שמשון רפאל הירש

HIRSCH, HIRSH, HERSCH, HIRSCHMAN, HERSCHMAN, HERSHON, HIRSCHKO, HERSHKE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

השם הגרמני הירש שפירושו "צבי" / "אייל" הוא כינוי גרמני / יידיש נפוץ של השם המקראי נפתלי, אשר מתואר בברכת יעקוב כ"אילה שלחה" (בראשית, מ"ט,כ"א). השם העברי צבי והתרגום שלו לשפות שונות הפכו לכינוי המסורתי של השם המקראי נפתלי.

כאשר היהודים אימצו שמות משפחה קבועים, רבים בחרו בפטרונימים שנגזרו מהשם הפופולרי ה ירש והגרסאות שלו. המינהג של מתן שמות פרטיים על פי שמות של בעלי חיים נובע מ"ברכת יעקוב" בתנ"ך (בראשית, מ"ט). סיבה נוספת הייתה כרוכה באמונה העממית שע"י מתן שם של חיה עוצמתו והאנרגיה של החיה תעבור אל הילד כמקור של כח ובריאות.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הירש והגרסאות שלו כוללים את הברון מוריס דה הירש (1896-1831), הבנקאי והנדבן הגרמני אשר ייסד את החברה להתיישבות יהודית והתומך היהודי הראשון בתוכנית להתיישבות יהודית המונית בארץ ישראל; את הפתולוג הגרמני אוגוסט הירש (1894-1817); את הרופאה הגרמנית רחל הירש (1953-1870); את דמוגרף, הפובליציסט ומנהיג מפלגת ה"בונד" פסח ליבמן הרש (1955-1882) אשר נולד בליטא; את החזן יליד אוקראינה מרדכי הרשמן (1940-1888); את הרופא האמריקאי שלום ז. הירשמן, בן המאה ה-20; ואת המשורר היידיש יליד פולין הרש דניאלביץ (1941-1881), אשר התפרסם בשם העט הרשלה. השם הרשמן מתועד עם הרב אברהם מ. הרשמן, אשר חי בארה"ב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

Solomon (Shlomo Zalman) Breuer (1850-1926), rabbi, born in Pilisvörösvár, Hungary (then part of the Austrian Empire) into a family of German-speaking businessmen. Breuer at first studied under his maternal grandfather Rabbi Simon Wiener and then enrolled at the yeshiva of Pressburg (now Bratislava, in Slovakia), which was at the time headed by the Ktav Sofer, Rabbi Samuel Benjamin Sofer. He entered the University of Mainz, Germany, where he gained a doctorate and met some of the leaders of German orthodox Judaism.

In 1876 he was appointed rabbi of Papa in Hungary. However, in 1888 his father in law, Samson (Simshon) Raphael Hirsch died and in 1890 Breuer was chosen to succeed him as the rabbi of the Frankfurt on the Main Austrittsgemeinde (Independent) synagogue. He was involved in the activities of the representative organization of German orthodox communities and helped to establish the union of German orthodox rabbis (from which any rabbi who collaborated in communal work with Reform rabbis was excluded). An opponent of political Zionism and the concept that a Jewish state could in some way replace the need for Jewish religious practice, he was one of the founders of the Agudat Israel movement. He was president of the Freie Vereinigung [“Free Union”] for the advancement of Orthodox Judaism. In 1893 Breuer established in Frankfurt the Torah Lehranstalt Yeshiva which was modeled on the yeshivot which he had attended in Hungary. He directed the yeshiva for 36 years.

Three of his sons continued his work with Agudat Israel in Germany and then, after the WW I, in New York, USA.

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית

פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

המבורג

עיר בגרמניה. (מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית).

הקהילה היהודית

היהודים הראשונים בהמבורג היו אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-16. בתחילה ביקשו להסתיר את דתם, אך משנתגלה שיש ביניהם המקיימים מצוות היהדות בחשאי, נמצאו תושבים שתבעו לגרשם. מועצת העיר, שהייתה מודעת לטובה הכלכלית הצומחת מהם, התנגדה לגירוש. היו בין היהודים בעלי-הון גדולים (חלקם היו שותפים בייסוד הבנק של המבורג ב-1619), בוני אוניות, סוחרים - במיוחד יבואני סוכר, קפה וטבק ממושבות ספרד ופורטוגל-אורגים, וצורפי-זהב. ממלכות פולין, שוודיה ופורטוגל מינו יהודים כשגריריהן בהמבורג. הספרדים הוסיפו לדבר בלשונות ארצות-מוצאם במשך שנים רבות. בשנים 1756-1618 יצאו לאור בהמבורג כ-15 ספרים בספרדית ופורטוגלית (ספרים עבריים, שהודפסו בעזרת יהודים בבתי-דפוס של נוצרים, התחילו להופיע בהמבורג עוד ב-1586).

