פדרו בלוך
Pedro Bloch (1914-2004), composer, poet, playwright and author of children 's books, born in Zhitomir, Ukraine (then part of the Russian Empire). His immigrated to Brazil during the early 20th century. He attended Colégio Pedro II in Rio de Janeiro and subsequently enrolled in the National Faculty of Medicine of Praia Vermelha (now known as the Faculty of Medicine of the Federal University of Rio de Janeiro). He is recognized as one of the early trailblazers in the field of speech therapy in Brazil. His literary output encompasses more than a hundred books, with over 50 of them originating from his experiences caring for children as a practicing physician. One of his most renowned theatrical creations, The Hands of Eurydice, made its debut on May 13, 1950, and went on to be performed over 60,000 times in more than 45 different countries. Pedro Bloch is also credited as the author of works such as Dicionário de anecdotes, Você que falar melhor? ("Do you want to speak better?"), Samba no Pé, Teco-Teco, and Um pai de verdade ("A real father"). Additionally, he authored the screenscript for the film Meus Amores no Rio in 1958.
בלוך
(שם משפחה)בלוך נגזר מהמילה הגרמנית וולש שפירושו "זר" / "נוכרי" - מונח אשר ציין אנשים שמוצאם בארצות דוברות שפות רומאניות, בפרט צרפת ואיטליה, ומהמילה הסלבית ולאך, שפירושה "זר".
השם נפוץ בקרב יהודי אלזס וגרמניה אשר היגרו מצרפת במאות ה-15/14; וולש הפך לולאך / ואלאך / ואליך כאשר היהודים היגרו ממרכז אירופה, ולבלוך כאשר הם היגרו מפולין לגרמניה. משפחות יהודיות בשם בלוך מתועדות באירופה החל מהמאה ה-17. פירוש שם המשפחה הסלבי בלוכין הוא "בנו של בלוך".
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בלוך כוללים במאה ה-17 את מתתיה בן בנימין זאב (וולף) אשכנזי בלוך, מטיף ומנהיג של תנועת השבתאות אשר נולד בפולין; את הזאולוג והרופא הגרמני מרקוס (מרדכי) אליעזר בלוך (1799-1723); את העיתונאי והסופר הצרפתי ז'אן רישרד בלוך (1947-1884); את הפיזיקאי האמריקאי יליד שוויץ פליקס בלוך, חתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1952; ואת הביוכימאי האמריקאי יליד גרמניה קונרד בלוך, חתן פרס נובל לרפואה בשנת 1964.
ז'יטומיר
(מקום)עיר מחוז באוקראינה.
עד שנת 1792 (שנת החלוקה השנייה של פולין) היה האזור תחת שלטון פולין. בשנת 1789 חיו בז'יטומיר 882 יהודים, שהיו כשליש מכלל האוכלוסיה. היו ביניהם פונדקאים, סוחרים ובעלי- מלאכה. אחרי חלוקת פולין וסיפוח האזור לרוסיה היה מספרם 1,300, ומאז עלה מספר היהודים בעיר בהתמדה.
באמצע המאה ה- 19 כבר ישבו בז'יטומיר 9,500 יהודים. באותו הזמן גברה השפעת החסידות בעיר; זאב וולף מז'יטומיר היה מתלמידיו של המגיד ממזריץ'. ב-1847 נפתח בז'יטומיר בחסות הממשלה בית-מדרש לרבנים והתגבש בעיר חוג של משכילים דוגמת ח"ז סלונימסקי, א"ב גוטלובר וא' צווייפל. מ-1873 הוכשרו שם מורים לבתי-הספר היהודיים הממשלתיים, עד שנסגר המוסד ב-1885.
ב-1862 נוסד בית-ספר מקצועי יהודי מן הטובים ברוסיה אך השלטונות סגרו אותו ב-1884 בטענה שהוא מקנה ליהודים יתרונות כלכליים. ז'יטומיר נודעה גם כמרכז הדפוס העברי. מנדלי מוכר ספרים, א' פפירנא וא' גולדפאדן למדו בז'יטומיר. ח"נ ביאליק, שנולד בעיירה ראדי הסמוכה, בילה בז'יטומיר את ימי ילדותו.
בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בעיר 30,750 נפש לערך,
כ-47% מכלל התושבים. במסחר היו היהודים 90%, במלאכה 60%.
בעת מהפכת 1905 הקים הנוער הציוני והסוציאליסטי קבוצה להגנה עצמית; 15 צעירים מהם ועמם הסטודנט הרוסי נ' בלינוב שהתייצב לימינם נהרגו במאבק. עשרה צעירים מצ'ודנוב שחשו לעזרתם נרצחו בדרך. בינואר 1919 נהרגו 317 מיהודי המקום בידי אנשי פטלורה וב-1920 נפגעו היהודים מידי חיילים פולנים.
