דלג לתוכן האתר >

יצחק קרדוסו

Isaac (Fernando) Cardoso (c.1603-1683), physician, philosopher, and polemic writer, born in Trancoso, Portugal, into a family of crypto-Jews. His family moved to Medina de Rioseco, a town in Castilla, Spain in 1610. Cardoso studied medicine, philosophy, and natural sciences at the University of Salamanca earning a Bachelor of Arts degree as well as a degree in medicine.

In 1624, Cardoso obtained by competition the chair of philosophy at the University of Valladolid. Consequently, he settled in Valladolid, where he practiced medicine alongside his academic pursuits. As his career progressed, Cardoso published notable works, including laudatory compositions dedicated to individuals such as the Judaizing captain Villarreal and the lawyer Quiñones. 

Later on, Cardoso moved to Madrid, where he gained recognition for his pamphlet on fever and a Latin treatise on hydrotherapy titled On the Utilities of Water and Snow, of Hot and Cold Drinking, which he dedicated to King Phillip IV. He also composed a funeral speech honoring the playwright Lope de Vega, and a dissertation exploring the origin and restoration of the world.

Until 1648, Ferdinand served as a physician at the Spanish court. But the decline of the Count-Duke of Olivares, who had been a protector of the Sephardic Jews, and the threat of the Inquisition prompted Cardoso alongside his brother Miguel Cardoso, who also was a physician, to leave Spain and seek refuge in Venice. It was in Venice that he returned to Judaism and changed his name from Ferdinand to Isaac.

Cardoso opposed the mystical practices of the Kabbalah. He particularly confronted the pseudo-messiah Shabbtai Zvi, and he also criticized the doctrine of the transmigration of souls. In 1652, Cardoso, along with his wife and an extensive library comprising over 6,000 volumes, settled in Verona, where he practiced medicine until his death in 1683.

Most of his writings were composed in Latin. According to Miguel de Barrios, Cardoso also authored a volume of poetry and a work titled Excellencies of the Hebrews, which served as a defense of the Jewish people and displayed Cardoso’s profound erudition in ancient and modern history. Cardoso is best remembered for Philosophia Libera in Septem Libros Distribute (1673), a comprehensive treatise covering cosmogony, physics, medicine, philosophy, theology, and natural sciences in which he critiqued the teachings of Aristotle.

CARDOSO, CARDOZO, CARTOSO, CARTOZO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה קרדוסו קשור בשמה של העיירה אל קרדוסו במחוז גואדלחרה בספרד או בשמה של העיירה קרדוסו במחוז ויסאו בפורטוגל.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה Cקרדוסו כוללים במאה ה-17 את הרופא והפילוסוף יצחק (פרננדו) קרדוסו מהעיירה סלוריקו, פורטוגל, אשר הצליח להימלט מידי האינקוויזיציה ולהתיישב בוונציה, איטליה. חיבורו "פילוסופיה ליברה אין ספטם ליברוס דיסטריבוטה" פורסם בוונציה בשנת 1673. אחיו, אברהם מיגל קרדוסו (1706-1630) היה רופא שנמנה עם המאמינים של משיח השקר שבתאי צבי. במאה ה-18 השם קרדוסו מתועד גם בכתובה מטוניס מתאריך 11 באפריל 1789, של ראובן חי, בנו של אברהם קרדוסו ושל רעייתו ריינה, בתו של דניאל פרנקו; ג'. ה. קרדוסו מוזכר בטוניס בנת 1865 ברשימת חברות המסחריות אשר הוקמו ע"י יהודים יוצאי איטליה.

אישים מוכרים נוספים במאה ה-19 שנאו את שם משפחה קרדוסו כוללים את הרב דניאל קרדוסו (נפטר בשנת 1872) אשר כיהן כאב בית הדין ורב ראשי של קהילת יוצאי ליבורנו בטוניס; את דוד קרדוסו, העו"ד היהודי הראשון בטוניסיה; את הרופא המנתח מאוריציו קרדוסו (נולד בשנת 1877 בסוס, טוניסיה), אשר שימש כמנהל בית החולים האיטלקי ושל בית החולים היהודי בטוניס; ואת בנימין נתן קרדוסו (1938-1860), צאצא למשםחה יהודית שמוצאה בסלוניקי, יוון, אשר שימש כשופט בבית המשפט העליון של ארה"ב.

Isabella Henríquez (also known as Isabella Enríquez) (? – 1680/1683), poet, born in the Iberian Peninsula into a crypto-Jewish family. She seems to have been a prominent figure in the literary circles of Madrid during the early 17th century. She enjoyed a significant prestige, and she likely had connections with influential individuals, among them the Jewish-Portuguese poet Isaac Cardoso, who dedicated his work Panegyrico y excelencias del color verde to her, and Miguel de Silveira, another poet belonging to a group of Portuguese conversos at the Spanish court during the reign of King Philip III and his successor, Philip IV. However, around 1636, Isabella felt compelled to leave Spain due to mounting pressure from the Inquisition. She sought refuge in Amsterdam, where she openly embraced Judaism. In Amsterdam, Isabella became an active member of the literary circles within the Spanish and Portuguese Jewish community. Notably, she was known for distributing amulets believed to offer protection against physical harm. Among Isabella Henriquez's literary works, only one has survived — a ten-line Spanish poem known as a décima. This poem, found in her manuscript Obras Poeticas, was dedicated to Rabbi Isaac Aboab. Its inspiration came from an unusually large egg discovered in his home, prompting Isabella to compose this piece in 1636.

During her time in Amsterdam, Isabella Henriquez crossed paths with Miguel de Barrios, a fellow poet who held her in high regard. Barrios dedicated two poems to her and included her in his work Relación de los poetas, where he quoted one of her décimas. Similar to Isabella Correa, another Portuguese poet, Isabella Henriquez was a member of the Academia de los Sitibundos. Henriquez died in Amsterdam between 1680 and 1683.

סאלאמאנקה

עיר במערב ספרד.


בסאלאמאנקה שכנה אחת הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר בספרד. היהודים התגוררו בעיר בשכונה נפרדת ליד המצודה הישנה.

בתחילת המאה ה-13 הוענק לסאלאמאנקה כתב-זכויות כעיר, ובו סעיפים חשובים המתייחסים להגנת היישוב היהודי, לסדרי השחיטה הכשרה וכדומה. אולם מן המאה ה-14 נשתמרו החלטות העירייה לרעת היהודים והמאורים כאחד; נאסר על הנוצרים להזדקק לרופאים יהודיים או לשרת בבתי-יהודים, ואילו ללא-נוצרים נאסרו מגורים בקירבת כנסיות וליד בתי- קברות נוצריים. לעומת זאת פוטרו יהודים מלהתייצב לפני שוטרים נוצריים בתביעות הקשורות בגביית חובות מנוצרים.

