חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
שם משפחה
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

מקור השם פרץ

PERETZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. פרץ הוא שם פרטי ממקור מקראי. פרץ הוא אחד מהתאומים שתמר ילדה ליהודה.מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח" (בראשית ל"ח כ"ט). פרץ הוא שם משפחה פטרונימי הנפוץ בקרב יהודי ספרד ויהודי אשכנז כאחד.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פרץ כוללים את אברהם פרץ (1833-1771), מראשוני המשכילים ברוסיה ואחד ממנהיגי הקהילה היהודית; את השמורר היידיש יצחק לייב פרץ (1915-1852); ובמאה ה-20 את המשפטן והשופט הישראלי יליד גרמניה משה פרץ; ואת הפוליטיקאי הישראלי אמיר פרץ (יליד מרוקו, בשנת 1952).
מספר פריט:
230430
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
יצחק לייב פרץ (1852 - 1915), סופר יידי ועברי; יליד זמושץ, פולין. בשנים 1877 - 1887 עבד כעורך דין. משנת 1891 - פקיד זוטר במחלקת הקבורה של קהילת וארשה. מאבות הספרות היידית החדשה ודמות מפתח בספרות העברית. כתיבתו הפולמוסית תרמה להתעוררות תנועת הפועלים היהודית. גיבורי סיפוריו הם חסידים ופשוטי עם הדבקים באמונתם על אף חייהם הקשים. חלוץ הסיפור הקצר והמחזה הסמלי בספרות היידיש.

Daniel Peretz (1927-2000), footballer, born in Bucharest, Romania. He started playing for Ciocanul Bucharest, formerly known as Maccabi Bucharest, a Jewish team founded in 1919, banned during the Holocaust and refounded with its new name in 1946. After the establishment of the Communist regime in Romania, Ciocanul Bucharest was renamed Dinamo Bucharest and became of the leading soccer clubs in Romania. In 1950 Peretz moved to Rapid, another soccer club of Bucharest, and then to Flacăra București, a Bucharest based club that was transferred to Ploiesti and changed its name to Petrolul. Peretz’s team won the Romanian championship in 1958-1959. He also played a number of times in the Romanian national team. Peretz immigrated to Israel in 1960, and in 1962 he joined Maccabi Netanya soccer club.  

ואלגה VALGA

בגרמנית: WALK

עיר גבול על גבול לאטוויה, על הנהר פדל ,PEDEL אסטוניה.


ראשיתה של ואלגה כפר קטן בשם פדל, הנזכר לראשונה בסוף המאה ה- 13. למעמד של עיר זכתה ב- 1584, ובשנת 1783 הייתה לעיר נפה. בשנת 1920 חולקה העיר בין לאטוויה לאסטוניה. מאז ועד 1940 השתייך רוב שטחה של העיר לאסטוניה העצמאית. משנת 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה אסטוניה רפובליקה בברית המועצות.

הקהילה היהודית בוואלגה נוסדה בשנת 1859 בידי שלושה חיילים יהודים ששוחררו מצבא הצאר ניקולאי ה-I. יהודים נוספים הצטרפו אליהם, נקנה ספר תורה ונתקיימו תפילות בציבור באחת הדירות. המלמד שהובא למקום שימש גם כשוחט. קודש בית עלמין ווהוחל נהול פנקס ה"חברה קדישא" ב- 1869. באותה עת התמנה רב הקהילה הראשון, הרב ליכטנשטיין.

בשנת 1871 הותקן בית כנסת בביתו של הנדבן יוסף שיין. אחרי מותו עבר המבנה לבעלות הקהילה ומעזבונו הוקמה קופת גמילות חסדים.

בשנת 1881 מנתה הקהילה 339 יהודים, 8% מתושבי העיר. באותה שנה הצהירו רוב אנשי הקהילה על יידיש כשפת אם. בשנת 1914 חיו בוואלגה 784 יהודים, אך מספרם היחסי באוכלוסייה ירד ל- 4%. אחרי כינון אסטוניה העצמאית בשנת 1920, חלה ירידה נוספת במספר יהודי העיר והם מנו כמחצית מניינם ערב מלחמת העולם הראשונה.

משנת 1926 הוקם לצד ועד הקהילה מינהל תרבות, שפעל בתאום עם המערכת האוטונומית היהודית באסטוניה. במועצת התרבות הארצית היו לקהילת ואלגה שני נציגים.

תחילה למדו ילדי היהודים ב"חדרים". מראשית המאה ה- 20 החלו לבקר בבתי ספר כלליים. באסטוניה הריבונית הוקמו במקום (בתמיכת העירייה) גן ילדים ובית ספר יהודי, והשפה העברית נקבעה כשפת ההוראה. בית הספר (היחיד בכל ערי השדה של אסטוניה) שימש מרכז תרבות של הקהילה. באכסנייתו הוקמה ספרייה ומועצת התרבות קיימה בו קורסים לעברית, לתנ"ך, להיסטוריה יהודית, כמוכן נערכו בבניין נשפים של הקהילה.

מגמת הירידה במספר יהודי המקום נמשכה גם בשנות השלושים. רבים עקרו לבירה טאלין או היגרו לארצות שמעבר לים.

למעלה משליש יהודי מקום התפרנסו ממסחר. האחרים היו תעשיינים, פועלים, זבנים, מורים, פקידים, בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים. בבעלות יהודים היו חמש חברות. מצבם הכלכלי של אנשי הקהילה היה טוב בדרך כלל, ו- 15 מהם היו בעלי בתים. ב- 1935 קיבלו תשע משפחות יהודיות סעד באמצעות "אגודת הנשים".

אחרי מהפכת 1917 החלה פעילות צבורית מוגברת בקרב הקהילה. בוואלגה כיהן ועד 500 החיילים היהודים, ששירתו בארמיה ה- 12 של הצבא הרוסי. ברשותם היה בית דפוס. ביזמת ועד החיילים נפתח במקום סניף "פועלי ציון", הוקם ועד עירוני של ההסתדרות הציונית. יהודים מקומיים הקימו סניף של הבונד, וחבר מפלגה זאת נבחר כנציג במועצת העיר.

במלחמת העצמאות של אסטוניה (1918 - 1920) לחמו 24 צעירים יהודים מוואלגה בשורות צבא אסטוניה.

בין שתי מלחמות העולם פעלו בעיר אגודת מכבי, סניף החלוץ, יידישער יוגנט פארבאנד (ברית נוער יהודי בלתי מפלגתי), מועדון לתרבות אידיש על שם י"ל פרץ ואגודת "ליכט" (אור) - ארגון תרבות של בעלי השקפות שמאלניות. סניף השומר הצעיר נצ"ח נפתח בשנת 1932.

