מקור השם בלוך

LENGYEL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פולין היא דוגמא בולטת לשם של מקום אשר שימש כמקור של שמות משפחה יהודיים. בפולין התקיימה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה בתקופה שלפני השואה. פירוש שם המשפחה לנגיאל הוא "פולני", בהונגרית. המונחים פולק, בגרמנית; פולקו, באיטלקית; פולונה, בצרפתית; פולצ'ק, בצ'כית; לנגיאל, בהונגרית, שימשו לכינוי של אדם אשר חי בפולין או היגיע מארץ זאת. השם פולסקי (שפירושו "פולני") והגרסאות שלו המכילות קיצורים, סיומות או/ו תחיליות בהשפעת השפות המדוברות ע"י העמים שבקרבם חיו היהודים, שימשו בסיס ליצירת מספר גדול של שמות משפחה שפירושם "פולני". שם המשפחה פולק מתועד בבוהמיה במאה ה-15 והוא מוזכר שוב גם במאה ה-16. בנדיקט פולק מפראג ביקר ביריד של לייפציג, גרמניה, בשנת 1675; ואחריו מספר יהודים בשם פולק ביקרו בשנת 1676. הגרסה פול (אשר יכולה להיות קיצור של השם פולק) מתועדת בשנת 1693 עם מספר מבקרים יהודים ביריד של לייפציג, גרמניה. פוהלק מתועד בשנת 1697 במנהיים, גרמניה; פולצקה בשנת 1739 בעיר מץ, צרפת; ופוליאק בשנת 1746 בפרסבורג (ברטיסלבה), סלובקיה. ברשימת היהודים אשר ביקרו ביריד של ליפציג בשנת 1751 מופיע יהדי בשם לזרוס פולזצ'יק, ובשנת 1761 מוזכר אנוך פולצ'יק. הגרסה פולונה מתועדת בפריס בשנת 1780 ובשנת 1798 בעיר ניס, צרפת. הגרסאות בולק, בולאק ובולקין היו נפוצות בחבל אלזס בשנות סוף המאה ה-18. פוליקוב, פוליקוף, פולנסקי ופלסקי הפכו לשמות משפחה נפוצים מאוד ברוסיה ובארה"ב במאה ה-19.

השם לנגיאל, שפירושו "פולני" בהונגרית, אומץ ע"י משפחות יהודיות רבות במאה ה-19. במחצית המאה ה-20 הופיעו גרסאות חדשות בצרפתית כמו פוליין שנגזרה מפולק ופוליה שנגזרה מפולייקוף.

לנגיאל יכול להיות קשור גם בשמו של היישוב לנגילטוטי ליד האגם בלטון בהונגריה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי לנגיאל כוללים את המלחין ההונגרי מקשה לנגיאל (נולד בשנת 1859); ובמאה ה-20 את המשפטן והשופט ההונגרי אורל לנגיאל; ואת המחזאי והתסריטן האמריקאי יליד הונגריה מניהרט (מלכיור) לנגיאל.

ונגייר, ונגיאר, וגייר

WEGIER, WENGIER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר מהמילה הפולנית ונגייר (węgier) שפירושה "הונגרי".

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

וגייר מתועד כשם משפחה יהודי עם מייקל וגייר (נולד ב-1965), מנכ"ל ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה (משנת 2021)

Hayim Yitzhak Hacohen Bloch (1864-1948), rabbi, born in Plunge, Lithuania (then part of the Russian Empire) and served there as rabbi, founding a yeshiva. In 1902 he succeeded Yitzhak Halevi Kook as rabbi of Bausk (now Bauska, Latvia). In 1922 he moved to the United States and served as rabbi in Jersey, New Jersey, until his death. In 1932 he was made honorary president of the Union of Orthodox Rabbis of the US and Canada and during World War II was one of the leaders of the Vaad Hatsalah which worked to save Jews, especially rabbis and rabbinical students, from Europe. Bloch was the author of works of rabbinic studies and on ethics. he died in Jersey, NJ, USA.

Joshua Bloch (1890-1957), librarian and rabbi, born in Darbenai, Lithuania (then part of the Russian Empire). Bloch went to the US in 1907. He taught at New York University from 1919 to 1928. Trained as a Reform rabbi, from 1922 he served as chaplain in several hospitals for mental hygiene in New York. His main work was as head of the Jewish Division of the New York Public Library (1923-56), which he developed into a major Judaica collection. Many of his bibliographical researches into the history of Hebrew printing were published by the Library. He founded and edited the Journal of Jewish Bibliography.

