דלג לתוכן האתר >

ברוייר, יצחק

Isaac (Isaak) Breuer (1883-1946), lawyer and leader of the German Orthodoxy, born in Papa, Hungary (then part of Austria-Hungary), where his father, Solomon Breuer was rabbi. Breuer was taken as a child to Frankfurt am Main, where he studied in the yeshiva founded by his father. Breuer studied law and philosophy at the Universities of Strasbourg, France, and Marburg, Germany. He practiced as a lawyer and became involved in communal life, becoming a leader of Agudat Israel.

While rejecting secular Jewish nationalism, he advocated reconstruction activities in Eretz Israel. In 1936 he settled in Jerusalem where he headed the Poalei Agudat Israel movement. A prolific author, his writings developed the religious thought of his grandfather, Shimshon Rafael Hirsch. Breuer's early works were in German but after settling in the Land of Israel, wrote in Hebrew.

His publications include "Lehre, Gesetz und Nation" ("Teaching, Law, and Nation"); "Die Welt als Schoepfung und Natur" ("The World as Creation and Nature"); "Kampf um Gott" ("Fight for God"); "Das Judenproblem; Messiasspuren" ("The Jewish Problem", 1921), in opposition to political Zionism, and expressing his religious ideal of Jewish restoration. In 1939 he contributed a chapter, "Challenge to Israel," to Leo Jung's "Judaism in a Changing World".

Breuer was a member of the Kant Society

BREUER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

בראואר / ברויאר היא מילה גרמנית שפירושה "מבשל שיכר, בעיקר של בירה. השם ברויר הוא גרסה של השם בראור. כשם משפחה שנגזר משמו של עיסוק, ברואר קשור בייצור וסחר בבירה ושייך לקבוצה של שמות משפחה הכוללים את בריאר, ברגר, ברואר ובראומן. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ברויאר כוללים את הרופא והניורופיזיולוג האוסטרי יוסף ברויאר (1925-1842), מבין החלוצים של הפסיכואנליזה; הרב סולומון ברויאר (1926-1850) אשר נולד בסלובקיה וחי בגרמניה; וההסיטוריון הישראלי מרדכי מרקוס ברויאר אשר נולד בגרמניה במאה ה-20.

פאפה PAPA

עיר במחוז וספרם (VESZPREM), צפון מערב הונגריה.


בתעודה משנת 1698 נזכר לראשונה יהודי בפאפה. מאז התיישבו יהודים במקום והיישוב היהודי הלך וגדל. תחילה הייתה פרנסתם של יהודי העיר על מסחר ומלאכה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 עסקו יותר ממאה משפחות בבורסקאות. היו ביניהם גם חוכרי קרקעות ובעלי מפעלים.

הקהילה נוסדה רשמית ב-1748, בחסות האצילים לבית אסטרהאזי. במקום פעלו מוסדות צדקה וסעד והיו שם בית-חולים ומעון לזקנים.

בית הכנסת נחנך ב-1846. הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי, אך ב-1875 (בעקבות פילוג קהילות הונגריה על רקע חילוקי-דעות בין חרדים למשכילים בקונגרס יהודי הונגריה מ- 1869,1868) פרשה קבוצה קטנה ויסדה קהילה נאולוגית.

ב-1845 הוקם בית-ספר, ונעשה מאוחר יותר לבית-ספר ממלכתי. כמו כן הייתה במקום ישיבה.

ב-1904 נוסדה בפאפה אגודת "חובבי ציון". בין שתי מלחמות העולם התפתחה פעילות ציונית בעיר, ובשנות ה-30 פעלו שם סניף של תנועת-הנוער הציונית "אביבה באריסיה", סניף מקומי של ההתאחדות הציונית ההונגרית (120 חברים), של "השומר הצעיר" ושל צעירי "המזרחי".

בתקופת "הטרור הלבן" (פוגרומים והתנכלויות ליהודים וראדיקאלים בשנים 1921-1919 בידי גורמים צבאיים ימניים לאחר נפילת הממשלה הקומוניסטית בהונגריה), הוצאו להורג שניים מיהודי המקום יחד עם קבוצת קומוניסטים.


ב-1930 היו בקהילה 2,567 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות פרסום "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) שנועדו להגביל את היהודים בחיי הכלכלה והתרבות, נושלו רוב יהודי פאפה מפרנסתם. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובעקבות גיוס כללי של היהודים ככוח עזר לצבא הונגריה (שהצטרפה בסוף 1940 ל"ציר המשולש") הוכרזה פאפה כמקום ריכוז לעובדי כפייה מן האיזור. יהודי פאפא נלקחו לעבודות כפייה בכמה מקומות, מבין אלה שנשלחו לחזית אוקראינה בקיץ 1941 הרוב לא שבו.