בשנת 1939 חיו בוואלגה כ- 50 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום לאסטוניה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. פעילות צבורית יהודית הופסקה בהדרגה ומוסדות הקהילה פורקו.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נמלטו יהודים לפנים ברית המועצות. היהודים שנותרו בעיר נרצחו במשך הקיץ או במשך הסתיו של אותה השנה בידי הגרמנים ובידי משתפי פעולה אסטונים.

סאלאנט SALANTAI

עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), צפון מערב ליטא.


ראשית הישוב היהודי בסאלנט עוד במאה ה-17. ב-1766 נרשמו שם 279 יהודים משלמי מס גולגולת. ב-1847 ישבו בסאלאנט 990 יהודים וב-1897 עלה מספרם ל-1106. לפני מלחמת העולם הראשונה כבר ישבו בסאלאנט כ-1200 יהודים ואחריה רק 800.

בית כנסת עתיק היה בעיירה, בית מדרש ושני "שטיבלך", בראשית המאה ה-20 פעלה ישיבה בעיירה וחמישה "חדרים" לילדים. כן הייתה שם ישיבת "תפארת בחורים" וחברות ללימוד תורה. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים.

בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם למדו למעלה מ-100 תלמידים ב"תלמוד תורה" ובבית ספר עברי מרשת "תרבות". ב-1926 היו ב"ספרייה על-שם י"ל פרץ", 1600 ספרים.

סאלאנט נודעה ברבנים ובתלמידי חכמים שהעמידה, בין רבניה היה ר' הלל מילייקובסקי,שנודע כ"ר' הלל מסאלאנט" והרב האחרון שכיהן שם היה ר' מאיר צבי קלף.

פרנסת יהודי סאלאנט הייתה בעיקר על המסחר והמלאכה. שני ימי שוק שבועיים היו בעיירה ובית חרושת קטן לנרות פרפין שבעליו ופועליו היו יהודים. בין בעלי המלאכה היהודים היו סנדלרים, חייטים, כובענים, פחחים, זגגים, בורסקאי, נפח ושען אחד.

בין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בסאלאנט והיו שם סניפי "המזרחי", "צעירי ציון" ו"אגודת ישראל". בעוד יהודים רבים היגרו לארצות אמריקה ולדרום אפריקה, עלה הנוער הציוני לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסאלאנט כ-150 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

סאלאנט נכבשה בידי הגרמנים כבר למחרת מתקפתם על ברית המועצות (שהחלה ב-22 ביוני 1941). בהוראת הגרמנים הוצאו כל הגברים היהודים לרחובות העיירה וליטאים לאומנים עוזרי הגרמנים היכו אותם וגזלו את כספם ואת חפצי הערך שהיו ברשותם, לתשואות הליטאים ברחוב. נעצרו ונורו יהודים ולא יהודים שהוחשדו בפעילות סובייטית, קבוצות של יהודים נלקחו לחפור בורות לנרצחים.

רוב היהודים שניסו לברוח לברית המועצות עם פרוץ המלחמה נהרגו או שבו לעיירה, גם אלה שניסו להסתתר אצל איכרים בסביבה נאלצו לחזור, מפחד האיכרים מפני הצו שהגרמנים פירסמו, שאסר להסתיר יהודים או לסייע להם.

בסוף יוני שרפו הליטאים הלאומנים במרכז העיירה את כל הספרים שאספו מבית הכנסת ומבתי היהודים. ב-1 ביולי 1941 נצטוו כל היהודים להתרכז בבית הכנסת והורשו לקחת עמם רק כסף וחפצי ערך, הגרמנים הכינו בכניסה לבית הכנסת סלים גדולים לאיסופם. המון פרוע של ליטאים בזז את בתי היהודים שנעזבו. ימים רבים הוחזקו היהודים בבית הכנסת תחת משמר כבד של ליטאים וכל לילה הוצאו 10 גברים יהודים ונורו.

בראשית יולי הוצאו 150 צעירות יהודיות לעבודה אצל איכרים, כעבור כארבעה שבועות נצטוו האיכרים להחזירן למשק בכפר שאלין (SALIN) וב-12 בספטמבר הן הוצאו להורג ונטמנו בבורות שהוכנו מראש. צעירה אחת הצליחה להמלט, חזרה אל מעבידה האיכר והוא הסתיר אותה עד תום המלחמה.

הגברים שעוד נותרו בבית הכנסת הוצאו להורג ב-ט"ו בתמוז תש"א, 10 ביולי 1941, ונטמנו בקבר אחים בבורות שנחפרו על שפת הנהר הסמוך. הנשים והילדים נרצחו ב-כ"ה בתמוז תש"א, 20 ביולי 1941 ליד כפר כ-8 ק"מ מסאלאנט ונטמנו גם הם בקבר אחים.

דווינסק, DAUGAVPILS

(בליטאית DAUGAVPILS, ברוסית DVINSK, בגרמנית DUENABURG ובמקורותינו דווינסק).


עיר נפה בחבל לאטגאלה (,(LATGALE לאטוויה.

דאוגאוופילס, השוכנת על הנהר דאוגאווה (DAUGAVA לפני כן דווינה ,(DVINA נוסדה בשם דינאבורג במאה ה- 13 ונשלטה על-ידי המסדר הליווני (מסדר אבירים נוצרים מגרמניה).

ב- 1561 עבר האזור לשליטת ממלכת פולין-ליטא. בחלוקה הראשונה של פולין ב- 1772 סופח האזור לרוסיה ודינאבורג הייתה לעיר מחוז בפלך ויטבסק (.(VITEBSK ב- 1893 הוסב שמה לדווינסק. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ומאז נקראת דאווגאוופילס. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה ברפובליקה הלאטווית בברית המועצות.


יהודים החלו להגיע למקום מפולין ומליטא במאה ה- 17. הקהילה התארגנה אחרי ספוח העיר לרוסיה. ב- 1772 נמנו במקום 176 יהודים ובשנת 1805 הגיע מספרם ל- 800 בקירוב. מגוריהם הוגבלו ל-אלטשטאט "עיר העתיקה". גידול מהיר באוכלוסייה היהודית החל מ- 1835, עם הכללת העיר ב"תחום המושב". ב- 1847 נמנו במקום 2,918 יהודים ועד שנת 1897 עלה מספרם ל- 32,400.

כבמסורת ליטא הסמוכה היו בקהילת דווינסק חסידים ומתנגדים. היריבות בין שני הזרמים פילגה את הקהילה בסוף המאה ה- 19.

ב- 1865 הוחל בבניית בית הכנסת הגדול ה"כאר שול". במרוצת השנים הוקמו בעיר כ- 40 בתי כנסת, שלושה מוסדות תלמוד תורה וישיבות.