Elijah Meyer Bloch (1894-1955), Lithuanian rabbi and dean of the Telz (Telshe) Yeshiva in Cleveland, OH. Bloch was born in Telz (Telsiai), Lithuania (then part of the Russian Empire), the son of Joseph Leib Bloch, Rosh Yeshiva of Telz. At the age of 23 he was appointed teacher in the Yeshiva. With the German invasion of the Soviet Union in 1941, many of the teachers and students were killed and the yeshiva was forced to close.

Bloch, now Rosh Yeshiva, escaped to the USA and reestablished it in Cleveland. Bloch used the phrase "Telz style" (meaning precise, inductive reasoning) to describe his special way of teaching Talmud. Bloch firmly resisted any compromise with the Reform movement. Nevertheless, he was supported by the Jewish Federation of Cleveland in his efforts to establish a local Orthodox high school. By 1964 he had created an extensive educational network for boys and girls similar to that which had existed in Lithuania. Teacher’s seminaries for men and women graduates were also established. He was active in the Agudat Israel from 1937. In the USA was also one of the leaders of the American branch of the Agudat Israel and member of the Moetzet Gedolei ha-Torah. Bloch was a firm supporter of Israel.

Denise Madeleine Bloch (1916-1945), French secret agent working with the British Special Operations Executive (SOE) in World War II, born in Paris, France. Before World War 2, she was a secretary at the Citroen company. In 1942 the family, as Jews, was all arrested by the Gestapo. Bloch was recruited in Lyon to work for the SOE. She began resistance work with SOE radio operator Brian Stonehouse until his arrest near the end of October that year. Following Stonehouse's capture, she went into hiding until early 1943 when she was put in touch with SOE agents George Reginald Starr and Philippe de Vomécourt. She began working with them in the town of Agen in the Lot-et-Garonne département in the south of France.

However, it was decided to send her to London and accompanied by another agent, she walked across the Pyrenees mountains making their way to Gibraltar and eventually to London. There, SOE trained her as a wireless operator in preparation for a return to France.

On 2 March 1944, together with fellow SOE agent, Robert Benoist, she was dropped into central France. Working in the Nantes area, the pair re-established contact with other SOE agents. However, in June, both she and Benoist were arrested and Bloch was interrogated and tortured before being shipped to Germany. She was held in prisons at Torgau in Saxony and at Königsberg in Brandenburg, where she suffered great hardship from exposure, cold and malnutrition.
Eventually deported to Ravensbrück concentration camp, sometime between 25 January 1945 and 5 February, 29-year-old Denise Madeleine Bloch was executed by the Germans and her body disposed of in the crematorium. Two other female members of the SOE held at Ravensbrück, were executed at about the same time.

Sam E. Bloch (Shmayahu Eliahu) (1924-2018), founder of Beit Hatfutsot and of the American Friends of Beit Hatfutsot, of which he served as national Vice President and Chairman for many years, a resistance fighter during World War II and who devoted his career to preserving the memory of Jewish Holocaust survivors, founder of museums and memorials, born in Iwje, Poland (now in Belarus), the son of a prominent Hebrew-language teacher. Bloch was educated at Tarbuth Hebrew College in Vilnius, Lithuania, and at Bonn University. 

After his father was killed in a mass execution by the Nazis in 1941, Bloch, then 16, along with his mother and younger brother, escaped a Jewish ghetto just before it was liquidated and sought shelter with a family of Polish farmers. They later fled into the countryside, where they hid first with Christian farmers and then in the woods. Bloch made connections with an underground Jewish resistance movement and then he joined the Bielski Partisans, an armed Jewish unit of resistance fighters led by three brothers who operated in the woods of Belarus.  Bloch engaged in sabotage, fought against Nazi forces and collaborators, and helped rescue other Jews.

In 1945, the Bloch family ended up at a displaced-persons camp near the site of the Bergen-Belsen concentration camp in Germany, Bloch became the youngest member of the camp’s governing committee.

Having married Lilly Czaban, a Holocaust survivor, at the camp in 1949, he immigrated to the USA, settling in New York.  Bloch started working for the World Zionist Organization. He worked there for more than 50 years, eventually becoming director of publications. He edited and published many volumes of Holocaust history, memoirs and poetry.

