חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי ז'ולקייב

ז'ולקייב

ZHOLKOVA

(בפולנית ZOLKIEW)

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


ז'ולקייב נבנתה כעיר-מבצר בסוף המאה ה-16, וב-1603 קיבלה מעמד של עיר. אחרי סיפוח האזור לאוסטריה בעקבות החלוקה הראשונה של פולין ב-1772, הייתה ז'ולקייב מרכז מנהלי לישובי הסביבה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) כבש הצבא הרוסי את ז'ולקייב, וב-1915 נכבשה שוב בידי האוסטרים. בתום המלחמה שב האזור כולו לשליטת פולין.

יהודים ישבו בז'ולקייב מ-1600 על-פי היתר בעלי העיר. הם בנו בית תפילה, בית מרחץ ובתי מגורים ליד שער החומה. ב-1616 קיבלו יהודי ז'ולקייב כתב-זכויות, והוקצה שטח לבית עלמין. היהודים הורשו לעסוק בכל ענפי המסחר. באמצע המאה ה-17 הוקם בעיר בית- חולים יהודי ובית קהילה.

במשך המאה ה-17 הלך וגדל מספר היהודים בז'ולקייב. המלך יאן סובייסקי (JAN SOBIESKI) ויורשיו נתנו ליהודים כתבי זכויות נוספים, שהרחיבו את בסיס ישיבתם החוקית בז'ולקייב.

ב-1626 נעשתה ז'ולקייב קהילה עצמאית, עד אז הייתה מסופחת לקהילת לבוב. ב-1690 נבנה בז'ולקייב בית כנסת חדש בסגנון הרנסנס הפולני, מבנה של מבצר ולו חומת מגן. מן המחצית השנייה של המאה ה-17 פעלה בז'ולקייב ישיבה. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים וטפלה בנזקקיה. באמצע המאה ה-17 ביקרו בעיר שליחים מארץ ישראל שאספו תרומות לעניי הארץ.

בשלהי המאה ה-17 נפתח בז'ולקייב בית-דפוס עברי והודפסו בו סידורי תפילה וספרי פרשנות. במאה ה-18 פעלו בז'ולקייב שני בתי-דפוס עבריים נוספים.

ב-1765 חיו בז'ולקייב ובכפרים סביב לה 2,115 יהודים.

ב-1848 נתמנו 3 יהודים כחברי מועצת העיר. כ-100 מיהודי ז'ולקייב השתתפו ב"גבארדיה הלאומית" שהוקמה ב-1848 ולחמה על הרחבת האוטונומיה של גליציה.

בתחילת המאה ה-19 (1798-1836) השתקע בז'ולקייב ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ממניחי היסוד להשכלה בגליציה, וב-1821 עמד, ככל הנראה, בראש הקהילה. בין המשכילים של קהילת ז'ולקייב היו גם ר' צבי הירש חיות, הרב הראשון שקיבל תואר מאגיסטר לפילוסופיה באוניברסיטת לבוב; הסופר מאיר לטריס והמשורר אברהם גולדברג.

באמצע המאה ה-19 היו החסידים רוב באוכלוסית ז'ולקייב. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הרכיבו החסידים והמשכילים את הנהגת הקהילה. בין ראשי הקהילה היה איגנאצי (יצחק) צוקר, מראשי המתבוללים בז'ולקייב, שהשתתף במרד הפולני ב-1863, וכיהן כראש קהילת ז'ולקייב בשנים 1911-1904. ביתו היה מרכז לתנועה הפולנית הלאומית בעיר.

ב-1900 חיו בז'ולקייב כ-4,000 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסיה.

היהודים הראשונים בז'ולקייב היו מוכסים, חוכרים ומלווי כספים. עם התפתחות העיר עסקו רוב יהודי ז'ולקייב בסחר מזון, אריגים, עורות, פרוות, בגדים וכובעים. במאה ה-18 סחרו יהודים בעיקר בתבואה והשתתפו בירידי ברסלאו (שמה הגרמני של העיר הפולנית וורוצלב WROCLAW, אז בשליטת פרוסיה) ולייפציג. כן עסקו יהודי ז'ולקייב בייצור משקאות חריפים.

במאה ה-18 גדל מספר בעלי המלאכה: אופים, חייטים, פרוונים, צורפים, יוצקי-פליז, פחחים, כובענים ומומחים לעשיית אוהלים.

בסוף המאה ה-19 גדל מספר הפרוונים היהודים בעיר. הם העסיקו מאות פועלים, ולעבודתם יצאו מוניטין בגליציה כולה. פרוונים יהודים מז'ולקייב השתקעו בפריס, בלונדון ובבריסל והתבססו שם בענף הפרוונות.

בין שתי מלחמות העולם הוקם "איגוד סוחרים זעירים", ובעלי המלאכה, שרובם היו פרוונים, יסדו קואופרטיב. ב-1938 הקימו בעלי המלאכה את איגוד "יד חרוצים" והיה להם בית כנסת משלהם.

כ-100 יהודים עסקו בסבלות, 30 היו בעלי עגלות, וכ-10 בעלי כרכרות שפרנסתם לא היתה קבועה. כן היו בעיר כתריסר עורכי דין וכמה רופאים יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה בא הג'וינט לעזרת הנזקקים בעיר. 640 ילדים קיבלו שתי ארוחות ליום במטבח ציבורי. הג'וינט תמך גם ב"איגוד לאשראי" שהוקם ב-1930 ובקופת גמילות חסדים של הקהילה.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 קם בז'ולקייב חוג משכילים אוהדי הרעיון הציוני. ב-1902 הוקם איגוד ציוני ראשון בשם "דורשי שלום ציון". ב-1905 נוסד סניף "פועלי-ציון". ב-1907 התארגן הנוער הדתי בארגון "ציוני שחר". ב-1919 הוחלף ועד-הקהילה בז'ולקייב ב"הועד היהודי הלאומי" בראשותו של הציוני אברהם-שמואל צימלס. באותה שנה נפתחו שם סניפי תנועת הנוער "השומר הצעיר" וארגון הנוער הציוני "התחיה".

בין שתי מלחמות העולם גברה השפעתן של התנועות הציוניות ורוב חברי ועד הקהילה היו ציונים. נפתחו סניפי "המזרחי" (1922), ארגון נוער על שם בורוכוב (1925), "הנוער הציוני" (1929) ו"בית"ר" (1930).

ב-1931 חיו בז'ולקייב כ-4,400 יהודים שהיו כ-%42 מכלל אוכלוסיית העיר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בז'ולקייב קרוב ל-4,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ב-18 בספטמבר, נכנסו הגרמנים לז'ולקייב. בו ביום הם התנכלו ליהודים בסיוע אוקראינים מקומיים. ב-23 בספטמבר פינו הגרמנים את העיר, ובהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות נכנס הצבא האדום לז'ולקייב, וככל שטחי מזרח פולין עברה העיר לשליטת ברית המועצות.

אחרי כניסת הצבא האדום חזרו לז'ולקייב היהודים שנמלטו מפני הגרמנים ובאו פליטים יהודיים מפולין הכבושה בידי הנאצים. הקהילה סייעה להם בדיור ובפרנסה.

באביב 1940 אסרו השלטונות הסובייטים והיגלו לרוסיה כמה משפחות יהודיות אמידות. המסחר הפרטי הופסק, ובעלי מלאכה יהודים השתלבו בקואופרטיבים.

בסוף יוני 1940 הוגלו מאות פליטים יהודים לפנים ברית המועצות.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נמלטו כמה משפחות יהודיות מזרחה עם הסובייטים הנסוגים.

ב-28 ביוני 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים. למחרת הציתו הגרמנים את בית הכנסת הגדול העתיק. ביולי 1941 החלו חטיפות יהודים לעבודות כפייה, נגזרו הגבלות על תנועתם בעיר, נשללה מהם האפשרות לקנות בשוק העירוני והם נצטוו לענוד סימן זהוי - סרט שרוול לבן ועליו מגן-דוד. על הקהילה הוטלו תשלומים כספיים כבדים, ולהבטחתם נלקחו בני- ערובה. הפיקוח על ביצוע הגזרות היה נתון בידי המשטרה האוקראינית שהתעללה באוכלוסייה היהודית. באותו החודש הוקמו היודנראט (מועצת יהודים מטעם) והמשטרה היהודית, עליהם הוטל לספק אנשים לעבודות כפייה, למסור חפצי ערך לגרמנים ולפנות יהודים מבתים שבהם שוכנו קצינים גרמנים.

באוגוסט-ספטמבר 1941 נאסרו יהודים שנחשבו לאוהדי המשטר הסובייטי, ואחרי חקירות ועינויים הוצאו להורג.

בסתו 1941 עקרו הגרמנים את המצבות בבית העלמין היהודי והשתמשו בהן לסלילת כבישים בעיר ובסביבה.

בחורף 1942-1941 גבר הרעב, ובעקבותיו באה מגפת טיפוס. היודנראט סייע לנזקקים. כ-30 מורים המשיכו ללמד את ילדי הקהילה.

במרץ 1942 התקיימה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה, היודנראט נדרש להגיש רשימה הממיינת את היהודים לעובדים ולא עובדים. כ-700 חולים וקשישים נלקחו מבתיהם ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC(. 60 יהודים נחטפו בידי אנשי ס"ס גרמנים ושולחו למחנה לעבודת כפייה ליד זלוצ'וב (ZLOCZOW).

בקיץ 1942 עברו דרך ז'ולקייב רכבות שהובילו יהודים להשמדה בבלז'ץ. רבים ניסו להמלט וקפצו מהרכבות. היו שנורו בידי הגרמנים והאוקראינים מלווי הרכבות והיו שנפצעו וניצודו בידי אוקראינים תושבי המקום. אלו שהצליחו להגיע לז'ולקייב נעזרו בידי יהודי העיר, שהסתכנו בכך שהגרמנים יפעילו עונש קולקטיבי על הקהילה כולה.

ב-22 בנובמבר 1942 התקיימה האקציה השנייה. בסופה שולחו 2,000 יהודים להשמדה בבלז'ץ. כ-300 יהודים נורו בעיר עצמה.