ב-1926 התפקדו בז'יטומיר 30,000 יהודים 38%).
תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) קלטה קהילת ז'יוטומיר פליטים יהודים שנמלטו מפולין הכבושה. אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים בקיץ 1941, ריכזו הגרמנים את יהודי הסביבה בז'יטומיר, ובספטמבר 1941 הוציאו אותם להורג.
אחרי המלחמה שבו יהודים לז'יטומיר. ב-1959 נרשמו בז'יטומיר 14,800 יהודים (כ-%14 באוכלוסיית העיר) קרוב לוודאי שהמספר הנכון התקרב ל-25,000. ב"ימים-נוראים" רבים היו המתפללים בבית-הכנסת, והיידיש הייתה שכיחה ברחובות העיר.
מאז שנת 1989 200,000 מיהודי אוקראינה עלו לישראל.
ריו-דה-ז'אנרו
(מקום)ריו דה ז'נירו
Rio de Janeiro
העיר השנייה הכי מאוכלסת בברזיל. בירת הרפובליקה הברזילאית עד 1960.
בריו דה ז'נירו נמצאת הקהילה היהודית השנייה בגודלה בברזיל, אחרי סאו פאולו. לפי רישומי הפדרציה היהודית של מדינת ריו דה ז'נירו (FIERJ), בשנת 2000 נאמד שהאוכלוסייה היהודית מונה בין 25,000 ל-30,000, כ-0.34 אחוז מכלל אוכלוסיית העיר. הקהילה היהודית של ריו דה ז'נירו מורכבת מיהודים ממוצא אשכנזי וממוצא ספרדי כאחד; באמצע שנות ה-1800 הגיעו יהודים ממרוקו לריו דה ז'נירו וארגנו קהילה לצד שכניהם האשכנזים. הרוב המכריע של האוכלוסייה היהודית של ריו מתגורר בשכונות המרכזיות של לבלון, בוטאפוגו, איפנמה וקופקבנה (Leblon, Botafogo, Ipanema, and Copacabana). החל משנת 2010 לקהילות אלו היו בתי כנסת, בתי ספר יהודיים וחנויות כשרות. יהודי ריו דה ז'נירו מיוצגים על ידי רשת מאורגנת היטב של מוסדות חברתיים, דתיים ותרבותיים. ל-FIERJ (פדרציה ישראלית בריו דה ז'נירו) קשורים יותר מ-80 ארגונים שונים העוסקים בעבודה קהילתית. אלה כוללים בתי כנסת, בתי ספר, תכניות חברתיות ורווחה, ארגוני נשים ועמותות בריאות וכושר שונות. בין אלה שהשפיעו הכי הרבה על הקהילה היהודית במהלך השנים הם: "ההסתדרות הציונית" (Organização Sionista), "בני ברית", "מועדון ישראלי ברזילאי" ("Clube Israelita Brasileiro"), "חברת צדקה של נשים", "בית הילדים היהודי", ובמיוחד "חברת צדקה ישראלית" ("Sociedade Beneficente Israelita"), בית החולים "אלברט איינשטיין", יהודית והר סיני. הקהילה היהודית של ריו תמיד הייתה פעילה בפילנתרופיה, תמכה בקרנות מקומיות ומדינתיות ובמקביל גם הקימה קרנות רבות משלהן.
כלי תקשורת שונים שרתו את הקהילה היהודית בריו דה ז'נירו. הפדרציה היהודית של מדינת ריו דה ז'נירו (FIERJ) הפיקה תכנית טלוויזיה שבועית המוקדשת לחדשות ולחינוך. הפדרציה היהודית הפיקה גם תכנית טלוויזיה המכונה "מנורה" ("Menora" TV).
החיים היהודיים הדתיים בריו מגוונים. הקהילות נעות בין חרדים ואולטרה-אורתודוקסים לרפורמים וזרמים ליברליים אחרים ביהדות. בשנת 1900 נמנו שתי קהילות בלבד: האחת הוקמה על ידי יהודים שעלו ממערב אירופה, והשנייה על ידי יהודים מצפון אפריקה. בשנת 2005 היו בריו דה ז'נירו כ-30 בתי כנסת. שני בתי הכנסת הידועים ביותר בריו הם: הקהילה היהודית של ברזיל (Congregação Judaica do Brasil), קהילה רפורמית, והאגודה הדתית הישראלית (Associação Religiosa Israelita), קהילה שנוסדה על ידי מהגרים יהודים מגרמניה ב-1942, מספר החברים היה למעלה מ-800 משפחות.
