סולומון (שלמה זלמן) ברויאר
Solomon (Shlomo Zalman) Breuer (1850-1926), rabbi, born in Pilisvörösvár, Hungary (then part of the Austrian Empire) into a family of German-speaking businessmen. Breuer at first studied under his maternal grandfather Rabbi Simon Wiener and then enrolled at the yeshiva of Pressburg (now Bratislava, in Slovakia), which was at the time headed by the Ktav Sofer, Rabbi Samuel Benjamin Sofer. He entered the University of Mainz, Germany, where he gained a doctorate and met some of the leaders of German orthodox Judaism.
In 1876 he was appointed rabbi of Papa in Hungary. However, in 1888 his father in law, Samson (Simshon) Raphael Hirsch died and in 1890 Breuer was chosen to succeed him as the rabbi of the Frankfurt on the Main Austrittsgemeinde (Independent) synagogue. He was involved in the activities of the representative organization of German orthodox communities and helped to establish the union of German orthodox rabbis (from which any rabbi who collaborated in communal work with Reform rabbis was excluded). An opponent of political Zionism and the concept that a Jewish state could in some way replace the need for Jewish religious practice, he was one of the founders of the Agudat Israel movement. He was president of the Freie Vereinigung [“Free Union”] for the advancement of Orthodox Judaism. In 1893 Breuer established in Frankfurt the Torah Lehranstalt Yeshiva which was modeled on the yeshivot which he had attended in Hungary. He directed the yeshiva for 36 years.
Three of his sons continued his work with Agudat Israel in Germany and then, after the WW I, in New York, USA.
ברויאר
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).
בראואר / ברויאר היא מילה גרמנית שפירושה "מבשל שיכר, בעיקר של בירה. השם ברויר הוא גרסה של השם בראור. כשם משפחה שנגזר משמו של עיסוק, ברואר קשור בייצור וסחר בבירה ושייך לקבוצה של שמות משפחה הכוללים את בריאר, ברגר, ברואר ובראומן. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ברויאר כוללים את הרופא והניורופיזיולוג האוסטרי יוסף ברויאר (1925-1842), מבין החלוצים של הפסיכואנליזה; הרב סולומון ברויאר (1926-1850) אשר נולד בסלובקיה וחי בגרמניה; וההסיטוריון הישראלי מרדכי מרקוס ברויאר אשר נולד בגרמניה במאה ה-20.
הרב ד"ר שלמה ברויר (1926-1850), רב העיר פרנקפורט ע"נ מיין, נמנה על מייסדי תנועת "אגודת ישראל", גרמניה, שנות ה-1900
(תמונות)נמנה על מייסדי תנועת "אגודת ישראל", גרמניה, שנות ה-1900
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף ד"ר פאול ארנסברג)
שמשון רפאל הירש
(אישיות) שמשון רפאל הירש (1808- 1888), רב והוגה דעות, נולד בהמבורג. גרמניה. נתמנה לרב הראשי של אולדנבורג ב- 1830, ושם כתב את ספריו הקלסיים "אגרות צפון" ו"חורב", שבהם פרש לראשונה את משנתו התאולוגית. ב- 1841 נתמנה לרב של אאוריך ואוסנברוק, ומ- 1846 עד 1851 כיהן כרב הרשי של מורביה וחי בניקולסבורג.
הירש היה אורתודוכס, אך חידושיו גרמו לקרע בינו לבין הקהילה האורתודוכסית, ולכן עבר לפרנקפורט ע"נ מיין. שם גיבש סביבו קהילה אורתודוכסית אוטונומית, נפרדת מהקהילה הרפורמית שהיוותה רוב בקרב יהדות פרנקפורט, ועדתו נהייתה למודל לקהילות אחרות ברחבי גרמניה. ב- 1876 הצליח להשיג הכרה בחקיקה לקהילות האורתודוכסיות הללו. הירש היה מיסד הניאו-אורתודוכסיה, שחרטה על דגלה את השילוב בין תורה ללימודי חול, תנועה שהקדימה את האורתודוכסיה המודרנית.
הירש קידם מודרניזציה בתוך תחומי האורתודוכסיה. הוא הקים רשת בתי ספר ברוח זו ותרגם ספרי מפתח במסורת היהודית לגרמנית בצירוף פרשנות משלו, וליצירותיו נודעה השפעה רבה.
