חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

פרץ, יצחק לייב

יצחק לייב פרץ (1852 - 1915), סופר יידי ועברי; יליד זמושץ, פולין. בשנים 1877 - 1887 עבד כעורך דין. משנת 1891 - פקיד זוטר במחלקת הקבורה של קהילת וארשה. מאבות הספרות היידית החדשה ודמות מפתח בספרות העברית. כתיבתו הפולמוסית תרמה להתעוררות תנועת הפועלים היהודית. גיבורי סיפוריו הם חסידים ופשוטי עם הדבקים באמונתם על אף חייהם הקשים. חלוץ הסיפור הקצר והמחזה הסמלי בספרות היידיש.
תאריך לידה:
1852
תאריך פטירה:
1915
מקום לידה:
זאמושץ'
מקום פטירה:
ורשה
סוג אישיות:
Poet
,
מחבר/ת
מספר פריט:
134169
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
PERETZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. פרץ הוא שם פרטי ממקור מקראי. פרץ הוא אחד מהתאומים שתמר ילדה ליהודה.מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח" (בראשית ל"ח כ"ט). פרץ הוא שם משפחה פטרונימי הנפוץ בקרב יהודי ספרד ויהודי אשכנז כאחד.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פרץ כוללים את אברהם פרץ (1833-1771), מראשוני המשכילים ברוסיה ואחד ממנהיגי הקהילה היהודית; את השמורר היידיש יצחק לייב פרץ (1915-1852); ובמאה ה-20 את המשפטן והשופט הישראלי יליד גרמניה משה פרץ; ואת הפוליטיקאי הישראלי אמיר פרץ (יליד מרוקו, בשנת 1952).
קריקטורה מתוך "דער גרויסער קונדס",
"הגבירה (השפה העברית): אוי, למה שזכיתי לעת זקנה! ראו נא את פרץ שלי, בן הששים, מתעסק עם השפחה!...
י"ל פרץ: רחמנות על הזקנה, כואב הלב. בכל זאת גבירה! בכל זאת ילדתי! אהבה, לב צעיר, דם צעיר, בואי בת מלכה שלי... וכו'."
ניו יורק, ארה"ב, 1911.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אליהו בנימיני, רמת השרון)
עמד השער למחזה "די גאלדענע קייט"
("שרשרת זהב") מאת י.ל. פרץ בהוצאת
'פראגרעס', וארשה, פולין, 1909
איורים מאת קראטקא
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות י. לידסקי, וושינגטון, ארה"ב)

זאמושץ' Zamosc

עיירה במחוז לובלין במזרח פולין, ידועה גם בשמות Zamostie, Zamotch, Zamoshtch.

זאמושץ' נוסדה בסוף המאה ה- 16 על ידי המדינאי הפולני יאן זאמוייסקי (1542-1605), גנרל וקנצלר הכתר בתקופת מלכותו של סטפאן באטורי (1576-1587). ליאן זאמוייסקי, שהתחנך באיטליה, היה תפקיד מכריע בהכנסתם לפולין של רעיונות הומניסטיים, ושל מדיניות לאומית ומקומית חדשה. זאמושץ', שכונתה לעתים "פדואה של המזרח", תוכננה על ידי האדריכל האיטלקי ברנארדו מוראנדו (1540-1600) מפדואה, לפי עקרונות "העיר האידיאלית". היא נחשבת לדוגמה השלמה ביותר בפולין כולה של עיר רנסנסית פולנית. בהתאם למדיניותו הנאורה ולגישתו הסובלנית, הזמין זאמוייסקי, פרט לפולנים, גם בני לאומים אחרים ולא-קתולים להתיישב בעיירה, ביניהם גרמנים , ארמנים, יוונים, איטלקים, הונגרים, סקוטים ויהודים, וחיזק בכך את כלכלת העיר ותרבותה. בעידן שבו בארצות קתוליות אירופאיות אחרות רדפו יהודים ופרוטסטנטים, נהייתה זאמושץ' למעין אי קטן של סובלנות.

ראשוני היהודים התיישבו בזאמושץ' בשנת 1588, שמונה שנים לאחר ייסודה. היו אלה יהודים ספרדים מהאימפריה העות'מאנית ומוונציה. הקהילה בזאמושץ' הייתה הקהילה הספרדית הצפונית ביותר במזרח אירופה. הם קיבלו שוויון זכויות, ובין היתר פטור ממס למשך 25 שנים, והורשו לייסד קהילה משלהם, בתנאי שייקלטו אליה רק יהודים ספרדים או פורטוגזים. זכויות היתר שהוענקו להם כללו זכות לבעלות על בתים, לבניית בית כנסת מלבנים, מקווה, ובית עלמין. מבחינה כלכלית היו רשאים לעסוק ברוב התחומים, חוץ מייצור נעליים, פרוונות וקדרות. הרובע היהודי היה באזור "שוק המלח" (Rynak Solny), "הרחוב היהודי" (Ulica Zydowska, כיום Ulica Zamenhofa), ורחוב Pereca , בחלקו הצפון-מזרחי של מרכז העיר. בתחילת המאה ה- 19 התפתח בעיר אזור יהודי חדש, במתחם שבין סטארה בראמה לבובסקה לבין נובה אוסאדה.

בשנות ה- 20 של המאה ה- 17, בעקבות משבר כלכלי שנגרם מהצטברות חובות של חייבים פולנים, התפרקה הקהילה הספרדית המקורית. מתחילת המאה ה- 17 התחילו להתיישב בזאמושץ' יהודים אשכנזים, אשר נמשכו אליה משום חשיבותה הכלכלית. זרם היהודים האשכנזים גבר בשנות ה- 40 של המאה ה- 17. רבים מהם היו פליטים שנמלטו מפרעות חמלניצקי במהלך המרד האוקראיני נגד השלטון הפולני. זאמושץ' אמנם התנגדה למצור שהטילו עליה אנשי חמלניצקי, אולם יהודים רבים מתו באותה תקופה מרעב וממחלות.

את מסיהם שילמו היהודים לפי מערכת מיסוי שנקבעה במחצית השנייה של המאה ה- 16 על ידי ה"סיים" (הפרלמנט הפולני) ונשארה בתוקף עד לתחילת המאה ה- 19. היו מסים לבעלי בתים מקומיים, לרשויות העיר, ומס יהודי קבוע לטובת המדינה. במאה ה- 17 היו בפולין מלחמות רבות, וסכומי המסים עלו. בסוף המאה היה המס גבוה פי עשרה מאשר במאה שקדמה לה. גם מעמדם המשפטי של היהודים הורע, כשנקבעו הגבלות חדשות על מגוריהם בעיירה. נאסר עליהם לקנות בתים בתחום חומות העיר, והיו כמה מקרים של זיוף והסתרה של בעלות על נכסים.

בשנת 1765 חיו בזאמושץ' ובסביבה כ- 1,905 יהודים.

היהודים הספרדים עסקו בכספים, ואילו היהודים החדשים, האשכנזים, פתחו עסקים קטנים. הם סחרו בעץ, בחיטה, ובבקר. היו גם בעלי מלאכה, בעיקר חייטים, מנעולנים, פחחים ונגרים. כמה יהודים חכרו חלקות אדמה ועסקו, באישור מיוחד שקיבלו ב- 1726 מבעל האדמות מיכל זדיסלאב זאמוייסקי (ושהיה למעשה אישרור של זכויות שניתנו להם כבר ב- 1631), בייצור ומכירה של אלכוהול. היהודים הורשו לשחוט בקר, ולמכור בשר כשר ולא-כשר בדוכנים נפרדים, ללא התנגדות מצד גילדת הקצבים. בשנים האחרונות של ממלכת פולין העצמאית, בסוף המאה ה- 18, בעידודן של הרשויות הפולניות, עזבו 18 משפחות יהודיות את זאמושץ' ועברו לכפרי הסביבה, לעסוק בחקלאות. התפתחותה של התעשייה בתחילת המאה ה- 19 הביאה לייסודם של מפעלים קטנים בבעלות יהודית, שהעסיקו פועלים יהודים. בשנים 1846-1847 היו בזאמושץ' יקב, שלושה מפעלי-לבנים, שלוש טחנות קמח, מפעל סבון, ומנסרות אחדות.

בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, עברה זאמושץ' לשלטון אוסטרי (1772-1809), ואחר כך צורפה לדוכסות וארשה החדשה, בעקבות מלחמות נפוליון, שבמהלכן נגרמו לעיר נזקים כבדים. ערב קונגרס וינה (1815), כבשו הרוסים את זאמושץ' והסביבה, והיא נשארה חלק ממלכות פולין הקונגרסאית, תחת שלטון רוסי, עד למלחמת העולם הראשונה. השלטון הרוסי לא הצטיין בסובלנות כלפי התושבים היהודים. בשנת 1830 שקל מושל זאמושץ' להגלות את הקהילה בשלמותה, כעונש על סירובה להתפקד במפקד אוכלוסין. בשנות ה- 30 של המאה ה- 19, הכניסה לעיר הייתה אסורה ליהודים למשך כמה שנים. ב- 1845 הוטל עליהם מס עבור הזכות ללבוש בגדים מסורתיים. במהלך ההתקוממויות הפולניות של 1830 ושל 1863, יהודים רבים מזאמושץ' לחמו לצד הפולנים. ב- 1870 הואשמו שמונה יהודים בשוד של בסיס צבאי רוסי מקומי. הם כמעט ונדונו למוות, אך שוחררו בהתערבותם של אישים יהודים, ושל ארגון "כל ישראל חברים" מצרפת.

בשנת 1856 חיו בזאמושץ' 2,490 יהודים. בשנת 1897 עלה מספרם ל- 7,034 (כ- 50 אחוזים מאוכלוסיית העיר), ובשנת 1909 כבר היה מספרם 9,000, כ- 63 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

בסוף המאה ה- 16 נבנה בית הכנסת הראשון מעץ, ובאותה תקופה הוקם גם בית עלמין. בתחילת המאה ה- 17 נבנה בית כנסת בסגנון הרנסנס. סמכותה של הקהילה של זאמושץ' חלה גם על קהילות קטנות בסביבה: לאשצ'וב, בילגוראי, פראמפול, קראסנוברוד, זולקייבקה, וויסוקי, ומודליבורשיצה. על פי החלוקה של ועד ארבע הארצות, בשנת 1677 השתייכה קהילת זאמושץ' לאזור חלם-בעלז, ושלוש שנים אחר כך, נהייתה לקהילה נפרדת, שהוכרה רשמית בשנת 1730.