ב-1 בדצמבר 1942 הוקם בז'ולקייב גיטו ליהודי העיר והסביבה. הצפיפות הביאה להתפשטות מגיפת טיפוס שהמיתה כ-20 ליום. היציאה מן הגיטו נאסרה.

18 יהודים הוסתרו ע"י בני משפחת בק, האב וולנטי בק, רעייתו יוליה ובתם אלכסנדרה. בגלל מוצאו הגרמני של וולנטי בק ודתם הקתולית, המשפחה לא עוררה חשד, יתר על כן הם נהגו להזמין לביתם חיילים גרמנים כדי להיראות כמי שתומכים במעשים של הגרמנים. ב-1983 מוסד יד ושם הכיר בשלושת בני משפחה בק כ"חסידי אומות עולם". 

ב-15 במרס 1943 העבירו הגרמנים 600 גברים יהודים כשרים לעבודה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. ב-25 במרס הוחל בחיסול הגיטו. היהודים הוצאו מבתיהם. מסתתרים שנתגלו נרצחו במקום. עוד 100 גברים ו-70 נשים שולחו למחנה יאנובסקה. כ-60 בעלי מקצועות דרושים לגרמנים שוכנו במחנה עבודה שהוקם בעיר. הנותרים הובלו ליער בסביבה, נרצחו ביריות ונטמנו בבורות שהוכנו שם מראש.

ב-10 ביולי 1943 חוסל גם מחנה העבודה שליד ז'ולקייב, וכ-40 מכלואיו האחרונים נרצחו אף הם באותו היער.

העיר הוכרזה "יודנריין" ("נקייה מיהודים"). הגרמנים ערכו מצוד אחר יהודים שהסתתרו, אלו שנתגלו נורו בבית העלמין היהודי.

ב-23 ביולי 1944 שוחררה ז'ולקייב בידי הצבא האדום. כ-70 ניצולים יהודים שבו לעיר ועד מהרה עזבו למרכז פולין ומשם עלו לארץ ישראל, או היגרו למדינות מערב אירופה ולארצות- הברית.

מסוף המאה העשרים נקראת העיר בשם נסטרוב (NESTEROV).

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, היהודי האחרון במקום נפטר בשנת 2009. מאחר והעיר הוכרה כמרכז מורשת עולמי, בבית העלמין הישן הנמצא במרכז השוק המקומי קבוע שלט קטן בעברית ובנין קטן מעץ, שהוקם על ידי חב"ד, מאפשר להתפלל במקום. בנוסף, ארגונים שונים מנסים לאסוף כסף לשחזור בית הכנסת הגדול בעיר. באתר ההשמדה לנרצחי השואה הוקמה אנדרטה, אותה פוקדים מידי שנה ניצולים ובני משפחותיהם מישראל וממקומות אחרים.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
235480
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Lauterpacht, Hersch (1897-1960), jurist, born in Zolkiew, Galicia (then part of Austria-Hungary, now in Ukraine). He studied in Lwow, Vienna and London and in 1927 was appointed assistant lecturer at the London School of Economics and in 1932 reader in public international law at the University of London. He was also professor at The Hague Academy of International Law.

From 1938 to 1955 Lauterpacht was professor of international law at Cambridge University, England, and then from 1955 was barrister and judge of the International Court of Justice at The Hague, Netherlands. He was a member of the United Nations International Law Commission and a member of the Permanent Court of Arbitration. He wrote extensively on international law.

Active in Jewish affairs, Lauterpacht was the first president of the World Union of Jewish Students on its formation after World War I.

Lauterpacht was awarded a knighthood for his work
Hebrew author

He was born in Zolkiew and as a child met Nachman Krochmal and Shelomo Yehuda Rapoport who influenced his intellectual development. He lived in Vilna (1830-39), Prague (1840-48), and for the rest of his life in Vienna. Despite his fame and the popularity of his writings, he struggled financially all his life, working as a copyreader, lecturing and even receiving charity. His light poetry is characterized by tenderness and religious feelings and some of his poems became folk-songs. Letteris' translations of European classics, including plays by Racine, Goethe's Faust and Byron's Hebrew Melodies, were pioneer work in their field. He wrote an autobiography and edited the Hebrew Bible for the British and Foreign Bible Society.
RUBINFELD

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

הפירוש המילולי של שם המשפחה הזה ביידיש הוא "שדה אודם". רובינפלד הוא גרסה של ראובן. ראובן הוא שמו של בכור בניו של יעקב מאשתו הראשונה לאה. צאצאיו של ראובן הפכו לשבט ראובן. בתפוצות השם העברי ראובן נקשר בשמה של האבן היקרה אודם (ששמה בשפות לועזיות רבות הוא רובין) ושימש בסיס ליצירת מגוון רחב של שמות משפחה. הצורה הגרמנית רובין מתועדת במאה ה-12; רובן מוזכר בשנת 1230; ראובן במאה ה-14; רובני במאה ה-16; ורובין בשנת 1715.

פלד, חלקו השני שלהשם רובינפלד, שפירושו המילולי הוא "שדה" ביידיש ובגרמנית, הוא רכיב נפוץ ביצירת שמות משפחה יהודיים מלאכותיים, כלומר שמות אשר לא מתייחסים לשום תכונה של הנושא הראשון של השם, ויכול להופיע כתחילית, כמו למשל בשם פלדמן, או כסופית, כמו למשל בשם אהרנפלד. במאה ה-20, השם פלד עוברת ל"פלד" (עם "פ" מודגשת). במאה ה-20 רובינפלד מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייהעם סמואלרובינפלד אשר גורש מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ במרץ 1942.
BLOCH, BLOCHIN שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

בלוך נגזר מהמילה הגרמנית וולש שפירושו "זר" / "נוכרי" - מונח אשר ציין אנשים שמוצאם בארצות דוברות שפות רומאניות, בפרט צרפת ואיטליה, ומהמילה הסלבית ולאך, שפירושה "זר".

השם נפוץ בקרב יהודי אלזס וגרמניה אשר היגרו מצרפת במאות ה-15/14; וולש הפך לולאך / ואלאך / ואליך כאשר היהודים היגרו ממרכז אירופה, ולבלוך כאשר הם היגרו מפולין לגרמניה. משפחות יהודיות בשם בלוך מתועדות באירופה החל מהמאה ה-17. פירוש שם המשפחה הסלבי בלוכין הוא "בנו של בלוך".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בלוך כוללים במאה ה-17 את מתתיה בן בנימין זאב (וולף) אשכנזי בלוך, מטיף ומנהיג של תנועת השבתאות אשר נולד בפולין; את הזאולוג והרופא הגרמני מרקוס (מרדכי) אליעזר בלוך (1799-1723); את העיתונאי והסופר הצרפתי ז'אן רישרד בלוך (1947-1884); את הפיזיקאי האמריקאי יליד שוויץ פליקס בלוך, חתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1952; ואת הביוכימאי האמריקאי יליד גרמניה קונרד בלוך, חתן פרס נובל לרפואה בשנת 1964.
KAMINSKI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה הזה קשור במונח הסלבי קמן / קמין שפירושו "סלע / אבן".

ברחבי מזרח אירופה בכל האיזור שבין הים הבלטי לים השחור קיימים עיירות וכפרים רבים ששמם כולל את המילה "סלע". בין הישובים האלה יש לציין את קמים, לשעבר בפומרניה, גרמניה - היום במחוז שצ'צ'ין בצפון-מערב פולין; קמיאן ששמה הגרמני הוא קמין בצפון-מערב פולין; קמייניץ ששמה הגרמני הוא קמנץ בשלזיה התחתונה, מחוז ורוצלב בדרום-מערב פולין; קמניצה, ששמה הגרמני הוא קמניץ, וקמנצקי, שניהן בצפון צ'כיה; קמניצה בסרביה; קמניק בסלובניה; קמניצה בבולגריה; קמינסקי במחוז איבנובו ברוסיה; שני היישובים בעלי החשיבות הגדולה ביותר לתולדות היהודים באיזור הם קמנקה-בוגסקיה ששמה הפולני הוא קמיונקה-סטרומילובה, וקמנץ-פודולסק. היחודים חיו בשני היישובים האלה מאז המאה ה-15. במספר שמות של מקומות במזרח אירופה, קמן / קמין שהוא המונח הסלבי שמשמעותו "סלע" הוחלף לעתים קרובות ע"י היהודים במילה היידיש שטיין. שטיין, שפירושו המילולי בגרמנית "אבן/סלע", הוא שם מלאכותי הנפוץ בשמות משפחה יהודים, בתור קידומת, כמו למשל בשם שטיינברג, או כסופית, כמו למשל בשם לוונשטיין.

יתר על כן, למספר גדול של כפרים ועיירות שמות שמכילים את המילה "שטיין".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קמינסקי כוללים את אברהם יצחק קמינסקי (1918-1867), שחקן תיאטרון היידיש אשר נולד בפולין.
SCHOR

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שור הוא אחד הכינוים של יוסף המקראי (דברים, ל"ג, י"ז).

יוסף המקראי, בנם של יעקב ורחל, נמכר לעבדות המצרים ע"י האחים שלו, ולימים התמנה למשנה למלך מצרים. כינויים נוספים של יוסף המראי כוללים את "המשביר" (בראשית, מ"ב,ו), ואת פורת (בראשית, מ"ט, כ"ב). בתנ"ך, המונח שור מוזכר פעמים רבות בפרקים העוסקים בחוקי הבעלות ותשלום המסים, כמו למשל בשמות, פרק כ"א. השם שור מתועד בגרמניה בשנת 1708.

במקרים מסויימים שור הוא נוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) שפירושו "שוחט ורב".