ב-1611 כבר היו בהמבורג 3 בתי-כנסת, וב-1652 התאחדו שלושתם לקהילה אחת בשם "בית-ישראל". אוריאל ד'אקוסטה ישב בהמבורג בשנים 1617-1616 והרופא שמואל דה סילבה יצא נגדו בכתב-פלסתר; את החרם על ד'אקוסטה הטיל הרב בבית-כנסת מקומי. תנועת השבתאות הלהיבה את יהודי המקום עד כדי כך שוועד הקהילה קם והכריז שבנייני הציבור עומדים למכירה לקראת הגאולה הקרובה. רב הקהילה יעקב בן-אהרן ששפורטאס היה בין המעטים שלא נסחפו בהתלהבות הכללית. ב-1697 העלתה העיריה לפתע את שיעור המס השנתי ששילמו היהודים, ועשירי הקהילה, רובם יוצאי ספרד ופורטוגל, עקרו לאלטונה ולאמסטרדאם. עם חשובי הספרדים בהמבורג במאה ה-17 נמנו הרופא והסופר רודריגו דה קאסטרו, החכם יוסף שלמה דלמדיגו, הרופא והבלשן בנימין מוסטאפיה, המדקדק משה בן גדעון אבודיינטה, הסופר אברהם דה פונסקה והמשורר יוסף צרפתי.

משנת 1600 בקירוב התחילו האשכנזים להתיישב בוואנדזבק ובאלטונה, שהיו אז בשליטת דנמארק. ב-1627 הגיעו ראשוני האשכנזים להמבורג, ובעקבותיהם באו פליטי חרב מאוקראינה ומפולין (בעקבות גזירות ת"ח ות"ט). כעבור שנה (1649) גורשו האשכנזים מן העיר; רובם פנו לאלטונה וחלקם לוואנדזבק, ורק מעטים נשארו בהמבורג כשהם מסתתרים בבתים של יהודים ספרדים.

תוך שנים מעטות חזרו להמבורג רבים מן המגורשים, ובשנת 1656 מצאו בה מקלט גם פליטים מווילנה.

שלוש הקהילות האשכנזיות - אלטונה, המבורג ואנדזבק - התאחדו ב-1671 והיו לקהילת אה"ו. רב הקהילה המאוחדת ישב באלטונה. המפורסם ברבני הקהילה היה ר' יונתן אייבשיץ, שעלה על כס הרבנות ב-1750; יריבו הגדול, ר' יעקב עמדין, ישב באלטונה. הרב רפאל בן יקותיאל כהן שירת את הקהילה במשך 23 שנים והיה אחד המתנגדים החריפים ל"ביאור" של מנדלסון (1783).

הקהילה המאוחדת חדלה להתקיים ב-1811, על פי פקודת השלטונות הצרפתיים. יהודי המבורג נפגעו במהומות הפ! הפ! ב-1819. ב- 1850 הוענק להם שויון-זכויות, במידה רבה בזכות מאמציו של גבריאל ריסר, בן המקום. ב-1818 נחנך בעיר בית-כנסת רפורמי ושנה לאחר מכן פירסמה הרבנות בהמבורג גילוי דעת, בשם "אלה דברי הברית", בגנות ההיכל וסידור התפילה שהונהג בו. יצחק ברנאייס, שהנהיג את הקהילה בשנים 1849-1821, הטיף ל"אורתודוכסיה מודרנית", והמחלוקת עם אנשי הרפורמה התלקחה מחדש עם הופעת סידור קיצוני יותר ב-1844. הרב האורתודוכסי יעקב אטלינגר גם ייסד כתב עת נגד הרפורמה. עם חשובי היישוב היהודי בהמבורג נמנו אז גליקל מהאלמן, סולומון היינה (דודו של היינריך היינה), משה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל, שלום בן יעקב הכהן, יצחק הלוי בעל "דורות ראשונים", היסטוריון האמנות א. וארבורג, הפילוסוף ארנסט קאסירר, הפסיכולוג ויליאם שטרן, אלברט באלין, ואילי-ההון מאכס וארבוג וקארל מלכיור. ב-1884 התחיל להופעי באהמבורג דו-שבועון בשם "לאובהיטה" ("סוכה") וב-1900 השבועון "איזראעליטישס פאמילינבלאט".

בספרייה העירונית ובבית-הספרים האוניברסיטאי בהמבורג מצויים כתבי-יד עבריים רבים, שקוטלגו על-ידי מ. שטיינשניידר. קרוב ל- 400 ספרים עבריים נדפסו בהמבורג. במאות 19- 17 היתה קהילת המבורג רבתי הרביעית בגודלה בגרמניה. ב-1866 מנתה 12,550 נפש וב-1933 - 19,900 (%1.7 מכלל האוכלוסיה), מזה יותר מ-2,000 יהודים באלטונה. רבה האחרון של המבורג היה יוסף קרליבך שניספה ב-1942. יותר מ-5,000 יהודים יצאו מהמבורג בשנים 1937- 1933.