במארס 1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נעצרו אחדים מנכבדי הקהילה. הם הובלו למחנות ריכוז בשארוואר (SARVAR) ובנאגיקאניז'ה (NAGYKANIZSA), ומשם שולחו לאושוויץ.

במחצית השנייה של חודש מאי הוקם גיטו בשטח שמסביב לבית הכנסת לשם הובאו גם יהודים מן הסביבה, ומספר תושביו הגיע ל-2,800 נפש. בתחילת יוני גוייסו הצעירים לעבודות כפייה ביולי 1944 שולחו יושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ.

51 מיהודי פאפא היו ב"רכבת ברגן-בלזן" שיצאה מבודאפשט לשוויץ ביוני 1944 בעקבות ההסכם בין קאסטנר לאייכמן, שבמסגרתו נבחרו לחיים כ-1,600 יהודי הונגריה.


לאחר המלחמה חזרו לפאפה 500 יהודים. הקהילה התארגנה מחדש. לאחר המרד האנטי- סובייטי ב-1956 החלה עזיבה הדרגתית, וב-1972 נותרו בפאפה רק 50 יהודים.

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1989 נותרו בעיר יהודים בודדים ולא התקיימה כל פעילות קהילתית. בבית העלמין החדש הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה והמקום מטופל על ידי העירייה.

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית


פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

סטראזבור

(בגרמנית שטראסבורג)

עיר בחבל אלזאס, מזרח-צרפת.


יהודים ישבו בעיר בימי מסע-הצלב השלישי (1189- 1192). הם גורשו וחזרו כעבור שנים אחדות. באמצע המאה ה-13 שילמה הקהילה את המס הגבוה ביותר בכל קהילות גרמניה. למרות מקרים רבים של המרות דת גדלה הקהילה בתמידות. יהודים רבים באו אליה ממקומות אחרים בגרמניה, ואחרי 1306 גם מצרפת.

עיקר פרנסת היהודים אז הייתה על הלוואות בריבית למוסדות נוצריים ולבני אצולה. בסוף 1348, בימי המגפה השחורה, כאשר העלילו על היהודים הרעלת בארות, ביקשה מועצת העיר להגן על הקהילה, אך העירונים בחרו מועצה חדשה עויינת ליהודים שהחליטה לשרוף את כולם, פרט למשתמדים. בשבת, 14 בפברואר 1349, הועלו 2,000 יהודים על המוקד. בקיץ אותה השנה, כאשר המגיפה הגיעה לשיאה, נשרפו גם רבים מן המשתמדים.

למרות האיסור על ישיבת יהודים בעיר במשך מאה שנה, נמצאו בה כעבור עשרים שנה כ-25 משפחות יהודיות. הם גורשו והמשיכו בעסקיהם בעיר מן הכפרים הסמוכים, תוך תשלום מסים גבוהים לשלטונות. אחדים, כדוגמת השתדלן יוסף יוסלמן בן גרשום מרוסהיים (במאה ה-16), הצליחו לקיים יחסים תקינים עם מועצת העירייה; בזכותו גם נמנעה הדפסה חוזרת של כתב הפלסתר של לותר בגנות היהודים.

בזמנו של לואי ה-14 עברה העיר לשלטון צרפת (1681) וחלה הקלה במצב היהודים. ניתנה להם רשות למצוא מקלט בעיר בעתות מלחמה; ולספקי צבא, דוגמת משה בלים והרץ בר, ניתנה רשות לישיבת ארעי בעיר. בשנת 1785 ביטלה הממשלה את המס-גולגולת שהכביד על היהודים, אבל העירייה לא מיהרה למלא אחר הוראות החוק, ולימים גם התנגדה פה אחד למתן זכויות-אזרח ליהודים. לאחר שנתקבלה באסיפה הלאומית ההחלטה בעניין זה, השתקעו בסטראזבור יהודים רבים.

שבעה מתוך 1,500 התושבים היהודים בעיר השתתפו ב"אסיפת הנכבדים" שכינס נאפוליון ב- 1806. הרב של סטראזבור, ר' יוסף דוד זינצהיים נעשה לרב ראשי של הקונסיסטוריה המרכזית.

בנוסף לבתי-כנסת פעלו בקהילה בית ספר מקצועי (מ-1825), מושב זקנים (מ-1853) וזמן מה גם בית מדרש לרבנים.