In 1965, on the 20th anniversary of the liberation of Bergen-Belsen Nazi concentration camp, Bloch organized one of the first major reunions of Jewish survivors of the Holocaust.

Along with other Holocaust survivors, including Josef Rosensaft and Nobel Peace Prize laureate Elie Wiesel, Bloch took a leading role in planning Holocaust memorials and museums. He was a founding member of the International Society for Yad Vashem, the leading Holocaust remembrance organization in Israel, and helped distribute financial support to survivors worldwide.

Bloch served on a commission to create New York’s Museum of Jewish Heritage — A Living Memorial to the Holocaust. He was a member of the committees that oversaw the early development of the U.S. Holocaust Memorial Museum in Washington and helped create museums devoted to the Holocaust and Jewish history at Bergen-Belsen and in Israel.

Bloch served as president of the American Gathering of Jewish Holocaust Survivors and Their Descendants; president of the World Federation of Bergen-Belsen Survivors Associations; chairman of the Advisory Council of the Foundation for World War II Memorial Sites in Lower Saxony, Germany, and served as a member of its board.

ארנסט בלוך (1880-1959) מלחין. נולד בג'נבה, שוויץ, ולמד בילדותו נגינה בכינור ואצל אמיל ז'אק-דלקרוז. ב-1896 יצא לבריסל להשלמת לימודי המוסיקה ולמד אצל אז'ן ייסאי ופרנסואה רוסה. אחר כך למד אצל איבן קנור בפרנקפורט ואצל לודוויג טולה במינכן, גרמניה. שהה תקופה מסוימת בפריס ואז שב לשוויץ ובה ניצח על יצירותיו. ב-1915 מונה לפרופסור לקומפוזיציה בג'נבה. ב-1916 יצא לארה"ב כמנצח של להקת מחול ונשאר בארץ זו. הוא לימד קומפוזיציה בבית הספר למוסיקה מאנס בניו-יורק ואחר כך נתמנה למנהל המכון למוסיקה של קליבלנד (1920-1925) והקונסרבטוריון של סן-פרנציסקו (1925-1930). ב-1930 שב לשוויץ, אך חזר לארצות-הברית ב-1939 והתיישב באורגון ב-1943. במשך שנים אחדות לימד בלוך בתקופות הקיץ קומפוזיציה באוניברסיטה של קליפורניה בברקלי. עם תלמידיו נמנו רוג'ר סשנס, רנדל תומפסון ואליוט קרטר.

Mor Ballagi (born Moritz Bloch) (1815-1891), philologist and Christian theologian, born in Inocz, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at the well known טeshivot at Nagyvarad (now Oradea, in Romania), and Papa, Hungary. While working as a teacher in Moor and Surany, he studied classical and modern languages and also mathematics. His religion being an obstacle to the obtaining of a diploma at the University of Budapest, he moved to Paris in 1839, where he took up Oriental studies. Jozsef Eotvoes, a leading Hungarian writer and statesman, was much impressed by Ballagi's pamphlet A zsidokrol (About the Jews), in which he advocated the emancipation of Hungarian Jewry, and called upon him to return to Hungary, which he did in 1840. Ballagi began a Hungarian translation of the Bible, of which, however, only the Pentateuch and Joshua appeared (Budapest, 1840-1843). Its language and his commentaries were widely praised in Hungary. In recognition he was made a member of the Hungarian Academy of Science. In 1841 he translated the Hebrew prayer book into Hungarian.

He wrote several pamphlets in favour of Hungarian independence and succeeded in enlisting the support of leading politician Count Stephen Szechenyi, who had championed the modernization of Hungarian economic, social, and intellectual life and was the leader of the moderate liberal group in the Hungarian diet, for the establishment of a Hungarian rabbinical seminary. In 1842 Ballagi went to Tuebingen, Germany, where he converted to Protestantism (1843) although he remained sympathetic to Judaism. The following year he became a lecturer at the Lyceum in Szarvas (Hungary) and in 1851 he was made professor there.

During the War of Liberation, as the revolution of 1848 was known in Hungary, he was secretary to General Goergey and subsequently was assigned to the War Department. Later he also was made professor at the Protestant Theological Institute of Pest. In 1959 he produced a Hungarian dictionary and a collection of Hungarian proverbs. He also published also a textbook of the Hebrew language (1872) and wrote a number of books on Christian subjects. He wrote in both Hungarian and German. Ballagi died in Budapest.

