חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי דווינסק

דווינסק, DAUGAVPILS

(בליטאית DAUGAVPILS, ברוסית DVINSK, בגרמנית DUENABURG ובמקורותינו דווינסק).


עיר נפה בחבל לאטגאלה (,(LATGALE לאטוויה.

דאוגאוופילס, השוכנת על הנהר דאוגאווה (DAUGAVA לפני כן דווינה ,(DVINA נוסדה בשם דינאבורג במאה ה- 13 ונשלטה על-ידי המסדר הליווני (מסדר אבירים נוצרים מגרמניה).

ב- 1561 עבר האזור לשליטת ממלכת פולין-ליטא. בחלוקה הראשונה של פולין ב- 1772 סופח האזור לרוסיה ודינאבורג הייתה לעיר מחוז בפלך ויטבסק (.(VITEBSK ב- 1893 הוסב שמה לדווינסק. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ומאז נקראת דאווגאוופילס. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה ברפובליקה הלאטווית בברית המועצות.


יהודים החלו להגיע למקום מפולין ומליטא במאה ה- 17. הקהילה התארגנה אחרי ספוח העיר לרוסיה. ב- 1772 נמנו במקום 176 יהודים ובשנת 1805 הגיע מספרם ל- 800 בקירוב. מגוריהם הוגבלו ל-אלטשטאט "עיר העתיקה". גידול מהיר באוכלוסייה היהודית החל מ- 1835, עם הכללת העיר ב"תחום המושב". ב- 1847 נמנו במקום 2,918 יהודים ועד שנת 1897 עלה מספרם ל- 32,400.

כבמסורת ליטא הסמוכה היו בקהילת דווינסק חסידים ומתנגדים. היריבות בין שני הזרמים פילגה את הקהילה בסוף המאה ה- 19.

ב- 1865 הוחל בבניית בית הכנסת הגדול ה"כאר שול". במרוצת השנים הוקמו בעיר כ- 40 בתי כנסת, שלושה מוסדות תלמוד תורה וישיבות.

במאה ה- 20 כיהנו בעיר שניים מגדולי הרבנים בתקופתם. הרב מאיר שמחה כהן מזרם המתנגדים ישב 39 שנים על כס הרבנות בבית הכנסת "קהל שער". בקיאותו בתלמוד וספרו "אור שמח", (פרושים לרמב"ם), נודעו בציבור היהודי. הרב החסידי יוסף רוזין (,(ROSEN המכונה "הגאון מרוגאצ'וב" ((ROGACHOV בעל "צפנת פענח", כיהן כרב במשך יובל שנים בבית הכנסת "מניין פלאנובר" (.(PLANOVER MINYAN

בין מוסדות הצדקה בקהילה "לינת צדק", "ביקור חולים", קרן קמח לפסח, מטבח לעניים, מושב זקנים, בית הכנסת אורחים וגמילות חסדים.

בתי ספר יהודיים חילוניים (בעיקר פרטיים) פעלו בעיר משנות השישים למאה ה- 19. "חדר מתוקן", הוקם ב- 1900. בית הספר היהודי למלאכה (לנגרות ולמסגרות), שפעל בעיר מ- 1887, היה מן הגדולים בסוגו בקרב קהילות רוסיה. ב- 1901 הפעילה העירייה שלושה בתי ספר יהודיים ובשניים מהם החלו ללמד עברית. ב- 1902 נפתחו בית ספר מקצועי לבנות ושתי ספריות. בתקופה זו רק כ- 24% מילדי היהודים התחנכו במוסדות חינוך חילוניים. רובם למדו ב"חדרים", ב"תלמוד תורה" ובישיבית. מ- 1913 החלו ללמד באידיש באחד מבתי הספר.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו 55,680 יהודים בדווינסק.

בשנת 1915, במהלך המלחמה, סייעה הקהילה למאות פליטים יהודים שחנו בעיר. בשנים 1916 - 1918 ננטשה דווינסק עצמה בידי מרבית תושביה בגלל הקרבות שהתנהלו בה.

אחרי המלחמה, ב- 1920, נמנו 11,838 יהודים בעיר. הם בחרו ועד קהילה והחלו בארגון החיים היהודיים מחדש.

בלאטוויה העצמאית, במסגרת האוטונומיה התרבותית לאומית למיעוטים (על פי הסכם ורסי 1919), פעלו בבתי הספר היהודיים להסבת שפת ההוראה לעברית. מוסדות החינוך של אגודת ישראל לימדו ביידיש. בשניים מתוך חמישה בתי הספר היסודיים בקהילה התנהלו הלימודים ביידיש, בשניים בעברית ובאחד ברוסית. בבית הספר התיכון היהודי הייתה תחילה שפת ההוראה רוסית, אחר כך נוספו גם עברית ויידיש. הישיבה סופחה לרשת ישיבות "בית יוסף" (על שם הגאון מרוגאצ'וב). בשנות השלושים נוסדה ישיבה נוספת.

בדיקטטורה של 1934 עבר הפקוח על מוסדות החינוך היהודיים לידי אגודת ישראל ושפת ההוראה הייתה יידיש בלבד.

בעיר פעלו חוג לדרמה, ספרייה גדולה ובתי דפוס.


תנאי המחייה והכלכלה של היהודים הראשונים במקום היו קשים, והוחמרו עוד בעקבות חוק מ- 1876, שאיפשר עקירה לעיר של יהודים רבים מהכפרים ומהאחוזות. משום כך החלה כמה שנים לאחר מכן הגירת יהודים לארצות הברית ולדרום אפריקה.

לימים סייעו עבודות ביצורים והקמת מחנה צבאי גדול במקום לפרנסת רבים מיהודי העיר. קבלני בניין יהודים העסיקו פועלים ובעלי מלאכה יהודים, אחרים היו ספקי הלבשה, הנעלה, מזון, ועבודות עץ ומתכת עבור הצבא. בחקלאות עבדו רק מעטים.

אחרי השלמת צומת מסילות הרכבת בסמוך לעיר בסוף המאה ה- 19, החלה כלכלת העיר להתפתח, וכבר בתחילתה המאה העשרים היה ליהודים חלק נכבד בתעשייה המקומית והם היו המובילים בענף הטכסטיל.

כמחצית מבתי האב היהודיים התפרנסו ממסחר, אחרים היו בעלי מלאכה ומקצועות חופשיים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם צירוף העיר ללאטוויה, נפגעה התעשייה עקב ניתוקה משוקי ברית המועצות. יהודים רבים עקרו אז לעיר הבירה ריגה או פנו לעסוק במסחר זעיר.

ברבע הראשון של המאה ה- 20 נפתחו "בנק הקהילה", "הבנק העממי" וקופת אשראי קואופרטיבית של בעלי המלאכה והפועלים.

בתקופת לאטוויה העצמאית, בין השנים 1920 ל- 1940, כיהנו יהודים במשרות הכלכלה, האדמיניסטרציה והכספים בעירייה.


הפעילות הציונית בדווינסק החלה בשלהי המאה ה- 19. סניף "פועלי ציון" נפתח במקום ב- 1901. המפלגות "הציונית הסוציאליסטית" ו"צעירי ציון" התארגנו כמה שנים לאחר מכן. הנוער פעל בחוגי "מוזס מונטפיורי", "היחידה הציונית", "ישראל הצעירה", "התחיה" והתנועה הצופית "בר כוכבא". בשנות ה- 20 נפתחו "השומר הצעיר" "נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, שצמח מבר כוכבא), "גורדוניה", "נוער בורוכוב" ו"בית"ר". גם "הרצליה" ו"החלוץ המזרחי" פעלו בעיר. בשנת 1920 הקים "החלוץ" בדווינסק קיבוץ הכשרה לעלייה, וצעירים בני המקום עלו לארץ ישראל.

דווינסק הייתה מרכז למפלגות הפועלים ובשנים 1893 ו- 1897 השתתפו חוגים יהודיים סוציאליסטים בשביתות הפועלים בעיר. בעקבות פרעות ביהודי רוסיה בשנים 1903 - 1905, פעלה קבוצת צעירים יהודים, רובם ממפלגות הפועלים, להגנה עצמית.

הבונד ((BUND החל בהתארגנותו בסוף המאה ה- 19; בלאטוויה העצמאית פעל במסגרת המפלגה הסוציאל דמוקראטית הלאטווית כיחידה אוטונומית בשאלת היהודים. מנהיג התנועה ד"ר נוח מייזל ((MAISEL חבר מועצת הקהילה, נבחר למועצת העיר ולנציג הסוציאל דמוקראטים בסיים (בית הנבחרים). במשך הזמן התמקדה רוב הפעילות הפוליטית בקרב קהילת העיר בבונד ובמפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. גם הציונים הכלליים, המזרחי וה"סיימיסטים" (שדגלו באוטונומיה לאומית ליהודים במקום מושבם) פעלו בעיר. כמו כן נפתחו מועדונים: ברנר קלוב, פרץ קלוב, ביאליק קלוב ומועדון הספורט של יהודי דווינסק.

תופעות אנטישמיות, שהחלו בעיר בשנות העשרים, גברו מ- 1934 בדיקטאטורה של קארל אולמניס (.(ULMANIS באותה התקופה נאסרה פעילות הארגונים הציוניים והסוציאליסטים.


ב- 1935 חיו בעיר, שנקראה אז דאוגאוופילס 11,116 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (,(RIBBENTROP-MOLOTOV שנחתם באוגוסט 1939 בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מבתי העסק ובתי החרושת בבעלות יהודים הולאמו. ארגונים קהילתיים פורקו. יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שתפסו עמדות מפתח, אחרים עבדו במפעלים שהוקמו.

כשבוע ימים לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות (שנפתחה ב- 22 ביוני 1941), הוגלו לסיביר יהודים בעלי רכוש וכאלה שנחשבו בלתי אמינים על השלטונות. אחרי פרוץ המלחמה, עם התקרבות הצבא הגרמני לעיר, ניסו יהודים רבים להמלט לפנים ברית המועצות. רק מעטים הצליחו. רבים נהרגו בדרך בהפצצות הגרמנים מן האוויר, או נרצחו בידי אנשי ה"איזסארגי" (ארגון פאשיסטי לאטווי). מאות צעירים יהודים מבני העיר שרתו בצבא הסובייטי בדיוויזיה הלאטווית. רובם נפלו בקרבות.

ב- 26 ביוני 1941 נכבשה דווינסק בידי הצבא הגרמני. בין ה- 29 ביוני ל- 2 ביולי נצטוו הגברים היהודים, בני 16 עד 60, להתפקד בככר השוק כל בוקר. בסופו של דבר הובלו לבית הסוהר, הוחזקו שם שבוע ימים, נלקחו לגן הרכבת הסמוך ושם נרצחו. חלק מהעצורים ובהם רופאים ובעלי מלאכה, שוחררו, וחלק נלקחו לעבודות כפייה.

ב- 15 ביולי הוצתו בתי הכנסת בעיר, כולם מלבד ה"קהל שער" וה"פלאנובער מניין". באותו היום נצטוו היהודים נגזר לענוד את הטלאי הצהוב.

ב- 26 ביולי נקבע גיטו במבני קסרקטינים ואורוות מעבר לנהר. בגיטו נדחסו ללא תנאים סניטארים כ- 15,000 יהודים מהעיר ומעיירות סמוכות. מונו ועד יהודי ומשטרה יהודית. רופאים יהודים הקימו בית מאולתר בגיטו והועד הקים בתי מלאכה.

בימיו הראשונים של הגיטו נערכה "סלקציה". זקנים, חולים ובלתי כשירים לעבודה נלקחו ליערות בסביבה ונרצחו. אחריהם נרצחו יהודי העיירות הסמוכות ב"אקציית הפרובינציה" (פעולות חיסול יהודי ערי השדה). לעובדים שעבדו מחוץ לגיטו ניתנו תעודות עבודה.

השמדת יהודי דווינסק החלה בשתי אקציות גדולות, בשבוע השני והשלישי בחודש אוגוסט 1941, ביער פוגוליאנקה (.(POGULIANKA לפי מקורות גרמניים נרצחו בחודשיים הראשונים לכיבוש 10,162 יהודים מדווינסק וסביבתה.

אחרי אקציה נוספת ב- 8 וב- 9 בנובמבר אותה השנה נותרו בדווינסק רק אלו שעסקו בעבודות חיוניות ומשפחותיהם, כ- 1,000 איש. ל- 500 מהם (בערך), הותר לגור במקומות עבודתם מחוץ לגיטו. שאר היהודים הובלו ליער פוגוליאנקה ונרצחו.

בעקבות מגיפת טיפוס, שפרצה בסוף חודש נובמבר, היה הגיטו בהסגר במשך ארבעה חודשים ועל המתים במגיפה נוספו המתים ברעב.

ב- 17 במאי 1942 חוסל הגיטו וכל יושביו נטבחו, לרבות אנשי המינהל, המשטרה הפנימית ומשפחותיהם.

בעיר נותרו כ- 400 יהודים בלבד ואז התארגנה תנועת התנגדות. חבריה רכשו נשק והתאמנו בחשאי בשימוש בו, במטרה להצטרף אל הפרטיזנים שמעבר לגבול. רק 15 הצליחו.

ב- 26 באוקטובר 1943, נשלחו אחרוני היהודים מן העיר למחנה קייזרוואלד (,KAISERWALD בלאטווית: (MEZA PARKS בקירבת ריגה. אחדים התאבדו בדרך.

שרדו רק כעשרים יהודים, אלה שהצליחו להסתתר כל ימי המלחמה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בדווינסק, התארגנה מחדש קהילה יהודית ומנתה בשנת 1946 כ- 2,000 נפש. לקהילה היה בית כנסת, הגבאי שימש גם שוחט וגם מוהל. והיה בית עלמין יהודי בעיר. עם הזמן התארגנו חוגים לדרמה ולתרבות יהודית בשפת היידיש.

בשנות ה- 60 נסגרו החוגים בפקודת השלטונות. ב- 1972 נסגר בית העלמין היהודי ונותר רק בית הכנסת.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
220046
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
מנצח, מלחין וכנר. נולד בדאוגאוופילס (דווינסק), לאטביה, והיה קשור לתנועה הלאומית הפולנית. ב-1905 הקים את "פולין הצעירה", קבוצה של מלחינים פולנים בברלין. מ-1908 היה מנצח ראשי של התזמורת הפילהרמונית של ורשה. אחרי תקופה בפרוסיה (1921-1914) היה המנהל המוסיקלי של הלהקה של סרגיי דיאגילב בפריס (1924-1921) וניצח, בין היתר, על הופעת הבכורה של האופרה של סטראווינסקי,"מרווה" (MARVA, 1922). ב-1923 חזר לפולין כמנצח התזמורת הפילהרמונית של ורשה. פיטלברג הקים את תזמורת הרדיו הפולנית והיה מנצח שלה עד סוף ימיו, מלבד בשנות מלחמת העולם השנייה, שבהן התגורר בארה"ב.
יצירותיו כוללות שני קונצ'רטי לפסנתר, קונצ'רטו לכינור (1901), רפסודיה פולנית לתזמורת, יצירות סימפוניות אחרות, מוסיקה קאמרית ושירים. נפטר בקטוביץ, פולין.
PERETZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. פרץ הוא שם פרטי ממקור מקראי. פרץ הוא אחד מהתאומים שתמר ילדה ליהודה.מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח" (בראשית ל"ח כ"ט). פרץ הוא שם משפחה פטרונימי הנפוץ בקרב יהודי ספרד ויהודי אשכנז כאחד.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פרץ כוללים את אברהם פרץ (1833-1771), מראשוני המשכילים ברוסיה ואחד ממנהיגי הקהילה היהודית; את השמורר היידיש יצחק לייב פרץ (1915-1852); ובמאה ה-20 את המשפטן והשופט הישראלי יליד גרמניה משה פרץ; ואת הפוליטיקאי הישראלי אמיר פרץ (יליד מרוקו, בשנת 1952).
BRENNER , BRENDER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

ברנר, שפירושו המילולי הוא "השורף", הוא מונח גרמני המציין "מבשל שיכר". שמות משפחה דומים הקשורים בהפקתם ומכירתם של משקאות חריפים כוללים את ברנטווין, ברנדמן וברנמן. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ברנר כוללים את ויקטור ברנר (1924-1871), מעצב מדליות אמריקאי אשר נולד בליטא; יוסף חיים ברנר (1921-1881), סופר ועיטונאי עברי, מנהיג פועלים בארץ ישראל אשר נולד באוקראינה; יוסף חיים ברנר (1881-1921); והפיזיקאי הישראלי יליד רודזיה (זימבבווה) הרולד ג'. ברנר, אשר פעל במאה ה-20.
BIALIK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. אפשר ששם משפחה זה מקורו בתכונה פיזית.

ביאליק הוא השם המקביל בסלבית לשם הגרמני / יידיש וייס שפירושו "לבן". במקור שם זה היה כינוי שציין אדם בעל שיער או זקן בצבע לבן.

בחלק מהמקרים,השם ביאליק קשור בשמה של העיר בלגרד, בירת סרביה, מקום שהנוכלות היהודית בו מוזכרת החל מהמאה ה-13; או בשמה של העיירה ביאלה פודלסקה במחוז לובלין, מפולין; היישוב היהודי במקום מתועד מתחילתה של המאה ה-17; הערים התאומות ביאלה-ביאלסקו בדרום פולין; ביאליסטוק בצפון מזרח פולין; והעיר בלגורוד / אקרמן / צ'טטאה אלבה אשר בבסרביה (היום באוקראינה), הנקראת וייסנבורג או "עיר לבן" בפי היהודים שהתיישבו בה בתחילת המאה ה-16.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ביאליק כוללים את חיים נחמן ביאליק (1934-1873), משורר, סופר ועורך עברי יליד ווהלין, המכונה "המשורר הלאומי".
HACOHEN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה מצביע על ייחוס (כהנים, לוויים ואחרים).

הכהן הוא גרסה של השם כהן. כהן הוא ככל הנראה שם המשפחה היהודי העתיק והנפוץ ביותר ומצביע על מוצא מהכהנים. על פי המסורת, הכהנים הם צאציו של אהרון הכהן, אחיו הבכור של משה רבינו. לכהנים היו תפקידים מיוחדים בעבודת הקודש במשכן ובבית המקדש בירושלים עד חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עד היום לכהנים שמורות חובות וזכויות מיוחדות על פי המסורת.

בעולם מתועד מספר גדול של צורות חלופיות לשם זה. במקרים רבים השם כהן שונה לשמות הדומים בצלילם לשפת המקום. זה איפשר ליהודים בתפוצות לשמור על מסורתם היהודית וגם להטמע חברה הסובבת. בין הצורות הנפוצות באזור הים התיכון ניתן למצוא את כהין, אל-כוהן, כויהן, צ'והן, שוהן וכופן (Kahin, Al-Kuhen, El-Kohen, Kouihen, Choen, Xohen, Cof[f]en). צורות חלופיות המתועדות באירופה כוללות: קוון וקוואן באנגליה (Cowen, Cowan); קוהן, קון, קהאן וקוהנר בגרמניה ואוסטריה (Cohn, Conn, Kahn, Kohn[e], Kohner); כאהן, כאהון וכהון בצרפת (Cahn, Cahen, Cahon, Caen, Cain); כואן באיטליה (Coen); כאהן, כהונה, כהנא, כהנו, קון, קויהן, קגן, קוגן, קפלן, קהנובסקי, קוגנוביץ', קהנוב, קהנסקי, וקונסטאם במזרח אירופה (Cahan, Cahona, Kahana, Kahano, Kahane, Kon, Koihen, Kagan, Kogan, Kaplan, Kohnowsky, Koganovitch, Kahanow, Kahansky, Konstamm).

קוהן, כון, קון, קאן מתועדים בארה"ב (Cohan, Cohane, Cohne, Cone, Coon, Kan, Koon). התואר העתיק "כהן צדק" מצביע על ייחוס אמיתי לכהנים. "כהן צדק" בראשי התיבות כ"ץ, שנשמע כמו המילה "קאץ" (Katz), שפירושה המילולי בגרמנית וביידיש הוא "חתול", הפך מקור לשמות משפחה רבים.

כהנים שלא קיימו את ההלכות המיוחדות להם לפעמים נקראו "חלל" במקום כהן. אחרים לקחו שמות משפחה שונים, וביניהם בטאן (Bettan) ובן קסוס (Ben Kessous) הנפוצים בקהילות יהודיות בצפון אפריקה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הכהן כוללים את הרב שמואל הכהן, שכיהן כרב ראשי של העיר פאס, מרוקו, במאה ה-11; ואת הכלכלן האמריקאי יליד אוסטריה מרדכי הכהן, בן המאה ה-20.
מורים ותלמידים מהעיר דווינסק בחגיגה הכללית
של בתי הספר של לטביה.
ריגה, 1924.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ברוך בג, תל-אביב)
קיבוץ הכשרה 'הכובש' של 'בורוכוב-יוגנט',
דווינסק, לטביה, קיץ 1933.
"בורוכוב יוגנט" היה ארגון ציוני-סוציאליסטי.
יושבת בשורה הראשונה שנייה משמאל רוזה גליקמן.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות לאה קינן, ישראל)
חברים בתנוער הנוער בורוכוב, דווינסק, לטביה 1929.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה בישראל)
מנצח, מלחין וכנר. נולד בדאוגאוופילס (דווינסק), לאטביה, והיה קשור לתנועה הלאומית הפולנית. ב-1905 הקים את "פולין הצעירה", קבוצה של מלחינים פולנים בברלין. מ-1908 היה מנצח ראשי של התזמורת הפילהרמונית של ורשה. אחרי תקופה בפרוסיה (1921-1914) היה המנהל המוסיקלי של הלהקה של סרגיי דיאגילב בפריס (1924-1921) וניצח, בין היתר, על הופעת הבכורה של האופרה של סטראווינסקי,"מרווה" (MARVA, 1922). ב-1923 חזר לפולין כמנצח התזמורת הפילהרמונית של ורשה. פיטלברג הקים את תזמורת הרדיו הפולנית והיה מנצח שלה עד סוף ימיו, מלבד בשנות מלחמת העולם השנייה, שבהן התגורר בארה"ב.
יצירותיו כוללות שני קונצ'רטי לפסנתר, קונצ'רטו לכינור (1901), רפסודיה פולנית לתזמורת, יצירות סימפוניות אחרות, מוסיקה קאמרית ושירים. נפטר בקטוביץ, פולין.

מאיר שניידרוביץ (1872- 1961), ציוני, יזם ותעשיין, מבוני הארץ, נולד בעיר דווינסק אשר על נהר דווינסק בליטאץ ככל ילד יהודי למד בחדר. אביו בן ציון, שהיה בעל מחשבה עתידית, עשה מעשה די אפיקורסי בימים ההם ושלח את הנער ללמוד בבית ספר מקצועי (בנוסף ללימודי התורה).  בגיל 18 , כשבכיסו תעודת ״מכניקר״ (מה שבימינו נקרא ״הנדסאי״), נשלח הנער לארץ ישראל על מנת להכשיר את הקרקע לעליית המשפחה.

באותם הימים היה זה מעשה נועז מאין כמותו, נער יהודי ללא דרכון שרצה לצאת את גבולות ליטא היה צריך להיעזר במבריחי גבול, ובסכום גדול של מרשרשים. לאחר מסעות ליליים הצליחו מאיר ואחיו הצעיר מיכאל שהצטרף אליו, להגיע לווינה, משם המשיכו לטריאסטה (היום באיטליה) ובאוניה עשו את דרכם ליפו, אליה הגיעו בשנת 1890.

שניידרוביץ הגיע ל״ואדי חנין" (עמק השושנים) היא נס-ציונה, ויחד עם משפחות ״עולים חדשים״ אחרים הקים אוהל בשכנות ל״חווה״ של מייסד המושבה ראובן לרר. בתחילת דרכו בארץ ישראל עבד אצל ״איזנברג״ ברחובות, והיה צועד כל יום מואדי חנין למקום עבודתו ברחובות, ברגל, ובחזרה לנס ציונה.

לאחר מספר שנים, כשהברון רוטשילד החל לבנות את היקב בראשון לציון, החל שניידרוביץ' לעבוד בהקמת היקב כמסגר ומכונאי מדופלם.

בשנת 1896 נשא מאיר את סימה קורציק לאישה, ולאחר שנה נולדה בתם מלכה. בשנת 1900 פוטר מהיקב יחד עם עובדי הקמה רבים, וקיבל פיצויי פיטורין.

בעיתון ״הצבי״ של אותם הימים הופיעה מודעה שהממשלה התורכית מחפשת מפעיל לטחנת קמח בעיר ״באר שבע״ שהיא מקימה במרכז הנגב, המכרז הוא ל- 20 שנה. לאחר שמאיר ויעקב גורדון (מפוטר נוסף מהיקב) זכו במכרז, ירדו השותפים לבאר שבע והיו למעשה היהודים הראשונים בעיר. הם השקיעו את כספי הפיצויים ברכישת דונם אדמה, שהייתה ״חלקת האדמה״ הראשונה שנרכשה ע״י יהודים בנגב. (חלקת האדמה נרשמה בטאבו על שמו של יחזקאל (סוכובולסקי) דנין שהיה הנאמן של גורדון ושניידרוביץ', מכיוון שהיה נתין עותמאני, ולפי החוק העותומני רק מי שהיתעתמן היה רשאי לרכוש קרקע בפלסטינה (ארץ ישראל) ולרשמה בשמו.

על אותה חלקה בנו את טחנת הקמח, בפינת הרחובות קק״ל וטרומפלדור בעיר ה״עתיקה״ של ימינו. החלקה נרשמה בטאבו כמגרש ברחוב עשרים המטרים, פינת רחוב החמישה עשר מטרים. כך החלה ההרפתקה החלוצית והציונית שלהם, שנמשכה כמעט שלושים שנה, החל משנת 1901 ועד לקיץ 1929, כשהוא אולץ לעזוב את באר שבע ע״י ה״ועד הציוני״, בראשות מי שהיה לאחר מכן נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, עקב מאורעות תרפ״ט ובעקבות הטבח בחברון.

ההתיישבות של שניידרוביץ' וגורדון בבאר שבע הייתה פן ייחודי של ״כיבוש הקרקע״ בארץ. לא הייתה הכוונה ממוסדת ומאורגנת, אלא התיישבות מתוך יוזמה ומתוך מניעים ציוניים טהורים של יחידים. מתחם ה״טחנה״ והחצר הפכו עד מהרה למרכז היהודי בעיר (ובנגב כולו) ומוקד לקהילה יהודית עד לקיץ 1929.

בשנים הראשונות היהודים לא גרו בעיר עם משפחותיהם, שכן תנאי המקום היו קשים. הנשים נאלצו להלך בעיר רעולות ומצועפות כמנהג המקומיות, ולא הייתה כל אפשרות להעניק חינוך עברי לילדים. רק ב- 1908 עשתה משפחה יהודית שלמה ניסיון להשתקע בעיר כשפתחה חנות מודרנית ראשונה. טחנת הקמח ה״מודרנית״ והיחס לבדואים שהבחינו שהם מקבלים את כל כמות הקמח שהתקבלה מן הטחינה בשלמות (בניגוד לטחנות הקמח בבעלות ערבית שבהן נלקח ״מעשר״) עשו לטחנה יחסי ציבור טובים.

מיום ליום גדלה הקליינטורה, הבדואים העדיפו לטחון את השעורה שלהם אצל ״אבו שנדרוביץ' ". בשנים ברוכות גשמים נאלצו הבדואים להמתין ימים אחדים עד הגיע תורם לטחינת היבול. עם התרבות העבודה שכרו השותפים את פנחס קולודיצקי כמנהל חשבונות, ומספר עובדים נוספים, שהתגוררו בחצר הטחנה.

עסקי הטחנה פרחו. השותפים החליטו לרכוש מנוע דיזל גדול וחדיש על מנת להתגבר על היקף העבודה. שניידרוביץ' ושותפו התגברו על הלוגיסטיקה של הזמנת והעברת מנוע דיזל מאירופה לבאר שבע. באחד מימי החורף של שנת 1906 יצא השותף יעקב גורדון לנמל עזה על מנת להביא את המנוע לבאר שבע. בדרכו לעזה חלה יעקב והובל לבית החולים בעיר, שם נפטר.

לאחר מותו של גורדון, התקין מאיר את מנוע הדיזל החדש לבדו. עתה עלה מטחנת הקמח קול תרועת מכונה במקצב קבוע, אשר נשמע בכל רחבי העיר.

עבודת טחינת הקמח הכניסה לטחנה הון רב, ושניידרוביץ' החליט לתרום חלק מההכנסות לטובת האוכלוסייה היהודית בעיר. הוא חפר בחצר הטחנה באר עמוקה שסיפקה מים לדיירי הטחנה. ״עארף אל עארף״ מושל מחוז באר שבע בימי השלטון הבריטי יכנה לימים את הבאר הזו ״ביר אל יהוד" (הבאר של היהודי). עד לשנת 1912 הפעיל שניידרוביץ' את הטחנה לבדו, עד שמשה גורדון בנו של שותפו בגר ו״ירד״ לבאר שבע והצטרף כמכונאי לטחנה.

בד בבד עם עבודתו בניהול ובהפעלת טחנת הקמח עסק מאיר שניידרוביץ' בענייני הקהילה. היום בדיעבד נראים הדברים כמובנים מאליהם, אך בשנים ההן, לפני למעלה ממאה שנים, בסביבה לא מפותחת, לתחזק מנועי דיזל, כשהמומחים וחלקי החילוף היו רחוקים ימים רבים משם, היה זה מעשה ראוי לציון. הוא הצליח בתבונת כפיו ובתושייה רבה לתחזק את הטחנה ולהתגבר על כל הבעיות והתקלות המכניות. נוסף לבעיות טכניות שמנועים שעובדים ״נון סטופ״ מייצרים, היה עליו להתגבר על הבעיות בשמירת השבת, מאחר שהוא הקפיד לשמור על תרי״ג מצוות קלה כחמורה גם בהיותו יהודי יחיד בין השכנים.

על מנת לכבות את המכונות עם כניסת השבת ועל מנת לא להפסיד אפילו דקה של עבודה הוא חיבר את המפסק הראשי לפעמון של שעון מעורר שפעל על קפיץ, וקשר חוט שהיה מחובר למפסק מצד אחד ולכפתור הקפיץ המסתובב מצד שני. בשעה המיועדת, כשקפיץ השעון המעורר סובב את הכפתור, החוט נכרך עליו ואגב כך היה מושך את ידית המפסק ומדומם את המנועים.

שניידרוביץ' היה ה״עסקן״ הראשון של הקהילה היהודית בעיר, ולא רק תרם מזמנו בהתנדבות, אלא אף הוסיף ותרם מהונו. הוא הקים על חשבונו בחצר הטחנה בית כנסת ומקווה טהרה, הביא ספר תורה והזמין שוחט שהגיע מחברון.

עם הזמן, כשהקהילה גדלה ועקב מגפות וקרבות במלחמת העולם הראשונה, היו לקהילה נפטרים והרוגים. הוא הצליח, בהיותו מקורב ואהוד על אנשי השלטון, להשיג קרקע לבית עלמין יהודי. בעיית רכישת קרקעות נוספות בעיר פרט לדונם הבודד שהיה בבעלותו הטרידה את מנוחתו של שניידרוביץ'. בשנת 1922 הוא ארגן עם מספר יהודים נוספים אגודה למען בניית שכונה יהודית בעיר. שניידרוביץ' פנה לראש העיר שהסכים למכור 50 דונם במרכז העיר במחיר 25 לירות מנדטוריות לדונם. על אף חשאיות המו״מ קמה התנגדות נמרצת של ערבים לאומנים שהתנגדו למכור אדמות ליהודים ולכן התוכנית נפלה.

בשנים הראשונות (החל מ- 1908) רעייתו סימה והילדים עברו להתגורר בטחנה, אולם לאחר ייסודה של באר טוביה שהייתה ליישוב הדרומי הקרוב ביותר לבאר שבע, העביר שניידרוביץ' את משפחתו לשם, והוא עצמו המשיך להתגורר בטחנה בבאר שבע.

על אף שלא תמיד בני הזוג שניידרוביץ' התגוררו ביחד, מתוקף נסיבות התקופה, נוסף לבת מלכה נולדו לזוג עוד 3 בנים: בן ציון בשנת 1903. אברהם בשנת 1908. אלימלך בשנת 1911.