בתקופת השלטון הגרמני על האזור, שהחל בשנת 1871 ונמשך עד אחרי מלחמת העולם הראשונה (1919), היגרו יהודים רבים לצרפת, חזרו לעיר כששבה לשטח צרפת, והקהילה התאוששה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ב-1931 מנתה קרוב ל-8,500 נפש, יותר מ-%60 מתושבי העיר, יהודים רבים בעיר כבר היו ילידי צרפת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסראזבור 10,000 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כבר בספטמבר 1939, פונו כל תושבי סטראזבור, והקהילה התפזרה על פני 50 יישובים מדרום לנהר לואר. עמדו לרשותם בתי-כנסת בערים פריגייה ולימוז'. בסטראזבור עצמה העלו הגרמנים באש אחד מבתי הכנסת.

יהודי סטראזבור השתתפו במאבק הצרפתים בנאצים. הקימו בתי-ספר חקלאיים במסגרת תנועת הצופים היהודיים, הפעילו מרפאות ומעונות ילדים, ארגנו בריחת יהודים לשווייץ או לארץ ישראל (דרך ספרד) והשתתפו ביחידות המחתרת.

הרבנים רניי הירשלר, רוברט ברונשוויג ואלי ציפור נאסרו בידי הגרמנים ונשלחו למחנות ההשמדה, ועמם עסקן תנועת הנוער ליאו כהן. הרבנים סאמי קליין ואהרון זולף נהרגו בפעולות מחתרת.


מ-10,000 התושבים היהודיים בסטראזבור ערב המלחמה, חזרו בתום הקרבות 8,000. אלף ניספו במחנות-ריכוז ואלף עברו למקומות אחרים.

ב- 1976 התגוררו בעיר כ- 12,000 יהודים, וכמספר הזה ב-1965. לפי מוצאם התפלגה אז הקהילה ל-8,000 יוצאי מחנות, אלפיים יוצאי צפון אפריקה, 1,200 מהגרים משאר מקומות באלזאס, 500 מהגרים ממרכז אירופה, והשאר ריבוי ילידי העיר. שיעור הילודה היה %7,5 ושיעור התמותה - %12; תוך חמש שנים (עד 1965) הגיע שיעור נישואי התערובת במקום לכדי %40. ועם זאת הייתה סטראזבור אחת הקהילות הפעילות ביותר באירופה שלאחר המלחמה, בעיקר בתחום החינוך היהודי (גן-ילדים, בית-ספר יומי, שתי פנימיות לתלמידי תיכון וסטודנטים) ובתחום התרבות (בטאון חודשי ותכנית רדיו שבועית). באוניברסיטת סטראזבור קיימת מחלקה למדעי היהדות בעבר עמד בראשה פרופ' אנדרי נהר.

האנטישמיות השורשית-ההיסטורית באלזאס הצמיחה ארגוני מחאה נגד החזרת רכוש יהודי ונגד הקמת בתי-כנסת על קרקע עירונית.

מארבורג MARBURG

עיר על הנהר לאהן (LAHN) במחוז קאסל (KASSEL), מדינת הסן (HESSEN), גרמניה.

הקהילה היהודית


יהודים ישבו במארבורג על הנהר לאהן עוד ב-1317, וחיו ברובע יהודי. ב-1333 היה להם בית כנסת (SCULA JUDAEORUM). הקהילה הושמדה בשנות "המגיפה השחורה" (1349 - 1348), וב- 1364 שוב היו יהודים בעיר. בית הכנסת נהרס ב-1452, ואבניו נלקחו לבניית קיר מגן לבית הקברות הנוצרי. באמצע המאה ה-15 גורשו היהודים מן העיר. הם שבו אליה כעבור זמן מה, ושוב גורשו ממנה ב-1523. ב-1532 הותר ליהודים לחזור למארבורג לתקופה קצרה.

ב-1776 היו במארבורג כשמונה משפחות יהודיות, שגרו ברחוב היהודים מזה דורות אחדים. יהודים שבאו ממקומות אחרים כדי לסחור במארבורג הורשו להכנס לתחומי העיר רק בימי היריד השנתי. ב-1808, בתקופת שלטון נפוליון, העניקו הצרפתים ליהודים שוויון זכויות, מספרם גדל ל-13 משפחות ובית התפילה היה צר מהכילם. ב-14 באוגוסט 1818 הם חנכו בית כנסת חדש במקום בית התפילה הקטן. בגלל התפוררות הקהילה נאלצו היהודים למכור את בניין בית הכנסת, ורק ב-1855, אחרי שהקהילה התארגנה רשמית, שבו ורכשו אותו.