Élie (Éliézer-Léopold) Bloch (1909-1943), rabbi and member of the French resistance during WW II, born in Dambach-la-Ville, France (then part of Germany). He studied in Barr, where his father Joseph Bloch served as rabbi. He attended École de tissage et de filature of Mulhouse graduating in 1928. In 1929 he started his studies at the Séminaire israélite de France in Paris and also attended the Etz Haim (Ez Chajim) yeshiva in Montreux, Switzerland. Bloch was ordained a rabbi in 1934.

In 1935 he was appointed assistant-rabbi to Rabbi Nathan Neter, Chief Rabbi of Metz, France.

In 1939 he became the rabbi of thousands of Jews who were evacuated from the Moselle department at the outbreak of WW II to the region of Poitou in central-western France. After the German occupation of France, the Jewish refugees in Poitou, a region under direct German administration, were arrested and interned in a number of camps. Bloch became the representative of the Union générale des israélites de France (UGIF) and in charge of the Camp de la route de Limoges, also known as camp de Poitiers. He could not prevent the deportation to Nazi death camps of about 1,600 from prisoners the camp.

With the collaboration of Father Jean Fleury, the chaplain of the Roma people interned in the camp of Poitiers, and other French people, later recognized as Rightenous Among the Nations, he succeeded in assisting many Jews, particularly children, in crossing into the Free Zone of France.

Following the arrest of his wife in January 1943, he too is arrested in February 1943 along with their daughter aged 5. They were detained in the Drancy camp and then in December 1943 deported to the Nazi death camp at Auschwitz.

Gustave Bloch (1848-1923), historian, born in Fegersheim, France, son of a teacher who later became a principal of an elementary school in Strasbourg. Bloch attended the high school in Strasbourg and then at Lycee Condorcet in Paris. He studied at École normale supérieure in Paris graduating in 1872. He was a member of the École française de Rome, after 1873, and of École française d'Athènes, after 1874.

He served as Professor of Greek and Latin antiquities at the Faculty of Letters of Lyon from 1884, and professor of Roman history at the Faculté des lettres de Paris from 1904. His works include Les origines du Sénat romain (1883), Les origines, la Gaule indépendante et la Gaule romaine, vols. 1-2 of L’Histoire de France des origines à la Révolution (Ernest Lavisse ed., 1900), La République romaine. Les conflits politiques et sociaux (1913), and L'Empire romain. Évolution et decadence (1922).

Gustave Bloch is the father of the historian Marc Bloch (1886-1944).  

Elisa Bloch nee Marcus (1848-1905), sculptor, born in Wroclaw, Poland (then Breslau, Germany). Her family moved to France settling in Paris. She was educated in Paris at Academie Julian and soon began a career as a sculptor. She held her first exhibition in 1878 that was followed by participation to many Salons in Paris. Bloch is the author of several public monuments commissioned by a number of towns in France. Her works include busts of numerous public figures, among them Chief Rabbi Zadoc Kahn, the astronomer Camille Flammarion, the Old West figure Buffalo Bill, and the winner of Nobel Prize for Peace Frédéric Passy. In 1892 she founded the monthly review Paris-Province that she managed until her death.   

Chaim Bloch (1881-1973), rabbi and author, born in Nagybocskó, Austria-Hungary (now Velykyi Bychkiv in Zakarpattia Oblast, Ukraine). He studied in various yeshivas and was ordained as rabbi. To earn a living, however, he found work in the field of business. He continued with his studies in Kabbala and Jewish law. With the outbreak of World War I, in 1914, Bloch fled to Vienna. In 1915, he served as chaplain in the Austrian-Hungarian Army, spending about nine months in trenches. He was wounded, declared unfit for active service and assigned to garrison duty in a POW camp at Csót, a village in Veszprém county, Hungary.

It was during this time when he wrote his internationally acclaimed Der Prager Golem von seiner “Geburt” bis zum seinen “Tod” (Vienna, 1919, 2nd edition Berlin, 1920). From 1917, Bloch contributed to Osterreichische Wochenschrift (founded by his tutor, Joseph Samuel Bloch), Neues Wiener Journal and other Viennese Jewish publications.

