דלג לתוכן האתר >

מור בלאגי

Mor Ballagi (born Moritz Bloch) (1815-1891), philologist and Christian theologian, born in Inocz, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at the well known טeshivot at Nagyvarad (now Oradea, in Romania), and Papa, Hungary. While working as a teacher in Moor and Surany, he studied classical and modern languages and also mathematics. His religion being an obstacle to the obtaining of a diploma at the University of Budapest, he moved to Paris in 1839, where he took up Oriental studies. Jozsef Eotvoes, a leading Hungarian writer and statesman, was much impressed by Ballagi's pamphlet A zsidokrol (About the Jews), in which he advocated the emancipation of Hungarian Jewry, and called upon him to return to Hungary, which he did in 1840. Ballagi began a Hungarian translation of the Bible, of which, however, only the Pentateuch and Joshua appeared (Budapest, 1840-1843). Its language and his commentaries were widely praised in Hungary. In recognition he was made a member of the Hungarian Academy of Science. In 1841 he translated the Hebrew prayer book into Hungarian.

He wrote several pamphlets in favour of Hungarian independence and succeeded in enlisting the support of leading politician Count Stephen Szechenyi, who had championed the modernization of Hungarian economic, social, and intellectual life and was the leader of the moderate liberal group in the Hungarian diet, for the establishment of a Hungarian rabbinical seminary. In 1842 Ballagi went to Tuebingen, Germany, where he converted to Protestantism (1843) although he remained sympathetic to Judaism. The following year he became a lecturer at the Lyceum in Szarvas (Hungary) and in 1851 he was made professor there.

During the War of Liberation, as the revolution of 1848 was known in Hungary, he was secretary to General Goergey and subsequently was assigned to the War Department. Later he also was made professor at the Protestant Theological Institute of Pest. In 1959 he produced a Hungarian dictionary and a collection of Hungarian proverbs. He also published also a textbook of the Hebrew language (1872) and wrote a number of books on Christian subjects. He wrote in both Hungarian and German. Ballagi died in Budapest.

BLOCH, BLOCHIN שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

בלוך נגזר מהמילה הגרמנית וולש שפירושו "זר" / "נוכרי" - מונח אשר ציין אנשים שמוצאם בארצות דוברות שפות רומאניות, בפרט צרפת ואיטליה, ומהמילה הסלבית ולאך, שפירושה "זר".

השם נפוץ בקרב יהודי אלזס וגרמניה אשר היגרו מצרפת במאות ה-15/14; וולש הפך לולאך / ואלאך / ואליך כאשר היהודים היגרו ממרכז אירופה, ולבלוך כאשר הם היגרו מפולין לגרמניה. משפחות יהודיות בשם בלוך מתועדות באירופה החל מהמאה ה-17. פירוש שם המשפחה הסלבי בלוכין הוא "בנו של בלוך".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בלוך כוללים במאה ה-17 את מתתיה בן בנימין זאב (וולף) אשכנזי בלוך, מטיף ומנהיג של תנועת השבתאות אשר נולד בפולין; את הזאולוג והרופא הגרמני מרקוס (מרדכי) אליעזר בלוך (1799-1723); את העיתונאי והסופר הצרפתי ז'אן רישרד בלוך (1947-1884); את הפיזיקאי האמריקאי יליד שוויץ פליקס בלוך, חתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1952; ואת הביוכימאי האמריקאי יליד גרמניה קונרד בלוך, חתן פרס נובל לרפואה בשנת 1964.

סארוואש SZARVAS

עיר במחוז בקש (BEKES), דרום מזרח הונגריה.


יהודים התיישבו במקום ב-1842. הם עסקו במסחר, מלאכה ובתעשייה זעירה. הקהילה התארגנה ב-1855. בעקבות המחלוקת בין חרדים למשכילים בקונגרס יהודי הונגריה (1869,1868), התפלגה קהילת סארוואש, ב-1870, לאורתודוקסית וניאולוגית לכל אחת מהקהילות היה בית כנסת משלה, רב, חברה קדישא ומוסדות חינוך נפרדים. לקהילה הניאולוגית הייתה גם אגודת נשים ואולם תרבות גדול, בו אורגנו נשפי תרבות למטרות סוציאליות.

ב-1930 מנתה הקהילה 787 יהודים.


תקופת השואה

ב-1939, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, סולקו היהודיים משורות הצבא ההונגרי והועברו למחנות עבודה. בקיץ 1941, נשלחו עובדי כפייה יהודים לחזית אוקראינה, שם לחמו ההונגרים לצד הגרמנים, רבים נספו בשדות מוקשים.

באפריל 1944, כשבועיים לאחר כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נצטוו היהודים לענוד את ה"כוכב הצהוב". ב-15 במאי רוכזו כל יהודי המקום בגיטו שנתחם בעיר ואליו הובלו גם יהודים מישובי הסביבה. כעבור חמישה שבועות הובלו לגיטו סולנוק (SZOLNOK), משם שולחו מקצתם למחנה ההשמדה אושוויץ ורובם - למחנות עבודה באוסטריה.


לאחר המלחמה חזרו לעיר ששה ניצולים מאושוויץ ורוב אלו שנשלחו לאוסטריה, חידשו את שתי הקהילות, שיפצו את בתי הכנסת ושיקמו את בתי הספר. במקום התארגנה תנועה ציונית וסביבה הייתה פעילות חברתית. בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים עזבו רוב היהודים את המקום. מוסדות שתי הקהילות חוסלו, ובשנות השישים נותרו בסארוואש רק יהודים אחדים.

טיבינגן Tubingen

עיר נפה במדינת וירטמברג (WUERTTEMBERG), גרמניה. עד לאיחוד גרמניה באוקטובר 1990, בגרמניה המערבית.


טיבינגן שוכנת על גדת הנהר נקאר והיתה ידועה כעיר מסחר כבר בימי הביניים. סמוכות לה שתי דרכי מסחר חשובות, וירידים ושווקים התקיימו בעיר למן המאה ה-12. בשנת 1342 עברה טיבינגן לשלטון רוזני וירטמברג. בשנת 1477 נוסדה שם אוניברסיטה.

יהודים ישבו בטיבינגן כבר במאה ה-13. הם חיו ברובע היהודי שכלל כ-30 בתים ובהם מרתפים ובתי מרחץ פרטיים (יתכן שאלה היו מקוות טהרה). בעיירה סמוכה לטיבינגן, דטנהאוזן (DETENHAUSEN) היה בית עלמין יהודי מאותה תקופה.

בימי המגפה השחורה (1348) גורשו יהודי טיבינגן, אך חזרו כעבור זמן קצר. ב-1477, עם ייסוד האוניברסיטה, שוב גורשו היהודים מהעיר. וזמן רב לא התקיימה שם קהילה.

רק בראשית המאה ה-19 נרשמו לראשונה סטודנטים יהודים לאוניברסיטת טיבינגן, וב-1842 היה מספרם 54. בשנת 1904 הותר סטודנטים היהודים, שמספרם גדל בינתיים, להקים אגודה משלהם.

בשנת 1848 חזרו להתיישב בטיבינגן גם יהודים שלא היה להם קשר עם האוניברסיטה. הם הגיעו מואקנהיים הסמוכה ואיתם ליאופולד הרש שהיה ראש קהילת ואקנהיים ונחשב למייסד קהילת טיבינגן. בשנות ה-90 של המאה ה-19 עברו כל יהודי ואקנהיים לטיבינגן והתאחדו עם קהילת טיבינגן, שבראשה עמד ליאופולד הרש. הם הביאו איתם את תשמישי הקדושה לבית הכנסת החדש שנחנך בטיבינגן. ברשות הקהילה היה בית כנסת ובית עלמין (ב- וואכנהיים) וחמש קרנות ציבוריות. במקום היה סניף של אגודת הנוער היהודית ושל ההסתדרות הציונית.

14 ילדים השתתפו בשיעורי הדת שניתנו על ידי ד"ר ווכנמרק, שכיהן כרב וכחזן. לקהילת טיבינגן היו מסופחים גם 82 יהודים מיישובי האיזור. בחגים שרה בבית הכנסת מקהלת נשים.