רב הקהילה היה הרב משה סלומון גוזן (GOSEN) שנטה לזרם הריפורמי וברוח זו קיים גם את התפילה בבית הכנסת. היהודים האורתודוקסים התנגדו לשיטתו, וב-1860 פרש הרב לגימלאות. ב-1897 הסתיימה בנייתו של בית כנסת חדש, בסגנון הרומנטי המאוחר עם נטייה לסגנון הביזנטי. הבימה עמדה במרכז אולם התפילה, היו 230 מקומות לגברים, ו-175 מקומות בעזרת הנשים. חנוכת בית הכנסת נערכה בראשותו של הרב ד"ר ליאו מונק. באמצע המאה ה-19 קודש בית עלמין.

ב-1867 נפתח בקהילה בית ספר יסודי יהודי ומספר התלמידים היה בדרך כלל כ-35. בקהילה פעלו בית הבראה ומוסדות קהילתיים אחרים. כן פעלו במקום ארגונים שונים לעזרה הדדית, ארגוני נשים וב-1878 הוקמו ארגוני אקדמאים מסורתיים וארגון סטודנטים ציוני.

אחד עשר מיהודי מארבורג נפלו במלחמת העולם ה-I )1918-1914).

במאה ה-18 התפרנסו רוב יהודי מארבורג ממסחר בבהמות ובעורות וממסחר כללי, כן היו במארבורג שלושה בנקים בבעלות יהודית. כל בתי העסק היהודיים, מלבד חנותו של הצורף, היו סגורים בשבתות. כן היו במארבורג מלון יהודי (HOTEL ISENBERG) ומסעדה יהודית.

עוד בתחילת המאה ה-18 היו שני מרצים יהודים באוניברסיטה של מארבורג, אבל בגלל היותם יהודים לא קיבלו שכר. אחד מהמרצים, רבי לוי מאמסטרדם, שהחל להרצות באוניברסיטה ב-1717, התנצר ויכול היה להשאר בעיר. שני מרצים יהודים אחרים התפרסמו באוניברסיטת מארבורג: ד"ר הרמן כהן (1918-1842) שיסד באוניברסיטה זו את האסכולה הניאו-קאנטיאנית, ואחד מתלמידיו היה הסופר בוריס פאסטרנק. פרופסור ד"ר אברהם פרנקל (1965-1891) היה מתמטיקאי, ב-1929 עלה לארץ ישראל והיה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ב-1905 ישבו במארבורג 382 יהודים, ועד 1933 ירד מספרם ל-350.


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, החלו יהודים לעזוב את מארבורג, ב-1935 היו במארבורג 193 יהודים ו-57 בתי עסק ובתי מלאכה יהודיים. בנובמבר 1938 נותרו 149 יהודים. בפרעות ליל הבדולח, בליל 10 בנובמבר 1938, עלה בית הכנסת באש.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) היגרו 58 יהודים לארצות-הברית, 15 לארצות אמריקה הדרומית, 11 עלו לארץ ישראל ואחדים היגרו לדרום אפריקה ולטורקיה. 79 יהודים שנותרו בעיר גורשו ב-1942 למחנות ההשמדה.

בינואר 1945 נותרו במארבורג שבעה יהודים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי סיום המלחמה, ב-1945, באו למארבורג כ-300 יהודים פליטי מחנות העבודה ומחנות הריכוז בגרמניה ובמזרח אירופה. בינואר 1946 היו בקהילה היהודית של מארבורג 234 יהודים.

ב-3 בפברואר 1946 נחנך בית הכנסת. באוגוסט אותה שנה נפתח באחוזת הולצהאוזן בית ספר חקלאי שהכשיר צעירים יהודים לקראת עלייתם לארץ ישראל. אגודת הסטודנטים היהודים חזרה לפעול וכן יצא במארבורג בטאון יהודי JUEDISCHE RUNDSCHAU, ועד 1948 יצאו לאור 10 חוברות. ב-1948 - 1947 עזבו רוב היהודים את מארבורג ועלו לישראל. אחדים היגרו לארה"ב. בסוף אוקטובר 1949 נשארו בעיר 69 יהודים, מהם 11 ילדים ומשנת 1950 ואילך כמעט שלא היה שנוי במספרם. ב-1967 רק 20 מתוכם גרו במארבורג, והיתר בגיסן (GIESSEN). יהודי מארבורג המשיכו להשתמש בבית העלמין היהודי ושורת הקברים האחרונה היא משנת 1953.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הקהילה חודשה על ידי יוצאי ברית המועצות לשעבר ומנתה בתחילת המאה ה -21 כ - 360 חברים . בשנת 2003 נבנה בית כנסת ומרכז קהילתי . ראש הקהילה אמנון אורבך יליד העיר וישראלי לשעבר . הקהילה מקיימת פעילות חברה - תרבות ודת . כן קיים איגוד לשיתוף פעולה יהודי - נוצרי .

בעיר בית עלמין יהודי ואנדרטה לנרצחי השואה .

