהודי הונגריה הוגבלו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), כשממשלת הונגריה הפרו-גרמנית חוקקה בשנת 1938 את "החוקים היהודיים".

במאי 1944, כחודשיים לאחר כניסת הצבא הגרמני להונגריה, הועברו יהודי המקום (אז כ-50 במספר) לגיטו שהוקם בצ'ורנה (CSORNA), וכעבור ימים מספר לשופרון (SOPRON), משם שולחו לאושוויץ.


לאחר המלחמה חזרו לכפר 12 ניצולים, ועזבו את המקום תוך זמן קצר. בניין בית הכנסת נמכר ונהרס.

ציוני דרך בתולדות יהודי הונגריה

1251 | ארץ הגר

במחצית השנייה של המאה ה-11 נדדו כמה יהודים מאזורי מורביה ובוהמיה, הלוא היא צ'כיה של היום, והתיישבו באזור פאנוניה, היום הונגריה. מסמכים מהתקופה מעידים כי הכנסייה המקומית הוציאה צווים שאסרו על נישואים בין נוצרים ליהודים וכן על העסקת יהודים בפסטיבלים ובירידים.
הלך הרוח השתנה בשנת 1251 כשהמלך ההונגרי בֶּלה הרביעי פירסם כתב זכויות שהסדיר את יחסי המסחר בין יהודים לנוצרים והגן על היהודים מפני התנכלויות מצד נוצרים. המהלך המלכותי הביא לכך שיהודים מכל רחבי אירופה החלו להגר להונגריה, "ארץ הגר", כפי שכונתה בכתבים רבניים בימי הביניים.
ברם, לא הכול היה מושלם בממלכת הגולאש והבלינצ'ס. בתקופתו של המלך לאיוש התחזקה השפעתה של הכנסייה, שלא ראתה בעין יפה את הזכויות שהוענקו ליהודים, ובשנת 1360 גזר המלך על גירושם מממלכתו. ארבע שנים מאוחר יותר בוטלה הגזירה מסיבות כלכליות, אך רבים מהמגורשים לא שבו.

1526 | שלוש מדינות לעם אחד

במאות ה-16 וה-17 נאבקו ההונגרים, הטורקים והקיסרים לבית הבסבורג על פיסת הנדל"ן ההונגרית הנחשקת. תושבי הונגריה – והיהודים בכללם – עברו מיד ליד ומריבון לריבון משל היו סחורה פגומה ביריד השנתי.
ראשית הסיפור בקרב מוהאץ', שהתחולל בשנת 1526 – והסתיים בתבוסה הרת גורל של ההונגרים לטורקים. לאחר מכן נחלקה הונגריה לשלושה אזורים: החלק הדרום-מזרחי נפל תחת שלטון טורקי, החלק הצפון-מערבי תחת שלטונו של בית הבסבורג, ואילו באזור המזרחי – הלוא הוא אזור טרנסילבניה, שנותר תחת ריבונות טורקית (אך לא תחת שלטון טורקי) – נוסדה נסיכות עצמאית.
היהודים שחיו תחת השלטון הטורקי זכו לחופש יחסי. הקהילה המשמעותית ביותר באזור זה התגוררה בעיר בודה (שהיתה לימים לחלק מבודפשט). היתה זו קהילה ובה יהודים ממזרח וממערב גם יחד, ומפגש התרבויות העשיר את עולם התורה של יהודי בודה הודות לשילוב הפורה בין טכניקות הלימוד של חכמי ספרד ועקרונות הפלפול האשכנזיים.
גם מצבם הכלכלי של יהודי העיר, ששכנה על נתיב מסחר מרכזי, על גדות נהר הדנובה, היה משופר, והם סחרו בכל הבא ליד – מעורות ושטיחים ועד בקר ואלכוהול.
היהודים שחיו באזור המזרחי – כאמור, בריבונות טורקית אך לא תחת שלטון טורקי – נהנו מרווחה יחסית, בהשפעת הרפורמציה הנוצרית שהנהיגו הקלוויניסטים, שהיו סובלנים הרבה יותר מאבותיהם הקתולים.
מצבם של היהודים שחיו תחת בית הבסבורג, לעומת זאת, היה בכי רע. רבים מהם גורשו מערי המלך.

1781 | צו הסובלנות

היסטוריונים רבים מציינים את היום שבו העניק הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות" ליהודים כיום היסטורי שבו נפלו חומות הגטו, לפחות מטאפורית, ויהודים החלו להשתלב במרחב האירופי. הצו, שהוצא בשנת 1781, ביטל את הגבלות המגורים שהושתו על היהודים, העניק להם חופש תנועה ברחבי האימפריה ואיפשר להם להשתלב בחיי המסחר והכלכלה, ללמוד לימודים כלליים ולעסוק במקצועות חופשיים. לצד זאת, הצו אסר על פעולתם של בתי-כנסת, כמו גם על כתיבת יידיש ועברית בתעודות רשמיות. יהודים חסרי השכלה פורמלית לא הורשו להינשא עד גיל 25, כאמצעי לעידוד השכלה.
ואולם, חרף הפגיעה בחירות הדתית של יהודי הונגריה, יהודים רבים היגרו אליה, בעיקר מאזור גליציה (היום דרום פולין) ומורביה (היום צ'כיה). לימים תפוצל הקהילה היהודית בהונגריה לשני זרמים מנוגדים: היהודים שהגיעו ממורביה נטו אחר רעיונות הקדמה ואימצו את ערכי ההשכלה, וכעבור 100 שנה צמח מקרבם בנימין זאב הרצל, כמו גם הוגים ואינטלקטואלים אחרים, שרבים מהם השפיעו מאוד על התרבות האירופית.
היהודים שהגיעו מאזור גליציה, לעומת זאת, דבקו ביהדותם המסורתית, וייסדו לימים את חצרות החסידים סאטמר, מונקאץ' ועוד.

1848 | אמן-סיפציה

ההיסטוריה של הנאורות ויחסה ליהודים מורכבים והפכפכים. מצד אחד, הדוגלים בערכי השוויון, שהם לב לבה של תנועת הנאורות, לא יכלו להוציא מן הכלל את העם הנבחר, שמא יואשמו במוסר כפול. מצד שני, הסלידה האירופית העתיקה מן האפשרות לקבל את היהודי כשווה בין שווים הקשתה על האירופים לעשות זאת הלכה למעשה.
הונגריה לא היתה יוצאת דופן בעניין זה. בשנים 1815–1840 גדל מספרם של יהודי הונגריה בכ-80% הודות להגירה מואצת, שנבעה מהרפורמות שהנהיג יוזף השני ומהשפעותיו של "צו הסובלנות". על פניו, היהודים השתלבו בחברה ההונגרית וזכו ליחס שווה. אלא שהצידוקים לשנאת היהודים מצאו תמיד אוזניים קשובות.
דוגמה אחת מני רבות היתה דברים שאמר אחד מראשי התנועה הליברלית בבית התחתון בקשר לייצור אלכוהול, אחד העיסוקים המרכזיים של היהודים באותו עת: "אלה היושבים באזור שבו כל בית-מרזח נמצא בידי יהודים יודעים איזו סכנה הם מהווים לעם [...] כשהם מחזיקים בידם ללא הרף את הרעל הלבן".
ביטוי נוסף לאנטישמיות שאף "צו סובלנות" לא היה יכול לה ניתן ב-1848, במהלך מהפכת "אביב העמים": אף שהיהודים נטלו במהפכה חלק פעיל, האסיפה הלאומית הליברלית סירבה להעניק להם שוויון זכויות מלא. בעקבות ההחלטה, שעוררה כמובן אכזבה רבה, טענו יהודים רבים כי אין זו אלא הוכחה נוספת לכך שיש להגביר את ההשתלבות בחיים ההונגריים ולטשטש את הזהות היהודית הלאומית.
למרות האקלים העוין, בשנת 1860 ניצח מכבש הנאורות את הגזענות וכמעט כל ההגבלות נגד היהודים בוטלו. המהפך הושלם בשנת 1867, אז הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא.

1868 | החוט המשולש

מה עושה אדם כשיום אחד אומרים לו שהוא שווה?
רעיונות ההשכלה והנאורות, שחלחלו לקהילות היהודיות בתוך זמן קצר יחסית, חוללו בהן שינויים עמוקים. בעידן הטרום-מודרני אמנם הייתה הקהילה הישות המשפטית, הפוליטית והחברתית שעיצבה את דמותו של היהודי, אך אחרי עידן האמנסיפציה נותרה לה סמכות דתית בלבד.
"צרת היהודים", כפי שכינה זאת אחד-העם, באה לידי ביטוי, באופן פרדוקסלי, דווקא בהצלחתם להשתלב במרחב האירופי, משום שכעת היה על הקהילה היהודית להכריע בשאלת השאלות: מה תהיה הזהות היהודית הייחודית כשאין גטו? כיצד יש לנהוג כשהחומות התרבותיות והממשיות כבר אינן חוצצות בין יהודים לגויים?
ב-1868 הונחו השאלות הללו לפתחו של הקונגרס היהודי שיזמה קהילת פשט (לימים חלק מבודפשט), אחת הקהילות הגדולות והחשובות בהונגריה. בקונגרס התעמתו שלושה זרמים עיקריים: הזרם האורתודוקסי, שדגל בשמרנות דתית, התבדלות וצמצום ברפורמות דתיות; זרם הניאולוגים (החדשנים), שקרא לקבל את התמורות החברתיות בנפש חפצה, להשתמש בשפה ההונגרית בדרשות ולפתוח את בתי-הכנסת לרוח השינוי המנשבת בעולם; וזרם "הסטטוס-קוו", שעימו נמנו הדוגלים בשימור המצב שטרם הפילוג.
במהלך הקונגרס גרפו הניאולוגים את רוב הקולות, ובכך ייצגו את שאיפתם של רוב יהודי הונגריה להשתלב במרחב הכללי. הזרמים האחרים סירבו לקבל את ההכרעה, והתארגנו בקהילות נפרדות. יהודי שנקלע ליישוב יהודי באותם ימים היה יכול להתפלל תפילת "שחרית" בבית-הכנסת הניאולוגי, "מנחה" בבית-הכנסת האורתודוקסי ו"ערבית" בבית-הכנסת הקרוב לזרם "הסטטוס-קוו".
קיטוב כה חריף בין חבריה של קהילה יהודית היה תופעה ייחודית להונגריה, ומומחים סבורים כי השסע העמוק הותיר בקהילה חותם עז, שלא נמחה עד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.