תקופת השואה

ב-28 באוקטובר 1938 גורשו מהעיר כ-1,000 יהודים בעלי נתינות פולנית. אחרי "ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938), שבו נשדדו רוב בתי-הכנסת בעיר, גברה היציאה. ב-1941 גורשו 3,148 לריגה, לודז' ומינסק; עוד 1,848 הובלו לאושוויץ ולתרייזנשטאדט ב-1942. ב-10 משלוחים לתרזיינשטאדט יצאו 370 יהודים נוספים. בסך הכל נספו בשואה כ-7,800 מיהודי המבורג (153 חולי-נפש נרצחו ו-308 אנשים התאבדו). ראשי הקהילה היו אז מאכס פלאוט וליאו ליפמן (שהתאבד ב-1943). כמה מאות יהודים, בעלי זכויות מיוחדות או בני זוגות מעורבים, נשארו בחיים. ליד העיר נבנה מחנה- ריכוז, שבו ישבו 106,000 יהודים; יותר ממחציתם נספו. ב-3 במאי 1945 שוחררה המבורג על-ידי האנגלים. 
 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה אחרי המלחמה בשנת 1945 . ב - 18 לספטמבר התארגנה הקהילה מחדש עם בית עלמין , מושב זקנים ולאחר מכן נוסף גם בית חולים יהודי .
במארס 1947 מנתה הקהילה כ-1,268 נפש. ב-1960 נחנך בית-כנסת גדול. היהודי הרברט וייכמן נבחר כראש העירייה ב-1965. באותה השנה נחנכו בית כנסת ומרכז קהילתי מודרני . 
בינואר 1970 התגוררו בהמבורג 1,532 יהודים, שני- שלישים מהם בני 40 ומעלה. בעיר בית- כנסת ובית-חולים יהודי (מ- 1960) ומכון לחקר תולדות ישראל (מ-1966) בחסות אריק ליתלא, יהודי שתרם רבות לשיפור היחסים בין יהודים ונוצרים.

בשנת 2011 לפי הערכת הארגונים היהודים, מנתה הקהילה כ - 8000 נפש , ביניהם גם כמה מאות יהודים שהגיעו לעיר מאירן ויצרו קהילה נפרדת . כן יש בעיר קהילה ובית כנסת רפורמים . הם מקיימים פעילויות חברתיות שונות ומקיימים קשרים עם ארגונים לא יהודים . רב העיר הוא שלמה ביסטריצקי שמפעיל גם מרכז חב"ד בעיר משנת 2004 . הוא כולל מקום תפילה, אוכל כשר , מקווה ובית ספר של יום ראשון . כן מקיים טיולים וצרכי דת שונים .בשנת 2014 הוא פתח בית מדרש לרבנים .

בעיר יש בית עלמין ייחודי של הקהילה הפורטוגזית שהייתה בעיר בעבר . המקום הוכרז כאתר לשימור וסמוך לו הוקם בית אדוארד הולנדר , שהיה רב וחוקר שורשי משפחה יהודיים .במקום קיים מרכז הרצאות וסמינרים, תערוכות , ספריה וארכיון וחדרי עבודה לחוקרים וכן מרכז שימור ושיקום .

בעיר יש מספר מקומות לרכישת אוכל ומוצרים כשרים . כן מתקיימים סיורים בעיר וסביבתה בנושא הקהילה היהודית ומורשתה . בית הספר היהודי הישן משנת 1945 שופץ ומופעל .

בעיר תיאטרון יהודי שנוסד על ידי אידה ארה . כן הוקמה אנדרטת זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח . במוזיאון ההגירה בעיר , מוצגת דרך קבע דרך קבע תערוכת היהדות בהמבורג על שם הרב יוסף קרליבך שכיהן כרב העיר לפני השואה .

בדרום העיר הוקמה בשנת 1979 אנדרטה גדולה לזיכרון השואה .

קיים בעיר מרכז לישראלים שגרים בה .

 

אולדנבורג (Oldenburg)

עיר, בעבר מדינה, בסכסוניה התחתונה, גרמניה

הקהילה היהודית של אולדנבורג היא בעיקרה רוסית, עקב ההגירה אליה אחרי נפילת ברית המועצות. מוסדות הקהילה כללו: בית כנסת, בית מדרש ע"ש ליאו טרפ הכולל בית ספר של יום ראשון עבור סטודנטים יהודיים.