 

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
ברוייר, יצחק

Isaac (Isaak) Breuer (1883-1946), lawyer and leader of the German Orthodoxy, born in Papa, Hungary (then part of Austria-Hungary), where his father, Solomon Breuer was rabbi. Breuer was taken as a child to Frankfurt am Main, where he studied in the yeshiva founded by his father. Breuer studied law and philosophy at the Universities of Strasbourg, France, and Marburg, Germany. He practiced as a lawyer and became involved in communal life, becoming a leader of Agudat Israel.

While rejecting secular Jewish nationalism, he advocated reconstruction activities in Eretz Israel. In 1936 he settled in Jerusalem where he headed the Poalei Agudat Israel movement. A prolific author, his writings developed the religious thought of his grandfather, Shimshon Rafael Hirsch. Breuer's early works were in German but after settling in the Land of Israel, wrote in Hebrew.

His publications include "Lehre, Gesetz und Nation" ("Teaching, Law, and Nation"); "Die Welt als Schoepfung und Natur" ("The World as Creation and Nature"); "Kampf um Gott" ("Fight for God"); "Das Judenproblem; Messiasspuren" ("The Jewish Problem", 1921), in opposition to political Zionism, and expressing his religious ideal of Jewish restoration. In 1939 he contributed a chapter, "Challenge to Israel," to Leo Jung's "Judaism in a Changing World".

Breuer was a member of the Kant Society

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
ברויאר
BREUER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

בראואר / ברויאר היא מילה גרמנית שפירושה "מבשל שיכר, בעיקר של בירה. השם ברויר הוא גרסה של השם בראור. כשם משפחה שנגזר משמו של עיסוק, ברואר קשור בייצור וסחר בבירה ושייך לקבוצה של שמות משפחה הכוללים את בריאר, ברגר, ברואר ובראומן. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ברויאר כוללים את הרופא והניורופיזיולוג האוסטרי יוסף ברויאר (1925-1842), מבין החלוצים של הפסיכואנליזה; הרב סולומון ברויאר (1926-1850) אשר נולד בסלובקיה וחי בגרמניה; וההסיטוריון הישראלי מרדכי מרקוס ברויאר אשר נולד בגרמניה במאה ה-20.

פאפה
פאפה PAPA

עיר במחוז וספרם (VESZPREM), צפון מערב הונגריה.


בתעודה משנת 1698 נזכר לראשונה יהודי בפאפה. מאז התיישבו יהודים במקום והיישוב היהודי הלך וגדל. תחילה הייתה פרנסתם של יהודי העיר על מסחר ומלאכה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 עסקו יותר ממאה משפחות בבורסקאות. היו ביניהם גם חוכרי קרקעות ובעלי מפעלים.

הקהילה נוסדה רשמית ב-1748, בחסות האצילים לבית אסטרהאזי. במקום פעלו מוסדות צדקה וסעד והיו שם בית-חולים ומעון לזקנים.

בית הכנסת נחנך ב-1846. הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי, אך ב-1875 (בעקבות פילוג קהילות הונגריה על רקע חילוקי-דעות בין חרדים למשכילים בקונגרס יהודי הונגריה מ- 1869,1868) פרשה קבוצה קטנה ויסדה קהילה נאולוגית.

ב-1845 הוקם בית-ספר, ונעשה מאוחר יותר לבית-ספר ממלכתי. כמו כן הייתה במקום ישיבה.

ב-1904 נוסדה בפאפה אגודת "חובבי ציון". בין שתי מלחמות העולם התפתחה פעילות ציונית בעיר, ובשנות ה-30 פעלו שם סניף של תנועת-הנוער הציונית "אביבה באריסיה", סניף מקומי של ההתאחדות הציונית ההונגרית (120 חברים), של "השומר הצעיר" ושל צעירי "המזרחי".

בתקופת "הטרור הלבן" (פוגרומים והתנכלויות ליהודים וראדיקאלים בשנים 1921-1919 בידי גורמים צבאיים ימניים לאחר נפילת הממשלה הקומוניסטית בהונגריה), הוצאו להורג שניים מיהודי המקום יחד עם קבוצת קומוניסטים.


ב-1930 היו בקהילה 2,567 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות פרסום "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) שנועדו להגביל את היהודים בחיי הכלכלה והתרבות, נושלו רוב יהודי פאפה מפרנסתם. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובעקבות גיוס כללי של היהודים ככוח עזר לצבא הונגריה (שהצטרפה בסוף 1940 ל"ציר המשולש") הוכרזה פאפה כמקום ריכוז לעובדי כפייה מן האיזור. יהודי פאפא נלקחו לעבודות כפייה בכמה מקומות, מבין אלה שנשלחו לחזית אוקראינה בקיץ 1941 הרוב לא שבו.