At the same time, from 1918 to 1920, he was rabbi in the city of Liesing, near Vienna, but not being a citizen he was compelled to leave. In 1923 he visited the United States seeking patrons for his work Ozar Chayim, an encyclopedia of rabbinical texts from Responsa literature. In 1932 Bloch became co-editor of Juedisches Jahrbuch fuer Oesterreich 5693 (1932/33), Vienna.

With the rise of the Nazis to power in Germany in 1933, Bloch turned to writing against anti-Semitism, and other Nazis revived old blood libels against Jews in the press by publishing the Blut und Eros im judischen Schrifttum und Leben (1935,) a complete exposure of anti-Semitic accusations. In March 1938, following the annexation of Austria by Nazi Germany, Bloch was imprisoned and detained in a concentration camp. His Ozar Chayim was confiscated and destroyed.

After being released in August 1938 he moved to the U.K. via the Netherlands. In 1939 he immigrated to United States., where he continued to write in German, Hebrew, English and Yiddish. In 1963 he became almost blind. Then he made use of his talent as storyteller and of his extensive knowledge of Chassidism and mysticism, describing Eastern European Jewry to the Western World. Bloch was an adamant and outspoken defender of the Jews.

Bloch was a very prolific writer. His best known works include Ahnenstolz, Biographie des Rabbi Elieser Lippman von Strelitz (1904); Die Gemeinde der Chassidim (1920); Israel der Gotteskampfer (1920), Hirsch Ostropoler, ein judischer Till Eulenspiegel and Ostjudischer Humor (1921), Talmudische Weisheit, altjuedische Wechselgesprache (1921), Gottes Volk und seine Lehre (1922); Das Juedische Amerika (1926); Kabbalistische Sagen (1925), Lebenserinnerungen des Kabbalisten Vital (1926), Traume sind keine Schaume (1929), Priester der Liebe, die Welt der Chassidim (1930), Der Judenhass im Spiegel der Jahrtausende (1935), Das Geliebte Land, Sagen aus Palestina (1937), Hekhal le Divre Hazal ve’Pitgameihem (1948), Kum-Riv et heHarim (1948/49), Ve Da Mah she Tashiv (1949), Mi Natan li Meshiah Ya’akov ve Israel levozezin (1957), Masa Federbusch (1959), Dovev Sifte Yeshenim (1959), and Erzalungen und Legenden (1966). Bloch was a member of P.E.N. (Publicists, Essayists and Novelists); of Anshe Emet’ Bronx, New York, and Habonim, New York, and he received the Title of ‘Professor’ from President Tomáš Masaryk of Czechoslovakia.

Moïse Bloch (1790-1868), rabbi, known as the Hokhem d’Uttene (“The Sage of Uttenheim"), born in Uttenheim, France. He studied with Abraham Isaac Lunteschutz, the rabbi of Westhoffen. Bloch moved to Strasbourg in 1820, following his marriage to Madeleine (Matel Sarah) Goldschmidt, a descendant of a rabbinical family. In Strasbourg he directed a small private yeshiva that was attended by students who later continued their studies at the Rabbinical Seminary in Metz. One of his students was Rabbi Zadoc Kahn, Chief Rabbi of France from 1889. Despite refusing to accept the office of rabbi, Bloch was regarded as an authority for Halachic issues and his advice was highly respected by the Jews of Alsace. Bloch is the author of Yismach-Moshe, a commentary of the Talmudic tractate Hulin that deals with the rules of shechita and kashrut.

Pedro Bloch (1914-2004), composer, poet, playwright and author of children 's books, born in Zhitomir, Ukraine (then part of the Russian Empire). His immigrated to Brazil during the early 20th century. He attended Colégio Pedro II in Rio de Janeiro and subsequently enrolled in the National Faculty of Medicine of Praia Vermelha (now known as the Faculty of Medicine of the Federal University of Rio de Janeiro). He is recognized as one of the early trailblazers in the field of speech therapy in Brazil. His literary output encompasses more than a hundred books, with over 50 of them originating from his experiences caring for children as a practicing physician. One of his most renowned theatrical creations, The Hands of Eurydice, made its debut on May 13, 1950, and went on to be performed over 60,000 times in more than 45 different countries. Pedro Bloch is also credited as the author of works such as Dicionário de anecdotes, Você que falar melhor? ("Do you want to speak better?"), Samba no Pé, Teco-Teco, and Um pai de verdade ("A real father"). Additionally, he authored the screenscript for the film Meus Amores no Rio in 1958.