בסוף המאה ה- 14 פנה רב הקהילה לר' יצחק בן ששת (הריב"ש) בעניין שניים שרצחו יהודי בפקודת ראש-העיר; הריב"ש התיר לו לגזור עליהם עונש מוות ולהוציאם להורג אך ציין שהפרשה כולה היא בתחום שיפוטו של המלך.

הקהילה ניצלה מגזירות קנ"א (1391) אך נרדפה בעקבות הסתת ויסנטה פרר בבתי-הכנסת בעיר בשנים 1411- 1412. יהודים רבים שודלו לשמד, אחד מבתי-הכנסת נעשה לבית-ספר בשם "צלב אמת", וכעבור שנה העביר המלך חואן השני את בית-המדרש וסביבתו לרשות האוניברסיטה המקומית. באותה התקופה כבר עבר רוב הקהילה לחיק הנצרות.

במרוצת הזמן התאושש היישוב היהודי בסאלאמנקה במידת-מה. באמצע המאה הואשמו יהודי העיר ברצח ילד נוצרי, אך ניצלו מסכנה בהתערבות המלך. בן המקום אברהם בן שמואל זכות הועסק על ידי הבישוף של סאלאמאנקה במחקר אסטרונומי (1480).

ערב גירוש היהודים מספרד (1492) התכוננה הקהילה למכור את נכסיה אבל הדבר נמנע בפקודת המלך. בית-הכנסת הישן נמסר לראש הכנסייה במקום לצורכי מגורים. לאברהם סיניור ולואיס דה אלקלע הותר לגבות את חובות היהודים אחרי הגירוש.

סאלאמאנקה הוסיפה לשמש מרכז של "נוצרים חדשים" והאוניברסיטה המקומית הייתה מוקד ללימוד יהדות גם במאה ה-16.

ואליאדוליד

עיר במרכז ספרד.

כמקום-מושבו של הפארלאמנט ("קורטס") בקאסטיליה משכה אליה העיר יהודים רבים. לראשונה נזכר בה יישוב יהודי בתעודה משנת 1221, אך ניתן לשער שהיה קיים עוד בתקופה המוסלמית (עד המאה ה-11).

ב-1288 אסר סאנצ'ו ה-4 על יהודי ואליאדוליד לרכוש אדמות בקירבת העיר; באותה התקופה לא עלה, כנראה, מספרם על 100-50 משפחות - קהילה בינונית בהשוואה לאחרות בספרד.

ב-1322 אסרה מועצת העיר על נוצרים לבוא לחתונות של מאורים ויהודים ולהזדקק לרופאים יהודיים; כמו-כן נאסר על יהודים לכהן במשרות ציבוריות, פרט לגביית מסים. אותו זמן התיישבו בעיר המומר אבנר מבורגוס ופתח בפקודת המלך אלפונסו ה-11 בוויכוח פומבי עם ראשי הציבור היהודי בעניין "ברכת המינים" (1336); המלך קיבל את נימוקיו וציווה להשמיט את הברכה מסידור-התפילה.

במלחמת-האזרחים בין האחים פדרו ואנריקו מטראסטאמארה, התייצבו אנשי המקום לצד השני ובהתפרעות ב-1367 נהרסו שמונה בתי-כנסת, והניצולים נזקקו לעזרה מקהילות אחרות. השמד עשה שמות בקהילה, בעיקר בהשפעת ויסנטה פרר ופאבלו דה סאנטה מאריה שיזמו שורת חוקים ("גזירות ואליאדוליד") במטרה לערער את אושיות הקיום היהודי; בוטלה האוטונומיה הפנימית, גם בתחום השיפוט וגביית מסי הקהילה, ונאסר על היהודים והמאורים לעזוב את העיר ללא רשות. שליטי המקום הוזהרו שלא להגן על היהודים. בנסיון לחזק את חיי הציבור היהודי בקאסטיליה התכנסו בבית- הכנסת הגדול בוואליאדוליד נציגי הקהילות במדינה, בראשות דון אברהם בנבנישתי מסוריה (אפריל 1432) וניסחו חמש תקנות מפורסמות ("תקנות ואליאדוליד"). כינוס שני נערך בעיר ב- 1476 בקשר למינויו של וידאל אשתורי כרב ראשי לחלק מן הקהילות. המלך פרדינאנד הסכים למינוי אולם נמלך בדעתו ובחר באברהם סניור מסגוביה כרב ראשי במדינה כולה. כעבור עשר שנים התייצבו פרדינאנד ואיזאבלה לימין היהודים כאשר מועצת העיר ואליאדוליד ביקשה למנוע את גידול האוכלוסיה היהודית במקום. פעם שלישית נועדו נציגי הקהילות בוואליאדוליד
בהנהגת אברהם סניור, לדיון בגיוס כספים למלחמה נגד גראנאדה; היה זה סמוך לגירוש הכללי, כאשר בעלי-המלאכה הביעו בגלוי את אי-רצונם להוסיף ולחיות במחיצת יהודים.

על היחסים בין יהודים אנוסים לבין נוצרים מלידה מלמדת פואמה סאטירית שנתחברה באותו הזמן נגד המשורר חואן פואטה דה ואליאדוליד מן האנוסים. חואן ביקש לעלות לארץ- ישראל, אך נפל בשבי המוסלמים בפאס והתאסלם; על אביו נאמר שהיה סמרטוטר בעיר. אחר הגירוש ב-1492 הוטל על פרנאן נונז קורונל, הוא אברהם סניור, ועל לואיס דה אלקלע לגבות לטובת אוצר המלוכה את חובות היהודים.

מדריד

בירת ספרד.

בתקופה המוסלמית (עד 1083) ישבה במקום קהילה יהודית קטנה שעסקה במסחר. בסוף המאה ה-13 הוטלו על הקהילה המתפתחת הגבלות בהתאם להחלטת הקורטז בוואליאדוליד; בין השאר נאסר על יהודים לשרת במשרות ציבוריות, לקנות נכסי דלא ניידי מנוצרים או למכור נכסים שכבר היו בבעלותם, והוגבל שיעור הריבית. בשו"ת של ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש, תחילת המאה ה-14) מוצאים הוראה המתירה לפעול נגד מלשין שגרם נזק לקהילה. ההגבלות חזרו ונשנו עד סוף המאה ה-14 ובגזירות קנ"א (1391) נהרגו רוב יהודי המקום, אחרים הוטבלו לנצרות והקהילה חדלה להתקיים. שלטונות העיר דיווחו לכתר על "פחותי- עם" שממשיכים בביזה; אחדים הועמדו לדין אך רובם התחמקו מידי החוק.