שור מתועד כשם משפחה יהודי עם יצחק בן בנימין שור מיאסי, קנצלר בחצרם של נסיכי מולדביה שטפן ובנו בוגדן במאה ה-15 ותחילת המאה ה-16. שם המשפחה שור מתועד עם לובל שור מווינה אשר ביקר ביריד של לייפציג, גרמניה, בשנת 1708.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי שור כוללים את איליה שור, צורף ואומן אמריקאי יליד פולין.
השער המערבי של בית הכנסת המבצרי,
ז'ולקייב, אוקראינה, 1916-1917
צילום שנעשה על ידי חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)
בימה בבית הכנסת של ז'ולקייב,
מזרח גליציה, פולין, 1916-1917
בית הכנסת נבנה ב-1687 ונהרס בידי הנאצים ב-1941
צילום שנעשה על ידי חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)
הרובע היהודי בז'ולקייב,
מחוז לבוב, פולין (כיום אוקראינה), 1916-1917
צילום שנעשה בידי חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)
Hasidic rabbi

He was one of the outstanding disciples of Dov Ber of Mezhirech. He lived in Zloczow until his latter years when he moved to Erets Israel and died in Safed. Yissakhar was a distinguished scholar who wrote novellae on the Talmud and responsa in which he discussed halakhic problems with some of the great authorities of his time. His Mevasser Tsedek records the teachings of various hasidic masters including Levi Yitshak of Berdichev and Yehiel Mikhael of Zloczow He was succeeded by his son-in-law, Avraham Hayyim of Zloczow.
Lauterpacht, Hersch (1897-1960), jurist, born in Zolkiew, Galicia (then part of Austria-Hungary, now in Ukraine). He studied in Lwow, Vienna and London and in 1927 was appointed assistant lecturer at the London School of Economics and in 1932 reader in public international law at the University of London. He was also professor at The Hague Academy of International Law.

From 1938 to 1955 Lauterpacht was professor of international law at Cambridge University, England, and then from 1955 was barrister and judge of the International Court of Justice at The Hague, Netherlands. He was a member of the United Nations International Law Commission and a member of the Permanent Court of Arbitration. He wrote extensively on international law.

Active in Jewish affairs, Lauterpacht was the first president of the World Union of Jewish Students on its formation after World War I.

Lauterpacht was awarded a knighthood for his work
Weiss, Yosef Meir (Joseph Meir) (Spinker Rebbe, aka Imrei Yosef after his major work) (1838-1909), rabbi and author, born in Munkacs, Hungary (then part of the Austrian Empire, now Mukachevo, in Ukraine), where his father, Samuel Zevi, was head of a yeshivah. He studied under his uncle, Yizhak Izak Weiss, in the small town of Svalyava (now in the Ukraine); later at the yeshivah of Meir Eisenstadt and his son in Ungvar (Uzhorod, Ukraine); and subsequently in the yeshivah of Shmelkel Klein in Nagyszollos (Vinogradov). After his marriage he was head of a yeshivah in Borsa (now in Romania). On the death of his wife he returned to his parents' home in Munkacs. After his remarriage he stayed with his father-in-law.

Later he became an adherent of his uncle, the Hasidic rabbi, Isaac Izak Eichenstein of Zydaczow, whom he regarded as his teacher in Kabbalah and with whom he remained for a period. The Eichenstein dynasty of hasidic rabbis held their court at Zydaczow, founded by Tsevi Hirsch Eichenstein (died 1831). After Isaac Izac Eichenstein's death, many considered Weiss his successor and he had many disciples. He went on to found the dynasty of Spinka (Sapanta, in Romania) which combines the characteristics of the schools of Zydaczow and Zanz.

He was the subject of many legends. Weiss wrote a work on the Pentateuch. He also published “Likkutei Torah ve-ha-Shas” of his teacher and uncle, Yizhak Izak of Zydaczov.
Kabbalist and follower of Shabbetai Tsevi

He was born in Kalish. Little is known of his early life but he became a follower of Shabbetai Tsevi under the influence of the mystic Yehoshua Heshel Tsoref of Vilna. In 1690 -92 he was in Italy studying Kabbalah and secret writings of Shabbetai Tsevi. Later he spent some time in Turkey, studying with Shabbetai Tsevi's personal pupils. In 1696 he returned to Poland, living in Zolkiew where he found many influential followers, He was one of the founders of the 'Association of Hasidim' which advocated the immigration of scholars to Erets Israel to await the arrival of the Messiah (who to him was Shabbetai Tsevi). In fulfillment of this belief, in 1700 he joined the group of Yehuda Hasid which went to Jerusalem to await the Messiah. After Yehuda's death, soon after their arrival, Hayyim led one faction of the the group but was expelled from Jerusalem by the rabbis. He went to Salonika and then back to Poland where he founded the radical wing of the Shabbetaians from which the Frankist movement emerged. Forced to leave Poland, he wandered in western Europe and died shortly after his return to Poland. None of his writings survived.
Hebrew author

He was born in Zolkiew and as a child met Nachman Krochmal and Shelomo Yehuda Rapoport who influenced his intellectual development. He lived in Vilna (1830-39), Prague (1840-48), and for the rest of his life in Vienna. Despite his fame and the popularity of his writings, he struggled financially all his life, working as a copyreader, lecturing and even receiving charity. His light poetry is characterized by tenderness and religious feelings and some of his poems became folk-songs. Letteris' translations of European classics, including plays by Racine, Goethe's Faust and Byron's Hebrew Melodies, were pioneer work in their field. He wrote an autobiography and edited the Hebrew Bible for the British and Foreign Bible Society.
Hebrew author, Haskalah pioneer

He was born in Kremenets to a wealthy family and later moved to Radzivilov where he taught himself languages and acted as interpreter for Russian forces during Napoleon's 1812 campaign. Between 1813 and 1820 he lived in Brody, Tarnopol and Zolkiew where he met some of the outstanding figures of the Haskalah. From 1823 he was in Kremenets. In 1820 Levinsohn published two satires on the Hasidim and after that devoted himself to the dissemination of Haskalah. Influential Russian authorities, including government circles, supported him and protected him from persecution by the Hasidim. In 1852 the Russian government bought 2,000 copies of his book, Bet Yehuda, for distribution in Hebrew schools. His books extolled the virtues of Enlightenment and manual labor, especially agriculture. His contemporaries called him ' the Russian Mendelssohn'.
Philosopher and historian

He was born in Brody to a wealthy merchant, he taught himself Latin, Arabic, French and German. After his marriage at age fourteen he moved to Zolkiew, home of his wife’s parents, where he spent most of his life. In 1826, on his wife’s death, he returned to Brody and lived from 1838 in his daughter’s home in Tarnopol. He earned his livelihood as a merchant but devoted himself to inquiry into the historical fate of the Jewish people. He attracted a group of students as well as outstanding figures of the Haskalah to Zolkiew but few of his writings were published in his lifetime. His most famous book Moreh Nevukhei ha-Zeman (“Guide of the Perplexed of the Time’) was edited by Leopold Zunz and appeared in 1851. In it he explains the course of Jewish history by the theory that each people has its own spirituality; Jewish spirituality can only be understood in religious terms. By taking as his subject the Jewish people and not merely Judaism, he enlarged the scope of Jewish philosophy.

ברודי BRODY

(במקורות יהודיים: בראד)


עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.

ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.

ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.

בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.

ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.

בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.

במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.

ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.

חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.

ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.

ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.


במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.

מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.

במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.

בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.


הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.

בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.


ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.

בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.

במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.

בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.

ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.

בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.

מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.

ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.


ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.

שנות ה-2000

בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.

ז'יטומיר Zhitomir

עיר מחוז באוקראינה.

עד שנת 1792 (שנת החלוקה השנייה של פולין) היה האזור תחת שלטון פולין. בשנת 1789 חיו בז'יטומיר 882 יהודים, שהיו כשליש מכלל האוכלוסיה. היו ביניהם פונדקאים, סוחרים ובעלי- מלאכה. אחרי חלוקת פולין וסיפוח האזור לרוסיה היה מספרם 1,300, ומאז עלה מספר היהודים בעיר בהתמדה.

באמצע המאה ה- 19 כבר ישבו בז'יטומיר 9,500 יהודים. באותו הזמן גברה השפעת החסידות בעיר; זאב וולף מז'יטומיר היה מתלמידיו של המגיד ממזריץ'. ב-1847 נפתח בז'יטומיר בחסות הממשלה בית-מדרש לרבנים והתגבש בעיר חוג של משכילים דוגמת ח"ז סלונימסקי, א"ב גוטלובר וא' צווייפל. מ-1873 הוכשרו שם מורים לבתי-הספר היהודיים הממשלתיים, עד שנסגר המוסד ב-1885.

ב-1862 נוסד בית-ספר מקצועי יהודי מן הטובים ברוסיה אך השלטונות סגרו אותו ב-1884 בטענה שהוא מקנה ליהודים יתרונות כלכליים. ז'יטומיר נודעה גם כמרכז הדפוס העברי. מנדלי מוכר ספרים, א' פפירנא וא' גולדפאדן למדו בז'יטומיר. ח"נ ביאליק, שנולד בעיירה ראדי הסמוכה, בילה בז'יטומיר את ימי ילדותו.

בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בעיר 30,750 נפש לערך,
כ-47% מכלל התושבים. במסחר היו היהודים 90%, במלאכה 60%.

בעת מהפכת 1905 הקים הנוער הציוני והסוציאליסטי קבוצה להגנה עצמית; 15 צעירים מהם ועמם הסטודנט הרוסי נ' בלינוב שהתייצב לימינם נהרגו במאבק. עשרה צעירים מצ'ודנוב שחשו לעזרתם נרצחו בדרך. בינואר 1919 נהרגו 317 מיהודי המקום בידי אנשי פטלורה וב-1920 נפגעו היהודים מידי חיילים פולנים.

ב-1926 התפקדו בז'יטומיר 30,000 יהודים 38%).


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) קלטה קהילת ז'יוטומיר פליטים יהודים שנמלטו מפולין הכבושה. אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים בקיץ 1941, ריכזו הגרמנים את יהודי הסביבה בז'יטומיר, ובספטמבר 1941 הוציאו אותם להורג.


אחרי המלחמה שבו יהודים לז'יטומיר. ב-1959 נרשמו בז'יטומיר 14,800 יהודים (כ-%14 באוכלוסיית העיר) קרוב לוודאי שהמספר הנכון התקרב ל-25,000. ב"ימים-נוראים" רבים היו המתפללים בבית-הכנסת, והיידיש הייתה שכיחה ברחובות העיר.

