קהילת יהודי פריס
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
ישראל לוי
(אישיות)Israel Levi (1856-1939), scholar and chief rabbi of France, born in Paris. In 1882 he was appointed assistant rabbi and began to teach Jewish history at the Ecole Rabbinique in 1892 and Talmud at the Ecole Pratique des Hautes Etudes in 1896. In 1880 he became secretary of the new Societe des Etudes Juives. In 1886 he was made editor of the "Revue des Etudes Juives". From 1919 to 1938 he was chief rabbi of the French Consistoire.
Levi was an intellectual who comtributed to many aspects of modern Jewish scholarship and in particular that which concerned the Jews of France. He was a regular contributor to learned journals, especially the "Revue des Etudes Juives", for which he revued almost every new book of Jewish scholarship.
אנרי לואי ברגסון
(אישיות)Henri Louis Bergson (1859-1941), philosopher. After schooling in his native Paris, he taught high school in Clermont-Ferrand and Angers, France. In 1889 he returned to Paris and in 1900 was appointed professor at the College de France where the elite flocked to hear his lectures. Greatly admired for his literary style he was elected a member of the Academie Francaise in 1914 and received the Nobel prize in Literature in 1928. His philosophy was highly influential and his Matter and Memory led to the coining of the term 'Bergsonism'. His doctrine of creative evolution received literary echoes as in the works of Bernard Shaw. His essay on laughter aroused great interest. Bergson was remote from Judaism and was attracted to Catholicism but was deterred from conversion by the prevalence of anti-Semitism. When the Germans occupied France, he refused to be exempted from the anti-Jewish laws and his death was hastened by a chill contracted when he insisted on going out and standing in line to be registered as a Jew.
לאון בלום
(אישיות)לאון בלום (1872-1950), מדינאי צרפתי, נולד בפריס, צרפת, למד משפטים בפריס וזכה למוניטין כמשורר וסופר. משנת 1896 עד 1919 שירת בממשלה כיועץ משפטי במועצת המדינה. בלום נמשך למפלגה הסוציאליסטית, ועד מהרה הפך לאחד ממנהיגיה. בשנת 1921 ייסד עיתון סוציאליסטי- לה פופולייר.
בשנת 1934 לנוכח האיום פשיסטי, הוא ארגן חזית עממית של השמאל וביוני 1936 הפך לראש הממשלה היהודי הראשון של צרפת. ממשלתו הציגה את רפורמות נועזות שכללו שבוע עבודה בן 40 שעות, חופשות בתשלום, והלאמת תעשיות המלחמה והבנק של צרפת. ביוני 1937 הובס בלום, אבל נבחר שוב לראש הממשלה לתשעה חודשים ב-1938.
ב- 1938 הוא הקים את הוועדה הסוציאליסטית הפרו הציונית לפלסטינה.
כאשר כבשו הגרמנים את צרפת בשנת 1940, הם עצרו את בלום והאשימו אותו בתמיכה במלחמה. בלום הועמד לדין בשנת 1942 וניהל קרב הגנה מבריק שאילץ את הגרמנים להשעות את המשפט. בלום נשלח למחנה ריכוז, ממנו הוא שוחרר על ידי הצבא האמריקאי ב1945.
הוא חידש את הקריירה הפוליטית שלו והתמנה לראש ממשלת צרפת בשנת 1946 לתקופה של חודש.
עזריה ריין
(אישיות)Azaria Rein (b. 1950), Professor of pediatric cardiology at the Hadassa Hospital in Jerusalem, Israel, born and educated in Paris, France. He immigrated to Israel at the at the age of 18 in order to do his military service in the Israel Defence Forces. Upon his release he studied medicine at the Medical School Hebrew University of Jerusalem and specialized in cardiology. Currently he is head of pediatric cardiology department. He is in addition engaged in computer assisted cardiological reseach in a partnership agreement between Hadassa Hospital and Boston Children's Hospital in USA. Rein is founder and administrator of "A Heart for Peace" organization, a partnership between French sponsors and Israeli doctors, which arranges and funds the treatment of seriously ill Palestinian patients in Israeli hospitals.
אנדרה גוסטב סיטרואן
(אישיות)אנדרה גוסטב סיטרואן (1878-1935), מהנדס ותעשיין, נולד בפריס, צרפת, שם גם למד באקול פוליטכניק. בשנת 1908 הייתה לו הצלחה מרהיבה בהחייאת חברת הרכב הכושלת "מורס" (Mors ). כתוצאה מכך, ממשלת צרפת הטילה עליו חלק גדול מייצור התחמושת במלחמת העולם הראשונה. הוא הקים מפעל נשק גדול שלאחר המלחמה הפך לפס ייצור של כלי רכב.