בראשיתה הייתה קהילת טיבינגן כפופה לרבנות המחוז של מהרינגן (MOEHRINGEN). הקהילה המחודשת כבר הייתה עצמאית.

במאה ה-13 התפרנסו היהודים ממסחר ועסקי כספים. מהמאה ה-19 עסקו יהודי טיבינגן במסחר, כמו-כן היו ביניהם בעלי מקצועות חופשיים. עורך העיתון הליברלי "טיבינגר כרוניק" היה אלברט וייל. עורך הדין היהודי ד"ר סימון היים היה מראשי המפלגה הסוציאל דמוקרטית, חבר ועדת הביקורת של המועצה העירונית, ובין השנים 1925-1919 כיהן כחבר מועצת העיר ומשנת 1930 חבר המועצה העליונה. ד"ר היים הרבה לעזור לנצרכים בקהילה.

בתקופת רפובליקת ויימר ובשנים שקדמו לה שררו יחסים תקינים בין היהודים לתושבים הנוצרים. היהודים היו מעורים בחיי הציבור והפוליטיקה בעיר, אבל לא בחיי החברה. רבים מהם המירו את דתם או התחתנו בנישואי תערובת.

אמנם במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התגייסו יהודים לצבא הגרמני ושניים מבני קהילת טיבינגן נפלו בשדה קרב; אבל כבר בשנות ה-20 הורגשה אנטישמיות באוניברסיטה של טיבינגן. הסטודנטים הנוצרים דרשו להרחיק סטודנטים ועוזרי הוראה יהודים ממשרתם. באפריל 1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, פוטרו כל המרצים היהודים והיהודים למחצה. כשהתגבר הלך הרוח האנטישמי היו מקרים של הכאת יהודים ברחובות וניפוץ חלונות ראווה בחנויות של יהודים. כמו-כן נסגרו בתי עסק של יהודים, ביניהם הבנק של וייל, שנסגר ב-1934, למרות היותו הבנק המועדף על ידי המועצה המקומית. בשערי בריכת השחיה המקומית הוצב שלט האוסר כניסת כלבים ויהודים.

בין תושביה הנוצרים של טיבינגן היו כאלה שהמשיכו, למרות הכל, לקיים יחסים טובים עם שכניהם היהודים ואף הגישו להם עזרה ממשית.

בעת עליית הנאצים לשלטון , במרס 1933, ישבו בטיבינגן 82 יהודים ועוד 43 יהודים למחצה (מומרים או בנים לנישואי תערובת). מספר היהודים למחצה היה גבוה במיוחד ולא היה כדוגמתו בכל וירטמברג.


תקופת השואה

ב"ליל הבדולח", אור ל-10 בנובמבר 1938 הסתערו אנשי ס"א על בית הכנסת, השחיתו את כל תשמישי הקדושה, את ספרי התורה הטביעו בנהר והעלו את הבנין באש. חמישה גברים יהודים שולחו לדכאו ושוחררו רק כאשר משפחתם הציגה אישור על הגירה מגרמניה עם שם הארץ המוכנה לקלוט אותם.

ב-1939 הוכרז רשמית על פרוק הקהילה. מבין 82 היהודים שישבו בטיבינגן באותה העת ותשעה שהצטרפו לקהילה בזמן השלטון הנאצי, הצליחו 43 נוצרים ממוצא יהודי להגר לארה"ב, 34 לארץ ישראל ו-15 לארצות אחרות. ב-1943-1942 גורשו 21 יהודים לריגה, לטרזיאנשטאט ולאושוויץ. מבין המגורשים שרד רק אחד.

שני יהודים בלבד חזרו לטיבינגן אחרי המלחמה.

בודפשט

 Budapest

בירת הונגריה.

העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST). ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

ראשית המאה ה-21

כ-80,000 עד 100,000 יהודים חיים בהונגריה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה. יותר מ-80% מיהודי הונגריה חיים בעיר הבירה בודפשט. ניתן למצוא קהילות יהודיות קטנות יותר באזורים הסמוכים של דברצן (Debrecen), מיסקולץ' (Miskolc), סגד (Szeged), ניירגיהאז (Nyiregyhaza).

מבין עשרת אלפים ניצולי השואה החיים בהונגריה, רובם המכריע מתגוררים בבודפשט. מאז 2013, מאות יהודים עזבו את הונגריה עקב העלייה באנטישמיות. רבים התיישבו בוינה (Vienna). הרובע היהודי המסורתי של בודפשט ממוקם ברובע VII. ברובע זה מספר אתרים היסטוריים יהודיים, חנויות ומסעדות כשרות.

בעקבות קריסת הקומוניזם ב-1989 נפתחו מחדש ארגונים יהודיים אחדים. הארגון הגדול ביותר המשרת את הקהילה היהודית בבודפשט הוא "מאזיהיש" ("Mazsihisz"), הפדרציה של הקהילות היהודיות בהונגריה. מגוון שירותים חברתיים ניתנים על ידי "ועדת ההפצה המשותפת" וכן על ידי "קרן לאודר".

שירותי בריאות ורפואה ניתנים על ידי בית החולים היהודי צדקה ועל ידי מוסד סיעודי ושני מרכזים לטיפול בקשישים. בין מוסדות הדת הרבים בעיר, נמצא מקווה היסטורי ומגוון מסעדות כשרות. בבודפשט יש גם למעלה מעשרה אִטליזים כשרים, מאפיות וגם מפעל מצות.

מדי שנה מתקיימים בבודפשט מספר אירועים יהודיים: חברתיים ותרבותיים. פסטיבל הקיץ היהודי מעלה מגוון מופעים, לרבות קונצרטים, מופעי מחול וסרטים.

הקהילה היהודית מעלה גם תכניות חברתיות וחינוכיות רבות לילדים ולצעירים.

הארגונים הפופולריים ביותר הם "בני ברית", "ויצו", "נוער ציוני" ("UJS"), "בני עקיבא" ומועדון האתלטיקה "מכבי". בכל קיץ, כ-1,500 חניכים מעשרים מדינות ויותר משתתפים במחנה סרוואס (Szarvas).

מאז נפילת הקומוניזם, חלה התעוררות של חיי הדת היהודיים בבודפשט. עד המאה ה-21 פעלו בעיר לא פחות מ-20 בתי כנסת, שייצגו מגוון תנועות כולל אורתודוקסים, חב"ד ליובאוויטש, ניאולוג (רפורמים וקונסרבטיבים) וליברלים.

ישנם גם בתי כנסת הממוקמים בערים המחוזיות מישקולץ (Miskolc) ודברצן (Debrecen). בשנת 2003 סלומו קובס (Slomo Koves) מונה לרב האורתודוקסי הראשון שהוסמך בהונגריה מאז השואה.

בבודפשט יש גני ילדים יהודיים רבים, בתי ספר יסודיים ותיכונים. שלושת בתי הספר התיכוניים היהודיים הם: לאודר ג'אבנה, ווסלני (Wesselenyi) ואנה פרנק.

לאודר ג'אבנה (Lauder Javne) ממוקמת בקמפוס של חמישה דונם ונפתחה בשנת 1990. היא אינה עדתית ונמצאת בחסות קרן רונלד ס' לאודר. אוניברסיטת בודפשט למדעי היהדות הוקמה בשנת 1877 כסמינר נאולוגי לרבנים. תכניות ללימודי יהדות מוצעות במספר אוניברסיטאות, כולל אוניברסיטת אוטווֹס לורנד (Eotvos Lorand), בית הספר הגדול ביותר להשכלה גבוהה בהונגריה, האקדמיה ההונגרית למדעים והאוניברסיטה האירופית המרכזית אשר הוקמה על ידי ג'ורג' סורוס, יליד הונגריה. תכניות חינוך יהודיות מוצע גם ב"בית פרץ" – מרכז החינוך היהודי, בבית הספר של הקרן האמריקאית ובמרכז החינוך והנוער היהודי "הִלל".