היישוב התחדש כעבור זמן. המערכה נגד "המתייהדים" לא פסקה וב-1478 התלוננה מועצת העיר על שהיהודים והמאורים אינם עונדים את אות הקלון. באותו הזמן אישרו פרדינאנד ואיזאבלה מחדש את הגזירה מ-1447, האוסרת על יהודי מאדריד לסחור בצורכי מזון וברפואות ולעסוק בניתוחים.

אין פרטים על מצב הקהילה אחרי צו הגירוש ממארס 1492, אך ידוע שהמלך הורה לחקור האשמות בקשר לתקיפת יהודים בדרכם לצפון- אפריקה. בנובמבר אותה השנה הופקדו שני יהודים, אברהם סניור ולואיס דה אלקלע, על גביית חובות תלויים ועומדים.

ב-1561 נעשתה מאדריד בירת המדינה, בימי פיליפ השני, מלך ספרד, הועתק לעיר בית-הדין העליון ומאז הועלו רבים על המוקד (אוטו-דה-פה), ובפרט במאה ה-17 כאשר הועלו על המוקד אנוסים רבים מפורטוגאל. בשנות ה-30 של המאה ניהל יעקב קאנסינו שיחות עם הדוכס דה אוליבארס בדבר אפשרות החזרתם של יהודים למאדריד, כפי שנעשה ברומא; הדיונים לא נשאו פרי בגלל התנגדות האינקוויזיציה. כל אותה התקופה הייתה מאדריד מרכז של אנוסים פורטוגליים, היו בהם בעלי קשרים עם חצר המלכות, אחרים פיתחו עסקים שונים וקיימו מגע עם אנוסים מחוץ לחצי-האי האיברי.

היישוב התחדש בהדרגה אחרי הענקת החוקה משנת 1869, על-ידי מהגרים מצפון-אפריקה ומארצות אירופה; הקהילה התארגנה רק בשנות ה-20 של המאה העשרים.

בימי מלחמת-העולם הראשונה נקלעו למאדריד פליטים יהודים, ובאותן השנים התגוררו בה גם מכס נורדאו וא"ש יהודה, פרופסור לבלשנות שמית. משפחת באואר הייתה מראשוני היהודים שהתיישבו במאדריד, ומילאה תפקיד נכבד בארגון הקהילה ופיתוחה. ב-1924 נתקבל חוק המקנה אזרחות לאנשים ממוצא ספרדי, ויהודים בתוכם. בשנות השלושים קלטה הקהילה יהודים נוספים מפליטי גרמניה. אחרי מלחמת-האזרחים שוקם הארגון הקהילתי. ב-1941 נפתח באוניברסיטת מאדריד מכון ללימודי היהדות (אריאס מונטאנוס) בראשות פראנצ'סקו קאנטרה- בורגוס ואחריו פ' פרץ קאסטרו.

פליטי מלחמת העולם השנייה במאדריד זכו לתמיכת הג'וינט. בעת ביקורו של נציג איחוד הספרדים העולמי, יאיר בכר פאסי, נערכה במאדריד ב-1959 תערוכה לכבוד תרבות ישראל על אדמת ספרד. כעבור שנתיים השתתף איחוד הספרדים העולמי בהקמת מכון ללימודים יהודיים, ספרדיים ולימודי המזרח התיכון (ב-1968 התמזג עם מכון אריאס מונטאנו). ב-1964 אירגן המכון סימפוזיון ראשון במאדריד על יהדות ספרד.

הנהגת הקהילה המחודשת בסוף שנות ה-60 הייתה בידי א' באואר, ח. כהן, ל. בליץ ומ' מאזין, מי שכיהן אז כראש הקהילה.

בסוף שנות השישים מנתה קהילת מאדריד יותר מ-3,000 נפש. ב-1968 נחנכו בית-כנסת ומרכז קהילתי. באותה העת פעלו בקהילה גן-ילדים, בית-ספר ותנועת הצופים. כרב הקהילה הראשון כיהן ד"ר ב' גארזון.

בשנת 1997 ישבו במאדריד 3,500 יהודים. בספרד כולה חיו אז כ- 14,000 יהודים.

ונציה

בירת הרפובליקה הוונציאנית מן המאה ה-10 עד 1797, מ- 1866 עיר באיטליה.

המסמכים הקדומים ביותר המקשרים את ונציה עם יהודים הם מהשנים 945, 992, כאשר הסנאט של ונציה אסר על קברניטים המפליגים לארצות המזרח ומשם להוביל יהודים בספינותיהם.

רובע יהודי בונציה נזכר לראשונה ב-1090. אחרי המאה ה-13 החלה הגירה לונציה של יהודים מן המזרח הקרוב ומגרמניה. הם לא הורשו להתגורר בעיר עצמה אלא באי הסמוך ספינאלונגה.

ב-1366 הותר ליהודים להתיישב בעיר ולעסוק במתן הלוואות בריבית של %10- %20. בגלל מחלוקת עם מתחריהם הנוצרים בשנות ה-90 - נאלצו שוב לחזור לאי. באותו הזמן גם חוייבו היהודים לענוד סימן זהוי - טלאי צהוב, ואחר כך בכובע צהוב או אדום. גברה הסתת הנזירים והיו מקרים של עלילת- דם. ב-1480 הייתה עלילת דם שהביאה למותם של שלושה יהודים, וב- 1506 נסקל יהודי הונגרי למוות על-ידי ההמון.

גירוש ספרד (1492) ופורטוגאל (1497) הביא נחשול של פליטים יהודים לונציה, ובתוכם היה דון יצחק אברבנאל; הוא עשה בוונציה את שנות חייו האחרונות.

מנהיג הקהילה היהודית בונציה, ובמידה רבה גם מייסדה, היה הבנקאי אשר משולם. ב-1516 נצטוו היהודים עבור לרובע נפרד הרחק ממרכז העיר, הרובע נקרא על-שם בית-היציקה שבו, "גיטו" באיטלקית. כעבור 25 שנה רוכזו יהודי המזרח ב"גיטו" שני וב- 1633 הוקם "גיטו" שלישי ליהודים מארצות המערב.

בינתיים הפך הגיטו לשם נרדף לריכוז יהודי סגור.

צווי-גירוש נגד היהודים הוצאו בשנים 1527 ו-1571 אך לא יצאו אל הפועל. במאות 18-17 הושמעו איומים נגד הקהילה אבל אז כבר ידעו את חשיבות היהודים בחיי המסחר הבין- לאומי. האנוסים נהנו גם הם ממידה ניכרת של חרות, משום שהשלטון לא היה מעוניין בגידול כוחה של האינקוויזיציה.