הוא, כאביו לפניו, הבין אז את הצורך בהשכלה רחבה ובלימודי תעודה, ונוסף לחינוכם הדתי של ילדיו הם נשלחו ללמוד בגימנסיה. בהמשך, בן ציון למד בחו״ל הנדסת חשמל ובשובו ארצה הצטרף לחברת החשמל הירושלמית, בה שימש כמהנדס החברה. אברהם למד בטולוז אשר בצרפת לימודי רפואה, חזר ארצה ועבד כרופא משפחה בקופ״ח הכללית. מרפאת שני ברמת יצחק נקראת על שמו. אלימלך שימש כמנהל עבודה בחברת החשמל הירושלמית. בחסות עבודתו עם הבריטים עסק בפעילות ב״הגנה״. הוא השתתף בליווי השיירה בפעולה שנקראה ״העברת העצירות מכלא בית לחם״. עקב טעות בזיהוי המלווים, נורו יריות ע״י החיילים הבריטים והוא נפצע. לאחר מספר שנים כתוצאה מהפציעה ועקב הידרדרות במצבו הגופני נפטר. אשתו לאה הוכרה כאלמנת צה"ל.

עם פרוץ מאורעות תרפ״ט בארץ, עזבו יהודי באר שבע את העיר לא לפני שאולצו לחתום אצל מושל המחוז ״עארף אל עארף״ על הצהרה לפיה הם עוזבים את רכושם ואת העיר מרצונם החופשי. שניידרוביץ' קיבל הוראה מיצחק בן צבי יו״ר ועד היישוב היהודי בארץ ישראל לעזוב את העיר, ולכן לא הייתה ברירה בידו אלא למכור בזול את הטחנה, לשכנו הערבי חג׳ עיסא בסיסו, שהיה גם הוא בעליה של טחנת קמח. עיסא בנה בשכנות לחצר הטחנה מסגד קטן שלימים הפך ל״סטקיית מוריס״.

הוא עבר להתגורר בנס ציונה. בכספי מכירת הטחנה רכש חלקת קרקע ונטע עליה פרדס. במאורעות 1936 יבול הפרדסים לא נקטף ולא נשלח לחו״ל. שניידרוביץ' הפסיד את רכושו וירד מנכסיו. הוא עבר לגור בתל אביב ונתמך ע״י בניו.

בשנת 1935 נפטרה בתו מלכה והותירה בעל, נח (ז״ל), ושתי בנות הדסה ופסיה. בשנת 1938 נפטרה אשתו סימה והיא בת 65. בשנת 1969 נפטר בנו אברהם והותיר אחריו את אשתו פרחיה בן עדי ובת סימה. בשנת 1964 (חודש אוגוסט) נפטר בנו אלימלך, הותיר אישה לאה (ז״ל), בן אברהם ובת דליה. באותה שנה (בחודש ספטמבר) נפטר בנו בן ציון והותיר אישה אסתר (ז״ל) ושתי בנות אורה ומלי.

מאיר שניידרוביץ' עקב בעניין רב אחר המתרחש בארץ. בצעירותו הלך רגלי מראשון למקווה ישראל על מנת להיות נוכח בפגישת הרצל עם הקיסר הגרמני וילהלם.

הרברט סמואל ביקר את שניידרוביץ' בטחנת הקמח בבאר שבע והזמין אותו לטקס התמנותו לנציב העליון בא״י. הקמת מדינת ישראל הייתה גולת הכותרת למי שעשה כה רבות למען הקמת בית לעמו. איש עניו ונחבא אל הכלים עזר בהכשרת הקרקע לייסודה של המדינה.

אחרי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן עלה לירושלים ברכבת מוזמנים והתקבל ע״י דוד רמז שר התחבורה. שנה לפני מותו הוזמן לטכס הדלקת נרות חנוכה בביתו של מר יצחק בן צבי נשיא המדינה.

נפטר ב - 25/11/61 והוא בן 90 שנה.

הותיר משפחה ענפה, נכדים, נינים ובני נינים.

על שמו של מאיר שניידרוביץ' קרוי רחוב באזור התעשייה שבקריית יהודית ב"ש.

------------------------------------------

ביוגרפיה זאת מתפרסמת באדיבות ארכיון גואל דרורי ©

 

Rudolf Ray (born Rudolf Rapaport) (1891-1984), expressionist and abstract painter and graphic artist, born in Daugavpils, Latvia (then part of the Russian Empire). He moved to Vienna, Austria, and studied law, but also started an artistic career being known as a portrait painter. His first exhibition took place in an art gallery in Vienna in 1934. The preface in the catalogue of the exhibition was written by the renown painter Oscar Kokoshka. Soon after the opening the exhibition had to close down because of the outbreak of the Austrian Civil War of February 1934. Following the annexation of Austria by Nazi Germany, Ray left the country and finally immigrated to the United States after staying for some time in France. Ray settled in New York and started a career as an abstract painter. His works are on display at several art museums, including the Metropolitan Museum of Art in New York, Philadelphia Museum of Art,             Peggy Guggenheim Collection in Venice, Italy, Tel Aviv Museum of Art, Österreichische Galerie Belvedere in Vienna, and Fogg Art Museum in Boston, MA.

 

אינדרה INDRA

ברוסית: BOLBINOVA

יישוב בחבל לאטגאלה LATGALE, לאטוויה.


בשנים 1920 - 1940 הייתה לאטוויה עצמאית, ומאז עד סוף דצמבר 1991 רפובליקה בברית המועצות.

בשנת 1935 מנתה הקהילה היהודית של אינדרה 46 נפש, 16 אחוזים מכלל תושבי המקום.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), כבש הצבא הגרמני בסוף יוני את האיזור. בעקבות הכיבוש נרצחו יהודים אחדים במקום בידי לאטווים.

בסוף חודש יולי 1941 נלקחו יהודי אינדרה לגיטו דאוגאוופילס (DAUGAVPILS, לפני כן דווינסק), וכעבור כמה ימים הובלו ליער פוגוליאנקי POGULIANKI ושם נרצחו ב"אקציית הפרובינציות" (פעולת חיסול יהודי ערי השדה).

אסונה ASUNE

כפר בנפת דאוגאוופילס (DAUGAVPILS, לפני כן דווינסק), חבל לאטגאלה, לאטוויה.

בין השנים 1920 - 1940 היה הכפר בלאטוויה העצמאית ומאז עד סוף דצמבר 1991 ברפובליקה הלאטווית בברית המועצות.

בשנת 1925 חיו באסונה ובכפרים סביבו 29 יהודים. ב- 1930 הם מנו 24 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

בסוף יוני - תחילת יולי 1941, ימים אחדים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, כבש הצבא הגרמני את האיזור.

זמן קצר אחרי הכיבוש נרצחו בידי הגרמנים יהודי אסונה ויהודים מן העיר דאגדה, שניסו למצוא מחסה בכפר.

אילוקסטה ILUKSTE

במקורות היהודיים: אילוקסט, בגרמנית: Illuxt

עיר נפה בחבל זמגאלה (Zemgale קודם קורלאנד), דרום מזרח לאטוויה.

בשנים 1920 - 1940 הייתה לאטוויה עצמאית ומאז עד סוף 1991 רפובליקה בברית המועצות.

עד סוף המאה ה - 18 הייתה אילוקסטה בבעלות פרטית ותושבי המקום היו פולנים נוצרים. בתקופה הזאת נאסר על יהודים להכנס לעיר.

היהודים הראשונים, שני אחים חייטים, באו למקום בחסות ברונית פולניה, אשת האציל שליט המקום. בזכותה ובהשתדלות שני האחים היהודים, הורשו אחר כך גם יהודים אחרים מהכפרים הסמוכים להכנס לעיר.

עם הזמן הם חכרו מבנה לבית כנסת וב- 1832 הזמינו שוחט. במקום הוקם מקווה. בית עלמין יהודי וחברה קדישא לא היו בעיר ואת מתיהם קברו היהודים בערים הסמוכות סובאט וגריווה.

משנת 1847 כיהן רב במקום. הקהילה נטתה ברובה לחסידות. לימים פתחה הקהילה "תלמוד תורה", בית המדרש הראשון נבנה ב- 1845 ועד שנת 1900 נפתחו שניים נוספים.

עם מוסדות הצדקה נמנו קופת גמילות חסדים ו"מלביש ערומים". "ביקור חולים" נוסד ב - 1865.

בשנת 1897 מנתה הקהילה 842 נפש וב - 1910 עלה מספרם ל - 1,016.

רוב היהודים התפרנסו כבעלי חנויות וממלאכות שונות.

במלחמת העולם הראשונה עברה העיר מיד ליד ורוב תושביה עזבוה.

בשנת 1933, בבחירות לקונגרס הציוני ה-י"ח, הצביעו שבעה מיהודי המקום. כולם לרשימת ארץ ישראל העובדת.

בשנת 1935 נמנו 71 יהודים במקום, 5 אחוזים מכלל התושבים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

כעשרה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבש הצבא הגרמני את אילוקסטה. זמן קצר אחרי הכיבוש הובלו יהודי אילוקסטה לגיטו דאוגאוופילס (Daugavpils מקודם דווינסק), ונרצחו בייערות.


אילוקסטה שוחררה בידי הצבא האדום ב - 29 ביולי 1944.

סובאטה Subata

במקורות היהודיים: שובאט, בגרמנית: Subbat.

עיר בנפת אילוקסטה Ilukste, חבל זמגאלה Zemgale, קורלאנד Kurland, לאטוויה.


סובאט הישנה נוסדה בשנת 1550 על שפת אגם. ב- 1685 הקימו שני בארונים גרמנים את סובאט החדשה על אדמתם מעברו השני של האגם. ב- 1795 עבר השלטון באזור לרוסיה. בשנת 1894 אוחדו שני חלקי סובאט ולמקום הוענק מעמד של עיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה לעיר נפה. בשנים 1920 - 1940 השתייכה סובאטה ללאטוויה העצמאית. מקיץ 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.

תקנות הייסוד של העיר משנת 1686 אסרו התיישבות יהודים במקום. אין ידיעות על תחילת התהוות הקהילה היהודית בעיר, אך בראשית המאה ה- 19 פעלו במקום מורה צדק ושוחט. בבית העלמין של סובאטה נקברו יהודים גם מעיירות סמוכות. רבנים כיהנו בקהילה ברציפות מאמצע המאה ה- 19. במשך המאה גדלה האוכלוסייה היהודית במקום במהירות וב- 1897 מנתה 978 נפש, כחמצית מכלל התושבים.

רב הקהילה בשנים 1898 - 1915, הרב אברהם בנימין טייץ Teitz, טיפח את פעולות הסעד. ביזמתו נפתח בית מדרש ובו בתי תפילה נפרדים ל-"חסידים" ול"מתנגדים".

ב- 1910 חיו במקום 772 יהודים והיוו 27 אחוזים באוכלוסייה הכללית.

עד מלחמת העולם הראשונה למדו הילדים בשלושה "חדרים" והילדות בבית ספר עממי רוסי.

בשנת 1915, במהלך המלחמה, גירשו השלטונות את יהודי העיר לפנים רוסיה. לא כולם שבו אחרי המלחמה ובשנת 1920, עת כינון לאטוויה העצמאית, מנתה הקהילה היהודית בסובאטה 533 נפש.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה בעזרת תרומות קרובי משפחה יהודים מעבר לים ובתמיכת הג'וינט. כיהן רב, פעלו שלושה בתי תפילה והיה שוחט בקהילה. נפתח בית ספר יסודי יהודי, ובו היו שפות ההוראה עברית ויידיש. ליד בית הספר, שנהנה מתמיכת העירייה וב- 1926 היו בו 6 כיתות, התקיימו השתלמויות קיץ למורים. משנת 1930 פעל בסובאטה בית ספר יהודי בשפה הרוסית. פעולות התרבות והסעד של הקהילה אורגנו על-ידי ה"פרויען פראיין" (כעין אגודת נשים).

יהודי סובאטה התפרנסו כבעלי מלאכה והיו ביניהם סוחרים שסחרו בעיקר בפשתן. לשיקום העסקים שנהרסו בימי מלחמת העולם הראשונה הוקמה קופת "גמילות חסדים", בעיקר בכספי הג'וינט. ב- 1928 נוסד בסובאטה בנק "הלוואה וחסכון" ושרת גם את היהודים ביישובי הסביבה. ב- 1935 היו היהודים 26 אחוזים באוכלוסייה ו- 33 מתוך 80 החנויות ובתי העסק בעיר היו בבעלותם.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בסובאטה. פעל הארגון הציוני "השומר" והנוער הציוני הקים סניף של "השומר הצעיר".

בשנת 1935 חיו במקום 387 יהודים בתוך אוכלוסייה של 1,489 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

מקצת היהודים השתלבו במשטר החדש ואחדים כיהנו כחברי המועצה העירונית.

עם פרוץ מלחמת גרמניה - ברית המועצות (22 ביוני 1941), הגיעו למקום פליטים יהודיים מליטא. חלק מהפליטים וכמה מיהודי המקום נמלטו לעומקי ברית המועצות.

בסוף חודש יוני כבשו הגרמנים את העיר. היהודים שנותרו בסובאטה נרצחו במשך הקיץ או הסתיו של אותה השנה ביער סמוך לעיר. הראשונים נורו הילדים לעיני הוריהם. המבוגרים נורו אחר כך, גברים ונשים, לתוך בורות נפרדים.

לפי עדות אחת, גורשו לפני ההוצאות להורג בסובאטה כמה משפחות יהודיות מסובאטה לעיר הסמוכה דאוגאוופילס Daugavpils (דווינסק) וגורלם היה כגורל היהודים שם.


ב- 13 ביולי 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום.

רוב שרידי קהילת סובאטה התיישבו אחרי המלחמה בריגה. מדי שנה נהגו לערוך אזכרה בסובאטה ליד מצבה שהוקמה לזכר הנרצחים.

ריגה RIGA

בירת לטביה. עיר נמל לחוף הים הבאלטי, בחבל וידזמה (VIDZEME, בעבר LIPLAND).


ריגה נוסדה ב-1201, והתפתחה כנמל וכמרכז מסחרי. ב-1581 עברה לשלטון פולין עד לכיבוש האזור בידי שוודיה ב-1621. ב-1710 כבשו הרוסים את המקום, וריגה הייתה בירת ליפלאנד. ובשנים 1940-1918 - בירת לטביה העצמאית.

ישיבת יהודים בריגה הייתה אסורה מעת הווסד העיר. מהמאה ה-16 איפשרו לסוחרים יהודים מעטים שהייה מוגבלת מחוץ לחומות העיר,
וב-1638 הוקמה עבורם אכסניה ("HERBERGE"). בתחילת המאה
ה-18 הותר לכמה סוכני מסחר יהודים מטעם ממשלת הצאר לגור בין חומות העיר, וב-1725 הם הורשו לקדש בית עלמין. כך ישבו בריגה שישים או שבעים יהודים. הם עזבו ב-1743 עם גירוש יהודי רוסיה.

יהודים החלו לשוב לריגה כעבור כ-20 שנה. הראשונים היו כמה סוחרים עשירים, שב-1764 הוענק להם ולבני ביתם (36 איש) מעמד של "יהודי חסות". באכסניה, ה"הרברגה", שבה ישבו "היהודים הזרים" הוקם בית תפילה. ב-1783 מינו השלטונות את "זקן העדה היהודית" ונתנו לו סמכויות שיפוט מוגבלות. חברה קדישא נרשמה בשנת 1765.

ב-1785, כשהותרה התיישבות יהודים באזור חוף הים הבאלטי, באו למקום יהודים נוספים. הם סחרו בריגה אך נרשמו כתושבים בעיירה שלוק (SHCLOCK) 38 ק"מ משם. ב-1813 הותר להם להתגורר בריגה. אז חיו בעיר 736 יהודים בשלשה מעמדות: "יהודי החסות", "היהודים הזרים" ו"אזרחי שלוק". רוב היהודים הגיעו למקום מבילורס, מליטא ומפולין, ושפתם הייתה יידיש. המיעוט שבאו מקורלאנד, הביאו עמם את השפה והתרבות הגרמנית.

רב נתמנה לראשונה בקהילה בתחילת המאה ה-19. בראש ועד הקהילה, בן חמישה חברים, עמד אפוטרופוס יהודי שמונה על-ידי השלטונות (ה"רב מטעם"). הקהילה הוכרה רשמית ב-1842, עם רישום 409 מיהודי המקום כתושבי העיר. הרשות שניתנה להם ב-1858 לרכוש מקרקעין בכל חלקי העיר, איפשרה את גידול הקהילה וב-1864 כבר ישבו בריגה 2,641 יהודים.

בין מוסדות הצדקה היו: ביקור חולים, בית יתומים, מעות חיטים, מטבח עממי, חברה לעזרת ילדים מעוטי יכולת ובית אבות. ב-1893 עברו המוסדות לפיקוח העירייה. בית חולים "לינת צדק" הוקם ב-1912.

בית הכנסת "אלט נוי שול" נפתח ב-1850, בית הכנסת הגדול ה"קר שול" נחנך ב-1871 וב-1873 הוקם בית הכנסת של החיילים. עד שנת 1915 הוקמו בעיר כ-40 בתי כנסת ומניינים.

בשנת 1897 היה מספר היהודים בעיר 22,000 בקירוב.

מראשית המאה ה-19 פעלו בקהילה "חדרים" ובתי ספר "תלמוד תורה". בית ספר עממי יהודי הראשון בשפה הגרמנית, ה"קפלן שולה", נפתח
ב-1840. בית הספר השני ה"שטופל שולה" (STOPEL SCHULE) היה מיועד לבנות. שני המוסדות זכו לתמיכה ממלכתית.

אגודת נשים הקימה בית מלאכה לתפירה לבנות. בית ספר מקצועי לנגרות, למסגרות ולחשמלאות הוקם ב-1906 על-ידי הסניף הריגאי של "חברת מפיצי השכלה" הסניף אירגן גם קורסי ערב והקים ספרייה
רב-לשונית. בפוליטכניקום שבעיר למדו כ-200 סטודנטים יהודים.

עד מלחמת העולם הראשונה נוסדו בריגה בתי ספר נוספים ופעלו 7-6 "חדרים מתוקנים" ומוסדות "תלמוד תורה". שפת ההוראה בבתי הספר הייתה רוסית. בימי הכיבוש הגרמני, של מלחמת העולם הראשונה, חוייבו להורות בגרמנית.

אגודה ספרותית דרמטית "כרמל", אגודה ציונית "עבריה", "האסיפה הציבורית היהודית", מועדון האינטלקטואלים והאמידים ו"בית העם היהודי", כל אלה היו מרכז חיי התרבות.

בשנת 1913 חיו בריגה 33,651 יהודים, %7 מאוכלוסי העיר.

באפריל 1915, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, פקדו את העיר למעלה מארבעים אלף פליטים יהודים מאזור הקרבות בדרכם למרכז רוסיה. קהילת ריגה הקימה "ועד עזרה לנפגעי המלחמה". ב-1916, במהלך המלחמה, התפנו מרצון כשליש מתושבי העיר, וביניהם גם יהודים.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה בעזרת הג'וינט. בכנס יהודי כלל ארצי שהתקיים בריגה ב- 1919, נבחר ה"ועד מרכזי" של הקהילות היהודיות בלטביה ובראשו ד"ר יצחק יפה.

בשנת 1920 חיו בריגה 24,725 יהודים.

במסגרת האוטונומיה התרבותית הלאומית למיעוטים, (דצמבר 1919) הקימה העירייה מוסדות חינוך יהודיים חדשים, שבהם הייתה שפת ההוראה יידיש. הקפלן שולה והשטופל שולה הוותיקים נעשו ביזמת הציונים למוסדות חינוך עבריים, וב-1923 עברו לחסות העירייה. בתי הספר היהודיים, שלימדו בעבר ברוסית ובגרמנית, עברו ליידיש, ולעברית.

לקראת שנת 1934 פעלו בחסות ה"צענטראלע יידישע שול אורגניזציה" (ציש"א - הארגון המרכזי לבתי ספר ביידיש), גני ילדים, ששה בתי ספר עממיים, בית ספר תיכון ומכון "פרובל" (FROEBEL), להכשרת מורים וגננות. הסתדרות המורים הציוניים הפעילה חמישה בתי ספר עממיים ושלשה בתי ספר תיכוניים. לצד בתי הספר העירוניים פעלו גימנסיה עברית ומוסדות הוראה מסורתיים. רב הקהילה, הרב מנחם מנדל זק (ZACK), הקים ישיבה קטנה. "האגודה לקידום המדע והאמנויות בלטביה" הקימה בית ספר למוסיקה.

במסגרת הקהילה היהודית בריגה פעלו גם תיאטרון יהודי, חוג לדרמה, שתי מקהלות, ספרייות ובתי הוצאה לאור.

על האוטונומיה התרבותית לאומית בא הקץ עם הדיקטטורה של קרל אולמאניס (ULMANIS), במאי 1934. מוסדות החינוך הדתיים עברו לחסות אגודת ישראל ובתי הספר העממיים והגימנסיה העברית נעשו לבתי ספר ממלכתיים, ושפת ההוראה בהם הייתה יידיש.

עם העתונים היהודיים הנפוצים בעיר נמנו: "דאס פאלק", "פרימארגן". "דער וועג" ואחר כך "אונזער וועג" מטעם מפלגת צעירי ציון ו"אוונט פאסט" עתון המפלגה הרביזיוניסטית. ה"היינט" (היום) עתון אגודת ישראל הותר להפצה גם בדיקטטורה של אולמניס.

היהודים הראשונים בריגה, סוחרים ורוכלים, נתקלו בהתנגדות הגילדות, שדרשו תכופות את גרושם. שהייתם בעיר אושרה מהמאה ה-16 בזכות המסים הגבוהים ששלמו למועצת העיר, ובגלל תרומתם לפיתוח המסחר במקום. גירוש היהודים ב-1743 פגע בכלכלת העיר.

מ-1822 הורשו "יהודי החסות" להתפרנס גם מהחזקת בתי מחסה ובתי תמחוי עממיים, לעסוק במלאכה, אך לא בצורפות במתכות יקרות, לסחור בירידים ולהחזיק ברשותם חנות. משנת 1858 הותר ליהודים להצטרף לגילדות הסוחרים ולגילדות בעלי המלאכה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 היו היהודים %8-6 מכלל התושבים וכשליש מהמחזור הכספי של המסחר העירוני היה בידיהם. הם היו בעיקר יצואני תוצרת חקלאית, עורות ועץ. יהודים הקימו מינסרות עץ, טחנות קמח, מפעלים לעיבוד עורות, טכסטיל, נייר, פחם, טבק, שמורי מזון, ממתקים ובתי דפוס, והעסיקו פועלים יהודים רבים. רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים, סנדלרים, כובענים ותפרים. לקראת סוף המאה ה-19 פעלו בריגה עשרה בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים בבעלות יהודים ובניהולם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נהרסה כלכלת העיר, ושוקמה אחרי המלחמה בעזרת סחורות ומטבע זר שהביאו יהודים. היהודים פתחו בעיר כמה בנקים,"נורד בנק", "הבנק הריגאי הבינלאומי", "הבנק המסחרי בריגה", "הבנק הפרטי הלאטווי" וה"בנק של לייפאייה"; והקימו אגודות אשראי לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. רופאים, מהנדסים עורכי דין ופקידי מסחר יהודים הקימו אגודים מקצועיים נפרדים. יהודים היו הסוכנים של חברות הנפט "של" ו"סטנדרד אויל". בחקלאות, בתחבורה ובשרותים ממלכתיים לא הועסקו יהודים.

רוב היהודים הסוציאליסטים בריגה התלכדו בבונד ובבונד הצעיר, שפעלו במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הלטבית. הבונד הקים ארגון סטודנטים בשם "צוקונפט" (עתיד).

הפעילות הציונית בריגה החלה בסוף המאה ה-19 עם הקמת "האגודה לתומכי המתיישבים בארץ ישראל". חברי האגודה היו החלוצים הראשונים שעלו ב-1891 מריגה לארץ ישראל. אחר כך התארגנו האגודות "ציון", "נס ציונה" ותנועות הנוער "התחיה" ו"קדימה".

"פועלי ציון" התארגנו בעיר בתחילת המאה ה-20. סניף מפלגת "צעירי ציון" (צ"צ) נפתח ב- 1912. עם מקימיו נמנו הפרופסור מאקס לזרסון (LAZERSON) וד"ר יעקב הלמן (HELLMAN). חברי צעירי ציון הקימו את אגודת הסטודנטים "השחר". המפלגה ה"ציונית סוציאליסטית" (צ"ס) נוסדה ב-1922. מצירוף צ"צ וצ"ס קמה ב-1931 המפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. לצידה פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר-נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, "נוער בורוכוב" ו"גורדוניה". חבריהן הצטרפו להכשרות של "החלוץ" לקראת עלייתם לארץ ישראל.

ליד "הציונים הכלליים", בראשות אליעזר אטינגן (ETTINGEN) ז'נו טרון (TRON) וד"ר יצחק יפה, פעל ארגון הסטודנטים הפרוגרסיבים ה"חבר" ותנועת הנוער החלוצית "הרצליה".

"התנועה הציונית הרביזיוניסטית" נוסדה בריגה אחרי ביקור ז'בוטינסקי בעיר בשנת 1923, ביוזמת ד"ר יעקב הופמן (HOFFMAN) וחברי קורפורציית הסטודנטים ה"חשמונאי". ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור "בית"ר" הפעילה הכשרה חקלאית וימית.

הציבור הדתי התרכז בסניפי "אגודת ישראל", ובראשה מרדכי דובין (DUBIN) ו"המזרחי" בהנהגת הרב מרדכי נורוק (NUROCK). עם תנועות הנוער הדתיות נמנו: אגודת ישראל הצעירה, בראשות שמעון ויטנברג (WITTENBERG), "השומר הדתי" בחסות המזרחי ו"צעירי אמונים".

בראש המפלגה "הנציונאל דמוקראטית", ארגון האקדמאים ואנשי עסקים, עמדו הפרופסור מינץ ופרופסור בנימין זיו. איגוד הסטודנטים "ויטוליה" היה מסונף להם.

הקומוניסטים היהודים פעלו משנת 1929 במחתרת, במסווה פעולות תרבות במועדונים ובארגון הסטודנטים "אקאדעמישער פאראיין".

בשנות השלושים כיהן פרופסור פ. מינץ כמבקר המדינה ואת תפקיד היועץ לעניני יהודים במשרד החינוך מילא יעקב לנדאו (LANDAU).
מ' דובין, הרב מ' נורוק והפרופסור מ' לזרסון ואחרים כיהנו באספה המכוננת של לטביה, ןאחר כך בסיים (בית הנבחרים).

בעיר פעלו אגודות הספורט: "מכבי", "חברת הספורט של פרץ", "הכוח" ו"הפועל".

בדיקטטורה של 1934 פורקו התנועות הציוניות והסוציאליסטיות.

ב-1935 חיו בריגה 43,672 יהודים בתוך אוכלוסיה של 385,063 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללטביה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מיהודי ריגה השתלבו במשטר הסובייטי, בתעסוקה ובלימודים. צעירים יהודים עברו מערי השדה לריגה ותוך זמן קצר עלה מספר היהודים בעיר ל-50,000 בקירוב.

עם הזמן הולאמו בתי עסק פרטיים ופורקו התנועות הציוניות ומוסדות הקהילה. ב-14 ביוני 1941 היגלו השלטונות הסובייטים לסיביר כ-6,000 יהודים.

חמישה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-27 ביוני1941, פתחו הסובייטים בנסיגה, כ-5,000 יהודים הצטרפו אליהם לברית המועצות, בעיקר לרוסיה, ושם רוכזו במחנות, בקולחוזים ובכפרים. מעטים נעזרו בקרוביהם הרוסים, רבים מתו בתנאי המחייה הקשים.

היו יהודים מריגה שהצטרפו לצבא האדום במלחמתו בגרמנים.

ב-1 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את ריגה. הגרמנים הקימו משטרת עזר של לטבים מבין חברי הארגונים הלאומניים. השוטרים הלטבים עצרו יהודים, שדדו את רכושם ועד סוף יולי רצחו כ-5,000 יהודים, רובם גברים, ביער ביקרניקי (BIKERNIEKI) ליד העיר. יהודים נשלחו לעבודות כפייה, ושם התעללו בהם היכום והמיתו אותם. בתי כנסת הוצתו, לעתים על יושביהם.

ב-23 ביולי הורו ליהודים להרשם בתחנות המשטרה, הם חוייבו לענוד את הטלאי הצהוב, הוגבלה תנועתם בעיר, ואת רכושם וחפצי הערך שלהם נדרשו למסור לגרמנים. כמו-כן חוייבו היהודים לצאת לעבודות כפייה, ומלבד רופאים ובעלי מלאכה חיוניים לשלטונות לא יכלו היהודים לעסוק במקצועם.

הגיטו הוקם ברובע "המוסקבאי" של ריגה. העברת היהודים לתחומו (לפי גירסה אחת 29,602 נפש ולפי אחרת 32,000) הייתה חייבת להסתיים ב-25 באוקטובר1941.

בגיטו מונתה "מועצת זקנים" ובראשה מיכאל אליישיב, ולצידה משטרה יהודית. יהודים יכלו לצאת מהגיטו רק לעבודה, כשהם מצויידים בתעודות. כניסת לא יהודים לגיטו הייתה אסורה.

ב-26 בנובמבר 1941 פונה צפון-מזרח הגיטו מתושביו וגודר; כונה אחר כך "הגיטו הקטן", ואליו הועברו ב-29 בחודש גברים יהודים כשירים לעבודה. באותו הלילה פרצו גרמנים ושוטרים לאטווים למערב הגיטו והוציאו את היהודים לרחובות. חולים, זקנים וילדים נורו במקום, ונטמנו בבית העלמין שבתחום הגיטו. בבקרו של 30 בנובמבר הובלו היהודים בטורים של כאלף איש לעמק ביער רומבולה (RUMBULA) במרחק שמונה ק"מ מהגיטו, והומתו במכונות יריה לתוך בורות שהוכנו מראש. זאת הייתה האקציה הראשונה.

באקציה השנייה בין 7 ל- 9 בדצמבר 1941 הומתו יושבי מזרח הגיטו, ביניהם ההסטוריון שמעון דובנוב ורב הקהילה ר' מנדל זק.

עד סוף שנת 1941 נרצחו כ-27,000 מיהודי ריגה. הנותרים, כ-4,500 גברים וכ-300 נשים וילדים, הוכנסו ל"גיטו הקטן". באותה תקופה הובאו לריגה כ-25,000 יהודים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. רבים נרצחו מיד עם הגיעם וכ-15,000 מהם הובאו אל ה"גיטו הגדול", שהתרוקן מתושביו ומויינו על פי מוצאם. עבורם הוקמו מועצת זקנים ומשטרה נפרדות. הם זכו ליחס מועדף מצד הגרמנים , קיימו בית כנסת ופעולות תרבות. קשר בין יושבי שני הגיטאות היה אסור. מיהודי ה"גיטו הגדול", שכונה גם "הגיטו הגרמני" הושמדו אלפי יהודים ביערות ביקרניקי.

בגיטו הקטן נמשכו חיים יהודיים בשנים 1943-1942 תוך הטרדות ורציחות. ביוני 1942 הוצאו להורג 15 יהודים שנתפסו בהברחות לגיטו, של מזון, חומרי הסקה או תרופות. באותה שנה הובאו למקום כמה מאות יהודים מגיטו קובנו, ותרמו לחיי הקהילה.

קבוצות מחתרת החלו להתארגן ב"גיטו הקטן" סמוך להקמתו. המקור העיקרי לנשק ולחומרי חבלה היה ה-"PULVER TURM" (מגדל אבק שריפה), שבו עבדו יהודים במיון וניקוי נשק שלל. חברי המחתרת התאמנו בנשק ותכננו בריחה והצטרפות אל יחידות פרטיזנים. נסיון הבריחה הראשון ב-28 באוקטובר 1942 נודע לגרמנים והקבוצה נלכדה במארב. כולם נרצחו, פרט לאחד שהצליח לחזור לגיטו. כתגמול הוציאו הגרמנים 108 יהודים להורג וחיסלו את המשטרה היהודית, 42 שוטרים נורו. על ניהול הגיטו הקטן מונו זקני הקהילה ושוטרי ה"גיטו הגרמני".

ב-11 ביוני 1943 נתגלה מצבור נשק של המחתרת ובמהלך החיפושים נעצרו והוצאו להורג רבים מפעיליה. בתקופה זו נשלחו ילדים, נשים וזקנים למחנות השמדה בפולין.

מהגיטו החלו להעביר יהודים למחנות "קזרנירונג" (KASERNIERUNG), שהוקמו ליד מקומות עבודה שונים. אחרים הובאו למחנה הרכוז קייזרואלד, שהוקם ליד ריגה במארס 1943.

ב-2 בנובמבר 1943 נערכה האקציה לחיסול גיטו ריגה. במהלכה נרצחו כ-2,000 יהודים במקום. האחרים הובאו למחנה קייזרואלד ולמחנות סמוכים, וגם שם מויינו. היו שהוצאו להורג במקום, והיו ששולחו למחנות השמדה בפולין, לטרבלינקה ולאושוויץ. לקראת סוף שנת 1943 פורקו גם המחנות הקטנים.

באוגוסט 1944, לפני נסיגתם, העבירו הגרמנים את שארית אסירי המחנות לגרמניה, למחנות לשטוטהוף , בוכנואלד, דכאו, זקסנהאוזן ואחרים.