פרנקפורט אם מיין
(מקום)פראנקפורט על הנהר מיין
(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)
עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.
הקהילה היהודית
פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.
במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.
במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.
פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.
בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.
בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.
מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.
כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.
יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.
בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.
ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).
אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.
בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.
עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).
יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).
משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.
בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.
ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.
תקופת השואה
באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.
ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.
איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.
מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.
ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.
ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.
ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.
ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.
הקהילה היהודית בשנות ה - 2000
לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ - 7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .
הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש .
יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .
פאפה
(מקום)עיר במחוז וספרם (VESZPREM), צפון מערב הונגריה.
בתעודה משנת 1698 נזכר לראשונה יהודי בפאפה. מאז התיישבו יהודים במקום והיישוב היהודי הלך וגדל. תחילה הייתה פרנסתם של יהודי העיר על מסחר ומלאכה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 עסקו יותר ממאה משפחות בבורסקאות. היו ביניהם גם חוכרי קרקעות ובעלי מפעלים.
הקהילה נוסדה רשמית ב-1748, בחסות האצילים לבית אסטרהאזי. במקום פעלו מוסדות צדקה וסעד והיו שם בית-חולים ומעון לזקנים.
בית הכנסת נחנך ב-1846. הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי, אך ב-1875 (בעקבות פילוג קהילות הונגריה על רקע חילוקי-דעות בין חרדים למשכילים בקונגרס יהודי הונגריה מ- 1869,1868) פרשה קבוצה קטנה ויסדה קהילה נאולוגית.
ב-1845 הוקם בית-ספר, ונעשה מאוחר יותר לבית-ספר ממלכתי. כמו כן הייתה במקום ישיבה.
ב-1904 נוסדה בפאפה אגודת "חובבי ציון". בין שתי מלחמות העולם התפתחה פעילות ציונית בעיר, ובשנות ה-30 פעלו שם סניף של תנועת-הנוער הציונית "אביבה באריסיה", סניף מקומי של ההתאחדות הציונית ההונגרית (120 חברים), של "השומר הצעיר" ושל צעירי "המזרחי".
בתקופת "הטרור הלבן" (פוגרומים והתנכלויות ליהודים וראדיקאלים בשנים 1921-1919 בידי גורמים צבאיים ימניים לאחר נפילת הממשלה הקומוניסטית בהונגריה), הוצאו להורג שניים מיהודי המקום יחד עם קבוצת קומוניסטים.
ב-1930 היו בקהילה 2,567 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות פרסום "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) שנועדו להגביל את היהודים בחיי הכלכלה והתרבות, נושלו רוב יהודי פאפה מפרנסתם. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובעקבות גיוס כללי של היהודים ככוח עזר לצבא הונגריה (שהצטרפה בסוף 1940 ל"ציר המשולש") הוכרזה פאפה כמקום ריכוז לעובדי כפייה מן האיזור. יהודי פאפא נלקחו לעבודות כפייה בכמה מקומות, מבין אלה שנשלחו לחזית אוקראינה בקיץ 1941 הרוב לא שבו.
במארס 1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, נעצרו אחדים מנכבדי הקהילה. הם הובלו למחנות ריכוז בשארוואר (SARVAR) ובנאגיקאניז'ה (NAGYKANIZSA), ומשם שולחו לאושוויץ.
במחצית השנייה של חודש מאי הוקם גיטו בשטח שמסביב לבית הכנסת לשם הובאו גם יהודים מן הסביבה, ומספר תושביו הגיע ל-2,800 נפש. בתחילת יוני גוייסו הצעירים לעבודות כפייה ביולי 1944 שולחו יושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ.
51 מיהודי פאפא היו ב"רכבת ברגן-בלזן" שיצאה מבודאפשט לשוויץ ביוני 1944 בעקבות ההסכם בין קאסטנר לאייכמן, שבמסגרתו נבחרו לחיים כ-1,600 יהודי הונגריה.
לאחר המלחמה חזרו לפאפה 500 יהודים. הקהילה התארגנה מחדש. לאחר המרד האנטי- סובייטי ב-1956 החלה עזיבה הדרגתית, וב-1972 נותרו בפאפה רק 50 יהודים.
לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1989 נותרו בעיר יהודים בודדים ולא התקיימה כל פעילות קהילתית. בבית העלמין החדש הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה והמקום מטופל על ידי העירייה.
ברטיסלבה
(מקום)(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.
ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.
מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.
יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.
בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).
ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.
קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.
בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.
ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.
הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.
בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.
בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.
בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.
ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.
בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.
באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.
בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.
במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.
היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.
מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.
בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.
ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.
בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.
ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.
קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.
יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.
האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.
ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).
"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.
רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.
לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.
ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.
בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.
"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".
באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.
בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".
בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.
תקופת השואה
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.
בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.
ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.
היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.
ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.
כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).
היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.
בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.
בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.
בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.
במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.
ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.
ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.
בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.
ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.
תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.
החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.
אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.
ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.
על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.
מיינץ
(מקום)מיינץ
MAINZ
בעברית: מגנצא; ביידיש: מגנצא; בצרפתית: מיינס
עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה, על גדות נהר הריין. מיינץ היא בירת המדינה.
המאה ה-21
במיינץ קיימת קהילה יהודית, הצומחת בקצב מהיר. בית כנסת חדש נבנה על ידי האדריכל מנואל הרץ בשנת 2010 באתר של בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938).
יהודי מיינץ מונים כ-2,000 נפש. מעט מעל מחציתם רשומים כחברי הקהילה, והיתר אינם מסונפים.
היסטוריה
קהילת מיינץ היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בגרמניה. יש להניח כי יהודים הגיעו לעיר כסוחרים בעידן הרומי ואולי אף הקימו שם רובע מגורים. יש הסוברים כי משפחת קלונימוס המפורסמת עברה מהעיר לוקה (Lucca) שבאיטליה למיינץ לבקשת המלך קרל הגדול במאה התשיעית. אחרים מעלים את הסברה שיהודים הגיעו למיינץ בשנת 917. אין אישוש מהימן לטענות האלה.
כראייה שקהילה יהודית מאורגנת התקיימה ככל הנראה במיינץ במאה העשירית, מובאת הכרזה של מועצת כנסייה במיינץ בשנת 906, האומרת שההורג יהודי בזדון ייחשב כרוצח לכל דבר. ארכיבישוף פרידריך, הארכיבישוף הקתולי של מיינץ (937-954), איים על היהודים בגירוש או המרת דת בכפייה, ואף הגביל את פעילותם המסחרית.
בשנת 1012, לאחר שכומר התגייר, נצטוו יהודי מייינץ על ידי הקיסר היינריך השני להתנצר או לעזוב את העיר. המגורשים הורשו לחזור מאוחר יותר והמשיכו לקחת חלק פעיל במסחר בעיר, שהייתה מרכז סחר על נהר הריין. בשנת 1080 נמלטו יהודים רבים ממיינץ לאחר שהואשמו בהצתות, שבהן נפגע גם הרובע היהודי. הם התיישבו בעיר שפייר, והקימו את הקהילה היהודית שם.
מסעות הצלב
בתחילת מסע הצלב הראשון (1096) קיבל ראש הקהילה במיינץ, קלונימוס בן משולם, תמורת סכום כסף נכבד, כתב פקודה מאת הקיסר היינריך הרביעי, המבטיח את הגנת היהודים בעיר מפני הפורעים. כ-1,300 יהודים התכנסו באחוזת ארכיבישוף העיר למצוא מחסה מהתוקפים. הבטחת הקיסר לא קויימה, ולאחר מצור קצר בן יומיים, פתחו השומרים את שערי הארמון לפורעים. ב-28 במאי 1096, 3 ימים לפני חג השבועות (ג' בסיוון ד'תתנ"ו) חדרו הצלבנים למקום ותקפו את היהודים. היהודים, שהיו חמושים, נלחמו בפורעים הצלבנים בחירוף נפש, אך בסופו של דבר גברה ידם של הפורעים. למעלה מ-1,000 יהודים מצאו את מותם במתקפה הזאת. מיעוטם נרצחו בידי הפורעים, רובם העדיפו לשלוח יד בנפשם ולמות על קידוש השם, וכמה מהם לא עמדו בניסיון והסכימו להמיר את דתם לנצרות. תמורת כופר רב, קלונימוס בן משולם וקבוצה של כ-60 מעשירי הקהילה הוברחו מהעיר ומצאו מקלט ברודסהיים, אך גם הם נתפסו בידי הפורעים בהנהגתו של הרוזן אמיקו מפלונהיים ונרצחו. קלונימוס בן משולם שלח יד בנפשו. בית הכנסת (שנזכר לראשונה בשנת 1093) ורובו של הרובע היהודי הועלו באש.