בגלל מחלוקת בין שני בתי-דפוס גזר האפיפיור ב-1553 על שריפת התלמוד בכיכרות העיר וב- 1566 אסר הסנאט הדפסת ספרים עבריים בעיר. אך למעשה המשיכו מדפיסים (דוגמת ג'ובאני די גארה, "יורשו" של דניאל בומברג, ובית הדפוס של משפחת פואה) לפרסם חיבורים חשובים עוד מאות בשנים.

ב- 1552 ישבו בוונציה 900 יהודים, רובם סוחרים ולא מעטים מהם בשותפות עם נוצרים. כעבור מאה שנה הגיע מספרם ל- 4,800. אך בגלל המלחמה עם טורקיה וההגירה לליוורנו ולמרכזים אחרים הצטמקה הקהילה, ותקנות חדשות ב-1777 הביאו רבים עד פת לחם. העיסוק העיקרי נעשה מסחר בסמרטוטים ובחפצים משומשים.

ב- 1797 כבשו הצרפתים את ונציה, חומות הגיטו נפלו, ההגבלות בוטלו ולא נתחדשו גם כשעברה העיר באותה השנה לשלטון אוסטריה. חילופי השלטון השפיעו על היהודים. במהפכת 1848-49 עמד בראש ממשלת ונציה דניאל מאנין, ממוצא יהודי, ושניים משריו היו יהודים. רק עם הסיפוח לממלכת איטליה העצמאית הושוו זכויות היהודים בוונציה לזכויות שאר אזרחי העיר. עם זאת לא חל שיפור במעמד הקהילה, וב-1931 עמדה על 1,814 נפש.

ונציה היתה עשירה בדמויות מרתקות בתולדות עם ישראל. ב-1530 נפגשו בה דוד הראובני ושלמה מולכו; ב-1544 נאסרה בוונציה דונה גראסיה מנדס ושוחררה בהתערבות דון יוסף נשיא, לימים הדוכס של נאכסוס; ב-1574 נתקבל בכבוד-מלכים שלמה אשכנזי, ציר קושטא בוונציה. יד-ימינו של שבתאי צבי, נתן העזתי, ביקר בעיר וביקש לעשות נפשות למורו ורבו.

אחת האגודות החשובות בקהילה היתה "חברת פדיון שבויים", ופעלה בעיקר כלפי מסדר אבירי מאלטה.

בין רבני העיר וחכמיה היו אריה מודינה, רודריגו מנדס דה סילבה, שמואל אבוהב, משה זכות, המשוררת שרה סולם ודוד נייטו, לימים רב קהילת הספרדים בלונדון. הוקמו בתי-כנסת מפוארים, והיו מוקד משיכה גם ללא-יהודים. נפתחו ישיבות רבות.

בין הרופאים היהודיים בוונציה היו אליהו דל מדיגו, יעקב מאנטינו (לימים רופאו האישי של האפיפיור פאולוס ה-3), ואליהו חלפן.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בונציה כאלפיים יהודים.


תקופת השואה

בין נובמבר 1943 לאוגוסט 1944 שלחו הנאצים 205 מיהודי הגיטו למחנות-ההשמדה; בין המגורשים היה הרב הראשי אדולפו אוטולנגי ו- 20 זקנים מבית-החולים היהודי. בתום המלחמה נמצאו בוונציה 1,050 יהודים, רובם באיזור מסטרה, על החוף.

ב-1965 התגוררו בעיר 844 יהודים - כשני אחוזים באוכלוסיית ונציה.

ורונה

עיר במחוז וורונה בחבל ונטו, איטליה

ייתכן כי יהודים גרו בוורונה עוד בתקופה הרומית, אך לבטח גרו בה בראשית ימי-הביניים.

במאה העשירית הם הוגלו מהעיר על ידי הארכיבישוף המקומי.
במאה ה -12 חזרו להתיישב בה, ולפי מסמכי העירייה מאותה עת אף הורשו לרכוש נכסים וגם קרקע חקלאית בעיר, אך עיקר עיסוקם היה במסחר. הם היגרו לוורונה ממחוזות אשכנז. במאות ה-12 וה-13 חיו בוורונה כמה מלומדים יהודים, ביניהם אליעזר בן שמואל מוורונה , מחבר התוספתא וסבו של הפילוסוף והרופא הילל בן שמואל מוורונה, וכן ישעיה מאלי טראני האב. בית-הדין של וורונה ובית- המדרש ומוריו מוזכרים על ידי חכמי יהדות אשכנז באותה תקופה. גם המשורר עמנואל הרומי שהה בוורונה בראשית המאה ה-14.
השיבה הרשמית של היהודים כקהילה מוכרת ומותרת על ידי שליטי העיר היתה בתחילת המאה ה-15, כאשר העיר עברה לשלטון הרפובליקה הוונציאנית. הבנקאים היהודים קבלו הזמנה והיתר משליט וונציה להתגורר בעיר. הם גרו בין הנוצרים במרכז העיר, ובנו גם בית-כנסת באחד הבתים, אשר לא נותרו ממנו שום עקבות.