במארס 1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נעצרו אחדים מנכבדי הקהילה. הם הובלו למחנות ריכוז בשארוואר (SARVAR) ובנאגיקאניז'ה (NAGYKANIZSA), ומשם שולחו לאושוויץ.

במחצית השנייה של חודש מאי הוקם גיטו בשטח שמסביב לבית הכנסת לשם הובאו גם יהודים מן הסביבה, ומספר תושביו הגיע ל-2,800 נפש. בתחילת יוני גוייסו הצעירים לעבודות כפייה ביולי 1944 שולחו יושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ.

51 מיהודי פאפא היו ב"רכבת ברגן-בלזן" שיצאה מבודאפשט לשוויץ ביוני 1944 בעקבות ההסכם בין קאסטנר לאייכמן, שבמסגרתו נבחרו לחיים כ-1,600 יהודי הונגריה.


לאחר המלחמה חזרו לפאפה 500 יהודים. הקהילה התארגנה מחדש. לאחר המרד האנטי- סובייטי ב-1956 החלה עזיבה הדרגתית, וב-1972 נותרו בפאפה רק 50 יהודים.

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1989 נותרו בעיר יהודים בודדים ולא התקיימה כל פעילות קהילתית. בבית העלמין החדש הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה והמקום מטופל על ידי העירייה.

פרנקפורט אם מיין

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית


פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

סטראזבור, שטרסבורג
סטראזבור

(בגרמנית שטראסבורג)

עיר בחבל אלזאס, מזרח-צרפת.


יהודים ישבו בעיר בימי מסע-הצלב השלישי (1189- 1192). הם גורשו וחזרו כעבור שנים אחדות. באמצע המאה ה-13 שילמה הקהילה את המס הגבוה ביותר בכל קהילות גרמניה. למרות מקרים רבים של המרות דת גדלה הקהילה בתמידות. יהודים רבים באו אליה ממקומות אחרים בגרמניה, ואחרי 1306 גם מצרפת.

עיקר פרנסת היהודים אז הייתה על הלוואות בריבית למוסדות נוצריים ולבני אצולה. בסוף 1348, בימי המגפה השחורה, כאשר העלילו על היהודים הרעלת בארות, ביקשה מועצת העיר להגן על הקהילה, אך העירונים בחרו מועצה חדשה עויינת ליהודים שהחליטה לשרוף את כולם, פרט למשתמדים. בשבת, 14 בפברואר 1349, הועלו 2,000 יהודים על המוקד. בקיץ אותה השנה, כאשר המגיפה הגיעה לשיאה, נשרפו גם רבים מן המשתמדים.

למרות האיסור על ישיבת יהודים בעיר במשך מאה שנה, נמצאו בה כעבור עשרים שנה כ-25 משפחות יהודיות. הם גורשו והמשיכו בעסקיהם בעיר מן הכפרים הסמוכים, תוך תשלום מסים גבוהים לשלטונות. אחדים, כדוגמת השתדלן יוסף יוסלמן בן גרשום מרוסהיים (במאה ה-16), הצליחו לקיים יחסים תקינים עם מועצת העירייה; בזכותו גם נמנעה הדפסה חוזרת של כתב הפלסתר של לותר בגנות היהודים.

בזמנו של לואי ה-14 עברה העיר לשלטון צרפת (1681) וחלה הקלה במצב היהודים. ניתנה להם רשות למצוא מקלט בעיר בעתות מלחמה; ולספקי צבא, דוגמת משה בלים והרץ בר, ניתנה רשות לישיבת ארעי בעיר. בשנת 1785 ביטלה הממשלה את המס-גולגולת שהכביד על היהודים, אבל העירייה לא מיהרה למלא אחר הוראות החוק, ולימים גם התנגדה פה אחד למתן זכויות-אזרח ליהודים. לאחר שנתקבלה באסיפה הלאומית ההחלטה בעניין זה, השתקעו בסטראזבור יהודים רבים.

שבעה מתוך 1,500 התושבים היהודים בעיר השתתפו ב"אסיפת הנכבדים" שכינס נאפוליון ב- 1806. הרב של סטראזבור, ר' יוסף דוד זינצהיים נעשה לרב ראשי של הקונסיסטוריה המרכזית.

בנוסף לבתי-כנסת פעלו בקהילה בית ספר מקצועי (מ-1825), מושב זקנים (מ-1853) וזמן מה גם בית מדרש לרבנים.