במאה ה- 20 כיהנו בעיר שניים מגדולי הרבנים בתקופתם. הרב מאיר שמחה כהן מזרם המתנגדים ישב 39 שנים על כס הרבנות בבית הכנסת "קהל שער". בקיאותו בתלמוד וספרו "אור שמח", (פרושים לרמב"ם), נודעו בציבור היהודי. הרב החסידי יוסף רוזין (,(ROSEN המכונה "הגאון מרוגאצ'וב" ((ROGACHOV בעל "צפנת פענח", כיהן כרב במשך יובל שנים בבית הכנסת "מניין פלאנובר" (.(PLANOVER MINYAN

בין מוסדות הצדקה בקהילה "לינת צדק", "ביקור חולים", קרן קמח לפסח, מטבח לעניים, מושב זקנים, בית הכנסת אורחים וגמילות חסדים.

בתי ספר יהודיים חילוניים (בעיקר פרטיים) פעלו בעיר משנות השישים למאה ה- 19. "חדר מתוקן", הוקם ב- 1900. בית הספר היהודי למלאכה (לנגרות ולמסגרות), שפעל בעיר מ- 1887, היה מן הגדולים בסוגו בקרב קהילות רוסיה. ב- 1901 הפעילה העירייה שלושה בתי ספר יהודיים ובשניים מהם החלו ללמד עברית. ב- 1902 נפתחו בית ספר מקצועי לבנות ושתי ספריות. בתקופה זו רק כ- 24% מילדי היהודים התחנכו במוסדות חינוך חילוניים. רובם למדו ב"חדרים", ב"תלמוד תורה" ובישיבית. מ- 1913 החלו ללמד באידיש באחד מבתי הספר.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו 55,680 יהודים בדווינסק.

בשנת 1915, במהלך המלחמה, סייעה הקהילה למאות פליטים יהודים שחנו בעיר. בשנים 1916 - 1918 ננטשה דווינסק עצמה בידי מרבית תושביה בגלל הקרבות שהתנהלו בה.

אחרי המלחמה, ב- 1920, נמנו 11,838 יהודים בעיר. הם בחרו ועד קהילה והחלו בארגון החיים היהודיים מחדש.

בלאטוויה העצמאית, במסגרת האוטונומיה התרבותית לאומית למיעוטים (על פי הסכם ורסי 1919), פעלו בבתי הספר היהודיים להסבת שפת ההוראה לעברית. מוסדות החינוך של אגודת ישראל לימדו ביידיש. בשניים מתוך חמישה בתי הספר היסודיים בקהילה התנהלו הלימודים ביידיש, בשניים בעברית ובאחד ברוסית. בבית הספר התיכון היהודי הייתה תחילה שפת ההוראה רוסית, אחר כך נוספו גם עברית ויידיש. הישיבה סופחה לרשת ישיבות "בית יוסף" (על שם הגאון מרוגאצ'וב). בשנות השלושים נוסדה ישיבה נוספת.

בדיקטטורה של 1934 עבר הפקוח על מוסדות החינוך היהודיים לידי אגודת ישראל ושפת ההוראה הייתה יידיש בלבד.

בעיר פעלו חוג לדרמה, ספרייה גדולה ובתי דפוס.


תנאי המחייה והכלכלה של היהודים הראשונים במקום היו קשים, והוחמרו עוד בעקבות חוק מ- 1876, שאיפשר עקירה לעיר של יהודים רבים מהכפרים ומהאחוזות. משום כך החלה כמה שנים לאחר מכן הגירת יהודים לארצות הברית ולדרום אפריקה.

לימים סייעו עבודות ביצורים והקמת מחנה צבאי גדול במקום לפרנסת רבים מיהודי העיר. קבלני בניין יהודים העסיקו פועלים ובעלי מלאכה יהודים, אחרים היו ספקי הלבשה, הנעלה, מזון, ועבודות עץ ומתכת עבור הצבא. בחקלאות עבדו רק מעטים.

אחרי השלמת צומת מסילות הרכבת בסמוך לעיר בסוף המאה ה- 19, החלה כלכלת העיר להתפתח, וכבר בתחילתה המאה העשרים היה ליהודים חלק נכבד בתעשייה המקומית והם היו המובילים בענף הטכסטיל.

כמחצית מבתי האב היהודיים התפרנסו ממסחר, אחרים היו בעלי מלאכה ומקצועות חופשיים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם צירוף העיר ללאטוויה, נפגעה התעשייה עקב ניתוקה משוקי ברית המועצות. יהודים רבים עקרו אז לעיר הבירה ריגה או פנו לעסוק במסחר זעיר.

ברבע הראשון של המאה ה- 20 נפתחו "בנק הקהילה", "הבנק העממי" וקופת אשראי קואופרטיבית של בעלי המלאכה והפועלים.

בתקופת לאטוויה העצמאית, בין השנים 1920 ל- 1940, כיהנו יהודים במשרות הכלכלה, האדמיניסטרציה והכספים בעירייה.


הפעילות הציונית בדווינסק החלה בשלהי המאה ה- 19. סניף "פועלי ציון" נפתח במקום ב- 1901. המפלגות "הציונית הסוציאליסטית" ו"צעירי ציון" התארגנו כמה שנים לאחר מכן. הנוער פעל בחוגי "מוזס מונטפיורי", "היחידה הציונית", "ישראל הצעירה", "התחיה" והתנועה הצופית "בר כוכבא". בשנות ה- 20 נפתחו "השומר הצעיר" "נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, שצמח מבר כוכבא), "גורדוניה", "נוער בורוכוב" ו"בית"ר". גם "הרצליה" ו"החלוץ המזרחי" פעלו בעיר. בשנת 1920 הקים "החלוץ" בדווינסק קיבוץ הכשרה לעלייה, וצעירים בני המקום עלו לארץ ישראל.

דווינסק הייתה מרכז למפלגות הפועלים ובשנים 1893 ו- 1897 השתתפו חוגים יהודיים סוציאליסטים בשביתות הפועלים בעיר. בעקבות פרעות ביהודי רוסיה בשנים 1903 - 1905, פעלה קבוצת צעירים יהודים, רובם ממפלגות הפועלים, להגנה עצמית.

הבונד ((BUND החל בהתארגנותו בסוף המאה ה- 19; בלאטוויה העצמאית פעל במסגרת המפלגה הסוציאל דמוקראטית הלאטווית כיחידה אוטונומית בשאלת היהודים. מנהיג התנועה ד"ר נוח מייזל ((MAISEL חבר מועצת הקהילה, נבחר למועצת העיר ולנציג הסוציאל דמוקראטים בסיים (בית הנבחרים). במשך הזמן התמקדה רוב הפעילות הפוליטית בקרב קהילת העיר בבונד ובמפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. גם הציונים הכלליים, המזרחי וה"סיימיסטים" (שדגלו באוטונומיה לאומית ליהודים במקום מושבם) פעלו בעיר. כמו כן נפתחו מועדונים: ברנר קלוב, פרץ קלוב, ביאליק קלוב ומועדון הספורט של יהודי דווינסק.