1882 | פתרון דומה, סיבה מנוגדת

לפני שיהודי הונגרי ושמו בנימין זאב הרצל התחיל בכלל לחשוב על כתיבת הטיוטה לספרו "מדינת היהודים", הציע הונגרי אחר, ויקטור אישטוצי, חבר פרלמנט ממשפחת אצולה, לייסד ליהודים מדינה משלהם. בניגוד להרצל, שהגה את רעיון המדינה היהודית מתוך דאגה לעמו, אישטוצי יזם את הרעיון בגלל חששו מהיהודים. במילים אחרות, שניהם הגו את רעיון המדינה היהודית מאותה סיבה: אנטישמיות.
אישטוצי טען כי היהדות אינה רק עדה דתית, אלא כת חברתית שאחדות הדם, המסורת הקדומה, האינטרסים המשותפים והדת עושים אותה ליחידה מהודקת וסגורה. לדידו, היהודים לא היו אלא טפילים מתוחכמים הזוממים להשתלט על הונגריה, והחלוקה הפנימית בין ניאולוגים לאורתודוקסים, לדוגמה, לא היתה אלא פרי תכנון נכלולי: תפקידם של האורתודוקסים הוא לשמר את היהדות ואת אורחות חייה הדתיים, ואילו תפקידם של הניאולוגים הוא לחדור בעורמה אל השורות הקדמיות של הפוליטיקה ההונגרית.
דבריו של אישטוצי נפלו על אוזניים קשובות והניחו את התשתית ליחס דו-ערכי שאיפיין את גורלה של יהדות הונגריה בכלל: מחד גיסא, ביטויים אנטישמיים הולכים וגוברים שהגיעו לשיאם בפרשת "הנערה מטיסא-איסלאר", עלילת דת מפורסמת שהתרחשה ב-1882, ובמסגרתה הואשמו שמש בית-כנסת ושוחט יהודי ברצח נערה (שממנו זוכו לבסוף בשתי ערכאות); מאידך גיסא, עלייה מואצת במספר היהודים שעברו לערים והשתלבו במרקם החיים הכללי. הלקח היה חד-משמעי: החברה ההונגרית אינה מוכנה לקבל את היהודים כמות שהם. כדי להשתלב בה עליהם לבטל את ייחודם החברתי והדתי ולהסתגל לדרכיה ומנהגיה של החברה הלא-יהודית.

1886 | האינטרנציונל היהודי-הונגרי

אחת התגובות הנפוצות לאי קבלת היהודים בחברה ההונגרית הייתה תופעת ההתבוללות. אולם בהתאם לאמירתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי סארטר כי "יהודי הוא מי שמכירים בו כיהודי" העובדה שנטמעו בהונגרים, לא ממש עזרה ליהודים. התפיסה הרווחת הייתה שהיהודי הוא גזע זר באירופה וגם אם מאוד ירצה, הוא אינו מסוגל להתאחד עם הגזעים הסלאביים . "היהדות היא נגע ממאיר בכל מקום", נכתב בירחון קתולי הונגרי מכובד באותם ימים, "והיא משחיתה את המידות בייחוד בעולם המסחר, מורידה את רמת המוסר והופכת את השחיתות לאופנה כללית".
אחד הפתרונות למלכוד שיהודי הונגריה נקלעו אליו נמצא באידיאולוגיה חדשה שהחלה להתפשט באירופה בסוף המאה ה-19: הסוציאליזם.
המחשבה הסוציאליסטית קבעה כי הגדרות לאומיות ודתיות הן המצאה קפיטליסטית שמטרתה לטשטש את פער המעמדות. היהודים, ששילמו מחיר כבד על שייכותם האתנית, הצטרפו לתנועה בהמוניהם.
אחד הסוציאליסטים המרכזיים בהונגריה היה בלה קון, שנולד בטרנסילבניה ב-1886. אביו היה יהודי מומר ואמו פרוטסטנטית. קון השתייך לחוג אמנים וסופרים יהודים ידועים, שעימם נמנו מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ', הסופר לאיוש בירו ואחרים – כולם חסידי האידיאולוגיה הקומוניסטית ובעלי תפקידי מפתח ברפובליקה הסובייטית ההונגרית. ב-1919 התמנה קון לשר החוץ ברפובליקה הסובייטית-הונגרית ששלטה בהונגריה במשך תקופה קצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה.





1903 | יש לך שקל?

אירוניה זה שדווקא חוזה הציונות, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שבה הרוב היהודי התנגד בתוקף לרעיון הציוני.
ואכן, רוב יהודי הונגריה התנגדו בתוקף לרעיון הציוני. הקהילה האורתודוקסית ראתה בציונות משיחיות שקר שעלולה להביא לדחיקת הקץ, ואילו הקהילה הניאולוגית דגלה בהתבוללות והגדירה את חבריה כ"הונגרים בני דת משה", קרי, יהודים שבחזם פועם לב הונגרי פטריוטי. יש מן האירוניה אפוא בעובדה שדווקא הציוני החשוב ביותר, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שרוב היהודים בה דחו את האידיאולוגיה הציונית מכל וכול.
ובכל זאת, בקונגרס הציוני הראשון השתתפו שבעה יהודים שהגיעו מהונגריה לבאזל כנציגים מטעם עצמם. הבולטים שבהם היו יאנוש רונאי, שהקים בשנת 1897 את האגודה הציונית הראשונה בהונגריה, ושמואל בטלהיים, שייסד עם רונאי את ההסתדרות הציונית בהונגריה בשנת 1903.
עם השנים התחזקה התנועה הציונית בהונגריה. עדות לכך אפשר למצוא במספרם של קוני השקל הארצישראלי, שעלה מ-500 ל-1,200 איש (השקל היה דמי חבר שנתיים שנגבו עבור ההסתדרות הציונית והקנו זכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים). "השאור שבעיסה", כהגדרתו של ד"ר חיים ויסברודף, אחד מחברי התנועה, היה ייסוד המכבייה ב-1903. מטרתם של מייסדי המכבייה היתה להקנות לחברי התנועה הציונית ערכי תרבות יהודיים וציוניים ולעורר בציבור היהודי תודעה יהודית, כבוד עצמי וגאווה לאומית. מסגרת פעולתם דמתה לזו של אגודות הסטודנטים והתאפיינה בסעודות משותפות, סמלים, סיסמאות וגם ניהול דו-קרב בשעת צורך.


1910 | "המפץ הגדול" של יהדות הונגריה

בסוף המאה ה-19, עידן שבו אתוס ההשכלה והמודרניזציה הגיעו לשיאם במערב אירופה ובמרכזה, התפוצצה לאטמוספירה ההונגרית אנרגיה אדירה של אינטלקט, יכולת וכישרון שהיתה אצורה במשך מאות שנים בבתי-המדרש ובישיבות.
היהודים ההונגרים רשמו הישגים כבירים בכל התחומים: מהממציאים הדגולים לאזלו בירו ודוד גסטטנר, דרך המתמטיקאים המחוננים מאנו בק ומיקלוש שווייצר, ועד זוכי פרסי נובל לכימיה ג'יאורגי אולה ומיכלי פולני.
במיוחד בלטו היהודים בעולם העיתונות. עם אנשי התקשורת המשפיעים ביותר בהונגריה ניתן היה למנות את הסאטיריקן ואיש הפיליטונים הצולפניים אדולף אגאי, אשר שימש כעורך של המגזין הסאטירי הפופולרי בורשסם יאנקו, ואת המו"ל שנדור בראון, שהמציא פורמטים חדשים וצבעוניים של הדפסה, ובהם היומון "אֶז אֶשט" – שלושתם יהודים. שורשים יהודיים יש גם ל"היכלי העיתונות" המפורסמים של בודפשט, שריכזו לראשונה את כל העבודה העיתונאית – כתיבה, עריכה, הגהה, הדפסה, שיווק והפצה – תחת קורת גג אחת.
גם בשדה הרוח והספרות היתה ליהודים בהונגריה הצלחה רבה. אחד מהם היה המשורר יוסף קיש, למשל, שייסד את "א-הֶט", כתב-עת ששימש בית למשוררים וסופרים יהודים, ובכללם אמן הסיפור הקצר טומאש קובור. עם דעיכתו של "א-הט" ב-1910 תפס את מקומו כתב-העת הספרותי החשוב "ניגט", שבו כתבו חלוץ הפרוזה ההונגרית שנדור ברודי והנובליסט והמחזאי דז'ו סומורי.
יהודים הונגרים ויהודים ממוצא הונגרי תרמו תרומה מכרעת גם לתיאטרון ולקולנוע (ובהם למשל השחקן ברנרד שוורץ, הלוא הוא טוני קרטיס, יליד ניו יורק שהוריו היו ילידי הונגריה, ובמאי הסרט "קזבלנקה" נמו קרטש, ששינה את שמו למייקל קורטיז כשהיגר לאמריקה). אפילו בתחום הספורט, שנחשב "לא יהודי" במובהק, בלטו יהודים: כמעט 33% מהמדליות האולימפיות של הונגריה הוענקו לספורטאים בני דת משה.