במאות ה- 17 וה- 18 נודעה זאמושץ' ברבניה ומלומדיה. הרב הראשון בעיירה היה רבי שלמה, ואחריו כיהנו ברבנות שורה ארוכה של גדולים בתורה, ביניהם רבי אריה לייב (המאה ה- 17), מחבר "שאגת אריה", שעבר לטיקוצ'ין, ונסע כשליח לאימפריה העות'מאנית לפגוש את משיח השקר שבתאי צבי; רבי יעקב יצחק הוכגלרטנר (1710-1771), מייסד וראש ישיבת חכמי זאמושץ', ובנו וממשיכו רבי יוסף הוכגלרטנר (1740-1807), מחבר "חידושי מהרי" ו"משנת חכמים", ונכדו רבי יעקב יצחק הוכגלרטנר (1771-1825), מחבר "זיכרון יצחק". חלק מהרבנים אימצו את הקבלה, ביניהם רבי בעל שם הראשון, חתנו של רבי אורי ונכדו של רבי יואל בעל שם מזאמושץ', ורבי אברהם בר דוד, רבי דוד הכהן, ורבי יהודה לייב אדל (נפטר 1805), מחבר "אפיקי יהודה". המחלוקת בין רבי יונתן אייבשוץ (1690/4- 1764) לבין רבי יעקב אמדן (1697-1776) באמצע המאה ה- 18 לא פסחה על קהילת זאמושץ'. רבי אברהם הכהן תמך ברב אמדן, אולם רוב הקהילה, כך עולה ממסמכי ועד ארבע הארצות, צידד ברב אייבשוץ. הרעיונות המשיחיים של תנועת השבתאות ושל תנועתו של יעקב פרנק אחריה, זכו בזאמושץ' להד מועט בלבד.

התנועה החסידית סחפה אחריה יותר מאמינים בקרב הקהילות בכפרי הסביבה, מאשר בזאמושץ' עצמה. רק לקראת המאה ה- 19 גדל מספר החסידים בעיר, רובם היו חסידי בעלז וחסידי גור. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 השפיעו רבנים בולטים על חיי הדת בעיר, ביניהם רבי משה יהושע השל וואהל, שנפטר ב- 1873, מחבר "בית משה" ודודו של הסופר י.ל. פרץ; רבי יוסף שלמה שבתאי הלוי הורוביץ (1861-1943), צאצא של יעקב יצחק "החוזה מלובלין" (1745-1815), כיהן ברבנות בזאמושץ' בשנים 1889-1928; ורבי מרדכי הלוי הורוביץ- שטרנפלד, רבה של הקהילה באזור החדש בעיר, שנרצח בספטמבר 1939 על ידי אנטישמים פולנים.

בשלהי המאה ה- 18, בהשפעת השלטון האוסטרי, חדרה לקהילת זאמושץ' ההשכלה, ויהודים רבים קידמו בברכה את הרעיונות החדשים, ביניהם יוסף צדרבאום (אביו של אלכסנדר צדרבאום, עורך העתון העברי "המליץ"), והמלומד ואיש החינוך יעקב אייכנבאום (1796-1861), שהיו לראשי תנועת ההשכלה בעיר. ההשפעה האוסטרית הביאה גם לפתיחת בתי ספר יהודיים גרמניים. במאה ה- 19 הייתה בקרב הקהילה פעילות חינוכית ענפה. הילדים המשיכו ללכת ל"חדר" המסורתי, ולתלמוד תורה, וחלקם המשיכו לישיבות. בשנת 1886, האינטליגנציה המקומית הקימה בית ספר יהודי לבנים, בו למדו בין השאר גם רוסית ומתימטיקה. ילדים אחרים נשלחו לתיכון הממלכתי או לתיכונים פרטיים. לקראת סוף המאה ה- 19 חלה עלייה ניכרת במספר הסטודנטים היהודים במוסדות להשכלה גבוהה. מלבד חינוך, עסקה הקהילה גם בסיוע לנזקקים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 נפתח בעיר "ביקור חולים", ושירותי הבריאות והרווחה התפתחו והתרחבו. בשנת 1911 נוסדה המרפאה "לינת צדק", לימים בית חולים ובו 24 מיטות.

הקהילה הפעילה מזנון כשר לחיילי חיל המצב הרוסי היהודים, בית אבות, וקרן עזרה הדדית שהעניקה הלוואות ללא ריבית לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. בשנת 1872 נבנה במחוז נובה אוסאדה בית כנסת שני, שהורחב בשנים 1909-1913.

בעשורים האחרונים של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 הלך וגבר הדיכוי הפוליטי מצד השלטון הצארי. הדבר גרם לעזיבתם של יהודים רבים, בעיקר לארצות הברית, ולהעמקתם מעורבותם ופעילותם הפוליטית של היהודים שנותרו בעיר. יהודים רבים הצטרפו לסניף ה"בונד" (מפלגה יהודית סוציאליסטית) המקומי, שנפתח ב- 1903, ולמפלגה הציונית הסוציאליסטית "פועלי ציון". המהפכה הרוסית של 1905 זכתה לתמיכתם של פועלים יהודים בעיר, שדרשו שיפור בתנאי העבודה. במסגרת דיכוי המהפכה נעצרו רבים, ורבים הוגלו לסיביר.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה, בספטמבר 1914, נכבשה זאמושץ' לזמן קצר על ידי הצבא האוסטרו-הונגרי. כששב לשם הצבא הרוסי, הואשמו היהודים בתמיכה באוסטרים, ו- 11 יהודים הוצאו להורג. בשנת 1915 נכנס הצבא האוסטרו-הונגרי בשנית, ושלט בזאמושץ' עד לסוף המלחמה. תושבים רבים עזבו את העיר בגלל הקרבות, ואחרים מתו ממגיפת טיפוס, שפרצה בשנת 1916.

בין שתי מלחמות העולם

מסוף מלחמת העולם הראשונה (1918) הייתה זאמושץ' חלק מהרפובליקה הפולנית. בין שתי מלחמות העולם,למרות עזיבה גוברת, בעיקר של הצעירים, חלה בכל זאת עלייה משמעותית במספר היהודים. בשנת 1921 חיו בזאמושץ' 9,383 יהודים. ערב מלחמת העולם השנייה עלה מספרם ל- 12,000 בקירוב, כ- 45 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר.

למלחמת העולם הראשונה ולמלחמה בין פולין לבין רוסיה הסובייטית היו השלכות חמורות על יהודי זאמושץ'. הפעילות הכלכלית החלה לשוב למסלולה רק בשנות ה- 20 המוקדמות, אך אז הואטה שוב, ורמת החיים ירדה, בשל השפל הכלכלי הגדול בפולין, ובשל המדיניות האנטי יהודית של הממשלה. יהודים רבים קיבלו סיוע מהקהילה באמצעות קרן חיסכון שסובסדה על ידי ה"ג'וינט". רובם היו שכירים בבתי עסק קטנים, או פועלי תעשייה (שהייתה עדיין בחיתוליה) שסיפקה את צרכי האזור הכפרי. היו איגודים מסחריים יהודים שהגנו על אופים, סוחרים, עובדי עץ ותחבורה, וכן אגודת סוחרים, ואיגוד של בעלי מלאכה דתיים, שנוסדו בתחילת שנות ה- 30 של המאה ה- 20.

הפעילות הציונית בזאמושץ' התחזקה בתקופת הכיבוש האוסטרי (בימי מלחמת העולם הראשונה). בשנת 1916 נפתח סניף של תנועת "מזרחי". שנה אחר כך התקיימה בעיר ועידה ציונית, בה השתתפו ציונים מעיירות האזור. התנועה הציונית התחזקה בשנות ה- 20 וכמעט לכל המפלגות הציוניות היו תומכים בעיר. תנועות הנוער הציוניות כללו את "צעירי מזרחי" (1918), "השומר הצעיר" (1919), "דרור" (1929), "בית"ר" (1929), "הנוער הציוני" (1929), ו"גורדוניה" (1931). חוות הכשרה לחלוצים של תנועת "החלוץ" פעלה ב"אביגדוריה", על אדמתו של אביגדור אילנדר. חברי התנועות הרביזיוניסטיות היו פעילים ב"ברית החייל", ואילו חברי התנועות הדתיות - ב"ברית ישורון". כמה יהודים עלו לארץ ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. התנועות הציוניות תמכו במועדוני הספורט היהודיים "מכבי" (מ- 1912), "נורדיה" (1932) ו"הפועל".

המפלגות הציוניות שפעלו בזאמושץ' היו "הציונים הכלליים", "ציונים סוציאליסטים", "פועלי ציון", "מזרחי", והמפלגה הרביזיוניסטית. לציונים שהונהגו על ידי הסוציאליסטים היה רוב מוחץ בבחירות האחרונות, שהתקיימו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בנוסף פעלו בעיר גם המפלגות "אגודת ישראל" החרדית, ה"בונד" - אשר היא ותנועת הנוער שלה "צוקונפט" (עתיד) שלטו באיגודי המסחר בעיר - וגם קבוצה קטנה של קומוניסטים (שהייתה למעשה מחוץ לחוק). לכל המפלגות היו נציגים בועד הקהילה, הגוף האדמינסיטרטיבי של יהודי זאמושץ'. הקהילה סייעה רבות משפחות נזקקות, בייחוד בשנות המשבר הכלכלי, והיה לה גם בית יתומים, בית חולים, וארגון בריאות בשם TOZ.

בקרב חברי מועצת העיר זאמושץ' היו גם יהודים. ב- 1928 מחצית מחברי המועצה (שהיו בה 24 מושבים) היו יהודים, אך ב- 1929 ירד מספרם לששה, ולא השתנה עד ל- 1939, שאז נערכו הבחירות האחרונות. היחס כלפי היהודים הורע בשנות ה- 30, בגלל אנטישמיות גוברת בפולין כולה. בזאמושץ' בא הדבר לידי ביטוי בחרמות על עסקים יהודיים ובהתקפות אלימות כנגד יהודים ורכושם.