מאז שנת 1989 200,000 מיהודי אוקראינה עלו לישראל.

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

מוסטי ויילקיה (VELIKIYE MOSTY)

(בפולנית MOSTY WIELKIE)

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


מוסטי ויילקיה נוסדה ב-1472 ככפר. הכפר נהרס בידי הטאטארים ובמקומו הוקמה ב-1549 עיר מלכותית שנקראה אז בשם אוגוסטוב.

יהודים התיישבו במוסטי ויילקיה סמוך להקמתה כעיר. בכתב היסוד של העיר נכללת זכות היהודים לגור בכל מקום בעיר, לסחור ולעסוק במלאכה. ב-1564 ישבו שם כ-40 יהודים.

בגזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) ובעת פלישת הטאטארים ב-1662 נהרס היישוב היהודי במוסטי ויילקיה וחודש רק במאה ה-18. ב-1765 חיו בעיירה כ-300 יהודים. אחרי הסיפוח לאוסטריה עם חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 הלך וגדל מספרם, וב-1900 נימנו שם 1,611 יהודים שהיו %36 מכלל האוכלוסיה.

תחילה היתה קהילת מוסטי ויילקיה כפופה לקהילת ז'ולקייב (ZOLKIEW), ומסוף המאה ה-18 היתה לעצמאית. בית-הכנסת הראשון הבנוי עץ, שנבנה בסוף המאה ה-17, עמד על תילו עד 1911. במאה ה-19 נבנה בית מדרש במקום, ועם השתרשות החסידות בקהילת מוסטי ויילקיה הוקמו שני קלויזים - של חסידי בלז ושל חסידי ריז'ין. במקום היה גם בית-תפילה שכונה "בית כנסת דחייטים". מהמאה ה-19 פעלו במקום חברה קדישא, חברת לינה וביקור-חולים וחברת תיקון-ספרים. ב-1920 נבנה בית כנסת של אבן.

למן שנות ה-20 של המאה ה-19 היו רוב יהודי מוסטי ויילקיה חסידי בלז. ראשוני המשכילים נרדפו על-ידם. מתחילת המאה העשרים פעל בעיירה יעקב רפפורט, שהיה מזכיר הקהילה ומורה לדת בבית הספר המקומי. הוא היה למדן ומשכיל, שפרסם כתבות בעיתונות ובכתבי-עת בעברית, ביידיש ובפולנית.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) כבשו הרוסים את העיר ובזזו את רכוש תושביה. בנסיגתם במאי 1915 מפני הצבא האוסטרי, העלו הרוסים את רוב בתי העיר באש, נשרפו גם בית המדרש והקלויז של חסידי בלז.

בתום המלחמה (1918), אחרי תקופה קצרה של שלטון הרפובליקה האוקראינית המערבית, עבר האזור ב-1919 לתחומי פולין העצמאית; העיר השתקמה והקהילה התאוששה. הוקמה מערכת חינוך ענפה; ב-1919 הוקם בית ספר עברי משלים, ב-1929 "חדר כללי" שחולק לכיתות והונהגו בו שיטות לימוד מתקדמות. ב-1937 הקימו צעירי "אגודת-ישראל" בית ספר לבנות "בית-יעקב". כן פעלה ישיבה בשם "עץ-חיים". בבחירות למועצת העיר ב-1927 נבחרו 22 יהודים מכלל 48 הנציגים.

במאה ה-16 היו במוסטי ויילקיה בית מלאכה לייצור שעווה ומבשלת בירה. במאה ה-17 הייתה בעיר מטוויה, ומרבית היהודים התפרנסו מחכירה ומפונדקאות. במאה ה-19 ייצרו בעיירה זפת, גחלי-עץ ואשלג, ורוב יהודי המקום היו סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

ריחוק העיר מקו מסילת-הברזל, מנע את התפתחות המסחר, אך חיל-המצב האוסטרי ששכן בעיר עד למלחמת העולם הראשונה ובית-הספר הפולני לשוטרים, שהשתכן שם אחרי המלחמה, היו מקור פרנסה לתושביה.

ב-1911 הוקם במוסטי ויילקיה בנק יהודי פרטי, שנתן הלואות לסוחרים ולבעלי-המלאכה ועזר להם לעמוד בתחרות עם האוקופרטיבים האוקראינים והפולנים שנוסדו באותה העת. ב- 1930 הוקמה קופת גמילות-חסדים.

פעילות ציונית החלה במוסטי ויילקיה ב-1916 וגברה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב-1920 הוקמה אגודת "האור" ולה מועדון, ספרייה וחוג דרמטי. ב-1926 נוסדה "אחווה", שהתאחדה כעבור שלוש שנים עם "האור" כסניף של ה"התאחדות". פעלו גם ארגון הנוער "גורדוניה" (1929), אגודת בעלי מלאכה צעירים בשם "העובד" ותנועת הנוער "בית"ר" (1932). בעיר פעלו קיבוצי הכשרה לחלוצים שהתכוננו לעלייה.

בבחירות לועד-הקהילה ב-1928 קיבלה הרשימה הציונית את רוב הקולות.

ב-1931 חיו במוסטי ויילקיה 1,266 יהודים שהיו כ-%29 באוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נקלטו במוסטי ויילקיה פליטים יהודים רבים משטחיה הכבושים של פולין. הגרמנים כבשו את מוסטי ויילקיה ושהו בה עשרה ימים. הם העלו באש את בית הכנסת וכמה בתי יהודים וגזלו מהקהילה היהודית בעיר סכום כסף גדול. בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות נמסרו שטחי מזרח פולין, ומוסטי ויילקיה בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

נתארגנה מליציה של צעירים יהודים להגנה בפני פרעות צפויות של האוקראינים. עם כניסת הצבא האדום לעיר הולאמו בתי מלאכה פרטיים והוחרמו חנויות ואחוזות. באביב 1941 גוייסו צעירים יהודים רבים לצבא האדום.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את העיר. כבר בימים הראשונים נחטפו גברים ונשים יהודים לעבודות כפייה. כעבור כמה ימים אסרו הגרמנים בעזרת שוטרים אוקראינים 50 יהודים מנכבדי העיר. 30 נפדו בידי קרוביהם בכופר נפש, 20 הנותרים נכלאו בבית הכנסת הגדול ונספו כשהציתו האוקראינים את הבניין. עוד 90 יהודים נרצחו בידי שוטרים אוקראינים ביער סמוך. כל הפעולות האלה נעשו על דעת הגרמנים ובהוראת ראש העירייה האוקראיני, ד"ר סטרונצ'יצקי.

בראשית אוגוסט 1942 רוכזו היהודים בגיטו. לא רחוק מהגיטו הוקם מחנה עבודה לגברים ונשים שהיו כשירים לעבודה. במחנה העבודה היו החיים אפשריים ולא היה רעב. יהודים השתדלו, תמורת שוחד, להיכנס למחנה. מפקד המחנה המאיור קרופה (KRUPE) סייע ליהודים ולא אחת הסדיר להם תעסוקה פיקטיבית. כ-2,000 יהודים שהו במחנה.

בסוף אוקטובר 1942 החלו הגרמנים באקציות (פעולות חיסול) בגיטו, במהלכן שולחו יהודים לערי הסביבה, שבהן הוצאו יהודים להורג או גורשו למחנות השמדה.

ב-22 באוקטובר 1942 שולחה קבוצת יהודים לעיר סוקאל (SOKAL). בסוף נובמבר 1942 נתפשו נשים יהודיות שעבדו ב"מנסרה של זליג" בעיר. מקצתן נמלטו ליער ונורו ורובן הובאו למחנה עבודה קרוב שבו הונהג משטר אכזרי והריגות יום-יומיות. באותו פרק זמן גורשו מהגיטו קבוצות של זקנים וילדים לזלוצ'וב (ZLOCZOW). יהודים אחרים, שנקראו על-ידי השלטונות המקומיים לעבור ליאריצוב-נובי (JARYCZOW NOWY) "לעבודה בתנאים טובים", נספו כעבור זמן קצר באקציות חיסול בעיר זאת.

ב-10 בפברואר 1943 הייתה האקצייה האחרונה בגיטו מוסטי ויילקיה. שוטרים אוקראינים עברו בכל הדירות והוציאו את היהודים לכיכר השוק. אלה שניסו לברוח, נורו במקום. אלה שרוכזו בכיכר-השוק הובלו ליער, שם נכרה מראש בור גדול וכולם נורו לתוכו. בכך בא הקץ לקיומו של הגיטו.

במחנה העבודה נותרו בחיים כ-1,000 יהודים. 200 הועברו כעבור עשרה ימים למחנה אחר ושם נספו לאחר זמן קצר. באותה עת פרצה במחנה מוסטי ויילקיה מגיפת טיפוס. פעמים אחדות נורו המאושפזים בבית-החולים שבמחנה. עם החמרת המצב חמקו יהודים יחידים מן המחנה והתחבאו ביער. בתחילת מאי 1943 נשארו במחנה יהודים מעטים בלבד. סבורים שבתקופה שבין פברואר למאי שולחו עוד קבוצות למחנות אחרים.

מחנה מוסטי ויילקיה חוסל במאי 1943, ושארית היהודים הועברו לראווה רוסקה. שם, כנראה, הוכנסו למחנה-עבודה שחוסל זמן קצר לאחר מכן, ביוני 1943.


מבין יהודי מוסטי ויילקיה נותרו בחיים אחרי המלחמה כמה עשרות בלבד. רק שניים חזרו לעיר לזמן מה. הם מצאו את רוב בתיה הרוסים, בית-הכנסת הגדול נהייה למחסן, בית- המדרש ובית-העלמין נמחו מעל פני האדמה, והמצבות נותצו לשם ריצוף-הרחובות.

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי ז'ולקייב

ז'ולקייב

ZHOLKOVA

(בפולנית ZOLKIEW)

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


ז'ולקייב נבנתה כעיר-מבצר בסוף המאה ה-16, וב-1603 קיבלה מעמד של עיר. אחרי סיפוח האזור לאוסטריה בעקבות החלוקה הראשונה של פולין ב-1772, הייתה ז'ולקייב מרכז מנהלי לישובי הסביבה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) כבש הצבא הרוסי את ז'ולקייב, וב-1915 נכבשה שוב בידי האוסטרים. בתום המלחמה שב האזור כולו לשליטת פולין.