תופעות אנטישמיות, שהחלו בעיר בשנות העשרים, גברו מ- 1934 בדיקטאטורה של קארל אולמניס (.(ULMANIS באותה התקופה נאסרה פעילות הארגונים הציוניים והסוציאליסטים.


ב- 1935 חיו בעיר, שנקראה אז דאוגאוופילס 11,116 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (,(RIBBENTROP-MOLOTOV שנחתם באוגוסט 1939 בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מבתי העסק ובתי החרושת בבעלות יהודים הולאמו. ארגונים קהילתיים פורקו. יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שתפסו עמדות מפתח, אחרים עבדו במפעלים שהוקמו.

כשבוע ימים לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות (שנפתחה ב- 22 ביוני 1941), הוגלו לסיביר יהודים בעלי רכוש וכאלה שנחשבו בלתי אמינים על השלטונות. אחרי פרוץ המלחמה, עם התקרבות הצבא הגרמני לעיר, ניסו יהודים רבים להמלט לפנים ברית המועצות. רק מעטים הצליחו. רבים נהרגו בדרך בהפצצות הגרמנים מן האוויר, או נרצחו בידי אנשי ה"איזסארגי" (ארגון פאשיסטי לאטווי). מאות צעירים יהודים מבני העיר שרתו בצבא הסובייטי בדיוויזיה הלאטווית. רובם נפלו בקרבות.

ב- 26 ביוני 1941 נכבשה דווינסק בידי הצבא הגרמני. בין ה- 29 ביוני ל- 2 ביולי נצטוו הגברים היהודים, בני 16 עד 60, להתפקד בככר השוק כל בוקר. בסופו של דבר הובלו לבית הסוהר, הוחזקו שם שבוע ימים, נלקחו לגן הרכבת הסמוך ושם נרצחו. חלק מהעצורים ובהם רופאים ובעלי מלאכה, שוחררו, וחלק נלקחו לעבודות כפייה.

ב- 15 ביולי הוצתו בתי הכנסת בעיר, כולם מלבד ה"קהל שער" וה"פלאנובער מניין". באותו היום נצטוו היהודים נגזר לענוד את הטלאי הצהוב.

ב- 26 ביולי נקבע גיטו במבני קסרקטינים ואורוות מעבר לנהר. בגיטו נדחסו ללא תנאים סניטארים כ- 15,000 יהודים מהעיר ומעיירות סמוכות. מונו ועד יהודי ומשטרה יהודית. רופאים יהודים הקימו בית מאולתר בגיטו והועד הקים בתי מלאכה.

בימיו הראשונים של הגיטו נערכה "סלקציה". זקנים, חולים ובלתי כשירים לעבודה נלקחו ליערות בסביבה ונרצחו. אחריהם נרצחו יהודי העיירות הסמוכות ב"אקציית הפרובינציה" (פעולות חיסול יהודי ערי השדה). לעובדים שעבדו מחוץ לגיטו ניתנו תעודות עבודה.

השמדת יהודי דווינסק החלה בשתי אקציות גדולות, בשבוע השני והשלישי בחודש אוגוסט 1941, ביער פוגוליאנקה (.(POGULIANKA לפי מקורות גרמניים נרצחו בחודשיים הראשונים לכיבוש 10,162 יהודים מדווינסק וסביבתה.

אחרי אקציה נוספת ב- 8 וב- 9 בנובמבר אותה השנה נותרו בדווינסק רק אלו שעסקו בעבודות חיוניות ומשפחותיהם, כ- 1,000 איש. ל- 500 מהם (בערך), הותר לגור במקומות עבודתם מחוץ לגיטו. שאר היהודים הובלו ליער פוגוליאנקה ונרצחו.

בעקבות מגיפת טיפוס, שפרצה בסוף חודש נובמבר, היה הגיטו בהסגר במשך ארבעה חודשים ועל המתים במגיפה נוספו המתים ברעב.

ב- 17 במאי 1942 חוסל הגיטו וכל יושביו נטבחו, לרבות אנשי המינהל, המשטרה הפנימית ומשפחותיהם.

בעיר נותרו כ- 400 יהודים בלבד ואז התארגנה תנועת התנגדות. חבריה רכשו נשק והתאמנו בחשאי בשימוש בו, במטרה להצטרף אל הפרטיזנים שמעבר לגבול. רק 15 הצליחו.

ב- 26 באוקטובר 1943, נשלחו אחרוני היהודים מן העיר למחנה קייזרוואלד (,KAISERWALD בלאטווית: (MEZA PARKS בקירבת ריגה. אחדים התאבדו בדרך.

שרדו רק כעשרים יהודים, אלה שהצליחו להסתתר כל ימי המלחמה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בדווינסק, התארגנה מחדש קהילה יהודית ומנתה בשנת 1946 כ- 2,000 נפש. לקהילה היה בית כנסת, הגבאי שימש גם שוחט וגם מוהל. והיה בית עלמין יהודי בעיר. עם הזמן התארגנו חוגים לדרמה ולתרבות יהודית בשפת היידיש.

בשנות ה- 60 נסגרו החוגים בפקודת השלטונות. ב- 1972 נסגר בית העלמין היהודי ונותר רק בית הכנסת.

וולומין

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.

אחרי סלילת פסי-הרכבת וארשה-ביאליסטוק, נעשתה העיר צומת מסחרי ותעשייתי לקראת סוף המאה ה-19. ב-1921 ישבו בה קצת יותר מ- 3,000 יהודים (%49.3 מכלל האוכלוסיה) וכמספר הזה ב-1939 (%22). יהודים התפרנסו ממסחר ומלאכה, מהשכרת בתים לקייטנים, וכמו כן היו ביניהם בעלי-מפעלים לעיבוד זכוכית ועורות.

מדיניות החרם הכלכלי שנקטה ממשלת פולין פגעה קשות ביהודים.

חיי תרבות בעיר התרכזו בספריה על שם י.ל. פרץ, ובאגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל". הבולט ברבני המקום היה זאב ברגאייזן, מתחילת המאה הנוכחית. בימים 6-4 באוקטובר 1942 רצחו הגרמנים יותר מ-600 יהודים והאחרים נשלחו לטרבלינקה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
שם משפחה
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
מקור השם פרץ
PERETZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. פרץ הוא שם פרטי ממקור מקראי. פרץ הוא אחד מהתאומים שתמר ילדה ליהודה.מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח" (בראשית ל"ח כ"ט). פרץ הוא שם משפחה פטרונימי הנפוץ בקרב יהודי ספרד ויהודי אשכנז כאחד.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פרץ כוללים את אברהם פרץ (1833-1771), מראשוני המשכילים ברוסיה ואחד ממנהיגי הקהילה היהודית; את השמורר היידיש יצחק לייב פרץ (1915-1852); ובמאה ה-20 את המשפטן והשופט הישראלי יליד גרמניה משה פרץ; ואת הפוליטיקאי הישראלי אמיר פרץ (יליד מרוקו, בשנת 1952).
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

וולומין
דווינסק
סאלאנט
ואלגה
וולומין

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.