1920 | חוקי היהודים

לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה שני שלישים משטחה. בן לילה מצאו עצמם יהודים הונגרים רבים תחת ריבונותן של מדינות חדשות: רומניה, יוגוסלביה, אוסטריה ועוד.
במהלך מלחמת העולם (1914–1917) נפלו כ-10,000 חיילים יהודים הונגרים בשדות הקטל, אך הפטריוטיות שהפגינו לא עצרה את הרוח האנטישמית שנשבה ברחוב ההונגרי והתגברה עוד יותר לנוכח הפליטים היהודים הרבים שנהרו מגליציה וביקשו למצוא מחסה במרחב ההונגרי.
כמו מדינות רבות באירופה שניסו לגבש זהות לאומית בין שתי מלחמות העולם, גם הונגריה ניסתה לכונן משטר קומוניסטי, אלא שזה החזיק מעמד 133 ימים בלבד. אחריו עלה לשלטון מיקלוש הורטי, גיבור מלחמה לאומי ושמרן עם נטיות אנטישמיות. דיכוי המשטר הקומוניסטי לווה בפרעות ביהודים "הקוסמופוליטים", שבמהלכן רצחו כנופיות "הטרור הלבן" הפשיסטיות כ-3,000 יהודים.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בהונגריה "אנטישמיות רכה": מצד אחד, תקנות מפלות כמו מכסות ליהודים באוניברסיטאות, שעמדו על 5% בלבד, ומנגד – מתן ייצוג מסוים ליהודים בפרלמנט ההונגרי.
בסוף שנות ה-30 היו יהודי הונגריה, כ-450 אלף במספר, תחת מתקפה אנטי-יהודית. המדרון היה חלקלק: בשנת 1938 חוקק בפרלמנט "חוק היהודים הראשון", שהגביל את חופש העיסוק שלהם בתחומים רבים והרחיב את ההגדרה "יהודי" גם למי שהמיר את דתו אחרי 1919. לאחר כשנה חוקק הפרלמנט ההונגרי את "חוק היהודים השני", שהרחיב את ההגדרה "יהודי" עוד יותר וכלל 100 אלף איש נוספים שהמירו את דתם לפני 1919, וכן את ילדיהם.
המהלכים הללו היו התשתית הברברית-חוקתית להשמדת יהדות הונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.



1944 | סחורה תחת דם

קהילת יהודי הונגריה זכתה בכבוד המפוקפק להימנות עם הקהילות המעטות שמכונת ההשמדה הנאצית השאירה לסיום המלחמה. אבל כשזה כבר התרחש, החיסול היה קטלני, שיטתי ומהיר, אפילו יחסית לנאצים.
בניגוד ליהודי פולין, שרבים מהם האמינו לשקרים של מכונת התעמולה הנאצית, הטענה הרווחת בקרב החוקרים היא כי יהודי הונגריה היו מודעים למעלליה הנוראיים של המכונה הנאצית, אך עד לרגע האחרון לא האמינו כי ברבריות כזו אכן תתרחש בארץ תרבותית כמו הונגריה.
כאשר כבשו הנאצים את הונגריה, במרץ 1944, חיו בה כ-750 אלף יהודים, כ-300 אלף מהם פליטים ועקורים ממזרח. במשך חודשיים רוכזו כחצי מיליון יהודים ענודי טלאי צהוב בגטאות שהקימו הנאצים בכל ערי הונגריה, ובמאי 1944 הם החלו להישלח בהמוניהם לאושוויץ. ההערכה היא כי בתוך כמה שבועות נרצחו כך כ-450 אלף מיהודי הונגריה.
באוקטובר 1944 הדיחו הנאצים את עוצר הונגריה הורטי ומינו לתפקיד ראש הממשלה את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב-החץ. עם עלייתו של סלשי לא הגנו עוד השלטונות על יהודי בודפשט. המוות השתולל ברחובות בודפשט, והדנובה נצבע בדמם של זקנים, נשים וטף אשר נורו בגבם והושלכו לנהר.
אחד האירועים מעוררי המחלוקת ביותר שנקשרו לשואת יהודי הונגריה נוגע לישראל קסטנר, סגן נשיא ההסתדרות הציונית במדינה וממקימי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט". קסטנר הציל כ-1,700 יהודים הודות לעסקה שחתם עם אדולף אייכמן, ואת תוכנה של העסקה ניתן לתמצת בשלוש מילים נוראות: "סחורה תחת דם".
בשנות ה-50 התפוצצה בישראל "פרשת קסטנר" אחרי שהאחרון הואשם על-ידי שופט המחוזי בנימין הלוי ש"מכר את נשמתו לשטן". כעבור שלוש שנים טיהר בית-המשפט העליון את שמו, אך קסטנר עצמו לא זכה לחזות בכך: כמה חודשים קודם לכן, ב-4 במרץ 1957, נרצח על-ידי שלושה מתנקשים יהודים בתל-אביב.



2001 | מהקמת מדינת ישראל עד ימינו

לאחר השואה נותרו בהונגריה כ-145 אלף יהודים. בשנים הללו פעלה התנועה הציונית במלוא כוחה, ורבים מיהודי הונגריה עלו לישראל. עם הבולטים שבהם נמנו העיתונאי ולימים השר טומי לפיד, הסטיריקן אפרים קישון ונגיד בנק ישראל משה זנבר. היהודים שנותרו בהונגריה הפנו עורף למסורת היהודית, אם בגלל טראומת השואה ואם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 שלטה בהונגריה המפלגה הקומוניסטית. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו, וכל פעילות ציונית נאסרה. יהודים שהיו בעלי נטייה קומוניסטית מובהקת התברגו בתפקידי מפתח במפלגה. אחד מהם היה הדיקטטור מתיאש ראקושי, שהנהיג את המדינה בשנים 1945–1956.
בתקופה הקומוניסטית היתה הקהילה היהודית בבודפשט תחת סמכותה של המחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968 פעל בכל אחד מ-18 המחוזות של העיר לפחות בית-כנסת אחד. זה שברחוב דוהאני נחשב לבית-הכנסת הגדול באירופה. התפוררותו של המשטר הקומוניסטי והרפורמה הדמוקרטית בהונגריה עוררו מחדש את הקהילה היהודית: כ-20 בתי-כנסת נפתחו, כמו גם מוסדות קהילתיים וחברתיים. אלא שהאנטישמיות בהונגריה לא שככה, ואף הגיעה לשיא חדש בבחירות 2010, כשמפלגת יוביק הלאומנית (Jobbik) קיבלה כ-16.5% מהקולות. בין האירועים האנטישמיים שנרשמו היו השלכת גופת חזיר על פסלו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג וקריאת כיכר על שם אלברט ואס, שהואשם ברצח נשים יהודיות בטרנסילבניה.
בראשית המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בבודפשט כ-80 אלף איש – הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה, אשר הפעילה 23 בתי-כנסת ובתי-תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי-ספר יסודיים, שלושה גני ילדים, בית-חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי-עלמין.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי פאפה
פאפה PAPA

עיר במחוז וספרם (VESZPREM), צפון מערב הונגריה.


בתעודה משנת 1698 נזכר לראשונה יהודי בפאפה. מאז התיישבו יהודים במקום והיישוב היהודי הלך וגדל. תחילה הייתה פרנסתם של יהודי העיר על מסחר ומלאכה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 עסקו יותר ממאה משפחות בבורסקאות. היו ביניהם גם חוכרי קרקעות ובעלי מפעלים.

הקהילה נוסדה רשמית ב-1748, בחסות האצילים לבית אסטרהאזי. במקום פעלו מוסדות צדקה וסעד והיו שם בית-חולים ומעון לזקנים.

בית הכנסת נחנך ב-1846. הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי, אך ב-1875 (בעקבות פילוג קהילות הונגריה על רקע חילוקי-דעות בין חרדים למשכילים בקונגרס יהודי הונגריה מ- 1869,1868) פרשה קבוצה קטנה ויסדה קהילה נאולוגית.

ב-1845 הוקם בית-ספר, ונעשה מאוחר יותר לבית-ספר ממלכתי. כמו כן הייתה במקום ישיבה.

ב-1904 נוסדה בפאפה אגודת "חובבי ציון". בין שתי מלחמות העולם התפתחה פעילות ציונית בעיר, ובשנות ה-30 פעלו שם סניף של תנועת-הנוער הציונית "אביבה באריסיה", סניף מקומי של ההתאחדות הציונית ההונגרית (120 חברים), של "השומר הצעיר" ושל צעירי "המזרחי".