יהודים ישבו בז'ולקייב מ-1600 על-פי היתר בעלי העיר. הם בנו בית תפילה, בית מרחץ ובתי מגורים ליד שער החומה. ב-1616 קיבלו יהודי ז'ולקייב כתב-זכויות, והוקצה שטח לבית עלמין. היהודים הורשו לעסוק בכל ענפי המסחר. באמצע המאה ה-17 הוקם בעיר בית- חולים יהודי ובית קהילה.

במשך המאה ה-17 הלך וגדל מספר היהודים בז'ולקייב. המלך יאן סובייסקי (JAN SOBIESKI) ויורשיו נתנו ליהודים כתבי זכויות נוספים, שהרחיבו את בסיס ישיבתם החוקית בז'ולקייב.

ב-1626 נעשתה ז'ולקייב קהילה עצמאית, עד אז הייתה מסופחת לקהילת לבוב. ב-1690 נבנה בז'ולקייב בית כנסת חדש בסגנון הרנסנס הפולני, מבנה של מבצר ולו חומת מגן. מן המחצית השנייה של המאה ה-17 פעלה בז'ולקייב ישיבה. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים וטפלה בנזקקיה. באמצע המאה ה-17 ביקרו בעיר שליחים מארץ ישראל שאספו תרומות לעניי הארץ.

בשלהי המאה ה-17 נפתח בז'ולקייב בית-דפוס עברי והודפסו בו סידורי תפילה וספרי פרשנות. במאה ה-18 פעלו בז'ולקייב שני בתי-דפוס עבריים נוספים.

ב-1765 חיו בז'ולקייב ובכפרים סביב לה 2,115 יהודים.

ב-1848 נתמנו 3 יהודים כחברי מועצת העיר. כ-100 מיהודי ז'ולקייב השתתפו ב"גבארדיה הלאומית" שהוקמה ב-1848 ולחמה על הרחבת האוטונומיה של גליציה.

בתחילת המאה ה-19 (1798-1836) השתקע בז'ולקייב ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ממניחי היסוד להשכלה בגליציה, וב-1821 עמד, ככל הנראה, בראש הקהילה. בין המשכילים של קהילת ז'ולקייב היו גם ר' צבי הירש חיות, הרב הראשון שקיבל תואר מאגיסטר לפילוסופיה באוניברסיטת לבוב; הסופר מאיר לטריס והמשורר אברהם גולדברג.

באמצע המאה ה-19 היו החסידים רוב באוכלוסית ז'ולקייב. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הרכיבו החסידים והמשכילים את הנהגת הקהילה. בין ראשי הקהילה היה איגנאצי (יצחק) צוקר, מראשי המתבוללים בז'ולקייב, שהשתתף במרד הפולני ב-1863, וכיהן כראש קהילת ז'ולקייב בשנים 1911-1904. ביתו היה מרכז לתנועה הפולנית הלאומית בעיר.

ב-1900 חיו בז'ולקייב כ-4,000 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסיה.

היהודים הראשונים בז'ולקייב היו מוכסים, חוכרים ומלווי כספים. עם התפתחות העיר עסקו רוב יהודי ז'ולקייב בסחר מזון, אריגים, עורות, פרוות, בגדים וכובעים. במאה ה-18 סחרו יהודים בעיקר בתבואה והשתתפו בירידי ברסלאו (שמה הגרמני של העיר הפולנית וורוצלב WROCLAW, אז בשליטת פרוסיה) ולייפציג. כן עסקו יהודי ז'ולקייב בייצור משקאות חריפים.

במאה ה-18 גדל מספר בעלי המלאכה: אופים, חייטים, פרוונים, צורפים, יוצקי-פליז, פחחים, כובענים ומומחים לעשיית אוהלים.

בסוף המאה ה-19 גדל מספר הפרוונים היהודים בעיר. הם העסיקו מאות פועלים, ולעבודתם יצאו מוניטין בגליציה כולה. פרוונים יהודים מז'ולקייב השתקעו בפריס, בלונדון ובבריסל והתבססו שם בענף הפרוונות.

בין שתי מלחמות העולם הוקם "איגוד סוחרים זעירים", ובעלי המלאכה, שרובם היו פרוונים, יסדו קואופרטיב. ב-1938 הקימו בעלי המלאכה את איגוד "יד חרוצים" והיה להם בית כנסת משלהם.

כ-100 יהודים עסקו בסבלות, 30 היו בעלי עגלות, וכ-10 בעלי כרכרות שפרנסתם לא היתה קבועה. כן היו בעיר כתריסר עורכי דין וכמה רופאים יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה בא הג'וינט לעזרת הנזקקים בעיר. 640 ילדים קיבלו שתי ארוחות ליום במטבח ציבורי. הג'וינט תמך גם ב"איגוד לאשראי" שהוקם ב-1930 ובקופת גמילות חסדים של הקהילה.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 קם בז'ולקייב חוג משכילים אוהדי הרעיון הציוני. ב-1902 הוקם איגוד ציוני ראשון בשם "דורשי שלום ציון". ב-1905 נוסד סניף "פועלי-ציון". ב-1907 התארגן הנוער הדתי בארגון "ציוני שחר". ב-1919 הוחלף ועד-הקהילה בז'ולקייב ב"הועד היהודי הלאומי" בראשותו של הציוני אברהם-שמואל צימלס. באותה שנה נפתחו שם סניפי תנועת הנוער "השומר הצעיר" וארגון הנוער הציוני "התחיה".

בין שתי מלחמות העולם גברה השפעתן של התנועות הציוניות ורוב חברי ועד הקהילה היו ציונים. נפתחו סניפי "המזרחי" (1922), ארגון נוער על שם בורוכוב (1925), "הנוער הציוני" (1929) ו"בית"ר" (1930).

ב-1931 חיו בז'ולקייב כ-4,400 יהודים שהיו כ-%42 מכלל אוכלוסיית העיר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בז'ולקייב קרוב ל-4,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ב-18 בספטמבר, נכנסו הגרמנים לז'ולקייב. בו ביום הם התנכלו ליהודים בסיוע אוקראינים מקומיים. ב-23 בספטמבר פינו הגרמנים את העיר, ובהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות נכנס הצבא האדום לז'ולקייב, וככל שטחי מזרח פולין עברה העיר לשליטת ברית המועצות.

אחרי כניסת הצבא האדום חזרו לז'ולקייב היהודים שנמלטו מפני הגרמנים ובאו פליטים יהודיים מפולין הכבושה בידי הנאצים. הקהילה סייעה להם בדיור ובפרנסה.

באביב 1940 אסרו השלטונות הסובייטים והיגלו לרוסיה כמה משפחות יהודיות אמידות. המסחר הפרטי הופסק, ובעלי מלאכה יהודים השתלבו בקואופרטיבים.

בסוף יוני 1940 הוגלו מאות פליטים יהודים לפנים ברית המועצות.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נמלטו כמה משפחות יהודיות מזרחה עם הסובייטים הנסוגים.

ב-28 ביוני 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים. למחרת הציתו הגרמנים את בית הכנסת הגדול העתיק. ביולי 1941 החלו חטיפות יהודים לעבודות כפייה, נגזרו הגבלות על תנועתם בעיר, נשללה מהם האפשרות לקנות בשוק העירוני והם נצטוו לענוד סימן זהוי - סרט שרוול לבן ועליו מגן-דוד. על הקהילה הוטלו תשלומים כספיים כבדים, ולהבטחתם נלקחו בני- ערובה. הפיקוח על ביצוע הגזרות היה נתון בידי המשטרה האוקראינית שהתעללה באוכלוסייה היהודית. באותו החודש הוקמו היודנראט (מועצת יהודים מטעם) והמשטרה היהודית, עליהם הוטל לספק אנשים לעבודות כפייה, למסור חפצי ערך לגרמנים ולפנות יהודים מבתים שבהם שוכנו קצינים גרמנים.

באוגוסט-ספטמבר 1941 נאסרו יהודים שנחשבו לאוהדי המשטר הסובייטי, ואחרי חקירות ועינויים הוצאו להורג.

בסתו 1941 עקרו הגרמנים את המצבות בבית העלמין היהודי והשתמשו בהן לסלילת כבישים בעיר ובסביבה.

בחורף 1942-1941 גבר הרעב, ובעקבותיו באה מגפת טיפוס. היודנראט סייע לנזקקים. כ-30 מורים המשיכו ללמד את ילדי הקהילה.

במרץ 1942 התקיימה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה, היודנראט נדרש להגיש רשימה הממיינת את היהודים לעובדים ולא עובדים. כ-700 חולים וקשישים נלקחו מבתיהם ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC(. 60 יהודים נחטפו בידי אנשי ס"ס גרמנים ושולחו למחנה לעבודת כפייה ליד זלוצ'וב (ZLOCZOW).

בקיץ 1942 עברו דרך ז'ולקייב רכבות שהובילו יהודים להשמדה בבלז'ץ. רבים ניסו להמלט וקפצו מהרכבות. היו שנורו בידי הגרמנים והאוקראינים מלווי הרכבות והיו שנפצעו וניצודו בידי אוקראינים תושבי המקום. אלו שהצליחו להגיע לז'ולקייב נעזרו בידי יהודי העיר, שהסתכנו בכך שהגרמנים יפעילו עונש קולקטיבי על הקהילה כולה.

ב-22 בנובמבר 1942 התקיימה האקציה השנייה. בסופה שולחו 2,000 יהודים להשמדה בבלז'ץ. כ-300 יהודים נורו בעיר עצמה.

ב-1 בדצמבר 1942 הוקם בז'ולקייב גיטו ליהודי העיר והסביבה. הצפיפות הביאה להתפשטות מגיפת טיפוס שהמיתה כ-20 ליום. היציאה מן הגיטו נאסרה.