ז'ולקייב

ZHOLKOVA

(בפולנית ZOLKIEW)

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


ז'ולקייב נבנתה כעיר-מבצר בסוף המאה ה-16, וב-1603 קיבלה מעמד של עיר. אחרי סיפוח האזור לאוסטריה בעקבות החלוקה הראשונה של פולין ב-1772, הייתה ז'ולקייב מרכז מנהלי לישובי הסביבה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) כבש הצבא הרוסי את ז'ולקייב, וב-1915 נכבשה שוב בידי האוסטרים. בתום המלחמה שב האזור כולו לשליטת פולין.

יהודים ישבו בז'ולקייב מ-1600 על-פי היתר בעלי העיר. הם בנו בית תפילה, בית מרחץ ובתי מגורים ליד שער החומה. ב-1616 קיבלו יהודי ז'ולקייב כתב-זכויות, והוקצה שטח לבית עלמין. היהודים הורשו לעסוק בכל ענפי המסחר. באמצע המאה ה-17 הוקם בעיר בית- חולים יהודי ובית קהילה.

במשך המאה ה-17 הלך וגדל מספר היהודים בז'ולקייב. המלך יאן סובייסקי (JAN SOBIESKI) ויורשיו נתנו ליהודים כתבי זכויות נוספים, שהרחיבו את בסיס ישיבתם החוקית בז'ולקייב.

ב-1626 נעשתה ז'ולקייב קהילה עצמאית, עד אז הייתה מסופחת לקהילת לבוב. ב-1690 נבנה בז'ולקייב בית כנסת חדש בסגנון הרנסנס הפולני, מבנה של מבצר ולו חומת מגן. מן המחצית השנייה של המאה ה-17 פעלה בז'ולקייב ישיבה. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים וטפלה בנזקקיה. באמצע המאה ה-17 ביקרו בעיר שליחים מארץ ישראל שאספו תרומות לעניי הארץ.

בשלהי המאה ה-17 נפתח בז'ולקייב בית-דפוס עברי והודפסו בו סידורי תפילה וספרי פרשנות. במאה ה-18 פעלו בז'ולקייב שני בתי-דפוס עבריים נוספים.

ב-1765 חיו בז'ולקייב ובכפרים סביב לה 2,115 יהודים.

ב-1848 נתמנו 3 יהודים כחברי מועצת העיר. כ-100 מיהודי ז'ולקייב השתתפו ב"גבארדיה הלאומית" שהוקמה ב-1848 ולחמה על הרחבת האוטונומיה של גליציה.

בתחילת המאה ה-19 (1798-1836) השתקע בז'ולקייב ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ממניחי היסוד להשכלה בגליציה, וב-1821 עמד, ככל הנראה, בראש הקהילה. בין המשכילים של קהילת ז'ולקייב היו גם ר' צבי הירש חיות, הרב הראשון שקיבל תואר מאגיסטר לפילוסופיה באוניברסיטת לבוב; הסופר מאיר לטריס והמשורר אברהם גולדברג.

באמצע המאה ה-19 היו החסידים רוב באוכלוסית ז'ולקייב. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הרכיבו החסידים והמשכילים את הנהגת הקהילה. בין ראשי הקהילה היה איגנאצי (יצחק) צוקר, מראשי המתבוללים בז'ולקייב, שהשתתף במרד הפולני ב-1863, וכיהן כראש קהילת ז'ולקייב בשנים 1911-1904. ביתו היה מרכז לתנועה הפולנית הלאומית בעיר.

ב-1900 חיו בז'ולקייב כ-4,000 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסיה.

היהודים הראשונים בז'ולקייב היו מוכסים, חוכרים ומלווי כספים. עם התפתחות העיר עסקו רוב יהודי ז'ולקייב בסחר מזון, אריגים, עורות, פרוות, בגדים וכובעים. במאה ה-18 סחרו יהודים בעיקר בתבואה והשתתפו בירידי ברסלאו (שמה הגרמני של העיר הפולנית וורוצלב WROCLAW, אז בשליטת פרוסיה) ולייפציג. כן עסקו יהודי ז'ולקייב בייצור משקאות חריפים.

במאה ה-18 גדל מספר בעלי המלאכה: אופים, חייטים, פרוונים, צורפים, יוצקי-פליז, פחחים, כובענים ומומחים לעשיית אוהלים.