אחרי סלילת פסי-הרכבת וארשה-ביאליסטוק, נעשתה העיר צומת מסחרי ותעשייתי לקראת סוף המאה ה-19. ב-1921 ישבו בה קצת יותר מ- 3,000 יהודים (%49.3 מכלל האוכלוסיה) וכמספר הזה ב-1939 (%22). יהודים התפרנסו ממסחר ומלאכה, מהשכרת בתים לקייטנים, וכמו כן היו ביניהם בעלי-מפעלים לעיבוד זכוכית ועורות.

מדיניות החרם הכלכלי שנקטה ממשלת פולין פגעה קשות ביהודים.

חיי תרבות בעיר התרכזו בספריה על שם י.ל. פרץ, ובאגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל". הבולט ברבני המקום היה זאב ברגאייזן, מתחילת המאה הנוכחית. בימים 6-4 באוקטובר 1942 רצחו הגרמנים יותר מ-600 יהודים והאחרים נשלחו לטרבלינקה.
דווינסק, DAUGAVPILS

(בליטאית DAUGAVPILS, ברוסית DVINSK, בגרמנית DUENABURG ובמקורותינו דווינסק).


עיר נפה בחבל לאטגאלה (,(LATGALE לאטוויה.

דאוגאוופילס, השוכנת על הנהר דאוגאווה (DAUGAVA לפני כן דווינה ,(DVINA נוסדה בשם דינאבורג במאה ה- 13 ונשלטה על-ידי המסדר הליווני (מסדר אבירים נוצרים מגרמניה).

ב- 1561 עבר האזור לשליטת ממלכת פולין-ליטא. בחלוקה הראשונה של פולין ב- 1772 סופח האזור לרוסיה ודינאבורג הייתה לעיר מחוז בפלך ויטבסק (.(VITEBSK ב- 1893 הוסב שמה לדווינסק. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ומאז נקראת דאווגאוופילס. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה ברפובליקה הלאטווית בברית המועצות.


יהודים החלו להגיע למקום מפולין ומליטא במאה ה- 17. הקהילה התארגנה אחרי ספוח העיר לרוסיה. ב- 1772 נמנו במקום 176 יהודים ובשנת 1805 הגיע מספרם ל- 800 בקירוב. מגוריהם הוגבלו ל-אלטשטאט "עיר העתיקה". גידול מהיר באוכלוסייה היהודית החל מ- 1835, עם הכללת העיר ב"תחום המושב". ב- 1847 נמנו במקום 2,918 יהודים ועד שנת 1897 עלה מספרם ל- 32,400.

כבמסורת ליטא הסמוכה היו בקהילת דווינסק חסידים ומתנגדים. היריבות בין שני הזרמים פילגה את הקהילה בסוף המאה ה- 19.

ב- 1865 הוחל בבניית בית הכנסת הגדול ה"כאר שול". במרוצת השנים הוקמו בעיר כ- 40 בתי כנסת, שלושה מוסדות תלמוד תורה וישיבות.

במאה ה- 20 כיהנו בעיר שניים מגדולי הרבנים בתקופתם. הרב מאיר שמחה כהן מזרם המתנגדים ישב 39 שנים על כס הרבנות בבית הכנסת "קהל שער". בקיאותו בתלמוד וספרו "אור שמח", (פרושים לרמב"ם), נודעו בציבור היהודי. הרב החסידי יוסף רוזין (,(ROSEN המכונה "הגאון מרוגאצ'וב" ((ROGACHOV בעל "צפנת פענח", כיהן כרב במשך יובל שנים בבית הכנסת "מניין פלאנובר" (.(PLANOVER MINYAN

בין מוסדות הצדקה בקהילה "לינת צדק", "ביקור חולים", קרן קמח לפסח, מטבח לעניים, מושב זקנים, בית הכנסת אורחים וגמילות חסדים.

בתי ספר יהודיים חילוניים (בעיקר פרטיים) פעלו בעיר משנות השישים למאה ה- 19. "חדר מתוקן", הוקם ב- 1900. בית הספר היהודי למלאכה (לנגרות ולמסגרות), שפעל בעיר מ- 1887, היה מן הגדולים בסוגו בקרב קהילות רוסיה. ב- 1901 הפעילה העירייה שלושה בתי ספר יהודיים ובשניים מהם החלו ללמד עברית. ב- 1902 נפתחו בית ספר מקצועי לבנות ושתי ספריות. בתקופה זו רק כ- 24% מילדי היהודים התחנכו במוסדות חינוך חילוניים. רובם למדו ב"חדרים", ב"תלמוד תורה" ובישיבית. מ- 1913 החלו ללמד באידיש באחד מבתי הספר.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו 55,680 יהודים בדווינסק.

בשנת 1915, במהלך המלחמה, סייעה הקהילה למאות פליטים יהודים שחנו בעיר. בשנים 1916 - 1918 ננטשה דווינסק עצמה בידי מרבית תושביה בגלל הקרבות שהתנהלו בה.

אחרי המלחמה, ב- 1920, נמנו 11,838 יהודים בעיר. הם בחרו ועד קהילה והחלו בארגון החיים היהודיים מחדש.

בלאטוויה העצמאית, במסגרת האוטונומיה התרבותית לאומית למיעוטים (על פי הסכם ורסי 1919), פעלו בבתי הספר היהודיים להסבת שפת ההוראה לעברית. מוסדות החינוך של אגודת ישראל לימדו ביידיש. בשניים מתוך חמישה בתי הספר היסודיים בקהילה התנהלו הלימודים ביידיש, בשניים בעברית ובאחד ברוסית. בבית הספר התיכון היהודי הייתה תחילה שפת ההוראה רוסית, אחר כך נוספו גם עברית ויידיש. הישיבה סופחה לרשת ישיבות "בית יוסף" (על שם הגאון מרוגאצ'וב). בשנות השלושים נוסדה ישיבה נוספת.

בדיקטטורה של 1934 עבר הפקוח על מוסדות החינוך היהודיים לידי אגודת ישראל ושפת ההוראה הייתה יידיש בלבד.

בעיר פעלו חוג לדרמה, ספרייה גדולה ובתי דפוס.