18 יהודים הוסתרו ע"י בני משפחת בק, האב וולנטי בק, רעייתו יוליה ובתם אלכסנדרה. בגלל מוצאו הגרמני של וולנטי בק ודתם הקתולית, המשפחה לא עוררה חשד, יתר על כן הם נהגו להזמין לביתם חיילים גרמנים כדי להיראות כמי שתומכים במעשים של הגרמנים. ב-1983 מוסד יד ושם הכיר בשלושת בני משפחה בק כ"חסידי אומות עולם". 

ב-15 במרס 1943 העבירו הגרמנים 600 גברים יהודים כשרים לעבודה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. ב-25 במרס הוחל בחיסול הגיטו. היהודים הוצאו מבתיהם. מסתתרים שנתגלו נרצחו במקום. עוד 100 גברים ו-70 נשים שולחו למחנה יאנובסקה. כ-60 בעלי מקצועות דרושים לגרמנים שוכנו במחנה עבודה שהוקם בעיר. הנותרים הובלו ליער בסביבה, נרצחו ביריות ונטמנו בבורות שהוכנו שם מראש.

ב-10 ביולי 1943 חוסל גם מחנה העבודה שליד ז'ולקייב, וכ-40 מכלואיו האחרונים נרצחו אף הם באותו היער.

העיר הוכרזה "יודנריין" ("נקייה מיהודים"). הגרמנים ערכו מצוד אחר יהודים שהסתתרו, אלו שנתגלו נורו בבית העלמין היהודי.

ב-23 ביולי 1944 שוחררה ז'ולקייב בידי הצבא האדום. כ-70 ניצולים יהודים שבו לעיר ועד מהרה עזבו למרכז פולין ומשם עלו לארץ ישראל, או היגרו למדינות מערב אירופה ולארצות- הברית.

מסוף המאה העשרים נקראת העיר בשם נסטרוב (NESTEROV).

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, היהודי האחרון במקום נפטר בשנת 2009. מאחר והעיר הוכרה כמרכז מורשת עולמי, בבית העלמין הישן הנמצא במרכז השוק המקומי קבוע שלט קטן בעברית ובנין קטן מעץ, שהוקם על ידי חב"ד, מאפשר להתפלל במקום. בנוסף, ארגונים שונים מנסים לאסוף כסף לשחזור בית הכנסת הגדול בעיר. באתר ההשמדה לנרצחי השואה הוקמה אנדרטה, אותה פוקדים מידי שנה ניצולים ובני משפחותיהם מישראל וממקומות אחרים.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אוקראינה
מוסטי ויילקיה
לבוב
ז'יטומיר
ברודי

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

מוסטי ויילקיה (VELIKIYE MOSTY)

(בפולנית MOSTY WIELKIE)

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


מוסטי ויילקיה נוסדה ב-1472 ככפר. הכפר נהרס בידי הטאטארים ובמקומו הוקמה ב-1549 עיר מלכותית שנקראה אז בשם אוגוסטוב.

יהודים התיישבו במוסטי ויילקיה סמוך להקמתה כעיר. בכתב היסוד של העיר נכללת זכות היהודים לגור בכל מקום בעיר, לסחור ולעסוק במלאכה. ב-1564 ישבו שם כ-40 יהודים.

בגזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) ובעת פלישת הטאטארים ב-1662 נהרס היישוב היהודי במוסטי ויילקיה וחודש רק במאה ה-18. ב-1765 חיו בעיירה כ-300 יהודים. אחרי הסיפוח לאוסטריה עם חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 הלך וגדל מספרם, וב-1900 נימנו שם 1,611 יהודים שהיו %36 מכלל האוכלוסיה.

תחילה היתה קהילת מוסטי ויילקיה כפופה לקהילת ז'ולקייב (ZOLKIEW), ומסוף המאה ה-18 היתה לעצמאית. בית-הכנסת הראשון הבנוי עץ, שנבנה בסוף המאה ה-17, עמד על תילו עד 1911. במאה ה-19 נבנה בית מדרש במקום, ועם השתרשות החסידות בקהילת מוסטי ויילקיה הוקמו שני קלויזים - של חסידי בלז ושל חסידי ריז'ין. במקום היה גם בית-תפילה שכונה "בית כנסת דחייטים". מהמאה ה-19 פעלו במקום חברה קדישא, חברת לינה וביקור-חולים וחברת תיקון-ספרים. ב-1920 נבנה בית כנסת של אבן.

למן שנות ה-20 של המאה ה-19 היו רוב יהודי מוסטי ויילקיה חסידי בלז. ראשוני המשכילים נרדפו על-ידם. מתחילת המאה העשרים פעל בעיירה יעקב רפפורט, שהיה מזכיר הקהילה ומורה לדת בבית הספר המקומי. הוא היה למדן ומשכיל, שפרסם כתבות בעיתונות ובכתבי-עת בעברית, ביידיש ובפולנית.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) כבשו הרוסים את העיר ובזזו את רכוש תושביה. בנסיגתם במאי 1915 מפני הצבא האוסטרי, העלו הרוסים את רוב בתי העיר באש, נשרפו גם בית המדרש והקלויז של חסידי בלז.

בתום המלחמה (1918), אחרי תקופה קצרה של שלטון הרפובליקה האוקראינית המערבית, עבר האזור ב-1919 לתחומי פולין העצמאית; העיר השתקמה והקהילה התאוששה. הוקמה מערכת חינוך ענפה; ב-1919 הוקם בית ספר עברי משלים, ב-1929 "חדר כללי" שחולק לכיתות והונהגו בו שיטות לימוד מתקדמות. ב-1937 הקימו צעירי "אגודת-ישראל" בית ספר לבנות "בית-יעקב". כן פעלה ישיבה בשם "עץ-חיים". בבחירות למועצת העיר ב-1927 נבחרו 22 יהודים מכלל 48 הנציגים.

במאה ה-16 היו במוסטי ויילקיה בית מלאכה לייצור שעווה ומבשלת בירה. במאה ה-17 הייתה בעיר מטוויה, ומרבית היהודים התפרנסו מחכירה ומפונדקאות. במאה ה-19 ייצרו בעיירה זפת, גחלי-עץ ואשלג, ורוב יהודי המקום היו סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

ריחוק העיר מקו מסילת-הברזל, מנע את התפתחות המסחר, אך חיל-המצב האוסטרי ששכן בעיר עד למלחמת העולם הראשונה ובית-הספר הפולני לשוטרים, שהשתכן שם אחרי המלחמה, היו מקור פרנסה לתושביה.

ב-1911 הוקם במוסטי ויילקיה בנק יהודי פרטי, שנתן הלואות לסוחרים ולבעלי-המלאכה ועזר להם לעמוד בתחרות עם האוקופרטיבים האוקראינים והפולנים שנוסדו באותה העת. ב- 1930 הוקמה קופת גמילות-חסדים.

פעילות ציונית החלה במוסטי ויילקיה ב-1916 וגברה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב-1920 הוקמה אגודת "האור" ולה מועדון, ספרייה וחוג דרמטי. ב-1926 נוסדה "אחווה", שהתאחדה כעבור שלוש שנים עם "האור" כסניף של ה"התאחדות". פעלו גם ארגון הנוער "גורדוניה" (1929), אגודת בעלי מלאכה צעירים בשם "העובד" ותנועת הנוער "בית"ר" (1932). בעיר פעלו קיבוצי הכשרה לחלוצים שהתכוננו לעלייה.

בבחירות לועד-הקהילה ב-1928 קיבלה הרשימה הציונית את רוב הקולות.

ב-1931 חיו במוסטי ויילקיה 1,266 יהודים שהיו כ-%29 באוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נקלטו במוסטי ויילקיה פליטים יהודים רבים משטחיה הכבושים של פולין. הגרמנים כבשו את מוסטי ויילקיה ושהו בה עשרה ימים. הם העלו באש את בית הכנסת וכמה בתי יהודים וגזלו מהקהילה היהודית בעיר סכום כסף גדול. בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות נמסרו שטחי מזרח פולין, ומוסטי ויילקיה בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

נתארגנה מליציה של צעירים יהודים להגנה בפני פרעות צפויות של האוקראינים. עם כניסת הצבא האדום לעיר הולאמו בתי מלאכה פרטיים והוחרמו חנויות ואחוזות. באביב 1941 גוייסו צעירים יהודים רבים לצבא האדום.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את העיר. כבר בימים הראשונים נחטפו גברים ונשים יהודים לעבודות כפייה. כעבור כמה ימים אסרו הגרמנים בעזרת שוטרים אוקראינים 50 יהודים מנכבדי העיר. 30 נפדו בידי קרוביהם בכופר נפש, 20 הנותרים נכלאו בבית הכנסת הגדול ונספו כשהציתו האוקראינים את הבניין. עוד 90 יהודים נרצחו בידי שוטרים אוקראינים ביער סמוך. כל הפעולות האלה נעשו על דעת הגרמנים ובהוראת ראש העירייה האוקראיני, ד"ר סטרונצ'יצקי.

בראשית אוגוסט 1942 רוכזו היהודים בגיטו. לא רחוק מהגיטו הוקם מחנה עבודה לגברים ונשים שהיו כשירים לעבודה. במחנה העבודה היו החיים אפשריים ולא היה רעב. יהודים השתדלו, תמורת שוחד, להיכנס למחנה. מפקד המחנה המאיור קרופה (KRUPE) סייע ליהודים ולא אחת הסדיר להם תעסוקה פיקטיבית. כ-2,000 יהודים שהו במחנה.

בסוף אוקטובר 1942 החלו הגרמנים באקציות (פעולות חיסול) בגיטו, במהלכן שולחו יהודים לערי הסביבה, שבהן הוצאו יהודים להורג או גורשו למחנות השמדה.

ב-22 באוקטובר 1942 שולחה קבוצת יהודים לעיר סוקאל (SOKAL). בסוף נובמבר 1942 נתפשו נשים יהודיות שעבדו ב"מנסרה של זליג" בעיר. מקצתן נמלטו ליער ונורו ורובן הובאו למחנה עבודה קרוב שבו הונהג משטר אכזרי והריגות יום-יומיות. באותו פרק זמן גורשו מהגיטו קבוצות של זקנים וילדים לזלוצ'וב (ZLOCZOW). יהודים אחרים, שנקראו על-ידי השלטונות המקומיים לעבור ליאריצוב-נובי (JARYCZOW NOWY) "לעבודה בתנאים טובים", נספו כעבור זמן קצר באקציות חיסול בעיר זאת.