בתקופת השלטון הגרמני על האזור, שהחל בשנת 1871 ונמשך עד אחרי מלחמת העולם הראשונה (1919), היגרו יהודים רבים לצרפת, חזרו לעיר כששבה לשטח צרפת, והקהילה התאוששה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ב-1931 מנתה קרוב ל-8,500 נפש, יותר מ-%60 מתושבי העיר, יהודים רבים בעיר כבר היו ילידי צרפת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסראזבור 10,000 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כבר בספטמבר 1939, פונו כל תושבי סטראזבור, והקהילה התפזרה על פני 50 יישובים מדרום לנהר לואר. עמדו לרשותם בתי-כנסת בערים פריגייה ולימוז'. בסטראזבור עצמה העלו הגרמנים באש אחד מבתי הכנסת.

יהודי סטראזבור השתתפו במאבק הצרפתים בנאצים. הקימו בתי-ספר חקלאיים במסגרת תנועת הצופים היהודיים, הפעילו מרפאות ומעונות ילדים, ארגנו בריחת יהודים לשווייץ או לארץ ישראל (דרך ספרד) והשתתפו ביחידות המחתרת.

הרבנים רניי הירשלר, רוברט ברונשוויג ואלי ציפור נאסרו בידי הגרמנים ונשלחו למחנות ההשמדה, ועמם עסקן תנועת הנוער ליאו כהן. הרבנים סאמי קליין ואהרון זולף נהרגו בפעולות מחתרת.


מ-10,000 התושבים היהודיים בסטראזבור ערב המלחמה, חזרו בתום הקרבות 8,000. אלף ניספו במחנות-ריכוז ואלף עברו למקומות אחרים.

ב- 1976 התגוררו בעיר כ- 12,000 יהודים, וכמספר הזה ב-1965. לפי מוצאם התפלגה אז הקהילה ל-8,000 יוצאי מחנות, אלפיים יוצאי צפון אפריקה, 1,200 מהגרים משאר מקומות באלזאס, 500 מהגרים ממרכז אירופה, והשאר ריבוי ילידי העיר. שיעור הילודה היה %7,5 ושיעור התמותה - %12; תוך חמש שנים (עד 1965) הגיע שיעור נישואי התערובת במקום לכדי %40. ועם זאת הייתה סטראזבור אחת הקהילות הפעילות ביותר באירופה שלאחר המלחמה, בעיקר בתחום החינוך היהודי (גן-ילדים, בית-ספר יומי, שתי פנימיות לתלמידי תיכון וסטודנטים) ובתחום התרבות (בטאון חודשי ותכנית רדיו שבועית). באוניברסיטת סטראזבור קיימת מחלקה למדעי היהדות בעבר עמד בראשה פרופ' אנדרי נהר.

האנטישמיות השורשית-ההיסטורית באלזאס הצמיחה ארגוני מחאה נגד החזרת רכוש יהודי ונגד הקמת בתי-כנסת על קרקע עירונית.

מארבורג, גרמניה

מארבורג MARBURG

עיר על הנהר לאהן (LAHN) במחוז קאסל (KASSEL), מדינת הסן (HESSEN), גרמניה.

הקהילה היהודית


יהודים ישבו במארבורג על הנהר לאהן עוד ב-1317, וחיו ברובע יהודי. ב-1333 היה להם בית כנסת (SCULA JUDAEORUM). הקהילה הושמדה בשנות "המגיפה השחורה" (1349 - 1348), וב- 1364 שוב היו יהודים בעיר. בית הכנסת נהרס ב-1452, ואבניו נלקחו לבניית קיר מגן לבית הקברות הנוצרי. באמצע המאה ה-15 גורשו היהודים מן העיר. הם שבו אליה כעבור זמן מה, ושוב גורשו ממנה ב-1523. ב-1532 הותר ליהודים לחזור למארבורג לתקופה קצרה.

ב-1776 היו במארבורג כשמונה משפחות יהודיות, שגרו ברחוב היהודים מזה דורות אחדים. יהודים שבאו ממקומות אחרים כדי לסחור במארבורג הורשו להכנס לתחומי העיר רק בימי היריד השנתי. ב-1808, בתקופת שלטון נפוליון, העניקו הצרפתים ליהודים שוויון זכויות, מספרם גדל ל-13 משפחות ובית התפילה היה צר מהכילם. ב-14 באוגוסט 1818 הם חנכו בית כנסת חדש במקום בית התפילה הקטן. בגלל התפוררות הקהילה נאלצו היהודים למכור את בניין בית הכנסת, ורק ב-1855, אחרי שהקהילה התארגנה רשמית, שבו ורכשו אותו.