עיר הבירה בודפשט עשירה בתרבות ובהיסטוריה, וקיימים בה מבנים אחדים, מונומנטים ומרכזי תרבות, כולל מספר נקודות עניין יהודיות. אחד המקומות הוא המרכז להנצחת השואה, המנציח את קורבנות השואה במלחמת העולם השנייה. המרכז ממוקם מחוץ לרובע היהודי המסורתי ושוכן ליד בית הכנסת פאווה (Pava) בו הוא נמצא מאז 2004. בשנת 2005 הוענק למוסד פרס ניבו (Nivo Prize) לאדריכלות, על שיקום אנדרטה היסטורית. המוזיאון היהודי של העיר הוא השני בגודלו באירופה כולה. המוזיאון פועל בחסות הברית של הקהילות היהודיות בהונגריה. בשנת 1942, שני עובדים החביאו חפצים יקרי ערך מהמוזיאון במרתף המוזיאון הלאומי של בודפשט. בתקופת הכיבוש הגרמני שימש המבנה כמעבר מילוט, שכן שערו היה מחוץ לגבולות הגטו. בנוסף, תיאודור הרצל נולד בבניין שעמד בעבר במקום הנוכחי של המוזיאון. אחד מאתרי התרבות היהודיים המשמעותיים ביותר בבודפשט הוא "עץ החיים", פסל הזיכרון לשואה, בפארק עמנואל ראול ולנברג. על שלושים אלף דפים חרוטים שמותיהם של יהודים שנהרגו או נעלמו במהלך השואה.

שני אתרים חשובים נוספים המנציחים את קורבנות השואה ומאורעות מלחמת העולם השנייה הם פסלו של ראול ולנברג והנעליים על גדות הדנובה. ראול ולנברג היה דיפלומט שוודי שהציל יהודים רבים בכך שעזר להם להימלט מהגירוש. הנעליים על גדות הדנובה הם אנדרטה המורכבת משישים זוגות של נעלי מתכת משובצות בבטון. האנדרטה הוקמה בשנת 2005, היא מנציחה את הקורבנות היהודים ההונגרים שנהרגו על ידי אנשי מיליציות צלב החץ, המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הפרו-גרמנית שפעלה בהונגריה בין השנים 1944 ו-1945.

בנוסף למרכזי תרבות ואנדרטאות ישנן מספר נקודות ציון יהודיות. בלב בודפשט ממוקם מלון המלך – אחד המלונות הפרטיים היהודיים הראשונים בבודפשט ברמת שלושה כוכבים. בעוד שהמלון שופץ וחודש, הבניין עצמו הוא בן יותר ממאה שנים.

בצפון בודפשט נמצאת הקפלה היהודית מימי הביניים, בית תפילה ספרדי קטן אשר נבנה מחדש מהריסותיו במאה ה-18.

במהלך המצור על בודפשט ב-1686, נהרסו כליל רבים מהמבנים היהודיים של העיר. תפקידה המקורי של הקפלה לא נחשף עד החפירות בשנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחשפו אבן הראשה של בית הכנסת והמצבות החקוקות בעברית. אתר דתי היסטורי נוסף הוא בית הכנסת ברחוב דוהאני (Dohany), שנחנך בשנת 1659, בית הכנסת מעוצב בסגנון מורי והוא בית הכנסת השני בגודלו בעולם.

בית הקברות ברחוב קוזמה (Kozma) עדיין משרת את הקהילה היהודית של בודפשט. בית הקברות הזה הוא הגדול ביותר בבודפשט ובין הגדולים באירופה. המונומנטים והמאוזוליאום הייחודיים שלו משכו מבקרים רבים מאז פתיחתו ב-1891.

ישנן שלוש הוצאות לאור מרכזיות המשרתות את הקהילה היהודית של בודפשט ושל הונגריה. השבועון Uj Elet (חיים חדשים) הוא כתב העת הרשמי של "מאזיהיש" ("Mazsihisz"); ה-""Szombat ("שבת") מספק חדשות ומידע על החיים היהודיים בהונגריה וכן בנושאים בינלאומיים, וה-"Mult es Jovo" ("עבר ועתיד"), הוא כתב עת תרבותי ואינטלקטואלי.


המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.

בודפשט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.

בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.

תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.

לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

 

אוראדיה Oradea

(בעבר אוראדיה מארה, בפי היהודים ובגרמנית גרוסווארדיין, בהונגרית נאגיוואראד)

עיר בטרנסילבניה הצפונית, רומניה.


עד 1918 ובשנים 1944-1940 הייתה אוראדיה בשליטת הונגריה. בשנת 1736 נרשמו במקום עשר משפחות יהודיות, מיוצאי מוראביה, מבוהמיה ומפולין. העיר גדלה במהירות מסוף המאה ה- 18 וב- 1787 הושג רשיון להקמת בית-כנסת ראשון.

לקראת סוף המאה ה- 19 מנתה האוכלוסייה היהודית באוראדיה יותר מ- 10,110 (% 26 מכלל התושבים) ויותר מכפליים מזה ב- 1930.

באימוץ הלשון ההונגרית ותרבותה הקדימו יהודי המקום את שאר הקהילות בהונגריה והיו מהם שהשתתפו בפועל בהתקוממות ההונגרית ב- 1848.

המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה עמדה בסימן המאבק בין החרדים והיסודות הרפורמיים ושתי העדות קיימו מוסדות משלהן, ביניהם בתי-ספר יסודיים ותיכונים.

בין רבני הקהילה היו, מבין האותודוקסים: ר' אהרן יצחק לאנדסברג, ר' משה צבי פוקס ובנו ר' בנימין. ומבין הרפורמים היו: ר' אלכסנדר קוהוט, ר' ליפוט קצ'קמטי ור' אישטוואן ואידה.

בתחום התרבות והכלכלה היו יהודי אוראדיה הפעילים ביותר בקהילות הונגריה ורומניה - בעיתונות ההונגרית, בדפוס העברי, בפעילות הציונית (החשוב בעיתונים המקומיים היה "ניפונג" ("עמנו") הדתי הציוני, 1940-1929).

בין יהודי המקום היו שנבחרו מטעם המפלגה הקומוניסטית למועצת העירייה.

ב- 1927 ארגנה קבוצת סטודנטים מהומות בעיר, כמה יהודים נרצחו ובתי-הכנסת נשדדו.

הפעילות נמשכה כסידרה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1938) ועד לפירסומם של חוקים שהגבילו את היהודים.

במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים להונגריה בקיץ 1944, הקימו השלטונות גיטו באוראדיה, ובו רוכזו יהודי העיר והסביבה, 25,000 במספר. מתוך הגיטו שולחו היהודים למחנות-ההשמדה.

בשנת 1947, אחרי המלחמה, נתחדש היישוב היהודי באוראדיה, כשבאו לעיר 8,000 יהודים מניצולי השואה. רובם היגרו לארצות אחרות, מקצתם עלו לישראל.

בשנת 1971 חיו באוראדיה 2,000 יהודים ולהם שלושה בתי כנסת.

פאפה PAPA

עיר במחוז וספרם (VESZPREM), צפון מערב הונגריה.


בתעודה משנת 1698 נזכר לראשונה יהודי בפאפה. מאז התיישבו יהודים במקום והיישוב היהודי הלך וגדל. תחילה הייתה פרנסתם של יהודי העיר על מסחר ומלאכה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 עסקו יותר ממאה משפחות בבורסקאות. היו ביניהם גם חוכרי קרקעות ובעלי מפעלים.

הקהילה נוסדה רשמית ב-1748, בחסות האצילים לבית אסטרהאזי. במקום פעלו מוסדות צדקה וסעד והיו שם בית-חולים ומעון לזקנים.

בית הכנסת נחנך ב-1846. הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי, אך ב-1875 (בעקבות פילוג קהילות הונגריה על רקע חילוקי-דעות בין חרדים למשכילים בקונגרס יהודי הונגריה מ- 1869,1868) פרשה קבוצה קטנה ויסדה קהילה נאולוגית.

ב-1845 הוקם בית-ספר, ונעשה מאוחר יותר לבית-ספר ממלכתי. כמו כן הייתה במקום ישיבה.