למרות הוונדאליזם במהלך הפוגרום ב"ליל הבדולח" ולאחר מכן במהלך מלחמת העולם השנייה, הרבה מצבות בבית הקברות היהודי באולדנבורג לא הושחתו. הקבורה האחרונה נערכה בבית הקברות הזה בשנת 2000. לאחר מכן פתחו בית קברות נוסף ברובה בומרסטד, במרחק 3 מייל ממרכז העיר.

בשנת 2013 חיו 315 יהודים באולדנבורג, בערך כמספר היהודים שחיו בעיר לפני מלחמת העולם השנייה.

 

היסטוריה

באולדנבורג ישבו יהודים, כמעט ברציפות, מתחילת המאה ה-14. ב-1334 החליטה המועצה העירונית להפסיק להנפיק מכתבי הגנה ליהודים; בכל זאת היהודים המשיכו לגור באולדנבורג  בחסות הדוכס. למרות שהדוכס הגן עליהם הוא הגביל את עיסוקם להלוואת כספים בלבד.

בימי "המגיפה השחורה" (1348) חדלה הקהילה להתקיים, אך ככל הנראה שוקמה לאחר זמן קצר.

בשנים 1773-1667 נשלטה אולדנבורג על ידי דנמרק. בתקופה זו האצולה המקומית הסתייעה ביהודי-חצר ספרדיים מהאמבורג, לרבות יעקב מוספיה ובניו. משפחת גולדשמידט עסקה בסחר בבשר.

ב-1807 חיו 27 יהודים באולדנבורג (0.6% מכלל האוכלוסייה). במהלך המאה ה-19 יהודי אולדנבורג, יחד עם היהודים ברחבי אירופה, שוחררו וקיבלו זכויות אזרחיות וחוקיות. כתוצאה מכך, היהודים ראו שההזדמנויות הכלכליות שלהם התרחבו. יהודי אולדנבורג החלו לעסוק בטקסטיל, ברוקחות, במסחר, בנוסף למקצועות אחרים.

ב-1827 חויבו היהודים להיקרא בשמות גרמניים ולדבר גרמנית. ב-1829 מונה רבי נתן מרכוס אדלר כרב המחוז של אולדנבורג; ואחריו הרב ברנהרד וקסלר (נפטר ב-1874), שזכה לראות בחנוכת בית הכנסת החדש ב-1835.

מספר יהודים מאולדנבורג ומסביבתה נהרגו במהלך הקרבות במלחמת העולם הראשונה (1914-1918). בבית הכנסת באולדנבורג הוצבו לוחות זיכרון לנופלים. בעקבות המלחמה הוקמו מספר ארגונים כדי לעזור לחברי הקהילה היהודים, כולל ארגוני רווחה וגמילות חסדים. ארגונים אחרים שעזרו לתושבי אולדנבורג בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו אגודת הנשים הישראליות, וסניף של מועדון הספורט של מכבי הצעיר.

ב-1900 מנו יהודי הדוכסות 1,359 איש; ב-1925 מספרם פחת ל-1,015 (כש-250 יהודים מביניהם באולדנבורג). קהילות אחרות חיו בדלמנהורסט (Delmenhorst), ג'יבר (Jever), וארל (Varel), וכטה (Vechta) ווילדסהוזן (Wildeshausen) ובאזור בירקנפלד (Birkenfeld), בוסן (Bosen), הופסטאדן (Hoppstaedten), אידר-אוברשטיין (Idar-Oberstein) וסוטרן (Sotern).

 

השואה

כאשר הנאצים עלו לשלטון ב-1933 חיו 279 יהודים באולדנבורג. בעקבות עליית הנאצים לשלטון, רבים מיהודי אולדנבורג – וכן ברחבי גרמניה – החלו להגר. ב"ליל הבדולח", ב-10-9 בנובמבר, 1938, בית הכנסת נהרס יחד עם שתי חנויות של יהודים שעדיין נשארו פתוחות. רוב הגברים של הקהילה, כולל הרב ליאו טרפ, נשלחו למחנה הריכוז זאקסנהאוזן. ב-1939 נשארו רק 96 יהודים באולדנבורג.

 

אחרי השואה

כ-20 ניצולים חזרו לאולדנבורג אחרי המלחמה וחידשו את הקהילה היהודית. ב-1948 נפתח חדר תפילה קטן. ב-1949 וב-1950 התושבים שהשתתפו בהצתת בית הכנסת הועמדו למשפט ונענשו בעונשי מאסר. בכל אופן, הקהילה הלכה ופחתה, בעיקר בגלל הגירה. בסוף שנת 1960 נותרו רק 4 יהודים שגרו באולדנבורג, והקהילה התפרקה בסוף ינואר 1971.