ב-1422 אולצו היהודים לענוד סרט צהוב על זרועם, צו שחודש ב-1443 וב-1480 .
היהודים גורשו מוורונה פעם נוספת ב-1499, אחרי שהוקם בנק ההלוואות הנוצרי "מונטה די פייטה" בעיר. אולם בתי העבוט הנוצרים עשקו את עניי העיר כל-כך, עד כי הבנקאים היהודים נקראו תוך זמן לא רב לשוב לוורונה.
לאחר שיהודי מילאנו גורשו ממחוז מילאנו במאה ה-16, הם קיבלו היתר מהעיר וורונה לגור בה במטרה לחזק את המסחר והכלכלה של העיר. ב-1599 הקהילה המורחבת רכשה קרקע לבית-קברות, אשר היה בשימוש הקהילה עד 1755.
בשנת 1604 הוקם הגטו , במרכז העיר שבו גרו רוב היהודים, ושם היו עסקיהם. מספרם היה כ-400 , ובבעלותם היו 25 חנויות. כל עבודות הבנייה בגטו, בעיקר הוספת קומות בגלל הצפיפות הרבה, נעשו על ידי הקהילה, ולשם הקמת בית-כנסת בגטו נאלצה הקהילה ללוות כסף. לבסוף השיגה הקהילה אישור קבוע למגורים בוורונה בכפוף לתשלום מס מיוחד. ההיתר חוּדש כל חמש שנים.
הקהילה הייתה עצמאית בניהול ענייניה בגטו, וגם הייתה ממונה על מפתחות שערי הגטו. הקהילה חגגה את שני האירועים האלה- עצמאותה ובעלותה על מפתחות הגטו- פעם בשנה בפסטיבל במשך 200 השנים הבאות.
כאשר פרצה מגפת הדבר בוורונה ב-1630, היהודים בגטו נשארו מחוסנים. עובדה זו עוררה את זעמם של תושבי העיר הנוצרים, והם השליכו לתוך הגטו את בגדי החולים וגרמו להידבקותם ומותם של רבים מהקהילה – מאתיים נפש.
במאה ה-17 צומצמה חשיבותם של הבנקאים בעיר, ועיקר עיסוקם של היהודים עבר למסחר ולמלאכה. מקור נוסף חשוב לכלכלתם במאות ה-17 וה-18 היה הזיכיון והמונופול על הסחר בטבק. באותה תקופה פעל גם בית-דפוס עברי חשוב בעיר, ורבים מספרי הקודש והפרשנות הודפסו בו.
ב- 1645 שופץ בית-הכנסת בגטו, ונוספו לו ארון-קודש ותיבה משיש.
בשנת 1655 עברו לגור בוורונה מספר גדול של משפחות יהודים ואנוסים מספרד. המגורים שהוקצו להם על ידי פרנסי העיר נקראו "הגטו החדש". הם ארגנו לעצמם קהילה נפרדת ובנו בית-כנסת ספרדי. שתי הקהילות התאחדו בסופו של דבר, אך זאת לאחר תקופה ארוכה למדי של פירוד ומאבקים.
המשבר הכלכלי שפקד את יהודי איטליה במאות ה-17 וה-18 לא פסח על קהילת וורונה. מספר המשפחות העניות הנתמכות על ידי הקהילה הלך וגדל. מבנה מוסדות הקהילה בוורונה, כולל מוסדות הרווחה למיניהם, דמה לאלו של שאר קהילות איטליה, אולם קהילת וורונה היתה הראשונה שהנהיגה בסוף המאה ה-17 את צורת גביית המיסים מחברי הקהילה באמצעות "קופסה" שבה היה ניתן לשלשל תרומה לצרכי הקהילה ומוסדותיה בנוסף למס הקבוע שחברי הקהילה שילמו. שיטה זו אומצה במהרה ברחבי שאר קהילות איטליה.
במהלך המאה ה-18 היהודים לקחו חלק חשוב בחיי הכלכלה והחברה של העיר וורונה: בעיקר בתעשיית הטקסטיל ובמסחר, ובמיוחד בירידים במסחריים הרבים. כמו כן לקחו חלק פעיל בחיי האמנות בעיר, ביניהם שני המוסיקאים במפורסמים באותה עת: ג'קובה בסאנו צ'רבטו ובנו ג'אקומו, שהיו אלה שהביאו את הצ'לו לאנגליה, וכן - הצייר סלומונה בסאנו.

כאשר פרצה המהפכה הצרפתית וצבא נפוליאון הופיע בסביבת וורונה, התנפלה האוכלוסיה המקומית על הגטו ויושביו ופרעה בו פרעות. כשנכבשה העיר על ידי הצרפתים ב-1796 חוסל הגטו, שעריו נותצו ולתושבים היהודים הותר לגור בכל רחבי העיר בשוויון זכויות-אזרח מלאות. ישראל כוהן תושב וורונה השתתף בסנהדרין שהוקמה בצרפת על ידי נאפוליאון. תחת שלטון אוסטריה לאחר 1805 אמנם צומצמו במעט זכויותיהם של תושבי וורונה , אך לגטו לא החזירום. שוויון זכויות מלא הוחזר ליהודי וורונה רק לאחר איחוד איטליה.

במחצית המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בוורונה כ-1200 חברים. מספרם התמעט במשך הזמן כתוצאה מעזיבתם את העיר ומהתבוללותם. בתחילת המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-600 חברים וב-1931 – רק 429.

במלחה"ע השנייה נשלחו 30 מיהודי וורונה למחנות-ההשמדה. לאחר המלחמה מנתה הקהילה כ-120 חברים. מספרם נשאר יציב עד סוף שנות הששים של המאה ה-20.

בית-הכנסת האשכנזי ,שנמצא במרכזה ההיסטורי של העיר וורונה, שופץ אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא משמש כמרכז קהילתי ואת משרדי מוסדות הקהילה. בית-הכנסת הספרדי, ששכן בגטו הישן בקומה הרביעית של אחד מבנייניו, נהרס עם שאר הבניינים עם חיסול הגטו .

בית-הקברות היהודי מהמאה ה-18 עדיין קיים בעיר, והוא בשימוש. רק שרידים מועטים נותרו משני בתי הקברות הישנים.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
יצחק קרדוסו

Isaac (Fernando) Cardoso (c.1603-1683), physician, philosopher, and polemic writer, born in Trancoso, Portugal, into a family of crypto-Jews. His family moved to Medina de Rioseco, a town in Castilla, Spain in 1610. Cardoso studied medicine, philosophy, and natural sciences at the University of Salamanca earning a Bachelor of Arts degree as well as a degree in medicine.

In 1624, Cardoso obtained by competition the chair of philosophy at the University of Valladolid. Consequently, he settled in Valladolid, where he practiced medicine alongside his academic pursuits. As his career progressed, Cardoso published notable works, including laudatory compositions dedicated to individuals such as the Judaizing captain Villarreal and the lawyer Quiñones. 

Later on, Cardoso moved to Madrid, where he gained recognition for his pamphlet on fever and a Latin treatise on hydrotherapy titled On the Utilities of Water and Snow, of Hot and Cold Drinking, which he dedicated to King Phillip IV. He also composed a funeral speech honoring the playwright Lope de Vega, and a dissertation exploring the origin and restoration of the world.

Until 1648, Ferdinand served as a physician at the Spanish court. But the decline of the Count-Duke of Olivares, who had been a protector of the Sephardic Jews, and the threat of the Inquisition prompted Cardoso alongside his brother Miguel Cardoso, who also was a physician, to leave Spain and seek refuge in Venice. It was in Venice that he returned to Judaism and changed his name from Ferdinand to Isaac.

Cardoso opposed the mystical practices of the Kabbalah. He particularly confronted the pseudo-messiah Shabbtai Zvi, and he also criticized the doctrine of the transmigration of souls. In 1652, Cardoso, along with his wife and an extensive library comprising over 6,000 volumes, settled in Verona, where he practiced medicine until his death in 1683.