עם התקרב הצבא האדום לריגה ניסו מאות יהודים לברוח מהמחנות. למעלה ממאה הצליחו להסתתר ולשרוד עד סוף המלחמה.


ב-13 באוקטובר 1944 שוחררה ריגה בידי הצבא האדום. בעיר עצמה התפקדו ימים ספורים לאחר מכן כ-150 יהודים. יהודים מברית המועצות וניצולי מחנות הרכוז החלו לשוב לעיר. אל קהילת ריגה הצטרפו במרוצת הזמן יהודים מאזורים שונים של לאטוויה וברית המועצות.

בשנת 1947 הגיע מספר היהודים בריגה ל-10,000 בקירוב.

שוב החלו חיי קהילה יהודיים. הפעילות הדתית התרכזה סביב בית הכנסת היחיד ששרד. במקום פעלו מניין של חסידים ומניין של מתנגדים. נפתח מקווה והוקמה משחטת עופות.

בית העלמין הישן נעשה לגן ציבורי.

בשנות הששים איתרו היהודים את קברי האחים ברומבולה ואחרי מאבק עם השלטונות הוצבה במקום אבן לזכר הקורבנות ועליה כתובת ברוסית, בלטבית וביידיש. יהודי ריגה פוקדים את המצבה כמה פעמים בשנה.

בשנת 1970 נמנו בריגה 30,581 יהודים. כשליש עלו בשנות השבעים לישראל. בקהילה נמשכה הפעילות התרבותית והציונית גם לאחר מכן.

ב-1 ביולי 1988 נוסדה בעיר אגודה לתרבות יהודית. בין פעולותיה הייתה הוראת השפה העברית והקמת ספרייה יהודית.

משנת 1989 עלו למעלה מעשרת אלפים מיהודי לטביה לישראל. בשנת 1997 חיו בלטביה כולה 15,000 יהודים; 11,000 מהם בריגה.

אונגורמואיזה UNGURMUIZA

יישוב בנפת דאוגאוופילס (לפני כן - דווינסק), חבל לאטגאלה ,(LATGALE) לאטוויה.


בשנים 1920 - 1940 הייתה לאטוויה עצמאית ומאז עד סוף דצמבר1991 - רפובליקה בברית המועצות. בשנת 1925 חיו באיזור הכפרי של היישוב 12 יהודים וב- 1930 היה מספרם 16.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

כשבוע ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), כבש הצבא הגרמני את האיזור. זמן קצר לאחר מכן נרצחו יהודי אונגורמואיזה בידי הגרמנים ועוזריהם הלאטוויים.


באוגוסט 1944 שחרר הצבא האדום את היישוב. אחרי המלחמה הובאו חללי אונגורמואיזה ויהודים מיישובים סמוכים לקבר ישראל בעיר קרוספילס KRUSPILS.

סומרסטה SOMERSETA

שם נוסף: סומרסט SOMERSET

יישוב בנפת דאוגאוופילס DAUGAVPILS לפני כן דווינסק DVINSK, חבל לאטגאלה LATGALE, לאטוויה.


בשנים 1920 - 1940 הייתה סומרסטה חלק מלאטוויה העצמאית ומ- 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.

הקהילה היהודית נוסדה במקום במאה ה- 19, וערב מלחמת העולם הראשונה מנתה 100 משפחות בקירוב. ביישוב הוקם בית כנסת של עץ, והועסק שוחט. בית עלמין היה בעיירה הסמוכה וישקי VISKI.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלטו רבים מיהודי היישוב לרוסיה. לא כולם שבו למקום אחרי המלחמה ובתקופת עצמאותה של לאטוויה התדלדלה הקהילה. כמה משפחות עלו לארץ ישראל.

ילדי היהודים למדו בבית הספר הלאטווי המקומי. מקצתם השלימו לימודי יהדות אצל השוחט או אצל מורים פרטיים שהוזמנו למקום.

רוב היהודים התפרנסו ממסחר ומצבם הכלכלי היה טוב, הם גרו בבתים משלהם ולצד הבתים היה בדרך כלל גן ירק.

בשנת 1935 חיו בסומרסטה 57 יהודים בתוך אוכלוסייה של 282 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

ימים ספורים אחרי פלישת צבא גרמניה ללאטוויה, בעקבות מתקפתו על ברית המועצות (22 ביוני 1941), הספיקו שתיים שלוש משפחות יהודיות להמלט לעומקי רוסיה. לפחות יהודי אחד מהם שרת בצבא האדום ונפל בקרב.

בסוף חודש יוני כבש הצבא הגרמני את היישוב. מיד החלו לאטווים מקומיים ברציחת יהודים ובשוד רכושם. כעבור זמן קצר הובלו היהודים שנותרו ליער סמוך ליישוב נורו למוות ונטמנו במקום.

בקיץ 1944 שחרר הצבא האדום את סומרסטה. מהקהילה היהודית במקום לא נותר זכר.

ליוואני LIVANI

במקורות היהודיים: ליוונהוף, בגרמנית: LIEVENHOF

עיר בנפת דאוגאוופילס DAUGAVPILS לפנים דווינסק DVINSK, חבל לאטגאלה LATGALE, לאטוויה.


ראשית העיר ביישוב שהוקם ב- 1533 על קרקעות בבעלות הבארון הגרמני ליוון LIEVEN ונקרא על שמו. המקום התפתח בשלהי המאה ה- 19 כמרכז תעשייתי. במלחמת העולם הראשונה נהרסה העיר. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ומאז נקראת בשם ליוואני. מ- 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.

יהודים הגיעו לליוואני מליטא LITHUANIA בתחילת המאה ה- 19. בשנת 1847 חיו במקום 186 יהודים ועד 1897 עלה מספרם ל- 1,406 נפש.

במרוצת השנים הקימה הקהילה ארבעה בתי כנסת ובית מרחץ ופתחה קופת "גמילת חסד".

בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 כיהן ר' ישראל איסר קלאצקין KLATZKIN כרב של ליוואני.

לפני מלחמת העולם הראשונה חיו במקום כ- 500 משפחות יהודיות. במהלך המלחמה, כאשר הפגיז הצבא הגרמני את העיר, נמלטו יהודים רבים ליערות ולכפרים בסביבה. ביום ששבו לבתיהם, ב- 9 בנובמבר 1915, גורשו בפקודת מפקד צבא הצאר. הרוב מבין 632 היהודים ששבו לעיר אחרי המלחמה, מצאו את בתיהם הרוסים. שיקום הקהילה התאפשר בתמיכה כספית של הג'וינט, ובעזרתו הוקמה גם קופת אשראי הדדית.

במסגרת האוטונומיה התרבותית הלאומית שהוענקה למיעוטים בלאטוויה העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוקמו מוסדות חינוך יהודיים. בית ספר עממי יהודי ראשון ה"ליוונהאפער גרונטשול" נפתח ב- 1921. שפת ההוראה בו הייתה יידיש. בשנת 1928 עבר בית הספר לבניין חדש ואז הצביעו רוב 84 מהורי התלמידים בעד לימוד בשפה העברית ו- 13 היו בעד יידיש. הוויכוח סביב שפת ההוראה הוכרע בבית הדין העליון של לאטוויה לטובת העברית. פסק הדין שימש כתקדים גם לגבי קהילות אחרות. היידישיסטים הקימו ב- 1932 גן ילדים, שהתפתח לבית ספר. כמו כן פעל במקום "חדר מתוקן" (בו למדו גם לימודי חול) וב- 1927 נפתחה ליד בית הכנסת הגדול ישיבת חב"ד.

רוב יהודי ליוואני התפרנסו ממסחר זעיר ומיעוטם היו בעלי מלאכה. מצבם הכלכלי הדחוק של רוב אנשי הקהילה השתפר מעט בשנות השלושים למאה ה- 20. בשנת 1935 היו היהודים 28 אחוזים בתוך האוכלוסייה ו- 44 אחוזים מהחנויות ומבתי העסק בעיר היו בבעלותם. בשנות השלושים המאוחרות, כאשר הוקמו קואופרטיבים חקלאיים של איכרים לאטוויים, נפגעו הסוחרים היהודים ורבים מהם הגיעו עד פת לחם.

סניף המפלגה הסוציאליסטית היהודית ה"בונד" BUND פעל בעיר מתחילת המאה ה- 20. חבריו השתתפו בפעילות המהפכנית נגד משטר הצאר. כמה צעירים יהודים היו פעילים במפלגה הקומוניסטית.

הרעיון הציוני, שנקלט בקהילה כבר בראשית המאה, התפתח לפעילות של ממש בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בראשית שנות העשרים פתחה מפלגת "צעירי ציון" מועדון, ובו התקיימו פעולות תרבות. אחרי כן נפתח סניף של "החלוץ". תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר- נצ"ח", "גורדוניה" ובית"ר התארגנו בעיר בשנות העשרים המאוחרות.

באותה התקופה היו שלושה נציגים יהודים במועצת העיר.

בשנות השלושים למאה ה- 20 הגרו רבים מיהודי ליוואני לדרום אפריקה ולאמריקה הצפונית והדרומית. היו גם רבים שעלו לארץ לישראל.

בשנת 1935 חיו בליוואני 981 יהודים בתוך 3,527 תושבי העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. עסקים ובתי המסחר הולאמו ובהדרגה חוסלו מוסדות הקהילה. נערכו מעצרים, ולפחות משפחה יהודית אחת הוגלתה באמצע יוני 1941 לסיביר.

ימים ספורים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), עזבו יהודים רבים את ליוואני, מקצתם הגיעו לערים הסמוכות, וכמה עשרות יהודים נמלטו לעומקי ברית המועצות. אלו שנמלטו לערי הסביבה שבו לליוואני בעצת הרב יצחק גווארטין GVARTIN. ובאותה העת התחילו לאטווים מקומיים להתנכל ליהודים, לשדוד את רכושם ולהרוג בהם.

ב- 29 ביוני כבש הצבא הגרמני את המקום. היהודים רוכזו בארבעת בתי הכנסת. משם הובלו בקבוצות ליערות בסביבה ונורו לתוך בורות. הראשונים שנורו היו הצעירים. כמה יהודים הועברו גם לגיטו דאוגאוופילס. ואחדים הגיעו לגיטו ריגה.

היהודים שעדיין נותרו בעיר נרצחו בלילה שבין 3 ל- 4 בספטמבר 1941, ובכניסה לעיר נתלה שלט עם הכתובת: JUDENFREI "חופשיה מיהודים".

ב- 1 באוגוסט 1944 שיחרר הצבא האדום את ליוואני. מבין אלו שנמלטו לברית המועצות שבו למקום רק שבעה יהודים. האחרים השתקעו בריגה. שרידי הקהילה שיפצו את בית העלמין היהודי ומדי שנה קיימו אזכרה ליד האנדרטה לזכר הנרצחים שהקימה העירייה באתר הרצח ביער פוצ'טה.

יהודים ספורים מליוואני עלו לארץ ישראל אחרי המלחמה.

פיאדרויה PIEDRUJA

במקורות היהודיים: פרידרויסק.

עיירה בנפת דאוגאוופילס DAUGAVPILS לפנים דווינסק DVINSK, חבל לאטגאלה LATGALE, לאטוויה.


פיאדרויה שוכנת על הגדה הימנית של הנהר דאוגאווה DAUGAVA, (קודם דווינה). עד מלחמת העולם הראשונה היה המקום פרבר של העיר דרויה DRUJA, מעברו הדרומי של הנהר. אחרי המלחמה סופחה דרויה לפולין ואילו פיאדרויה נעשתה רשות מוניציפאלית נפרדת ובשנים 1920 - 1940 הייתה חלק מלאטוויה עצמאית. משנת 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.

אין לנו מידע על תחילת התיישבות יהודים בפיאדרויה, אך ידוע שבשנות השמונים למאה ה- 19 פרעו איכרים מהסביבה ביהודים בפיאדרויה וחיבלו ברכושם. בסוף המאה ה- 19 חיו במקום 561 יהודים, כ- 66 אחוזים באוכלוסייה ובשנת 1906 עלה מספרם ל- 706 נפש. הם הקימו בית כנסת.

בשנת 1920, בעת כינונה של לאטוויה הריבונית, חיו בפיאדרויה כ- 50 משפחות יהודיות. כיהן ועד קהילה נבחר ובעזרת הג'וינט הוקם בית תפילה קטן (במקום בית הכנסת שנשרף ב- 1914) ובית ספר בן 4 כיתות, ששפת ההוראה בו הייתה יידיש.

בשנת 1930 מנתה הקהילה 203 נפש, 53 אחוזים בתוך האוכלוסייה.

מצבם הכלכלי של יהודי פיאדרויה היה טוב. רובם התגוררו ברחוב הראשי של העיירה וליד בתיהם היו משקי עזר. פרנסתם העיקרית הייתה על מסחר זעיר וסחר ביערות ובעצים. בשנים הראשונות לריבונתה של לאטוויה שיגשגה כלכלת העיירה, בהיותה על מפגש גבולות בין לאטוויה פולין וברית המועצות. משנת 1923 הוטלו קשיים על המעבר לפולין, והסוחרים היהודים נפגעו, מקצתם עקרו אז לערים אחרות. בשנות השלושים כבר לא היו היהודים איבדו רוב באוכלוסיית המקום, אך כל החנויות בעיירה היו בבעלותם. כמה יהודים היו בעלי מלאכה והיה רופא יהודי אחד.

פעילות ציונית כלשהי הייתה במקום בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובבחירות לקונגרס הציוני ה-י"ח השתתפו 11 יהודים. רובם הצביעו עבור רשימת "ארץ ישראל העובדת".

בשנת 1935 חיו במקום 145 יהודים בתוך אוכלוסייה של 329 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נמלטו רק מעטים מיהודי העיירה לעומקי רוסיה. בסוף חודש יוני 1941 כבש הצבא הגרמני את המקום. זמן קצר לאחר מכן, הובלו יהודי פיאדרויה ליער שבין הערים קראסלאווה KRASLAVA ודאוגאוופילס. בלכתם נרגמו באבנים בידי עוברים ושבים, הכושלים נרצחו בדרך. ביער נורו היהודים לתוך בורות שהוכנו מראש, ונטמנו בהם. יהודים שהסתתרו אצל איכרים והתגלו, נורו אף הם.

סילנה Silene

ברוסית: Borovka

עיירה בנפת אילוקסטה Ilukste, חבל זמגאלה Zemgale לפנים קורלאנד Kurland, לאטוויה.


סילנה נוסדה ב- 1790 בשם בורובקה. בשנים 1920 - 1940 השתייכה העיירה ללאטוויה העצמאית ובשנות העשרים שונה שמה לסילנה. משנת 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.

לא ידוע לנו מועד יסוד הקהילה היהודית במקום. בשנת 1897 חיו בבורובקה 285 יהודים, כ- 40 אחוזים מכלל התושבים. אחר כך גדל מספרם וערב מלחמת העולם הראשונה היו רוב באוכלוסיית העיירה.

בשנת 1915, במהלך המלחמה, גירשו השלטונות את יהודי המקום לעומקי רוסיה. הם הגיעו לעיר ויטבסק Vitebsk ולסביבתה. אחרי המלחמה חזרו רובם לעיירה.

עם כינונה של לאטוויה העצמאית הוקם במקום בית ספר יסודי יהודי. ב- 1922 למדו בו 36 מתוך 60 הילדים (אחרים עזרו בפרנסת המשפחה) ובית הספר נסגר אחרי זמן קצר.

ברשות הקהילה היו בית כנסת ובית מרחץ. שוחט ובודק היה שם כל העת, וזמן מה כיהן במקום גם רב.

יהודי בורובקה התפרנסו בעיקר מסחר עצים. בשובם מגלותם אחרי מלחמת העולם הראשונה היו רובם חסרי כל. מי שלא מצאו פרנסה, עקרו לערים הסמוכות בעיקר לדאוגאוופילס (לפנים דווינסק Dvinsk). אחר כך חל שיפור במצב הכלכלי של הקהילה ובשנת 1935 היו 17 מתוך 25 החנויות ובתי העסק בעיירה בבעלות יהודים.

פעילות ציונית מאורגנת הייתה רק בקרב הנוער ובראשית שנות השלושים של המאה ה- 20 פעלו בסילנה סניפים של "השומר הצעיר נצ"ח (נוער צופי חלוצי) ושל "החלוץ". בבחירות לקונגרס הציוני ה-י"ח בשנת 1933 הצביעו מיהודי המקום 6 בלבד.

אגודה נאצית, שהתארגנה בסילנה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עסקה בהסתה נגד הקהילה היהודית.

בשנת 1935 חיו בסילנה 189 יהודים בתוך אוכלוסייה של 1,022 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

בסוף יוני 1941, אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני), כבש הצבא הגרמני את העיירה. אין בידינו פרטים על גורל יהודי סילנה אחרי הכיבוש הגרמני, אך הדעת נותנת שגורלם היה כשל שאר הקהילות היהודיות בלאטוויה שהושמדו לפני תום שנת 1941 בידי הגרמנים ועוזריהם הלאטווים.

עם שיחרור העיירה בידי הצבא האדום באוגוסט 1944, לא היה במקום אף לא יהודי אחד. קברים של קרבנות הכיבוש הגרמני נמצאו ליד אגם סמוך לעיירה.

דאגדה DAGDA

עיירה בנפת דאוגאוופילס (DAUGAVPILS, מקודם דווינסק), חבל לאטגאלה LATGALE, דרום- מזרח לאטוויה.


דאגדה הוקמה בראשית המאה ה- 17. בשנים 1920 - 1940 הייתה בשטח לאטוויה העצמאית, ומאז עד סוף דצמבר 1991 ברפובליקה הלאטווית של ברית המועצות.

הקהילה היהודית, שהתארגנה בתחילת המאה ה- 19, הייתה ברובה שומרת מסורת. הוקמו שלושה בתי כנסת, מהם אחד של זרם המתנגדים ושניים של החסידים. בין מוסדות הקהילה היו בית עלמין, חברה קדישא, ביקור חולים והכנסת כלה.

ב- 1847 נמנו 77 יהודים במקום. עד שנת 1897 עלה מספרם ל- 1,026 נפש והיוו 68% מכלל האוכלוסיה.

בשלהי המאה ה- 19 עמד בראש הקהילה יצחק פנדור. ר' יעקב שמארגון כיהן כרב הקהילה משנת 1910 עד שנספה בשואה ב- 1941.

בעשור הראשון למאה ה- 20 החלו יהודים להגר מן העיירה לארצות הברית ולדרום אפריקה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1915 - 1916, עברו יהודים רבים לפנים רוסיה.

אחרי המלחמה, בשליטת הבולשביקים, נרדפו יהודי דאגדה ביזמתו של מפקד לאטווי מקומי.

בשנים 1922 - 1924 סייעה הקהילה ליהודים הרבים שחצו את הגבול מברית המועצות, ועברו את המקום בדרכם אל ארצות ההגירה מעבר לים. אחדים נשארו והצטרפו לקהילת דאגדה.

ילדי היהודים לא התקבלו לבית הספר היסודי הממלכתי, לכן למדו ב"חדר" או בבית ספר פרטי. ב- 1920 הוקם בית ספר עממי יהודי של שש כיתות, שפת ההוראה בו הייתה תחילה רוסית, אחר כך יידיש, מ- 1934 החלו ללמד בעברית.

בקהילה פעל חוג לדראמה והיו שקראו את העתון העברי "המליץ".

בשנת 1930 מנתה קהילת דאגדה 668 נפש.

תחילה התפרנסו רוב יהודי העיירה ממסחר, אחרים היו רוכלים או בעלי מלאכה. הוקמו בתי מלאכה לבורסקאות ולעיבוד צמר.

עם כינון לאטוויה העצמאית ב- 1920, כשהופסק שנוע תוצרת חקלאית מברית המועצות, נפגעו הסוחרים היהודים. הם נעזרו בקופת הלוואה וחסכון שפתח עבורם הג'וינט. השריפה שפרצה ב- 1933, נשרפו חנויות ובתים של יהודים, ורבים נשארו בחוסר כל. קהילות יהודיות בסביבה נחלצו לעזרת יהודי דאגדה. נזק כלכלי נוסף נגרם ליהודים כשהוקם באזור קואופרטיב יצרני- צרכני של חקלאים לאטווים.

בשנת 1935 היו 90 אחוזים מבתי העסק בעיירה בבעלות יהודים.

בדאגדה היו שני רוקחים יהודים, רופאה יהודיה ומרפא שיניים אחד.

חובבי ציון פעלו במקום משלהי המאה ה- 19 ותרמו כספים לבניין ארץ ישראל. סניף "צעירי ציון" היה הראשון שהתארגן בעיירה. אחריו נפתח סניף המפלגה הציונית הרוויזיוניסטית. בשנות העשרים למאה ה- 20 נוסד סניף תנועת הנוער הציונית "התחיה", שהיה אחר כך מעוזו של בית"ר. בשנות השלושים הוקם סניף "השומר הצעיר-נצח" (נוער צופי חלוצי).

הבונד היה פעיל בעיירה בעיקר בתחילת המאה ה- 20.

בשנת 1935 חיו בדאגדה 589 יהודים בתוך אוכלוסיה של 1,104 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

החיים היהודיים הצבוריים והפעילות הציונית הופסקו. עסקים הולאמו. חלק מהיהודים השתלבו במשטר החדש.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), הספיקו 60 מיהודי העיירה להמלט לעבר פנים ברית המועצות. מתוכם לחמו כ- 20 צעירים בשורות הצבא האדום. לפחות שבעה מהם נפלו בקרבות. הקהילה ברובה החליטה להשאר במקום.

בתחילת חודש יולי 1941 כבש הצבא הגרמני את העיירה. מיד פתחו לאטווים מקומיים בפעולות רצח וטרור כלפי היהודים. כעשרה יהודים נורו ליד אגם סמוך לדאגדה. במקרי רצח נוספים חוסלו ילדים, נשים וזקנים, ביניהם רב הקהילה. בסוף חודש יולי גורשו שרידי הקהילה לגיטו דאוגאוופילס. מלוויהם ירו בהם גם בדרך. ימים ספורים לאחר הגיעם לגיטו נלקחו יהודי דאגדה ליער פוגוליאנקה POGULIANKA, ושם נרצחו ב"אקצית הפרובינציות" (פעולת חיסול יהודי ערי השדה). גורל יהודי העיירה שהסתתרו אצל אכרים ונתפסו, היה כגורל אחיהם.


ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את העיירה. ניצולי הקהילה, שחזרו למקום, הביאו לקבר ישראל את היהודים שנרצחו בעיירה בימים הראשונים לכיבוש הגרמני. כמו כן הוקמה אנדרטה לזכר יהודי דאגדה.

אחרי מלחמת העולם השנייה חיו משפחות יהודיות מעטות במקום.

דוסיאט DUSETOS

שמות נוספים: דוסטה, דוסטאי, דוסטוס, דוסטום, דוסיאטי, דוסטוס.

עיירה במחוז אז'רני-זאראסאי (ZARASAI), צפון מזרח ליטא.


דוסיאט על נהר שוואנטה (SVENTOJI) באזור אגמים ויערות, נזכרת בתעודות משנת 1530. במאה ה-18 - אחד ממוקדי המרד הפולני בשלטון הרוסי. בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית.


ישוב יהודי היה שם כבר במחצית הראשונה של המאה ה-16. בשנת 1847 ישבו בקהילה 486 יהודים וב-1894 היו היהודים %89 מכלל תושבי המקום (1,158 נפשות).

בין רבני הקהילה היו: ר' מנחם מנדל יליד לובלין בעל "תמים יחדיו", ר' נתן נטע ובנו ר' בונים צמח סילבר והרב האחרון ר' טוביה דב שלזינגר.

ב-1905 פרצו פרעות בדוסיאט, יהודי אחד נרצח ושלושה נפצעו, חנויות היהודים נשדדו ורכוש רב נהרס, כן חיללו הפורעים ספרי תורה. קבוצת יהודים, שהתבצרה באחד הבתים, רגמה את הפורעים באבנים.

כמה דליקות פרצו בעיירה, ב-1910 נשרפו בית הכנסת הישן ומחצית מבתי היהודים וחנויותיהם, משום כך קטנה הקהילה וכאשר שוקמה, בשנת 1912, היו שם רק 704 נפשות.

לפני מלחמת העולם הראשונה היו בקהילה כמה "חדרים" וביניהם "חדר מתוקן" אחד (בו למדו גם לימודי חול). בליטא העצמאית היו בדוסיאט בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", וחדר אחד. בית הספר קיים גם שיעורי-ערב לעברית והפעיל סיפריה וחוג לדרמה.

בין מוסדות הצדקה היו: "לינת צדק", "קופת גמילות חסדים" וחברה ללימוד תורה.


רוב יהודי דוסיאט התפרנסו ממסחר, מרוכלות וממלאכות. היו שם שני ימי שוק שבועיים ויריד שנתי אחד. 30 החנויות שבעיירה היו כולן בבעלות יהודים. איכרים יהודים עיבדו אדמות חכורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם תיחום הגבולות החדשים, נותקה דוסיאט מן השווקים העקריים שלה בעיר דווינסק (מאז בלאטוויה, ושמה DAUGAVPILS) ופרנסת יהודי העיירה נפגעה. מסיבה זו ומשום גלויי אנטישמיות, עזבו יהודים רבים את העיירה וב-1921 ישבו שם רק כ-100 משפחות יהודיות. רובם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

שתי טחנות קמח, תחנת חשמל ובית חרושת לסוכריות בעיירה היו בבעלות יהודים. סניף של הבנק העממי היהודי נפתח ב1924.

בשנות השלושים שוב הורע המצב הכלכלי, ויהודים היגרו לדרום אפריקה ולארצות הברית.


בתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר" שבדוסיאט היו 80 חברים ובאגודת הספורט "מכבי" - 50. מקצת הצעירים עלו לארץ ישראל.


בשנת 1939 ישבו בעיירה כ-80 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נמלטו לרוסיה כמה משפחות יהודיות שהיו כלי רכב ברשותם. את הנמלטים ברגל השיג הצבא הגרמני (שכבש את ליטא תוך ימים ספורים) והם נאלצו לחזור לעיירה.

עוד לפני כניסת הצבא הגרמני לעיירה השתלטו עליה בריונים ליטאים והיהודים ורכושם נהיו להפקר.

עם כניסת הגרמנים גורשו היהודים מבתיהם לגיטו, שנקבע בכמה בתים קטנים ובמחסנים ורפתות שלידם. ליטאים השתלטו על בתי היהודים ועל רכושם. התנאים בגיטו היו קשים והצפיפות הייתה רבה. גברים יהודים נלקחו לעבודות קשות בעיירה ובשדות. את השמירה על הגיטו הפקידו הגרמנים בידי זקיפים ליטאים ואלה הצטיינו באכזריותם.

ב-26 באוגוסט 1941 (ג' באלול תש"א) נלקחו כל היהודים ליער דאוגוצ'י (DAUGUEIAI) ונרצחו שם. היער היה אתר הריגה ליהודים מעיירות מחוז אז'ארני.

אשה יהודיה ושני ילדיה, שהצליחו להמלט ולהגיע לקובנה, הומתו בסופו של דבר עם יהודי גיטו קובנה.

לודזה LUDZA

(במקורות היהודיים לוצין, בגרמנית LUDSEN, ברוסית LYUTSIN).

עיר נפה בחבל לאטגאלה (LATGALE), השוכנת על קו מסילת הברזל מוסקווה-ריגה, צפון- מזרח לאטוויה.


ראשיתה של לודזה ביישוב, שנכבש במאה ה-13 ונשלט על-ידי המסדר הליווני (מסדר אבירים נוצרים מגרמניה). בשנת 1660 עבר השלטון במקום לממלכת פולין. ב-1772, עם החלוקה הראשונה של פולין, סופחה לרוסיה וב-1895 זכתה למעמד של עיר. בשנים 1940-1920 היתה חלק מלאטוויה העצמאית ומאז נקראת לודזה.

לפי המסורת הייתה קהילה יהודית בלודזה במאה ה-16, ב-1577 נמלטו היהודים מפני הצאר איוואן האיום, שאיים להטביעם בנהרות. הם החלו לשוב למקום בשנות השמונים למאה ה- 16.

בשנת 1722 נרשמו במקום כ-30 יהודים. תחילה לא היה להם בית עלמין. אחת המצבות היהודיות הראשונות בעיר, היא של החייט משה בן-דוד, שהועלה על מוקד על קדוש השם בשנת 1768.

בעת ספוח העיר לרוסיה ב-1772 חיו בה 66 יהודים. את מוסדות הקהילה החלו לארגן בשלהי המאה ה-18.

ב-1802 מנתה קהילת לודזה, כולל יהודים מכפרי הנפה, 582 נפש. עד 1815 עלה מספרם ל-1,176 (%67 מכלל התושבים) ובשנת 1847 ל-2,299 איש. בעקבות הגירת כ-60 משפחות יהודיות למושבות חקלאיות בדרום רוסיה, פחת מספר היהודים במקום וב-1868 הגיע ל-1,915 נפש.

בעיר הוקמו 7 בתי כנסת ומניינים. בית הכנסת הראשי "די שול" נבנה ב-1804.

בזכות רבניה ובתי המדרש שלה כונתה לוצין "ירושלים של לאטוויה". רב הקהילה הראשון, הרב זאב וולף אלטשילר (ALTSCHULER), התמנה בשנת 1786. "חברת משניות", שייסד ב- 1788, התקיימה יותר מ-150 שנה. ב-1795 התמנה לרב דוד ציוני (ZIONI), ראשון בשושלת רבנים בשם זה. אחריו כיהנו בנו נפתלי ונכדו אהרון זליג ציוני. הרב אהרון זליג ציוני היה נוהג לערוך מגביות לפדיון ילדי עניים, שנחטפו לשרת בצבא הצאר ניקולאי ה-I. ב-1866 תבע יהודי את זקני הקהילה על שלא פדה אותו הרב ציוני בשנת 1852, כאשר נחטף תחת בנו של אחד הגבירים היהודים. הוא זכה בפיצוי כספי.

הרב אליעזר דון יחייא (DON YACHYA), צאצא למשפחת רבנים, סופרים ומשוררים בקהילות ספרד, בר סמכא בפיסקי הלכה ובעל "אבן שתייה" ו"טעם מגדים" (פרושים לשלחן ערוך), ישב על כס הרבנות בשנים 1926-1875. הוא היה ציוני ובנו דניאל עלה לארץ ישראל. אחרי מות הרב אליעזר ישב על כס הרבנות בנו בן ציון דון יחייא, שנספה בשואה.

עם מוסדות הצדקה נמנו: "קופת גמילות חסד", "ביקור חולים", "הכנסת כלה" ובית זקנים לגלמודים.

תחילה למדו ילדי היהודים ב"חדרים". בית ספר יהודי פרטי ובית ספר "תלמוד תורה" נפתחו לראשונה ב-1865. בתלמוד תורה נוסף שהוקם, לימדו גם מקצועות כלליים. מ-1910 פעל במשך שנתיים בית ספר פרטי בעברית.

הקהילה יסדה גם ספריה ובתחילת המאה ה-20 הוקם בית דפוס יהודי. ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה 3,500 נפש בקירוב, אך במהלך המלחמה עברו יהודים רבים לפנים רוסיה. באותה עת הגיעו ללודזה כאלפיים פליטים יהודים, אחרי שגורשו על-ידי השלטונות ממערב לאטוויה ומליטא (LITHUANIA). הם נתמכו על-ידי הוועד המרכזי לסיוע שהוקם בפטרבורג ועל-ידי שרותי הסעד של קהילת לודזה.

אחרי המלחמה, באביב 1920, החלו יהודים לשוב מברית המועצות ובסוף אותה שנה מנתה הקהילה 2,048 נפש. נבחר ועד קהילה ובעזרת כספי הג'וינט (JOINT ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) הוחל בארגון החיים היהודיים מחדש. נפתחה קופת מלווה וחיסכון, חודשו שרותי הבריאות, נוסדו בית יתומים ובית זקנים לגלמודים, ושופצו מבני ציבור ובתי מגורים, שנהרסו במלחמה.

בתקופת עצמאותה של לאטוויה למדו רוב ילדי היהודים בבית הספר העממי העברי, שנוסד ב-1918. הגימנסיה הרוסית, שרוב תלמידיה היו יהודים, הפכה בשנת 1922 לגימנסיה יהודית עירונית. בזכות רמת הלימודים הגבוהה בלודזה, יצאו ממנה מורים עבריים גם לקהילות אחרות. בעיר פעלה אגודה של דוברי עברית בשם "שפה חיה".

ראשוני היהודים, שהגיעו למקום מכפרים ומאחוזות סמוכות, התקשו למצוא מקור פרנסה. הם עסקו ברוכלות, בחנוונות זעירה, במלאכות שונות ועבדו כפועלים שכירים.