אך הקהילה היהודית התחדשה אחרי התפרקותה של ברית המועצות והגירת היהודים ממנה לגרמניה. בית כנסת חדש נפתח ב-1995, בבניין ששימש בעבר ככנסיה. הרבנית ביאה ויילר שימשה כרבנית ראשונה של הקהילה בשנות ה-90 המאוחרות.

אוריך

Aurich

עיירה כפרית ליד הנהר אמס (Ems), סקסוניה התחתונה, גרמניה.

יהודים מאיטליה התיישבו לראשונה באוריך, כנראה ב-1378, בהזמנת שליט האזור. קהילה זו האריכה ימים עד סוף המאה ה-15. ב-1592 הורשו שני יהודים להופיע כנגנים בכפרים הסמוכים לאוריך. קהילה חדשה הוקמה בשנת 1647 כאשר יהודי החצר של רוזן פריסיה המזרחית, שמשון קלמן בן אברהם, התיישב שם. אוריך היה מקום מושבו של הפרנס הראשי ושל הרב הראשי של מזרח פריסלנד (Friesland) מ-1686 עד 1813, כאשר מקום מושבו עבר לאמדן (Emden).

ב-1764 נפתח בית קברות באוריך, ובשנת 1811 הוקם בית כנסת. בעת השלטון ההולנדי (1807-1815) נהנו היהודים מן הזכויות האזרחיות שנלקחו מהם ב-1744 בעת השלטון הפרוסי.

בשנת 1744 התיישבו באוריך עשר משפחות יהודיות נוספות, והקהילה נעשתה מרכז אזורי ליהודי פריסיה המזרחית. מספר יהודי העיירה הלך וגדל וכאשר נפוליאון העניק זכויות אזרחיות ופוליטיות ליהודי פריסיה המזרחית (1808) היו באוריך 16 משפחות יהודיות (180 נפשות). בסוף המאה ה-19 ישבו באוריך 600 יהודים, כ-8% מתושבי המקום. בתחילת המאה העשרים פחת מספר תושבי העיירה בכלל ומספר היהודים בפרט, וזאת עקב התיעוש והנהירה לערים.

רוב יהודי אוריך התפרנסו ממסחר, הם סחרו בבהמות, בתוצרת חקלאית ובטקסטיל. כמו כן היו כמה קצבים יהודים בעיירה. העיירה כולה הושפעה מתושביה היהודים ובימי שבת השוק לא פעל.

בשנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ישבו באוריך 400 יהודים.

 

תקופת השואה

בשנים הראשונות לשלטון הנאצי בגרמניה, ועוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), עזבו יהודים רבים את אוריך. במהלך המלחמה, בשנת 1940, לקראת פלישת גרמניה להולנד, גורשו יהודי אוריך, והקהילה חדלה להתקיים.

אוסנאבריק (Osnabrück)

עיר במערב סכסוניה התחתית, גרמניה.

בתחילת המאה ה-14, יהודי בשם אנסלם מאוסנאבריק רכש את הזכויות המיוחסות למגרש בעיר. ב-1327, הבישוף העניק לו זכויות מיוחדות. ב-1350, בתקופת המגיפה השחורה, היהודים גורשו מהעיר. ב-1431 הבישוף הבטיח לתושבים הנוצרים שיהודים לא יורשו להתיישב בעיר. במשך תקופה ארוכה לא הייתה קהילה יהודית באוסנאבריק. יהודים שנקלעו למקום יכלו ללון בו רק לילה אחד תמורת תשלום ואישור מיוחד מהשלטונות.

ב-1800, עם כיבוש העיר בידי הצרפתים, זכו היהודים בשוויון זכויות, למרות התנגדותם של מנהיגי העיר. באותה עת ישבו במקום שמונה משפחות יהודיות. אחרי נסיגת הצרפתים מהעיר ממשלת הנובר ביטלה את הזכויות שהוענקו ליהודים.

ב-1823 ישבו במקום חמש משפחות יהודיות בעלות זכויות.  הן היו נתונות לחסותה של הרבנות האזורית של אמדן. ב-1847 בוטל החוק המעניק חסות מיוחדת ליהודים, והם היו רשאים לרכוש קרקעות ובתים, אך חויבו בתשלום מסים כבדים.

ב-1906 נבנה בית כנסת. הקהילה גדלה וב-1928 נמנו בה 117 יהודים. ב-1933 היו באוסנאבריק 435 יהודים.

הצייר היהודי פליקס נוסבאום נולד באוסנאבריק בשנת 1904 וניספה בשואה באושוויץ בשנת 1944.

תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, החלו היהודים לעזוב בהדרגה את אוסנאבריק. ב-1938 גרו באוסנאבריק 330 יהודים.