בשנת 1916 פתחה תנועה המזרחי את בית הספר העברי המודרני הראשון בזאמושץ', שהיה שייך לרשת "יבנה". הוא פעל עד שנת 1923. בין שתי המלחמות התרחב החינוך היהודי, נפתחו גני ילדים ובתי ספר יסודיים, ביניהם "קדימה" (1918), שהצטרף לרשת "תרבות" מ- 1936. התיכון היהודי נפתח ב- 1927 כמוסד ממלכתי. שפת הלימוד הייתה פולנית. היה גם בית ספר יסודי ביידיש, על שם י.ל. פרץ.

לחיי התרבות בקהילה תרמו מספר ספריות, הוותיקה שבהן ספריית י.ל. פרץ, שנפתחה כבר ב- 1912, והיו בה בעיקר ספרים ביידיש, וקהל מבקרים מקרב חברי הבונד. הספרייה ידעה הרבה תהפוכות: כ- 5,000 ספרים נהרסו כשהמשטרה הפולנית פרעה ביהודים בשנת 1923. פעילותה התחדשה ב - 1926, אך ב- 1931 נסגרה על ידי השלטונות, באשמת מתן חסות לפעילות קומוניסטית. ב- 1932 נפתחה מחדש, ופעלה עד לשואה. ספריית דוד פרישמן נפתחה ב- 1922 ושימשה כמרכז תרבות לנוער הציוני בעיר. בספריית סולומון אטינגר היו ספרים ביידיש, בפולנית וברוסית, ואיגודי המסחר הפעילו ספרייה קטנה משלהם. הספריות היו מקום מפגש לחוגי ספרות, לועידות, לתיאטרון חובבים, ולתזמורת. כתב העת היידי של "פועלי ציון" Zamoshtisher Shtime, "קול זאמושץ'" יצא לאור בשנים 1928-1939. כתב העת "Zamoshtisher Vort , "דבר זאמושץ'", של "אגודת ישראל" יצא לאור משנת 1930, והיו גם שני כתבי עת בנושאי דת: "הבאר" - משנת 1923, ו"Unser Geist " "רוחנו".

תקופת השואה

הצבא הגרמני כבש את זאמושץ' ב- 14 בספטמבר 1939. מאות יהודים נהרגו מהפצצות האוויר הכבדות של הגרמנים, הן מקרב יהודי העיר, והן מקרב הפליטים הרבים ממערב פולין. הגרמנים הכובשים, ביחד עם אנטישמים מקומיים, ניצלו את ההזדמנות לביזה ולרצח של יהודים. בסוף ספטמבר 1939, נכבשה זאמושץ' למשך שבועיים על ידי הצבא הסובייטי. כאשר נסוגו הרוסים, כ- 5,000 יהודים עזבו את זאמושץ' לברית המועצות. באוקטובר 1939, הקימו הגרמנים "יודנראט", הכריחו את היהודים לשלם "תרומה" של 100,000 זלוטי, ולהקצות בכל יום 250 יהודים לעבודת פרך. מכסה זו גדלה בהמשך ל- 500 ול- 600. לפי מפקד שערך היודנראט, היו בזאמושץ' באותה עת 4,984 יהודים. בדצמבר 1939 יישבו הגרמנים בזאמושץ' 500 יהודים מלודז', מקאלו ומוולוצלאבק. היודנראט שיכן את הפליטים בבתי היהודים שנמלטו לברית המועצות. כעבור זמן קצר רצחו הגרמנים 150 זקנים וילדים מבין הפליטים. ב- 1940 גברו הרדיפות. היהודים נאלצו ללבוש סרט-זרוע ובו מגן דוד צהוב, תנועתם, עיסוקיהם ואספקת המזון הוגבלו. מספר עובדי הכפייה גדל ומאות נשלחו מין העיר, לאזור לובלין. ב- 1941 נשלחו 1,500- 2,000 יהודים למחנה עבודה
חדש באיזביצה הסמוכה. עד 1 במאי 1941 נאלצו כל היהודים בזאמושץ', כ- 7,000 במספר, לעבור לגטו פתוח באזור החדש של העיר, סביב רחוב הרוביישובסקה. משרד היודנראט שכן בבניין בית הכנסת באזור החדש. בחורף 1941-1942 פרצה בגטו מגיפת טיפוס קשה. הגירוש הגדול הראשון אירע ב- 11 באפריל 1942, בערב פסח. כל היהודים רוכזו בכיכר השוק ונורו. 89 נהרגו מייד, ו- 150 נורו על ידי הגרמנים בדרך אל תחנת הרכבת. כ- 3,000 יהודים גורשו מייד, אל מחנה המוות בלזץ. בגטו נותרו 2,000 יהודים, ואליהם הצטרפו ב- 20 באפריל 1942 2,100 מגורשים יהודים מצ'כוסלובקיה ומגרמניה. הגירוש שני אירע ב- 27 במאי, ובו נשלחו כ- 2,100 יהודים לבלזץ ונרצחו שם. במהלך קיץ 1942 נשלחו למחנות מוות, בכמה גירושים קטנים יותר, כמעט אלף יהודים. הגירוש הגדול השלישי אירע ב- 16 באוקטובר 1942. שוב ריכזו את היהודים בכיכר השוק, ולקחום לאיזביצה, ומשם לבלזץ ולסוביבור, שם נספו. כמה מאות יהודים שהסתתרו במחבואים שהכינו מראש, התגלו ונעצרו בעזרת מכבי האש הפולנים. הם הוחזקו שמונה ימים ללא מזון ושתייה, ומי ששרד, הוצא להורג בבית העלמין היהודי. עד מרץ 1943 נרצחו כל היהודים
שנותרו בגטו של זאמושץ'. במאי 1943 נשלחו אלף היהודים האחרונים ממחנות מוות ליד בלזץ אל מחנה מאידנק, ונספו שם. בכל אותה תקופה, נמלאו מאות יהודים ליערות וחלקם הצטרפו לפרטיזנים סובייטים או מקומיים שפעלו ביערות פולסי.

אחרי מלחמת העולם השנייה

זאמושץ' שוחררה על ידי הצבא האדום. אחרי השיחרור, חזרו לעיר 12 הניצולים הראשונים. בהמשך הגיעו עוד 300 יהודים, ששהו בברית המועצות. קבלת הפנים שזכו לה מצד האוכלוסייה הפולנית הייתה עויינת. בשנת 1945 נרצחו שני יהודים על ידי אנטישמים. רוב היהודים עזבו את זאמושץ' לאחר זמן מה, ובשנת 1947 נותרו בעיר רק 5 יהודים.

בית הכנסת "דאוונה" נהרס במלחמה, ושוחזר אחריה. בשנות ה- 60 ערכו שיפוץ נוסף, והסבו את המבנה לשמש כספרייה ציבורית. בתחילת שנות האלפיים היו תכניות לפנות את הספרייה ולשפץ את המבנה ההיסטורי. ברחוב גמינה 32 יש מבנה של בית כנסת חדש יותר, אשר נהפך לגן ילדים בשנת 1948 . אתר בית העלמין היהודי העתיק מהמאה ה- 17 הוא כעת מבנה ציבור. בבית העלמין ברחוב פרוסטה יש אנדרטת זיכרון משנת 1950, לזכר קורבנות השואה היהודים בעיר. האנדרטה נעשתה משברי מצבות, ועליה הכתובת "לא תרצח".

בית הכנסת "דאוונה" בזאמושץ'

בית הכנסת הראשון בזאמושץ' נבנה בשנות ה- 90 של המאה ה- 16, מעץ. אחרי 1610 ניתנה ליהודים רשות לבנות גם בית כנסת מלבנים. בניית בית הכנסת נמשכה שמונה שנים. בית הכנסת "דאוונה" (שפירושו "הישן"), ברחוב זמנהופה מספר 11, הוא דוגמה בולטת לסגנון רנסנס פולני, בשילוב עם העיצוב העירוני הכללי של העיר העתיקה בזאמושץ'. הקירות החיצוניים מוגבהים ומסתירים את הגג, מה שמעניק למבנה מראה מבצרי. במרכז, אולם התפילה, שגודלו 11.6X12.2 מטרים. לקראת אמצע המאה ה- 17 הוסיפו לבית הכנסת חדרי תפילה לנשים. כמו בבתי כנסת אחרים בפולין, הרצפה מונמכת, כדי להגביה את המבנה מבפנים. הקירות קושטו בציורים עשירים בטכניקת סטוקו בצבע שני, בדוגמאות פרחים, עץ החיים, כתרים, רוזטות וכתובות בעברית. במאה ה- 18 הוסיפו פרוזדור כניסה צנוע בצד המערבי של אולם התפילה, ועליית הגג בוטלה. בית הכנסת חודש במחצית השנייה של המאה ה- 19 וקיבל גג ועלייה חדשים. באותה תקופה נבנתה קומה שנייה מעל לחדרי הנשים המקוריים. בתקופת השואה ניזוק הבניין מאד, בייחוד בחלקים הצפוניים, שנהרסו על ידי הגרמנים. הוא הושחת ונבזז, ושימש כאורווה. אחרי המלחמה, בשנים 1948-1950,
נבנה מחדש, ומשנת 1958 שימש כספרייה. שיפוץ נוסף נעשה בשנים 1967-1972. בפנים עדיין ניתן להבחין בשרידי הדרו של המבנה, וגם לראות את המקום בו עמד ארון הקודש, בקיר המזרח. גומחת ספרי התורה מקושטת במוטיבים של כלים, סמל ללויים, ובכתר תורה. במרכז האולם הייתה בימת ברזל מתומנת עם כתר תורה. הבימה הייתה מתנתו של שמואל ברזל ב- 1787. האולם היה מקושט גם בכמה "מנורות" מהודרות. כיום אין זכר לבימה או לפמוטים.

משרדי הקהילה שכנו בעבר בבניין סמוך מהמאה ה- 18 (עם תוספות מהמאה ה- 19) וגם "חדר" היה באותו הבניין. באותו רחוב, רחוב זמנהופה, במרתף בית מספר 3, נמצא מקווה מהמאה ה- 18, שחודש במאה ה- 19.