בתקופת "הטרור הלבן" (פוגרומים והתנכלויות ליהודים וראדיקאלים בשנים 1921-1919 בידי גורמים צבאיים ימניים לאחר נפילת הממשלה הקומוניסטית בהונגריה), הוצאו להורג שניים מיהודי המקום יחד עם קבוצת קומוניסטים.


ב-1930 היו בקהילה 2,567 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות פרסום "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) שנועדו להגביל את היהודים בחיי הכלכלה והתרבות, נושלו רוב יהודי פאפה מפרנסתם. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובעקבות גיוס כללי של היהודים ככוח עזר לצבא הונגריה (שהצטרפה בסוף 1940 ל"ציר המשולש") הוכרזה פאפה כמקום ריכוז לעובדי כפייה מן האיזור. יהודי פאפא נלקחו לעבודות כפייה בכמה מקומות, מבין אלה שנשלחו לחזית אוקראינה בקיץ 1941 הרוב לא שבו.

במארס 1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נעצרו אחדים מנכבדי הקהילה. הם הובלו למחנות ריכוז בשארוואר (SARVAR) ובנאגיקאניז'ה (NAGYKANIZSA), ומשם שולחו לאושוויץ.

במחצית השנייה של חודש מאי הוקם גיטו בשטח שמסביב לבית הכנסת לשם הובאו גם יהודים מן הסביבה, ומספר תושביו הגיע ל-2,800 נפש. בתחילת יוני גוייסו הצעירים לעבודות כפייה ביולי 1944 שולחו יושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ.

51 מיהודי פאפא היו ב"רכבת ברגן-בלזן" שיצאה מבודאפשט לשוויץ ביוני 1944 בעקבות ההסכם בין קאסטנר לאייכמן, שבמסגרתו נבחרו לחיים כ-1,600 יהודי הונגריה.


לאחר המלחמה חזרו לפאפה 500 יהודים. הקהילה התארגנה מחדש. לאחר המרד האנטי- סובייטי ב-1956 החלה עזיבה הדרגתית, וב-1972 נותרו בפאפה רק 50 יהודים.

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1989 נותרו בעיר יהודים בודדים ולא התקיימה כל פעילות קהילתית. בבית העלמין החדש הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה והמקום מטופל על ידי העירייה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

הונגריה
סאן'

ציוני דרך בתולדות יהודי הונגריה

1251 | ארץ הגר

במחצית השנייה של המאה ה-11 נדדו כמה יהודים מאזורי מורביה ובוהמיה, הלוא היא צ'כיה של היום, והתיישבו באזור פאנוניה, היום הונגריה. מסמכים מהתקופה מעידים כי הכנסייה המקומית הוציאה צווים שאסרו על נישואים בין נוצרים ליהודים וכן על העסקת יהודים בפסטיבלים ובירידים.
הלך הרוח השתנה בשנת 1251 כשהמלך ההונגרי בֶּלה הרביעי פירסם כתב זכויות שהסדיר את יחסי המסחר בין יהודים לנוצרים והגן על היהודים מפני התנכלויות מצד נוצרים. המהלך המלכותי הביא לכך שיהודים מכל רחבי אירופה החלו להגר להונגריה, "ארץ הגר", כפי שכונתה בכתבים רבניים בימי הביניים.
ברם, לא הכול היה מושלם בממלכת הגולאש והבלינצ'ס. בתקופתו של המלך לאיוש התחזקה השפעתה של הכנסייה, שלא ראתה בעין יפה את הזכויות שהוענקו ליהודים, ובשנת 1360 גזר המלך על גירושם מממלכתו. ארבע שנים מאוחר יותר בוטלה הגזירה מסיבות כלכליות, אך רבים מהמגורשים לא שבו.

1526 | שלוש מדינות לעם אחד

במאות ה-16 וה-17 נאבקו ההונגרים, הטורקים והקיסרים לבית הבסבורג על פיסת הנדל"ן ההונגרית הנחשקת. תושבי הונגריה – והיהודים בכללם – עברו מיד ליד ומריבון לריבון משל היו סחורה פגומה ביריד השנתי.
ראשית הסיפור בקרב מוהאץ', שהתחולל בשנת 1526 – והסתיים בתבוסה הרת גורל של ההונגרים לטורקים. לאחר מכן נחלקה הונגריה לשלושה אזורים: החלק הדרום-מזרחי נפל תחת שלטון טורקי, החלק הצפון-מערבי תחת שלטונו של בית הבסבורג, ואילו באזור המזרחי – הלוא הוא אזור טרנסילבניה, שנותר תחת ריבונות טורקית (אך לא תחת שלטון טורקי) – נוסדה נסיכות עצמאית.
היהודים שחיו תחת השלטון הטורקי זכו לחופש יחסי. הקהילה המשמעותית ביותר באזור זה התגוררה בעיר בודה (שהיתה לימים לחלק מבודפשט). היתה זו קהילה ובה יהודים ממזרח וממערב גם יחד, ומפגש התרבויות העשיר את עולם התורה של יהודי בודה הודות לשילוב הפורה בין טכניקות הלימוד של חכמי ספרד ועקרונות הפלפול האשכנזיים.
גם מצבם הכלכלי של יהודי העיר, ששכנה על נתיב מסחר מרכזי, על גדות נהר הדנובה, היה משופר, והם סחרו בכל הבא ליד – מעורות ושטיחים ועד בקר ואלכוהול.
היהודים שחיו באזור המזרחי – כאמור, בריבונות טורקית אך לא תחת שלטון טורקי – נהנו מרווחה יחסית, בהשפעת הרפורמציה הנוצרית שהנהיגו הקלוויניסטים, שהיו סובלנים הרבה יותר מאבותיהם הקתולים.
מצבם של היהודים שחיו תחת בית הבסבורג, לעומת זאת, היה בכי רע. רבים מהם גורשו מערי המלך.

1781 | צו הסובלנות

היסטוריונים רבים מציינים את היום שבו העניק הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות" ליהודים כיום היסטורי שבו נפלו חומות הגטו, לפחות מטאפורית, ויהודים החלו להשתלב במרחב האירופי. הצו, שהוצא בשנת 1781, ביטל את הגבלות המגורים שהושתו על היהודים, העניק להם חופש תנועה ברחבי האימפריה ואיפשר להם להשתלב בחיי המסחר והכלכלה, ללמוד לימודים כלליים ולעסוק במקצועות חופשיים. לצד זאת, הצו אסר על פעולתם של בתי-כנסת, כמו גם על כתיבת יידיש ועברית בתעודות רשמיות. יהודים חסרי השכלה פורמלית לא הורשו להינשא עד גיל 25, כאמצעי לעידוד השכלה.
ואולם, חרף הפגיעה בחירות הדתית של יהודי הונגריה, יהודים רבים היגרו אליה, בעיקר מאזור גליציה (היום דרום פולין) ומורביה (היום צ'כיה). לימים תפוצל הקהילה היהודית בהונגריה לשני זרמים מנוגדים: היהודים שהגיעו ממורביה נטו אחר רעיונות הקדמה ואימצו את ערכי ההשכלה, וכעבור 100 שנה צמח מקרבם בנימין זאב הרצל, כמו גם הוגים ואינטלקטואלים אחרים, שרבים מהם השפיעו מאוד על התרבות האירופית.
היהודים שהגיעו מאזור גליציה, לעומת זאת, דבקו ביהדותם המסורתית, וייסדו לימים את חצרות החסידים סאטמר, מונקאץ' ועוד.

1848 | אמן-סיפציה

ההיסטוריה של הנאורות ויחסה ליהודים מורכבים והפכפכים. מצד אחד, הדוגלים בערכי השוויון, שהם לב לבה של תנועת הנאורות, לא יכלו להוציא מן הכלל את העם הנבחר, שמא יואשמו במוסר כפול. מצד שני, הסלידה האירופית העתיקה מן האפשרות לקבל את היהודי כשווה בין שווים הקשתה על האירופים לעשות זאת הלכה למעשה.
הונגריה לא היתה יוצאת דופן בעניין זה. בשנים 1815–1840 גדל מספרם של יהודי הונגריה בכ-80% הודות להגירה מואצת, שנבעה מהרפורמות שהנהיג יוזף השני ומהשפעותיו של "צו הסובלנות". על פניו, היהודים השתלבו בחברה ההונגרית וזכו ליחס שווה. אלא שהצידוקים לשנאת היהודים מצאו תמיד אוזניים קשובות.
דוגמה אחת מני רבות היתה דברים שאמר אחד מראשי התנועה הליברלית בבית התחתון בקשר לייצור אלכוהול, אחד העיסוקים המרכזיים של היהודים באותו עת: "אלה היושבים באזור שבו כל בית-מרזח נמצא בידי יהודים יודעים איזו סכנה הם מהווים לעם [...] כשהם מחזיקים בידם ללא הרף את הרעל הלבן".
ביטוי נוסף לאנטישמיות שאף "צו סובלנות" לא היה יכול לה ניתן ב-1848, במהלך מהפכת "אביב העמים": אף שהיהודים נטלו במהפכה חלק פעיל, האסיפה הלאומית הליברלית סירבה להעניק להם שוויון זכויות מלא. בעקבות ההחלטה, שעוררה כמובן אכזבה רבה, טענו יהודים רבים כי אין זו אלא הוכחה נוספת לכך שיש להגביר את ההשתלבות בחיים ההונגריים ולטשטש את הזהות היהודית הלאומית.
למרות האקלים העוין, בשנת 1860 ניצח מכבש הנאורות את הגזענות וכמעט כל ההגבלות נגד היהודים בוטלו. המהפך הושלם בשנת 1867, אז הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא.