ההצלחה העיקרית שלו להיות ייצור של רכב קטן במחיר סביר שכונה בשם - סיטרואן הקטן. הוא היה אחראי על מערכת הרמזור הראשונה בפריס, והעניק לעירייה של פריס מערכת זרקורים לתאורת ליילה ב"שער הנצחון" וב"פלאס דה לה קונקורד". בעת השפל הכלכלי הוא נפגע קשות, אך עדיין בעת מותו אחת מכל שלוש מכוניות שיוצרו בצרפת הייתה תוצרת "סיטרואן".
אלכסיס רולן-מנואל
(אישיות)אלכסיס רולן-מנואל (1891-1966) מלחין וסופר.
נולד בפריס, צרפת, ושמו רולנד אלכסיס מנואל לוי. למד אצל אלברט רוסל ומוריס ראוול. ב-1947 מונה פרופסור בקונסרבטוריון של פריס. באותה שנה נבחר לסגן נשיא האגודה הבינלאומית למוסיקה בת-זמננו וב-1949 מונה לנשיא המועצה למוסיקה בינלאומית של אונסק"ו. כתב שלושה ספרים על מוריס ראוול וספר בשלושה כרכים ושמו "עונג המוסיקה" (Plaisir de la musique). נפטר בפריס, צרפת.
ז'ורז' וורמסר
(אישיות)Georges Wormser (1888-1978), politician, banker and writer.
Born in Paris, France, to an Alsatian Jewish family. He attended the Ecole normale superieure (ENS ) in Paris. During WW1 he served as an officer in the French army and was injured twice.
Wormser became a member of the staff of the French Prime Minister Gorges Clemenceau and secretary of the French delegation during the negotiations of the Treaty of Versailles. From 1934 to 1936 he served as French Minister of the Postes.
In 1936, he founded the Discount Bank which later became the Wormser Frères Banque.
In 1961, he published his most famous work "The Republic of Clemenceau", for which he received the congratulations of General de Gaulle.
Very active in Jewish communal affairs, Wormser was president of the Jewish Consistoire of Paris from 1949 to 1953 of which he stressed the importance by stating, "Every Jew has, had, or will have relations with the Consistory". He was also a member of the Central Committee of the Alliance Israelite Universelle, expressing his opposition to the plan for partitioning Palestine. Later, in 1952, during the creation of the memorial to the Unknown Jewish Martyr, he opposed the project because, he said, "it is equivalent to racial segregation. It would be a serious mistake vis-à-vis the many deportees of other religions and backgrounds."
הנרי שטיין
(אישיות)Henri Stein (1843-1919), cartoonist, born in Paris, France. Stein studied to be a draftsman before emigrating to Argentina in 1865 with the intention of engaging in beekeeping. When this idea did not work out, he became a cabinetmaker and later began to give private lessons in drawing when he disבovered he had the talent to draw political cartoons.
He was employed as a cartoonist for a local magazine, El Mosquito. He remained with the magazine for twenty five years until it closed down in 1893. In 1875 he became its owner and editor in chief. In 1880 he sold the magazine but stayed on as editor in chief. From 1893 to 1919, after the magazine had closed, he managed an art library in Buenos Aires.
לודוביק הלוי
(אישיות)לודוביק הלוי (1833-1908) מלחין.
נולד בפריס, בנו של פרופסור ליאון הלוי. כתב קומדיות, תמלילים, ספרים וסיפורים קצרים, בתקופת האימפריה הצרפתית השנייה. בשיתוף אנרי מאיאק (Meilhac) כתב את התמליל לאופרה "כרמן" של ביזה (1875). כמו כן, חיבר את התמלילים לאופרטות של אופנבאך, הלנה היפה (1865), חיי פריס (1866), הדוכסית הגדולה של גרולשטיין (1867) ולה פריקול (La Perichole, 1868). המחזה פרי עטו, La Reveillon (1872), שימש בסיס ליוהן שטראוס באופרטה שלו "העטלף" .שטראוס והלוי נחלו הצלחה גדולה בזכות הקומדיה שלהם, פו-פו (1870). ביחד עם כרמייה (Cremieux) כתב הלוי את התמליל לאופרה של אופנבאך אורפאוס בשאול (1858). הוא נפטר בפריס.