במאה ה-19 התפרנסו רוב היהודים ממסחר, בעיקר בעצים, בתבואה ובפשתן. בעלי המלאכה, שיותר מ-%40 מהם היו חייטים, הקימו אגודה בשם "פועלי צדק". בשנות השמונים היו רוב בתי המלאכה בבעלות יהודים. בקרב יהודי לודזה היו גם חקלאים ובעלי מקצועות חופשיים. באותה תקופה היו רוב בני הקהילה עניים.

בימי עצמאותה של לאטוויה, בעקבות ניתוק מהשוקים ברוסיה, נפגעו הסוחרים היהודים. אז החלה הגירה מלודזה לדרום אפריקה ולאמריקה הצפונית והדרומית.

בשנת 1935 היוו היהודים %27 מכלל תושבי לודזה ויותר מ-%80 מהחנויות ובתי העסק בעיר היו בבעלותם.

בדליקה שפרצה בשנת 1938 נשרפו בתי מגורים, בתי עסק ומבני ציבור רבים. 140 משפחות יהודיות נשארו בחוסר כל. קהילות שכנות, קהילת ריגה (RIGA) והממשלה סייעו בשקום הנפגעים.

יחסם העויין של תושבי העיר כלפי היהודים גרם בשנות ה-80 למאה ה-19 לפרשת עלילת דם נגד יהודי מקומי, לפיטורי רופא יהודי מבית החולים הממשלתי ולהגבלת מספר התלמידים היהודים בבתי הספר הכלליים.

למפלגה הסוציאליסטית היהודית הבונד (BUND) היו אוהדים מעטים בעיר. חבריה ארגנו בשנים 1905-1904 שביתות בבתי מלאכה אחדים. עם התגברות הזיקה לציונות בקרב אנשי הקהילה ירד כוחו של הבונד. צעירים יהודים ספורים השתייכו לארגון נוער קומוניסטי.

באמצע המאה ה-19 פעלה במקום אגודת "חובבי ציון" ואחדים מנכבדי הקהילה עלו לארץ ישראל.

ההתארגנות הציונית המפלגתית החלה בעיר עם פתיחת סניף "פועלי ציון" בתחילת המאה ה-20. אחר כך הוקם מועדון מפלגת "צעירי ציון" (לימים המפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת), בו התקיימה פעילות תרבותית. לודזה היתה אחת ממעוזי המפלגה הציונית הרביזיוניסטית (הצה"ר).

הנוער הציוני פעל בסניפי: גורדוניה, השומר הצעיר-נצ"ח, נוער בורוכוב, בית"ר והרצליה. מבין בוגרי תנועות הנוער עלו חלוצים לארץ ישראל בשנות השלושים.

בתקופת עצמאות לאטוויה היו נציגים יהודים במועצת העיריה ואחד היהודים, נתן לווין שימש כסגן ראש העיר.

ב-1935 חיו בלודזה 1,518 יהודים בתוך אוכלוסיה של 5,546 נפש.


תקופת השואה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (RIBBENTROP-MOLOTOV), שנחתם בין גרמניה לברית המועצות באוגוסט 1939, נכנס הצבא האדום ללאטוויה ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. בתי עסק ומפעלים הולאמו ובהדרגה חוסלו מוסדות הציבור היהודיים.

ב-14 ביוני 1941 הוגלו מספר משפחות יהודיות לסיביר. מהמגורשים ששרדו, עלו חלק לארץ ישראל.

ימים אחדים אחרי פרוץ מלחמת גרמניה- ברית המועצות (22 ביוני 1941) הגיעו לתחנת הרכבת של לודזה פליטים יהודים רבים במטרה לחצות את הגבול אל עבר ברית המועצות. כמה מאות מיהודי העיר הצליחו להמלט אתם. מהם התגייסו צעירים יהודים לצבא האדום. חלקם נפלו בקרבות ואחד מהם זכה בעיטור גבורה.

ב-3 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את העיר. מיד החלו רציחות יהודים ושדידת רכושם.

ב-20 ביולי פורסם צו להקמת גיטו, בו רוכזו יהודי לודזה ויהודים שהובאו למקום מיישובים סמוכים. כמה מאות גברים נכלאו בשני בתי כנסת. על היהודים נגזרו הגבלות תנועה בעיר, ענידת טלאי צהוב ועבודות כפייה. זמן קצר אחרי כן נרצחו בבית חרושת ישן 35 בלתי כשירים לעבודה.

רוב בני הקהילה נלקחו ב-17 באוגוסט 1941 לחוף אגם צורבה, כ-7 ק"מ מהעיר ונורו למוות. גוויותיהם של קרוב ל-800 היהודים, שנטבחו באותו יום הוטמנו בשני בורות.

ב-27 באוגוסט הומתו 120 יהודים, מבין אלה שעבדו בשרות הגרמנים. ב-27 באוקטובר אותה שנה נרצחו 120 יהודים נוספים.

יהודים מקהילת לודזה הועברו גם לגיטו דאוגוופילס (DAUGAVPILS או דווינסק DVINSK).

אחרוני היהודים, 25 בעלי מקצוע ומשפחותיהם, מצאו את מותם ב-2 במאי 1942 ביער סמוך לעיר. ניצלו חמישה יהודים שהוסתרו בידי תושבים מקומיים.


בסוף חודש יולי 1944 שיחרר הצבא האדום את לודזה.

רזקנה REZEKNE

(בפי היהודים רז'יצה, ברוסית REZHITZA, בגרמנית ROSITTEN)

עיר מחוז במרכז חבל לאטגאלה (LATGALE), ליד צומת מסילת רכבת לנינגראד-וארשה ו- ונטספילס-מוסקווה, לאטוויה.


מקור העיר בטירת מבצר, שהוקמה ב-1285 בידי המסדר הליווני מגרמניה. בשנת 1561 עבר השלטון במקום לממלכת פולין-ליטא. עם החלוקה הראשונה של פולין ב-1772, סופח האזור לרוסיה. ב-1802 היתה רז'יצה עיר מחוז בפלך ויטבסק (VITEBSK).

בשלהי מלחמת העולם הראשונה שלטו במקום לחליפין הרוסים, הגרמנים ושוב הסובייטים. רז'יצה היתה בירת "לאטוויה האדומה" מ-22 במאי 1919 עד ה-21 בינואר 1920, אחרי שהממשלה הסובייטית הלאטווית נאלצה לעזוב את ריגה. בשנים 1940-1920 השתייכה העיר ללאטוויה העצמאית ומאז נקראת בשם רזקנה.

קהילת רז'יצה נוסדה בידי יהודים שגורשו ברבע האחרון של המאה ה-18 מהכפר מאקאשאני (MAKASHANI), מרחק 18 ק"מ מהעיר. את ארון הקודש שנטלו עמם הציבו בבית מדרש שהקימו במקום. ב-1786 יסדו את "חברת משניות דק"ק רעזיצא". לימים קודש בית עלמין יהודי ברז'יצה, אך רבים מבני הקהילה בקשו להקבר במאקאשאני ליד קברות אבותיהם.

בשנת 1815 התפקדו במקום 1,072 יהודים, %90 מאוכלוסית העיר.

רב הקהילה בשנים 1900-1861 היה בנו של הרב נפתלי ציוני מלוצין (או לודזה LUDZA), הרב יצחק ציוני (ZIONI בפי העם ר' איצעלע), בעל "עולת יצחק". מתחילת המאה ה-20 כיהנו בקהילת רז'יצה שני רבנים. הרב של השכבות העניות היה הרב דוסוביץ (DUSOVICH דער שצ'עדרינער) והאמידים בחרו ברב חיים לובוצקי (LUBOCKI בפי העם "דער קאבילניקער") בעל "תוספות חיים". ה"רב מטעם" (ממונה על-ידי השלטונות) היה יעקב פולאק (POLLAK).

מוסדות הקהילה כללו קופת צדקה גדולה, בית אוכל לנצרכים, ביקור חולים ומושב זקנים.

ברז'יצה היו 11 בתי כנסת ובתי תפילה, הגדול בהם "דער געמויערטער", שנבנה לבנים, הוקם ב-1882 בערך. בשנת 1897 מנתה הקהילה 6,478 נפש. בתקופה זו היגרו יהודים רבים לארצות הברית ולדרום אפריקה.

עד סוף המאה ה-19 למדו ילדי היהודים ב"חדרים", ב"חדר מתוקן" בן חמש כיתות, שבו היו גם לימודי חול, וב-"תלמוד תורה". בתחילת המאה ה-20 למדו רוב ילדי הקהילה בבית ספר עממי עירוני לנערים, בבית ספר ממשלתי בן ארבע שנות לימוד לבנים ובגימנסיה הממשלתית (שבה הוגבל מספר התלמידים היהודים ל-%5). אחר כך נוסד בית ספר עממי לבנות.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו ברז'יצה 11,000 יהודים בקירוב, %50 מאוכלוסית העיר.

בקיץ 1915, בימי המלחמה, נמלטו יהודים רבים לרבות מנהיגי הקהילה מרז'יצה לעומקי רוסיה. ולעיר הגיעו מאות יהודים שגורשו בידי השלטונות מקורלאנד ומליטא.

אחרי המלחמה, ב-1920, היתה העיר לתחנת מעבר ליהודים ששבו מרוסיה ללאטוויה. יהודי רזקנה, שבאותה שנה מנו 4,148 נפש, בחרו בבחירות דמוקרטיות מועצת קהילה, ובעזרת שוקמה הקהילה. בראש הקהל עמד בתקופה זו הרב לובוצקי.

בתקופת עצמאותה של לאטוויה נהנו היהודים מאוטונומיה תרבותית. ושפת ההוראה בבית הספר היסודי היהודי, שהוקם בסוף המאה ה-19, שונתה מרוסית ליידיש. בוויכוח, שהתעורר בין היידישיסטים למצדדי העברית, עם הקמת בית ספר שני, הכריע שר החינוך לטובת העברית. בדיקטטורה של לאטוויה (1940-1934) אוחדו שני בתי הספר למוסד אחד שהיו בו כיתות מקבילות ביידיש ובעברית.

ב-1922 נוסדה בעיר גימנסיה יהודית ממלכתית. תחילה לימדו בה ברוסית, אחר כך ביידיש. בשנים 1934-1921 פעלה בעיר, אז כבר נקראה רזקנה, ישיבת "בית יוסף". במקומה נפתחה ישיבת "תורת המוסר", ופקדו אותה גם תלמידים מקהילות אחרות. כמו כן התקיים בית ספר מסורתי "תורה ודרך ארץ".

משנת 1934 אוחדו מוסדות הסעד של הקהילה באגודת "חברת העזרה היהודית של רזקנה". מוסדות העירייה תרמו ארוחות חמות כשרות לנזקקים, מתוך ה"דוד היהודי" במטבח הציבורי. כמו כן פעל בעיר סניף של ארגון הבריאות היהודי "אזע".

חיי התרבות היהודית התנהלו במועדון היידישיסטים ה"שלום עליכם קלוב", שהכיל ספרייה עשירה, וב"ביאליק קלוב" של הציונים. שיעורים ללימוד השפה העברית התקיימו באגודה הציונית "קדימה". כמו כן פעלו בקהילה חוג לדרמה ביידיש ומקהלה.

ברזקנה נולד וחי המשורר היידישאי נחמן דימענשטיין(DIMENSTEIN), שנספה בשואה.

עד סוף המאה ה-19 היו רוב בני הקהילה סוחרים, בעיקר בפשתן ובתוצרת חקלאית. בין בעלי המלאכה היה מספר רב של תפרים. בראשית המאה ה-20 היו רוב בתי המלאכה בעיר בבעלות יהודים. בין בעלי המקצועות החופשיים היו רופאים, מיילדות, מורים ועורכי דין.

מעט המשרות העירוניות שמילאו היהודים, נחסמו בפניהם לחלוטין בדיקטטורה של 1934. השלטונות העדיפו את הסוחרים הלאטווים על היהודים, ובכל זאת היו בשנת 1935 %75 מהחנויות בעיר בבעלות יהודים. אך מספר היהודים שהיו בעלי בתי מלאכה ירד. קופת אשראי הדדית סייעה לבעלי המלאכה, והסוחרים היהודים הקימו איגוד משלהם. רבים מיהודי המקום היו אמידים.

לתנועת היידישיסטים האנטי ציונים היה רוב ברחוב היהודי ברזקנה. הם התרכזו במפלגת העם הלאטווית ובתנועת הבונד היהודית. במחאות החברתיות של שנת 1905 עמדו חברי הבונד בראש מארגני השביתה בעיר. באוקטובר באותה השנה נערכו פרעות ביהודים. צעירי הקהילה שהתארגנו להגנה עצמית, לא יכלו לפורעים הרבים וששה מהם נהרגו בהגנת היהודים. בשנות העשרים התארגנה ברזקנה קבוצה של "סוציאליסטים בלתי תלויים" שיהודים היו בין חבריה, מקצת הנוער היהודי השתייך לבונד ומקצתו לארגון נוער קומוניסטי.

ארבעה נציגים יהודים, שכיהנו במועצת העירייה אחרי מהפכת 1917, הצליחו להעביר החלטה האוסרת על עריכת אספות פומביות בערבי שבת ובשבת. ב-1922 היו 13 מתוך 30 חברי המועצת העירייה יהודים. אחר כך הלך וירד מספרם. עד ראשית שנות השלושים כיהנו יהודים גם כסגני ראש העיר.

הפעילות הציונית החלה ב-1891, כאשר "חובבי ציון" רכשו ב-1891 קרקעות בארץ ישראל והיו בין מייסדי המושבה עין זיתים. בראשית המאה ה-20 הוקמו סניפי האגודות הציוניות "קדימה" ו"מזרחי". בשנות העשרים היתה "צעירי ציון" החזקה במפלגות הציוניות בעיר ובשנות השלושים התחזקה המפלגה הציונית הרביזיוניסטית. בשעה שעל אנשי הקהילה המבוגרים היתה לציונות השפעה מצומצמת, היו רוב הצעירים ציונים. הנוער הלומד ייסד תחילה את "החבר" וב-1920 הקים את סניף "החלוץ". זמן קצר פעל בעיר סניף של "התחיה". מהתנועה הצופית "בר כוכבא" צמח סניף תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר נצ"ח". בשנות השלושים נפתחו קנים של "בית"ר", "נוער בורוכוב" ו"הרצליה". בתקופה זו עלו עשרות חלוצים מרזקנה לארץ ישראל. בעיר פעלו אגודות הספורט "הפועל" ו"הכוח".

ב-1935 חיו ברזקנה 3,342 יהודים, (%25.4 מכלל תושבי העיר).


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. מקצת היהודים השתלבו במשטר החדש, ואחדים תפסו עמדות מפתח. מוסדות הקהילה חוסלו בהדרגה ומוסדות החינוך נערכו מחדש. באמצע יוני 1941 גורשו לסיביר עם משפחותיהם יהודים בעלי רכוש, פעילי מפלגות ציוניות וחברי ארגונים לא-קומוניסטיים.

אחרי פרוץ מלחמת גרמניה ברית המועצות (22 ביוני 1941) היתה העיר תחנת מעבר לסובייטים המתפנים ולאזרחים הנמלטים לעומקי ברית המועצות. מאות מיהודי רזקנה הצליחו לעבור את הגבול, רבים מתוכם התגייסו לצבא האדום.

ב-3 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את העיר. למחרת נצטוו הגברים היהודים בני 18 עד 60 להתאסף בככר השוק. התפקדו כ-1,400. כמה עשרות צעירים נרצחו במקום. שאר הגברים נכלאו בבית הכלא המקומי, ושם נורו למוות עוד כמה, ואחרים נאלצו להביאם לקבורה, ואחר כך נורו גם אחדים מהם. כמה עשרות יהודים נלקחו מהככר לעבודות כפייה.

השמדת יהודי רזקנה החלה בשבוע השני של חודש יולי 1941. תוך שבוע ימים רצחו אנשי משטרת העזר הלאטווית יותר מ-140 גברים יהודים. בסוף חודש יולי הוזמן הרב לובוצקי למטה הגסטפו, אך הוא פנה לבית העלמין היהודי, שם רוכזו יהודים שנועדו להמתה. הרב עודד אותם בדברים לפני שנורו כולם למוות. יהודי צעיר אחד הרג 3 לאטווים לפני שנורה.

לפי גירסה אחת הובאו היהודים שנותרו ברזקנה אחרי ה"אקציה" הזאת, לגטו דאוגאוופילס (DAUGAVPILS, לפנים דווינסק), ורובם מצאו שם את מותם. בסתיו 1943 חוסל גיטו דווינסק והיהודים שנותרו בחיים הועברו למחנה הרכוז קייזרוואלד (KAISERWALD) ליד ריגה.

לפי גרסה אחרת נמשכה מלאכת ההשמדה בבית העלמין היהודי ברזקנה, וכשזה התמלא נרצחו היהודים באתר של מטווח ישן בהרי אנצ'ופן (ANCHUPANI) במרחק 5 ק"מ מהעיר. האקציה האחרונה ברזקנה בוצעה ב-23 באוגוסט 1941. במהלכה נרצחו גם 12 יהודים שהוטבלו לנצרות ונתגלו.

יהודים שעבדו בשרות הגרמנים המשיכו בעבודתם, ונשלחו אל מותם בשנת 1943.

בקיץ 1944, לפני נסיגתם הביאו הגרמנים לרזקנה קבוצת יהודים מגיטו ריגה, וצוו עליהם להוציא את הגוויות מהבורות שבהם נטמנו, ולשרפם. בתום מלאכתם נרצחו גם יהודים אלה.

בעיר עצמה ניצלו שני מבוגרים וכמה ילדים יהודים, שמצאו מסתור אצל תושבים מקומיים.

רזקנה שוחררה בידי הצבא האדום ב-7 ביולי 1944.

כמה מאנשי הקהילה שנמלטו לברית המועצות חזרו לרזקנה אחרי המלחמה. אליהם הצטרפו יהודים יוצאי קהילות אחרות. בשנת 1950 חיו ברזקנה כמה מאות יהודים. בבית העלמין הקימו מצבה לזכר הנרצחים ועליה כתובת בעברית.

באישור השלטונות סופקו לקהילה שרותי דת מוגבלים. בית הכנסת "דער גרינער בית מדרש" נפתח מחדש ובמקום פעל שוחט. אחרי מות השוחט פנתה הקהילה לרב בעיר הסמוכה לודזה.

בשנת 1970 נמנו ברזקנה כ-250 יהודים, רובם עזבו אחר כך לריגה ומוסדות הקהילה שפעלו במקום חוסלו.

וילאני VILANI

גם VILYANI, במקורות היהודיים וילון, בגרמנית WELENY.

עיר בנפת רזקנה (REZEKNE), חבל לאטגאלה (LATGALE), מזרח לאטוויה.


היישוב נזכר לראשונה בסוף המאה ה- 15. התפתח במאה ה- 19. בשנים 1920 - 1940 השתייך ללאטוויה העצמאית. בשנת 1928 הוענק לווילאני מעמד של עיר. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית במועצות.

ככל הידוע נוסדה הקהילה היהודית בווילאני בסוף המאה ה- 19. תחילה הוקמו בית תפילה, בית מרחץ ובית עלמין.

בשנת 1987 חיו במקום 321 יהודים והיו 41 אחוזים מכלל התושבים.

רבנים כיהנו בקהילה ברציפות, מעת הווסדה. בשנים 1918 - 1919, במהלך מלחמת הבולשביקים בגרמנים, נהרסו מבני ציבור ובתי מגורים של יהודים. הבניינים שוקמו בידי ועד הקהילה באמצעות מוסדות הצדקה ובממון כספי הג'וינט. בין שתי מלחמות העולם היו במקום שלושה בתי כנסת, בית ספר עממי יהודי, שבו הייתה שפת ההוראה יידיש, וספרייה ציבורית.

היהודים הראשונים בעיר התפרנסו כפועלים במפעל בורסקאות בבעלות יהודי. במהלך מלחמת העולם הראשונה נטשו את העיר רוב היהודים האמידים. אחרי המלחמה נפתחה בעזרת הג'וינט קופת אשראי. במרוצת הזמן השתפר מצבם הכלכלי של יהודי העיר ובשנת 1935 היו רוב החנויות בעיר בבעלותם. כמה יהודים התפרנסו כבעלי מלאכה .

פעילות ציונית החלה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. תנועת צעירי ציון פעלה במקום משנות העשרים הראשונות של המאה ה- 20. זמן מה היה בעיר גם סניף של "החלוץ". בשנות השלושים נפתחו סניפים של תנועות הנוער הציוניות בית"ר והשומר הצעיר-נצ"ח (נוער צופי חלוצי). באותן השנים עלו כמה משפחות יהודיות מוילאני לארץ ישראל.

במועצת העיר כיהנו נציגים יהודיים.

האנטישמיות גברה בשנות ה- 20 המאוחרות. תקריות אלימות כלפי יהודי העיר ב- 1928, הועלו לדיון בסיים (SEIM בית הנבחרים) על-ידי נציג הבונד נח מייזל (MEIZEL).

בשנת 1935 חיו בוילאני 396 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 1,333 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שצורפו למיליציה עממית. חלק מחנויות היהודים הולאמו והחיים היהודיים חוסלו.

ימים ספורים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נמלטו יהודים מן המקום לפנים ברית המועצות. רוב היהודים החליטו להשאר, והעיר נכבשה בידי הגרמנים.

לפי גירסה אחת, בתחילת חודש יולי 1941 רוכזו בני יהודי העיר במבנה גדול, וממנו הוצאו לעבודות כפייה. יהודים אחדים נרצחו. ב- 4 באוגוסט נלקחו בני הקהילה לקרבת בית העלמין היהודי ושם נורו למוות. גם כמה משפחות יהודיות שהסתתרו אצל איכרים הומתו. רק משפחה אחת ויהודי אחד שרדו. לפי גירסה אחרת, נרצחו חלק מיהודי העיר במקום, אחרים הובאו לגיטו דאוגאוופילס (DAUGAVPILS לפני כן דווינסק DVINSK) ושם מצאו את מותם.

בתום המלחמה שרדו מקהילת וילאני כ- 40 יהודים.

ב- 28 ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את וילאני.

במקום הוקמו שתי מצבות זכרון. אחת, ביזמת העירייה, כתובה ברוסית והאחרת בידי ניצולים יהודים הכתובה ביידיש.

גריווה GRIVA

עיר בנפת אילוקסטה ,Ilukste חבל זמגאלה (Zemgale, מקודם קורלאנד), דרום מזרח לאטוויה.


בשנים 1920 - 1940 הייתה לאטוויה העצמאית, ומאז עד סוף דצמבר 1991 רפובליקה בברית המועצות.

גריווה שוכנת על הגדה הדרומית של הנהר דאוגאווה. במאה ה- 19 נחשבה פרבר של העיר מעבר לנהר. בשנת 1912 זכתה למעמד של עיר עצמאית.

יהודים ישבו בגריווה מתחילת המאה ה- 18. הקהילה התארגנה במאה ה- 19. בית עלמין יהודי היה בעיר משנת 1720 לערך. ב- 1831 קודש בית עלמין חדש ונוסדה חברה קדישא. הקהילה זכתה להכרה רשמית ב- 1878, אך כבר קודם לכן פעלו בה בית מרחץ ומקווה, בית שחיטה, ביקור חולים וקופת גמילות חסדים.

הרב הראשון של הקהילה התמנה במחצית הראשונה של המאה ה- 19. הוא שימש גם כרב מטעם הממשלה. גריווה הייתה עיר הולדתו של הרב יצחק אברהם הכהן קוק, לימים הרב הראשי של ארץ ישראל.

הוקמו שני בתי כנסת ושני מניינים נפרדים למתנגדים ולחסידים.

מגפה שפרצה במקום בשנות התשעים למאה ה- 19 פגעה ביהודים רבים.

בשנת 1897 נמנו בגריווה 3,027 יהודים, 38 אחוזים מכלל תושביה.

בשטפונות שהציפו את העיר ב- 1903 נהרגו עשרות יהודים.

ב- 1910 מנתה הקהילה היהודית בגריווה 5,207 נפש.

בימי מלחמת העולם הראשונה נהרסה העיר ורוב תושביה נטשוה. יהודים החלו לשוב לגריווה בשנות ה- 20 וחידשו את חיי הקהילה. בעזרת כספי הג'יונט שופצו בית המרחץ ובתי מגורים ונפתחה קופת אשראי הדדית.

עד לכינון לאטוויה העצמאית כללו מוסדות החינוך היהודי בעיר "תלמוד תורה", ארבעה "חדרים" וישיבה. בשנת 1921 נפתח בית ספר יסודי יהודי, אך נסגר תוך זמן קצר בגלל מספר תלמידים מועט. בבית הספר הלאטווי נפתחו כיתות מקבילות לילדי יהודים, ובהן הייתה שפת ההוראה יידיש. גם כיתות אלו נסגרו ב- 1927. לאחר מכן למדו הילדים בדווינסק.

בשנת 1930 מנתה הקהילה היהודית במקום 227 נפש.

היהודים גרו בעיקר ברחובה הראשי של העיר, והתפרנסו על מסחר זעיר ועל מלאכות שונות. כמו כן היו ביניהם חמישה רופאים, עורך דין ושלושה סופרי סת"ם. רבים עבדו כפועלים בבתי חרושת בעיר הסמוכה דווינסק.

תופעות אנטישמיות, שהחלו סמוך למהפכה הרוסית בתחילת המאה ה- 20, גברו בשנים 1913 ו- 1914. בתקופה זאת היגרו כמה משפחות יהודיות מגריווה לארצות הברית ולדרום אפריקה או עלו לארץ ישראל.

יהודי גריווה לא התארגנו במפלגות, אך היו ביניהם הן ציונים והן בונדיסטים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בגריווה 116 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

בסוף חודש יוני 1941, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), כבשו הגרמנים את העיר. מיד אחר כך נרצחו שם יהודים, ביניהם ילדים שהיו חברי תנועת נוער קומוניסטית.

ב- 10 ביולי הוטלו על יהודי העיר עבודות כפייה. בסוף חודש יולי הועברו היהודים שנותרו במקום לגיטו גאוגאוופילס. הם נרצחו יחד עם שאר יהודי האיזור ב"אקצית הפרובינציות" (פעולת חיסול יהודי ערי השדה) בחודש אוגוסט 1941.

Latvia

Latvijas Republika - Republic of Latvia

A country in the Baltic region of northern Europe, member of the European Union (EU). Until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 4,700 out of 2,000,000 (0.2%). Main Jewish organization: 

Council of Jewish Communities of Latvia
Phone: 371 672 85 601
Email: jewishlv@gmail.com
          secretary@lvjewish.lv

פריילי PREILI

במקורות היהודיים: פריילי, בגרמנית: PREIL

עיר בנפת דאוגאוופילס DAUGAVPILS , לפנים דווינסק DVINSK, חבל לאטגאלה LATGALE, לאטוויה.


ראשיתה של פריילי יישוב שהתהווה בתחילת המאה ה- 19. בשנים 1920 - 1940 השתייך המקום ללאטוויה העצמאית וב- 1928 ניתן לו מעמד של עיר. מקיץ שנת 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה העיר ברפובליקה הלאטווית בברית המועצות.

יהודים באו ליישוב עם ייסודו. בשנת 1847 מנו יהודי פרייל 284 נפש, והיו כ- 65 אחוזים מכלל התושבים. במשך קרוב למאה שנה היו היהודים רוב באוכלוסיית המקום. הקהילה הייתה מסורתית. בשנות השבעים או השמונים למאה ה- 19 התמנה לראשונה רב והועסקו שני שוחטים.

הוקמו ארבעה בתי כנסת, אחד מהם של חסידים. בשנת 1897 מנתה קהילת פריילי 1,375 נפש.

ילדי הקהילה למדו אז בבית ספר רוסי, והשלימו לימודי יהדות ב"חדרים". בית ספר תיכון לא היה בפריילי אלא בערים הסמוכות רזיצ'ה (רזקנה) ודווינסק.

בימי מלחמת העולם הראשונה עקרו רבים מאנשי הקהילה לעומקי רוסיה. ופריילי קלטה פליטים יהודיים רבים מליטא ומחלקיה המערביים של לאטוויה. רוב יהודי פריילי שבו אחרי המלחמה. עם נסיגת הבולשביקים מהאיזור בשנת 1919, נותרה העיירה בלא מצרכים חיוניים, בית המרחץ היהודי נהרס, פרצו מחלות והקהילה נקלעה למצוקה קשה.

בשנת 1920, בעת כינונה של לאטוויה הריבונית, חיו בפריילי 995 יהודים. ועד קהילה נבחר ניהל את ענייני הציבור היהודי. הוקם בית ספר יסודי יהודי, ושפת ההוראה הייתה יידיש, אך לימדו גם עברית. ש"פ וייסבורד WEISSBORD כיהן כרב הקהילה.

רוב יהודי פריילי התפרנסו ממסחר, מרוכלות וממלאכות שונות. בשנת 1898, כאשר עסקי בישול יין השרף היו למונופול המדינה, נפגעו משפחות יהודיות רבות. לעזרתם הוקמה בתחילת המאה ה- 20 אגודה קואופרטיבית לאשראי. במרוצת השנים השתפר מצבם הכלכלי של יהודי העיר ורק מעטים נזקקו לסעד. בין סוחרי העצים היהודים היו מספר אמידים. רוב המשפחות גרו בבתים פרטיים ומשקי עזר לצדם.

בעקבות העלמו של נער נוצרי ב- 1902, הופצה עלילת דם נגד אחד מבני הקהילה. פרעות ביהודים נמנעו בזכות התערבותו של מושל דווינסק.

צעירים יהודים מפריילי השתתפו במהפכה הרוסית ב- 1905. אחרי כשלון המהפכה נאלצו להמלט, והיגרו לארצות הברית.

“חובבי ציון" היו בעיר כבר בסוף המאה ה- 19, ופעילות ציונית מאורגנת החלה אחרי מהפכת אוטובר 1917, עם פתיחת סניף "צעירי ציון", לימים ה"ציונים סוציאליסטים". מרבית יהודי פריילי היו מזוהים עם מפלגה זאת ומועדונה היה מוקד הפעילות התרבותית בקהילה. באכסנייתו היו ספרייה וחדר קריאה והתקיימו הרצאות, שעורי עברית ולהקת דרמה. "החלוץ" פעל במקום מ- 1919 ואחדים מחבריו הצטרפו להכשרה. כמו כן נפתחו בעיר סניפים של תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר-נצ"ח" (נוער צופי חלוצי), "נוער בורוכוב" ו"גורדוניה". בשנות העשרים והשלושים עלו חלוצים מפריילי לארץ ישראל. גם "המזרחי", "אגודת ישראל" וה"בונד" קיימו סניפים בעיר, ובמשך זמן קצר פעלה בפריילי אגודת הספורט "מכבי".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כיהנו יהודים בכהונת ראש העירייה וכחברי מועצת העיר.

בשנת 1935 חיו בפריילי 847 יהודים בתוך אוכלוסייה של 1,662 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. יהודים השתלבו במשטר החדש ואף התמנו למשרות רמות. במשך הזמן הולאומו חנויות ובתי עסק והארגונים היהודיים פורקו.

אחרי פרוץ מלחמת גרמניה ברית המועצות, ב- 22 ביוני 1941, הספיקו יהודים מעטים להמלט מזרחה. אחדים מהם התגייסו לצבא האדום.

ב- 28 ביוני 1941 כבש הצבא הגרמני את העיר. יהודי פריילי הושמדו בשתי "אקציות". ב- 28 ביולי 1941 הובלו מקצת אנשי הקהילה לבית העלמין היהודי ושם נורו לתוך בורות שנצטוו לחפור לעצמם. שאר יהודי פריילי נרצחו באקציה ב- 8 באוגוסט, ביניהם היה הרב וייסבורד. קבוצה של ששה יהודים ניצלה במסתור בזכות הפולני בן המקום, בושקץ'. הם אמנם נתפסו בעקבות הלשנה, אך כיתת יורים גרמנית, שהייתה אמורה לחסלם, ירתה באוויר ואיפשרה להם להמלט.

לפני נסיגתם החלו הגרמנים לשרוף את גוויות הנרצחים, אך לא הספיקו לסיים את מלאכתם.

ב- 28 ביולי 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. כמה עשרות מיהודי פריילי, שנמלטו לברית המועצות, שרדו את המלחמה. מקצתם חזרו אחרי המלחמה לפריילי, מקצתם התיישבו בריגה. הסובייטים קברו את שרידי הקרבנות בבית העלמין היהודי והקימו מצבת זכרון באתר ההריגה.

בשנות השבעים למאה- 20 חיו בפריילי כמה יהודים.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי דווינסק
דווינסק, DAUGAVPILS

(בליטאית DAUGAVPILS, ברוסית DVINSK, בגרמנית DUENABURG ובמקורותינו דווינסק).


עיר נפה בחבל לאטגאלה (,(LATGALE לאטוויה.