בסוף המאה ה-19 גדל מספר הפרוונים היהודים בעיר. הם העסיקו מאות פועלים, ולעבודתם יצאו מוניטין בגליציה כולה. פרוונים יהודים מז'ולקייב השתקעו בפריס, בלונדון ובבריסל והתבססו שם בענף הפרוונות.

בין שתי מלחמות העולם הוקם "איגוד סוחרים זעירים", ובעלי המלאכה, שרובם היו פרוונים, יסדו קואופרטיב. ב-1938 הקימו בעלי המלאכה את איגוד "יד חרוצים" והיה להם בית כנסת משלהם.

כ-100 יהודים עסקו בסבלות, 30 היו בעלי עגלות, וכ-10 בעלי כרכרות שפרנסתם לא היתה קבועה. כן היו בעיר כתריסר עורכי דין וכמה רופאים יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה בא הג'וינט לעזרת הנזקקים בעיר. 640 ילדים קיבלו שתי ארוחות ליום במטבח ציבורי. הג'וינט תמך גם ב"איגוד לאשראי" שהוקם ב-1930 ובקופת גמילות חסדים של הקהילה.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 קם בז'ולקייב חוג משכילים אוהדי הרעיון הציוני. ב-1902 הוקם איגוד ציוני ראשון בשם "דורשי שלום ציון". ב-1905 נוסד סניף "פועלי-ציון". ב-1907 התארגן הנוער הדתי בארגון "ציוני שחר". ב-1919 הוחלף ועד-הקהילה בז'ולקייב ב"הועד היהודי הלאומי" בראשותו של הציוני אברהם-שמואל צימלס. באותה שנה נפתחו שם סניפי תנועת הנוער "השומר הצעיר" וארגון הנוער הציוני "התחיה".

בין שתי מלחמות העולם גברה השפעתן של התנועות הציוניות ורוב חברי ועד הקהילה היו ציונים. נפתחו סניפי "המזרחי" (1922), ארגון נוער על שם בורוכוב (1925), "הנוער הציוני" (1929) ו"בית"ר" (1930).

ב-1931 חיו בז'ולקייב כ-4,400 יהודים שהיו כ-%42 מכלל אוכלוסיית העיר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בז'ולקייב קרוב ל-4,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ב-18 בספטמבר, נכנסו הגרמנים לז'ולקייב. בו ביום הם התנכלו ליהודים בסיוע אוקראינים מקומיים. ב-23 בספטמבר פינו הגרמנים את העיר, ובהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות נכנס הצבא האדום לז'ולקייב, וככל שטחי מזרח פולין עברה העיר לשליטת ברית המועצות.

אחרי כניסת הצבא האדום חזרו לז'ולקייב היהודים שנמלטו מפני הגרמנים ובאו פליטים יהודיים מפולין הכבושה בידי הנאצים. הקהילה סייעה להם בדיור ובפרנסה.

באביב 1940 אסרו השלטונות הסובייטים והיגלו לרוסיה כמה משפחות יהודיות אמידות. המסחר הפרטי הופסק, ובעלי מלאכה יהודים השתלבו בקואופרטיבים.

בסוף יוני 1940 הוגלו מאות פליטים יהודים לפנים ברית המועצות.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נמלטו כמה משפחות יהודיות מזרחה עם הסובייטים הנסוגים.

ב-28 ביוני 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים. למחרת הציתו הגרמנים את בית הכנסת הגדול העתיק. ביולי 1941 החלו חטיפות יהודים לעבודות כפייה, נגזרו הגבלות על תנועתם בעיר, נשללה מהם האפשרות לקנות בשוק העירוני והם נצטוו לענוד סימן זהוי - סרט שרוול לבן ועליו מגן-דוד. על הקהילה הוטלו תשלומים כספיים כבדים, ולהבטחתם נלקחו בני- ערובה. הפיקוח על ביצוע הגזרות היה נתון בידי המשטרה האוקראינית שהתעללה באוכלוסייה היהודית. באותו החודש הוקמו היודנראט (מועצת יהודים מטעם) והמשטרה היהודית, עליהם הוטל לספק אנשים לעבודות כפייה, למסור חפצי ערך לגרמנים ולפנות יהודים מבתים שבהם שוכנו קצינים גרמנים.

באוגוסט-ספטמבר 1941 נאסרו יהודים שנחשבו לאוהדי המשטר הסובייטי, ואחרי חקירות ועינויים הוצאו להורג.