ב-1904 נוסדה בפאפה אגודת "חובבי ציון". בין שתי מלחמות העולם התפתחה פעילות ציונית בעיר, ובשנות ה-30 פעלו שם סניף של תנועת-הנוער הציונית "אביבה באריסיה", סניף מקומי של ההתאחדות הציונית ההונגרית (120 חברים), של "השומר הצעיר" ושל צעירי "המזרחי".

בתקופת "הטרור הלבן" (פוגרומים והתנכלויות ליהודים וראדיקאלים בשנים 1921-1919 בידי גורמים צבאיים ימניים לאחר נפילת הממשלה הקומוניסטית בהונגריה), הוצאו להורג שניים מיהודי המקום יחד עם קבוצת קומוניסטים.


ב-1930 היו בקהילה 2,567 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות פרסום "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) שנועדו להגביל את היהודים בחיי הכלכלה והתרבות, נושלו רוב יהודי פאפה מפרנסתם. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובעקבות גיוס כללי של היהודים ככוח עזר לצבא הונגריה (שהצטרפה בסוף 1940 ל"ציר המשולש") הוכרזה פאפה כמקום ריכוז לעובדי כפייה מן האיזור. יהודי פאפא נלקחו לעבודות כפייה בכמה מקומות, מבין אלה שנשלחו לחזית אוקראינה בקיץ 1941 הרוב לא שבו.

במארס 1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נעצרו אחדים מנכבדי הקהילה. הם הובלו למחנות ריכוז בשארוואר (SARVAR) ובנאגיקאניז'ה (NAGYKANIZSA), ומשם שולחו לאושוויץ.

במחצית השנייה של חודש מאי הוקם גיטו בשטח שמסביב לבית הכנסת לשם הובאו גם יהודים מן הסביבה, ומספר תושביו הגיע ל-2,800 נפש. בתחילת יוני גוייסו הצעירים לעבודות כפייה ביולי 1944 שולחו יושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ.

51 מיהודי פאפא היו ב"רכבת ברגן-בלזן" שיצאה מבודאפשט לשוויץ ביוני 1944 בעקבות ההסכם בין קאסטנר לאייכמן, שבמסגרתו נבחרו לחיים כ-1,600 יהודי הונגריה.


לאחר המלחמה חזרו לפאפה 500 יהודים. הקהילה התארגנה מחדש. לאחר המרד האנטי- סובייטי ב-1956 החלה עזיבה הדרגתית, וב-1972 נותרו בפאפה רק 50 יהודים.

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1989 נותרו בעיר יהודים בודדים ולא התקיימה כל פעילות קהילתית. בבית העלמין החדש הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה והמקום מטופל על ידי העירייה.

שוראני SURANY, או ולקה שוראני VELKE SURANY

(בהונגרית NAGYSURANY, בגרמנית SCHURIAN)

עיירה בדרום-מערב סלובקיה.


שוראני שוכנת על הנהר ניטרה, 26 ק"מ מדרום-מזרח לעיר ניטרה, באזור חקלאי על צומת רכבות. עד 1918 השתייך האזור לממלכה ההונגרית ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

היישוב היהודי בשוראני הוא מן העתיקים בסלובקיה. מועד יסוד הקהילה אינו ידוע, אך כבר בתחילת המאה ה-16 ישבו שם יהודים. הטורקים ששלטו במקום בין השנים 1666-1526, אסרו על היהודים להתגורר בשוראני, והם יכלו לחיות בעיר ליפובה (LIPOVA) הסמוכה. בשנת 1686, כשהתאפשר ליהודים לשבת בשוראני הם התארגנו שם בקהילה, ואליה הצטרפו גם קהילות טברדושובצה, (TVRDOSOVCE), קומייאטיצה, (KOMJATICE), פאלאריקובו (PALARIKOVO).

במאה ה-17 הייתה קהילת שוראני גדולה למדי והתפרסמה ברבניה ובישיבה המקומית שבה לימדו, שהייתה מהגדולות בסלובקיה, ותלמידיה באו מהונגריה, מאוסטריה, מרומניה, מגרמניה, מיוגוסלביה ואפילו מאנגליה ומשווייץ. בעיירה היו גם בית מדרש, "תלמוד תורה" ובית ספר יהודי עממי. ב-1930 נתמנה שמואל קוש (KOSCH) למנהל בית הספר ובגלל רמת הלימודים הגבוהה למדו בו גם ילדים פרוטסטאנטים. אחרי חמש שנות לימוד המשיכו הבנים את לימודיהם ב"תלמוד תורה", וחוייבו גם בלימודי המשך בהשכלה כללית. בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם דיברו הילדים היהודים בשוראני סלובקית, גרמנית וגם הונגרית.

בין מוסדות הקהילה היו "חברה קדישא" ואגודת נשים.

באמצע המאה ה-19, בעקבות ביטול ההגבלות על התיישבות יהודי הונגריה, עקרו רבים מיהודי שוראני לעיר הסמוכה נובה-זאמקי (NOVE ZAMKY).

בסוף המאה ה-19 הייתה הקהילה מזוהה עם הזרם האורתודוקסי. אחר כך נסתפחה הקהילה לקהילת נובה זאמקי שהייתה גדולה ועשירה יותר.

הרב הראשון של שוראני היה הרב משה יונה, ונפטר ב-1784; ואחרון הרבנים היה מאיר יהודה פריי (FREY), שהיה גם ראש הישיבה. מפרש התנ"ך הרב פרופ' מוריץ נידרמן (NIEDERMAN), בעל "יחס הוולגטה לאגדה ולתרגום", היה יליד שוראני.

ב"רחוב היהודי" היו כמה בתי כנסת, החדש הוקם ב-1918. סמוך לו שכנו הישיבה, "תלמוד תורה", מסעדה של תלמידי הישיבה, בית הספר היסודי, המשחטה ודירות הרב, החזן, המורים והשוחט. לבניין המקווה בן קומותיים, שנבנה ב-1930, תרמה גם המועצה המקומית.

ב-1921 היו רשומים בקהילה כ-600 יהודים ובראש הקהילה עמד דוד אהרנפלד (EHRENFELD).

רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר וממלאכה. מייסדיו של בית החרושת לסוכר בעיירה ובעליו היו כנראה יהודים שבאו מפולין, ומנהליו הועסקו על-ידי הבארון הירש.

ב-1867 הייתה אמנציפציה ליהודי ממלכת הונגריה, ואילו הרפובליקה הצ'כוסלובקית שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. בשוראני הייתה פעילה "אגודת ישראל", והחלה פעילות ציונית באותה התקופה. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי שוראני 22 שקלים, וב-1937 לפני הבחירות לקונגרס הציוני ה-כ' 43 - שקלים. בשנות הארבעים המוקדמות התארגה קבוצת צעירים ציונים ב"מכבי הצעיר", למרות מאמצי הרב להשפיע על ההורים להרחיק את ילדיהם מהציונות.

ב-1930 ישבו בשוראני 772 יהודים.


תקופת השואה

הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא להתפרקות הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בעקבות בוררות וינה מ-2 בנובמבר אותה השנה, סופח להונגריה חלק מדרום סלובקיה, לרבות שוראני. המשטר הפרו-גרמני בהונגריה הגביל את היהודים בלימודים ובעסקים ורבים איבדו את פרנסתם. יהודים ללא תעודות אזרח הונגריות גורשו.

ב-1940 חיו בשוראני כ-1,000 יהודים.

ב-19 במארס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. במאי 1944 גוייסו גברים יהודים בני 45-20 לצבא ההונגרי לעבודות כפייה. שאר יהודי שוראני והאזור רוכזו בגיטו בעיר קומארום (KOMAROM) וככל הנראה ביוני אותה השנה גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ שפולין.