דאוגאוופילס, השוכנת על הנהר דאוגאווה (DAUGAVA לפני כן דווינה ,(DVINA נוסדה בשם דינאבורג במאה ה- 13 ונשלטה על-ידי המסדר הליווני (מסדר אבירים נוצרים מגרמניה).

ב- 1561 עבר האזור לשליטת ממלכת פולין-ליטא. בחלוקה הראשונה של פולין ב- 1772 סופח האזור לרוסיה ודינאבורג הייתה לעיר מחוז בפלך ויטבסק (.(VITEBSK ב- 1893 הוסב שמה לדווינסק. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ומאז נקראת דאווגאוופילס. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה ברפובליקה הלאטווית בברית המועצות.


יהודים החלו להגיע למקום מפולין ומליטא במאה ה- 17. הקהילה התארגנה אחרי ספוח העיר לרוסיה. ב- 1772 נמנו במקום 176 יהודים ובשנת 1805 הגיע מספרם ל- 800 בקירוב. מגוריהם הוגבלו ל-אלטשטאט "עיר העתיקה". גידול מהיר באוכלוסייה היהודית החל מ- 1835, עם הכללת העיר ב"תחום המושב". ב- 1847 נמנו במקום 2,918 יהודים ועד שנת 1897 עלה מספרם ל- 32,400.

כבמסורת ליטא הסמוכה היו בקהילת דווינסק חסידים ומתנגדים. היריבות בין שני הזרמים פילגה את הקהילה בסוף המאה ה- 19.

ב- 1865 הוחל בבניית בית הכנסת הגדול ה"כאר שול". במרוצת השנים הוקמו בעיר כ- 40 בתי כנסת, שלושה מוסדות תלמוד תורה וישיבות.

במאה ה- 20 כיהנו בעיר שניים מגדולי הרבנים בתקופתם. הרב מאיר שמחה כהן מזרם המתנגדים ישב 39 שנים על כס הרבנות בבית הכנסת "קהל שער". בקיאותו בתלמוד וספרו "אור שמח", (פרושים לרמב"ם), נודעו בציבור היהודי. הרב החסידי יוסף רוזין (,(ROSEN המכונה "הגאון מרוגאצ'וב" ((ROGACHOV בעל "צפנת פענח", כיהן כרב במשך יובל שנים בבית הכנסת "מניין פלאנובר" (.(PLANOVER MINYAN

בין מוסדות הצדקה בקהילה "לינת צדק", "ביקור חולים", קרן קמח לפסח, מטבח לעניים, מושב זקנים, בית הכנסת אורחים וגמילות חסדים.

בתי ספר יהודיים חילוניים (בעיקר פרטיים) פעלו בעיר משנות השישים למאה ה- 19. "חדר מתוקן", הוקם ב- 1900. בית הספר היהודי למלאכה (לנגרות ולמסגרות), שפעל בעיר מ- 1887, היה מן הגדולים בסוגו בקרב קהילות רוסיה. ב- 1901 הפעילה העירייה שלושה בתי ספר יהודיים ובשניים מהם החלו ללמד עברית. ב- 1902 נפתחו בית ספר מקצועי לבנות ושתי ספריות. בתקופה זו רק כ- 24% מילדי היהודים התחנכו במוסדות חינוך חילוניים. רובם למדו ב"חדרים", ב"תלמוד תורה" ובישיבית. מ- 1913 החלו ללמד באידיש באחד מבתי הספר.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו 55,680 יהודים בדווינסק.

בשנת 1915, במהלך המלחמה, סייעה הקהילה למאות פליטים יהודים שחנו בעיר. בשנים 1916 - 1918 ננטשה דווינסק עצמה בידי מרבית תושביה בגלל הקרבות שהתנהלו בה.

אחרי המלחמה, ב- 1920, נמנו 11,838 יהודים בעיר. הם בחרו ועד קהילה והחלו בארגון החיים היהודיים מחדש.

בלאטוויה העצמאית, במסגרת האוטונומיה התרבותית לאומית למיעוטים (על פי הסכם ורסי 1919), פעלו בבתי הספר היהודיים להסבת שפת ההוראה לעברית. מוסדות החינוך של אגודת ישראל לימדו ביידיש. בשניים מתוך חמישה בתי הספר היסודיים בקהילה התנהלו הלימודים ביידיש, בשניים בעברית ובאחד ברוסית. בבית הספר התיכון היהודי הייתה תחילה שפת ההוראה רוסית, אחר כך נוספו גם עברית ויידיש. הישיבה סופחה לרשת ישיבות "בית יוסף" (על שם הגאון מרוגאצ'וב). בשנות השלושים נוסדה ישיבה נוספת.

בדיקטטורה של 1934 עבר הפקוח על מוסדות החינוך היהודיים לידי אגודת ישראל ושפת ההוראה הייתה יידיש בלבד.

בעיר פעלו חוג לדרמה, ספרייה גדולה ובתי דפוס.


תנאי המחייה והכלכלה של היהודים הראשונים במקום היו קשים, והוחמרו עוד בעקבות חוק מ- 1876, שאיפשר עקירה לעיר של יהודים רבים מהכפרים ומהאחוזות. משום כך החלה כמה שנים לאחר מכן הגירת יהודים לארצות הברית ולדרום אפריקה.

לימים סייעו עבודות ביצורים והקמת מחנה צבאי גדול במקום לפרנסת רבים מיהודי העיר. קבלני בניין יהודים העסיקו פועלים ובעלי מלאכה יהודים, אחרים היו ספקי הלבשה, הנעלה, מזון, ועבודות עץ ומתכת עבור הצבא. בחקלאות עבדו רק מעטים.

אחרי השלמת צומת מסילות הרכבת בסמוך לעיר בסוף המאה ה- 19, החלה כלכלת העיר להתפתח, וכבר בתחילתה המאה העשרים היה ליהודים חלק נכבד בתעשייה המקומית והם היו המובילים בענף הטכסטיל.

כמחצית מבתי האב היהודיים התפרנסו ממסחר, אחרים היו בעלי מלאכה ומקצועות חופשיים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם צירוף העיר ללאטוויה, נפגעה התעשייה עקב ניתוקה משוקי ברית המועצות. יהודים רבים עקרו אז לעיר הבירה ריגה או פנו לעסוק במסחר זעיר.

ברבע הראשון של המאה ה- 20 נפתחו "בנק הקהילה", "הבנק העממי" וקופת אשראי קואופרטיבית של בעלי המלאכה והפועלים.

בתקופת לאטוויה העצמאית, בין השנים 1920 ל- 1940, כיהנו יהודים במשרות הכלכלה, האדמיניסטרציה והכספים בעירייה.


הפעילות הציונית בדווינסק החלה בשלהי המאה ה- 19. סניף "פועלי ציון" נפתח במקום ב- 1901. המפלגות "הציונית הסוציאליסטית" ו"צעירי ציון" התארגנו כמה שנים לאחר מכן. הנוער פעל בחוגי "מוזס מונטפיורי", "היחידה הציונית", "ישראל הצעירה", "התחיה" והתנועה הצופית "בר כוכבא". בשנות ה- 20 נפתחו "השומר הצעיר" "נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, שצמח מבר כוכבא), "גורדוניה", "נוער בורוכוב" ו"בית"ר". גם "הרצליה" ו"החלוץ המזרחי" פעלו בעיר. בשנת 1920 הקים "החלוץ" בדווינסק קיבוץ הכשרה לעלייה, וצעירים בני המקום עלו לארץ ישראל.

דווינסק הייתה מרכז למפלגות הפועלים ובשנים 1893 ו- 1897 השתתפו חוגים יהודיים סוציאליסטים בשביתות הפועלים בעיר. בעקבות פרעות ביהודי רוסיה בשנים 1903 - 1905, פעלה קבוצת צעירים יהודים, רובם ממפלגות הפועלים, להגנה עצמית.

הבונד ((BUND החל בהתארגנותו בסוף המאה ה- 19; בלאטוויה העצמאית פעל במסגרת המפלגה הסוציאל דמוקראטית הלאטווית כיחידה אוטונומית בשאלת היהודים. מנהיג התנועה ד"ר נוח מייזל ((MAISEL חבר מועצת הקהילה, נבחר למועצת העיר ולנציג הסוציאל דמוקראטים בסיים (בית הנבחרים). במשך הזמן התמקדה רוב הפעילות הפוליטית בקרב קהילת העיר בבונד ובמפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. גם הציונים הכלליים, המזרחי וה"סיימיסטים" (שדגלו באוטונומיה לאומית ליהודים במקום מושבם) פעלו בעיר. כמו כן נפתחו מועדונים: ברנר קלוב, פרץ קלוב, ביאליק קלוב ומועדון הספורט של יהודי דווינסק.

תופעות אנטישמיות, שהחלו בעיר בשנות העשרים, גברו מ- 1934 בדיקטאטורה של קארל אולמניס (.(ULMANIS באותה התקופה נאסרה פעילות הארגונים הציוניים והסוציאליסטים.


ב- 1935 חיו בעיר, שנקראה אז דאוגאוופילס 11,116 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (,(RIBBENTROP-MOLOTOV שנחתם באוגוסט 1939 בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מבתי העסק ובתי החרושת בבעלות יהודים הולאמו. ארגונים קהילתיים פורקו. יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שתפסו עמדות מפתח, אחרים עבדו במפעלים שהוקמו.

כשבוע ימים לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות (שנפתחה ב- 22 ביוני 1941), הוגלו לסיביר יהודים בעלי רכוש וכאלה שנחשבו בלתי אמינים על השלטונות. אחרי פרוץ המלחמה, עם התקרבות הצבא הגרמני לעיר, ניסו יהודים רבים להמלט לפנים ברית המועצות. רק מעטים הצליחו. רבים נהרגו בדרך בהפצצות הגרמנים מן האוויר, או נרצחו בידי אנשי ה"איזסארגי" (ארגון פאשיסטי לאטווי). מאות צעירים יהודים מבני העיר שרתו בצבא הסובייטי בדיוויזיה הלאטווית. רובם נפלו בקרבות.

ב- 26 ביוני 1941 נכבשה דווינסק בידי הצבא הגרמני. בין ה- 29 ביוני ל- 2 ביולי נצטוו הגברים היהודים, בני 16 עד 60, להתפקד בככר השוק כל בוקר. בסופו של דבר הובלו לבית הסוהר, הוחזקו שם שבוע ימים, נלקחו לגן הרכבת הסמוך ושם נרצחו. חלק מהעצורים ובהם רופאים ובעלי מלאכה, שוחררו, וחלק נלקחו לעבודות כפייה.

ב- 15 ביולי הוצתו בתי הכנסת בעיר, כולם מלבד ה"קהל שער" וה"פלאנובער מניין". באותו היום נצטוו היהודים נגזר לענוד את הטלאי הצהוב.

ב- 26 ביולי נקבע גיטו במבני קסרקטינים ואורוות מעבר לנהר. בגיטו נדחסו ללא תנאים סניטארים כ- 15,000 יהודים מהעיר ומעיירות סמוכות. מונו ועד יהודי ומשטרה יהודית. רופאים יהודים הקימו בית מאולתר בגיטו והועד הקים בתי מלאכה.

בימיו הראשונים של הגיטו נערכה "סלקציה". זקנים, חולים ובלתי כשירים לעבודה נלקחו ליערות בסביבה ונרצחו. אחריהם נרצחו יהודי העיירות הסמוכות ב"אקציית הפרובינציה" (פעולות חיסול יהודי ערי השדה). לעובדים שעבדו מחוץ לגיטו ניתנו תעודות עבודה.

השמדת יהודי דווינסק החלה בשתי אקציות גדולות, בשבוע השני והשלישי בחודש אוגוסט 1941, ביער פוגוליאנקה (.(POGULIANKA לפי מקורות גרמניים נרצחו בחודשיים הראשונים לכיבוש 10,162 יהודים מדווינסק וסביבתה.

אחרי אקציה נוספת ב- 8 וב- 9 בנובמבר אותה השנה נותרו בדווינסק רק אלו שעסקו בעבודות חיוניות ומשפחותיהם, כ- 1,000 איש. ל- 500 מהם (בערך), הותר לגור במקומות עבודתם מחוץ לגיטו. שאר היהודים הובלו ליער פוגוליאנקה ונרצחו.

בעקבות מגיפת טיפוס, שפרצה בסוף חודש נובמבר, היה הגיטו בהסגר במשך ארבעה חודשים ועל המתים במגיפה נוספו המתים ברעב.

ב- 17 במאי 1942 חוסל הגיטו וכל יושביו נטבחו, לרבות אנשי המינהל, המשטרה הפנימית ומשפחותיהם.

בעיר נותרו כ- 400 יהודים בלבד ואז התארגנה תנועת התנגדות. חבריה רכשו נשק והתאמנו בחשאי בשימוש בו, במטרה להצטרף אל הפרטיזנים שמעבר לגבול. רק 15 הצליחו.

ב- 26 באוקטובר 1943, נשלחו אחרוני היהודים מן העיר למחנה קייזרוואלד (,KAISERWALD בלאטווית: (MEZA PARKS בקירבת ריגה. אחדים התאבדו בדרך.

שרדו רק כעשרים יהודים, אלה שהצליחו להסתתר כל ימי המלחמה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בדווינסק, התארגנה מחדש קהילה יהודית ומנתה בשנת 1946 כ- 2,000 נפש. לקהילה היה בית כנסת, הגבאי שימש גם שוחט וגם מוהל. והיה בית עלמין יהודי בעיר. עם הזמן התארגנו חוגים לדרמה ולתרבות יהודית בשפת היידיש.

בשנות ה- 60 נסגרו החוגים בפקודת השלטונות. ב- 1972 נסגר בית העלמין היהודי ונותר רק בית הכנסת.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליטא
פריילי
לטביה
גריווה
וילאני
רזקנה
לודזה
דוסיאט
דאגדה
סילנה
פיאדרויה
ליוואני
סומרסטה
אונגורמואיזה
ריגה
סובאטה
אילוקסטה
אסונה
אינדרה
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
פריילי PREILI

במקורות היהודיים: פריילי, בגרמנית: PREIL

עיר בנפת דאוגאוופילס DAUGAVPILS , לפנים דווינסק DVINSK, חבל לאטגאלה LATGALE, לאטוויה.


ראשיתה של פריילי יישוב שהתהווה בתחילת המאה ה- 19. בשנים 1920 - 1940 השתייך המקום ללאטוויה העצמאית וב- 1928 ניתן לו מעמד של עיר. מקיץ שנת 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה העיר ברפובליקה הלאטווית בברית המועצות.

יהודים באו ליישוב עם ייסודו. בשנת 1847 מנו יהודי פרייל 284 נפש, והיו כ- 65 אחוזים מכלל התושבים. במשך קרוב למאה שנה היו היהודים רוב באוכלוסיית המקום. הקהילה הייתה מסורתית. בשנות השבעים או השמונים למאה ה- 19 התמנה לראשונה רב והועסקו שני שוחטים.

הוקמו ארבעה בתי כנסת, אחד מהם של חסידים. בשנת 1897 מנתה קהילת פריילי 1,375 נפש.

ילדי הקהילה למדו אז בבית ספר רוסי, והשלימו לימודי יהדות ב"חדרים". בית ספר תיכון לא היה בפריילי אלא בערים הסמוכות רזיצ'ה (רזקנה) ודווינסק.

בימי מלחמת העולם הראשונה עקרו רבים מאנשי הקהילה לעומקי רוסיה. ופריילי קלטה פליטים יהודיים רבים מליטא ומחלקיה המערביים של לאטוויה. רוב יהודי פריילי שבו אחרי המלחמה. עם נסיגת הבולשביקים מהאיזור בשנת 1919, נותרה העיירה בלא מצרכים חיוניים, בית המרחץ היהודי נהרס, פרצו מחלות והקהילה נקלעה למצוקה קשה.

בשנת 1920, בעת כינונה של לאטוויה הריבונית, חיו בפריילי 995 יהודים. ועד קהילה נבחר ניהל את ענייני הציבור היהודי. הוקם בית ספר יסודי יהודי, ושפת ההוראה הייתה יידיש, אך לימדו גם עברית. ש"פ וייסבורד WEISSBORD כיהן כרב הקהילה.

רוב יהודי פריילי התפרנסו ממסחר, מרוכלות וממלאכות שונות. בשנת 1898, כאשר עסקי בישול יין השרף היו למונופול המדינה, נפגעו משפחות יהודיות רבות. לעזרתם הוקמה בתחילת המאה ה- 20 אגודה קואופרטיבית לאשראי. במרוצת השנים השתפר מצבם הכלכלי של יהודי העיר ורק מעטים נזקקו לסעד. בין סוחרי העצים היהודים היו מספר אמידים. רוב המשפחות גרו בבתים פרטיים ומשקי עזר לצדם.

בעקבות העלמו של נער נוצרי ב- 1902, הופצה עלילת דם נגד אחד מבני הקהילה. פרעות ביהודים נמנעו בזכות התערבותו של מושל דווינסק.

צעירים יהודים מפריילי השתתפו במהפכה הרוסית ב- 1905. אחרי כשלון המהפכה נאלצו להמלט, והיגרו לארצות הברית.

“חובבי ציון" היו בעיר כבר בסוף המאה ה- 19, ופעילות ציונית מאורגנת החלה אחרי מהפכת אוטובר 1917, עם פתיחת סניף "צעירי ציון", לימים ה"ציונים סוציאליסטים". מרבית יהודי פריילי היו מזוהים עם מפלגה זאת ומועדונה היה מוקד הפעילות התרבותית בקהילה. באכסנייתו היו ספרייה וחדר קריאה והתקיימו הרצאות, שעורי עברית ולהקת דרמה. "החלוץ" פעל במקום מ- 1919 ואחדים מחבריו הצטרפו להכשרה. כמו כן נפתחו בעיר סניפים של תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר-נצ"ח" (נוער צופי חלוצי), "נוער בורוכוב" ו"גורדוניה". בשנות העשרים והשלושים עלו חלוצים מפריילי לארץ ישראל. גם "המזרחי", "אגודת ישראל" וה"בונד" קיימו סניפים בעיר, ובמשך זמן קצר פעלה בפריילי אגודת הספורט "מכבי".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כיהנו יהודים בכהונת ראש העירייה וכחברי מועצת העיר.

בשנת 1935 חיו בפריילי 847 יהודים בתוך אוכלוסייה של 1,662 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. יהודים השתלבו במשטר החדש ואף התמנו למשרות רמות. במשך הזמן הולאומו חנויות ובתי עסק והארגונים היהודיים פורקו.

אחרי פרוץ מלחמת גרמניה ברית המועצות, ב- 22 ביוני 1941, הספיקו יהודים מעטים להמלט מזרחה. אחדים מהם התגייסו לצבא האדום.

ב- 28 ביוני 1941 כבש הצבא הגרמני את העיר. יהודי פריילי הושמדו בשתי "אקציות". ב- 28 ביולי 1941 הובלו מקצת אנשי הקהילה לבית העלמין היהודי ושם נורו לתוך בורות שנצטוו לחפור לעצמם. שאר יהודי פריילי נרצחו באקציה ב- 8 באוגוסט, ביניהם היה הרב וייסבורד. קבוצה של ששה יהודים ניצלה במסתור בזכות הפולני בן המקום, בושקץ'. הם אמנם נתפסו בעקבות הלשנה, אך כיתת יורים גרמנית, שהייתה אמורה לחסלם, ירתה באוויר ואיפשרה להם להמלט.

לפני נסיגתם החלו הגרמנים לשרוף את גוויות הנרצחים, אך לא הספיקו לסיים את מלאכתם.

ב- 28 ביולי 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. כמה עשרות מיהודי פריילי, שנמלטו לברית המועצות, שרדו את המלחמה. מקצתם חזרו אחרי המלחמה לפריילי, מקצתם התיישבו בריגה. הסובייטים קברו את שרידי הקרבנות בבית העלמין היהודי והקימו מצבת זכרון באתר ההריגה.

בשנות השבעים למאה- 20 חיו בפריילי כמה יהודים.

Latvia

Latvijas Republika - Republic of Latvia

A country in the Baltic region of northern Europe, member of the European Union (EU). Until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 4,700 out of 2,000,000 (0.2%). Main Jewish organization: 

Council of Jewish Communities of Latvia
Phone: 371 672 85 601
Email: jewishlv@gmail.com
          secretary@lvjewish.lv

גריווה GRIVA

עיר בנפת אילוקסטה ,Ilukste חבל זמגאלה (Zemgale, מקודם קורלאנד), דרום מזרח לאטוויה.


בשנים 1920 - 1940 הייתה לאטוויה העצמאית, ומאז עד סוף דצמבר 1991 רפובליקה בברית המועצות.

גריווה שוכנת על הגדה הדרומית של הנהר דאוגאווה. במאה ה- 19 נחשבה פרבר של העיר מעבר לנהר. בשנת 1912 זכתה למעמד של עיר עצמאית.

יהודים ישבו בגריווה מתחילת המאה ה- 18. הקהילה התארגנה במאה ה- 19. בית עלמין יהודי היה בעיר משנת 1720 לערך. ב- 1831 קודש בית עלמין חדש ונוסדה חברה קדישא. הקהילה זכתה להכרה רשמית ב- 1878, אך כבר קודם לכן פעלו בה בית מרחץ ומקווה, בית שחיטה, ביקור חולים וקופת גמילות חסדים.

הרב הראשון של הקהילה התמנה במחצית הראשונה של המאה ה- 19. הוא שימש גם כרב מטעם הממשלה. גריווה הייתה עיר הולדתו של הרב יצחק אברהם הכהן קוק, לימים הרב הראשי של ארץ ישראל.

הוקמו שני בתי כנסת ושני מניינים נפרדים למתנגדים ולחסידים.

מגפה שפרצה במקום בשנות התשעים למאה ה- 19 פגעה ביהודים רבים.

בשנת 1897 נמנו בגריווה 3,027 יהודים, 38 אחוזים מכלל תושביה.

בשטפונות שהציפו את העיר ב- 1903 נהרגו עשרות יהודים.

ב- 1910 מנתה הקהילה היהודית בגריווה 5,207 נפש.

בימי מלחמת העולם הראשונה נהרסה העיר ורוב תושביה נטשוה. יהודים החלו לשוב לגריווה בשנות ה- 20 וחידשו את חיי הקהילה. בעזרת כספי הג'יונט שופצו בית המרחץ ובתי מגורים ונפתחה קופת אשראי הדדית.

עד לכינון לאטוויה העצמאית כללו מוסדות החינוך היהודי בעיר "תלמוד תורה", ארבעה "חדרים" וישיבה. בשנת 1921 נפתח בית ספר יסודי יהודי, אך נסגר תוך זמן קצר בגלל מספר תלמידים מועט. בבית הספר הלאטווי נפתחו כיתות מקבילות לילדי יהודים, ובהן הייתה שפת ההוראה יידיש. גם כיתות אלו נסגרו ב- 1927. לאחר מכן למדו הילדים בדווינסק.

בשנת 1930 מנתה הקהילה היהודית במקום 227 נפש.

היהודים גרו בעיקר ברחובה הראשי של העיר, והתפרנסו על מסחר זעיר ועל מלאכות שונות. כמו כן היו ביניהם חמישה רופאים, עורך דין ושלושה סופרי סת"ם. רבים עבדו כפועלים בבתי חרושת בעיר הסמוכה דווינסק.

תופעות אנטישמיות, שהחלו סמוך למהפכה הרוסית בתחילת המאה ה- 20, גברו בשנים 1913 ו- 1914. בתקופה זאת היגרו כמה משפחות יהודיות מגריווה לארצות הברית ולדרום אפריקה או עלו לארץ ישראל.

יהודי גריווה לא התארגנו במפלגות, אך היו ביניהם הן ציונים והן בונדיסטים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בגריווה 116 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

בסוף חודש יוני 1941, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), כבשו הגרמנים את העיר. מיד אחר כך נרצחו שם יהודים, ביניהם ילדים שהיו חברי תנועת נוער קומוניסטית.

ב- 10 ביולי הוטלו על יהודי העיר עבודות כפייה. בסוף חודש יולי הועברו היהודים שנותרו במקום לגיטו גאוגאוופילס. הם נרצחו יחד עם שאר יהודי האיזור ב"אקצית הפרובינציות" (פעולת חיסול יהודי ערי השדה) בחודש אוגוסט 1941.
וילאני VILANI

גם VILYANI, במקורות היהודיים וילון, בגרמנית WELENY.

עיר בנפת רזקנה (REZEKNE), חבל לאטגאלה (LATGALE), מזרח לאטוויה.


היישוב נזכר לראשונה בסוף המאה ה- 15. התפתח במאה ה- 19. בשנים 1920 - 1940 השתייך ללאטוויה העצמאית. בשנת 1928 הוענק לווילאני מעמד של עיר. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית במועצות.

ככל הידוע נוסדה הקהילה היהודית בווילאני בסוף המאה ה- 19. תחילה הוקמו בית תפילה, בית מרחץ ובית עלמין.

בשנת 1987 חיו במקום 321 יהודים והיו 41 אחוזים מכלל התושבים.

רבנים כיהנו בקהילה ברציפות, מעת הווסדה. בשנים 1918 - 1919, במהלך מלחמת הבולשביקים בגרמנים, נהרסו מבני ציבור ובתי מגורים של יהודים. הבניינים שוקמו בידי ועד הקהילה באמצעות מוסדות הצדקה ובממון כספי הג'וינט. בין שתי מלחמות העולם היו במקום שלושה בתי כנסת, בית ספר עממי יהודי, שבו הייתה שפת ההוראה יידיש, וספרייה ציבורית.

היהודים הראשונים בעיר התפרנסו כפועלים במפעל בורסקאות בבעלות יהודי. במהלך מלחמת העולם הראשונה נטשו את העיר רוב היהודים האמידים. אחרי המלחמה נפתחה בעזרת הג'וינט קופת אשראי. במרוצת הזמן השתפר מצבם הכלכלי של יהודי העיר ובשנת 1935 היו רוב החנויות בעיר בבעלותם. כמה יהודים התפרנסו כבעלי מלאכה .

פעילות ציונית החלה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. תנועת צעירי ציון פעלה במקום משנות העשרים הראשונות של המאה ה- 20. זמן מה היה בעיר גם סניף של "החלוץ". בשנות השלושים נפתחו סניפים של תנועות הנוער הציוניות בית"ר והשומר הצעיר-נצ"ח (נוער צופי חלוצי). באותן השנים עלו כמה משפחות יהודיות מוילאני לארץ ישראל.

במועצת העיר כיהנו נציגים יהודיים.

האנטישמיות גברה בשנות ה- 20 המאוחרות. תקריות אלימות כלפי יהודי העיר ב- 1928, הועלו לדיון בסיים (SEIM בית הנבחרים) על-ידי נציג הבונד נח מייזל (MEIZEL).

בשנת 1935 חיו בוילאני 396 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 1,333 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שצורפו למיליציה עממית. חלק מחנויות היהודים הולאמו והחיים היהודיים חוסלו.

ימים ספורים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נמלטו יהודים מן המקום לפנים ברית המועצות. רוב היהודים החליטו להשאר, והעיר נכבשה בידי הגרמנים.

לפי גירסה אחת, בתחילת חודש יולי 1941 רוכזו בני יהודי העיר במבנה גדול, וממנו הוצאו לעבודות כפייה. יהודים אחדים נרצחו. ב- 4 באוגוסט נלקחו בני הקהילה לקרבת בית העלמין היהודי ושם נורו למוות. גם כמה משפחות יהודיות שהסתתרו אצל איכרים הומתו. רק משפחה אחת ויהודי אחד שרדו. לפי גירסה אחרת, נרצחו חלק מיהודי העיר במקום, אחרים הובאו לגיטו דאוגאוופילס (DAUGAVPILS לפני כן דווינסק DVINSK) ושם מצאו את מותם.

בתום המלחמה שרדו מקהילת וילאני כ- 40 יהודים.

ב- 28 ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את וילאני.

במקום הוקמו שתי מצבות זכרון. אחת, ביזמת העירייה, כתובה ברוסית והאחרת בידי ניצולים יהודים הכתובה ביידיש.
רזקנה REZEKNE

(בפי היהודים רז'יצה, ברוסית REZHITZA, בגרמנית ROSITTEN)

עיר מחוז במרכז חבל לאטגאלה (LATGALE), ליד צומת מסילת רכבת לנינגראד-וארשה ו- ונטספילס-מוסקווה, לאטוויה.


מקור העיר בטירת מבצר, שהוקמה ב-1285 בידי המסדר הליווני מגרמניה. בשנת 1561 עבר השלטון במקום לממלכת פולין-ליטא. עם החלוקה הראשונה של פולין ב-1772, סופח האזור לרוסיה. ב-1802 היתה רז'יצה עיר מחוז בפלך ויטבסק (VITEBSK).

בשלהי מלחמת העולם הראשונה שלטו במקום לחליפין הרוסים, הגרמנים ושוב הסובייטים. רז'יצה היתה בירת "לאטוויה האדומה" מ-22 במאי 1919 עד ה-21 בינואר 1920, אחרי שהממשלה הסובייטית הלאטווית נאלצה לעזוב את ריגה. בשנים 1940-1920 השתייכה העיר ללאטוויה העצמאית ומאז נקראת בשם רזקנה.

קהילת רז'יצה נוסדה בידי יהודים שגורשו ברבע האחרון של המאה ה-18 מהכפר מאקאשאני (MAKASHANI), מרחק 18 ק"מ מהעיר. את ארון הקודש שנטלו עמם הציבו בבית מדרש שהקימו במקום. ב-1786 יסדו את "חברת משניות דק"ק רעזיצא". לימים קודש בית עלמין יהודי ברז'יצה, אך רבים מבני הקהילה בקשו להקבר במאקאשאני ליד קברות אבותיהם.

בשנת 1815 התפקדו במקום 1,072 יהודים, %90 מאוכלוסית העיר.

רב הקהילה בשנים 1900-1861 היה בנו של הרב נפתלי ציוני מלוצין (או לודזה LUDZA), הרב יצחק ציוני (ZIONI בפי העם ר' איצעלע), בעל "עולת יצחק". מתחילת המאה ה-20 כיהנו בקהילת רז'יצה שני רבנים. הרב של השכבות העניות היה הרב דוסוביץ (DUSOVICH דער שצ'עדרינער) והאמידים בחרו ברב חיים לובוצקי (LUBOCKI בפי העם "דער קאבילניקער") בעל "תוספות חיים". ה"רב מטעם" (ממונה על-ידי השלטונות) היה יעקב פולאק (POLLAK).

מוסדות הקהילה כללו קופת צדקה גדולה, בית אוכל לנצרכים, ביקור חולים ומושב זקנים.

ברז'יצה היו 11 בתי כנסת ובתי תפילה, הגדול בהם "דער געמויערטער", שנבנה לבנים, הוקם ב-1882 בערך. בשנת 1897 מנתה הקהילה 6,478 נפש. בתקופה זו היגרו יהודים רבים לארצות הברית ולדרום אפריקה.

עד סוף המאה ה-19 למדו ילדי היהודים ב"חדרים", ב"חדר מתוקן" בן חמש כיתות, שבו היו גם לימודי חול, וב-"תלמוד תורה". בתחילת המאה ה-20 למדו רוב ילדי הקהילה בבית ספר עממי עירוני לנערים, בבית ספר ממשלתי בן ארבע שנות לימוד לבנים ובגימנסיה הממשלתית (שבה הוגבל מספר התלמידים היהודים ל-%5). אחר כך נוסד בית ספר עממי לבנות.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו ברז'יצה 11,000 יהודים בקירוב, %50 מאוכלוסית העיר.

בקיץ 1915, בימי המלחמה, נמלטו יהודים רבים לרבות מנהיגי הקהילה מרז'יצה לעומקי רוסיה. ולעיר הגיעו מאות יהודים שגורשו בידי השלטונות מקורלאנד ומליטא.

אחרי המלחמה, ב-1920, היתה העיר לתחנת מעבר ליהודים ששבו מרוסיה ללאטוויה. יהודי רזקנה, שבאותה שנה מנו 4,148 נפש, בחרו בבחירות דמוקרטיות מועצת קהילה, ובעזרת שוקמה הקהילה. בראש הקהל עמד בתקופה זו הרב לובוצקי.

בתקופת עצמאותה של לאטוויה נהנו היהודים מאוטונומיה תרבותית. ושפת ההוראה בבית הספר היסודי היהודי, שהוקם בסוף המאה ה-19, שונתה מרוסית ליידיש. בוויכוח, שהתעורר בין היידישיסטים למצדדי העברית, עם הקמת בית ספר שני, הכריע שר החינוך לטובת העברית. בדיקטטורה של לאטוויה (1940-1934) אוחדו שני בתי הספר למוסד אחד שהיו בו כיתות מקבילות ביידיש ובעברית.

ב-1922 נוסדה בעיר גימנסיה יהודית ממלכתית. תחילה לימדו בה ברוסית, אחר כך ביידיש. בשנים 1934-1921 פעלה בעיר, אז כבר נקראה רזקנה, ישיבת "בית יוסף". במקומה נפתחה ישיבת "תורת המוסר", ופקדו אותה גם תלמידים מקהילות אחרות. כמו כן התקיים בית ספר מסורתי "תורה ודרך ארץ".