מות הקדושים של יהודי מיינץ הונצח במאה ה-12 כדוגמה להקרבה עליונה, עקדה. הכרוניקה של ר' שלמה בן שמעון מתארת את מעשי ההקרבה וקידוש השם של פרעות תתנ"ו. הוא אף טוען שקהילת מיינץ היא הקהילה היהודית הקדומה והידועה ביותר על נהר הריין.
קמעא קמעא התאוששה הקהילה בשנים שלאחר הפרעות. הקיסר היינריך הרביעי התיר ליהודים שהתנצרו בכפייה לשוב ליהדות, וקבע שגם היהודים ייהנו גם מ"שלום המלך", שהוכרז לראשונה במיינץ, אשר הסדיר מערכת שיפוטית ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. במהלכו של מסע הצלב השני (1147) נרצחו גם כמה מיהודי מיינץ. במסע הצלב השלישי (1189-92), יהודי מיינץ לא נפגעו בזכות ההגנה הנחרצת של הקיסר פרידריך הראשון ברברוסה. ברברוסה אף הכריז על "השלום האימפריאלי הגדול", שהרחיב את "שלום המלך" המקורי של הקיסר היינריך הרביעי והחיל אותו על כל האימפריה.
רדיפות ופרעות
בשנת 1259 נצטוו יהודי מיינץ ללבוש טלאי מזהה על בגדיהם. בשנים 1281 ו-1283 היו יהודים רבים קורבנות של עלילות דם. באותה התקופה בית הכנסת הועלה באש. בשנת 1286, כמה מיהודי מיינץ, יחד עם יהודים מהקהילות השכנות של שפייר, וורמס ואופנהיים, נטלו חלק בניסיון הכושל לעלות לארץ ישראל בהנהגתו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג. רכושם של אלה שהצליחו בפועל הוחרם, ורבי מאיר נתפס ונכלא עד סוף ימיו.
במהלך פרעות "המוות השחור" (1349), כמעט כל הקהילה נספתה. כמה מהם מתו בלחימה נגד ההמון שהאשים אותם במגיפה, אך הרוב (כ-3,000 נפש) נספו בלהבות בית הכנסת והרובע היהודי, שהיהודים עצמם הציתו במעשה של קידוש השם. בשנת 1356 החלו היהודים להתגורר מחדש במיינץ. עם זאת, הקהילה לא שבה לימי הזוהר שלה בעבר.
מסי היהודים, שהושתו על הקהילה ב-1295 וחודש ב-1366, העיקו על היהודים יותר ויותר. ב-1385 הקהילה העלתה מס בשווי של 3,000 גולדן, כ"ביטוי של הכרת טובה" על הגנה מפני פורעים במקומות שונים.
שורה של רדיפות וגירושים התרחשו בשנים הבאות. ב-1438 נהרסו בית הכנסת ובית הקברות, ב-1462 היה גירוש, וב-1473 בית הכנסת הוסב לכנסייה, ומצבות קבורה נגזלו ושימשו לבנייה.
מצב כלכלי
עד המחצית השנייה של המאה ה-12 עסקו יהודי מיינץ בפעילות מסחרית תוססת, וכבר בשלב מוקדם של פעילותם המסחרית השתתפו בירידי קלן. החל מתקופה זו ואילך, החלפנות הייתה עיסוק חשוב בקרב יהודי מיינץ, כמו בכל יתר הקהילות הגרמניות. רשומות מהמאה ה-12, ובמיוחד מהמאה ה-13, מעידות שלעתים קרובות כנסיות ומנזרים היו חייבים כסף ליהודים.
מ-1286 ועד סוף המאה ה-14 עמד בראש הקהילה היהודית מנהיג שנקרא ה"יודנבישוף", שמונה על ידי הארכיבישוף, ואיתו לא פחות מארבעה פרנסים שהיוו יחד את ה"יודנראט", היא מועצת היהודים. ב -1390 סבלה יהדות מיינץ מהפסד כספי גדול, כאשר מלך בוהמיה, הקיסר ואצלאב הרביעי, שמט את כל חובותיו ליהודים.