תנאי המחייה והכלכלה של היהודים הראשונים במקום היו קשים, והוחמרו עוד בעקבות חוק מ- 1876, שאיפשר עקירה לעיר של יהודים רבים מהכפרים ומהאחוזות. משום כך החלה כמה שנים לאחר מכן הגירת יהודים לארצות הברית ולדרום אפריקה.

לימים סייעו עבודות ביצורים והקמת מחנה צבאי גדול במקום לפרנסת רבים מיהודי העיר. קבלני בניין יהודים העסיקו פועלים ובעלי מלאכה יהודים, אחרים היו ספקי הלבשה, הנעלה, מזון, ועבודות עץ ומתכת עבור הצבא. בחקלאות עבדו רק מעטים.

אחרי השלמת צומת מסילות הרכבת בסמוך לעיר בסוף המאה ה- 19, החלה כלכלת העיר להתפתח, וכבר בתחילתה המאה העשרים היה ליהודים חלק נכבד בתעשייה המקומית והם היו המובילים בענף הטכסטיל.

כמחצית מבתי האב היהודיים התפרנסו ממסחר, אחרים היו בעלי מלאכה ומקצועות חופשיים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם צירוף העיר ללאטוויה, נפגעה התעשייה עקב ניתוקה משוקי ברית המועצות. יהודים רבים עקרו אז לעיר הבירה ריגה או פנו לעסוק במסחר זעיר.

ברבע הראשון של המאה ה- 20 נפתחו "בנק הקהילה", "הבנק העממי" וקופת אשראי קואופרטיבית של בעלי המלאכה והפועלים.

בתקופת לאטוויה העצמאית, בין השנים 1920 ל- 1940, כיהנו יהודים במשרות הכלכלה, האדמיניסטרציה והכספים בעירייה.


הפעילות הציונית בדווינסק החלה בשלהי המאה ה- 19. סניף "פועלי ציון" נפתח במקום ב- 1901. המפלגות "הציונית הסוציאליסטית" ו"צעירי ציון" התארגנו כמה שנים לאחר מכן. הנוער פעל בחוגי "מוזס מונטפיורי", "היחידה הציונית", "ישראל הצעירה", "התחיה" והתנועה הצופית "בר כוכבא". בשנות ה- 20 נפתחו "השומר הצעיר" "נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, שצמח מבר כוכבא), "גורדוניה", "נוער בורוכוב" ו"בית"ר". גם "הרצליה" ו"החלוץ המזרחי" פעלו בעיר. בשנת 1920 הקים "החלוץ" בדווינסק קיבוץ הכשרה לעלייה, וצעירים בני המקום עלו לארץ ישראל.

דווינסק הייתה מרכז למפלגות הפועלים ובשנים 1893 ו- 1897 השתתפו חוגים יהודיים סוציאליסטים בשביתות הפועלים בעיר. בעקבות פרעות ביהודי רוסיה בשנים 1903 - 1905, פעלה קבוצת צעירים יהודים, רובם ממפלגות הפועלים, להגנה עצמית.

הבונד ((BUND החל בהתארגנותו בסוף המאה ה- 19; בלאטוויה העצמאית פעל במסגרת המפלגה הסוציאל דמוקראטית הלאטווית כיחידה אוטונומית בשאלת היהודים. מנהיג התנועה ד"ר נוח מייזל ((MAISEL חבר מועצת הקהילה, נבחר למועצת העיר ולנציג הסוציאל דמוקראטים בסיים (בית הנבחרים). במשך הזמן התמקדה רוב הפעילות הפוליטית בקרב קהילת העיר בבונד ובמפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. גם הציונים הכלליים, המזרחי וה"סיימיסטים" (שדגלו באוטונומיה לאומית ליהודים במקום מושבם) פעלו בעיר. כמו כן נפתחו מועדונים: ברנר קלוב, פרץ קלוב, ביאליק קלוב ומועדון הספורט של יהודי דווינסק.

תופעות אנטישמיות, שהחלו בעיר בשנות העשרים, גברו מ- 1934 בדיקטאטורה של קארל אולמניס (.(ULMANIS באותה התקופה נאסרה פעילות הארגונים הציוניים והסוציאליסטים.


ב- 1935 חיו בעיר, שנקראה אז דאוגאוופילס 11,116 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (,(RIBBENTROP-MOLOTOV שנחתם באוגוסט 1939 בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מבתי העסק ובתי החרושת בבעלות יהודים הולאמו. ארגונים קהילתיים פורקו. יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שתפסו עמדות מפתח, אחרים עבדו במפעלים שהוקמו.

כשבוע ימים לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות (שנפתחה ב- 22 ביוני 1941), הוגלו לסיביר יהודים בעלי רכוש וכאלה שנחשבו בלתי אמינים על השלטונות. אחרי פרוץ המלחמה, עם התקרבות הצבא הגרמני לעיר, ניסו יהודים רבים להמלט לפנים ברית המועצות. רק מעטים הצליחו. רבים נהרגו בדרך בהפצצות הגרמנים מן האוויר, או נרצחו בידי אנשי ה"איזסארגי" (ארגון פאשיסטי לאטווי). מאות צעירים יהודים מבני העיר שרתו בצבא הסובייטי בדיוויזיה הלאטווית. רובם נפלו בקרבות.

ב- 26 ביוני 1941 נכבשה דווינסק בידי הצבא הגרמני. בין ה- 29 ביוני ל- 2 ביולי נצטוו הגברים היהודים, בני 16 עד 60, להתפקד בככר השוק כל בוקר. בסופו של דבר הובלו לבית הסוהר, הוחזקו שם שבוע ימים, נלקחו לגן הרכבת הסמוך ושם נרצחו. חלק מהעצורים ובהם רופאים ובעלי מלאכה, שוחררו, וחלק נלקחו לעבודות כפייה.

ב- 15 ביולי הוצתו בתי הכנסת בעיר, כולם מלבד ה"קהל שער" וה"פלאנובער מניין". באותו היום נצטוו היהודים נגזר לענוד את הטלאי הצהוב.

ב- 26 ביולי נקבע גיטו במבני קסרקטינים ואורוות מעבר לנהר. בגיטו נדחסו ללא תנאים סניטארים כ- 15,000 יהודים מהעיר ומעיירות סמוכות. מונו ועד יהודי ומשטרה יהודית. רופאים יהודים הקימו בית מאולתר בגיטו והועד הקים בתי מלאכה.

בימיו הראשונים של הגיטו נערכה "סלקציה". זקנים, חולים ובלתי כשירים לעבודה נלקחו ליערות בסביבה ונרצחו. אחריהם נרצחו יהודי העיירות הסמוכות ב"אקציית הפרובינציה" (פעולות חיסול יהודי ערי השדה). לעובדים שעבדו מחוץ לגיטו ניתנו תעודות עבודה.