אישים מקהילת זאמושץ' ופועלם

ד"ר פיליפ לובסלקי (1778-1879), רופא ומנתח, רופא צבאי בלגיון הפולני של הגנרל יאן הנריק דומברובסקי (1755-1818) בצרפת, ובצבא הצרפתי בימי מלחמות נפוליון. קצין ב Legion d'Honneur. עד שנת 1826 היה לובלסקי רופא ראשי בבית החולים הצבאי בזאמושץ', ואז עבר לוורשה.

אריה לב קינדרפרוינד (1798-1873), איש רוח. יליד זאמושץ', חי רוב חייו בגליציה, בעוני רב. מחבר "שירים שונים" (1834) , מאמר בלטינית על עליונות הלשון העברית, מאמר אפולוגטי על יהדות, ויצירות נוספות.

יעקב בן זאב (וולף) קרנץ (1741-1804), "המגיד מדובנו". למידע נוסף…

אלכסנדר צדרבאום (שם עט "ארז", שהוא תרגום של צדרבאום) (1816-1893), חלוץ בעתונות העברית, יליד זאמושץ', עבר לאודסה בשנת 1840, שם הוציא לאור את עיתון "המליץ", השבועון העברי הראשון ברוסיה (1860), אחר עבר לסנט. פטרסבורג. צדרבאום היה תומך נלהב של תנועת "חיבת ציון".

יצחק לייבוש פרץ (1852-1915), סופר יידי, אחד משלושת המחברים הבולטים בספרות יידית בת זמננו.

רוזה לוקסמבורג (1871-1919), מהפכנית. למידע נוסף…

מרדכי שטריגלר (1921-1998), סופר יידי, עורך "פארווערטס" (1987-1998), הוסמך לרבנות ב- 1937. אחרי השואה החל לכתוב ספרות יפה. בין כתביו, סדרה בת ששה כרכים על השואה, בשם "אויסגעברענטע ליכט" ("נרות שאכלו"), ו"געארעמט מיטן ווינט", רומן היסטורי על החיים היהודיים בפולין במאות ה- 17 וה- 18. בשנת 1978 הוענק לו פרס איציק מאנגר לספרות יידיש.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

סופראסל SUPRASL

עיירה במחוז ביאליסטוק, צפון מזרח פולין.


סופראסל, לחוף נהר בשם זה, שוכנת 16 ק"מ מצפון-מזרח לביאליסטוק, וסביבה יער עד.

הישוב הוקם במאה ה-16, ומתיישביו הראשונים בנו שם כנסיה ומנזר. במפה מסוף המאה ה-16 כבר מוגדר המקום כעיירה. בית דפוס שהוקם ליד המנזר בסוף המאה ה-17, והדפיס כתבים בתחום הדת והלשון בלטינית ובפולנית, פירסם את העיירה. ובעיקר ידוע משם כתב יד בסלבית עתיקה "SUPRASLENSIS CODEX", מן המאה ה-11.

היהודים הראשונים באו למקום במחצית הראשונה של המאה ה-17 מליטא. אחריהם באו פליטים יהודים מפרעות ת"ח ות"ט (מרד הקוזקים בהנהגת חמלניצקי, 1648); ובראשית המאה ה-19, אחרי חלוקות פולין (1772 - 1795) וסיפוח אזור זה לפרוסיה, התיישבו בסופראסל גם יהודים מן המערב. בשנת 1857 ישבו בסופראסל 227 יהודים וכעבור עשרים שנה כבר הגיע מספרם ל-538 (בתוך אוכלוסיה של 3,091), אף על פי שהיתר רשמי לישיבתם שם פורסם רק בשנת 1903.

בסוף המאה ה-18 הוקם בית כנסת של עץ, וב-1870 החלו בבניית בית כנסת נוסף בלבנים, בבית כנסת זה שולבו ויטרז'ים בחלונות ובתקרה וצוירו סמלי שנים-עשר השבטים, הבניין הוקף בעצי ליבנה ושדרה של עצים הוליכה אליו. בית המרחץ, בית הרב והשוחט ובית הספר היו בסביבת בית הכנסת החדש.

בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היה במקום בית ספר עברי של רשת "תרבות" ובאכסנייתו הופעלו חוגים והרצאות לקהילה כולה. כמו כן היו שם ספרייה על-שם י"ל פרץ וחוג פעיל לדרמה.

בית חרושת לייצור אריגים, שהוקם ליד בנייני המנזר ב-1834, היה ראשיתה של תעשיית הטקסטיל בסופראסל; מקימיה היו הגרמנים זכרט, רייך ובוכהולץ. ב-1857 כבר היו שם שבעה בתי חרושת של טקסטיל, והועסקו בהם 1,019 פועלים. אמנם תושבי העיירה התפרנסו גם ממסחר בעצים והיו שם כמה טחנות קמח, אך סופראסל התפרסמה כבר בסוף המאה ה-19 ובראשית ה-20 בשביתות פועלי הטקסטיל ובמאבקים המקצועיים שלהם, שנשאו אופי פוליטי.

בראשית המאה ה-20, כאשר תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק השכנה הייתה רובה ככולה בידי יהודים, החלו יהודים בפיתוח תעשייה זו גם בסופראסל. משפחת ציטרון מביאליסטוק רכשה את בית החרושת לאריגים בסופראסל מידי משפחת בוכהולץ, ועשתה אותו לגדול בעיירה ובסביבה, בשיאו העסיק בית החרושת 1,300 פועלים. האחים הירשהורן הקימו בית חרושת לבדים ולשמיכות, עבדו בו כ-120 פועלים, והגנרטור של בית החרושת סיפק חשמל לעיירה כולה. בית חרושת שהתמחה בצביעה ואשפרה של בדים הוקם בידי האחים קרינסקי, שם הועסקו 75 פועלים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה יזמו יהודים גם את פיתוח העיבוד והסחר בעצים, ומשפחות חזן, דנציג, גוטליב וסמיטיצקי הקימו מנסרות עצים ונסתייעו במיקומה הנוח של העיירה באזור היערות והנהר. בבתי החרושת עבדו יהודים לצד נוצרים, בדרך כלל היו מנהלי העבודה ממוצא גרמני (הם היו המומחים הראשונים בנושא הטקסטיל), היהודים היו בעלי המקצועות שדרשו מיומנות מקצועית, ורוב הפועלים היו פולנים. מלבד כל אלה היו בעיר גם בעלי מלאכה יהודים כגון: חייטים, סנדלרים, מעבדי פרוות, אופים וקצבים. ורוב החנויות בעיירה היו בבעלות יהודים.

המהפכה הקומוניסטית והצהרת בלפור (1917) הביאו הלכי רוח חדשים לסופראסל, שעד אז שלטו בה בעיקר החוגים הדתיים והמסורתיים. סניפי תנועות ציוניות מכל גוני הקשת הוקמו בעיירה וכן תנועות נוער ציוניות. בכפרים סמוכים לסופראסל הוקמו מרכזי הכשרה לחלוצים, בוגרי כל תנועות הנוער הציוניות, לקראת עלייה לארץ ישראל. רק מעטים מבני סופראסל הצליחו לעלות, העולה האחרון ישירות מסופראסל לארץ ישראל היה יעקב פת, הוא הצליח לעלות ב-1939, ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

גם תנועת הבונד הייתה מיוצגת בעיירה, והיו גם יהודים שהיו חברים במפלגה הקומוניסטית. בעוד שהציונים השתדלו לעלות לארץ ישראל באותה תקופה, היגרו משפחות אחדות מן העיירה לארצות הברית, לאמריקה הדרומית ולאוסטרליה.

בשנות 1930 - 1939 כיהן יוסף גולדשמידט, נציג הקהילה היהודית, כחבר במועצה המקומית.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסופראסל כ-600 יהודים בתוך אוכלוסיה כללית של כ- 3,000 נפשות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עבר כל האזור המזרחי של פולין לשליטת ברית המועצות. בתי חרושת וחנויות פרטיות הולאמו ובחנויות הממשלתיות היה מחסור במצרכים.

שבוע אחרי פרוץ המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכנס הצבא הגרמני לסופראסל וחנה בעיירה. יהודים נעצרו ברחובות ונלקחו לעבודות כפייה, נשים יהודיות הועסקו כמשרתות של הקצינים הגרמנים, יהודים נרדפו, רכוש וכסף נשדדו מהם והיו גם מקרי רצח. הגרמנים הוציאו את ספרי התורה מארון הקודש של בית הכנסת, שרפו אותם וכפו על קבוצה של יהודים לרקוד סביב המדורה. רב הקהילה, ר' שלמה אביגדור רבינוביץ נרצח ביריה. אחר כך פוצץ בניין בית הכנסת.

הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם), בתחילה בראשותו של ר' מאיר פאט ואחר-כך בראשותו של המהנדס גליקסמן ובהשתתפות האחים יוסף ושאול גולדשמיד. יהודי העיירה הושארו בבתיהם ולא נסגרו בגיטו.

ב-1 בנובמבר 1942 פקדו הגרמנים על היהודים להתרכז בככר השוק, אך רוב המשפחות היהודיות נמלטו ליער ושהו בו כמה שבועות, למרות הקור והשלג. בעקבות תחבולה של הגרמנים, שנתנו במכוון טיפול נאות ויחס אנושי למשפחה הראשונה שנאלצה לשוב משום שילדיה חלו, שבו המשפחות לעיירה. קבוצה של צעירים בהנהגת דיידוש פיין נשארו ביער, התבססו בו והיו בקשר עם המחתרת היהודית בגיטו ביאליסטוק, ובסופו של דבר התחברו לחטיבת "קדימה" של הפרטיזנים.