Most of his writings were composed in Latin. According to Miguel de Barrios, Cardoso also authored a volume of poetry and a work titled Excellencies of the Hebrews, which served as a defense of the Jewish people and displayed Cardoso’s profound erudition in ancient and modern history. Cardoso is best remembered for Philosophia Libera in Septem Libros Distribute (1673), a comprehensive treatise covering cosmogony, physics, medicine, philosophy, theology, and natural sciences in which he critiqued the teachings of Aristotle.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
קרדוסו
CARDOSO, CARDOZO, CARTOSO, CARTOZO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה קרדוסו קשור בשמה של העיירה אל קרדוסו במחוז גואדלחרה בספרד או בשמה של העיירה קרדוסו במחוז ויסאו בפורטוגל.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה Cקרדוסו כוללים במאה ה-17 את הרופא והפילוסוף יצחק (פרננדו) קרדוסו מהעיירה סלוריקו, פורטוגל, אשר הצליח להימלט מידי האינקוויזיציה ולהתיישב בוונציה, איטליה. חיבורו "פילוסופיה ליברה אין ספטם ליברוס דיסטריבוטה" פורסם בוונציה בשנת 1673. אחיו, אברהם מיגל קרדוסו (1706-1630) היה רופא שנמנה עם המאמינים של משיח השקר שבתאי צבי. במאה ה-18 השם קרדוסו מתועד גם בכתובה מטוניס מתאריך 11 באפריל 1789, של ראובן חי, בנו של אברהם קרדוסו ושל רעייתו ריינה, בתו של דניאל פרנקו; ג'. ה. קרדוסו מוזכר בטוניס בנת 1865 ברשימת חברות המסחריות אשר הוקמו ע"י יהודים יוצאי איטליה.

אישים מוכרים נוספים במאה ה-19 שנאו את שם משפחה קרדוסו כוללים את הרב דניאל קרדוסו (נפטר בשנת 1872) אשר כיהן כאב בית הדין ורב ראשי של קהילת יוצאי ליבורנו בטוניס; את דוד קרדוסו, העו"ד היהודי הראשון בטוניסיה; את הרופא המנתח מאוריציו קרדוסו (נולד בשנת 1877 בסוס, טוניסיה), אשר שימש כמנהל בית החולים האיטלקי ושל בית החולים היהודי בטוניס; ואת בנימין נתן קרדוסו (1938-1860), צאצא למשםחה יהודית שמוצאה בסלוניקי, יוון, אשר שימש כשופט בבית המשפט העליון של ארה"ב.
איסבלה אנריקס

Isabella Henríquez (also known as Isabella Enríquez) (? – 1680/1683), poet, born in the Iberian Peninsula into a crypto-Jewish family. She seems to have been a prominent figure in the literary circles of Madrid during the early 17th century. She enjoyed a significant prestige, and she likely had connections with influential individuals, among them the Jewish-Portuguese poet Isaac Cardoso, who dedicated his work Panegyrico y excelencias del color verde to her, and Miguel de Silveira, another poet belonging to a group of Portuguese conversos at the Spanish court during the reign of King Philip III and his successor, Philip IV. However, around 1636, Isabella felt compelled to leave Spain due to mounting pressure from the Inquisition. She sought refuge in Amsterdam, where she openly embraced Judaism. In Amsterdam, Isabella became an active member of the literary circles within the Spanish and Portuguese Jewish community. Notably, she was known for distributing amulets believed to offer protection against physical harm. Among Isabella Henriquez's literary works, only one has survived — a ten-line Spanish poem known as a décima. This poem, found in her manuscript Obras Poeticas, was dedicated to Rabbi Isaac Aboab. Its inspiration came from an unusually large egg discovered in his home, prompting Isabella to compose this piece in 1636.

During her time in Amsterdam, Isabella Henriquez crossed paths with Miguel de Barrios, a fellow poet who held her in high regard. Barrios dedicated two poems to her and included her in his work Relación de los poetas, where he quoted one of her décimas. Similar to Isabella Correa, another Portuguese poet, Isabella Henriquez was a member of the Academia de los Sitibundos. Henriquez died in Amsterdam between 1680 and 1683.

סאלאמאנקה
סאלאמאנקה

עיר במערב ספרד.


בסאלאמאנקה שכנה אחת הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר בספרד. היהודים התגוררו בעיר בשכונה נפרדת ליד המצודה הישנה.

בתחילת המאה ה-13 הוענק לסאלאמאנקה כתב-זכויות כעיר, ובו סעיפים חשובים המתייחסים להגנת היישוב היהודי, לסדרי השחיטה הכשרה וכדומה. אולם מן המאה ה-14 נשתמרו החלטות העירייה לרעת היהודים והמאורים כאחד; נאסר על הנוצרים להזדקק לרופאים יהודיים או לשרת בבתי-יהודים, ואילו ללא-נוצרים נאסרו מגורים בקירבת כנסיות וליד בתי- קברות נוצריים. לעומת זאת פוטרו יהודים מלהתייצב לפני שוטרים נוצריים בתביעות הקשורות בגביית חובות מנוצרים.

בסוף המאה ה- 14 פנה רב הקהילה לר' יצחק בן ששת (הריב"ש) בעניין שניים שרצחו יהודי בפקודת ראש-העיר; הריב"ש התיר לו לגזור עליהם עונש מוות ולהוציאם להורג אך ציין שהפרשה כולה היא בתחום שיפוטו של המלך.

הקהילה ניצלה מגזירות קנ"א (1391) אך נרדפה בעקבות הסתת ויסנטה פרר בבתי-הכנסת בעיר בשנים 1411- 1412. יהודים רבים שודלו לשמד, אחד מבתי-הכנסת נעשה לבית-ספר בשם "צלב אמת", וכעבור שנה העביר המלך חואן השני את בית-המדרש וסביבתו לרשות האוניברסיטה המקומית. באותה התקופה כבר עבר רוב הקהילה לחיק הנצרות.

במרוצת הזמן התאושש היישוב היהודי בסאלאמנקה במידת-מה. באמצע המאה הואשמו יהודי העיר ברצח ילד נוצרי, אך ניצלו מסכנה בהתערבות המלך. בן המקום אברהם בן שמואל זכות הועסק על ידי הבישוף של סאלאמאנקה במחקר אסטרונומי (1480).

ערב גירוש היהודים מספרד (1492) התכוננה הקהילה למכור את נכסיה אבל הדבר נמנע בפקודת המלך. בית-הכנסת הישן נמסר לראש הכנסייה במקום לצורכי מגורים. לאברהם סיניור ולואיס דה אלקלע הותר לגבות את חובות היהודים אחרי הגירוש.

סאלאמאנקה הוסיפה לשמש מרכז של "נוצרים חדשים" והאוניברסיטה המקומית הייתה מוקד ללימוד יהדות גם במאה ה-16.

ואליאדוליד
ואליאדוליד

עיר במרכז ספרד.

כמקום-מושבו של הפארלאמנט ("קורטס") בקאסטיליה משכה אליה העיר יהודים רבים. לראשונה נזכר בה יישוב יהודי בתעודה משנת 1221, אך ניתן לשער שהיה קיים עוד בתקופה המוסלמית (עד המאה ה-11).