ב-10 בפברואר 1943 הייתה האקצייה האחרונה בגיטו מוסטי ויילקיה. שוטרים אוקראינים עברו בכל הדירות והוציאו את היהודים לכיכר השוק. אלה שניסו לברוח, נורו במקום. אלה שרוכזו בכיכר-השוק הובלו ליער, שם נכרה מראש בור גדול וכולם נורו לתוכו. בכך בא הקץ לקיומו של הגיטו.

במחנה העבודה נותרו בחיים כ-1,000 יהודים. 200 הועברו כעבור עשרה ימים למחנה אחר ושם נספו לאחר זמן קצר. באותה עת פרצה במחנה מוסטי ויילקיה מגיפת טיפוס. פעמים אחדות נורו המאושפזים בבית-החולים שבמחנה. עם החמרת המצב חמקו יהודים יחידים מן המחנה והתחבאו ביער. בתחילת מאי 1943 נשארו במחנה יהודים מעטים בלבד. סבורים שבתקופה שבין פברואר למאי שולחו עוד קבוצות למחנות אחרים.

מחנה מוסטי ויילקיה חוסל במאי 1943, ושארית היהודים הועברו לראווה רוסקה. שם, כנראה, הוכנסו למחנה-עבודה שחוסל זמן קצר לאחר מכן, ביוני 1943.


מבין יהודי מוסטי ויילקיה נותרו בחיים אחרי המלחמה כמה עשרות בלבד. רק שניים חזרו לעיר לזמן מה. הם מצאו את רוב בתיה הרוסים, בית-הכנסת הגדול נהייה למחסן, בית- המדרש ובית-העלמין נמחו מעל פני האדמה, והמצבות נותצו לשם ריצוף-הרחובות.
לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
ז'יטומיר Zhitomir

עיר מחוז באוקראינה.

עד שנת 1792 (שנת החלוקה השנייה של פולין) היה האזור תחת שלטון פולין. בשנת 1789 חיו בז'יטומיר 882 יהודים, שהיו כשליש מכלל האוכלוסיה. היו ביניהם פונדקאים, סוחרים ובעלי- מלאכה. אחרי חלוקת פולין וסיפוח האזור לרוסיה היה מספרם 1,300, ומאז עלה מספר היהודים בעיר בהתמדה.

באמצע המאה ה- 19 כבר ישבו בז'יטומיר 9,500 יהודים. באותו הזמן גברה השפעת החסידות בעיר; זאב וולף מז'יטומיר היה מתלמידיו של המגיד ממזריץ'. ב-1847 נפתח בז'יטומיר בחסות הממשלה בית-מדרש לרבנים והתגבש בעיר חוג של משכילים דוגמת ח"ז סלונימסקי, א"ב גוטלובר וא' צווייפל. מ-1873 הוכשרו שם מורים לבתי-הספר היהודיים הממשלתיים, עד שנסגר המוסד ב-1885.

ב-1862 נוסד בית-ספר מקצועי יהודי מן הטובים ברוסיה אך השלטונות סגרו אותו ב-1884 בטענה שהוא מקנה ליהודים יתרונות כלכליים. ז'יטומיר נודעה גם כמרכז הדפוס העברי. מנדלי מוכר ספרים, א' פפירנא וא' גולדפאדן למדו בז'יטומיר. ח"נ ביאליק, שנולד בעיירה ראדי הסמוכה, בילה בז'יטומיר את ימי ילדותו.

בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בעיר 30,750 נפש לערך,
כ-47% מכלל התושבים. במסחר היו היהודים 90%, במלאכה 60%.

בעת מהפכת 1905 הקים הנוער הציוני והסוציאליסטי קבוצה להגנה עצמית; 15 צעירים מהם ועמם הסטודנט הרוסי נ' בלינוב שהתייצב לימינם נהרגו במאבק. עשרה צעירים מצ'ודנוב שחשו לעזרתם נרצחו בדרך. בינואר 1919 נהרגו 317 מיהודי המקום בידי אנשי פטלורה וב-1920 נפגעו היהודים מידי חיילים פולנים.

ב-1926 התפקדו בז'יטומיר 30,000 יהודים 38%).


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) קלטה קהילת ז'יוטומיר פליטים יהודים שנמלטו מפולין הכבושה. אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים בקיץ 1941, ריכזו הגרמנים את יהודי הסביבה בז'יטומיר, ובספטמבר 1941 הוציאו אותם להורג.


אחרי המלחמה שבו יהודים לז'יטומיר. ב-1959 נרשמו בז'יטומיר 14,800 יהודים (כ-%14 באוכלוסיית העיר) קרוב לוודאי שהמספר הנכון התקרב ל-25,000. ב"ימים-נוראים" רבים היו המתפללים בבית-הכנסת, והיידיש הייתה שכיחה ברחובות העיר.

מאז שנת 1989 200,000 מיהודי אוקראינה עלו לישראל.
ברודי BRODY

(במקורות יהודיים: בראד)


עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.

ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.

ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.

בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.

ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.

בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.

במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.

ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.

חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.

ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.

ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.


במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.

מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.

במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.

בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.


הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.

בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.


ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.

בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.

במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.

בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.

ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.

בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.

מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.

ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.


ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.

שנות ה-2000

בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.
Krochmal, Nachman
לוינסון, יצחק בר
מלאך, חיים
וייס, יוסף מאיר
יששכר, דב בער מזלוצ'וב
Letteris, Meir
לאוטרפכט, הרש
לטריס, מאיר הלוי
Philosopher and historian

He was born in Brody to a wealthy merchant, he taught himself Latin, Arabic, French and German. After his marriage at age fourteen he moved to Zolkiew, home of his wife’s parents, where he spent most of his life. In 1826, on his wife’s death, he returned to Brody and lived from 1838 in his daughter’s home in Tarnopol. He earned his livelihood as a merchant but devoted himself to inquiry into the historical fate of the Jewish people. He attracted a group of students as well as outstanding figures of the Haskalah to Zolkiew but few of his writings were published in his lifetime. His most famous book Moreh Nevukhei ha-Zeman (“Guide of the Perplexed of the Time’) was edited by Leopold Zunz and appeared in 1851. In it he explains the course of Jewish history by the theory that each people has its own spirituality; Jewish spirituality can only be understood in religious terms. By taking as his subject the Jewish people and not merely Judaism, he enlarged the scope of Jewish philosophy.
Hebrew author, Haskalah pioneer

He was born in Kremenets to a wealthy family and later moved to Radzivilov where he taught himself languages and acted as interpreter for Russian forces during Napoleon's 1812 campaign. Between 1813 and 1820 he lived in Brody, Tarnopol and Zolkiew where he met some of the outstanding figures of the Haskalah. From 1823 he was in Kremenets. In 1820 Levinsohn published two satires on the Hasidim and after that devoted himself to the dissemination of Haskalah. Influential Russian authorities, including government circles, supported him and protected him from persecution by the Hasidim. In 1852 the Russian government bought 2,000 copies of his book, Bet Yehuda, for distribution in Hebrew schools. His books extolled the virtues of Enlightenment and manual labor, especially agriculture. His contemporaries called him ' the Russian Mendelssohn'.
Kabbalist and follower of Shabbetai Tsevi

He was born in Kalish. Little is known of his early life but he became a follower of Shabbetai Tsevi under the influence of the mystic Yehoshua Heshel Tsoref of Vilna. In 1690 -92 he was in Italy studying Kabbalah and secret writings of Shabbetai Tsevi. Later he spent some time in Turkey, studying with Shabbetai Tsevi's personal pupils. In 1696 he returned to Poland, living in Zolkiew where he found many influential followers, He was one of the founders of the 'Association of Hasidim' which advocated the immigration of scholars to Erets Israel to await the arrival of the Messiah (who to him was Shabbetai Tsevi). In fulfillment of this belief, in 1700 he joined the group of Yehuda Hasid which went to Jerusalem to await the Messiah. After Yehuda's death, soon after their arrival, Hayyim led one faction of the the group but was expelled from Jerusalem by the rabbis. He went to Salonika and then back to Poland where he founded the radical wing of the Shabbetaians from which the Frankist movement emerged. Forced to leave Poland, he wandered in western Europe and died shortly after his return to Poland. None of his writings survived.
Weiss, Yosef Meir (Joseph Meir) (Spinker Rebbe, aka Imrei Yosef after his major work) (1838-1909), rabbi and author, born in Munkacs, Hungary (then part of the Austrian Empire, now Mukachevo, in Ukraine), where his father, Samuel Zevi, was head of a yeshivah. He studied under his uncle, Yizhak Izak Weiss, in the small town of Svalyava (now in the Ukraine); later at the yeshivah of Meir Eisenstadt and his son in Ungvar (Uzhorod, Ukraine); and subsequently in the yeshivah of Shmelkel Klein in Nagyszollos (Vinogradov). After his marriage he was head of a yeshivah in Borsa (now in Romania). On the death of his wife he returned to his parents' home in Munkacs. After his remarriage he stayed with his father-in-law.

Later he became an adherent of his uncle, the Hasidic rabbi, Isaac Izak Eichenstein of Zydaczow, whom he regarded as his teacher in Kabbalah and with whom he remained for a period. The Eichenstein dynasty of hasidic rabbis held their court at Zydaczow, founded by Tsevi Hirsch Eichenstein (died 1831). After Isaac Izac Eichenstein's death, many considered Weiss his successor and he had many disciples. He went on to found the dynasty of Spinka (Sapanta, in Romania) which combines the characteristics of the schools of Zydaczow and Zanz.