ב-1945 חזרו לעיירה רק יהודים מעטים מקהילת שוראני. בניין בית הכנסת שימש למחסן עצים. מצבות בית העלמין שניזוקו הוקמו מחדש. במרוצת השנים עזבו רוב היהודים את העיירה ובשנות השבעים למאה ה-20 נותרו שם שתי משפחות יהודיות בלבד.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
מור בלאגי

Mor Ballagi (born Moritz Bloch) (1815-1891), philologist and Christian theologian, born in Inocz, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at the well known טeshivot at Nagyvarad (now Oradea, in Romania), and Papa, Hungary. While working as a teacher in Moor and Surany, he studied classical and modern languages and also mathematics. His religion being an obstacle to the obtaining of a diploma at the University of Budapest, he moved to Paris in 1839, where he took up Oriental studies. Jozsef Eotvoes, a leading Hungarian writer and statesman, was much impressed by Ballagi's pamphlet A zsidokrol (About the Jews), in which he advocated the emancipation of Hungarian Jewry, and called upon him to return to Hungary, which he did in 1840. Ballagi began a Hungarian translation of the Bible, of which, however, only the Pentateuch and Joshua appeared (Budapest, 1840-1843). Its language and his commentaries were widely praised in Hungary. In recognition he was made a member of the Hungarian Academy of Science. In 1841 he translated the Hebrew prayer book into Hungarian.

He wrote several pamphlets in favour of Hungarian independence and succeeded in enlisting the support of leading politician Count Stephen Szechenyi, who had championed the modernization of Hungarian economic, social, and intellectual life and was the leader of the moderate liberal group in the Hungarian diet, for the establishment of a Hungarian rabbinical seminary. In 1842 Ballagi went to Tuebingen, Germany, where he converted to Protestantism (1843) although he remained sympathetic to Judaism. The following year he became a lecturer at the Lyceum in Szarvas (Hungary) and in 1851 he was made professor there.

During the War of Liberation, as the revolution of 1848 was known in Hungary, he was secretary to General Goergey and subsequently was assigned to the War Department. Later he also was made professor at the Protestant Theological Institute of Pest. In 1959 he produced a Hungarian dictionary and a collection of Hungarian proverbs. He also published also a textbook of the Hebrew language (1872) and wrote a number of books on Christian subjects. He wrote in both Hungarian and German. Ballagi died in Budapest.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
בלוך
BLOCH, BLOCHIN שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

בלוך נגזר מהמילה הגרמנית וולש שפירושו "זר" / "נוכרי" - מונח אשר ציין אנשים שמוצאם בארצות דוברות שפות רומאניות, בפרט צרפת ואיטליה, ומהמילה הסלבית ולאך, שפירושה "זר".

השם נפוץ בקרב יהודי אלזס וגרמניה אשר היגרו מצרפת במאות ה-15/14; וולש הפך לולאך / ואלאך / ואליך כאשר היהודים היגרו ממרכז אירופה, ולבלוך כאשר הם היגרו מפולין לגרמניה. משפחות יהודיות בשם בלוך מתועדות באירופה החל מהמאה ה-17. פירוש שם המשפחה הסלבי בלוכין הוא "בנו של בלוך".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בלוך כוללים במאה ה-17 את מתתיה בן בנימין זאב (וולף) אשכנזי בלוך, מטיף ומנהיג של תנועת השבתאות אשר נולד בפולין; את הזאולוג והרופא הגרמני מרקוס (מרדכי) אליעזר בלוך (1799-1723); את העיתונאי והסופר הצרפתי ז'אן רישרד בלוך (1947-1884); את הפיזיקאי האמריקאי יליד שוויץ פליקס בלוך, חתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1952; ואת הביוכימאי האמריקאי יליד גרמניה קונרד בלוך, חתן פרס נובל לרפואה בשנת 1964.

סארוואש
סארוואש SZARVAS

עיר במחוז בקש (BEKES), דרום מזרח הונגריה.


יהודים התיישבו במקום ב-1842. הם עסקו במסחר, מלאכה ובתעשייה זעירה. הקהילה התארגנה ב-1855. בעקבות המחלוקת בין חרדים למשכילים בקונגרס יהודי הונגריה (1869,1868), התפלגה קהילת סארוואש, ב-1870, לאורתודוקסית וניאולוגית לכל אחת מהקהילות היה בית כנסת משלה, רב, חברה קדישא ומוסדות חינוך נפרדים. לקהילה הניאולוגית הייתה גם אגודת נשים ואולם תרבות גדול, בו אורגנו נשפי תרבות למטרות סוציאליות.

ב-1930 מנתה הקהילה 787 יהודים.


תקופת השואה

ב-1939, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, סולקו היהודיים משורות הצבא ההונגרי והועברו למחנות עבודה. בקיץ 1941, נשלחו עובדי כפייה יהודים לחזית אוקראינה, שם לחמו ההונגרים לצד הגרמנים, רבים נספו בשדות מוקשים.

באפריל 1944, כשבועיים לאחר כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נצטוו היהודים לענוד את ה"כוכב הצהוב". ב-15 במאי רוכזו כל יהודי המקום בגיטו שנתחם בעיר ואליו הובלו גם יהודים מישובי הסביבה. כעבור חמישה שבועות הובלו לגיטו סולנוק (SZOLNOK), משם שולחו מקצתם למחנה ההשמדה אושוויץ ורובם - למחנות עבודה באוסטריה.


לאחר המלחמה חזרו לעיר ששה ניצולים מאושוויץ ורוב אלו שנשלחו לאוסטריה, חידשו את שתי הקהילות, שיפצו את בתי הכנסת ושיקמו את בתי הספר. במקום התארגנה תנועה ציונית וסביבה הייתה פעילות חברתית. בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים עזבו רוב היהודים את המקום. מוסדות שתי הקהילות חוסלו, ובשנות השישים נותרו בסארוואש רק יהודים אחדים.

טיבינגן
טיבינגן Tubingen

עיר נפה במדינת וירטמברג (WUERTTEMBERG), גרמניה. עד לאיחוד גרמניה באוקטובר 1990, בגרמניה המערבית.


טיבינגן שוכנת על גדת הנהר נקאר והיתה ידועה כעיר מסחר כבר בימי הביניים. סמוכות לה שתי דרכי מסחר חשובות, וירידים ושווקים התקיימו בעיר למן המאה ה-12. בשנת 1342 עברה טיבינגן לשלטון רוזני וירטמברג. בשנת 1477 נוסדה שם אוניברסיטה.

יהודים ישבו בטיבינגן כבר במאה ה-13. הם חיו ברובע היהודי שכלל כ-30 בתים ובהם מרתפים ובתי מרחץ פרטיים (יתכן שאלה היו מקוות טהרה). בעיירה סמוכה לטיבינגן, דטנהאוזן (DETENHAUSEN) היה בית עלמין יהודי מאותה תקופה.

בימי המגפה השחורה (1348) גורשו יהודי טיבינגן, אך חזרו כעבור זמן קצר. ב-1477, עם ייסוד האוניברסיטה, שוב גורשו היהודים מהעיר. וזמן רב לא התקיימה שם קהילה.

רק בראשית המאה ה-19 נרשמו לראשונה סטודנטים יהודים לאוניברסיטת טיבינגן, וב-1842 היה מספרם 54. בשנת 1904 הותר סטודנטים היהודים, שמספרם גדל בינתיים, להקים אגודה משלהם.

בשנת 1848 חזרו להתיישב בטיבינגן גם יהודים שלא היה להם קשר עם האוניברסיטה. הם הגיעו מואקנהיים הסמוכה ואיתם ליאופולד הרש שהיה ראש קהילת ואקנהיים ונחשב למייסד קהילת טיבינגן. בשנות ה-90 של המאה ה-19 עברו כל יהודי ואקנהיים לטיבינגן והתאחדו עם קהילת טיבינגן, שבראשה עמד ליאופולד הרש. הם הביאו איתם את תשמישי הקדושה לבית הכנסת החדש שנחנך בטיבינגן. ברשות הקהילה היה בית כנסת ובית עלמין (ב- וואכנהיים) וחמש קרנות ציבוריות. במקום היה סניף של אגודת הנוער היהודית ושל ההסתדרות הציונית.

14 ילדים השתתפו בשיעורי הדת שניתנו על ידי ד"ר ווכנמרק, שכיהן כרב וכחזן. לקהילת טיבינגן היו מסופחים גם 82 יהודים מיישובי האיזור. בחגים שרה בבית הכנסת מקהלת נשים.