יהודי סופראסל הובלו לביאליסטוק, רוכזו שם במבנים נטושים של הצבא הפולני (מחנה הגדוד העשירי) בתנאים לא אנושיים, ועמם יהודים ממקומות אחרים במחוז ביאליסטוק; וב-21 בנובמבר 1942, י"א בכסלו תש"ג, הובלו ברכבות למחנה המוות טרבלינקה ושם נרצחו. כמה יהודים, שעזבו את היער בגלל החורף הקשה, חדרו לגיטו ביאליסטוק, הצטרפו שם למחתרת ונפלו בלחימה במרד גיטו ביאליסטוק שפרץ ב-16 באוגוסט 1943.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
פרץ, יצחק לייב
יצחק לייב פרץ (1852 - 1915), סופר יידי ועברי; יליד זמושץ, פולין. בשנים 1877 - 1887 עבד כעורך דין. משנת 1891 - פקיד זוטר במחלקת הקבורה של קהילת וארשה. מאבות הספרות היידית החדשה ודמות מפתח בספרות העברית. כתיבתו הפולמוסית תרמה להתעוררות תנועת הפועלים היהודית. גיבורי סיפוריו הם חסידים ופשוטי עם הדבקים באמונתם על אף חייהם הקשים. חלוץ הסיפור הקצר והמחזה הסמלי בספרות היידיש.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

סופראסל
ורשה
זאמושץ'
סופראסל SUPRASL

עיירה במחוז ביאליסטוק, צפון מזרח פולין.


סופראסל, לחוף נהר בשם זה, שוכנת 16 ק"מ מצפון-מזרח לביאליסטוק, וסביבה יער עד.

הישוב הוקם במאה ה-16, ומתיישביו הראשונים בנו שם כנסיה ומנזר. במפה מסוף המאה ה-16 כבר מוגדר המקום כעיירה. בית דפוס שהוקם ליד המנזר בסוף המאה ה-17, והדפיס כתבים בתחום הדת והלשון בלטינית ובפולנית, פירסם את העיירה. ובעיקר ידוע משם כתב יד בסלבית עתיקה "SUPRASLENSIS CODEX", מן המאה ה-11.

היהודים הראשונים באו למקום במחצית הראשונה של המאה ה-17 מליטא. אחריהם באו פליטים יהודים מפרעות ת"ח ות"ט (מרד הקוזקים בהנהגת חמלניצקי, 1648); ובראשית המאה ה-19, אחרי חלוקות פולין (1772 - 1795) וסיפוח אזור זה לפרוסיה, התיישבו בסופראסל גם יהודים מן המערב. בשנת 1857 ישבו בסופראסל 227 יהודים וכעבור עשרים שנה כבר הגיע מספרם ל-538 (בתוך אוכלוסיה של 3,091), אף על פי שהיתר רשמי לישיבתם שם פורסם רק בשנת 1903.

בסוף המאה ה-18 הוקם בית כנסת של עץ, וב-1870 החלו בבניית בית כנסת נוסף בלבנים, בבית כנסת זה שולבו ויטרז'ים בחלונות ובתקרה וצוירו סמלי שנים-עשר השבטים, הבניין הוקף בעצי ליבנה ושדרה של עצים הוליכה אליו. בית המרחץ, בית הרב והשוחט ובית הספר היו בסביבת בית הכנסת החדש.

בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היה במקום בית ספר עברי של רשת "תרבות" ובאכסנייתו הופעלו חוגים והרצאות לקהילה כולה. כמו כן היו שם ספרייה על-שם י"ל פרץ וחוג פעיל לדרמה.

בית חרושת לייצור אריגים, שהוקם ליד בנייני המנזר ב-1834, היה ראשיתה של תעשיית הטקסטיל בסופראסל; מקימיה היו הגרמנים זכרט, רייך ובוכהולץ. ב-1857 כבר היו שם שבעה בתי חרושת של טקסטיל, והועסקו בהם 1,019 פועלים. אמנם תושבי העיירה התפרנסו גם ממסחר בעצים והיו שם כמה טחנות קמח, אך סופראסל התפרסמה כבר בסוף המאה ה-19 ובראשית ה-20 בשביתות פועלי הטקסטיל ובמאבקים המקצועיים שלהם, שנשאו אופי פוליטי.

בראשית המאה ה-20, כאשר תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק השכנה הייתה רובה ככולה בידי יהודים, החלו יהודים בפיתוח תעשייה זו גם בסופראסל. משפחת ציטרון מביאליסטוק רכשה את בית החרושת לאריגים בסופראסל מידי משפחת בוכהולץ, ועשתה אותו לגדול בעיירה ובסביבה, בשיאו העסיק בית החרושת 1,300 פועלים. האחים הירשהורן הקימו בית חרושת לבדים ולשמיכות, עבדו בו כ-120 פועלים, והגנרטור של בית החרושת סיפק חשמל לעיירה כולה. בית חרושת שהתמחה בצביעה ואשפרה של בדים הוקם בידי האחים קרינסקי, שם הועסקו 75 פועלים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה יזמו יהודים גם את פיתוח העיבוד והסחר בעצים, ומשפחות חזן, דנציג, גוטליב וסמיטיצקי הקימו מנסרות עצים ונסתייעו במיקומה הנוח של העיירה באזור היערות והנהר. בבתי החרושת עבדו יהודים לצד נוצרים, בדרך כלל היו מנהלי העבודה ממוצא גרמני (הם היו המומחים הראשונים בנושא הטקסטיל), היהודים היו בעלי המקצועות שדרשו מיומנות מקצועית, ורוב הפועלים היו פולנים. מלבד כל אלה היו בעיר גם בעלי מלאכה יהודים כגון: חייטים, סנדלרים, מעבדי פרוות, אופים וקצבים. ורוב החנויות בעיירה היו בבעלות יהודים.

המהפכה הקומוניסטית והצהרת בלפור (1917) הביאו הלכי רוח חדשים לסופראסל, שעד אז שלטו בה בעיקר החוגים הדתיים והמסורתיים. סניפי תנועות ציוניות מכל גוני הקשת הוקמו בעיירה וכן תנועות נוער ציוניות. בכפרים סמוכים לסופראסל הוקמו מרכזי הכשרה לחלוצים, בוגרי כל תנועות הנוער הציוניות, לקראת עלייה לארץ ישראל. רק מעטים מבני סופראסל הצליחו לעלות, העולה האחרון ישירות מסופראסל לארץ ישראל היה יעקב פת, הוא הצליח לעלות ב-1939, ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

גם תנועת הבונד הייתה מיוצגת בעיירה, והיו גם יהודים שהיו חברים במפלגה הקומוניסטית. בעוד שהציונים השתדלו לעלות לארץ ישראל באותה תקופה, היגרו משפחות אחדות מן העיירה לארצות הברית, לאמריקה הדרומית ולאוסטרליה.

בשנות 1930 - 1939 כיהן יוסף גולדשמידט, נציג הקהילה היהודית, כחבר במועצה המקומית.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסופראסל כ-600 יהודים בתוך אוכלוסיה כללית של כ- 3,000 נפשות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עבר כל האזור המזרחי של פולין לשליטת ברית המועצות. בתי חרושת וחנויות פרטיות הולאמו ובחנויות הממשלתיות היה מחסור במצרכים.

שבוע אחרי פרוץ המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכנס הצבא הגרמני לסופראסל וחנה בעיירה. יהודים נעצרו ברחובות ונלקחו לעבודות כפייה, נשים יהודיות הועסקו כמשרתות של הקצינים הגרמנים, יהודים נרדפו, רכוש וכסף נשדדו מהם והיו גם מקרי רצח. הגרמנים הוציאו את ספרי התורה מארון הקודש של בית הכנסת, שרפו אותם וכפו על קבוצה של יהודים לרקוד סביב המדורה. רב הקהילה, ר' שלמה אביגדור רבינוביץ נרצח ביריה. אחר כך פוצץ בניין בית הכנסת.

הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם), בתחילה בראשותו של ר' מאיר פאט ואחר-כך בראשותו של המהנדס גליקסמן ובהשתתפות האחים יוסף ושאול גולדשמיד. יהודי העיירה הושארו בבתיהם ולא נסגרו בגיטו.

ב-1 בנובמבר 1942 פקדו הגרמנים על היהודים להתרכז בככר השוק, אך רוב המשפחות היהודיות נמלטו ליער ושהו בו כמה שבועות, למרות הקור והשלג. בעקבות תחבולה של הגרמנים, שנתנו במכוון טיפול נאות ויחס אנושי למשפחה הראשונה שנאלצה לשוב משום שילדיה חלו, שבו המשפחות לעיירה. קבוצה של צעירים בהנהגת דיידוש פיין נשארו ביער, התבססו בו והיו בקשר עם המחתרת היהודית בגיטו ביאליסטוק, ובסופו של דבר התחברו לחטיבת "קדימה" של הפרטיזנים.

יהודי סופראסל הובלו לביאליסטוק, רוכזו שם במבנים נטושים של הצבא הפולני (מחנה הגדוד העשירי) בתנאים לא אנושיים, ועמם יהודים ממקומות אחרים במחוז ביאליסטוק; וב-21 בנובמבר 1942, י"א בכסלו תש"ג, הובלו ברכבות למחנה המוות טרבלינקה ושם נרצחו. כמה יהודים, שעזבו את היער בגלל החורף הקשה, חדרו לגיטו ביאליסטוק, הצטרפו שם למחתרת ונפלו בלחימה במרד גיטו ביאליסטוק שפרץ ב-16 באוגוסט 1943.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

זאמושץ' Zamosc

עיירה במחוז לובלין במזרח פולין, ידועה גם בשמות Zamostie, Zamotch, Zamoshtch.

זאמושץ' נוסדה בסוף המאה ה- 16 על ידי המדינאי הפולני יאן זאמוייסקי (1542-1605), גנרל וקנצלר הכתר בתקופת מלכותו של סטפאן באטורי (1576-1587). ליאן זאמוייסקי, שהתחנך באיטליה, היה תפקיד מכריע בהכנסתם לפולין של רעיונות הומניסטיים, ושל מדיניות לאומית ומקומית חדשה. זאמושץ', שכונתה לעתים "פדואה של המזרח", תוכננה על ידי האדריכל האיטלקי ברנארדו מוראנדו (1540-1600) מפדואה, לפי עקרונות "העיר האידיאלית". היא נחשבת לדוגמה השלמה ביותר בפולין כולה של עיר רנסנסית פולנית. בהתאם למדיניותו הנאורה ולגישתו הסובלנית, הזמין זאמוייסקי, פרט לפולנים, גם בני לאומים אחרים ולא-קתולים להתיישב בעיירה, ביניהם גרמנים , ארמנים, יוונים, איטלקים, הונגרים, סקוטים ויהודים, וחיזק בכך את כלכלת העיר ותרבותה. בעידן שבו בארצות קתוליות אירופאיות אחרות רדפו יהודים ופרוטסטנטים, נהייתה זאמושץ' למעין אי קטן של סובלנות.