ב-1288 אסר סאנצ'ו ה-4 על יהודי ואליאדוליד לרכוש אדמות בקירבת העיר; באותה התקופה לא עלה, כנראה, מספרם על 100-50 משפחות - קהילה בינונית בהשוואה לאחרות בספרד.

ב-1322 אסרה מועצת העיר על נוצרים לבוא לחתונות של מאורים ויהודים ולהזדקק לרופאים יהודיים; כמו-כן נאסר על יהודים לכהן במשרות ציבוריות, פרט לגביית מסים. אותו זמן התיישבו בעיר המומר אבנר מבורגוס ופתח בפקודת המלך אלפונסו ה-11 בוויכוח פומבי עם ראשי הציבור היהודי בעניין "ברכת המינים" (1336); המלך קיבל את נימוקיו וציווה להשמיט את הברכה מסידור-התפילה.

במלחמת-האזרחים בין האחים פדרו ואנריקו מטראסטאמארה, התייצבו אנשי המקום לצד השני ובהתפרעות ב-1367 נהרסו שמונה בתי-כנסת, והניצולים נזקקו לעזרה מקהילות אחרות. השמד עשה שמות בקהילה, בעיקר בהשפעת ויסנטה פרר ופאבלו דה סאנטה מאריה שיזמו שורת חוקים ("גזירות ואליאדוליד") במטרה לערער את אושיות הקיום היהודי; בוטלה האוטונומיה הפנימית, גם בתחום השיפוט וגביית מסי הקהילה, ונאסר על היהודים והמאורים לעזוב את העיר ללא רשות. שליטי המקום הוזהרו שלא להגן על היהודים. בנסיון לחזק את חיי הציבור היהודי בקאסטיליה התכנסו בבית- הכנסת הגדול בוואליאדוליד נציגי הקהילות במדינה, בראשות דון אברהם בנבנישתי מסוריה (אפריל 1432) וניסחו חמש תקנות מפורסמות ("תקנות ואליאדוליד"). כינוס שני נערך בעיר ב- 1476 בקשר למינויו של וידאל אשתורי כרב ראשי לחלק מן הקהילות. המלך פרדינאנד הסכים למינוי אולם נמלך בדעתו ובחר באברהם סניור מסגוביה כרב ראשי במדינה כולה. כעבור עשר שנים התייצבו פרדינאנד ואיזאבלה לימין היהודים כאשר מועצת העיר ואליאדוליד ביקשה למנוע את גידול האוכלוסיה היהודית במקום. פעם שלישית נועדו נציגי הקהילות בוואליאדוליד
בהנהגת אברהם סניור, לדיון בגיוס כספים למלחמה נגד גראנאדה; היה זה סמוך לגירוש הכללי, כאשר בעלי-המלאכה הביעו בגלוי את אי-רצונם להוסיף ולחיות במחיצת יהודים.

על היחסים בין יהודים אנוסים לבין נוצרים מלידה מלמדת פואמה סאטירית שנתחברה באותו הזמן נגד המשורר חואן פואטה דה ואליאדוליד מן האנוסים. חואן ביקש לעלות לארץ- ישראל, אך נפל בשבי המוסלמים בפאס והתאסלם; על אביו נאמר שהיה סמרטוטר בעיר. אחר הגירוש ב-1492 הוטל על פרנאן נונז קורונל, הוא אברהם סניור, ועל לואיס דה אלקלע לגבות לטובת אוצר המלוכה את חובות היהודים.

מדריד
מדריד

בירת ספרד.

בתקופה המוסלמית (עד 1083) ישבה במקום קהילה יהודית קטנה שעסקה במסחר. בסוף המאה ה-13 הוטלו על הקהילה המתפתחת הגבלות בהתאם להחלטת הקורטז בוואליאדוליד; בין השאר נאסר על יהודים לשרת במשרות ציבוריות, לקנות נכסי דלא ניידי מנוצרים או למכור נכסים שכבר היו בבעלותם, והוגבל שיעור הריבית. בשו"ת של ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש, תחילת המאה ה-14) מוצאים הוראה המתירה לפעול נגד מלשין שגרם נזק לקהילה. ההגבלות חזרו ונשנו עד סוף המאה ה-14 ובגזירות קנ"א (1391) נהרגו רוב יהודי המקום, אחרים הוטבלו לנצרות והקהילה חדלה להתקיים. שלטונות העיר דיווחו לכתר על "פחותי- עם" שממשיכים בביזה; אחדים הועמדו לדין אך רובם התחמקו מידי החוק.

היישוב התחדש כעבור זמן. המערכה נגד "המתייהדים" לא פסקה וב-1478 התלוננה מועצת העיר על שהיהודים והמאורים אינם עונדים את אות הקלון. באותו הזמן אישרו פרדינאנד ואיזאבלה מחדש את הגזירה מ-1447, האוסרת על יהודי מאדריד לסחור בצורכי מזון וברפואות ולעסוק בניתוחים.

אין פרטים על מצב הקהילה אחרי צו הגירוש ממארס 1492, אך ידוע שהמלך הורה לחקור האשמות בקשר לתקיפת יהודים בדרכם לצפון- אפריקה. בנובמבר אותה השנה הופקדו שני יהודים, אברהם סניור ולואיס דה אלקלע, על גביית חובות תלויים ועומדים.

ב-1561 נעשתה מאדריד בירת המדינה, בימי פיליפ השני, מלך ספרד, הועתק לעיר בית-הדין העליון ומאז הועלו רבים על המוקד (אוטו-דה-פה), ובפרט במאה ה-17 כאשר הועלו על המוקד אנוסים רבים מפורטוגאל. בשנות ה-30 של המאה ניהל יעקב קאנסינו שיחות עם הדוכס דה אוליבארס בדבר אפשרות החזרתם של יהודים למאדריד, כפי שנעשה ברומא; הדיונים לא נשאו פרי בגלל התנגדות האינקוויזיציה. כל אותה התקופה הייתה מאדריד מרכז של אנוסים פורטוגליים, היו בהם בעלי קשרים עם חצר המלכות, אחרים פיתחו עסקים שונים וקיימו מגע עם אנוסים מחוץ לחצי-האי האיברי.

היישוב התחדש בהדרגה אחרי הענקת החוקה משנת 1869, על-ידי מהגרים מצפון-אפריקה ומארצות אירופה; הקהילה התארגנה רק בשנות ה-20 של המאה העשרים.