בינואר 1944 רק 85 יהודים נותרו בעיר. קצתם גורשו לגטו בריגה, אחרים לאושוויץ והיתר לטרזיינשטט. בנובמבר 1944 כאשר הצבא הסובייטי התקדם לעבר גרמניה, יהודי אוסנאבריק היו בין אסירי אושוויץ שהועברו למחנה הריכוז שטוטהוף, בפרוסיה המזרחית, ליד הים הבלטי. מחנה שטוטהוף פונה סופית בינואר 1945. מתוך 29,000 היהודים שהיו שם שרדו רק 3,000.

 

אחרי המלחמה חזרו לאוסנבריק חמישה יהודים.

בשנת 1969 ישבו באוסנאבריק 69 יהודים ולהם בית כנסת ומרכז קהילתי.

מיקולוב (Mikulov)
(בגרמנית: Nikolsburg)
עיר בדרום מורביה, חבל הסודטים, צ'כיה.

מיקולוב שוכנת באזור כרמים בקרבת גבול אוסטריה, על קו רכבת כ- 30 קילומטרים מדרום לעיר המחוז ברנו (Brno). במיקולוב נחתם ב- 1866 הסכם השלום בין פרוסיה לאוסטריה (העיר נודעה אז בשמה הגרמני ניקולסבורג). תחילה השתייכה מיקולוב למורביה הגדולה, 1526 ל- 1918 לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

מייסדי הקהילה היהודית במיקולוב (אז ניקולסבורג) היו כנראה פליטים שגורשו מאוסטריה התיכונה ב- 1420 ויהודים שגורשו מברנו ומזנוימו (Znojmo) באמצע המאה ה- 15. בשנת 1509 העניק להם הדוכס לבית דיטריכשטיין (Dietrichstein) חסות.

ב- 1591 ניתן לקהילת מיקולוב מינהל עצמי, וראש הקהילה נשא את התואר "שופט היהודים". הקהילה התפתחה ונהייתה לגדולה ולחשובה בקהילות מורביה.

ביוני 1625 ביקר הקיסר פרדיננד השני בעיר. מסופר שבעברו ברובע היהודי נפגע אציל מפמלייתו מאבן ומת, והקיסר איים בגירוש כל היהודים אם זורק האבן לא יתייצב בפניו בתוך שלושה ימים. בתום המועד, כשאיש לא הודה במעשה, לקח עליו הרב אליקום את האשמה, וכעונש עקרו את שתי עיניו.

במגיפת דבר במיקולוב בשנים 1645 - 1646 מתו 964 יהודים. ב- 1648 קלטה הקהילה יהודים מפליטי גזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי). ב-1657 חיו במיקולוב 146 משפחות יהודיות, ואליהן הצטרפו 80 משפחות שגורשו מווינה ב-1670. בימי המלכה מריה-טרזיה (1740 - 1780) היו במיקולוב 620 משפחות היהודיות, כמחצית מאוכלוסיית העיר.

מ- 1754 הייתה מיקולוב מקום מושבו של הרב הארצי (Landsrabbiner) של מורביה. הרב הראשון שכיהן בתפקיד זה במיקולוב היה משה בן אהרן לבוב (למברגר) שכיהן עד 1758, אחריו כיהנו: הרב גרשון פוליץ (1758 - 1772); הרב שמלקה הורוויץ, חוקר בקבלה ובתורת הנסתר (1772 - 1778); הרב גרשון חייס (1778 - 1789); הרב מרדכי בנט, בפי העם: "רב מודקה" (1789 - 1842). הרב בנט היה משכיל במדעים, הקים ישיבה במיקולוב, וב-1791 היה במשלחת היהודים שקיבלו מהמלך ליאופולד השני הבטחה לשחרור היהודים משרות צבאי. אחריו הייתה כהונת הרב הארצי בלתי מאויישת במשך ארבע שנים, עד לכהונתו של הרב שמשון רפאל הירש (1846 - 1851), שבימיו הייתה מיקולוב עדיין מרכז החיים היהודיים במורביה. ב- 1851, כשעזב הרב הירש לפרנקפורט, הועבר מקום מושב הרב הארצי לברנו. מאז כיהנו במיקולוב רבנים מקומיים, ואלה הם: הרב הירש טלטשר, הרב יצחק ויינברגר, הרב שלמה קטש, הרב ד"ר מאיר פויכטוואנג, הרב ד"ר דוד פויכטוואנג, הרב ד"ר מוריץ לוין והרב ד"ר אלפרד וילמן.

ב- 1789, אחרי שהשלטונות הכירו רשמית ב- 52 קהילות ברחבי מורביה, מנתה קהילת מיקולוב 600 משפחות יהודיות. ב- 1793 חיו במקום 3,020 יהודים וב- 1829 נרשם המספר הגדול ביותר - 3,237 נפש.