ראשוני היהודים התיישבו בזאמושץ' בשנת 1588, שמונה שנים לאחר ייסודה. היו אלה יהודים ספרדים מהאימפריה העות'מאנית ומוונציה. הקהילה בזאמושץ' הייתה הקהילה הספרדית הצפונית ביותר במזרח אירופה. הם קיבלו שוויון זכויות, ובין היתר פטור ממס למשך 25 שנים, והורשו לייסד קהילה משלהם, בתנאי שייקלטו אליה רק יהודים ספרדים או פורטוגזים. זכויות היתר שהוענקו להם כללו זכות לבעלות על בתים, לבניית בית כנסת מלבנים, מקווה, ובית עלמין. מבחינה כלכלית היו רשאים לעסוק ברוב התחומים, חוץ מייצור נעליים, פרוונות וקדרות. הרובע היהודי היה באזור "שוק המלח" (Rynak Solny), "הרחוב היהודי" (Ulica Zydowska, כיום Ulica Zamenhofa), ורחוב Pereca , בחלקו הצפון-מזרחי של מרכז העיר. בתחילת המאה ה- 19 התפתח בעיר אזור יהודי חדש, במתחם שבין סטארה בראמה לבובסקה לבין נובה אוסאדה.

בשנות ה- 20 של המאה ה- 17, בעקבות משבר כלכלי שנגרם מהצטברות חובות של חייבים פולנים, התפרקה הקהילה הספרדית המקורית. מתחילת המאה ה- 17 התחילו להתיישב בזאמושץ' יהודים אשכנזים, אשר נמשכו אליה משום חשיבותה הכלכלית. זרם היהודים האשכנזים גבר בשנות ה- 40 של המאה ה- 17. רבים מהם היו פליטים שנמלטו מפרעות חמלניצקי במהלך המרד האוקראיני נגד השלטון הפולני. זאמושץ' אמנם התנגדה למצור שהטילו עליה אנשי חמלניצקי, אולם יהודים רבים מתו באותה תקופה מרעב וממחלות.

את מסיהם שילמו היהודים לפי מערכת מיסוי שנקבעה במחצית השנייה של המאה ה- 16 על ידי ה"סיים" (הפרלמנט הפולני) ונשארה בתוקף עד לתחילת המאה ה- 19. היו מסים לבעלי בתים מקומיים, לרשויות העיר, ומס יהודי קבוע לטובת המדינה. במאה ה- 17 היו בפולין מלחמות רבות, וסכומי המסים עלו. בסוף המאה היה המס גבוה פי עשרה מאשר במאה שקדמה לה. גם מעמדם המשפטי של היהודים הורע, כשנקבעו הגבלות חדשות על מגוריהם בעיירה. נאסר עליהם לקנות בתים בתחום חומות העיר, והיו כמה מקרים של זיוף והסתרה של בעלות על נכסים.

בשנת 1765 חיו בזאמושץ' ובסביבה כ- 1,905 יהודים.

היהודים הספרדים עסקו בכספים, ואילו היהודים החדשים, האשכנזים, פתחו עסקים קטנים. הם סחרו בעץ, בחיטה, ובבקר. היו גם בעלי מלאכה, בעיקר חייטים, מנעולנים, פחחים ונגרים. כמה יהודים חכרו חלקות אדמה ועסקו, באישור מיוחד שקיבלו ב- 1726 מבעל האדמות מיכל זדיסלאב זאמוייסקי (ושהיה למעשה אישרור של זכויות שניתנו להם כבר ב- 1631), בייצור ומכירה של אלכוהול. היהודים הורשו לשחוט בקר, ולמכור בשר כשר ולא-כשר בדוכנים נפרדים, ללא התנגדות מצד גילדת הקצבים. בשנים האחרונות של ממלכת פולין העצמאית, בסוף המאה ה- 18, בעידודן של הרשויות הפולניות, עזבו 18 משפחות יהודיות את זאמושץ' ועברו לכפרי הסביבה, לעסוק בחקלאות. התפתחותה של התעשייה בתחילת המאה ה- 19 הביאה לייסודם של מפעלים קטנים בבעלות יהודית, שהעסיקו פועלים יהודים. בשנים 1846-1847 היו בזאמושץ' יקב, שלושה מפעלי-לבנים, שלוש טחנות קמח, מפעל סבון, ומנסרות אחדות.

בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, עברה זאמושץ' לשלטון אוסטרי (1772-1809), ואחר כך צורפה לדוכסות וארשה החדשה, בעקבות מלחמות נפוליון, שבמהלכן נגרמו לעיר נזקים כבדים. ערב קונגרס וינה (1815), כבשו הרוסים את זאמושץ' והסביבה, והיא נשארה חלק ממלכות פולין הקונגרסאית, תחת שלטון רוסי, עד למלחמת העולם הראשונה. השלטון הרוסי לא הצטיין בסובלנות כלפי התושבים היהודים. בשנת 1830 שקל מושל זאמושץ' להגלות את הקהילה בשלמותה, כעונש על סירובה להתפקד במפקד אוכלוסין. בשנות ה- 30 של המאה ה- 19, הכניסה לעיר הייתה אסורה ליהודים למשך כמה שנים. ב- 1845 הוטל עליהם מס עבור הזכות ללבוש בגדים מסורתיים. במהלך ההתקוממויות הפולניות של 1830 ושל 1863, יהודים רבים מזאמושץ' לחמו לצד הפולנים. ב- 1870 הואשמו שמונה יהודים בשוד של בסיס צבאי רוסי מקומי. הם כמעט ונדונו למוות, אך שוחררו בהתערבותם של אישים יהודים, ושל ארגון "כל ישראל חברים" מצרפת.

בשנת 1856 חיו בזאמושץ' 2,490 יהודים. בשנת 1897 עלה מספרם ל- 7,034 (כ- 50 אחוזים מאוכלוסיית העיר), ובשנת 1909 כבר היה מספרם 9,000, כ- 63 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

בסוף המאה ה- 16 נבנה בית הכנסת הראשון מעץ, ובאותה תקופה הוקם גם בית עלמין. בתחילת המאה ה- 17 נבנה בית כנסת בסגנון הרנסנס. סמכותה של הקהילה של זאמושץ' חלה גם על קהילות קטנות בסביבה: לאשצ'וב, בילגוראי, פראמפול, קראסנוברוד, זולקייבקה, וויסוקי, ומודליבורשיצה. על פי החלוקה של ועד ארבע הארצות, בשנת 1677 השתייכה קהילת זאמושץ' לאזור חלם-בעלז, ושלוש שנים אחר כך, נהייתה לקהילה נפרדת, שהוכרה רשמית בשנת 1730.

במאות ה- 17 וה- 18 נודעה זאמושץ' ברבניה ומלומדיה. הרב הראשון בעיירה היה רבי שלמה, ואחריו כיהנו ברבנות שורה ארוכה של גדולים בתורה, ביניהם רבי אריה לייב (המאה ה- 17), מחבר "שאגת אריה", שעבר לטיקוצ'ין, ונסע כשליח לאימפריה העות'מאנית לפגוש את משיח השקר שבתאי צבי; רבי יעקב יצחק הוכגלרטנר (1710-1771), מייסד וראש ישיבת חכמי זאמושץ', ובנו וממשיכו רבי יוסף הוכגלרטנר (1740-1807), מחבר "חידושי מהרי" ו"משנת חכמים", ונכדו רבי יעקב יצחק הוכגלרטנר (1771-1825), מחבר "זיכרון יצחק". חלק מהרבנים אימצו את הקבלה, ביניהם רבי בעל שם הראשון, חתנו של רבי אורי ונכדו של רבי יואל בעל שם מזאמושץ', ורבי אברהם בר דוד, רבי דוד הכהן, ורבי יהודה לייב אדל (נפטר 1805), מחבר "אפיקי יהודה". המחלוקת בין רבי יונתן אייבשוץ (1690/4- 1764) לבין רבי יעקב אמדן (1697-1776) באמצע המאה ה- 18 לא פסחה על קהילת זאמושץ'. רבי אברהם הכהן תמך ברב אמדן, אולם רוב הקהילה, כך עולה ממסמכי ועד ארבע הארצות, צידד ברב אייבשוץ. הרעיונות המשיחיים של תנועת השבתאות ושל תנועתו של יעקב פרנק אחריה, זכו בזאמושץ' להד מועט בלבד.

התנועה החסידית סחפה אחריה יותר מאמינים בקרב הקהילות בכפרי הסביבה, מאשר בזאמושץ' עצמה. רק לקראת המאה ה- 19 גדל מספר החסידים בעיר, רובם היו חסידי בעלז וחסידי גור. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 השפיעו רבנים בולטים על חיי הדת בעיר, ביניהם רבי משה יהושע השל וואהל, שנפטר ב- 1873, מחבר "בית משה" ודודו של הסופר י.ל. פרץ; רבי יוסף שלמה שבתאי הלוי הורוביץ (1861-1943), צאצא של יעקב יצחק "החוזה מלובלין" (1745-1815), כיהן ברבנות בזאמושץ' בשנים 1889-1928; ורבי מרדכי הלוי הורוביץ- שטרנפלד, רבה של הקהילה באזור החדש בעיר, שנרצח בספטמבר 1939 על ידי אנטישמים פולנים.

בשלהי המאה ה- 18, בהשפעת השלטון האוסטרי, חדרה לקהילת זאמושץ' ההשכלה, ויהודים רבים קידמו בברכה את הרעיונות החדשים, ביניהם יוסף צדרבאום (אביו של אלכסנדר צדרבאום, עורך העתון העברי "המליץ"), והמלומד ואיש החינוך יעקב אייכנבאום (1796-1861), שהיו לראשי תנועת ההשכלה בעיר. ההשפעה האוסטרית הביאה גם לפתיחת בתי ספר יהודיים גרמניים. במאה ה- 19 הייתה בקרב הקהילה פעילות חינוכית ענפה. הילדים המשיכו ללכת ל"חדר" המסורתי, ולתלמוד תורה, וחלקם המשיכו לישיבות. בשנת 1886, האינטליגנציה המקומית הקימה בית ספר יהודי לבנים, בו למדו בין השאר גם רוסית ומתימטיקה. ילדים אחרים נשלחו לתיכון הממלכתי או לתיכונים פרטיים. לקראת סוף המאה ה- 19 חלה עלייה ניכרת במספר הסטודנטים היהודים במוסדות להשכלה גבוהה. מלבד חינוך, עסקה הקהילה גם בסיוע לנזקקים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 נפתח בעיר "ביקור חולים", ושירותי הבריאות והרווחה התפתחו והתרחבו. בשנת 1911 נוסדה המרפאה "לינת צדק", לימים בית חולים ובו 24 מיטות.