He was the subject of many legends. Weiss wrote a work on the Pentateuch. He also published “Likkutei Torah ve-ha-Shas” of his teacher and uncle, Yizhak Izak of Zydaczov.
Hasidic rabbi

He was one of the outstanding disciples of Dov Ber of Mezhirech. He lived in Zloczow until his latter years when he moved to Erets Israel and died in Safed. Yissakhar was a distinguished scholar who wrote novellae on the Talmud and responsa in which he discussed halakhic problems with some of the great authorities of his time. His Mevasser Tsedek records the teachings of various hasidic masters including Levi Yitshak of Berdichev and Yehiel Mikhael of Zloczow He was succeeded by his son-in-law, Avraham Hayyim of Zloczow.
Hebrew author

He was born in Zolkiew and as a child met Nachman Krochmal and Shelomo Yehuda Rapoport who influenced his intellectual development. He lived in Vilna (1830-39), Prague (1840-48), and for the rest of his life in Vienna. Despite his fame and the popularity of his writings, he struggled financially all his life, working as a copyreader, lecturing and even receiving charity. His light poetry is characterized by tenderness and religious feelings and some of his poems became folk-songs. Letteris' translations of European classics, including plays by Racine, Goethe's Faust and Byron's Hebrew Melodies, were pioneer work in their field. He wrote an autobiography and edited the Hebrew Bible for the British and Foreign Bible Society.
Lauterpacht, Hersch (1897-1960), jurist, born in Zolkiew, Galicia (then part of Austria-Hungary, now in Ukraine). He studied in Lwow, Vienna and London and in 1927 was appointed assistant lecturer at the London School of Economics and in 1932 reader in public international law at the University of London. He was also professor at The Hague Academy of International Law.

From 1938 to 1955 Lauterpacht was professor of international law at Cambridge University, England, and then from 1955 was barrister and judge of the International Court of Justice at The Hague, Netherlands. He was a member of the United Nations International Law Commission and a member of the Permanent Court of Arbitration. He wrote extensively on international law.

Active in Jewish affairs, Lauterpacht was the first president of the World Union of Jewish Students on its formation after World War I.

Lauterpacht was awarded a knighthood for his work
Zvi Hirsch CHAJES
הרובע היהודי בז'ולקייב, מחוז לבוב, פולין (כיום אוקראינה), 1917-1916
בימה בבית הכנסת של ז'ולקייב, פולין, 1917-1916
השער המערבי של בית הכנסת המבצרי, ז'ולקייב, אוקראינה, 1917-1916
הרובע היהודי בז'ולקייב,
מחוז לבוב, פולין (כיום אוקראינה), 1916-1917
צילום שנעשה בידי חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)
בימה בבית הכנסת של ז'ולקייב,
מזרח גליציה, פולין, 1916-1917
בית הכנסת נבנה ב-1687 ונהרס בידי הנאצים ב-1941
צילום שנעשה על ידי חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)
השער המערבי של בית הכנסת המבצרי,
ז'ולקייב, אוקראינה, 1916-1917
צילום שנעשה על ידי חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)
שור
קמינסקי
בלוך
רובינפלד
SCHOR

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שור הוא אחד הכינוים של יוסף המקראי (דברים, ל"ג, י"ז).

יוסף המקראי, בנם של יעקב ורחל, נמכר לעבדות המצרים ע"י האחים שלו, ולימים התמנה למשנה למלך מצרים. כינויים נוספים של יוסף המראי כוללים את "המשביר" (בראשית, מ"ב,ו), ואת פורת (בראשית, מ"ט, כ"ב). בתנ"ך, המונח שור מוזכר פעמים רבות בפרקים העוסקים בחוקי הבעלות ותשלום המסים, כמו למשל בשמות, פרק כ"א. השם שור מתועד בגרמניה בשנת 1708.

במקרים מסויימים שור הוא נוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) שפירושו "שוחט ורב".

שור מתועד כשם משפחה יהודי עם יצחק בן בנימין שור מיאסי, קנצלר בחצרם של נסיכי מולדביה שטפן ובנו בוגדן במאה ה-15 ותחילת המאה ה-16. שם המשפחה שור מתועד עם לובל שור מווינה אשר ביקר ביריד של לייפציג, גרמניה, בשנת 1708.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי שור כוללים את איליה שור, צורף ואומן אמריקאי יליד פולין.
KAMINSKI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה הזה קשור במונח הסלבי קמן / קמין שפירושו "סלע / אבן".

ברחבי מזרח אירופה בכל האיזור שבין הים הבלטי לים השחור קיימים עיירות וכפרים רבים ששמם כולל את המילה "סלע". בין הישובים האלה יש לציין את קמים, לשעבר בפומרניה, גרמניה - היום במחוז שצ'צ'ין בצפון-מערב פולין; קמיאן ששמה הגרמני הוא קמין בצפון-מערב פולין; קמייניץ ששמה הגרמני הוא קמנץ בשלזיה התחתונה, מחוז ורוצלב בדרום-מערב פולין; קמניצה, ששמה הגרמני הוא קמניץ, וקמנצקי, שניהן בצפון צ'כיה; קמניצה בסרביה; קמניק בסלובניה; קמניצה בבולגריה; קמינסקי במחוז איבנובו ברוסיה; שני היישובים בעלי החשיבות הגדולה ביותר לתולדות היהודים באיזור הם קמנקה-בוגסקיה ששמה הפולני הוא קמיונקה-סטרומילובה, וקמנץ-פודולסק. היחודים חיו בשני היישובים האלה מאז המאה ה-15. במספר שמות של מקומות במזרח אירופה, קמן / קמין שהוא המונח הסלבי שמשמעותו "סלע" הוחלף לעתים קרובות ע"י היהודים במילה היידיש שטיין. שטיין, שפירושו המילולי בגרמנית "אבן/סלע", הוא שם מלאכותי הנפוץ בשמות משפחה יהודים, בתור קידומת, כמו למשל בשם שטיינברג, או כסופית, כמו למשל בשם לוונשטיין.

יתר על כן, למספר גדול של כפרים ועיירות שמות שמכילים את המילה "שטיין".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קמינסקי כוללים את אברהם יצחק קמינסקי (1918-1867), שחקן תיאטרון היידיש אשר נולד בפולין.
BLOCH, BLOCHIN שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

בלוך נגזר מהמילה הגרמנית וולש שפירושו "זר" / "נוכרי" - מונח אשר ציין אנשים שמוצאם בארצות דוברות שפות רומאניות, בפרט צרפת ואיטליה, ומהמילה הסלבית ולאך, שפירושה "זר".

השם נפוץ בקרב יהודי אלזס וגרמניה אשר היגרו מצרפת במאות ה-15/14; וולש הפך לולאך / ואלאך / ואליך כאשר היהודים היגרו ממרכז אירופה, ולבלוך כאשר הם היגרו מפולין לגרמניה. משפחות יהודיות בשם בלוך מתועדות באירופה החל מהמאה ה-17. פירוש שם המשפחה הסלבי בלוכין הוא "בנו של בלוך".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בלוך כוללים במאה ה-17 את מתתיה בן בנימין זאב (וולף) אשכנזי בלוך, מטיף ומנהיג של תנועת השבתאות אשר נולד בפולין; את הזאולוג והרופא הגרמני מרקוס (מרדכי) אליעזר בלוך (1799-1723); את העיתונאי והסופר הצרפתי ז'אן רישרד בלוך (1947-1884); את הפיזיקאי האמריקאי יליד שוויץ פליקס בלוך, חתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1952; ואת הביוכימאי האמריקאי יליד גרמניה קונרד בלוך, חתן פרס נובל לרפואה בשנת 1964.
RUBINFELD

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

הפירוש המילולי של שם המשפחה הזה ביידיש הוא "שדה אודם". רובינפלד הוא גרסה של ראובן. ראובן הוא שמו של בכור בניו של יעקב מאשתו הראשונה לאה. צאצאיו של ראובן הפכו לשבט ראובן. בתפוצות השם העברי ראובן נקשר בשמה של האבן היקרה אודם (ששמה בשפות לועזיות רבות הוא רובין) ושימש בסיס ליצירת מגוון רחב של שמות משפחה. הצורה הגרמנית רובין מתועדת במאה ה-12; רובן מוזכר בשנת 1230; ראובן במאה ה-14; רובני במאה ה-16; ורובין בשנת 1715.

פלד, חלקו השני שלהשם רובינפלד, שפירושו המילולי הוא "שדה" ביידיש ובגרמנית, הוא רכיב נפוץ ביצירת שמות משפחה יהודיים מלאכותיים, כלומר שמות אשר לא מתייחסים לשום תכונה של הנושא הראשון של השם, ויכול להופיע כתחילית, כמו למשל בשם פלדמן, או כסופית, כמו למשל בשם אהרנפלד. במאה ה-20, השם פלד עוברת ל"פלד" (עם "פ" מודגשת). במאה ה-20 רובינפלד מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייהעם סמואלרובינפלד אשר גורש מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ במרץ 1942.
Letteris, Meir
לאוטרפכט, הרש
לטריס, מאיר הלוי
Hebrew author

He was born in Zolkiew and as a child met Nachman Krochmal and Shelomo Yehuda Rapoport who influenced his intellectual development. He lived in Vilna (1830-39), Prague (1840-48), and for the rest of his life in Vienna. Despite his fame and the popularity of his writings, he struggled financially all his life, working as a copyreader, lecturing and even receiving charity. His light poetry is characterized by tenderness and religious feelings and some of his poems became folk-songs. Letteris' translations of European classics, including plays by Racine, Goethe's Faust and Byron's Hebrew Melodies, were pioneer work in their field. He wrote an autobiography and edited the Hebrew Bible for the British and Foreign Bible Society.
Lauterpacht, Hersch (1897-1960), jurist, born in Zolkiew, Galicia (then part of Austria-Hungary, now in Ukraine). He studied in Lwow, Vienna and London and in 1927 was appointed assistant lecturer at the London School of Economics and in 1932 reader in public international law at the University of London. He was also professor at The Hague Academy of International Law.

From 1938 to 1955 Lauterpacht was professor of international law at Cambridge University, England, and then from 1955 was barrister and judge of the International Court of Justice at The Hague, Netherlands. He was a member of the United Nations International Law Commission and a member of the Permanent Court of Arbitration. He wrote extensively on international law.

Active in Jewish affairs, Lauterpacht was the first president of the World Union of Jewish Students on its formation after World War I.

Lauterpacht was awarded a knighthood for his work