משנת 1934 אוחדו מוסדות הסעד של הקהילה באגודת "חברת העזרה היהודית של רזקנה". מוסדות העירייה תרמו ארוחות חמות כשרות לנזקקים, מתוך ה"דוד היהודי" במטבח הציבורי. כמו כן פעל בעיר סניף של ארגון הבריאות היהודי "אזע".

חיי התרבות היהודית התנהלו במועדון היידישיסטים ה"שלום עליכם קלוב", שהכיל ספרייה עשירה, וב"ביאליק קלוב" של הציונים. שיעורים ללימוד השפה העברית התקיימו באגודה הציונית "קדימה". כמו כן פעלו בקהילה חוג לדרמה ביידיש ומקהלה.

ברזקנה נולד וחי המשורר היידישאי נחמן דימענשטיין(DIMENSTEIN), שנספה בשואה.

עד סוף המאה ה-19 היו רוב בני הקהילה סוחרים, בעיקר בפשתן ובתוצרת חקלאית. בין בעלי המלאכה היה מספר רב של תפרים. בראשית המאה ה-20 היו רוב בתי המלאכה בעיר בבעלות יהודים. בין בעלי המקצועות החופשיים היו רופאים, מיילדות, מורים ועורכי דין.

מעט המשרות העירוניות שמילאו היהודים, נחסמו בפניהם לחלוטין בדיקטטורה של 1934. השלטונות העדיפו את הסוחרים הלאטווים על היהודים, ובכל זאת היו בשנת 1935 %75 מהחנויות בעיר בבעלות יהודים. אך מספר היהודים שהיו בעלי בתי מלאכה ירד. קופת אשראי הדדית סייעה לבעלי המלאכה, והסוחרים היהודים הקימו איגוד משלהם. רבים מיהודי המקום היו אמידים.

לתנועת היידישיסטים האנטי ציונים היה רוב ברחוב היהודי ברזקנה. הם התרכזו במפלגת העם הלאטווית ובתנועת הבונד היהודית. במחאות החברתיות של שנת 1905 עמדו חברי הבונד בראש מארגני השביתה בעיר. באוקטובר באותה השנה נערכו פרעות ביהודים. צעירי הקהילה שהתארגנו להגנה עצמית, לא יכלו לפורעים הרבים וששה מהם נהרגו בהגנת היהודים. בשנות העשרים התארגנה ברזקנה קבוצה של "סוציאליסטים בלתי תלויים" שיהודים היו בין חבריה, מקצת הנוער היהודי השתייך לבונד ומקצתו לארגון נוער קומוניסטי.

ארבעה נציגים יהודים, שכיהנו במועצת העירייה אחרי מהפכת 1917, הצליחו להעביר החלטה האוסרת על עריכת אספות פומביות בערבי שבת ובשבת. ב-1922 היו 13 מתוך 30 חברי המועצת העירייה יהודים. אחר כך הלך וירד מספרם. עד ראשית שנות השלושים כיהנו יהודים גם כסגני ראש העיר.

הפעילות הציונית החלה ב-1891, כאשר "חובבי ציון" רכשו ב-1891 קרקעות בארץ ישראל והיו בין מייסדי המושבה עין זיתים. בראשית המאה ה-20 הוקמו סניפי האגודות הציוניות "קדימה" ו"מזרחי". בשנות העשרים היתה "צעירי ציון" החזקה במפלגות הציוניות בעיר ובשנות השלושים התחזקה המפלגה הציונית הרביזיוניסטית. בשעה שעל אנשי הקהילה המבוגרים היתה לציונות השפעה מצומצמת, היו רוב הצעירים ציונים. הנוער הלומד ייסד תחילה את "החבר" וב-1920 הקים את סניף "החלוץ". זמן קצר פעל בעיר סניף של "התחיה". מהתנועה הצופית "בר כוכבא" צמח סניף תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר נצ"ח". בשנות השלושים נפתחו קנים של "בית"ר", "נוער בורוכוב" ו"הרצליה". בתקופה זו עלו עשרות חלוצים מרזקנה לארץ ישראל. בעיר פעלו אגודות הספורט "הפועל" ו"הכוח".

ב-1935 חיו ברזקנה 3,342 יהודים, (%25.4 מכלל תושבי העיר).


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. מקצת היהודים השתלבו במשטר החדש, ואחדים תפסו עמדות מפתח. מוסדות הקהילה חוסלו בהדרגה ומוסדות החינוך נערכו מחדש. באמצע יוני 1941 גורשו לסיביר עם משפחותיהם יהודים בעלי רכוש, פעילי מפלגות ציוניות וחברי ארגונים לא-קומוניסטיים.

אחרי פרוץ מלחמת גרמניה ברית המועצות (22 ביוני 1941) היתה העיר תחנת מעבר לסובייטים המתפנים ולאזרחים הנמלטים לעומקי ברית המועצות. מאות מיהודי רזקנה הצליחו לעבור את הגבול, רבים מתוכם התגייסו לצבא האדום.

ב-3 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את העיר. למחרת נצטוו הגברים היהודים בני 18 עד 60 להתאסף בככר השוק. התפקדו כ-1,400. כמה עשרות צעירים נרצחו במקום. שאר הגברים נכלאו בבית הכלא המקומי, ושם נורו למוות עוד כמה, ואחרים נאלצו להביאם לקבורה, ואחר כך נורו גם אחדים מהם. כמה עשרות יהודים נלקחו מהככר לעבודות כפייה.

השמדת יהודי רזקנה החלה בשבוע השני של חודש יולי 1941. תוך שבוע ימים רצחו אנשי משטרת העזר הלאטווית יותר מ-140 גברים יהודים. בסוף חודש יולי הוזמן הרב לובוצקי למטה הגסטפו, אך הוא פנה לבית העלמין היהודי, שם רוכזו יהודים שנועדו להמתה. הרב עודד אותם בדברים לפני שנורו כולם למוות. יהודי צעיר אחד הרג 3 לאטווים לפני שנורה.

לפי גירסה אחת הובאו היהודים שנותרו ברזקנה אחרי ה"אקציה" הזאת, לגטו דאוגאוופילס (DAUGAVPILS, לפנים דווינסק), ורובם מצאו שם את מותם. בסתיו 1943 חוסל גיטו דווינסק והיהודים שנותרו בחיים הועברו למחנה הרכוז קייזרוואלד (KAISERWALD) ליד ריגה.

לפי גרסה אחרת נמשכה מלאכת ההשמדה בבית העלמין היהודי ברזקנה, וכשזה התמלא נרצחו היהודים באתר של מטווח ישן בהרי אנצ'ופן (ANCHUPANI) במרחק 5 ק"מ מהעיר. האקציה האחרונה ברזקנה בוצעה ב-23 באוגוסט 1941. במהלכה נרצחו גם 12 יהודים שהוטבלו לנצרות ונתגלו.

יהודים שעבדו בשרות הגרמנים המשיכו בעבודתם, ונשלחו אל מותם בשנת 1943.

בקיץ 1944, לפני נסיגתם הביאו הגרמנים לרזקנה קבוצת יהודים מגיטו ריגה, וצוו עליהם להוציא את הגוויות מהבורות שבהם נטמנו, ולשרפם. בתום מלאכתם נרצחו גם יהודים אלה.

בעיר עצמה ניצלו שני מבוגרים וכמה ילדים יהודים, שמצאו מסתור אצל תושבים מקומיים.

רזקנה שוחררה בידי הצבא האדום ב-7 ביולי 1944.

כמה מאנשי הקהילה שנמלטו לברית המועצות חזרו לרזקנה אחרי המלחמה. אליהם הצטרפו יהודים יוצאי קהילות אחרות. בשנת 1950 חיו ברזקנה כמה מאות יהודים. בבית העלמין הקימו מצבה לזכר הנרצחים ועליה כתובת בעברית.

באישור השלטונות סופקו לקהילה שרותי דת מוגבלים. בית הכנסת "דער גרינער בית מדרש" נפתח מחדש ובמקום פעל שוחט. אחרי מות השוחט פנתה הקהילה לרב בעיר הסמוכה לודזה.

בשנת 1970 נמנו ברזקנה כ-250 יהודים, רובם עזבו אחר כך לריגה ומוסדות הקהילה שפעלו במקום חוסלו.

לודזה LUDZA

(במקורות היהודיים לוצין, בגרמנית LUDSEN, ברוסית LYUTSIN).

עיר נפה בחבל לאטגאלה (LATGALE), השוכנת על קו מסילת הברזל מוסקווה-ריגה, צפון- מזרח לאטוויה.


ראשיתה של לודזה ביישוב, שנכבש במאה ה-13 ונשלט על-ידי המסדר הליווני (מסדר אבירים נוצרים מגרמניה). בשנת 1660 עבר השלטון במקום לממלכת פולין. ב-1772, עם החלוקה הראשונה של פולין, סופחה לרוסיה וב-1895 זכתה למעמד של עיר. בשנים 1940-1920 היתה חלק מלאטוויה העצמאית ומאז נקראת לודזה.

לפי המסורת הייתה קהילה יהודית בלודזה במאה ה-16, ב-1577 נמלטו היהודים מפני הצאר איוואן האיום, שאיים להטביעם בנהרות. הם החלו לשוב למקום בשנות השמונים למאה ה- 16.

בשנת 1722 נרשמו במקום כ-30 יהודים. תחילה לא היה להם בית עלמין. אחת המצבות היהודיות הראשונות בעיר, היא של החייט משה בן-דוד, שהועלה על מוקד על קדוש השם בשנת 1768.

בעת ספוח העיר לרוסיה ב-1772 חיו בה 66 יהודים. את מוסדות הקהילה החלו לארגן בשלהי המאה ה-18.

ב-1802 מנתה קהילת לודזה, כולל יהודים מכפרי הנפה, 582 נפש. עד 1815 עלה מספרם ל-1,176 (%67 מכלל התושבים) ובשנת 1847 ל-2,299 איש. בעקבות הגירת כ-60 משפחות יהודיות למושבות חקלאיות בדרום רוסיה, פחת מספר היהודים במקום וב-1868 הגיע ל-1,915 נפש.

בעיר הוקמו 7 בתי כנסת ומניינים. בית הכנסת הראשי "די שול" נבנה ב-1804.

בזכות רבניה ובתי המדרש שלה כונתה לוצין "ירושלים של לאטוויה". רב הקהילה הראשון, הרב זאב וולף אלטשילר (ALTSCHULER), התמנה בשנת 1786. "חברת משניות", שייסד ב- 1788, התקיימה יותר מ-150 שנה. ב-1795 התמנה לרב דוד ציוני (ZIONI), ראשון בשושלת רבנים בשם זה. אחריו כיהנו בנו נפתלי ונכדו אהרון זליג ציוני. הרב אהרון זליג ציוני היה נוהג לערוך מגביות לפדיון ילדי עניים, שנחטפו לשרת בצבא הצאר ניקולאי ה-I. ב-1866 תבע יהודי את זקני הקהילה על שלא פדה אותו הרב ציוני בשנת 1852, כאשר נחטף תחת בנו של אחד הגבירים היהודים. הוא זכה בפיצוי כספי.

הרב אליעזר דון יחייא (DON YACHYA), צאצא למשפחת רבנים, סופרים ומשוררים בקהילות ספרד, בר סמכא בפיסקי הלכה ובעל "אבן שתייה" ו"טעם מגדים" (פרושים לשלחן ערוך), ישב על כס הרבנות בשנים 1926-1875. הוא היה ציוני ובנו דניאל עלה לארץ ישראל. אחרי מות הרב אליעזר ישב על כס הרבנות בנו בן ציון דון יחייא, שנספה בשואה.

עם מוסדות הצדקה נמנו: "קופת גמילות חסד", "ביקור חולים", "הכנסת כלה" ובית זקנים לגלמודים.

תחילה למדו ילדי היהודים ב"חדרים". בית ספר יהודי פרטי ובית ספר "תלמוד תורה" נפתחו לראשונה ב-1865. בתלמוד תורה נוסף שהוקם, לימדו גם מקצועות כלליים. מ-1910 פעל במשך שנתיים בית ספר פרטי בעברית.

הקהילה יסדה גם ספריה ובתחילת המאה ה-20 הוקם בית דפוס יהודי. ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה 3,500 נפש בקירוב, אך במהלך המלחמה עברו יהודים רבים לפנים רוסיה. באותה עת הגיעו ללודזה כאלפיים פליטים יהודים, אחרי שגורשו על-ידי השלטונות ממערב לאטוויה ומליטא (LITHUANIA). הם נתמכו על-ידי הוועד המרכזי לסיוע שהוקם בפטרבורג ועל-ידי שרותי הסעד של קהילת לודזה.

אחרי המלחמה, באביב 1920, החלו יהודים לשוב מברית המועצות ובסוף אותה שנה מנתה הקהילה 2,048 נפש. נבחר ועד קהילה ובעזרת כספי הג'וינט (JOINT ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) הוחל בארגון החיים היהודיים מחדש. נפתחה קופת מלווה וחיסכון, חודשו שרותי הבריאות, נוסדו בית יתומים ובית זקנים לגלמודים, ושופצו מבני ציבור ובתי מגורים, שנהרסו במלחמה.

בתקופת עצמאותה של לאטוויה למדו רוב ילדי היהודים בבית הספר העממי העברי, שנוסד ב-1918. הגימנסיה הרוסית, שרוב תלמידיה היו יהודים, הפכה בשנת 1922 לגימנסיה יהודית עירונית. בזכות רמת הלימודים הגבוהה בלודזה, יצאו ממנה מורים עבריים גם לקהילות אחרות. בעיר פעלה אגודה של דוברי עברית בשם "שפה חיה".

ראשוני היהודים, שהגיעו למקום מכפרים ומאחוזות סמוכות, התקשו למצוא מקור פרנסה. הם עסקו ברוכלות, בחנוונות זעירה, במלאכות שונות ועבדו כפועלים שכירים.

במאה ה-19 התפרנסו רוב היהודים ממסחר, בעיקר בעצים, בתבואה ובפשתן. בעלי המלאכה, שיותר מ-%40 מהם היו חייטים, הקימו אגודה בשם "פועלי צדק". בשנות השמונים היו רוב בתי המלאכה בבעלות יהודים. בקרב יהודי לודזה היו גם חקלאים ובעלי מקצועות חופשיים. באותה תקופה היו רוב בני הקהילה עניים.

בימי עצמאותה של לאטוויה, בעקבות ניתוק מהשוקים ברוסיה, נפגעו הסוחרים היהודים. אז החלה הגירה מלודזה לדרום אפריקה ולאמריקה הצפונית והדרומית.

בשנת 1935 היוו היהודים %27 מכלל תושבי לודזה ויותר מ-%80 מהחנויות ובתי העסק בעיר היו בבעלותם.

בדליקה שפרצה בשנת 1938 נשרפו בתי מגורים, בתי עסק ומבני ציבור רבים. 140 משפחות יהודיות נשארו בחוסר כל. קהילות שכנות, קהילת ריגה (RIGA) והממשלה סייעו בשקום הנפגעים.

יחסם העויין של תושבי העיר כלפי היהודים גרם בשנות ה-80 למאה ה-19 לפרשת עלילת דם נגד יהודי מקומי, לפיטורי רופא יהודי מבית החולים הממשלתי ולהגבלת מספר התלמידים היהודים בבתי הספר הכלליים.

למפלגה הסוציאליסטית היהודית הבונד (BUND) היו אוהדים מעטים בעיר. חבריה ארגנו בשנים 1905-1904 שביתות בבתי מלאכה אחדים. עם התגברות הזיקה לציונות בקרב אנשי הקהילה ירד כוחו של הבונד. צעירים יהודים ספורים השתייכו לארגון נוער קומוניסטי.

באמצע המאה ה-19 פעלה במקום אגודת "חובבי ציון" ואחדים מנכבדי הקהילה עלו לארץ ישראל.

ההתארגנות הציונית המפלגתית החלה בעיר עם פתיחת סניף "פועלי ציון" בתחילת המאה ה-20. אחר כך הוקם מועדון מפלגת "צעירי ציון" (לימים המפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת), בו התקיימה פעילות תרבותית. לודזה היתה אחת ממעוזי המפלגה הציונית הרביזיוניסטית (הצה"ר).

הנוער הציוני פעל בסניפי: גורדוניה, השומר הצעיר-נצ"ח, נוער בורוכוב, בית"ר והרצליה. מבין בוגרי תנועות הנוער עלו חלוצים לארץ ישראל בשנות השלושים.

בתקופת עצמאות לאטוויה היו נציגים יהודים במועצת העיריה ואחד היהודים, נתן לווין שימש כסגן ראש העיר.

ב-1935 חיו בלודזה 1,518 יהודים בתוך אוכלוסיה של 5,546 נפש.


תקופת השואה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (RIBBENTROP-MOLOTOV), שנחתם בין גרמניה לברית המועצות באוגוסט 1939, נכנס הצבא האדום ללאטוויה ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. בתי עסק ומפעלים הולאמו ובהדרגה חוסלו מוסדות הציבור היהודיים.

ב-14 ביוני 1941 הוגלו מספר משפחות יהודיות לסיביר. מהמגורשים ששרדו, עלו חלק לארץ ישראל.

ימים אחדים אחרי פרוץ מלחמת גרמניה- ברית המועצות (22 ביוני 1941) הגיעו לתחנת הרכבת של לודזה פליטים יהודים רבים במטרה לחצות את הגבול אל עבר ברית המועצות. כמה מאות מיהודי העיר הצליחו להמלט אתם. מהם התגייסו צעירים יהודים לצבא האדום. חלקם נפלו בקרבות ואחד מהם זכה בעיטור גבורה.

ב-3 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את העיר. מיד החלו רציחות יהודים ושדידת רכושם.

ב-20 ביולי פורסם צו להקמת גיטו, בו רוכזו יהודי לודזה ויהודים שהובאו למקום מיישובים סמוכים. כמה מאות גברים נכלאו בשני בתי כנסת. על היהודים נגזרו הגבלות תנועה בעיר, ענידת טלאי צהוב ועבודות כפייה. זמן קצר אחרי כן נרצחו בבית חרושת ישן 35 בלתי כשירים לעבודה.

רוב בני הקהילה נלקחו ב-17 באוגוסט 1941 לחוף אגם צורבה, כ-7 ק"מ מהעיר ונורו למוות. גוויותיהם של קרוב ל-800 היהודים, שנטבחו באותו יום הוטמנו בשני בורות.

ב-27 באוגוסט הומתו 120 יהודים, מבין אלה שעבדו בשרות הגרמנים. ב-27 באוקטובר אותה שנה נרצחו 120 יהודים נוספים.

יהודים מקהילת לודזה הועברו גם לגיטו דאוגוופילס (DAUGAVPILS או דווינסק DVINSK).

אחרוני היהודים, 25 בעלי מקצוע ומשפחותיהם, מצאו את מותם ב-2 במאי 1942 ביער סמוך לעיר. ניצלו חמישה יהודים שהוסתרו בידי תושבים מקומיים.


בסוף חודש יולי 1944 שיחרר הצבא האדום את לודזה.

דוסיאט DUSETOS

שמות נוספים: דוסטה, דוסטאי, דוסטוס, דוסטום, דוסיאטי, דוסטוס.

עיירה במחוז אז'רני-זאראסאי (ZARASAI), צפון מזרח ליטא.


דוסיאט על נהר שוואנטה (SVENTOJI) באזור אגמים ויערות, נזכרת בתעודות משנת 1530. במאה ה-18 - אחד ממוקדי המרד הפולני בשלטון הרוסי. בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית.


ישוב יהודי היה שם כבר במחצית הראשונה של המאה ה-16. בשנת 1847 ישבו בקהילה 486 יהודים וב-1894 היו היהודים %89 מכלל תושבי המקום (1,158 נפשות).

בין רבני הקהילה היו: ר' מנחם מנדל יליד לובלין בעל "תמים יחדיו", ר' נתן נטע ובנו ר' בונים צמח סילבר והרב האחרון ר' טוביה דב שלזינגר.

ב-1905 פרצו פרעות בדוסיאט, יהודי אחד נרצח ושלושה נפצעו, חנויות היהודים נשדדו ורכוש רב נהרס, כן חיללו הפורעים ספרי תורה. קבוצת יהודים, שהתבצרה באחד הבתים, רגמה את הפורעים באבנים.

כמה דליקות פרצו בעיירה, ב-1910 נשרפו בית הכנסת הישן ומחצית מבתי היהודים וחנויותיהם, משום כך קטנה הקהילה וכאשר שוקמה, בשנת 1912, היו שם רק 704 נפשות.

לפני מלחמת העולם הראשונה היו בקהילה כמה "חדרים" וביניהם "חדר מתוקן" אחד (בו למדו גם לימודי חול). בליטא העצמאית היו בדוסיאט בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", וחדר אחד. בית הספר קיים גם שיעורי-ערב לעברית והפעיל סיפריה וחוג לדרמה.

בין מוסדות הצדקה היו: "לינת צדק", "קופת גמילות חסדים" וחברה ללימוד תורה.


רוב יהודי דוסיאט התפרנסו ממסחר, מרוכלות וממלאכות. היו שם שני ימי שוק שבועיים ויריד שנתי אחד. 30 החנויות שבעיירה היו כולן בבעלות יהודים. איכרים יהודים עיבדו אדמות חכורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם תיחום הגבולות החדשים, נותקה דוסיאט מן השווקים העקריים שלה בעיר דווינסק (מאז בלאטוויה, ושמה DAUGAVPILS) ופרנסת יהודי העיירה נפגעה. מסיבה זו ומשום גלויי אנטישמיות, עזבו יהודים רבים את העיירה וב-1921 ישבו שם רק כ-100 משפחות יהודיות. רובם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

שתי טחנות קמח, תחנת חשמל ובית חרושת לסוכריות בעיירה היו בבעלות יהודים. סניף של הבנק העממי היהודי נפתח ב1924.

בשנות השלושים שוב הורע המצב הכלכלי, ויהודים היגרו לדרום אפריקה ולארצות הברית.


בתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר" שבדוסיאט היו 80 חברים ובאגודת הספורט "מכבי" - 50. מקצת הצעירים עלו לארץ ישראל.


בשנת 1939 ישבו בעיירה כ-80 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נמלטו לרוסיה כמה משפחות יהודיות שהיו כלי רכב ברשותם. את הנמלטים ברגל השיג הצבא הגרמני (שכבש את ליטא תוך ימים ספורים) והם נאלצו לחזור לעיירה.

עוד לפני כניסת הצבא הגרמני לעיירה השתלטו עליה בריונים ליטאים והיהודים ורכושם נהיו להפקר.

עם כניסת הגרמנים גורשו היהודים מבתיהם לגיטו, שנקבע בכמה בתים קטנים ובמחסנים ורפתות שלידם. ליטאים השתלטו על בתי היהודים ועל רכושם. התנאים בגיטו היו קשים והצפיפות הייתה רבה. גברים יהודים נלקחו לעבודות קשות בעיירה ובשדות. את השמירה על הגיטו הפקידו הגרמנים בידי זקיפים ליטאים ואלה הצטיינו באכזריותם.

ב-26 באוגוסט 1941 (ג' באלול תש"א) נלקחו כל היהודים ליער דאוגוצ'י (DAUGUEIAI) ונרצחו שם. היער היה אתר הריגה ליהודים מעיירות מחוז אז'ארני.

אשה יהודיה ושני ילדיה, שהצליחו להמלט ולהגיע לקובנה, הומתו בסופו של דבר עם יהודי גיטו קובנה.
דאגדה DAGDA

עיירה בנפת דאוגאוופילס (DAUGAVPILS, מקודם דווינסק), חבל לאטגאלה LATGALE, דרום- מזרח לאטוויה.


דאגדה הוקמה בראשית המאה ה- 17. בשנים 1920 - 1940 הייתה בשטח לאטוויה העצמאית, ומאז עד סוף דצמבר 1991 ברפובליקה הלאטווית של ברית המועצות.

הקהילה היהודית, שהתארגנה בתחילת המאה ה- 19, הייתה ברובה שומרת מסורת. הוקמו שלושה בתי כנסת, מהם אחד של זרם המתנגדים ושניים של החסידים. בין מוסדות הקהילה היו בית עלמין, חברה קדישא, ביקור חולים והכנסת כלה.

ב- 1847 נמנו 77 יהודים במקום. עד שנת 1897 עלה מספרם ל- 1,026 נפש והיוו 68% מכלל האוכלוסיה.

בשלהי המאה ה- 19 עמד בראש הקהילה יצחק פנדור. ר' יעקב שמארגון כיהן כרב הקהילה משנת 1910 עד שנספה בשואה ב- 1941.

בעשור הראשון למאה ה- 20 החלו יהודים להגר מן העיירה לארצות הברית ולדרום אפריקה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1915 - 1916, עברו יהודים רבים לפנים רוסיה.

אחרי המלחמה, בשליטת הבולשביקים, נרדפו יהודי דאגדה ביזמתו של מפקד לאטווי מקומי.

בשנים 1922 - 1924 סייעה הקהילה ליהודים הרבים שחצו את הגבול מברית המועצות, ועברו את המקום בדרכם אל ארצות ההגירה מעבר לים. אחדים נשארו והצטרפו לקהילת דאגדה.

ילדי היהודים לא התקבלו לבית הספר היסודי הממלכתי, לכן למדו ב"חדר" או בבית ספר פרטי. ב- 1920 הוקם בית ספר עממי יהודי של שש כיתות, שפת ההוראה בו הייתה תחילה רוסית, אחר כך יידיש, מ- 1934 החלו ללמד בעברית.

בקהילה פעל חוג לדראמה והיו שקראו את העתון העברי "המליץ".

בשנת 1930 מנתה קהילת דאגדה 668 נפש.

תחילה התפרנסו רוב יהודי העיירה ממסחר, אחרים היו רוכלים או בעלי מלאכה. הוקמו בתי מלאכה לבורסקאות ולעיבוד צמר.

עם כינון לאטוויה העצמאית ב- 1920, כשהופסק שנוע תוצרת חקלאית מברית המועצות, נפגעו הסוחרים היהודים. הם נעזרו בקופת הלוואה וחסכון שפתח עבורם הג'וינט. השריפה שפרצה ב- 1933, נשרפו חנויות ובתים של יהודים, ורבים נשארו בחוסר כל. קהילות יהודיות בסביבה נחלצו לעזרת יהודי דאגדה. נזק כלכלי נוסף נגרם ליהודים כשהוקם באזור קואופרטיב יצרני- צרכני של חקלאים לאטווים.

בשנת 1935 היו 90 אחוזים מבתי העסק בעיירה בבעלות יהודים.

בדאגדה היו שני רוקחים יהודים, רופאה יהודיה ומרפא שיניים אחד.

חובבי ציון פעלו במקום משלהי המאה ה- 19 ותרמו כספים לבניין ארץ ישראל. סניף "צעירי ציון" היה הראשון שהתארגן בעיירה. אחריו נפתח סניף המפלגה הציונית הרוויזיוניסטית. בשנות העשרים למאה ה- 20 נוסד סניף תנועת הנוער הציונית "התחיה", שהיה אחר כך מעוזו של בית"ר. בשנות השלושים הוקם סניף "השומר הצעיר-נצח" (נוער צופי חלוצי).

הבונד היה פעיל בעיירה בעיקר בתחילת המאה ה- 20.

בשנת 1935 חיו בדאגדה 589 יהודים בתוך אוכלוסיה של 1,104 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

החיים היהודיים הצבוריים והפעילות הציונית הופסקו. עסקים הולאמו. חלק מהיהודים השתלבו במשטר החדש.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), הספיקו 60 מיהודי העיירה להמלט לעבר פנים ברית המועצות. מתוכם לחמו כ- 20 צעירים בשורות הצבא האדום. לפחות שבעה מהם נפלו בקרבות. הקהילה ברובה החליטה להשאר במקום.

בתחילת חודש יולי 1941 כבש הצבא הגרמני את העיירה. מיד פתחו לאטווים מקומיים בפעולות רצח וטרור כלפי היהודים. כעשרה יהודים נורו ליד אגם סמוך לדאגדה. במקרי רצח נוספים חוסלו ילדים, נשים וזקנים, ביניהם רב הקהילה. בסוף חודש יולי גורשו שרידי הקהילה לגיטו דאוגאוופילס. מלוויהם ירו בהם גם בדרך. ימים ספורים לאחר הגיעם לגיטו נלקחו יהודי דאגדה ליער פוגוליאנקה POGULIANKA, ושם נרצחו ב"אקצית הפרובינציות" (פעולת חיסול יהודי ערי השדה). גורל יהודי העיירה שהסתתרו אצל אכרים ונתפסו, היה כגורל אחיהם.


ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את העיירה. ניצולי הקהילה, שחזרו למקום, הביאו לקבר ישראל את היהודים שנרצחו בעיירה בימים הראשונים לכיבוש הגרמני. כמו כן הוקמה אנדרטה לזכר יהודי דאגדה.

אחרי מלחמת העולם השנייה חיו משפחות יהודיות מעטות במקום.
סילנה Silene

ברוסית: Borovka

עיירה בנפת אילוקסטה Ilukste, חבל זמגאלה Zemgale לפנים קורלאנד Kurland, לאטוויה.


סילנה נוסדה ב- 1790 בשם בורובקה. בשנים 1920 - 1940 השתייכה העיירה ללאטוויה העצמאית ובשנות העשרים שונה שמה לסילנה. משנת 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.

לא ידוע לנו מועד יסוד הקהילה היהודית במקום. בשנת 1897 חיו בבורובקה 285 יהודים, כ- 40 אחוזים מכלל התושבים. אחר כך גדל מספרם וערב מלחמת העולם הראשונה היו רוב באוכלוסיית העיירה.

בשנת 1915, במהלך המלחמה, גירשו השלטונות את יהודי המקום לעומקי רוסיה. הם הגיעו לעיר ויטבסק Vitebsk ולסביבתה. אחרי המלחמה חזרו רובם לעיירה.

עם כינונה של לאטוויה העצמאית הוקם במקום בית ספר יסודי יהודי. ב- 1922 למדו בו 36 מתוך 60 הילדים (אחרים עזרו בפרנסת המשפחה) ובית הספר נסגר אחרי זמן קצר.

ברשות הקהילה היו בית כנסת ובית מרחץ. שוחט ובודק היה שם כל העת, וזמן מה כיהן במקום גם רב.

יהודי בורובקה התפרנסו בעיקר מסחר עצים. בשובם מגלותם אחרי מלחמת העולם הראשונה היו רובם חסרי כל. מי שלא מצאו פרנסה, עקרו לערים הסמוכות בעיקר לדאוגאוופילס (לפנים דווינסק Dvinsk). אחר כך חל שיפור במצב הכלכלי של הקהילה ובשנת 1935 היו 17 מתוך 25 החנויות ובתי העסק בעיירה בבעלות יהודים.

פעילות ציונית מאורגנת הייתה רק בקרב הנוער ובראשית שנות השלושים של המאה ה- 20 פעלו בסילנה סניפים של "השומר הצעיר נצ"ח (נוער צופי חלוצי) ושל "החלוץ". בבחירות לקונגרס הציוני ה-י"ח בשנת 1933 הצביעו מיהודי המקום 6 בלבד.

אגודה נאצית, שהתארגנה בסילנה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עסקה בהסתה נגד הקהילה היהודית.

בשנת 1935 חיו בסילנה 189 יהודים בתוך אוכלוסייה של 1,022 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

בסוף יוני 1941, אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני), כבש הצבא הגרמני את העיירה. אין בידינו פרטים על גורל יהודי סילנה אחרי הכיבוש הגרמני, אך הדעת נותנת שגורלם היה כשל שאר הקהילות היהודיות בלאטוויה שהושמדו לפני תום שנת 1941 בידי הגרמנים ועוזריהם הלאטווים.

עם שיחרור העיירה בידי הצבא האדום באוגוסט 1944, לא היה במקום אף לא יהודי אחד. קברים של קרבנות הכיבוש הגרמני נמצאו ליד אגם סמוך לעיירה.
פיאדרויה PIEDRUJA

במקורות היהודיים: פרידרויסק.

עיירה בנפת דאוגאוופילס DAUGAVPILS לפנים דווינסק DVINSK, חבל לאטגאלה LATGALE, לאטוויה.


פיאדרויה שוכנת על הגדה הימנית של הנהר דאוגאווה DAUGAVA, (קודם דווינה). עד מלחמת העולם הראשונה היה המקום פרבר של העיר דרויה DRUJA, מעברו הדרומי של הנהר. אחרי המלחמה סופחה דרויה לפולין ואילו פיאדרויה נעשתה רשות מוניציפאלית נפרדת ובשנים 1920 - 1940 הייתה חלק מלאטוויה עצמאית. משנת 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.