הקהילה הפעילה מזנון כשר לחיילי חיל המצב הרוסי היהודים, בית אבות, וקרן עזרה הדדית שהעניקה הלוואות ללא ריבית לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. בשנת 1872 נבנה במחוז נובה אוסאדה בית כנסת שני, שהורחב בשנים 1909-1913.

בעשורים האחרונים של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 הלך וגבר הדיכוי הפוליטי מצד השלטון הצארי. הדבר גרם לעזיבתם של יהודים רבים, בעיקר לארצות הברית, ולהעמקתם מעורבותם ופעילותם הפוליטית של היהודים שנותרו בעיר. יהודים רבים הצטרפו לסניף ה"בונד" (מפלגה יהודית סוציאליסטית) המקומי, שנפתח ב- 1903, ולמפלגה הציונית הסוציאליסטית "פועלי ציון". המהפכה הרוסית של 1905 זכתה לתמיכתם של פועלים יהודים בעיר, שדרשו שיפור בתנאי העבודה. במסגרת דיכוי המהפכה נעצרו רבים, ורבים הוגלו לסיביר.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה, בספטמבר 1914, נכבשה זאמושץ' לזמן קצר על ידי הצבא האוסטרו-הונגרי. כששב לשם הצבא הרוסי, הואשמו היהודים בתמיכה באוסטרים, ו- 11 יהודים הוצאו להורג. בשנת 1915 נכנס הצבא האוסטרו-הונגרי בשנית, ושלט בזאמושץ' עד לסוף המלחמה. תושבים רבים עזבו את העיר בגלל הקרבות, ואחרים מתו ממגיפת טיפוס, שפרצה בשנת 1916.

בין שתי מלחמות העולם

מסוף מלחמת העולם הראשונה (1918) הייתה זאמושץ' חלק מהרפובליקה הפולנית. בין שתי מלחמות העולם,למרות עזיבה גוברת, בעיקר של הצעירים, חלה בכל זאת עלייה משמעותית במספר היהודים. בשנת 1921 חיו בזאמושץ' 9,383 יהודים. ערב מלחמת העולם השנייה עלה מספרם ל- 12,000 בקירוב, כ- 45 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר.

למלחמת העולם הראשונה ולמלחמה בין פולין לבין רוסיה הסובייטית היו השלכות חמורות על יהודי זאמושץ'. הפעילות הכלכלית החלה לשוב למסלולה רק בשנות ה- 20 המוקדמות, אך אז הואטה שוב, ורמת החיים ירדה, בשל השפל הכלכלי הגדול בפולין, ובשל המדיניות האנטי יהודית של הממשלה. יהודים רבים קיבלו סיוע מהקהילה באמצעות קרן חיסכון שסובסדה על ידי ה"ג'וינט". רובם היו שכירים בבתי עסק קטנים, או פועלי תעשייה (שהייתה עדיין בחיתוליה) שסיפקה את צרכי האזור הכפרי. היו איגודים מסחריים יהודים שהגנו על אופים, סוחרים, עובדי עץ ותחבורה, וכן אגודת סוחרים, ואיגוד של בעלי מלאכה דתיים, שנוסדו בתחילת שנות ה- 30 של המאה ה- 20.

הפעילות הציונית בזאמושץ' התחזקה בתקופת הכיבוש האוסטרי (בימי מלחמת העולם הראשונה). בשנת 1916 נפתח סניף של תנועת "מזרחי". שנה אחר כך התקיימה בעיר ועידה ציונית, בה השתתפו ציונים מעיירות האזור. התנועה הציונית התחזקה בשנות ה- 20 וכמעט לכל המפלגות הציוניות היו תומכים בעיר. תנועות הנוער הציוניות כללו את "צעירי מזרחי" (1918), "השומר הצעיר" (1919), "דרור" (1929), "בית"ר" (1929), "הנוער הציוני" (1929), ו"גורדוניה" (1931). חוות הכשרה לחלוצים של תנועת "החלוץ" פעלה ב"אביגדוריה", על אדמתו של אביגדור אילנדר. חברי התנועות הרביזיוניסטיות היו פעילים ב"ברית החייל", ואילו חברי התנועות הדתיות - ב"ברית ישורון". כמה יהודים עלו לארץ ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. התנועות הציוניות תמכו במועדוני הספורט היהודיים "מכבי" (מ- 1912), "נורדיה" (1932) ו"הפועל".

המפלגות הציוניות שפעלו בזאמושץ' היו "הציונים הכלליים", "ציונים סוציאליסטים", "פועלי ציון", "מזרחי", והמפלגה הרביזיוניסטית. לציונים שהונהגו על ידי הסוציאליסטים היה רוב מוחץ בבחירות האחרונות, שהתקיימו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בנוסף פעלו בעיר גם המפלגות "אגודת ישראל" החרדית, ה"בונד" - אשר היא ותנועת הנוער שלה "צוקונפט" (עתיד) שלטו באיגודי המסחר בעיר - וגם קבוצה קטנה של קומוניסטים (שהייתה למעשה מחוץ לחוק). לכל המפלגות היו נציגים בועד הקהילה, הגוף האדמינסיטרטיבי של יהודי זאמושץ'. הקהילה סייעה רבות משפחות נזקקות, בייחוד בשנות המשבר הכלכלי, והיה לה גם בית יתומים, בית חולים, וארגון בריאות בשם TOZ.

בקרב חברי מועצת העיר זאמושץ' היו גם יהודים. ב- 1928 מחצית מחברי המועצה (שהיו בה 24 מושבים) היו יהודים, אך ב- 1929 ירד מספרם לששה, ולא השתנה עד ל- 1939, שאז נערכו הבחירות האחרונות. היחס כלפי היהודים הורע בשנות ה- 30, בגלל אנטישמיות גוברת בפולין כולה. בזאמושץ' בא הדבר לידי ביטוי בחרמות על עסקים יהודיים ובהתקפות אלימות כנגד יהודים ורכושם.

בשנת 1916 פתחה תנועה המזרחי את בית הספר העברי המודרני הראשון בזאמושץ', שהיה שייך לרשת "יבנה". הוא פעל עד שנת 1923. בין שתי המלחמות התרחב החינוך היהודי, נפתחו גני ילדים ובתי ספר יסודיים, ביניהם "קדימה" (1918), שהצטרף לרשת "תרבות" מ- 1936. התיכון היהודי נפתח ב- 1927 כמוסד ממלכתי. שפת הלימוד הייתה פולנית. היה גם בית ספר יסודי ביידיש, על שם י.ל. פרץ.

לחיי התרבות בקהילה תרמו מספר ספריות, הוותיקה שבהן ספריית י.ל. פרץ, שנפתחה כבר ב- 1912, והיו בה בעיקר ספרים ביידיש, וקהל מבקרים מקרב חברי הבונד. הספרייה ידעה הרבה תהפוכות: כ- 5,000 ספרים נהרסו כשהמשטרה הפולנית פרעה ביהודים בשנת 1923. פעילותה התחדשה ב - 1926, אך ב- 1931 נסגרה על ידי השלטונות, באשמת מתן חסות לפעילות קומוניסטית. ב- 1932 נפתחה מחדש, ופעלה עד לשואה. ספריית דוד פרישמן נפתחה ב- 1922 ושימשה כמרכז תרבות לנוער הציוני בעיר. בספריית סולומון אטינגר היו ספרים ביידיש, בפולנית וברוסית, ואיגודי המסחר הפעילו ספרייה קטנה משלהם. הספריות היו מקום מפגש לחוגי ספרות, לועידות, לתיאטרון חובבים, ולתזמורת. כתב העת היידי של "פועלי ציון" Zamoshtisher Shtime, "קול זאמושץ'" יצא לאור בשנים 1928-1939. כתב העת "Zamoshtisher Vort , "דבר זאמושץ'", של "אגודת ישראל" יצא לאור משנת 1930, והיו גם שני כתבי עת בנושאי דת: "הבאר" - משנת 1923, ו"Unser Geist " "רוחנו".