השמדת יהודי דווינסק החלה בשתי אקציות גדולות, בשבוע השני והשלישי בחודש אוגוסט 1941, ביער פוגוליאנקה (.(POGULIANKA לפי מקורות גרמניים נרצחו בחודשיים הראשונים לכיבוש 10,162 יהודים מדווינסק וסביבתה.

אחרי אקציה נוספת ב- 8 וב- 9 בנובמבר אותה השנה נותרו בדווינסק רק אלו שעסקו בעבודות חיוניות ומשפחותיהם, כ- 1,000 איש. ל- 500 מהם (בערך), הותר לגור במקומות עבודתם מחוץ לגיטו. שאר היהודים הובלו ליער פוגוליאנקה ונרצחו.

בעקבות מגיפת טיפוס, שפרצה בסוף חודש נובמבר, היה הגיטו בהסגר במשך ארבעה חודשים ועל המתים במגיפה נוספו המתים ברעב.

ב- 17 במאי 1942 חוסל הגיטו וכל יושביו נטבחו, לרבות אנשי המינהל, המשטרה הפנימית ומשפחותיהם.

בעיר נותרו כ- 400 יהודים בלבד ואז התארגנה תנועת התנגדות. חבריה רכשו נשק והתאמנו בחשאי בשימוש בו, במטרה להצטרף אל הפרטיזנים שמעבר לגבול. רק 15 הצליחו.

ב- 26 באוקטובר 1943, נשלחו אחרוני היהודים מן העיר למחנה קייזרוואלד (,KAISERWALD בלאטווית: (MEZA PARKS בקירבת ריגה. אחדים התאבדו בדרך.

שרדו רק כעשרים יהודים, אלה שהצליחו להסתתר כל ימי המלחמה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בדווינסק, התארגנה מחדש קהילה יהודית ומנתה בשנת 1946 כ- 2,000 נפש. לקהילה היה בית כנסת, הגבאי שימש גם שוחט וגם מוהל. והיה בית עלמין יהודי בעיר. עם הזמן התארגנו חוגים לדרמה ולתרבות יהודית בשפת היידיש.

בשנות ה- 60 נסגרו החוגים בפקודת השלטונות. ב- 1972 נסגר בית העלמין היהודי ונותר רק בית הכנסת.
סאלאנט SALANTAI

עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), צפון מערב ליטא.


ראשית הישוב היהודי בסאלנט עוד במאה ה-17. ב-1766 נרשמו שם 279 יהודים משלמי מס גולגולת. ב-1847 ישבו בסאלאנט 990 יהודים וב-1897 עלה מספרם ל-1106. לפני מלחמת העולם הראשונה כבר ישבו בסאלאנט כ-1200 יהודים ואחריה רק 800.

בית כנסת עתיק היה בעיירה, בית מדרש ושני "שטיבלך", בראשית המאה ה-20 פעלה ישיבה בעיירה וחמישה "חדרים" לילדים. כן הייתה שם ישיבת "תפארת בחורים" וחברות ללימוד תורה. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים.

בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם למדו למעלה מ-100 תלמידים ב"תלמוד תורה" ובבית ספר עברי מרשת "תרבות". ב-1926 היו ב"ספרייה על-שם י"ל פרץ", 1600 ספרים.

סאלאנט נודעה ברבנים ובתלמידי חכמים שהעמידה, בין רבניה היה ר' הלל מילייקובסקי,שנודע כ"ר' הלל מסאלאנט" והרב האחרון שכיהן שם היה ר' מאיר צבי קלף.

פרנסת יהודי סאלאנט הייתה בעיקר על המסחר והמלאכה. שני ימי שוק שבועיים היו בעיירה ובית חרושת קטן לנרות פרפין שבעליו ופועליו היו יהודים. בין בעלי המלאכה היהודים היו סנדלרים, חייטים, כובענים, פחחים, זגגים, בורסקאי, נפח ושען אחד.

בין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בסאלאנט והיו שם סניפי "המזרחי", "צעירי ציון" ו"אגודת ישראל". בעוד יהודים רבים היגרו לארצות אמריקה ולדרום אפריקה, עלה הנוער הציוני לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסאלאנט כ-150 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

סאלאנט נכבשה בידי הגרמנים כבר למחרת מתקפתם על ברית המועצות (שהחלה ב-22 ביוני 1941). בהוראת הגרמנים הוצאו כל הגברים היהודים לרחובות העיירה וליטאים לאומנים עוזרי הגרמנים היכו אותם וגזלו את כספם ואת חפצי הערך שהיו ברשותם, לתשואות הליטאים ברחוב. נעצרו ונורו יהודים ולא יהודים שהוחשדו בפעילות סובייטית, קבוצות של יהודים נלקחו לחפור בורות לנרצחים.

רוב היהודים שניסו לברוח לברית המועצות עם פרוץ המלחמה נהרגו או שבו לעיירה, גם אלה שניסו להסתתר אצל איכרים בסביבה נאלצו לחזור, מפחד האיכרים מפני הצו שהגרמנים פירסמו, שאסר להסתיר יהודים או לסייע להם.

בסוף יוני שרפו הליטאים הלאומנים במרכז העיירה את כל הספרים שאספו מבית הכנסת ומבתי היהודים. ב-1 ביולי 1941 נצטוו כל היהודים להתרכז בבית הכנסת והורשו לקחת עמם רק כסף וחפצי ערך, הגרמנים הכינו בכניסה לבית הכנסת סלים גדולים לאיסופם. המון פרוע של ליטאים בזז את בתי היהודים שנעזבו. ימים רבים הוחזקו היהודים בבית הכנסת תחת משמר כבד של ליטאים וכל לילה הוצאו 10 גברים יהודים ונורו.

בראשית יולי הוצאו 150 צעירות יהודיות לעבודה אצל איכרים, כעבור כארבעה שבועות נצטוו האיכרים להחזירן למשק בכפר שאלין (SALIN) וב-12 בספטמבר הן הוצאו להורג ונטמנו בבורות שהוכנו מראש. צעירה אחת הצליחה להמלט, חזרה אל מעבידה האיכר והוא הסתיר אותה עד תום המלחמה.

הגברים שעוד נותרו בבית הכנסת הוצאו להורג ב-ט"ו בתמוז תש"א, 10 ביולי 1941, ונטמנו בקבר אחים בבורות שנחפרו על שפת הנהר הסמוך. הנשים והילדים נרצחו ב-כ"ה בתמוז תש"א, 20 ביולי 1941 ליד כפר כ-8 ק"מ מסאלאנט ונטמנו גם הם בקבר אחים.
ואלגה VALGA

בגרמנית: WALK

עיר גבול על גבול לאטוויה, על הנהר פדל ,PEDEL אסטוניה.