בסתו 1941 עקרו הגרמנים את המצבות בבית העלמין היהודי והשתמשו בהן לסלילת כבישים בעיר ובסביבה.

בחורף 1942-1941 גבר הרעב, ובעקבותיו באה מגפת טיפוס. היודנראט סייע לנזקקים. כ-30 מורים המשיכו ללמד את ילדי הקהילה.

במרץ 1942 התקיימה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה, היודנראט נדרש להגיש רשימה הממיינת את היהודים לעובדים ולא עובדים. כ-700 חולים וקשישים נלקחו מבתיהם ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC(. 60 יהודים נחטפו בידי אנשי ס"ס גרמנים ושולחו למחנה לעבודת כפייה ליד זלוצ'וב (ZLOCZOW).

בקיץ 1942 עברו דרך ז'ולקייב רכבות שהובילו יהודים להשמדה בבלז'ץ. רבים ניסו להמלט וקפצו מהרכבות. היו שנורו בידי הגרמנים והאוקראינים מלווי הרכבות והיו שנפצעו וניצודו בידי אוקראינים תושבי המקום. אלו שהצליחו להגיע לז'ולקייב נעזרו בידי יהודי העיר, שהסתכנו בכך שהגרמנים יפעילו עונש קולקטיבי על הקהילה כולה.

ב-22 בנובמבר 1942 התקיימה האקציה השנייה. בסופה שולחו 2,000 יהודים להשמדה בבלז'ץ. כ-300 יהודים נורו בעיר עצמה.

ב-1 בדצמבר 1942 הוקם בז'ולקייב גיטו ליהודי העיר והסביבה. הצפיפות הביאה להתפשטות מגיפת טיפוס שהמיתה כ-20 ליום. היציאה מן הגיטו נאסרה.

18 יהודים הוסתרו ע"י בני משפחת בק, האב וולנטי בק, רעייתו יוליה ובתם אלכסנדרה. בגלל מוצאו הגרמני של וולנטי בק ודתם הקתולית, המשפחה לא עוררה חשד, יתר על כן הם נהגו להזמין לביתם חיילים גרמנים כדי להיראות כמי שתומכים במעשים של הגרמנים. ב-1983 מוסד יד ושם הכיר בשלושת בני משפחה בק כ"חסידי אומות עולם". 

ב-15 במרס 1943 העבירו הגרמנים 600 גברים יהודים כשרים לעבודה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. ב-25 במרס הוחל בחיסול הגיטו. היהודים הוצאו מבתיהם. מסתתרים שנתגלו נרצחו במקום. עוד 100 גברים ו-70 נשים שולחו למחנה יאנובסקה. כ-60 בעלי מקצועות דרושים לגרמנים שוכנו במחנה עבודה שהוקם בעיר. הנותרים הובלו ליער בסביבה, נרצחו ביריות ונטמנו בבורות שהוכנו שם מראש.

ב-10 ביולי 1943 חוסל גם מחנה העבודה שליד ז'ולקייב, וכ-40 מכלואיו האחרונים נרצחו אף הם באותו היער.

העיר הוכרזה "יודנריין" ("נקייה מיהודים"). הגרמנים ערכו מצוד אחר יהודים שהסתתרו, אלו שנתגלו נורו בבית העלמין היהודי.

ב-23 ביולי 1944 שוחררה ז'ולקייב בידי הצבא האדום. כ-70 ניצולים יהודים שבו לעיר ועד מהרה עזבו למרכז פולין ומשם עלו לארץ ישראל, או היגרו למדינות מערב אירופה ולארצות- הברית.

מסוף המאה העשרים נקראת העיר בשם נסטרוב (NESTEROV).

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, היהודי האחרון במקום נפטר בשנת 2009. מאחר והעיר הוכרה כמרכז מורשת עולמי, בבית העלמין הישן הנמצא במרכז השוק המקומי קבוע שלט קטן בעברית ובנין קטן מעץ, שהוקם על ידי חב"ד, מאפשר להתפלל במקום. בנוסף, ארגונים שונים מנסים לאסוף כסף לשחזור בית הכנסת הגדול בעיר. באתר ההשמדה לנרצחי השואה הוקמה אנדרטה, אותה פוקדים מידי שנה ניצולים ובני משפחותיהם מישראל וממקומות אחרים.