כ-3,000 תלמידים רשומים בבתי הספר היהודיים של ריו. בתי ספר אלה נעים בין אורתודוקסים לפלורליסטים. קורסים לעברית ותכניות ללימודי יהדות מוצעים באוניברסיטאות הממלכתיות של ריו דה ז'נירו. בין בתי הספר היהודיים הבולטים בריו הם "שלום עליכם" המכללה הישראלית-ברזילאית (פלורליסטי), "אליעזר שטיינברג – מקס נורדאו" (פלורליסטי), "בר אילן" (ציונות דתית), "אורט", "מחנה אור ישראל" (אורתודוקסית) ו"בית מנחם" (אורתודוקסי).
בריו דה ז'נירו ישנם מספר מרכזי תרבות ומוזיאונים יהודיים. אלה כוללים את המדרש המרכזי התרבותי (MCC). מוסד רפורמי הממוקם בלבּלון (Leblon), אחת השכונות העשירות ביותר בריו, המדרש המרכזי התרבותי מציע מגוון תכניות חינוכיות, קונצרטים ואירועים. מוקד מרכזי לחיים יהודיים חברתיים הוא המרכז הקהילתי היהודי. בנוסף לארגון אירועים תרבותיים וחברתיים, המרכז היהודי מספק מגוון רחב של פעילויות ספורט ופנאי, כמו גם תכניות הקשורות לבריאות. מרכזים קהילתיים חשובים נוספים של יהודים כוללים את מועדון "הר סיני" (Club Monte Sinai), מועדון אתלטיקה, ושלושה מרכזי חב"ד בריו. יש גם מספר נקודות ציון יהודיות משמעותיות ברחבי העיר. בשנת 2008, איגוד מדריכי התיירים של ריו ארגן את הסיור הראשון בעיר בנושא יהודי. מבקרים בריו יכולים לצאת לסיור מאורגן במרכז העיר כדי לראות במבט חטוף את עברהּ היהודי ההיסטורי של הקהילה. מרכז חשוב נוסף להיסטוריה היהודית הוא המוזיאון היהודי הקטן הכולל את מה שמכונה אוסף פלדמן, המורכב מכ-60 חנוכיות וחפצי פולחן אחרים, כל פריט עוצב על ידי האמן יליד רוסיה יוסף פלדמן. המוזיאון כולל גם כמה פריטים שנתרמו על ידי ראשוני המהגרים היהודים בברזיל וחפצים של ניצולי שואה שהתיישבו בריו לאחר מלחמת העולם השנייה. ציוני דרך יהודיים חשובים נוספים הם אנדרטת יצחק רבין ובית הכנסת הגדול במרכז העיר ריו דה ז'נירו, שהיה פעם מרכז החיים היהודיים בריו. אזור מרכז העיר נמצא בדעיכה כבר עשרות שנים וכתוצאה מכך, התפילות בבית הכנסת הגדול מתקיימות רק במהלך הימים הנוראים.
הִסטוריה
בתחילת המאה ה-16 היו בריו דה ז'נירו קבוצות קטנות של מראנוס (Marranos), בדרך כלל מפורטוגל; מאוחר יותר הם נטמעו באוכלוסייה המקומית. עם הכרזת העצמאות של ברזיל (1822) וההכרזה על האימפריה הברזילאית (1824), שדגלה בסובלנות דתית, מהגרים יהודים ראשונים החלו להופיע לפרקים בריו דה ז'נירו. אחד מהבולטים מבין העולים הראשונים הללו היה דניס דה סמואל (1860-1782), מהגר צעיר מאנגליה שזכה להצלחה והשפעה רבה מלך פורטוגל העניק לו תואר ברון.
הניסיון הראשון לארגן קהילה נעשה בשנת 1846 על ידי יהודים יוצאי מרוקו שהגיעו לריו דה ז'נירו מצפון ברזיל. ארגון יוניאושל גמילות חסדים (Uniaoshel Guemilut Hassadim), שעדיין קיים, מייחס לניסיון זה את מקורו. בשנת 1867 הוקמה בריו דה ז'נירו המועצה המקומית של הברית הישראלית האוניברסלית (Alliance Israelite Universelle). ב-1873 נוסדה חברה לענייני דת ורווחה. היא ניסתה להקים בית קברות, ומשנת 1876 ואילך שמרה על מקום תפילה קבוע, אך היקפו המצומצם, כמו גם השלכות ההתבוללות, מנעו את המוסד מלממש את הפוטנציאל הטמון בו.