אין לנו מידע על תחילת התיישבות יהודים בפיאדרויה, אך ידוע שבשנות השמונים למאה ה- 19 פרעו איכרים מהסביבה ביהודים בפיאדרויה וחיבלו ברכושם. בסוף המאה ה- 19 חיו במקום 561 יהודים, כ- 66 אחוזים באוכלוסייה ובשנת 1906 עלה מספרם ל- 706 נפש. הם הקימו בית כנסת.

בשנת 1920, בעת כינונה של לאטוויה הריבונית, חיו בפיאדרויה כ- 50 משפחות יהודיות. כיהן ועד קהילה נבחר ובעזרת הג'וינט הוקם בית תפילה קטן (במקום בית הכנסת שנשרף ב- 1914) ובית ספר בן 4 כיתות, ששפת ההוראה בו הייתה יידיש.

בשנת 1930 מנתה הקהילה 203 נפש, 53 אחוזים בתוך האוכלוסייה.

מצבם הכלכלי של יהודי פיאדרויה היה טוב. רובם התגוררו ברחוב הראשי של העיירה וליד בתיהם היו משקי עזר. פרנסתם העיקרית הייתה על מסחר זעיר וסחר ביערות ובעצים. בשנים הראשונות לריבונתה של לאטוויה שיגשגה כלכלת העיירה, בהיותה על מפגש גבולות בין לאטוויה פולין וברית המועצות. משנת 1923 הוטלו קשיים על המעבר לפולין, והסוחרים היהודים נפגעו, מקצתם עקרו אז לערים אחרות. בשנות השלושים כבר לא היו היהודים איבדו רוב באוכלוסיית המקום, אך כל החנויות בעיירה היו בבעלותם. כמה יהודים היו בעלי מלאכה והיה רופא יהודי אחד.

פעילות ציונית כלשהי הייתה במקום בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובבחירות לקונגרס הציוני ה-י"ח השתתפו 11 יהודים. רובם הצביעו עבור רשימת "ארץ ישראל העובדת".

בשנת 1935 חיו במקום 145 יהודים בתוך אוכלוסייה של 329 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נמלטו רק מעטים מיהודי העיירה לעומקי רוסיה. בסוף חודש יוני 1941 כבש הצבא הגרמני את המקום. זמן קצר לאחר מכן, הובלו יהודי פיאדרויה ליער שבין הערים קראסלאווה KRASLAVA ודאוגאוופילס. בלכתם נרגמו באבנים בידי עוברים ושבים, הכושלים נרצחו בדרך. ביער נורו היהודים לתוך בורות שהוכנו מראש, ונטמנו בהם. יהודים שהסתתרו אצל איכרים והתגלו, נורו אף הם.
ליוואני LIVANI

במקורות היהודיים: ליוונהוף, בגרמנית: LIEVENHOF

עיר בנפת דאוגאוופילס DAUGAVPILS לפנים דווינסק DVINSK, חבל לאטגאלה LATGALE, לאטוויה.


ראשית העיר ביישוב שהוקם ב- 1533 על קרקעות בבעלות הבארון הגרמני ליוון LIEVEN ונקרא על שמו. המקום התפתח בשלהי המאה ה- 19 כמרכז תעשייתי. במלחמת העולם הראשונה נהרסה העיר. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ומאז נקראת בשם ליוואני. מ- 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.

יהודים הגיעו לליוואני מליטא LITHUANIA בתחילת המאה ה- 19. בשנת 1847 חיו במקום 186 יהודים ועד 1897 עלה מספרם ל- 1,406 נפש.

במרוצת השנים הקימה הקהילה ארבעה בתי כנסת ובית מרחץ ופתחה קופת "גמילת חסד".

בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 כיהן ר' ישראל איסר קלאצקין KLATZKIN כרב של ליוואני.

לפני מלחמת העולם הראשונה חיו במקום כ- 500 משפחות יהודיות. במהלך המלחמה, כאשר הפגיז הצבא הגרמני את העיר, נמלטו יהודים רבים ליערות ולכפרים בסביבה. ביום ששבו לבתיהם, ב- 9 בנובמבר 1915, גורשו בפקודת מפקד צבא הצאר. הרוב מבין 632 היהודים ששבו לעיר אחרי המלחמה, מצאו את בתיהם הרוסים. שיקום הקהילה התאפשר בתמיכה כספית של הג'וינט, ובעזרתו הוקמה גם קופת אשראי הדדית.

במסגרת האוטונומיה התרבותית הלאומית שהוענקה למיעוטים בלאטוויה העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוקמו מוסדות חינוך יהודיים. בית ספר עממי יהודי ראשון ה"ליוונהאפער גרונטשול" נפתח ב- 1921. שפת ההוראה בו הייתה יידיש. בשנת 1928 עבר בית הספר לבניין חדש ואז הצביעו רוב 84 מהורי התלמידים בעד לימוד בשפה העברית ו- 13 היו בעד יידיש. הוויכוח סביב שפת ההוראה הוכרע בבית הדין העליון של לאטוויה לטובת העברית. פסק הדין שימש כתקדים גם לגבי קהילות אחרות. היידישיסטים הקימו ב- 1932 גן ילדים, שהתפתח לבית ספר. כמו כן פעל במקום "חדר מתוקן" (בו למדו גם לימודי חול) וב- 1927 נפתחה ליד בית הכנסת הגדול ישיבת חב"ד.

רוב יהודי ליוואני התפרנסו ממסחר זעיר ומיעוטם היו בעלי מלאכה. מצבם הכלכלי הדחוק של רוב אנשי הקהילה השתפר מעט בשנות השלושים למאה ה- 20. בשנת 1935 היו היהודים 28 אחוזים בתוך האוכלוסייה ו- 44 אחוזים מהחנויות ומבתי העסק בעיר היו בבעלותם. בשנות השלושים המאוחרות, כאשר הוקמו קואופרטיבים חקלאיים של איכרים לאטוויים, נפגעו הסוחרים היהודים ורבים מהם הגיעו עד פת לחם.

סניף המפלגה הסוציאליסטית היהודית ה"בונד" BUND פעל בעיר מתחילת המאה ה- 20. חבריו השתתפו בפעילות המהפכנית נגד משטר הצאר. כמה צעירים יהודים היו פעילים במפלגה הקומוניסטית.

הרעיון הציוני, שנקלט בקהילה כבר בראשית המאה, התפתח לפעילות של ממש בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בראשית שנות העשרים פתחה מפלגת "צעירי ציון" מועדון, ובו התקיימו פעולות תרבות. אחרי כן נפתח סניף של "החלוץ". תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר- נצ"ח", "גורדוניה" ובית"ר התארגנו בעיר בשנות העשרים המאוחרות.

באותה התקופה היו שלושה נציגים יהודים במועצת העיר.

בשנות השלושים למאה ה- 20 הגרו רבים מיהודי ליוואני לדרום אפריקה ולאמריקה הצפונית והדרומית. היו גם רבים שעלו לארץ לישראל.

בשנת 1935 חיו בליוואני 981 יהודים בתוך 3,527 תושבי העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. עסקים ובתי המסחר הולאמו ובהדרגה חוסלו מוסדות הקהילה. נערכו מעצרים, ולפחות משפחה יהודית אחת הוגלתה באמצע יוני 1941 לסיביר.

ימים ספורים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), עזבו יהודים רבים את ליוואני, מקצתם הגיעו לערים הסמוכות, וכמה עשרות יהודים נמלטו לעומקי ברית המועצות. אלו שנמלטו לערי הסביבה שבו לליוואני בעצת הרב יצחק גווארטין GVARTIN. ובאותה העת התחילו לאטווים מקומיים להתנכל ליהודים, לשדוד את רכושם ולהרוג בהם.

ב- 29 ביוני כבש הצבא הגרמני את המקום. היהודים רוכזו בארבעת בתי הכנסת. משם הובלו בקבוצות ליערות בסביבה ונורו לתוך בורות. הראשונים שנורו היו הצעירים. כמה יהודים הועברו גם לגיטו דאוגאוופילס. ואחדים הגיעו לגיטו ריגה.

היהודים שעדיין נותרו בעיר נרצחו בלילה שבין 3 ל- 4 בספטמבר 1941, ובכניסה לעיר נתלה שלט עם הכתובת: JUDENFREI "חופשיה מיהודים".

ב- 1 באוגוסט 1944 שיחרר הצבא האדום את ליוואני. מבין אלו שנמלטו לברית המועצות שבו למקום רק שבעה יהודים. האחרים השתקעו בריגה. שרידי הקהילה שיפצו את בית העלמין היהודי ומדי שנה קיימו אזכרה ליד האנדרטה לזכר הנרצחים שהקימה העירייה באתר הרצח ביער פוצ'טה.

יהודים ספורים מליוואני עלו לארץ ישראל אחרי המלחמה.
סומרסטה SOMERSETA

שם נוסף: סומרסט SOMERSET

יישוב בנפת דאוגאוופילס DAUGAVPILS לפני כן דווינסק DVINSK, חבל לאטגאלה LATGALE, לאטוויה.


בשנים 1920 - 1940 הייתה סומרסטה חלק מלאטוויה העצמאית ומ- 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.

הקהילה היהודית נוסדה במקום במאה ה- 19, וערב מלחמת העולם הראשונה מנתה 100 משפחות בקירוב. ביישוב הוקם בית כנסת של עץ, והועסק שוחט. בית עלמין היה בעיירה הסמוכה וישקי VISKI.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלטו רבים מיהודי היישוב לרוסיה. לא כולם שבו למקום אחרי המלחמה ובתקופת עצמאותה של לאטוויה התדלדלה הקהילה. כמה משפחות עלו לארץ ישראל.

ילדי היהודים למדו בבית הספר הלאטווי המקומי. מקצתם השלימו לימודי יהדות אצל השוחט או אצל מורים פרטיים שהוזמנו למקום.

רוב היהודים התפרנסו ממסחר ומצבם הכלכלי היה טוב, הם גרו בבתים משלהם ולצד הבתים היה בדרך כלל גן ירק.

בשנת 1935 חיו בסומרסטה 57 יהודים בתוך אוכלוסייה של 282 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

ימים ספורים אחרי פלישת צבא גרמניה ללאטוויה, בעקבות מתקפתו על ברית המועצות (22 ביוני 1941), הספיקו שתיים שלוש משפחות יהודיות להמלט לעומקי רוסיה. לפחות יהודי אחד מהם שרת בצבא האדום ונפל בקרב.

בסוף חודש יוני כבש הצבא הגרמני את היישוב. מיד החלו לאטווים מקומיים ברציחת יהודים ובשוד רכושם. כעבור זמן קצר הובלו היהודים שנותרו ליער סמוך ליישוב נורו למוות ונטמנו במקום.

בקיץ 1944 שחרר הצבא האדום את סומרסטה. מהקהילה היהודית במקום לא נותר זכר.
אונגורמואיזה UNGURMUIZA

יישוב בנפת דאוגאוופילס (לפני כן - דווינסק), חבל לאטגאלה ,(LATGALE) לאטוויה.


בשנים 1920 - 1940 הייתה לאטוויה עצמאית ומאז עד סוף דצמבר1991 - רפובליקה בברית המועצות. בשנת 1925 חיו באיזור הכפרי של היישוב 12 יהודים וב- 1930 היה מספרם 16.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

כשבוע ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), כבש הצבא הגרמני את האיזור. זמן קצר לאחר מכן נרצחו יהודי אונגורמואיזה בידי הגרמנים ועוזריהם הלאטוויים.


באוגוסט 1944 שחרר הצבא האדום את היישוב. אחרי המלחמה הובאו חללי אונגורמואיזה ויהודים מיישובים סמוכים לקבר ישראל בעיר קרוספילס KRUSPILS.
ריגה RIGA

בירת לטביה. עיר נמל לחוף הים הבאלטי, בחבל וידזמה (VIDZEME, בעבר LIPLAND).


ריגה נוסדה ב-1201, והתפתחה כנמל וכמרכז מסחרי. ב-1581 עברה לשלטון פולין עד לכיבוש האזור בידי שוודיה ב-1621. ב-1710 כבשו הרוסים את המקום, וריגה הייתה בירת ליפלאנד. ובשנים 1940-1918 - בירת לטביה העצמאית.

ישיבת יהודים בריגה הייתה אסורה מעת הווסד העיר. מהמאה ה-16 איפשרו לסוחרים יהודים מעטים שהייה מוגבלת מחוץ לחומות העיר,
וב-1638 הוקמה עבורם אכסניה ("HERBERGE"). בתחילת המאה
ה-18 הותר לכמה סוכני מסחר יהודים מטעם ממשלת הצאר לגור בין חומות העיר, וב-1725 הם הורשו לקדש בית עלמין. כך ישבו בריגה שישים או שבעים יהודים. הם עזבו ב-1743 עם גירוש יהודי רוסיה.

יהודים החלו לשוב לריגה כעבור כ-20 שנה. הראשונים היו כמה סוחרים עשירים, שב-1764 הוענק להם ולבני ביתם (36 איש) מעמד של "יהודי חסות". באכסניה, ה"הרברגה", שבה ישבו "היהודים הזרים" הוקם בית תפילה. ב-1783 מינו השלטונות את "זקן העדה היהודית" ונתנו לו סמכויות שיפוט מוגבלות. חברה קדישא נרשמה בשנת 1765.

ב-1785, כשהותרה התיישבות יהודים באזור חוף הים הבאלטי, באו למקום יהודים נוספים. הם סחרו בריגה אך נרשמו כתושבים בעיירה שלוק (SHCLOCK) 38 ק"מ משם. ב-1813 הותר להם להתגורר בריגה. אז חיו בעיר 736 יהודים בשלשה מעמדות: "יהודי החסות", "היהודים הזרים" ו"אזרחי שלוק". רוב היהודים הגיעו למקום מבילורס, מליטא ומפולין, ושפתם הייתה יידיש. המיעוט שבאו מקורלאנד, הביאו עמם את השפה והתרבות הגרמנית.

רב נתמנה לראשונה בקהילה בתחילת המאה ה-19. בראש ועד הקהילה, בן חמישה חברים, עמד אפוטרופוס יהודי שמונה על-ידי השלטונות (ה"רב מטעם"). הקהילה הוכרה רשמית ב-1842, עם רישום 409 מיהודי המקום כתושבי העיר. הרשות שניתנה להם ב-1858 לרכוש מקרקעין בכל חלקי העיר, איפשרה את גידול הקהילה וב-1864 כבר ישבו בריגה 2,641 יהודים.

בין מוסדות הצדקה היו: ביקור חולים, בית יתומים, מעות חיטים, מטבח עממי, חברה לעזרת ילדים מעוטי יכולת ובית אבות. ב-1893 עברו המוסדות לפיקוח העירייה. בית חולים "לינת צדק" הוקם ב-1912.

בית הכנסת "אלט נוי שול" נפתח ב-1850, בית הכנסת הגדול ה"קר שול" נחנך ב-1871 וב-1873 הוקם בית הכנסת של החיילים. עד שנת 1915 הוקמו בעיר כ-40 בתי כנסת ומניינים.

בשנת 1897 היה מספר היהודים בעיר 22,000 בקירוב.

מראשית המאה ה-19 פעלו בקהילה "חדרים" ובתי ספר "תלמוד תורה". בית ספר עממי יהודי הראשון בשפה הגרמנית, ה"קפלן שולה", נפתח
ב-1840. בית הספר השני ה"שטופל שולה" (STOPEL SCHULE) היה מיועד לבנות. שני המוסדות זכו לתמיכה ממלכתית.

אגודת נשים הקימה בית מלאכה לתפירה לבנות. בית ספר מקצועי לנגרות, למסגרות ולחשמלאות הוקם ב-1906 על-ידי הסניף הריגאי של "חברת מפיצי השכלה" הסניף אירגן גם קורסי ערב והקים ספרייה
רב-לשונית. בפוליטכניקום שבעיר למדו כ-200 סטודנטים יהודים.

עד מלחמת העולם הראשונה נוסדו בריגה בתי ספר נוספים ופעלו 7-6 "חדרים מתוקנים" ומוסדות "תלמוד תורה". שפת ההוראה בבתי הספר הייתה רוסית. בימי הכיבוש הגרמני, של מלחמת העולם הראשונה, חוייבו להורות בגרמנית.

אגודה ספרותית דרמטית "כרמל", אגודה ציונית "עבריה", "האסיפה הציבורית היהודית", מועדון האינטלקטואלים והאמידים ו"בית העם היהודי", כל אלה היו מרכז חיי התרבות.

בשנת 1913 חיו בריגה 33,651 יהודים, %7 מאוכלוסי העיר.

באפריל 1915, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, פקדו את העיר למעלה מארבעים אלף פליטים יהודים מאזור הקרבות בדרכם למרכז רוסיה. קהילת ריגה הקימה "ועד עזרה לנפגעי המלחמה". ב-1916, במהלך המלחמה, התפנו מרצון כשליש מתושבי העיר, וביניהם גם יהודים.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה בעזרת הג'וינט. בכנס יהודי כלל ארצי שהתקיים בריגה ב- 1919, נבחר ה"ועד מרכזי" של הקהילות היהודיות בלטביה ובראשו ד"ר יצחק יפה.

בשנת 1920 חיו בריגה 24,725 יהודים.

במסגרת האוטונומיה התרבותית הלאומית למיעוטים, (דצמבר 1919) הקימה העירייה מוסדות חינוך יהודיים חדשים, שבהם הייתה שפת ההוראה יידיש. הקפלן שולה והשטופל שולה הוותיקים נעשו ביזמת הציונים למוסדות חינוך עבריים, וב-1923 עברו לחסות העירייה. בתי הספר היהודיים, שלימדו בעבר ברוסית ובגרמנית, עברו ליידיש, ולעברית.

לקראת שנת 1934 פעלו בחסות ה"צענטראלע יידישע שול אורגניזציה" (ציש"א - הארגון המרכזי לבתי ספר ביידיש), גני ילדים, ששה בתי ספר עממיים, בית ספר תיכון ומכון "פרובל" (FROEBEL), להכשרת מורים וגננות. הסתדרות המורים הציוניים הפעילה חמישה בתי ספר עממיים ושלשה בתי ספר תיכוניים. לצד בתי הספר העירוניים פעלו גימנסיה עברית ומוסדות הוראה מסורתיים. רב הקהילה, הרב מנחם מנדל זק (ZACK), הקים ישיבה קטנה. "האגודה לקידום המדע והאמנויות בלטביה" הקימה בית ספר למוסיקה.

במסגרת הקהילה היהודית בריגה פעלו גם תיאטרון יהודי, חוג לדרמה, שתי מקהלות, ספרייות ובתי הוצאה לאור.

על האוטונומיה התרבותית לאומית בא הקץ עם הדיקטטורה של קרל אולמאניס (ULMANIS), במאי 1934. מוסדות החינוך הדתיים עברו לחסות אגודת ישראל ובתי הספר העממיים והגימנסיה העברית נעשו לבתי ספר ממלכתיים, ושפת ההוראה בהם הייתה יידיש.

עם העתונים היהודיים הנפוצים בעיר נמנו: "דאס פאלק", "פרימארגן". "דער וועג" ואחר כך "אונזער וועג" מטעם מפלגת צעירי ציון ו"אוונט פאסט" עתון המפלגה הרביזיוניסטית. ה"היינט" (היום) עתון אגודת ישראל הותר להפצה גם בדיקטטורה של אולמניס.

היהודים הראשונים בריגה, סוחרים ורוכלים, נתקלו בהתנגדות הגילדות, שדרשו תכופות את גרושם. שהייתם בעיר אושרה מהמאה ה-16 בזכות המסים הגבוהים ששלמו למועצת העיר, ובגלל תרומתם לפיתוח המסחר במקום. גירוש היהודים ב-1743 פגע בכלכלת העיר.

מ-1822 הורשו "יהודי החסות" להתפרנס גם מהחזקת בתי מחסה ובתי תמחוי עממיים, לעסוק במלאכה, אך לא בצורפות במתכות יקרות, לסחור בירידים ולהחזיק ברשותם חנות. משנת 1858 הותר ליהודים להצטרף לגילדות הסוחרים ולגילדות בעלי המלאכה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 היו היהודים %8-6 מכלל התושבים וכשליש מהמחזור הכספי של המסחר העירוני היה בידיהם. הם היו בעיקר יצואני תוצרת חקלאית, עורות ועץ. יהודים הקימו מינסרות עץ, טחנות קמח, מפעלים לעיבוד עורות, טכסטיל, נייר, פחם, טבק, שמורי מזון, ממתקים ובתי דפוס, והעסיקו פועלים יהודים רבים. רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים, סנדלרים, כובענים ותפרים. לקראת סוף המאה ה-19 פעלו בריגה עשרה בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים בבעלות יהודים ובניהולם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נהרסה כלכלת העיר, ושוקמה אחרי המלחמה בעזרת סחורות ומטבע זר שהביאו יהודים. היהודים פתחו בעיר כמה בנקים,"נורד בנק", "הבנק הריגאי הבינלאומי", "הבנק המסחרי בריגה", "הבנק הפרטי הלאטווי" וה"בנק של לייפאייה"; והקימו אגודות אשראי לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. רופאים, מהנדסים עורכי דין ופקידי מסחר יהודים הקימו אגודים מקצועיים נפרדים. יהודים היו הסוכנים של חברות הנפט "של" ו"סטנדרד אויל". בחקלאות, בתחבורה ובשרותים ממלכתיים לא הועסקו יהודים.

רוב היהודים הסוציאליסטים בריגה התלכדו בבונד ובבונד הצעיר, שפעלו במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הלטבית. הבונד הקים ארגון סטודנטים בשם "צוקונפט" (עתיד).

הפעילות הציונית בריגה החלה בסוף המאה ה-19 עם הקמת "האגודה לתומכי המתיישבים בארץ ישראל". חברי האגודה היו החלוצים הראשונים שעלו ב-1891 מריגה לארץ ישראל. אחר כך התארגנו האגודות "ציון", "נס ציונה" ותנועות הנוער "התחיה" ו"קדימה".

"פועלי ציון" התארגנו בעיר בתחילת המאה ה-20. סניף מפלגת "צעירי ציון" (צ"צ) נפתח ב- 1912. עם מקימיו נמנו הפרופסור מאקס לזרסון (LAZERSON) וד"ר יעקב הלמן (HELLMAN). חברי צעירי ציון הקימו את אגודת הסטודנטים "השחר". המפלגה ה"ציונית סוציאליסטית" (צ"ס) נוסדה ב-1922. מצירוף צ"צ וצ"ס קמה ב-1931 המפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. לצידה פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר-נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, "נוער בורוכוב" ו"גורדוניה". חבריהן הצטרפו להכשרות של "החלוץ" לקראת עלייתם לארץ ישראל.

ליד "הציונים הכלליים", בראשות אליעזר אטינגן (ETTINGEN) ז'נו טרון (TRON) וד"ר יצחק יפה, פעל ארגון הסטודנטים הפרוגרסיבים ה"חבר" ותנועת הנוער החלוצית "הרצליה".

"התנועה הציונית הרביזיוניסטית" נוסדה בריגה אחרי ביקור ז'בוטינסקי בעיר בשנת 1923, ביוזמת ד"ר יעקב הופמן (HOFFMAN) וחברי קורפורציית הסטודנטים ה"חשמונאי". ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור "בית"ר" הפעילה הכשרה חקלאית וימית.

הציבור הדתי התרכז בסניפי "אגודת ישראל", ובראשה מרדכי דובין (DUBIN) ו"המזרחי" בהנהגת הרב מרדכי נורוק (NUROCK). עם תנועות הנוער הדתיות נמנו: אגודת ישראל הצעירה, בראשות שמעון ויטנברג (WITTENBERG), "השומר הדתי" בחסות המזרחי ו"צעירי אמונים".

בראש המפלגה "הנציונאל דמוקראטית", ארגון האקדמאים ואנשי עסקים, עמדו הפרופסור מינץ ופרופסור בנימין זיו. איגוד הסטודנטים "ויטוליה" היה מסונף להם.

הקומוניסטים היהודים פעלו משנת 1929 במחתרת, במסווה פעולות תרבות במועדונים ובארגון הסטודנטים "אקאדעמישער פאראיין".

בשנות השלושים כיהן פרופסור פ. מינץ כמבקר המדינה ואת תפקיד היועץ לעניני יהודים במשרד החינוך מילא יעקב לנדאו (LANDAU).
מ' דובין, הרב מ' נורוק והפרופסור מ' לזרסון ואחרים כיהנו באספה המכוננת של לטביה, ןאחר כך בסיים (בית הנבחרים).

בעיר פעלו אגודות הספורט: "מכבי", "חברת הספורט של פרץ", "הכוח" ו"הפועל".

בדיקטטורה של 1934 פורקו התנועות הציוניות והסוציאליסטיות.

ב-1935 חיו בריגה 43,672 יהודים בתוך אוכלוסיה של 385,063 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללטביה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מיהודי ריגה השתלבו במשטר הסובייטי, בתעסוקה ובלימודים. צעירים יהודים עברו מערי השדה לריגה ותוך זמן קצר עלה מספר היהודים בעיר ל-50,000 בקירוב.

עם הזמן הולאמו בתי עסק פרטיים ופורקו התנועות הציוניות ומוסדות הקהילה. ב-14 ביוני 1941 היגלו השלטונות הסובייטים לסיביר כ-6,000 יהודים.

חמישה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-27 ביוני1941, פתחו הסובייטים בנסיגה, כ-5,000 יהודים הצטרפו אליהם לברית המועצות, בעיקר לרוסיה, ושם רוכזו במחנות, בקולחוזים ובכפרים. מעטים נעזרו בקרוביהם הרוסים, רבים מתו בתנאי המחייה הקשים.

היו יהודים מריגה שהצטרפו לצבא האדום במלחמתו בגרמנים.

ב-1 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את ריגה. הגרמנים הקימו משטרת עזר של לטבים מבין חברי הארגונים הלאומניים. השוטרים הלטבים עצרו יהודים, שדדו את רכושם ועד סוף יולי רצחו כ-5,000 יהודים, רובם גברים, ביער ביקרניקי (BIKERNIEKI) ליד העיר. יהודים נשלחו לעבודות כפייה, ושם התעללו בהם היכום והמיתו אותם. בתי כנסת הוצתו, לעתים על יושביהם.

ב-23 ביולי הורו ליהודים להרשם בתחנות המשטרה, הם חוייבו לענוד את הטלאי הצהוב, הוגבלה תנועתם בעיר, ואת רכושם וחפצי הערך שלהם נדרשו למסור לגרמנים. כמו-כן חוייבו היהודים לצאת לעבודות כפייה, ומלבד רופאים ובעלי מלאכה חיוניים לשלטונות לא יכלו היהודים לעסוק במקצועם.

הגיטו הוקם ברובע "המוסקבאי" של ריגה. העברת היהודים לתחומו (לפי גירסה אחת 29,602 נפש ולפי אחרת 32,000) הייתה חייבת להסתיים ב-25 באוקטובר1941.

בגיטו מונתה "מועצת זקנים" ובראשה מיכאל אליישיב, ולצידה משטרה יהודית. יהודים יכלו לצאת מהגיטו רק לעבודה, כשהם מצויידים בתעודות. כניסת לא יהודים לגיטו הייתה אסורה.

ב-26 בנובמבר 1941 פונה צפון-מזרח הגיטו מתושביו וגודר; כונה אחר כך "הגיטו הקטן", ואליו הועברו ב-29 בחודש גברים יהודים כשירים לעבודה. באותו הלילה פרצו גרמנים ושוטרים לאטווים למערב הגיטו והוציאו את היהודים לרחובות. חולים, זקנים וילדים נורו במקום, ונטמנו בבית העלמין שבתחום הגיטו. בבקרו של 30 בנובמבר הובלו היהודים בטורים של כאלף איש לעמק ביער רומבולה (RUMBULA) במרחק שמונה ק"מ מהגיטו, והומתו במכונות יריה לתוך בורות שהוכנו מראש. זאת הייתה האקציה הראשונה.

באקציה השנייה בין 7 ל- 9 בדצמבר 1941 הומתו יושבי מזרח הגיטו, ביניהם ההסטוריון שמעון דובנוב ורב הקהילה ר' מנדל זק.

עד סוף שנת 1941 נרצחו כ-27,000 מיהודי ריגה. הנותרים, כ-4,500 גברים וכ-300 נשים וילדים, הוכנסו ל"גיטו הקטן". באותה תקופה הובאו לריגה כ-25,000 יהודים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. רבים נרצחו מיד עם הגיעם וכ-15,000 מהם הובאו אל ה"גיטו הגדול", שהתרוקן מתושביו ומויינו על פי מוצאם. עבורם הוקמו מועצת זקנים ומשטרה נפרדות. הם זכו ליחס מועדף מצד הגרמנים , קיימו בית כנסת ופעולות תרבות. קשר בין יושבי שני הגיטאות היה אסור. מיהודי ה"גיטו הגדול", שכונה גם "הגיטו הגרמני" הושמדו אלפי יהודים ביערות ביקרניקי.

בגיטו הקטן נמשכו חיים יהודיים בשנים 1943-1942 תוך הטרדות ורציחות. ביוני 1942 הוצאו להורג 15 יהודים שנתפסו בהברחות לגיטו, של מזון, חומרי הסקה או תרופות. באותה שנה הובאו למקום כמה מאות יהודים מגיטו קובנו, ותרמו לחיי הקהילה.

קבוצות מחתרת החלו להתארגן ב"גיטו הקטן" סמוך להקמתו. המקור העיקרי לנשק ולחומרי חבלה היה ה-"PULVER TURM" (מגדל אבק שריפה), שבו עבדו יהודים במיון וניקוי נשק שלל. חברי המחתרת התאמנו בנשק ותכננו בריחה והצטרפות אל יחידות פרטיזנים. נסיון הבריחה הראשון ב-28 באוקטובר 1942 נודע לגרמנים והקבוצה נלכדה במארב. כולם נרצחו, פרט לאחד שהצליח לחזור לגיטו. כתגמול הוציאו הגרמנים 108 יהודים להורג וחיסלו את המשטרה היהודית, 42 שוטרים נורו. על ניהול הגיטו הקטן מונו זקני הקהילה ושוטרי ה"גיטו הגרמני".

ב-11 ביוני 1943 נתגלה מצבור נשק של המחתרת ובמהלך החיפושים נעצרו והוצאו להורג רבים מפעיליה. בתקופה זו נשלחו ילדים, נשים וזקנים למחנות השמדה בפולין.

מהגיטו החלו להעביר יהודים למחנות "קזרנירונג" (KASERNIERUNG), שהוקמו ליד מקומות עבודה שונים. אחרים הובאו למחנה הרכוז קייזרואלד, שהוקם ליד ריגה במארס 1943.

ב-2 בנובמבר 1943 נערכה האקציה לחיסול גיטו ריגה. במהלכה נרצחו כ-2,000 יהודים במקום. האחרים הובאו למחנה קייזרואלד ולמחנות סמוכים, וגם שם מויינו. היו שהוצאו להורג במקום, והיו ששולחו למחנות השמדה בפולין, לטרבלינקה ולאושוויץ. לקראת סוף שנת 1943 פורקו גם המחנות הקטנים.

באוגוסט 1944, לפני נסיגתם, העבירו הגרמנים את שארית אסירי המחנות לגרמניה, למחנות לשטוטהוף , בוכנואלד, דכאו, זקסנהאוזן ואחרים.

עם התקרב הצבא האדום לריגה ניסו מאות יהודים לברוח מהמחנות. למעלה ממאה הצליחו להסתתר ולשרוד עד סוף המלחמה.


ב-13 באוקטובר 1944 שוחררה ריגה בידי הצבא האדום. בעיר עצמה התפקדו ימים ספורים לאחר מכן כ-150 יהודים. יהודים מברית המועצות וניצולי מחנות הרכוז החלו לשוב לעיר. אל קהילת ריגה הצטרפו במרוצת הזמן יהודים מאזורים שונים של לאטוויה וברית המועצות.

בשנת 1947 הגיע מספר היהודים בריגה ל-10,000 בקירוב.

שוב החלו חיי קהילה יהודיים. הפעילות הדתית התרכזה סביב בית הכנסת היחיד ששרד. במקום פעלו מניין של חסידים ומניין של מתנגדים. נפתח מקווה והוקמה משחטת עופות.

בית העלמין הישן נעשה לגן ציבורי.

בשנות הששים איתרו היהודים את קברי האחים ברומבולה ואחרי מאבק עם השלטונות הוצבה במקום אבן לזכר הקורבנות ועליה כתובת ברוסית, בלטבית וביידיש. יהודי ריגה פוקדים את המצבה כמה פעמים בשנה.

בשנת 1970 נמנו בריגה 30,581 יהודים. כשליש עלו בשנות השבעים לישראל. בקהילה נמשכה הפעילות התרבותית והציונית גם לאחר מכן.

ב-1 ביולי 1988 נוסדה בעיר אגודה לתרבות יהודית. בין פעולותיה הייתה הוראת השפה העברית והקמת ספרייה יהודית.