תורה והלכה
במאה העשירית נוסדה ישיבה במיינץ על ידי משפחת קלונימוס. הישיבה זכתה למעמד רם ביהדות בזכות רבי גרשום בן יהודה, הידוע כרבנו גרשום מאור הגולה, ותלמידיו ובני דורו, יהודה הכהן, יעקב בן יקר, יצחק הלוי ויצחק בן יהודה.התקנות שקבע רבנו גרשום, חלו על שלוש קהילות הריין (מיינץ, וורמס ושפייר), אבל הוכרו גם ביתר קהילות גרמניה ואירופה, וניתן להן תוקף של הלכה פסוקה, עובדה אשר תרמה למוניטין התורני של קהילת מיינץ.
בשנת 1150 התאגדו הרבנים של שפייר, וורמס ומיינץ (ועד קהילות שו"ם) בייסוד בית דין ליהודי גרמניה. הכינוסים של רבני הוועד התקיימו במיינץ (בשנים 1150, 1223, 1245, 1307 ו-1381) ופסקי ההלכה שלהם והחלטותיהם, הידועים כ"תקנות שו"ם", הוכרו על ידי שאר הקהילות בגרמניה ואף מחוצה לה.
רבה של מיינץ, יעקב בן משה מולין (1356- 1427), הידוע כמהרי"ל, תיקן עבור קהילות הריין תקנות בעניינים רבים ושונים. גולת הכותרת של כתביו, "ספר המנהגים", (שנערך וסודר בידי תלמידו ר' אלעזר בן יעקב, המכונה זלמן משוטיגווערא, מהעיר סנט גור) מכיל תיאור מפורט של מנהגים הנוגעים לחיי היום יום בבית ובבית הכנסת והוא מהווה סמכות עליונה למקור מנהגי יהדות גרמניה. ספר זה הוא גם מקור למנהגי יהדות אשכנז, אשר ניתוספו לשולחן ערוך.
בין חכמי מיינץ בשיא ימי הביניים (המאות ה -11 עד ה -13) בלטו גם:
ר' נתן בן מכיר בן יהודה;(בסביבות 1100)
ר' אליעזר בן נתן (בסביבות 1150)
ר' משולם בן קלינומוס (בסביבות 1150)
ר' יהודה בן קלינומוס בן משה (בסביבות 1175)
ר' ברוך בן שמואל (בסביבות 1200)
ור' מאיר מרוטנבורג (1220-1293)
היו גם כמה מלומדים בני קהילת ממיינץ בעת החדשה, בעיקר מייקל קריזנאך, יצחק ברניס, יוסף דרנבורג ולודוויג במברגר. במברגר היה מנהיג מהפכת 1848, ואחד המנהיגים המרכזיים של הליברלים הגרמנים (1823-1899). בשנת 1933 היו שלמה לוי ומשה במברגר רבנים של הזרם המרכזי והקהילות האורתודוקסיות.
העת החדשה
בתחילת העת החדשה חיו רק יהודים בודדים במיינץ. המעטים הללו גורשו בשנת 1579, אך קהילה חדשה הוקמה מחדש בשנת 1583, מחוזקת על ידי הגירה מפרנקפורט, (1614), וורמס (1615) והנאו. בשנת 1630 מונה רב לקהילה באישור השלטונות, והוקם בית כנסת שנבנה בשנת 1639. בית כנסת נוסף נבנה בשנת 1673, הורחב ושופץ בשנת 1717, ושוב בשנת 1773. הוא הוסב מאוחר יותר למרכז קהילתי.
בתקופת הכיבוש הצרפתי (1644-1648) סבלו היהודים מהגבלות חמורות. בהשפעת ה"טולנראנזפטנט" ("צו הסובלנות"), שהוציא הקיסר יוסף השני ב-1781, שהרחיב את חופש הדת של נוצרים לא קתולים תושבי הממלכה ההבסבורגית, היטיב הארכיבישוף-אלקטור את מעמדם המשפטי של היהודים, ואפשר להם לפתוח בתי הספר יהודיים וגם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים.