בראשיתה הייתה קהילת טיבינגן כפופה לרבנות המחוז של מהרינגן (MOEHRINGEN). הקהילה המחודשת כבר הייתה עצמאית.

במאה ה-13 התפרנסו היהודים ממסחר ועסקי כספים. מהמאה ה-19 עסקו יהודי טיבינגן במסחר, כמו-כן היו ביניהם בעלי מקצועות חופשיים. עורך העיתון הליברלי "טיבינגר כרוניק" היה אלברט וייל. עורך הדין היהודי ד"ר סימון היים היה מראשי המפלגה הסוציאל דמוקרטית, חבר ועדת הביקורת של המועצה העירונית, ובין השנים 1925-1919 כיהן כחבר מועצת העיר ומשנת 1930 חבר המועצה העליונה. ד"ר היים הרבה לעזור לנצרכים בקהילה.

בתקופת רפובליקת ויימר ובשנים שקדמו לה שררו יחסים תקינים בין היהודים לתושבים הנוצרים. היהודים היו מעורים בחיי הציבור והפוליטיקה בעיר, אבל לא בחיי החברה. רבים מהם המירו את דתם או התחתנו בנישואי תערובת.

אמנם במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התגייסו יהודים לצבא הגרמני ושניים מבני קהילת טיבינגן נפלו בשדה קרב; אבל כבר בשנות ה-20 הורגשה אנטישמיות באוניברסיטה של טיבינגן. הסטודנטים הנוצרים דרשו להרחיק סטודנטים ועוזרי הוראה יהודים ממשרתם. באפריל 1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, פוטרו כל המרצים היהודים והיהודים למחצה. כשהתגבר הלך הרוח האנטישמי היו מקרים של הכאת יהודים ברחובות וניפוץ חלונות ראווה בחנויות של יהודים. כמו-כן נסגרו בתי עסק של יהודים, ביניהם הבנק של וייל, שנסגר ב-1934, למרות היותו הבנק המועדף על ידי המועצה המקומית. בשערי בריכת השחיה המקומית הוצב שלט האוסר כניסת כלבים ויהודים.

בין תושביה הנוצרים של טיבינגן היו כאלה שהמשיכו, למרות הכל, לקיים יחסים טובים עם שכניהם היהודים ואף הגישו להם עזרה ממשית.

בעת עליית הנאצים לשלטון , במרס 1933, ישבו בטיבינגן 82 יהודים ועוד 43 יהודים למחצה (מומרים או בנים לנישואי תערובת). מספר היהודים למחצה היה גבוה במיוחד ולא היה כדוגמתו בכל וירטמברג.


תקופת השואה

ב"ליל הבדולח", אור ל-10 בנובמבר 1938 הסתערו אנשי ס"א על בית הכנסת, השחיתו את כל תשמישי הקדושה, את ספרי התורה הטביעו בנהר והעלו את הבנין באש. חמישה גברים יהודים שולחו לדכאו ושוחררו רק כאשר משפחתם הציגה אישור על הגירה מגרמניה עם שם הארץ המוכנה לקלוט אותם.

ב-1939 הוכרז רשמית על פרוק הקהילה. מבין 82 היהודים שישבו בטיבינגן באותה העת ותשעה שהצטרפו לקהילה בזמן השלטון הנאצי, הצליחו 43 נוצרים ממוצא יהודי להגר לארה"ב, 34 לארץ ישראל ו-15 לארצות אחרות. ב-1943-1942 גורשו 21 יהודים לריגה, לטרזיאנשטאט ולאושוויץ. מבין המגורשים שרד רק אחד.

שני יהודים בלבד חזרו לטיבינגן אחרי המלחמה.

בודפשט

בודפשט

 Budapest

בירת הונגריה.

העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST). ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

ראשית המאה ה-21

כ-80,000 עד 100,000 יהודים חיים בהונגריה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה. יותר מ-80% מיהודי הונגריה חיים בעיר הבירה בודפשט. ניתן למצוא קהילות יהודיות קטנות יותר באזורים הסמוכים של דברצן (Debrecen), מיסקולץ' (Miskolc), סגד (Szeged), ניירגיהאז (Nyiregyhaza).

מבין עשרת אלפים ניצולי השואה החיים בהונגריה, רובם המכריע מתגוררים בבודפשט. מאז 2013, מאות יהודים עזבו את הונגריה עקב העלייה באנטישמיות. רבים התיישבו בוינה (Vienna). הרובע היהודי המסורתי של בודפשט ממוקם ברובע VII. ברובע זה מספר אתרים היסטוריים יהודיים, חנויות ומסעדות כשרות.

בעקבות קריסת הקומוניזם ב-1989 נפתחו מחדש ארגונים יהודיים אחדים. הארגון הגדול ביותר המשרת את הקהילה היהודית בבודפשט הוא "מאזיהיש" ("Mazsihisz"), הפדרציה של הקהילות היהודיות בהונגריה. מגוון שירותים חברתיים ניתנים על ידי "ועדת ההפצה המשותפת" וכן על ידי "קרן לאודר".

שירותי בריאות ורפואה ניתנים על ידי בית החולים היהודי צדקה ועל ידי מוסד סיעודי ושני מרכזים לטיפול בקשישים. בין מוסדות הדת הרבים בעיר, נמצא מקווה היסטורי ומגוון מסעדות כשרות. בבודפשט יש גם למעלה מעשרה אִטליזים כשרים, מאפיות וגם מפעל מצות.

מדי שנה מתקיימים בבודפשט מספר אירועים יהודיים: חברתיים ותרבותיים. פסטיבל הקיץ היהודי מעלה מגוון מופעים, לרבות קונצרטים, מופעי מחול וסרטים.

הקהילה היהודית מעלה גם תכניות חברתיות וחינוכיות רבות לילדים ולצעירים.

הארגונים הפופולריים ביותר הם "בני ברית", "ויצו", "נוער ציוני" ("UJS"), "בני עקיבא" ומועדון האתלטיקה "מכבי". בכל קיץ, כ-1,500 חניכים מעשרים מדינות ויותר משתתפים במחנה סרוואס (Szarvas).

מאז נפילת הקומוניזם, חלה התעוררות של חיי הדת היהודיים בבודפשט. עד המאה ה-21 פעלו בעיר לא פחות מ-20 בתי כנסת, שייצגו מגוון תנועות כולל אורתודוקסים, חב"ד ליובאוויטש, ניאולוג (רפורמים וקונסרבטיבים) וליברלים.

ישנם גם בתי כנסת הממוקמים בערים המחוזיות מישקולץ (Miskolc) ודברצן (Debrecen). בשנת 2003 סלומו קובס (Slomo Koves) מונה לרב האורתודוקסי הראשון שהוסמך בהונגריה מאז השואה.

בבודפשט יש גני ילדים יהודיים רבים, בתי ספר יסודיים ותיכונים. שלושת בתי הספר התיכוניים היהודיים הם: לאודר ג'אבנה, ווסלני (Wesselenyi) ואנה פרנק.

לאודר ג'אבנה (Lauder Javne) ממוקמת בקמפוס של חמישה דונם ונפתחה בשנת 1990. היא אינה עדתית ונמצאת בחסות קרן רונלד ס' לאודר. אוניברסיטת בודפשט למדעי היהדות הוקמה בשנת 1877 כסמינר נאולוגי לרבנים. תכניות ללימודי יהדות מוצעות במספר אוניברסיטאות, כולל אוניברסיטת אוטווֹס לורנד (Eotvos Lorand), בית הספר הגדול ביותר להשכלה גבוהה בהונגריה, האקדמיה ההונגרית למדעים והאוניברסיטה האירופית המרכזית אשר הוקמה על ידי ג'ורג' סורוס, יליד הונגריה. תכניות חינוך יהודיות מוצע גם ב"בית פרץ" – מרכז החינוך היהודי, בבית הספר של הקרן האמריקאית ובמרכז החינוך והנוער היהודי "הִלל".