משנת 1989 עלו למעלה מעשרת אלפים מיהודי לטביה לישראל. בשנת 1997 חיו בלטביה כולה 15,000 יהודים; 11,000 מהם בריגה.
סובאטה Subata

במקורות היהודיים: שובאט, בגרמנית: Subbat.

עיר בנפת אילוקסטה Ilukste, חבל זמגאלה Zemgale, קורלאנד Kurland, לאטוויה.


סובאט הישנה נוסדה בשנת 1550 על שפת אגם. ב- 1685 הקימו שני בארונים גרמנים את סובאט החדשה על אדמתם מעברו השני של האגם. ב- 1795 עבר השלטון באזור לרוסיה. בשנת 1894 אוחדו שני חלקי סובאט ולמקום הוענק מעמד של עיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה לעיר נפה. בשנים 1920 - 1940 השתייכה סובאטה ללאטוויה העצמאית. מקיץ 1940 עד סוף שנת 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.

תקנות הייסוד של העיר משנת 1686 אסרו התיישבות יהודים במקום. אין ידיעות על תחילת התהוות הקהילה היהודית בעיר, אך בראשית המאה ה- 19 פעלו במקום מורה צדק ושוחט. בבית העלמין של סובאטה נקברו יהודים גם מעיירות סמוכות. רבנים כיהנו בקהילה ברציפות מאמצע המאה ה- 19. במשך המאה גדלה האוכלוסייה היהודית במקום במהירות וב- 1897 מנתה 978 נפש, כחמצית מכלל התושבים.

רב הקהילה בשנים 1898 - 1915, הרב אברהם בנימין טייץ Teitz, טיפח את פעולות הסעד. ביזמתו נפתח בית מדרש ובו בתי תפילה נפרדים ל-"חסידים" ול"מתנגדים".

ב- 1910 חיו במקום 772 יהודים והיוו 27 אחוזים באוכלוסייה הכללית.

עד מלחמת העולם הראשונה למדו הילדים בשלושה "חדרים" והילדות בבית ספר עממי רוסי.

בשנת 1915, במהלך המלחמה, גירשו השלטונות את יהודי העיר לפנים רוסיה. לא כולם שבו אחרי המלחמה ובשנת 1920, עת כינון לאטוויה העצמאית, מנתה הקהילה היהודית בסובאטה 533 נפש.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה בעזרת תרומות קרובי משפחה יהודים מעבר לים ובתמיכת הג'וינט. כיהן רב, פעלו שלושה בתי תפילה והיה שוחט בקהילה. נפתח בית ספר יסודי יהודי, ובו היו שפות ההוראה עברית ויידיש. ליד בית הספר, שנהנה מתמיכת העירייה וב- 1926 היו בו 6 כיתות, התקיימו השתלמויות קיץ למורים. משנת 1930 פעל בסובאטה בית ספר יהודי בשפה הרוסית. פעולות התרבות והסעד של הקהילה אורגנו על-ידי ה"פרויען פראיין" (כעין אגודת נשים).

יהודי סובאטה התפרנסו כבעלי מלאכה והיו ביניהם סוחרים שסחרו בעיקר בפשתן. לשיקום העסקים שנהרסו בימי מלחמת העולם הראשונה הוקמה קופת "גמילות חסדים", בעיקר בכספי הג'וינט. ב- 1928 נוסד בסובאטה בנק "הלוואה וחסכון" ושרת גם את היהודים ביישובי הסביבה. ב- 1935 היו היהודים 26 אחוזים באוכלוסייה ו- 33 מתוך 80 החנויות ובתי העסק בעיר היו בבעלותם.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בסובאטה. פעל הארגון הציוני "השומר" והנוער הציוני הקים סניף של "השומר הצעיר".

בשנת 1935 חיו במקום 387 יהודים בתוך אוכלוסייה של 1,489 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

מקצת היהודים השתלבו במשטר החדש ואחדים כיהנו כחברי המועצה העירונית.

עם פרוץ מלחמת גרמניה - ברית המועצות (22 ביוני 1941), הגיעו למקום פליטים יהודיים מליטא. חלק מהפליטים וכמה מיהודי המקום נמלטו לעומקי ברית המועצות.

בסוף חודש יוני כבשו הגרמנים את העיר. היהודים שנותרו בסובאטה נרצחו במשך הקיץ או הסתיו של אותה השנה ביער סמוך לעיר. הראשונים נורו הילדים לעיני הוריהם. המבוגרים נורו אחר כך, גברים ונשים, לתוך בורות נפרדים.

לפי עדות אחת, גורשו לפני ההוצאות להורג בסובאטה כמה משפחות יהודיות מסובאטה לעיר הסמוכה דאוגאוופילס Daugavpils (דווינסק) וגורלם היה כגורל היהודים שם.


ב- 13 ביולי 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום.

רוב שרידי קהילת סובאטה התיישבו אחרי המלחמה בריגה. מדי שנה נהגו לערוך אזכרה בסובאטה ליד מצבה שהוקמה לזכר הנרצחים.
אילוקסטה ILUKSTE

במקורות היהודיים: אילוקסט, בגרמנית: Illuxt

עיר נפה בחבל זמגאלה (Zemgale קודם קורלאנד), דרום מזרח לאטוויה.

בשנים 1920 - 1940 הייתה לאטוויה עצמאית ומאז עד סוף 1991 רפובליקה בברית המועצות.

עד סוף המאה ה - 18 הייתה אילוקסטה בבעלות פרטית ותושבי המקום היו פולנים נוצרים. בתקופה הזאת נאסר על יהודים להכנס לעיר.

היהודים הראשונים, שני אחים חייטים, באו למקום בחסות ברונית פולניה, אשת האציל שליט המקום. בזכותה ובהשתדלות שני האחים היהודים, הורשו אחר כך גם יהודים אחרים מהכפרים הסמוכים להכנס לעיר.

עם הזמן הם חכרו מבנה לבית כנסת וב- 1832 הזמינו שוחט. במקום הוקם מקווה. בית עלמין יהודי וחברה קדישא לא היו בעיר ואת מתיהם קברו היהודים בערים הסמוכות סובאט וגריווה.

משנת 1847 כיהן רב במקום. הקהילה נטתה ברובה לחסידות. לימים פתחה הקהילה "תלמוד תורה", בית המדרש הראשון נבנה ב- 1845 ועד שנת 1900 נפתחו שניים נוספים.

עם מוסדות הצדקה נמנו קופת גמילות חסדים ו"מלביש ערומים". "ביקור חולים" נוסד ב - 1865.

בשנת 1897 מנתה הקהילה 842 נפש וב - 1910 עלה מספרם ל - 1,016.

רוב היהודים התפרנסו כבעלי חנויות וממלאכות שונות.

במלחמת העולם הראשונה עברה העיר מיד ליד ורוב תושביה עזבוה.

בשנת 1933, בבחירות לקונגרס הציוני ה-י"ח, הצביעו שבעה מיהודי המקום. כולם לרשימת ארץ ישראל העובדת.

בשנת 1935 נמנו 71 יהודים במקום, 5 אחוזים מכלל התושבים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

כעשרה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבש הצבא הגרמני את אילוקסטה. זמן קצר אחרי הכיבוש הובלו יהודי אילוקסטה לגיטו דאוגאוופילס (Daugavpils מקודם דווינסק), ונרצחו בייערות.


אילוקסטה שוחררה בידי הצבא האדום ב - 29 ביולי 1944.
אסונה ASUNE

כפר בנפת דאוגאוופילס (DAUGAVPILS, לפני כן דווינסק), חבל לאטגאלה, לאטוויה.

בין השנים 1920 - 1940 היה הכפר בלאטוויה העצמאית ומאז עד סוף דצמבר 1991 ברפובליקה הלאטווית בברית המועצות.

בשנת 1925 חיו באסונה ובכפרים סביבו 29 יהודים. ב- 1930 הם מנו 24 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

בסוף יוני - תחילת יולי 1941, ימים אחדים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, כבש הצבא הגרמני את האיזור.

זמן קצר אחרי הכיבוש נרצחו בידי הגרמנים יהודי אסונה ויהודים מן העיר דאגדה, שניסו למצוא מחסה בכפר.
אינדרה INDRA

ברוסית: BOLBINOVA

יישוב בחבל לאטגאלה LATGALE, לאטוויה.


בשנים 1920 - 1940 הייתה לאטוויה עצמאית, ומאז עד סוף דצמבר 1991 רפובליקה בברית המועצות.

בשנת 1935 מנתה הקהילה היהודית של אינדרה 46 נפש, 16 אחוזים מכלל תושבי המקום.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), כבש הצבא הגרמני בסוף יוני את האיזור. בעקבות הכיבוש נרצחו יהודים אחדים במקום בידי לאטווים.

בסוף חודש יולי 1941 נלקחו יהודי אינדרה לגיטו דאוגאוופילס (DAUGAVPILS, לפני כן דווינסק), וכעבור כמה ימים הובלו ליער פוגוליאנקי POGULIANKI ושם נרצחו ב"אקציית הפרובינציות" (פעולת חיסול יהודי ערי השדה).
רודולף ראי
מאיר שניידרוביץ
פיטלברג, גרגור

Rudolf Ray (born Rudolf Rapaport) (1891-1984), expressionist and abstract painter and graphic artist, born in Daugavpils, Latvia (then part of the Russian Empire). He moved to Vienna, Austria, and studied law, but also started an artistic career being known as a portrait painter. His first exhibition took place in an art gallery in Vienna in 1934. The preface in the catalogue of the exhibition was written by the renown painter Oscar Kokoshka. Soon after the opening the exhibition had to close down because of the outbreak of the Austrian Civil War of February 1934. Following the annexation of Austria by Nazi Germany, Ray left the country and finally immigrated to the United States after staying for some time in France. Ray settled in New York and started a career as an abstract painter. His works are on display at several art museums, including the Metropolitan Museum of Art in New York, Philadelphia Museum of Art,             Peggy Guggenheim Collection in Venice, Italy, Tel Aviv Museum of Art, Österreichische Galerie Belvedere in Vienna, and Fogg Art Museum in Boston, MA.

 

מאיר שניידרוביץ (1872- 1961), ציוני, יזם ותעשיין, מבוני הארץ, נולד בעיר דווינסק אשר על נהר דווינסק בליטאץ ככל ילד יהודי למד בחדר. אביו בן ציון, שהיה בעל מחשבה עתידית, עשה מעשה די אפיקורסי בימים ההם ושלח את הנער ללמוד בבית ספר מקצועי (בנוסף ללימודי התורה).  בגיל 18 , כשבכיסו תעודת ״מכניקר״ (מה שבימינו נקרא ״הנדסאי״), נשלח הנער לארץ ישראל על מנת להכשיר את הקרקע לעליית המשפחה.

באותם הימים היה זה מעשה נועז מאין כמותו, נער יהודי ללא דרכון שרצה לצאת את גבולות ליטא היה צריך להיעזר במבריחי גבול, ובסכום גדול של מרשרשים. לאחר מסעות ליליים הצליחו מאיר ואחיו הצעיר מיכאל שהצטרף אליו, להגיע לווינה, משם המשיכו לטריאסטה (היום באיטליה) ובאוניה עשו את דרכם ליפו, אליה הגיעו בשנת 1890.

שניידרוביץ הגיע ל״ואדי חנין" (עמק השושנים) היא נס-ציונה, ויחד עם משפחות ״עולים חדשים״ אחרים הקים אוהל בשכנות ל״חווה״ של מייסד המושבה ראובן לרר. בתחילת דרכו בארץ ישראל עבד אצל ״איזנברג״ ברחובות, והיה צועד כל יום מואדי חנין למקום עבודתו ברחובות, ברגל, ובחזרה לנס ציונה.

לאחר מספר שנים, כשהברון רוטשילד החל לבנות את היקב בראשון לציון, החל שניידרוביץ' לעבוד בהקמת היקב כמסגר ומכונאי מדופלם.

בשנת 1896 נשא מאיר את סימה קורציק לאישה, ולאחר שנה נולדה בתם מלכה. בשנת 1900 פוטר מהיקב יחד עם עובדי הקמה רבים, וקיבל פיצויי פיטורין.

בעיתון ״הצבי״ של אותם הימים הופיעה מודעה שהממשלה התורכית מחפשת מפעיל לטחנת קמח בעיר ״באר שבע״ שהיא מקימה במרכז הנגב, המכרז הוא ל- 20 שנה. לאחר שמאיר ויעקב גורדון (מפוטר נוסף מהיקב) זכו במכרז, ירדו השותפים לבאר שבע והיו למעשה היהודים הראשונים בעיר. הם השקיעו את כספי הפיצויים ברכישת דונם אדמה, שהייתה ״חלקת האדמה״ הראשונה שנרכשה ע״י יהודים בנגב. (חלקת האדמה נרשמה בטאבו על שמו של יחזקאל (סוכובולסקי) דנין שהיה הנאמן של גורדון ושניידרוביץ', מכיוון שהיה נתין עותמאני, ולפי החוק העותומני רק מי שהיתעתמן היה רשאי לרכוש קרקע בפלסטינה (ארץ ישראל) ולרשמה בשמו.

על אותה חלקה בנו את טחנת הקמח, בפינת הרחובות קק״ל וטרומפלדור בעיר ה״עתיקה״ של ימינו. החלקה נרשמה בטאבו כמגרש ברחוב עשרים המטרים, פינת רחוב החמישה עשר מטרים. כך החלה ההרפתקה החלוצית והציונית שלהם, שנמשכה כמעט שלושים שנה, החל משנת 1901 ועד לקיץ 1929, כשהוא אולץ לעזוב את באר שבע ע״י ה״ועד הציוני״, בראשות מי שהיה לאחר מכן נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, עקב מאורעות תרפ״ט ובעקבות הטבח בחברון.

ההתיישבות של שניידרוביץ' וגורדון בבאר שבע הייתה פן ייחודי של ״כיבוש הקרקע״ בארץ. לא הייתה הכוונה ממוסדת ומאורגנת, אלא התיישבות מתוך יוזמה ומתוך מניעים ציוניים טהורים של יחידים. מתחם ה״טחנה״ והחצר הפכו עד מהרה למרכז היהודי בעיר (ובנגב כולו) ומוקד לקהילה יהודית עד לקיץ 1929.

בשנים הראשונות היהודים לא גרו בעיר עם משפחותיהם, שכן תנאי המקום היו קשים. הנשים נאלצו להלך בעיר רעולות ומצועפות כמנהג המקומיות, ולא הייתה כל אפשרות להעניק חינוך עברי לילדים. רק ב- 1908 עשתה משפחה יהודית שלמה ניסיון להשתקע בעיר כשפתחה חנות מודרנית ראשונה. טחנת הקמח ה״מודרנית״ והיחס לבדואים שהבחינו שהם מקבלים את כל כמות הקמח שהתקבלה מן הטחינה בשלמות (בניגוד לטחנות הקמח בבעלות ערבית שבהן נלקח ״מעשר״) עשו לטחנה יחסי ציבור טובים.

מיום ליום גדלה הקליינטורה, הבדואים העדיפו לטחון את השעורה שלהם אצל ״אבו שנדרוביץ' ". בשנים ברוכות גשמים נאלצו הבדואים להמתין ימים אחדים עד הגיע תורם לטחינת היבול. עם התרבות העבודה שכרו השותפים את פנחס קולודיצקי כמנהל חשבונות, ומספר עובדים נוספים, שהתגוררו בחצר הטחנה.

עסקי הטחנה פרחו. השותפים החליטו לרכוש מנוע דיזל גדול וחדיש על מנת להתגבר על היקף העבודה. שניידרוביץ' ושותפו התגברו על הלוגיסטיקה של הזמנת והעברת מנוע דיזל מאירופה לבאר שבע. באחד מימי החורף של שנת 1906 יצא השותף יעקב גורדון לנמל עזה על מנת להביא את המנוע לבאר שבע. בדרכו לעזה חלה יעקב והובל לבית החולים בעיר, שם נפטר.

לאחר מותו של גורדון, התקין מאיר את מנוע הדיזל החדש לבדו. עתה עלה מטחנת הקמח קול תרועת מכונה במקצב קבוע, אשר נשמע בכל רחבי העיר.

עבודת טחינת הקמח הכניסה לטחנה הון רב, ושניידרוביץ' החליט לתרום חלק מההכנסות לטובת האוכלוסייה היהודית בעיר. הוא חפר בחצר הטחנה באר עמוקה שסיפקה מים לדיירי הטחנה. ״עארף אל עארף״ מושל מחוז באר שבע בימי השלטון הבריטי יכנה לימים את הבאר הזו ״ביר אל יהוד" (הבאר של היהודי). עד לשנת 1912 הפעיל שניידרוביץ' את הטחנה לבדו, עד שמשה גורדון בנו של שותפו בגר ו״ירד״ לבאר שבע והצטרף כמכונאי לטחנה.

בד בבד עם עבודתו בניהול ובהפעלת טחנת הקמח עסק מאיר שניידרוביץ' בענייני הקהילה. היום בדיעבד נראים הדברים כמובנים מאליהם, אך בשנים ההן, לפני למעלה ממאה שנים, בסביבה לא מפותחת, לתחזק מנועי דיזל, כשהמומחים וחלקי החילוף היו רחוקים ימים רבים משם, היה זה מעשה ראוי לציון. הוא הצליח בתבונת כפיו ובתושייה רבה לתחזק את הטחנה ולהתגבר על כל הבעיות והתקלות המכניות. נוסף לבעיות טכניות שמנועים שעובדים ״נון סטופ״ מייצרים, היה עליו להתגבר על הבעיות בשמירת השבת, מאחר שהוא הקפיד לשמור על תרי״ג מצוות קלה כחמורה גם בהיותו יהודי יחיד בין השכנים.

על מנת לכבות את המכונות עם כניסת השבת ועל מנת לא להפסיד אפילו דקה של עבודה הוא חיבר את המפסק הראשי לפעמון של שעון מעורר שפעל על קפיץ, וקשר חוט שהיה מחובר למפסק מצד אחד ולכפתור הקפיץ המסתובב מצד שני. בשעה המיועדת, כשקפיץ השעון המעורר סובב את הכפתור, החוט נכרך עליו ואגב כך היה מושך את ידית המפסק ומדומם את המנועים.

שניידרוביץ' היה ה״עסקן״ הראשון של הקהילה היהודית בעיר, ולא רק תרם מזמנו בהתנדבות, אלא אף הוסיף ותרם מהונו. הוא הקים על חשבונו בחצר הטחנה בית כנסת ומקווה טהרה, הביא ספר תורה והזמין שוחט שהגיע מחברון.

עם הזמן, כשהקהילה גדלה ועקב מגפות וקרבות במלחמת העולם הראשונה, היו לקהילה נפטרים והרוגים. הוא הצליח, בהיותו מקורב ואהוד על אנשי השלטון, להשיג קרקע לבית עלמין יהודי. בעיית רכישת קרקעות נוספות בעיר פרט לדונם הבודד שהיה בבעלותו הטרידה את מנוחתו של שניידרוביץ'. בשנת 1922 הוא ארגן עם מספר יהודים נוספים אגודה למען בניית שכונה יהודית בעיר. שניידרוביץ' פנה לראש העיר שהסכים למכור 50 דונם במרכז העיר במחיר 25 לירות מנדטוריות לדונם. על אף חשאיות המו״מ קמה התנגדות נמרצת של ערבים לאומנים שהתנגדו למכור אדמות ליהודים ולכן התוכנית נפלה.

בשנים הראשונות (החל מ- 1908) רעייתו סימה והילדים עברו להתגורר בטחנה, אולם לאחר ייסודה של באר טוביה שהייתה ליישוב הדרומי הקרוב ביותר לבאר שבע, העביר שניידרוביץ' את משפחתו לשם, והוא עצמו המשיך להתגורר בטחנה בבאר שבע.

על אף שלא תמיד בני הזוג שניידרוביץ' התגוררו ביחד, מתוקף נסיבות התקופה, נוסף לבת מלכה נולדו לזוג עוד 3 בנים: בן ציון בשנת 1903. אברהם בשנת 1908. אלימלך בשנת 1911.

הוא, כאביו לפניו, הבין אז את הצורך בהשכלה רחבה ובלימודי תעודה, ונוסף לחינוכם הדתי של ילדיו הם נשלחו ללמוד בגימנסיה. בהמשך, בן ציון למד בחו״ל הנדסת חשמל ובשובו ארצה הצטרף לחברת החשמל הירושלמית, בה שימש כמהנדס החברה. אברהם למד בטולוז אשר בצרפת לימודי רפואה, חזר ארצה ועבד כרופא משפחה בקופ״ח הכללית. מרפאת שני ברמת יצחק נקראת על שמו. אלימלך שימש כמנהל עבודה בחברת החשמל הירושלמית. בחסות עבודתו עם הבריטים עסק בפעילות ב״הגנה״. הוא השתתף בליווי השיירה בפעולה שנקראה ״העברת העצירות מכלא בית לחם״. עקב טעות בזיהוי המלווים, נורו יריות ע״י החיילים הבריטים והוא נפצע. לאחר מספר שנים כתוצאה מהפציעה ועקב הידרדרות במצבו הגופני נפטר. אשתו לאה הוכרה כאלמנת צה"ל.

עם פרוץ מאורעות תרפ״ט בארץ, עזבו יהודי באר שבע את העיר לא לפני שאולצו לחתום אצל מושל המחוז ״עארף אל עארף״ על הצהרה לפיה הם עוזבים את רכושם ואת העיר מרצונם החופשי. שניידרוביץ' קיבל הוראה מיצחק בן צבי יו״ר ועד היישוב היהודי בארץ ישראל לעזוב את העיר, ולכן לא הייתה ברירה בידו אלא למכור בזול את הטחנה, לשכנו הערבי חג׳ עיסא בסיסו, שהיה גם הוא בעליה של טחנת קמח. עיסא בנה בשכנות לחצר הטחנה מסגד קטן שלימים הפך ל״סטקיית מוריס״.

הוא עבר להתגורר בנס ציונה. בכספי מכירת הטחנה רכש חלקת קרקע ונטע עליה פרדס. במאורעות 1936 יבול הפרדסים לא נקטף ולא נשלח לחו״ל. שניידרוביץ' הפסיד את רכושו וירד מנכסיו. הוא עבר לגור בתל אביב ונתמך ע״י בניו.

בשנת 1935 נפטרה בתו מלכה והותירה בעל, נח (ז״ל), ושתי בנות הדסה ופסיה. בשנת 1938 נפטרה אשתו סימה והיא בת 65. בשנת 1969 נפטר בנו אברהם והותיר אחריו את אשתו פרחיה בן עדי ובת סימה. בשנת 1964 (חודש אוגוסט) נפטר בנו אלימלך, הותיר אישה לאה (ז״ל), בן אברהם ובת דליה. באותה שנה (בחודש ספטמבר) נפטר בנו בן ציון והותיר אישה אסתר (ז״ל) ושתי בנות אורה ומלי.

מאיר שניידרוביץ' עקב בעניין רב אחר המתרחש בארץ. בצעירותו הלך רגלי מראשון למקווה ישראל על מנת להיות נוכח בפגישת הרצל עם הקיסר הגרמני וילהלם.

הרברט סמואל ביקר את שניידרוביץ' בטחנת הקמח בבאר שבע והזמין אותו לטקס התמנותו לנציב העליון בא״י. הקמת מדינת ישראל הייתה גולת הכותרת למי שעשה כה רבות למען הקמת בית לעמו. איש עניו ונחבא אל הכלים עזר בהכשרת הקרקע לייסודה של המדינה.

אחרי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן עלה לירושלים ברכבת מוזמנים והתקבל ע״י דוד רמז שר התחבורה. שנה לפני מותו הוזמן לטכס הדלקת נרות חנוכה בביתו של מר יצחק בן צבי נשיא המדינה.

נפטר ב - 25/11/61 והוא בן 90 שנה.

הותיר משפחה ענפה, נכדים, נינים ובני נינים.

על שמו של מאיר שניידרוביץ' קרוי רחוב באזור התעשייה שבקריית יהודית ב"ש.

------------------------------------------

ביוגרפיה זאת מתפרסמת באדיבות ארכיון גואל דרורי ©

 

מנצח, מלחין וכנר. נולד בדאוגאוופילס (דווינסק), לאטביה, והיה קשור לתנועה הלאומית הפולנית. ב-1905 הקים את "פולין הצעירה", קבוצה של מלחינים פולנים בברלין. מ-1908 היה מנצח ראשי של התזמורת הפילהרמונית של ורשה. אחרי תקופה בפרוסיה (1921-1914) היה המנהל המוסיקלי של הלהקה של סרגיי דיאגילב בפריס (1924-1921) וניצח, בין היתר, על הופעת הבכורה של האופרה של סטראווינסקי,"מרווה" (MARVA, 1922). ב-1923 חזר לפולין כמנצח התזמורת הפילהרמונית של ורשה. פיטלברג הקים את תזמורת הרדיו הפולנית והיה מנצח שלה עד סוף ימיו, מלבד בשנות מלחמת העולם השנייה, שבהן התגורר בארה"ב.
יצירותיו כוללות שני קונצ'רטי לפסנתר, קונצ'רטו לכינור (1901), רפסודיה פולנית לתזמורת, יצירות סימפוניות אחרות, מוסיקה קאמרית ושירים. נפטר בקטוביץ, פולין.
חברים בתנוער הנוער בורוכוב, דווינסק, לטביה 1929
קיבוץ הכשרה 'הכובש' של 'בורוכוב-יוגנט', דווינסק, לטביה, קיץ 1933
מורים ותלמידים מהעיר דווינסק בכינוס בתי הספר בריגה, לטביה 1924
חברים בתנוער הנוער בורוכוב, דווינסק, לטביה 1929.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה בישראל)
קיבוץ הכשרה 'הכובש' של 'בורוכוב-יוגנט',
דווינסק, לטביה, קיץ 1933.
"בורוכוב יוגנט" היה ארגון ציוני-סוציאליסטי.
יושבת בשורה הראשונה שנייה משמאל רוזה גליקמן.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות לאה קינן, ישראל)
מורים ותלמידים מהעיר דווינסק בחגיגה הכללית
של בתי הספר של לטביה.
ריגה, 1924.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ברוך בג, תל-אביב)
הכהן
ביאליק
ברנר
פרץ
HACOHEN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה מצביע על ייחוס (כהנים, לוויים ואחרים).

הכהן הוא גרסה של השם כהן. כהן הוא ככל הנראה שם המשפחה היהודי העתיק והנפוץ ביותר ומצביע על מוצא מהכהנים. על פי המסורת, הכהנים הם צאציו של אהרון הכהן, אחיו הבכור של משה רבינו. לכהנים היו תפקידים מיוחדים בעבודת הקודש במשכן ובבית המקדש בירושלים עד חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עד היום לכהנים שמורות חובות וזכויות מיוחדות על פי המסורת.

בעולם מתועד מספר גדול של צורות חלופיות לשם זה. במקרים רבים השם כהן שונה לשמות הדומים בצלילם לשפת המקום. זה איפשר ליהודים בתפוצות לשמור על מסורתם היהודית וגם להטמע חברה הסובבת. בין הצורות הנפוצות באזור הים התיכון ניתן למצוא את כהין, אל-כוהן, כויהן, צ'והן, שוהן וכופן (Kahin, Al-Kuhen, El-Kohen, Kouihen, Choen, Xohen, Cof[f]en). צורות חלופיות המתועדות באירופה כוללות: קוון וקוואן באנגליה (Cowen, Cowan); קוהן, קון, קהאן וקוהנר בגרמניה ואוסטריה (Cohn, Conn, Kahn, Kohn[e], Kohner); כאהן, כאהון וכהון בצרפת (Cahn, Cahen, Cahon, Caen, Cain); כואן באיטליה (Coen); כאהן, כהונה, כהנא, כהנו, קון, קויהן, קגן, קוגן, קפלן, קהנובסקי, קוגנוביץ', קהנוב, קהנסקי, וקונסטאם במזרח אירופה (Cahan, Cahona, Kahana, Kahano, Kahane, Kon, Koihen, Kagan, Kogan, Kaplan, Kohnowsky, Koganovitch, Kahanow, Kahansky, Konstamm).

קוהן, כון, קון, קאן מתועדים בארה"ב (Cohan, Cohane, Cohne, Cone, Coon, Kan, Koon). התואר העתיק "כהן צדק" מצביע על ייחוס אמיתי לכהנים. "כהן צדק" בראשי התיבות כ"ץ, שנשמע כמו המילה "קאץ" (Katz), שפירושה המילולי בגרמנית וביידיש הוא "חתול", הפך מקור לשמות משפחה רבים.

כהנים שלא קיימו את ההלכות המיוחדות להם לפעמים נקראו "חלל" במקום כהן. אחרים לקחו שמות משפחה שונים, וביניהם בטאן (Bettan) ובן קסוס (Ben Kessous) הנפוצים בקהילות יהודיות בצפון אפריקה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הכהן כוללים את הרב שמואל הכהן, שכיהן כרב ראשי של העיר פאס, מרוקו, במאה ה-11; ואת הכלכלן האמריקאי יליד אוסטריה מרדכי הכהן, בן המאה ה-20.
BIALIK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. אפשר ששם משפחה זה מקורו בתכונה פיזית.

ביאליק הוא השם המקביל בסלבית לשם הגרמני / יידיש וייס שפירושו "לבן". במקור שם זה היה כינוי שציין אדם בעל שיער או זקן בצבע לבן.

בחלק מהמקרים,השם ביאליק קשור בשמה של העיר בלגרד, בירת סרביה, מקום שהנוכלות היהודית בו מוזכרת החל מהמאה ה-13; או בשמה של העיירה ביאלה פודלסקה במחוז לובלין, מפולין; היישוב היהודי במקום מתועד מתחילתה של המאה ה-17; הערים התאומות ביאלה-ביאלסקו בדרום פולין; ביאליסטוק בצפון מזרח פולין; והעיר בלגורוד / אקרמן / צ'טטאה אלבה אשר בבסרביה (היום באוקראינה), הנקראת וייסנבורג או "עיר לבן" בפי היהודים שהתיישבו בה בתחילת המאה ה-16.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ביאליק כוללים את חיים נחמן ביאליק (1934-1873), משורר, סופר ועורך עברי יליד ווהלין, המכונה "המשורר הלאומי".
BRENNER , BRENDER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

ברנר, שפירושו המילולי הוא "השורף", הוא מונח גרמני המציין "מבשל שיכר". שמות משפחה דומים הקשורים בהפקתם ומכירתם של משקאות חריפים כוללים את ברנטווין, ברנדמן וברנמן. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ברנר כוללים את ויקטור ברנר (1924-1871), מעצב מדליות אמריקאי אשר נולד בליטא; יוסף חיים ברנר (1921-1881), סופר ועיטונאי עברי, מנהיג פועלים בארץ ישראל אשר נולד באוקראינה; יוסף חיים ברנר (1881-1921); והפיזיקאי הישראלי יליד רודזיה (זימבבווה) הרולד ג'. ברנר, אשר פעל במאה ה-20.
PERETZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. פרץ הוא שם פרטי ממקור מקראי. פרץ הוא אחד מהתאומים שתמר ילדה ליהודה.מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח" (בראשית ל"ח כ"ט). פרץ הוא שם משפחה פטרונימי הנפוץ בקרב יהודי ספרד ויהודי אשכנז כאחד.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פרץ כוללים את אברהם פרץ (1833-1771), מראשוני המשכילים ברוסיה ואחד ממנהיגי הקהילה היהודית; את השמורר היידיש יצחק לייב פרץ (1915-1852); ובמאה ה-20 את המשפטן והשופט הישראלי יליד גרמניה משה פרץ; ואת הפוליטיקאי הישראלי אמיר פרץ (יליד מרוקו, בשנת 1952).
פיטלברג, גרגור
מנצח, מלחין וכנר. נולד בדאוגאוופילס (דווינסק), לאטביה, והיה קשור לתנועה הלאומית הפולנית. ב-1905 הקים את "פולין הצעירה", קבוצה של מלחינים פולנים בברלין. מ-1908 היה מנצח ראשי של התזמורת הפילהרמונית של ורשה. אחרי תקופה בפרוסיה (1921-1914) היה המנהל המוסיקלי של הלהקה של סרגיי דיאגילב בפריס (1924-1921) וניצח, בין היתר, על הופעת הבכורה של האופרה של סטראווינסקי,"מרווה" (MARVA, 1922). ב-1923 חזר לפולין כמנצח התזמורת הפילהרמונית של ורשה. פיטלברג הקים את תזמורת הרדיו הפולנית והיה מנצח שלה עד סוף ימיו, מלבד בשנות מלחמת העולם השנייה, שבהן התגורר בארה"ב.
יצירותיו כוללות שני קונצ'רטי לפסנתר, קונצ'רטו לכינור (1901), רפסודיה פולנית לתזמורת, יצירות סימפוניות אחרות, מוסיקה קאמרית ושירים. נפטר בקטוביץ, פולין.