1868 | החוט המשולש

מה עושה אדם כשיום אחד אומרים לו שהוא שווה?
רעיונות ההשכלה והנאורות, שחלחלו לקהילות היהודיות בתוך זמן קצר יחסית, חוללו בהן שינויים עמוקים. בעידן הטרום-מודרני אמנם הייתה הקהילה הישות המשפטית, הפוליטית והחברתית שעיצבה את דמותו של היהודי, אך אחרי עידן האמנסיפציה נותרה לה סמכות דתית בלבד.
"צרת היהודים", כפי שכינה זאת אחד-העם, באה לידי ביטוי, באופן פרדוקסלי, דווקא בהצלחתם להשתלב במרחב האירופי, משום שכעת היה על הקהילה היהודית להכריע בשאלת השאלות: מה תהיה הזהות היהודית הייחודית כשאין גטו? כיצד יש לנהוג כשהחומות התרבותיות והממשיות כבר אינן חוצצות בין יהודים לגויים?
ב-1868 הונחו השאלות הללו לפתחו של הקונגרס היהודי שיזמה קהילת פשט (לימים חלק מבודפשט), אחת הקהילות הגדולות והחשובות בהונגריה. בקונגרס התעמתו שלושה זרמים עיקריים: הזרם האורתודוקסי, שדגל בשמרנות דתית, התבדלות וצמצום ברפורמות דתיות; זרם הניאולוגים (החדשנים), שקרא לקבל את התמורות החברתיות בנפש חפצה, להשתמש בשפה ההונגרית בדרשות ולפתוח את בתי-הכנסת לרוח השינוי המנשבת בעולם; וזרם "הסטטוס-קוו", שעימו נמנו הדוגלים בשימור המצב שטרם הפילוג.
במהלך הקונגרס גרפו הניאולוגים את רוב הקולות, ובכך ייצגו את שאיפתם של רוב יהודי הונגריה להשתלב במרחב הכללי. הזרמים האחרים סירבו לקבל את ההכרעה, והתארגנו בקהילות נפרדות. יהודי שנקלע ליישוב יהודי באותם ימים היה יכול להתפלל תפילת "שחרית" בבית-הכנסת הניאולוגי, "מנחה" בבית-הכנסת האורתודוקסי ו"ערבית" בבית-הכנסת הקרוב לזרם "הסטטוס-קוו".
קיטוב כה חריף בין חבריה של קהילה יהודית היה תופעה ייחודית להונגריה, ומומחים סבורים כי השסע העמוק הותיר בקהילה חותם עז, שלא נמחה עד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.

1882 | פתרון דומה, סיבה מנוגדת

לפני שיהודי הונגרי ושמו בנימין זאב הרצל התחיל בכלל לחשוב על כתיבת הטיוטה לספרו "מדינת היהודים", הציע הונגרי אחר, ויקטור אישטוצי, חבר פרלמנט ממשפחת אצולה, לייסד ליהודים מדינה משלהם. בניגוד להרצל, שהגה את רעיון המדינה היהודית מתוך דאגה לעמו, אישטוצי יזם את הרעיון בגלל חששו מהיהודים. במילים אחרות, שניהם הגו את רעיון המדינה היהודית מאותה סיבה: אנטישמיות.
אישטוצי טען כי היהדות אינה רק עדה דתית, אלא כת חברתית שאחדות הדם, המסורת הקדומה, האינטרסים המשותפים והדת עושים אותה ליחידה מהודקת וסגורה. לדידו, היהודים לא היו אלא טפילים מתוחכמים הזוממים להשתלט על הונגריה, והחלוקה הפנימית בין ניאולוגים לאורתודוקסים, לדוגמה, לא היתה אלא פרי תכנון נכלולי: תפקידם של האורתודוקסים הוא לשמר את היהדות ואת אורחות חייה הדתיים, ואילו תפקידם של הניאולוגים הוא לחדור בעורמה אל השורות הקדמיות של הפוליטיקה ההונגרית.
דבריו של אישטוצי נפלו על אוזניים קשובות והניחו את התשתית ליחס דו-ערכי שאיפיין את גורלה של יהדות הונגריה בכלל: מחד גיסא, ביטויים אנטישמיים הולכים וגוברים שהגיעו לשיאם בפרשת "הנערה מטיסא-איסלאר", עלילת דת מפורסמת שהתרחשה ב-1882, ובמסגרתה הואשמו שמש בית-כנסת ושוחט יהודי ברצח נערה (שממנו זוכו לבסוף בשתי ערכאות); מאידך גיסא, עלייה מואצת במספר היהודים שעברו לערים והשתלבו במרקם החיים הכללי. הלקח היה חד-משמעי: החברה ההונגרית אינה מוכנה לקבל את היהודים כמות שהם. כדי להשתלב בה עליהם לבטל את ייחודם החברתי והדתי ולהסתגל לדרכיה ומנהגיה של החברה הלא-יהודית.

1886 | האינטרנציונל היהודי-הונגרי

אחת התגובות הנפוצות לאי קבלת היהודים בחברה ההונגרית הייתה תופעת ההתבוללות. אולם בהתאם לאמירתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי סארטר כי "יהודי הוא מי שמכירים בו כיהודי" העובדה שנטמעו בהונגרים, לא ממש עזרה ליהודים. התפיסה הרווחת הייתה שהיהודי הוא גזע זר באירופה וגם אם מאוד ירצה, הוא אינו מסוגל להתאחד עם הגזעים הסלאביים . "היהדות היא נגע ממאיר בכל מקום", נכתב בירחון קתולי הונגרי מכובד באותם ימים, "והיא משחיתה את המידות בייחוד בעולם המסחר, מורידה את רמת המוסר והופכת את השחיתות לאופנה כללית".
אחד הפתרונות למלכוד שיהודי הונגריה נקלעו אליו נמצא באידיאולוגיה חדשה שהחלה להתפשט באירופה בסוף המאה ה-19: הסוציאליזם.
המחשבה הסוציאליסטית קבעה כי הגדרות לאומיות ודתיות הן המצאה קפיטליסטית שמטרתה לטשטש את פער המעמדות. היהודים, ששילמו מחיר כבד על שייכותם האתנית, הצטרפו לתנועה בהמוניהם.
אחד הסוציאליסטים המרכזיים בהונגריה היה בלה קון, שנולד בטרנסילבניה ב-1886. אביו היה יהודי מומר ואמו פרוטסטנטית. קון השתייך לחוג אמנים וסופרים יהודים ידועים, שעימם נמנו מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ', הסופר לאיוש בירו ואחרים – כולם חסידי האידיאולוגיה הקומוניסטית ובעלי תפקידי מפתח ברפובליקה הסובייטית ההונגרית. ב-1919 התמנה קון לשר החוץ ברפובליקה הסובייטית-הונגרית ששלטה בהונגריה במשך תקופה קצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה.





1903 | יש לך שקל?

אירוניה זה שדווקא חוזה הציונות, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שבה הרוב היהודי התנגד בתוקף לרעיון הציוני.
ואכן, רוב יהודי הונגריה התנגדו בתוקף לרעיון הציוני. הקהילה האורתודוקסית ראתה בציונות משיחיות שקר שעלולה להביא לדחיקת הקץ, ואילו הקהילה הניאולוגית דגלה בהתבוללות והגדירה את חבריה כ"הונגרים בני דת משה", קרי, יהודים שבחזם פועם לב הונגרי פטריוטי. יש מן האירוניה אפוא בעובדה שדווקא הציוני החשוב ביותר, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שרוב היהודים בה דחו את האידיאולוגיה הציונית מכל וכול.
ובכל זאת, בקונגרס הציוני הראשון השתתפו שבעה יהודים שהגיעו מהונגריה לבאזל כנציגים מטעם עצמם. הבולטים שבהם היו יאנוש רונאי, שהקים בשנת 1897 את האגודה הציונית הראשונה בהונגריה, ושמואל בטלהיים, שייסד עם רונאי את ההסתדרות הציונית בהונגריה בשנת 1903.
עם השנים התחזקה התנועה הציונית בהונגריה. עדות לכך אפשר למצוא במספרם של קוני השקל הארצישראלי, שעלה מ-500 ל-1,200 איש (השקל היה דמי חבר שנתיים שנגבו עבור ההסתדרות הציונית והקנו זכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים). "השאור שבעיסה", כהגדרתו של ד"ר חיים ויסברודף, אחד מחברי התנועה, היה ייסוד המכבייה ב-1903. מטרתם של מייסדי המכבייה היתה להקנות לחברי התנועה הציונית ערכי תרבות יהודיים וציוניים ולעורר בציבור היהודי תודעה יהודית, כבוד עצמי וגאווה לאומית. מסגרת פעולתם דמתה לזו של אגודות הסטודנטים והתאפיינה בסעודות משותפות, סמלים, סיסמאות וגם ניהול דו-קרב בשעת צורך.