עיר הבירה בודפשט עשירה בתרבות ובהיסטוריה, וקיימים בה מבנים אחדים, מונומנטים ומרכזי תרבות, כולל מספר נקודות עניין יהודיות. אחד המקומות הוא המרכז להנצחת השואה, המנציח את קורבנות השואה במלחמת העולם השנייה. המרכז ממוקם מחוץ לרובע היהודי המסורתי ושוכן ליד בית הכנסת פאווה (Pava) בו הוא נמצא מאז 2004. בשנת 2005 הוענק למוסד פרס ניבו (Nivo Prize) לאדריכלות, על שיקום אנדרטה היסטורית. המוזיאון היהודי של העיר הוא השני בגודלו באירופה כולה. המוזיאון פועל בחסות הברית של הקהילות היהודיות בהונגריה. בשנת 1942, שני עובדים החביאו חפצים יקרי ערך מהמוזיאון במרתף המוזיאון הלאומי של בודפשט. בתקופת הכיבוש הגרמני שימש המבנה כמעבר מילוט, שכן שערו היה מחוץ לגבולות הגטו. בנוסף, תיאודור הרצל נולד בבניין שעמד בעבר במקום הנוכחי של המוזיאון. אחד מאתרי התרבות היהודיים המשמעותיים ביותר בבודפשט הוא "עץ החיים", פסל הזיכרון לשואה, בפארק עמנואל ראול ולנברג. על שלושים אלף דפים חרוטים שמותיהם של יהודים שנהרגו או נעלמו במהלך השואה.

שני אתרים חשובים נוספים המנציחים את קורבנות השואה ומאורעות מלחמת העולם השנייה הם פסלו של ראול ולנברג והנעליים על גדות הדנובה. ראול ולנברג היה דיפלומט שוודי שהציל יהודים רבים בכך שעזר להם להימלט מהגירוש. הנעליים על גדות הדנובה הם אנדרטה המורכבת משישים זוגות של נעלי מתכת משובצות בבטון. האנדרטה הוקמה בשנת 2005, היא מנציחה את הקורבנות היהודים ההונגרים שנהרגו על ידי אנשי מיליציות צלב החץ, המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הפרו-גרמנית שפעלה בהונגריה בין השנים 1944 ו-1945.

בנוסף למרכזי תרבות ואנדרטאות ישנן מספר נקודות ציון יהודיות. בלב בודפשט ממוקם מלון המלך – אחד המלונות הפרטיים היהודיים הראשונים בבודפשט ברמת שלושה כוכבים. בעוד שהמלון שופץ וחודש, הבניין עצמו הוא בן יותר ממאה שנים.

בצפון בודפשט נמצאת הקפלה היהודית מימי הביניים, בית תפילה ספרדי קטן אשר נבנה מחדש מהריסותיו במאה ה-18.

במהלך המצור על בודפשט ב-1686, נהרסו כליל רבים מהמבנים היהודיים של העיר. תפקידה המקורי של הקפלה לא נחשף עד החפירות בשנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחשפו אבן הראשה של בית הכנסת והמצבות החקוקות בעברית. אתר דתי היסטורי נוסף הוא בית הכנסת ברחוב דוהאני (Dohany), שנחנך בשנת 1659, בית הכנסת מעוצב בסגנון מורי והוא בית הכנסת השני בגודלו בעולם.

בית הקברות ברחוב קוזמה (Kozma) עדיין משרת את הקהילה היהודית של בודפשט. בית הקברות הזה הוא הגדול ביותר בבודפשט ובין הגדולים באירופה. המונומנטים והמאוזוליאום הייחודיים שלו משכו מבקרים רבים מאז פתיחתו ב-1891.

ישנן שלוש הוצאות לאור מרכזיות המשרתות את הקהילה היהודית של בודפשט ושל הונגריה. השבועון Uj Elet (חיים חדשים) הוא כתב העת הרשמי של "מאזיהיש" ("Mazsihisz"); ה-""Szombat ("שבת") מספק חדשות ומידע על החיים היהודיים בהונגריה וכן בנושאים בינלאומיים, וה-"Mult es Jovo" ("עבר ועתיד"), הוא כתב עת תרבותי ואינטלקטואלי.


המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.

בודפשט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.

בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.

תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.

לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

 

אוראדיה

אוראדיה Oradea

(בעבר אוראדיה מארה, בפי היהודים ובגרמנית גרוסווארדיין, בהונגרית נאגיוואראד)

עיר בטרנסילבניה הצפונית, רומניה.


עד 1918 ובשנים 1944-1940 הייתה אוראדיה בשליטת הונגריה. בשנת 1736 נרשמו במקום עשר משפחות יהודיות, מיוצאי מוראביה, מבוהמיה ומפולין. העיר גדלה במהירות מסוף המאה ה- 18 וב- 1787 הושג רשיון להקמת בית-כנסת ראשון.

לקראת סוף המאה ה- 19 מנתה האוכלוסייה היהודית באוראדיה יותר מ- 10,110 (% 26 מכלל התושבים) ויותר מכפליים מזה ב- 1930.

באימוץ הלשון ההונגרית ותרבותה הקדימו יהודי המקום את שאר הקהילות בהונגריה והיו מהם שהשתתפו בפועל בהתקוממות ההונגרית ב- 1848.

המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה עמדה בסימן המאבק בין החרדים והיסודות הרפורמיים ושתי העדות קיימו מוסדות משלהן, ביניהם בתי-ספר יסודיים ותיכונים.

בין רבני הקהילה היו, מבין האותודוקסים: ר' אהרן יצחק לאנדסברג, ר' משה צבי פוקס ובנו ר' בנימין. ומבין הרפורמים היו: ר' אלכסנדר קוהוט, ר' ליפוט קצ'קמטי ור' אישטוואן ואידה.

בתחום התרבות והכלכלה היו יהודי אוראדיה הפעילים ביותר בקהילות הונגריה ורומניה - בעיתונות ההונגרית, בדפוס העברי, בפעילות הציונית (החשוב בעיתונים המקומיים היה "ניפונג" ("עמנו") הדתי הציוני, 1940-1929).

בין יהודי המקום היו שנבחרו מטעם המפלגה הקומוניסטית למועצת העירייה.

ב- 1927 ארגנה קבוצת סטודנטים מהומות בעיר, כמה יהודים נרצחו ובתי-הכנסת נשדדו.

הפעילות נמשכה כסידרה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1938) ועד לפירסומם של חוקים שהגבילו את היהודים.

במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים להונגריה בקיץ 1944, הקימו השלטונות גיטו באוראדיה, ובו רוכזו יהודי העיר והסביבה, 25,000 במספר. מתוך הגיטו שולחו היהודים למחנות-ההשמדה.

בשנת 1947, אחרי המלחמה, נתחדש היישוב היהודי באוראדיה, כשבאו לעיר 8,000 יהודים מניצולי השואה. רובם היגרו לארצות אחרות, מקצתם עלו לישראל.

בשנת 1971 חיו באוראדיה 2,000 יהודים ולהם שלושה בתי כנסת.

פאפה
פאפה PAPA

עיר במחוז וספרם (VESZPREM), צפון מערב הונגריה.


בתעודה משנת 1698 נזכר לראשונה יהודי בפאפה. מאז התיישבו יהודים במקום והיישוב היהודי הלך וגדל. תחילה הייתה פרנסתם של יהודי העיר על מסחר ומלאכה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 עסקו יותר ממאה משפחות בבורסקאות. היו ביניהם גם חוכרי קרקעות ובעלי מפעלים.

הקהילה נוסדה רשמית ב-1748, בחסות האצילים לבית אסטרהאזי. במקום פעלו מוסדות צדקה וסעד והיו שם בית-חולים ומעון לזקנים.

בית הכנסת נחנך ב-1846. הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי, אך ב-1875 (בעקבות פילוג קהילות הונגריה על רקע חילוקי-דעות בין חרדים למשכילים בקונגרס יהודי הונגריה מ- 1869,1868) פרשה קבוצה קטנה ויסדה קהילה נאולוגית.

ב-1845 הוקם בית-ספר, ונעשה מאוחר יותר לבית-ספר ממלכתי. כמו כן הייתה במקום ישיבה.