ב- 1836 הוסרו השערים שהפרידו בין הרובע היהודי לעיר עצמה. עם האמנציפציה של יהודי הקיסרות בשנת 1848 בוטלו מגבלות ההתיישבות. באותה השנה נעשתה קהילת מיקולוב ליישות אדמיניסטרטיבית נפרדת ובראשה הועמד "ראש עיר" יהודי. בתפקיד זה כיהנו: ד"ר איגנאץ בכרך (1848 - 1859); זיגמונד בלאו (1859 - 1896), היהודי הראשון שקיבל תואר "יקיר העיר"; אדולף פרנקפורטר ומוריץ אבלס כיהנו עד 1912, אדולף כהן (1912 - 1915), ואחרון ראשי העיר היהודים היה פרנץ דויטש (1915 - 1918). בתום מלחמת העולם הראשונה, עם כינון הרפובליקה הצ'כוסלובקית בוטל המעמד המוניציפאלי העצמאי של הקהילה.

ראשי הקהל היו: זיגמונד בלאו (1859 - 1896) פיליפ כהן (1896 - 1913), גוסטב פיסק (1913 - 1920), אויגן טלטשר (1920 - 1925) וויקטור שפיצר.

בית הכנסת העתיק ה"אלט-שול" נבנה כנראה ב- 1550, ומקורו בבית תפילה שקודש כמאה שנה קודם לכן. הבימה, שהוצבה במרכז בין ארבעה עמודים, הועברה לקידמת ארון הקודש. בית הכנסת שימש את הגברים בלבד ורק ב- 1689 נבנה בסמוך בית תפילה לנשים. ה"אלט שול" נשרף ב- 1719, שופץ ונפתח מחדש ב- 1723. עד 1868 פעלו במיקולוב 12 בתי כנסת, ביניהם בית הכנסת של המהגרים מווינה ובתי תפילה של האגודות המקצועיות (חייטים, קצבים וסנדלרים) ואחד של החסידים. אחר כך הצטמצם מספרם ונותרו רק ה"אלט-נוי-שול" וה"נוי-שול".

מראשית התארגנות הקהילה למדו ילדי היהודים ב"חדרים". ב-1764 דחו השלטונות את בקשת הקהילה לפתוח בית ספר פרטי. בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוסף השני נפתח בית ספר יסודי יהודי במיקולוב בתחילת המאה ה-19. באותה עת היו שם גם בתי ספר פרטיים, ובהם הייתה רמת הלימודים גבוהה יותר. בית ספר "גרמני-עברי" לבנים, שהקימה הקהילה ב- 1839, ובו למדו גם תלמוד ופירוש רש"י, הוכרז ב-1843 כבית ספר ציבורי ובתי הספר הפרטיים החלו להסגר. מ-1896 לימדו גם מורים קתולים בבית הספר והוא איבד את אופיו היהודי. כן פעל במקום בית ספר יהודי לבנות. ב-1844 נפתח במיקולוב בית ספר יהודי לחרשים-אלמים בתרומתו של הירש קוליש (KOLLISCH). בישיבה של העיר למדו כ-400-300 תלמידים. "מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא" (נוסדה ב-1653), בית חולים יהודי (נפתח ב-1680), "אגודת נשים", "אגודת מלבישים" ו"אחוות רעים" (NACHSTENLIEBE).

ב-1913, לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), היה מספר היהודים בעיר 778 בלבד. כבר בספטמבר 1914, עם תחילת המלחמה, הוקם מחנה במרחק כ-5 ק"מ ממיקולוב, שבו שוכנו עשרות אלפי פליטים מגליציה ומבוקובינה. בין הפליטים היו כ-8,000 יהודים, והקהילה סייעה להם ואף פתחה עבור ילדיהם בתי ספר וישיבה. רוב הפליטים שבו למולדתם לפני סיום המלחמה. אחרי המלחמה הוסב ה"נוי שול" למועדון ספורט.

ב-1936 הוקם במיקולוב מוזיאון יהודי של מורביה ושלזיה והיו בו דפי קלף של כתבי-יד עתיקים, פרוכות, כלי קודש, פנקס "חברה קדישא" משנת 1653, מסמכים וציורים.

המתיישבים היהודים הראשונים במיקולוב, נתיני הדוכס, היו חייבים לעמוד לשרותו ולבצע כל עבודה בכל עת שנדרשו, כן נדרשו לספק בשר לחצרו. במרוצת הזמן, תמורת דמי חסות, שוחררו ממקצת העבודות, ורובם פנו למסחר. יהודי מיקולוב סחרו בשוקי ברנו ובשוקים אחרים בממלכת אוסטריה, וב-1682 שונה בעבורם יום השוק כדי שלא יתקיים בראש השנה היהודי. יהודים רבים התפרנסו מבישול יין ומייצור ושיווק של ריבת-שזיפים מיוחדת למקום (פובידל). במאה ה-17 סיפקו היהודים נרות לכל תושבי העיר ובמאה ה-18 סיפקו כסף וזהב למטבעה הקיסרית. רק מקצת היהודים עסקו בחקלאות, בעיקר בכרמים.