1910 | "המפץ הגדול" של יהדות הונגריה

בסוף המאה ה-19, עידן שבו אתוס ההשכלה והמודרניזציה הגיעו לשיאם במערב אירופה ובמרכזה, התפוצצה לאטמוספירה ההונגרית אנרגיה אדירה של אינטלקט, יכולת וכישרון שהיתה אצורה במשך מאות שנים בבתי-המדרש ובישיבות.
היהודים ההונגרים רשמו הישגים כבירים בכל התחומים: מהממציאים הדגולים לאזלו בירו ודוד גסטטנר, דרך המתמטיקאים המחוננים מאנו בק ומיקלוש שווייצר, ועד זוכי פרסי נובל לכימיה ג'יאורגי אולה ומיכלי פולני.
במיוחד בלטו היהודים בעולם העיתונות. עם אנשי התקשורת המשפיעים ביותר בהונגריה ניתן היה למנות את הסאטיריקן ואיש הפיליטונים הצולפניים אדולף אגאי, אשר שימש כעורך של המגזין הסאטירי הפופולרי בורשסם יאנקו, ואת המו"ל שנדור בראון, שהמציא פורמטים חדשים וצבעוניים של הדפסה, ובהם היומון "אֶז אֶשט" – שלושתם יהודים. שורשים יהודיים יש גם ל"היכלי העיתונות" המפורסמים של בודפשט, שריכזו לראשונה את כל העבודה העיתונאית – כתיבה, עריכה, הגהה, הדפסה, שיווק והפצה – תחת קורת גג אחת.
גם בשדה הרוח והספרות היתה ליהודים בהונגריה הצלחה רבה. אחד מהם היה המשורר יוסף קיש, למשל, שייסד את "א-הֶט", כתב-עת ששימש בית למשוררים וסופרים יהודים, ובכללם אמן הסיפור הקצר טומאש קובור. עם דעיכתו של "א-הט" ב-1910 תפס את מקומו כתב-העת הספרותי החשוב "ניגט", שבו כתבו חלוץ הפרוזה ההונגרית שנדור ברודי והנובליסט והמחזאי דז'ו סומורי.
יהודים הונגרים ויהודים ממוצא הונגרי תרמו תרומה מכרעת גם לתיאטרון ולקולנוע (ובהם למשל השחקן ברנרד שוורץ, הלוא הוא טוני קרטיס, יליד ניו יורק שהוריו היו ילידי הונגריה, ובמאי הסרט "קזבלנקה" נמו קרטש, ששינה את שמו למייקל קורטיז כשהיגר לאמריקה). אפילו בתחום הספורט, שנחשב "לא יהודי" במובהק, בלטו יהודים: כמעט 33% מהמדליות האולימפיות של הונגריה הוענקו לספורטאים בני דת משה.


1920 | חוקי היהודים

לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה שני שלישים משטחה. בן לילה מצאו עצמם יהודים הונגרים רבים תחת ריבונותן של מדינות חדשות: רומניה, יוגוסלביה, אוסטריה ועוד.
במהלך מלחמת העולם (1914–1917) נפלו כ-10,000 חיילים יהודים הונגרים בשדות הקטל, אך הפטריוטיות שהפגינו לא עצרה את הרוח האנטישמית שנשבה ברחוב ההונגרי והתגברה עוד יותר לנוכח הפליטים היהודים הרבים שנהרו מגליציה וביקשו למצוא מחסה במרחב ההונגרי.
כמו מדינות רבות באירופה שניסו לגבש זהות לאומית בין שתי מלחמות העולם, גם הונגריה ניסתה לכונן משטר קומוניסטי, אלא שזה החזיק מעמד 133 ימים בלבד. אחריו עלה לשלטון מיקלוש הורטי, גיבור מלחמה לאומי ושמרן עם נטיות אנטישמיות. דיכוי המשטר הקומוניסטי לווה בפרעות ביהודים "הקוסמופוליטים", שבמהלכן רצחו כנופיות "הטרור הלבן" הפשיסטיות כ-3,000 יהודים.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בהונגריה "אנטישמיות רכה": מצד אחד, תקנות מפלות כמו מכסות ליהודים באוניברסיטאות, שעמדו על 5% בלבד, ומנגד – מתן ייצוג מסוים ליהודים בפרלמנט ההונגרי.
בסוף שנות ה-30 היו יהודי הונגריה, כ-450 אלף במספר, תחת מתקפה אנטי-יהודית. המדרון היה חלקלק: בשנת 1938 חוקק בפרלמנט "חוק היהודים הראשון", שהגביל את חופש העיסוק שלהם בתחומים רבים והרחיב את ההגדרה "יהודי" גם למי שהמיר את דתו אחרי 1919. לאחר כשנה חוקק הפרלמנט ההונגרי את "חוק היהודים השני", שהרחיב את ההגדרה "יהודי" עוד יותר וכלל 100 אלף איש נוספים שהמירו את דתם לפני 1919, וכן את ילדיהם.
המהלכים הללו היו התשתית הברברית-חוקתית להשמדת יהדות הונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.



1944 | סחורה תחת דם

קהילת יהודי הונגריה זכתה בכבוד המפוקפק להימנות עם הקהילות המעטות שמכונת ההשמדה הנאצית השאירה לסיום המלחמה. אבל כשזה כבר התרחש, החיסול היה קטלני, שיטתי ומהיר, אפילו יחסית לנאצים.
בניגוד ליהודי פולין, שרבים מהם האמינו לשקרים של מכונת התעמולה הנאצית, הטענה הרווחת בקרב החוקרים היא כי יהודי הונגריה היו מודעים למעלליה הנוראיים של המכונה הנאצית, אך עד לרגע האחרון לא האמינו כי ברבריות כזו אכן תתרחש בארץ תרבותית כמו הונגריה.
כאשר כבשו הנאצים את הונגריה, במרץ 1944, חיו בה כ-750 אלף יהודים, כ-300 אלף מהם פליטים ועקורים ממזרח. במשך חודשיים רוכזו כחצי מיליון יהודים ענודי טלאי צהוב בגטאות שהקימו הנאצים בכל ערי הונגריה, ובמאי 1944 הם החלו להישלח בהמוניהם לאושוויץ. ההערכה היא כי בתוך כמה שבועות נרצחו כך כ-450 אלף מיהודי הונגריה.
באוקטובר 1944 הדיחו הנאצים את עוצר הונגריה הורטי ומינו לתפקיד ראש הממשלה את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב-החץ. עם עלייתו של סלשי לא הגנו עוד השלטונות על יהודי בודפשט. המוות השתולל ברחובות בודפשט, והדנובה נצבע בדמם של זקנים, נשים וטף אשר נורו בגבם והושלכו לנהר.
אחד האירועים מעוררי המחלוקת ביותר שנקשרו לשואת יהודי הונגריה נוגע לישראל קסטנר, סגן נשיא ההסתדרות הציונית במדינה וממקימי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט". קסטנר הציל כ-1,700 יהודים הודות לעסקה שחתם עם אדולף אייכמן, ואת תוכנה של העסקה ניתן לתמצת בשלוש מילים נוראות: "סחורה תחת דם".
בשנות ה-50 התפוצצה בישראל "פרשת קסטנר" אחרי שהאחרון הואשם על-ידי שופט המחוזי בנימין הלוי ש"מכר את נשמתו לשטן". כעבור שלוש שנים טיהר בית-המשפט העליון את שמו, אך קסטנר עצמו לא זכה לחזות בכך: כמה חודשים קודם לכן, ב-4 במרץ 1957, נרצח על-ידי שלושה מתנקשים יהודים בתל-אביב.



2001 | מהקמת מדינת ישראל עד ימינו

לאחר השואה נותרו בהונגריה כ-145 אלף יהודים. בשנים הללו פעלה התנועה הציונית במלוא כוחה, ורבים מיהודי הונגריה עלו לישראל. עם הבולטים שבהם נמנו העיתונאי ולימים השר טומי לפיד, הסטיריקן אפרים קישון ונגיד בנק ישראל משה זנבר. היהודים שנותרו בהונגריה הפנו עורף למסורת היהודית, אם בגלל טראומת השואה ואם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 שלטה בהונגריה המפלגה הקומוניסטית. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו, וכל פעילות ציונית נאסרה. יהודים שהיו בעלי נטייה קומוניסטית מובהקת התברגו בתפקידי מפתח במפלגה. אחד מהם היה הדיקטטור מתיאש ראקושי, שהנהיג את המדינה בשנים 1945–1956.
בתקופה הקומוניסטית היתה הקהילה היהודית בבודפשט תחת סמכותה של המחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968 פעל בכל אחד מ-18 המחוזות של העיר לפחות בית-כנסת אחד. זה שברחוב דוהאני נחשב לבית-הכנסת הגדול באירופה. התפוררותו של המשטר הקומוניסטי והרפורמה הדמוקרטית בהונגריה עוררו מחדש את הקהילה היהודית: כ-20 בתי-כנסת נפתחו, כמו גם מוסדות קהילתיים וחברתיים. אלא שהאנטישמיות בהונגריה לא שככה, ואף הגיעה לשיא חדש בבחירות 2010, כשמפלגת יוביק הלאומנית (Jobbik) קיבלה כ-16.5% מהקולות. בין האירועים האנטישמיים שנרשמו היו השלכת גופת חזיר על פסלו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג וקריאת כיכר על שם אלברט ואס, שהואשם ברצח נשים יהודיות בטרנסילבניה.
בראשית המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בבודפשט כ-80 אלף איש – הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה, אשר הפעילה 23 בתי-כנסת ובתי-תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי-ספר יסודיים, שלושה גני ילדים, בית-חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי-עלמין.