לאחר כיבושה של מיינץ בידי הרפובליקה הצרפתית (1792) בוטל מס הגולגולת, ה"לייבזול", מס מיוחד שהיהודים נאלצו לשלם ברוב מדינות אירופה מימי הביניים ועד ראשית המאה התשע עשרה. ב-12 בספטמבר 1798 הוסרו שערי הגטו, ויהודים החלו לרכוש בתי מגורים בקרב האוכלוסייה המקומית. קהילת מיינץ שלחה צירים לכנס הסנהדרין של נפוליאון בפריז ב-1806. ב-1820 הם קיבלו אזרחות, ובשנת 1841 שוויון מלא כאזרחי הרפובליקה הצרפתית.
באמצע המאה ה-19 התפצלה הקהילה כאשר הרב יוסף אוב הציג רפורמות דת, כמו שימוש בעוגב, בבית כנסת שנבנה לאחרונה (1856). מרקוס להמן ייסד בית ספר תיכון שההוראה בו הייתה בשפות זרות בשנת 1859. עד שחוקק החוק הפרוסי משנת 1876, שהסדיר פרישת חברים מקהילות דתיות, נותרו האורתודוקסים בתוך הקהילה, ונפרדו ממנה רק מאוחר יותר.
יהודים אורתודוקסים, שהתנגדו לשיטות הרפורמיות ופרשו מהקהילה, ייסדו לעצמם בית כנסת ארעי בפינת הרחובות פלכמרקט ומרגרטנסטראסה. לאחר מכן נבנה במקום בית כנסת בשנת 1879, והוא הורחב לכ-300 מתפללים.יהודי מזרח אירופה ערכו את תפילותיהם תפילה ב-13 מרגרטנשטיין, שהוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19. הקהילה חנכה בשנת 1913 בית כנסת חדש בהינדנבורגשטראסה, עם 580 מושבים לגברים ו -482 נשים. בשנת 1929, הקהילה האורתודוכסית הקימה בית כנסת חדש.
במאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית של מיינץ, ובמאה ה-20 היא פחתה. במאה ה-20 ירד גם אחוז היהודים מכלל האוכלוסייה:
2,665 נפש (5.8%) בשנת 1861
2,998 נפש (5.8%) בשנת 1871
3,104 נפש (3.7%) בשנת 1900
2,738 נפש (2.5%) בשנת 1925
ו-2,730 נפש (1.8%) בשנת 1933
תקופת השואה
בפרעות ליל הבדולח (9 - 10 בנובמבר 1938), נבזז ונשרף בית הכנסת של הזרם המרכזי (כולל המוזיאון והספרייה). פנים בית הכנסת האורתודוכסי נהרס והוצת, אך השריפה כובתה. בית הכנסת של היהודים המזרח אירופאים נהרס ונבזז. יהודי אחד נרצח, שניים שמו קץ לחייהם ו-60 גברים יהודים גורשו למחנה הריכוז בוכנוואלד. ב-17 במאי 1939 נותרו רק 1,452 יהודים במיינץ.
בית הכנסת האורתודוכסי נהרס כליל ב-1939/40, ולאחר מכן נערכו התפילות במרכז הקהילתי (2 פורסטרשטראסה), עד הגירוש הסופי. זרם העוזבים אוזן חלקית על ידי זרם של פליטים שהגיעו לעיר מהאיזורים הכפריים. בחדשים מארס וספטמבר 1942 גורשו רוב יהודי מיינץ לפולין ולטרזינשטט, וב-10 בפברואר 1943 גורשו הנותרים. בין 1,300 ל-1,400 יהודים ממיינץ נספו בשואה.
לאחר המלחמה
הקהילה היהודית של מיינץ הוקמה מחדש על ידי ניצולים באוקטובר 1945, ובית כנסת נפתח ב-1947. ב-1952 הועבר בית הכנסת למבנה בפורסטרשטראסה, אשר הוחזר לקהילה. בית הכנסת שופץ והורחב בשנת 1966, ומשרד ממשלתי הוקם במקום שבו היה בית הכנסת ההרוס של הזרם המרכזי. בשנת 1988, כמה מעמודי התווך המקוריים של הבניין הוסבו לאנדרטה. הקהילה גדלה מ-80 נפש ב-1948 ל-122 נפש ב-1970.