מאמצע המאה ה-17 היה לחייטים, לסנדלרים ולקצבים היהודים ארגון משלהם, אף-על-פי שמספר בעלי המלאכה ומספר עובדיהם הוגבל. יהודים פתחו חנויות רק ברובע היהודי, ולסחור בתוצרתם הורשו רק בשווקים. יהודים התפרנסו גם כעגלונים וכרוכלים בכפרים.

ב-1560 היו ברובע היהודי ב-32 בתים ועד שנת 1630 עלה מספרם ל-138. ב-1719 נשרף כמעט כל הרובע היהודי. יהודים רבים נמלטו ורכושם נשדד. "שופט היהודים", שביקש את עזרת הצבא, נעצר ונכבל. הדוכס מנע מהכפריים לתת מחסה ליהודים והם נאלצו לחיות תחת כיפת השמיים. מספר הבתים שהורשו לבנות מחדש הוגבל. גם בשנים 1750-1740, בעת מלחמת פרוסיה-אוסטריה, נבזזו יהודי העיר, והיו נתונים בסכנת גירוש. השריפה של שנת 1754 הותירה בידי היהודים 107 בתים. נוסף על הנזקים הכבידו על הקהילה באותה העת גם "מס גולגולת" של המלכה מריה טרזיה, מסים לשלטון המקומי, מסי קניה ומתנות לבעלי השררה. תקנות הקיסר יוזף השני מסוף המאה ה-18 הקלו במידת מה, אך התבססותם הכלכלית של יהודי הממלכה והשתלבותם בפיתוח התעשייה והמסחר התאפשרו רק אחרי האמנציפציה (1848) במחצית השנייה של המאה ה-19. יהודי הקים אז את הבנק להלוואה וחסכון במיקולוב.

בעקבות הנחת מסילות הרכבת וינה-ברנו, שעקפה את מיקולוב, ירדה חשיבותה של העיר, יהודים החלו לעקור לערים הגדולות, והקהילה הצטמצמה בהדרגה.

עם האמנציפציה השתלבו היהודים גם בחיי החברה ובפוליטיקה. בין יהודי מיקולוב היו הסופר ההוגה-דעות הירונימוס לורם (LORM) הסופר העתונאי אדוארד קולקה (KULKE) והמשורר הדרמטורג ליאו גריינר(GREINER) הם כתבו בשפה הגרמנית.

רבים מבני הקהילה התגייסו לצבא במלחמת העולם הראשונה, ובבית העלמין קבורים 25 חיילים יהודים. הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שנוסדה ב-1918 הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. ב-1920 התארגנה אגודה ציונית. מועדון יהודי לספורט, שהוקם ב-1910, נעשה בשנות העשרים לסניף של "מכבי". ב-1933 נערך במיקולוב מופע של "מכבי". כמו-כן פעלה במקום תנועת הנוער הציונית "מכבי". ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 28 יהודים מקהילת מיקולוב

בשנת 1930 חיו במיקולוב 437 יהודים, %5.6 באוכלוסייה הכללית.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן (מספטמבר 1938), שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וכפה את סיפוח חבל הסודטים לגרמניה, התפרקה הרפובליקה צ'כוסלובקית. במארס 1939 נעשתה צ'כיה (בוהמיה ומורביה) פרוטקטוראט של גרמניה הנאצית. בעזרת חקיקה גזענית הורחקו היהודים מחיי החברה ומהכלכלה.

בשנת 1942 גורשו רוב יהודי מיקולוב דרך ברנו לגיטו טרזין (THERESIENSTADT). מקצתם מתו שם ברעב ובמחלות, אך רובם שולחו בידי הגרמנים למחנות השמדה.

אוצרות המוזיאון היהודי המקומי ורכוש הקהילה (1580 מסמכים, 210 ספרים ו-1233 תשמישי קדושה) הועברו לפני הגירוש למוזיאון היהודי המרכזי בפראג.


בשנת 1948 חיו במיקולוב 36 יהודים, רובם שרידי הקהילה, אך הם לא חידשו את החיים היהודיים. בשנות התשעים למאה ה-20 כבר לא חיו יהודים בעיר, אך בית הכנסת "אלט-נוי- שול" עדיין עמד על תילו ושופץ. בית העלמין היה מגודר ונעול ומפתחות שערו היו בידי תושב העיר שטיפח את קברו של הרב בנט.

תקנות הקהילה מהמאה ה-18 שמורות בבית-הספרים הלאומי בירושלים.