רב הקהילה היה הרב משה סלומון גוזן (GOSEN) שנטה לזרם הריפורמי וברוח זו קיים גם את התפילה בבית הכנסת. היהודים האורתודוקסים התנגדו לשיטתו, וב-1860 פרש הרב לגימלאות. ב-1897 הסתיימה בנייתו של בית כנסת חדש, בסגנון הרומנטי המאוחר עם נטייה לסגנון הביזנטי. הבימה עמדה במרכז אולם התפילה, היו 230 מקומות לגברים, ו-175 מקומות בעזרת הנשים. חנוכת בית הכנסת נערכה בראשותו של הרב ד"ר ליאו מונק. באמצע המאה ה-19 קודש בית עלמין.

ב-1867 נפתח בקהילה בית ספר יסודי יהודי ומספר התלמידים היה בדרך כלל כ-35. בקהילה פעלו בית הבראה ומוסדות קהילתיים אחרים. כן פעלו במקום ארגונים שונים לעזרה הדדית, ארגוני נשים וב-1878 הוקמו ארגוני אקדמאים מסורתיים וארגון סטודנטים ציוני.

אחד עשר מיהודי מארבורג נפלו במלחמת העולם ה-I )1918-1914).

במאה ה-18 התפרנסו רוב יהודי מארבורג ממסחר בבהמות ובעורות וממסחר כללי, כן היו במארבורג שלושה בנקים בבעלות יהודית. כל בתי העסק היהודיים, מלבד חנותו של הצורף, היו סגורים בשבתות. כן היו במארבורג מלון יהודי (HOTEL ISENBERG) ומסעדה יהודית.

עוד בתחילת המאה ה-18 היו שני מרצים יהודים באוניברסיטה של מארבורג, אבל בגלל היותם יהודים לא קיבלו שכר. אחד מהמרצים, רבי לוי מאמסטרדם, שהחל להרצות באוניברסיטה ב-1717, התנצר ויכול היה להשאר בעיר. שני מרצים יהודים אחרים התפרסמו באוניברסיטת מארבורג: ד"ר הרמן כהן (1918-1842) שיסד באוניברסיטה זו את האסכולה הניאו-קאנטיאנית, ואחד מתלמידיו היה הסופר בוריס פאסטרנק. פרופסור ד"ר אברהם פרנקל (1965-1891) היה מתמטיקאי, ב-1929 עלה לארץ ישראל והיה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ב-1905 ישבו במארבורג 382 יהודים, ועד 1933 ירד מספרם ל-350.


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, החלו יהודים לעזוב את מארבורג, ב-1935 היו במארבורג 193 יהודים ו-57 בתי עסק ובתי מלאכה יהודיים. בנובמבר 1938 נותרו 149 יהודים. בפרעות ליל הבדולח, בליל 10 בנובמבר 1938, עלה בית הכנסת באש.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) היגרו 58 יהודים לארצות-הברית, 15 לארצות אמריקה הדרומית, 11 עלו לארץ ישראל ואחדים היגרו לדרום אפריקה ולטורקיה. 79 יהודים שנותרו בעיר גורשו ב-1942 למחנות ההשמדה.

בינואר 1945 נותרו במארבורג שבעה יהודים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי סיום המלחמה, ב-1945, באו למארבורג כ-300 יהודים פליטי מחנות העבודה ומחנות הריכוז בגרמניה ובמזרח אירופה. בינואר 1946 היו בקהילה היהודית של מארבורג 234 יהודים.

ב-3 בפברואר 1946 נחנך בית הכנסת. באוגוסט אותה שנה נפתח באחוזת הולצהאוזן בית ספר חקלאי שהכשיר צעירים יהודים לקראת עלייתם לארץ ישראל. אגודת הסטודנטים היהודים חזרה לפעול וכן יצא במארבורג בטאון יהודי JUEDISCHE RUNDSCHAU, ועד 1948 יצאו לאור 10 חוברות. ב-1948 - 1947 עזבו רוב היהודים את מארבורג ועלו לישראל. אחדים היגרו לארה"ב. בסוף אוקטובר 1949 נשארו בעיר 69 יהודים, מהם 11 ילדים ומשנת 1950 ואילך כמעט שלא היה שנוי במספרם. ב-1967 רק 20 מתוכם גרו במארבורג, והיתר בגיסן (GIESSEN). יהודי מארבורג המשיכו להשתמש בבית העלמין היהודי ושורת הקברים האחרונה היא משנת 1953.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הקהילה חודשה על ידי יוצאי ברית המועצות לשעבר ומנתה בתחילת המאה ה -21 כ - 360 חברים . בשנת 2003 נבנה בית כנסת ומרכז קהילתי . ראש הקהילה אמנון אורבך יליד העיר וישראלי לשעבר . הקהילה מקיימת פעילות חברה - תרבות ודת . כן קיים איגוד לשיתוף פעולה יהודי - נוצרי .

בעיר בית עלמין יהודי ואנדרטה לנרצחי השואה .