סאן' SZANY

כפר במחוז שופרון (SOPRON), צפון מזרח הונגריה.


יהודים התיישבו במקום בסוף המאה ה-18. במחצית הראשונה של המאה ה-19 היו כפופים לקהילת פאפה (PAPA) וב-1850 יסדו קהילה עצמאית. נבנה בית כנסת וקודש בית עלמין.

ב-1930 היו בקהילה 37 יהודים.


תקופת השואה

מעמדם וזכויותיהם של יהודי הונגריה הוגבלו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), כשממשלת הונגריה הפרו-גרמנית חוקקה בשנת 1938 את "החוקים היהודיים".

במאי 1944, כחודשיים לאחר כניסת הצבא הגרמני להונגריה, הועברו יהודי המקום (אז כ-50 במספר) לגיטו שהוקם בצ'ורנה (CSORNA), וכעבור ימים מספר לשופרון (SOPRON), משם שולחו לאושוויץ.


לאחר המלחמה חזרו לכפר 12 ניצולים, ועזבו את המקום תוך זמן קצר. בניין בית הכנסת נמכר ונהרס.
הורוביץ, שרגא פייבל הלוי
ברויאר, סולומון (שלמה זלמן)
קראוס, סמואל (שמואל)
בקה, יוסף
ברוייר, יצחק
קוריין, דז'ו
ברוק, לאיוש
Horowitz, Shraga Feivel Ha-Levi (1796-1845), rabbi. From 1836 he served as "av bet din" of Paks in Hungary (then part of the Austrian Empire) and from 1841 to 1845 as rabbi of Papa, Hungary. The Reform movement which was born in Germany also influenced the Jews of Hungary, causing frequent disputes between the Orthodox and the Reformers. The Orthodox circles realized the necessity to appoint strictly traditional rabbis for the benefit of Orthodox Jewry. Horowitz organized an assembly of rabbis to discuss the situation and was appointed its chairman when it assembled in Paks in 1844. It was attended by 25 rabbis, among them Judah Asad and Eliakim Goetz Schwerin of Baja. At this assembly Loeb Schwab put forward proposals for moderate reform in education and in liturgy, but he was opposed by the other rabbis, and after he and Schwerin left the meeting various resolutions proposed by Horowitz were adopted. They included the division of the Orthodox Jewish communities of Hungary into four regions, the organizing of a national assembly of rabbis, and the setting up of a national conference which would meet every three years. The assembly also discussed the problems of relations between Jews and Christians in the sphere of commerce.

On receiving authority to prepare the second convention of rabbis at Ofen, Horowitz attempted to open a dialogue with the reform Jews, for which he was rebuked by Judah Asad. As a result of the death of Horowitz in 1845, the second assembly did not take place. Horowitz was in halakhic correspondence with Moses Sofer, Judah Asad, Meir Eisenstadt, and Isaac Moses Perles, and is mentioned in their responsa. A eulogy on him appears in the "Derashot ha-Rosh" (1904) of A. Shag-Zwebner.
.
Breuer, Solomon (Shlomo Zalman) (1850-1926), rabbi, born in Piliavorosvar, Hungary (then part of the Austrian Empire) into a family of German-speaking businessmen. Breuer at first studied under his maternal grandfather Rabbi Simon Wiener and then enrolled at the yeshiva of Pressburg (now Bratislava, in Slovakia), which was at the time headed by the Ktav Sofer, Rabbi Samuel Benjamin Sofer. He entered the University of Mainz, Germany, where he gained a doctorate and met some of the leaders of German orthodox Judaism.

In 1876 he was appointed rabbi of Papa in Hungary. However, in 1888 his father in law, Simshon Raphael Hirsch died and in 1890 Breuer was chosen to succeed him as the rabbi of the Frankfurt on the Main Austrittsgemeinde (Independent) synagogue. He was involved in the activities of the representative organization of German orthodox communities and helped to establish the union of German orthodox rabbis (from which any rabbi who collaborated in communal work with Reform rabbis was excluded). An opponent of political Zionism and the concept that a Jewish state could in some way replace the need for Jewish religious practice, he was one of the founders of the Agudat Yisrael movement. He was president of the "Freie Vereinigung" [“Free Union”] for the advancement of Orthodox Judaism. In 1893 Breuer established in Frankfurt the Torah Lehranstalt Yeshiva which was modeled on the yeshivot which he had attended in Hungary. He directed the yeshiva for 36 years.

Three of his sons continued his work with Agudat Yisrael in Germany and then, after the WW I, in New York, USA.
Krauss, Samuel (1866-1948), historian, philologist and Talmudic scholar born in Ukk, western Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at Papa Yeshivah and at the Budapest rabbinical seminary and university. From 1894 to 1906 Krauss taught Bible and Hebrew at the Jewish teachers' seminary in Budapest. In 1906 he began to teach Bible, history, and liturgy at the Israelitische-Theologische Lehranstalt in Vienna, Austria. It was due to his efforts that the college did not succumb to financial difficulties after World War I. Krauss was appointed head of the seminary in 1932 and rector in 1937. Krauss founded the "Vienna Verein juedische Geschichte und Literatur", and was active in many communal institutions. During the Kristallnacht in November 1938, the Nazis destroyed his valuable library and papers, and he fled to England, joining his daughter in Cambridge, where he remained until his death.

Kraus wrote over 1,300 articles and monographs, many of them major works, ranging widely in Judaica, philology, history, Bible, Talmud, Christianity and medieval Hebrew literature. One of his early works in philology: "Griechische und Lateinische Lehnwoerter im Talmud" (2 vol., 1898-99; repr. 1964), deals with the problems of phonetics, grammar, and transcription, and also with words borrowed from other languages. He also prepared a volume of additions and corrections to A. Kohut's "Arukh" entitled "Tosefot ha-Arukh ha-Shalem" (1936, repr. 1955). Among Krauss' historical studies was "Antonius und Rabbi" (1910), in which he offered his solution to the problem of the identity of the Talmudic Antonius, the friend of Judah ha-Nasi. On the then little-known Byzantine period in Jewish history, Krauss contributed "Studien zur byzantinisch-juedischen Geschichte" (in "Jahresbericht der Israelitisch-Theologischen Lehranstalt", vol. 21, 1914). Krauss wrote on the aliyah of the Polish Hasidim in the 18th century (in "Abhandlungen … Chajes" (1933, 51-95), and on Viennese and Austrian Jewish history in "Wiener Geserah vom Jahre 1421" (1922), in "Geschichte der israelitischen Armenanstalt" (1922), and in "Joachim Edler von Popper" (1926). His "Vier Jahrtausende juedischen Palaestinas" (1922) demonstrates the unbroken record of a Jewish presence in the Holy Land. Kraus contributed to A. Kahana's edition of the Hebrew Bible, a modern commentary of Isaiah (1905). He also cooperated in the Hungarian Bible translation edited by Bacher and Banoczi, Szentiras (1898-1907). Krauss' greatest work is his "Talmudische Archeologie" (3 vol., 1910-12; repr. 1966), a classic description of every aspect of life reflected in Talmudic and Midrashic literature. A similar work in Hebrew is his unfinished "Kadmoniyyot ha-Talmud" (2 vol., 1914-23). The history of the synagogue is described in his "Synagogale Altertuemer" (1922., repr. 1966). His last work, "Korot Battei ha- Tefillah be-Israel", ed. by A. R. Malachi (1955), was an extension and continuation of this work. His "Griechen und Roemer" (in Monumenta hebraica: Monumenta Talmudica, 5 pt. 1, 1914) and "Paras ve-Romi ba-Talmud u-va-Midrashim" (1948) also deal with the talmudic period. Kraus contributed to German and English publications on Sanhedrin, Makkot and Mishna, and a Hungarian translation of the Talmudic tractate Derekh Erez. Krauss also tackled the subject of Christianity in his "Leben Jesu nach juedischen Quellen" (1902) and in several articles. His interest in Hebrew poetry of the Spanish period is reflected in his "Givat Sha'ul" (1923), and in his "Mishbezet ha-Tarshish" (1926), on Moses ibn Ezra. His "Geschichte der juedischen Aerzte" (1930) is a description of the work and status of Jewish physicians of the Middle Ages. In his "Zur Orgelfrage" (1919), Krauss expressed his conservative stance concerning the use of organs in synagogues. He contributed ahundreds of articles to the "Jewish Encyclopedia", the "Encyclopedia Judaica" (German), and the "Juedische Lexikon". He wrote biographies of his teachers Wilhelm Bacher, David Kaufmann, and Alexander Kohut.
Beke, Jozsef (1867-1940), engineer, born in Papa, Veszprem County, Hungary (then in Austria-Hungary). He became well-known as a bridge builder. From 1892 to 1920, Beke was successively chief engineer of the bridge construction department, chief technical adviser, and ministerial advisor of the Hungarian Ministry of Commerce. He was involved in the designing and building of the "Margit Bridge", "Ferenc Jozsef Bridge" and the reconstructed suspension "Chainbridge" connecting Buda with Pest, across the Danube, as well as in making of the very modern bridge at Gyor, Hungary. Before and after his retirement in 1920 he published authoritative books and articles on bridge construction, notably a book entitled "Vasbetetes betonszerkezetek" (Reinforced Structural Concrete; 1903). His articles were printed in German and American as well as Hungarian professional journals.
Breuer, Isaac (Isaak) (1883-1946), lawyer and leader of the German Orthodoxy, born in Papa, Hungary (then part of Austria-Hungary), where his father, Solomon Breuer was rabbi. Breuer was taken as a child to Frankfurt am Main, where he studied in the yeshiva founded by his father. Breuer studied law and philosophy at the Universities of Strasbourg, France, and Marburg, Germany. He practiced as a lawyer and became involved in communal life, becoming a leader of Agudat Israel.