ראשיתה של ואלגה כפר קטן בשם פדל, הנזכר לראשונה בסוף המאה ה- 13. למעמד של עיר זכתה ב- 1584, ובשנת 1783 הייתה לעיר נפה. בשנת 1920 חולקה העיר בין לאטוויה לאסטוניה. מאז ועד 1940 השתייך רוב שטחה של העיר לאסטוניה העצמאית. משנת 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה אסטוניה רפובליקה בברית המועצות.

הקהילה היהודית בוואלגה נוסדה בשנת 1859 בידי שלושה חיילים יהודים ששוחררו מצבא הצאר ניקולאי ה-I. יהודים נוספים הצטרפו אליהם, נקנה ספר תורה ונתקיימו תפילות בציבור באחת הדירות. המלמד שהובא למקום שימש גם כשוחט. קודש בית עלמין ווהוחל נהול פנקס ה"חברה קדישא" ב- 1869. באותה עת התמנה רב הקהילה הראשון, הרב ליכטנשטיין.

בשנת 1871 הותקן בית כנסת בביתו של הנדבן יוסף שיין. אחרי מותו עבר המבנה לבעלות הקהילה ומעזבונו הוקמה קופת גמילות חסדים.

בשנת 1881 מנתה הקהילה 339 יהודים, 8% מתושבי העיר. באותה שנה הצהירו רוב אנשי הקהילה על יידיש כשפת אם. בשנת 1914 חיו בוואלגה 784 יהודים, אך מספרם היחסי באוכלוסייה ירד ל- 4%. אחרי כינון אסטוניה העצמאית בשנת 1920, חלה ירידה נוספת במספר יהודי העיר והם מנו כמחצית מניינם ערב מלחמת העולם הראשונה.

משנת 1926 הוקם לצד ועד הקהילה מינהל תרבות, שפעל בתאום עם המערכת האוטונומית היהודית באסטוניה. במועצת התרבות הארצית היו לקהילת ואלגה שני נציגים.

תחילה למדו ילדי היהודים ב"חדרים". מראשית המאה ה- 20 החלו לבקר בבתי ספר כלליים. באסטוניה הריבונית הוקמו במקום (בתמיכת העירייה) גן ילדים ובית ספר יהודי, והשפה העברית נקבעה כשפת ההוראה. בית הספר (היחיד בכל ערי השדה של אסטוניה) שימש מרכז תרבות של הקהילה. באכסנייתו הוקמה ספרייה ומועצת התרבות קיימה בו קורסים לעברית, לתנ"ך, להיסטוריה יהודית, כמוכן נערכו בבניין נשפים של הקהילה.

מגמת הירידה במספר יהודי המקום נמשכה גם בשנות השלושים. רבים עקרו לבירה טאלין או היגרו לארצות שמעבר לים.

למעלה משליש יהודי מקום התפרנסו ממסחר. האחרים היו תעשיינים, פועלים, זבנים, מורים, פקידים, בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים. בבעלות יהודים היו חמש חברות. מצבם הכלכלי של אנשי הקהילה היה טוב בדרך כלל, ו- 15 מהם היו בעלי בתים. ב- 1935 קיבלו תשע משפחות יהודיות סעד באמצעות "אגודת הנשים".

אחרי מהפכת 1917 החלה פעילות צבורית מוגברת בקרב הקהילה. בוואלגה כיהן ועד 500 החיילים היהודים, ששירתו בארמיה ה- 12 של הצבא הרוסי. ברשותם היה בית דפוס. ביזמת ועד החיילים נפתח במקום סניף "פועלי ציון", הוקם ועד עירוני של ההסתדרות הציונית. יהודים מקומיים הקימו סניף של הבונד, וחבר מפלגה זאת נבחר כנציג במועצת העיר.

במלחמת העצמאות של אסטוניה (1918 - 1920) לחמו 24 צעירים יהודים מוואלגה בשורות צבא אסטוניה.

בין שתי מלחמות העולם פעלו בעיר אגודת מכבי, סניף החלוץ, יידישער יוגנט פארבאנד (ברית נוער יהודי בלתי מפלגתי), מועדון לתרבות אידיש על שם י"ל פרץ ואגודת "ליכט" (אור) - ארגון תרבות של בעלי השקפות שמאלניות. סניף השומר הצעיר נצ"ח נפתח בשנת 1932.

בשנת 1939 חיו בוואלגה כ- 50 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום לאסטוניה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. פעילות צבורית יהודית הופסקה בהדרגה ומוסדות הקהילה פורקו.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נמלטו יהודים לפנים ברית המועצות. היהודים שנותרו בעיר נרצחו במשך הקיץ או במשך הסתיו של אותה השנה בידי הגרמנים ובידי משתפי פעולה אסטונים.
דניאל פרץ
פרץ, יצחק לייב

Daniel Peretz (1927-2000), footballer, born in Bucharest, Romania. He started playing for Ciocanul Bucharest, formerly known as Maccabi Bucharest, a Jewish team founded in 1919, banned during the Holocaust and refounded with its new name in 1946. After the establishment of the Communist regime in Romania, Ciocanul Bucharest was renamed Dinamo Bucharest and became of the leading soccer clubs in Romania. In 1950 Peretz moved to Rapid, another soccer club of Bucharest, and then to Flacăra București, a Bucharest based club that was transferred to Ploiesti and changed its name to Petrolul. Peretz’s team won the Romanian championship in 1958-1959. He also played a number of times in the Romanian national team. Peretz immigrated to Israel in 1960, and in 1962 he joined Maccabi Netanya soccer club.  

יצחק לייב פרץ (1852 - 1915), סופר יידי ועברי; יליד זמושץ, פולין. בשנים 1877 - 1887 עבד כעורך דין. משנת 1891 - פקיד זוטר במחלקת הקבורה של קהילת וארשה. מאבות הספרות היידית החדשה ודמות מפתח בספרות העברית. כתיבתו הפולמוסית תרמה להתעוררות תנועת הפועלים היהודית. גיבורי סיפוריו הם חסידים ופשוטי עם הדבקים באמונתם על אף חייהם הקשים. חלוץ הסיפור הקצר והמחזה הסמלי בספרות היידיש.
פרץ, יצחק לייב
יצחק לייב פרץ (1852 - 1915), סופר יידי ועברי; יליד זמושץ, פולין. בשנים 1877 - 1887 עבד כעורך דין. משנת 1891 - פקיד זוטר במחלקת הקבורה של קהילת וארשה. מאבות הספרות היידית החדשה ודמות מפתח בספרות העברית. כתיבתו הפולמוסית תרמה להתעוררות תנועת הפועלים היהודית. גיבורי סיפוריו הם חסידים ופשוטי עם הדבקים באמונתם על אף חייהם הקשים. חלוץ הסיפור הקצר והמחזה הסמלי בספרות היידיש.