ב-1904 נוסדה בפאפה אגודת "חובבי ציון". בין שתי מלחמות העולם התפתחה פעילות ציונית בעיר, ובשנות ה-30 פעלו שם סניף של תנועת-הנוער הציונית "אביבה באריסיה", סניף מקומי של ההתאחדות הציונית ההונגרית (120 חברים), של "השומר הצעיר" ושל צעירי "המזרחי".

בתקופת "הטרור הלבן" (פוגרומים והתנכלויות ליהודים וראדיקאלים בשנים 1921-1919 בידי גורמים צבאיים ימניים לאחר נפילת הממשלה הקומוניסטית בהונגריה), הוצאו להורג שניים מיהודי המקום יחד עם קבוצת קומוניסטים.


ב-1930 היו בקהילה 2,567 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות פרסום "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) שנועדו להגביל את היהודים בחיי הכלכלה והתרבות, נושלו רוב יהודי פאפה מפרנסתם. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובעקבות גיוס כללי של היהודים ככוח עזר לצבא הונגריה (שהצטרפה בסוף 1940 ל"ציר המשולש") הוכרזה פאפה כמקום ריכוז לעובדי כפייה מן האיזור. יהודי פאפא נלקחו לעבודות כפייה בכמה מקומות, מבין אלה שנשלחו לחזית אוקראינה בקיץ 1941 הרוב לא שבו.

במארס 1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נעצרו אחדים מנכבדי הקהילה. הם הובלו למחנות ריכוז בשארוואר (SARVAR) ובנאגיקאניז'ה (NAGYKANIZSA), ומשם שולחו לאושוויץ.

במחצית השנייה של חודש מאי הוקם גיטו בשטח שמסביב לבית הכנסת לשם הובאו גם יהודים מן הסביבה, ומספר תושביו הגיע ל-2,800 נפש. בתחילת יוני גוייסו הצעירים לעבודות כפייה ביולי 1944 שולחו יושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ.

51 מיהודי פאפא היו ב"רכבת ברגן-בלזן" שיצאה מבודאפשט לשוויץ ביוני 1944 בעקבות ההסכם בין קאסטנר לאייכמן, שבמסגרתו נבחרו לחיים כ-1,600 יהודי הונגריה.


לאחר המלחמה חזרו לפאפה 500 יהודים. הקהילה התארגנה מחדש. לאחר המרד האנטי- סובייטי ב-1956 החלה עזיבה הדרגתית, וב-1972 נותרו בפאפה רק 50 יהודים.

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1989 נותרו בעיר יהודים בודדים ולא התקיימה כל פעילות קהילתית. בבית העלמין החדש הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה והמקום מטופל על ידי העירייה.

שוראני
שוראני SURANY, או ולקה שוראני VELKE SURANY

(בהונגרית NAGYSURANY, בגרמנית SCHURIAN)

עיירה בדרום-מערב סלובקיה.


שוראני שוכנת על הנהר ניטרה, 26 ק"מ מדרום-מזרח לעיר ניטרה, באזור חקלאי על צומת רכבות. עד 1918 השתייך האזור לממלכה ההונגרית ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

היישוב היהודי בשוראני הוא מן העתיקים בסלובקיה. מועד יסוד הקהילה אינו ידוע, אך כבר בתחילת המאה ה-16 ישבו שם יהודים. הטורקים ששלטו במקום בין השנים 1666-1526, אסרו על היהודים להתגורר בשוראני, והם יכלו לחיות בעיר ליפובה (LIPOVA) הסמוכה. בשנת 1686, כשהתאפשר ליהודים לשבת בשוראני הם התארגנו שם בקהילה, ואליה הצטרפו גם קהילות טברדושובצה, (TVRDOSOVCE), קומייאטיצה, (KOMJATICE), פאלאריקובו (PALARIKOVO).

במאה ה-17 הייתה קהילת שוראני גדולה למדי והתפרסמה ברבניה ובישיבה המקומית שבה לימדו, שהייתה מהגדולות בסלובקיה, ותלמידיה באו מהונגריה, מאוסטריה, מרומניה, מגרמניה, מיוגוסלביה ואפילו מאנגליה ומשווייץ. בעיירה היו גם בית מדרש, "תלמוד תורה" ובית ספר יהודי עממי. ב-1930 נתמנה שמואל קוש (KOSCH) למנהל בית הספר ובגלל רמת הלימודים הגבוהה למדו בו גם ילדים פרוטסטאנטים. אחרי חמש שנות לימוד המשיכו הבנים את לימודיהם ב"תלמוד תורה", וחוייבו גם בלימודי המשך בהשכלה כללית. בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם דיברו הילדים היהודים בשוראני סלובקית, גרמנית וגם הונגרית.

בין מוסדות הקהילה היו "חברה קדישא" ואגודת נשים.

באמצע המאה ה-19, בעקבות ביטול ההגבלות על התיישבות יהודי הונגריה, עקרו רבים מיהודי שוראני לעיר הסמוכה נובה-זאמקי (NOVE ZAMKY).

בסוף המאה ה-19 הייתה הקהילה מזוהה עם הזרם האורתודוקסי. אחר כך נסתפחה הקהילה לקהילת נובה זאמקי שהייתה גדולה ועשירה יותר.

הרב הראשון של שוראני היה הרב משה יונה, ונפטר ב-1784; ואחרון הרבנים היה מאיר יהודה פריי (FREY), שהיה גם ראש הישיבה. מפרש התנ"ך הרב פרופ' מוריץ נידרמן (NIEDERMAN), בעל "יחס הוולגטה לאגדה ולתרגום", היה יליד שוראני.

ב"רחוב היהודי" היו כמה בתי כנסת, החדש הוקם ב-1918. סמוך לו שכנו הישיבה, "תלמוד תורה", מסעדה של תלמידי הישיבה, בית הספר היסודי, המשחטה ודירות הרב, החזן, המורים והשוחט. לבניין המקווה בן קומותיים, שנבנה ב-1930, תרמה גם המועצה המקומית.

ב-1921 היו רשומים בקהילה כ-600 יהודים ובראש הקהילה עמד דוד אהרנפלד (EHRENFELD).

רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר וממלאכה. מייסדיו של בית החרושת לסוכר בעיירה ובעליו היו כנראה יהודים שבאו מפולין, ומנהליו הועסקו על-ידי הבארון הירש.

ב-1867 הייתה אמנציפציה ליהודי ממלכת הונגריה, ואילו הרפובליקה הצ'כוסלובקית שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. בשוראני הייתה פעילה "אגודת ישראל", והחלה פעילות ציונית באותה התקופה. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי שוראני 22 שקלים, וב-1937 לפני הבחירות לקונגרס הציוני ה-כ' 43 - שקלים. בשנות הארבעים המוקדמות התארגה קבוצת צעירים ציונים ב"מכבי הצעיר", למרות מאמצי הרב להשפיע על ההורים להרחיק את ילדיהם מהציונות.

ב-1930 ישבו בשוראני 772 יהודים.


תקופת השואה

הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא להתפרקות הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בעקבות בוררות וינה מ-2 בנובמבר אותה השנה, סופח להונגריה חלק מדרום סלובקיה, לרבות שוראני. המשטר הפרו-גרמני בהונגריה הגביל את היהודים בלימודים ובעסקים ורבים איבדו את פרנסתם. יהודים ללא תעודות אזרח הונגריות גורשו.

ב-1940 חיו בשוראני כ-1,000 יהודים.

ב-19 במארס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. במאי 1944 גוייסו גברים יהודים בני 45-20 לצבא ההונגרי לעבודות כפייה. שאר יהודי שוראני והאזור רוכזו בגיטו בעיר קומארום (KOMAROM) וככל הנראה ביוני אותה השנה גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ שפולין.


ב-1945 חזרו לעיירה רק יהודים מעטים מקהילת שוראני. בניין בית הכנסת שימש למחסן עצים. מצבות בית העלמין שניזוקו הוקמו מחדש. במרוצת השנים עזבו רוב היהודים את העיירה ובשנות השבעים למאה ה-20 נותרו שם שתי משפחות יהודיות בלבד.

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.