תקופת השואה

הצבא הגרמני כבש את זאמושץ' ב- 14 בספטמבר 1939. מאות יהודים נהרגו מהפצצות האוויר הכבדות של הגרמנים, הן מקרב יהודי העיר, והן מקרב הפליטים הרבים ממערב פולין. הגרמנים הכובשים, ביחד עם אנטישמים מקומיים, ניצלו את ההזדמנות לביזה ולרצח של יהודים. בסוף ספטמבר 1939, נכבשה זאמושץ' למשך שבועיים על ידי הצבא הסובייטי. כאשר נסוגו הרוסים, כ- 5,000 יהודים עזבו את זאמושץ' לברית המועצות. באוקטובר 1939, הקימו הגרמנים "יודנראט", הכריחו את היהודים לשלם "תרומה" של 100,000 זלוטי, ולהקצות בכל יום 250 יהודים לעבודת פרך. מכסה זו גדלה בהמשך ל- 500 ול- 600. לפי מפקד שערך היודנראט, היו בזאמושץ' באותה עת 4,984 יהודים. בדצמבר 1939 יישבו הגרמנים בזאמושץ' 500 יהודים מלודז', מקאלו ומוולוצלאבק. היודנראט שיכן את הפליטים בבתי היהודים שנמלטו לברית המועצות. כעבור זמן קצר רצחו הגרמנים 150 זקנים וילדים מבין הפליטים. ב- 1940 גברו הרדיפות. היהודים נאלצו ללבוש סרט-זרוע ובו מגן דוד צהוב, תנועתם, עיסוקיהם ואספקת המזון הוגבלו. מספר עובדי הכפייה גדל ומאות נשלחו מין העיר, לאזור לובלין. ב- 1941 נשלחו 1,500- 2,000 יהודים למחנה עבודה
חדש באיזביצה הסמוכה. עד 1 במאי 1941 נאלצו כל היהודים בזאמושץ', כ- 7,000 במספר, לעבור לגטו פתוח באזור החדש של העיר, סביב רחוב הרוביישובסקה. משרד היודנראט שכן בבניין בית הכנסת באזור החדש. בחורף 1941-1942 פרצה בגטו מגיפת טיפוס קשה. הגירוש הגדול הראשון אירע ב- 11 באפריל 1942, בערב פסח. כל היהודים רוכזו בכיכר השוק ונורו. 89 נהרגו מייד, ו- 150 נורו על ידי הגרמנים בדרך אל תחנת הרכבת. כ- 3,000 יהודים גורשו מייד, אל מחנה המוות בלזץ. בגטו נותרו 2,000 יהודים, ואליהם הצטרפו ב- 20 באפריל 1942 2,100 מגורשים יהודים מצ'כוסלובקיה ומגרמניה. הגירוש שני אירע ב- 27 במאי, ובו נשלחו כ- 2,100 יהודים לבלזץ ונרצחו שם. במהלך קיץ 1942 נשלחו למחנות מוות, בכמה גירושים קטנים יותר, כמעט אלף יהודים. הגירוש הגדול השלישי אירע ב- 16 באוקטובר 1942. שוב ריכזו את היהודים בכיכר השוק, ולקחום לאיזביצה, ומשם לבלזץ ולסוביבור, שם נספו. כמה מאות יהודים שהסתתרו במחבואים שהכינו מראש, התגלו ונעצרו בעזרת מכבי האש הפולנים. הם הוחזקו שמונה ימים ללא מזון ושתייה, ומי ששרד, הוצא להורג בבית העלמין היהודי. עד מרץ 1943 נרצחו כל היהודים
שנותרו בגטו של זאמושץ'. במאי 1943 נשלחו אלף היהודים האחרונים ממחנות מוות ליד בלזץ אל מחנה מאידנק, ונספו שם. בכל אותה תקופה, נמלאו מאות יהודים ליערות וחלקם הצטרפו לפרטיזנים סובייטים או מקומיים שפעלו ביערות פולסי.

אחרי מלחמת העולם השנייה

זאמושץ' שוחררה על ידי הצבא האדום. אחרי השיחרור, חזרו לעיר 12 הניצולים הראשונים. בהמשך הגיעו עוד 300 יהודים, ששהו בברית המועצות. קבלת הפנים שזכו לה מצד האוכלוסייה הפולנית הייתה עויינת. בשנת 1945 נרצחו שני יהודים על ידי אנטישמים. רוב היהודים עזבו את זאמושץ' לאחר זמן מה, ובשנת 1947 נותרו בעיר רק 5 יהודים.

בית הכנסת "דאוונה" נהרס במלחמה, ושוחזר אחריה. בשנות ה- 60 ערכו שיפוץ נוסף, והסבו את המבנה לשמש כספרייה ציבורית. בתחילת שנות האלפיים היו תכניות לפנות את הספרייה ולשפץ את המבנה ההיסטורי. ברחוב גמינה 32 יש מבנה של בית כנסת חדש יותר, אשר נהפך לגן ילדים בשנת 1948 . אתר בית העלמין היהודי העתיק מהמאה ה- 17 הוא כעת מבנה ציבור. בבית העלמין ברחוב פרוסטה יש אנדרטת זיכרון משנת 1950, לזכר קורבנות השואה היהודים בעיר. האנדרטה נעשתה משברי מצבות, ועליה הכתובת "לא תרצח".

בית הכנסת "דאוונה" בזאמושץ'

בית הכנסת הראשון בזאמושץ' נבנה בשנות ה- 90 של המאה ה- 16, מעץ. אחרי 1610 ניתנה ליהודים רשות לבנות גם בית כנסת מלבנים. בניית בית הכנסת נמשכה שמונה שנים. בית הכנסת "דאוונה" (שפירושו "הישן"), ברחוב זמנהופה מספר 11, הוא דוגמה בולטת לסגנון רנסנס פולני, בשילוב עם העיצוב העירוני הכללי של העיר העתיקה בזאמושץ'. הקירות החיצוניים מוגבהים ומסתירים את הגג, מה שמעניק למבנה מראה מבצרי. במרכז, אולם התפילה, שגודלו 11.6X12.2 מטרים. לקראת אמצע המאה ה- 17 הוסיפו לבית הכנסת חדרי תפילה לנשים. כמו בבתי כנסת אחרים בפולין, הרצפה מונמכת, כדי להגביה את המבנה מבפנים. הקירות קושטו בציורים עשירים בטכניקת סטוקו בצבע שני, בדוגמאות פרחים, עץ החיים, כתרים, רוזטות וכתובות בעברית. במאה ה- 18 הוסיפו פרוזדור כניסה צנוע בצד המערבי של אולם התפילה, ועליית הגג בוטלה. בית הכנסת חודש במחצית השנייה של המאה ה- 19 וקיבל גג ועלייה חדשים. באותה תקופה נבנתה קומה שנייה מעל לחדרי הנשים המקוריים. בתקופת השואה ניזוק הבניין מאד, בייחוד בחלקים הצפוניים, שנהרסו על ידי הגרמנים. הוא הושחת ונבזז, ושימש כאורווה. אחרי המלחמה, בשנים 1948-1950,
נבנה מחדש, ומשנת 1958 שימש כספרייה. שיפוץ נוסף נעשה בשנים 1967-1972. בפנים עדיין ניתן להבחין בשרידי הדרו של המבנה, וגם לראות את המקום בו עמד ארון הקודש, בקיר המזרח. גומחת ספרי התורה מקושטת במוטיבים של כלים, סמל ללויים, ובכתר תורה. במרכז האולם הייתה בימת ברזל מתומנת עם כתר תורה. הבימה הייתה מתנתו של שמואל ברזל ב- 1787. האולם היה מקושט גם בכמה "מנורות" מהודרות. כיום אין זכר לבימה או לפמוטים.

משרדי הקהילה שכנו בעבר בבניין סמוך מהמאה ה- 18 (עם תוספות מהמאה ה- 19) וגם "חדר" היה באותו הבניין. באותו רחוב, רחוב זמנהופה, במרתף בית מספר 3, נמצא מקווה מהמאה ה- 18, שחודש במאה ה- 19.

אישים מקהילת זאמושץ' ופועלם

ד"ר פיליפ לובסלקי (1778-1879), רופא ומנתח, רופא צבאי בלגיון הפולני של הגנרל יאן הנריק דומברובסקי (1755-1818) בצרפת, ובצבא הצרפתי בימי מלחמות נפוליון. קצין ב Legion d'Honneur. עד שנת 1826 היה לובלסקי רופא ראשי בבית החולים הצבאי בזאמושץ', ואז עבר לוורשה.

אריה לב קינדרפרוינד (1798-1873), איש רוח. יליד זאמושץ', חי רוב חייו בגליציה, בעוני רב. מחבר "שירים שונים" (1834) , מאמר בלטינית על עליונות הלשון העברית, מאמר אפולוגטי על יהדות, ויצירות נוספות.

יעקב בן זאב (וולף) קרנץ (1741-1804), "המגיד מדובנו". למידע נוסף…

אלכסנדר צדרבאום (שם עט "ארז", שהוא תרגום של צדרבאום) (1816-1893), חלוץ בעתונות העברית, יליד זאמושץ', עבר לאודסה בשנת 1840, שם הוציא לאור את עיתון "המליץ", השבועון העברי הראשון ברוסיה (1860), אחר עבר לסנט. פטרסבורג. צדרבאום היה תומך נלהב של תנועת "חיבת ציון".

יצחק לייבוש פרץ (1852-1915), סופר יידי, אחד משלושת המחברים הבולטים בספרות יידית בת זמננו.

רוזה לוקסמבורג (1871-1919), מהפכנית. למידע נוסף…

מרדכי שטריגלר (1921-1998), סופר יידי, עורך "פארווערטס" (1987-1998), הוסמך לרבנות ב- 1937. אחרי השואה החל לכתוב ספרות יפה. בין כתביו, סדרה בת ששה כרכים על השואה, בשם "אויסגעברענטע ליכט" ("נרות שאכלו"), ו"געארעמט מיטן ווינט", רומן היסטורי על החיים היהודיים בפולין במאות ה- 17 וה- 18. בשנת 1978 הוענק לו פרס איציק מאנגר לספרות יידיש.
עמוד השער למחזה "די גאלדענע קייט" של י.ל. פרץ וארשה, פולין, 1909
"פרשיית האהבים החדשה של י"ל פרץ". קריקטורה, ניו יורק, 1911
עמד השער למחזה "די גאלדענע קייט"
("שרשרת זהב") מאת י.ל. פרץ בהוצאת
'פראגרעס', וארשה, פולין, 1909
איורים מאת קראטקא
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות י. לידסקי, וושינגטון, ארה"ב)
קריקטורה מתוך "דער גרויסער קונדס",
"הגבירה (השפה העברית): אוי, למה שזכיתי לעת זקנה! ראו נא את פרץ שלי, בן הששים, מתעסק עם השפחה!...
י"ל פרץ: רחמנות על הזקנה, כואב הלב. בכל זאת גבירה! בכל זאת ילדתי! אהבה, לב צעיר, דם צעיר, בואי בת מלכה שלי... וכו'."
ניו יורק, ארה"ב, 1911.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אליהו בנימיני, רמת השרון)
פרץ
PERETZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. פרץ הוא שם פרטי ממקור מקראי. פרץ הוא אחד מהתאומים שתמר ילדה ליהודה.מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח" (בראשית ל"ח כ"ט). פרץ הוא שם משפחה פטרונימי הנפוץ בקרב יהודי ספרד ויהודי אשכנז כאחד.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פרץ כוללים את אברהם פרץ (1833-1771), מראשוני המשכילים ברוסיה ואחד ממנהיגי הקהילה היהודית; את השמורר היידיש יצחק לייב פרץ (1915-1852); ובמאה ה-20 את המשפטן והשופט הישראלי יליד גרמניה משה פרץ; ואת הפוליטיקאי הישראלי אמיר פרץ (יליד מרוקו, בשנת 1952).