בעת הכרזת הרפובליקה (1889) מספר היהודים בריו דה ז'נירו נאמד ב-200. בשנת 1900 היו בעיר שני בתי כנסת, האחד הוקם על ידי מהגרים מצפון אפריקה, והשני על ידי מתיישבים מצרפת וממערב אירופה; שתי הקהילות היו קטנות. עם ההתפתחויות שהחלו בשנת 1900, עד סוף מלחמת העולם הראשונה נאמדה האוכלוסייה היהודית בעיר בכ-2,000 נפש.
לאחר מלחמת העולם הראשונה היה גל גדול של מהגרים יהודים לריו דה ז'נירו, וככל שהקהילה היהודית גדלה החיים הקהילתיים נעשו מגוונים יותר. ב-1910 נוסדה המרכז הישראלי של ריו דה ז'נירו על ידי יהודי צרפת; מטרתו העיקרית הייתה הקמת בית כנסת, ובית קברות שנוסד בשנת 1920 בווילה רוסאלי (Vila Rosali). המוסד הפילנתרופי הראשון "אחיעזר" הוקם ב-1912; מאוחר יותר (1920) שונה שמו ל"האיחוד הישראלי המיטיב" ("Uniao Beneficente Israelita") שביקש לקדם את התיישבות וסייע בקביעות למהגרים יהודים בריו דה ז'נירו. החל משנת 1924, האגודה היהודית לקולוניזציה (ICA) השתלטה על ה"איחוד", ששלחה את ישעיהו רפאלוביץ' (Isaiah Raffalovitch) כציר קבוע לריו דה ז'נירו. מאמציו להקים שם קהילה מאוחדת כשלו, בגלל הגיוון הארגוני והמפלגתי הגדול. בשנת 1937 נוסדה מרפאה ישראלית (Policlinica Israelita), אחד המוסדות הקהילתיים היהודיים המועילים ביותר בריו דה ז'נירו, כחלק מהמחלקה הרפואית של אותו "איחוד" במטרה להעניק סיוע רפואי למהגרים. מוסד נוסף המוקדש לסיוע לנשים, לילדים ולקשישים הוקם בשנת 1923 ושמו "אגודת הנשים הישראליות" (Sociedade Das Damas Israelitas), שפיתחה תכנית חברתית מגוונת.
בתחום הפוליטי והתרבותי נוסד בשנת 1913 הארגון הציוני הראשון בריו דה ז'נירו בשם "תפארת ציון"; הוא הוחלף ב-1922 על ידי "הפדרציה הציונית של ברזיל" Federacao Sionista do Brasil)). בשנת 1927 נוסד הוועד המרכזי של מפלגת "פועלי ציון". ספריית "שלום עליכם" הוקמה ב-1915, ספריית "ביאליק" ב-1937, וספריית "מיכל קלפפיש" (Michal Klepfisz) ב-1944. שלוש הספריות הללו ממשיכות לתפקד ולפתח פעילות תרבותית כללית. בית הספר הגדול הראשון, "מגן דוד", הוקם בשנת 1922. עיתונים ושבועונים רבים החלו להתפרסם בריו דה ז'נירו החל משנת 1916.
ב-1969 היו קרוב ל-30 ארגונים קהילתיים בריו "לאר דה קריאנקה", "לאר דוס ולהוס" ("lar dos Velhos"), "פוליקליניקה", "נשים מאוחדות" ("Froien Farein"), "קופת חיסכון" (Lai-Shpar-Kasse) שהוקדשו להקלה ולסיוע; "Hebraica", "Monte Sinai", "CIB", "Asa" שירתו את צורכי הפנאי של הקהילה.
ארגוני התרבות כללו את ספריית ביאליק, מרכז יידיש, ואת המכון המרכזי האידי של האידישיסטים. היו שלושה בתי כנסת קונסרבטיביים, ארבע קהילות ספרדיות, קהילה אורתודוקסית ושלושה בתי קברות.
ניטרול (Niterol) היא בירת מדינת ריו דה ז'נירו ויש בה קהילה יהודית מאורגנת מאז 1916. הקהילה כללה שירותי דת (בית כנסת, בית קברות וכו'), בית ספר מקומי (76 תלמידים בשנת 1967), ומספר פעילויות תרבותיות וחברתיות. בנוסף, מועדון "הבראיקה" ("Hebraica" Club) (נוסד 1961), המונה כ-600 חברים, הציע פעילויות פנאי, ספורט ותרבות. ספריית הקהילה, על שם דוד פישביין (נוסדה ב-1922), שימשה כמרכז תרבות.
בשנת 1997 חיו בריו דה ז'נירו 40,000 יהודים. סך כל האוכלוסייה היהודית בברזיל הייתה אז 130,000 אנשים.