While rejecting secular Jewish nationalism, he advocated reconstruction activities in Eretz Israel. In 1936 he settled in Jerusalem where he headed the Poalei Agudat Israel movement. A prolific author, his writings developed the religious thought of his grandfather, Shimshon Rafael Hirsch. Breuer's early works were in German but after settling in the Land of Israel, wrote in Hebrew.

His publications include "Lehre, Gesetz und Nation" ("Teaching, Law, and Nation"); "Die Welt als Schoepfung und Natur" ("The World as Creation and Nature"); "Kampf um Gott" ("Fight for God"); "Das Judenproblem; Messiasspuren" ("The Jewish Problem", 1921), in opposition to political Zionism, and expressing his religious ideal of Jewish restoration. In 1939 he contributed a chapter, "Challenge to Israel," to Leo Jung's "Judaism in a Changing World".

Breuer was a member of the Kant Society
Korein, Dezso (1870-1949), community leader, born in Papa, Hungary (then part of Austria-Hungary). After finishing his studies he chose commerce in textile as his profession. He was for several years president of the Orthodox Jewish congregation of Szombathely. As a member of the National Central Orthodox Committee, he had influence on the policy of the organized Orthodox community of Hungary.

A member of the assembly of the city of Budapest, he urged that Jewish charitable and cultural institutions be subsidized by the city. Korein was instrumental in founding the Association of Sabbath Observers, of which he was president. He also edited the "Sabbath Almanach". His articles on religious and economic topics appeared in several Hungarian periodicals, and he headed the Budapest "Bikur Cholim Society" for the aid of the sick. Korein managed to change payday to Wednesday instead of Saturday for the tens of thousands of workers in the workshops of Budapest.
Bruck, Lajos (1846-1910), painter, born in Papa, Hungary (then part of the Austrian Empire), elder brother of the painter Miksa Bruck. At the age of 15 he came to Budapest, where he studied under various artists. In 1865 he was admitted at the Vienna Academy and studied there under Geiger and Wurzinger. In 1869, a governmental stipend enabled him to go to Venice, Italy, where he studied at the Academy of Fine Art under Molmenti. He first came to public notice with his painting "Before the Rialto Bridge". After spending some time in Rome and Naples, and various cities of Germany, Holland and Belgium, he settled in Paris, France, in 1874 where for a time he worked with Mihaly Munkacsy, but remained relatively unknown. In 1886 he moved to London, England, where his talent as a portrait painter were appreciated and he was much in demand. In 1894 he returned with his family to Budapest.

In 1899, an exhibition of Hungarian painters was held in Saint Petersburg, Russia. It was opened by Czar Nicolay II, who in appreciation awarded Bruck a knighthood.
Bruck's most important paintings are "The Trip to Town" (1877), "Loneliness" (1879), "View of Budapest", "The Quartet Rehearsal" and "The Postmaster".
ברויאר, סולומון (שלמה זלמן)
Breuer, Solomon (Shlomo Zalman) (1850-1926), rabbi, born in Piliavorosvar, Hungary (then part of the Austrian Empire) into a family of German-speaking businessmen. Breuer at first studied under his maternal grandfather Rabbi Simon Wiener and then enrolled at the yeshiva of Pressburg (now Bratislava, in Slovakia), which was at the time headed by the Ktav Sofer, Rabbi Samuel Benjamin Sofer. He entered the University of Mainz, Germany, where he gained a doctorate and met some of the leaders of German orthodox Judaism.

In 1876 he was appointed rabbi of Papa in Hungary. However, in 1888 his father in law, Simshon Raphael Hirsch died and in 1890 Breuer was chosen to succeed him as the rabbi of the Frankfurt on the Main Austrittsgemeinde (Independent) synagogue. He was involved in the activities of the representative organization of German orthodox communities and helped to establish the union of German orthodox rabbis (from which any rabbi who collaborated in communal work with Reform rabbis was excluded). An opponent of political Zionism and the concept that a Jewish state could in some way replace the need for Jewish religious practice, he was one of the founders of the Agudat Yisrael movement. He was president of the "Freie Vereinigung" [“Free Union”] for the advancement of Orthodox Judaism. In 1893 Breuer established in Frankfurt the Torah Lehranstalt Yeshiva which was modeled on the yeshivot which he had attended in Hungary. He directed the yeshiva for 36 years.

Three of his sons continued his work with Agudat Yisrael in Germany and then, after the WW I, in New York, USA.
הכנסת ספר תורה חדש לבית הכנסת האורתודוכסי, פאפא, הונגריה, 1930 בקירוב
הכנסת ספר תורה חדש לבית הכנסת האורתודוכסי בפאפא,
מחוז וספרם, הונגריה, 1930 בקירוב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר אברהם פוקס, ישראל)
בקה, יוסף
ברוייר, יצחק
קוריין, דז'ו
ברוק, לאיוש
Beke, Jozsef (1867-1940), engineer, born in Papa, Veszprem County, Hungary (then in Austria-Hungary). He became well-known as a bridge builder. From 1892 to 1920, Beke was successively chief engineer of the bridge construction department, chief technical adviser, and ministerial advisor of the Hungarian Ministry of Commerce. He was involved in the designing and building of the "Margit Bridge", "Ferenc Jozsef Bridge" and the reconstructed suspension "Chainbridge" connecting Buda with Pest, across the Danube, as well as in making of the very modern bridge at Gyor, Hungary. Before and after his retirement in 1920 he published authoritative books and articles on bridge construction, notably a book entitled "Vasbetetes betonszerkezetek" (Reinforced Structural Concrete; 1903). His articles were printed in German and American as well as Hungarian professional journals.
Breuer, Isaac (Isaak) (1883-1946), lawyer and leader of the German Orthodoxy, born in Papa, Hungary (then part of Austria-Hungary), where his father, Solomon Breuer was rabbi. Breuer was taken as a child to Frankfurt am Main, where he studied in the yeshiva founded by his father. Breuer studied law and philosophy at the Universities of Strasbourg, France, and Marburg, Germany. He practiced as a lawyer and became involved in communal life, becoming a leader of Agudat Israel.

While rejecting secular Jewish nationalism, he advocated reconstruction activities in Eretz Israel. In 1936 he settled in Jerusalem where he headed the Poalei Agudat Israel movement. A prolific author, his writings developed the religious thought of his grandfather, Shimshon Rafael Hirsch. Breuer's early works were in German but after settling in the Land of Israel, wrote in Hebrew.

His publications include "Lehre, Gesetz und Nation" ("Teaching, Law, and Nation"); "Die Welt als Schoepfung und Natur" ("The World as Creation and Nature"); "Kampf um Gott" ("Fight for God"); "Das Judenproblem; Messiasspuren" ("The Jewish Problem", 1921), in opposition to political Zionism, and expressing his religious ideal of Jewish restoration. In 1939 he contributed a chapter, "Challenge to Israel," to Leo Jung's "Judaism in a Changing World".

Breuer was a member of the Kant Society
Korein, Dezso (1870-1949), community leader, born in Papa, Hungary (then part of Austria-Hungary). After finishing his studies he chose commerce in textile as his profession. He was for several years president of the Orthodox Jewish congregation of Szombathely. As a member of the National Central Orthodox Committee, he had influence on the policy of the organized Orthodox community of Hungary.

A member of the assembly of the city of Budapest, he urged that Jewish charitable and cultural institutions be subsidized by the city. Korein was instrumental in founding the Association of Sabbath Observers, of which he was president. He also edited the "Sabbath Almanach". His articles on religious and economic topics appeared in several Hungarian periodicals, and he headed the Budapest "Bikur Cholim Society" for the aid of the sick. Korein managed to change payday to Wednesday instead of Saturday for the tens of thousands of workers in the workshops of Budapest.
Bruck, Lajos (1846-1910), painter, born in Papa, Hungary (then part of the Austrian Empire), elder brother of the painter Miksa Bruck. At the age of 15 he came to Budapest, where he studied under various artists. In 1865 he was admitted at the Vienna Academy and studied there under Geiger and Wurzinger. In 1869, a governmental stipend enabled him to go to Venice, Italy, where he studied at the Academy of Fine Art under Molmenti. He first came to public notice with his painting "Before the Rialto Bridge". After spending some time in Rome and Naples, and various cities of Germany, Holland and Belgium, he settled in Paris, France, in 1874 where for a time he worked with Mihaly Munkacsy, but remained relatively unknown. In 1886 he moved to London, England, where his talent as a portrait painter were appreciated and he was much in demand. In 1894 he returned with his family to Budapest.

In 1899, an exhibition of Hungarian painters was held in Saint Petersburg, Russia. It was opened by Czar Nicolay II, who in appreciation awarded Bruck a knighthood.
Bruck's most important paintings are "The Trip to Town" (1877), "Loneliness" (1879), "View of Budapest", "The Quartet Rehearsal" and "The Postmaster".