בימי מלחמת-העולם הראשונה נקלעו למאדריד פליטים יהודים, ובאותן השנים התגוררו בה גם מכס נורדאו וא"ש יהודה, פרופסור לבלשנות שמית. משפחת באואר הייתה מראשוני היהודים שהתיישבו במאדריד, ומילאה תפקיד נכבד בארגון הקהילה ופיתוחה. ב-1924 נתקבל חוק המקנה אזרחות לאנשים ממוצא ספרדי, ויהודים בתוכם. בשנות השלושים קלטה הקהילה יהודים נוספים מפליטי גרמניה. אחרי מלחמת-האזרחים שוקם הארגון הקהילתי. ב-1941 נפתח באוניברסיטת מאדריד מכון ללימודי היהדות (אריאס מונטאנוס) בראשות פראנצ'סקו קאנטרה- בורגוס ואחריו פ' פרץ קאסטרו.

פליטי מלחמת העולם השנייה במאדריד זכו לתמיכת הג'וינט. בעת ביקורו של נציג איחוד הספרדים העולמי, יאיר בכר פאסי, נערכה במאדריד ב-1959 תערוכה לכבוד תרבות ישראל על אדמת ספרד. כעבור שנתיים השתתף איחוד הספרדים העולמי בהקמת מכון ללימודים יהודיים, ספרדיים ולימודי המזרח התיכון (ב-1968 התמזג עם מכון אריאס מונטאנו). ב-1964 אירגן המכון סימפוזיון ראשון במאדריד על יהדות ספרד.

הנהגת הקהילה המחודשת בסוף שנות ה-60 הייתה בידי א' באואר, ח. כהן, ל. בליץ ומ' מאזין, מי שכיהן אז כראש הקהילה.

בסוף שנות השישים מנתה קהילת מאדריד יותר מ-3,000 נפש. ב-1968 נחנכו בית-כנסת ומרכז קהילתי. באותה העת פעלו בקהילה גן-ילדים, בית-ספר ותנועת הצופים. כרב הקהילה הראשון כיהן ד"ר ב' גארזון.

בשנת 1997 ישבו במאדריד 3,500 יהודים. בספרד כולה חיו אז כ- 14,000 יהודים.

ונציה
ונציה

בירת הרפובליקה הוונציאנית מן המאה ה-10 עד 1797, מ- 1866 עיר באיטליה.

המסמכים הקדומים ביותר המקשרים את ונציה עם יהודים הם מהשנים 945, 992, כאשר הסנאט של ונציה אסר על קברניטים המפליגים לארצות המזרח ומשם להוביל יהודים בספינותיהם.

רובע יהודי בונציה נזכר לראשונה ב-1090. אחרי המאה ה-13 החלה הגירה לונציה של יהודים מן המזרח הקרוב ומגרמניה. הם לא הורשו להתגורר בעיר עצמה אלא באי הסמוך ספינאלונגה.

ב-1366 הותר ליהודים להתיישב בעיר ולעסוק במתן הלוואות בריבית של %10- %20. בגלל מחלוקת עם מתחריהם הנוצרים בשנות ה-90 - נאלצו שוב לחזור לאי. באותו הזמן גם חוייבו היהודים לענוד סימן זהוי - טלאי צהוב, ואחר כך בכובע צהוב או אדום. גברה הסתת הנזירים והיו מקרים של עלילת- דם. ב-1480 הייתה עלילת דם שהביאה למותם של שלושה יהודים, וב- 1506 נסקל יהודי הונגרי למוות על-ידי ההמון.

גירוש ספרד (1492) ופורטוגאל (1497) הביא נחשול של פליטים יהודים לונציה, ובתוכם היה דון יצחק אברבנאל; הוא עשה בוונציה את שנות חייו האחרונות.

מנהיג הקהילה היהודית בונציה, ובמידה רבה גם מייסדה, היה הבנקאי אשר משולם. ב-1516 נצטוו היהודים עבור לרובע נפרד הרחק ממרכז העיר, הרובע נקרא על-שם בית-היציקה שבו, "גיטו" באיטלקית. כעבור 25 שנה רוכזו יהודי המזרח ב"גיטו" שני וב- 1633 הוקם "גיטו" שלישי ליהודים מארצות המערב.

בינתיים הפך הגיטו לשם נרדף לריכוז יהודי סגור.

צווי-גירוש נגד היהודים הוצאו בשנים 1527 ו-1571 אך לא יצאו אל הפועל. במאות 18-17 הושמעו איומים נגד הקהילה אבל אז כבר ידעו את חשיבות היהודים בחיי המסחר הבין- לאומי. האנוסים נהנו גם הם ממידה ניכרת של חרות, משום שהשלטון לא היה מעוניין בגידול כוחה של האינקוויזיציה.

בגלל מחלוקת בין שני בתי-דפוס גזר האפיפיור ב-1553 על שריפת התלמוד בכיכרות העיר וב- 1566 אסר הסנאט הדפסת ספרים עבריים בעיר. אך למעשה המשיכו מדפיסים (דוגמת ג'ובאני די גארה, "יורשו" של דניאל בומברג, ובית הדפוס של משפחת פואה) לפרסם חיבורים חשובים עוד מאות בשנים.

ב- 1552 ישבו בוונציה 900 יהודים, רובם סוחרים ולא מעטים מהם בשותפות עם נוצרים. כעבור מאה שנה הגיע מספרם ל- 4,800. אך בגלל המלחמה עם טורקיה וההגירה לליוורנו ולמרכזים אחרים הצטמקה הקהילה, ותקנות חדשות ב-1777 הביאו רבים עד פת לחם. העיסוק העיקרי נעשה מסחר בסמרטוטים ובחפצים משומשים.

ב- 1797 כבשו הצרפתים את ונציה, חומות הגיטו נפלו, ההגבלות בוטלו ולא נתחדשו גם כשעברה העיר באותה השנה לשלטון אוסטריה. חילופי השלטון השפיעו על היהודים. במהפכת 1848-49 עמד בראש ממשלת ונציה דניאל מאנין, ממוצא יהודי, ושניים משריו היו יהודים. רק עם הסיפוח לממלכת איטליה העצמאית הושוו זכויות היהודים בוונציה לזכויות שאר אזרחי העיר. עם זאת לא חל שיפור במעמד הקהילה, וב-1931 עמדה על 1,814 נפש.

ונציה היתה עשירה בדמויות מרתקות בתולדות עם ישראל. ב-1530 נפגשו בה דוד הראובני ושלמה מולכו; ב-1544 נאסרה בוונציה דונה גראסיה מנדס ושוחררה בהתערבות דון יוסף נשיא, לימים הדוכס של נאכסוס; ב-1574 נתקבל בכבוד-מלכים שלמה אשכנזי, ציר קושטא בוונציה. יד-ימינו של שבתאי צבי, נתן העזתי, ביקר בעיר וביקש לעשות נפשות למורו ורבו.

אחת האגודות החשובות בקהילה היתה "חברת פדיון שבויים", ופעלה בעיקר כלפי מסדר אבירי מאלטה.

בין רבני העיר וחכמיה היו אריה מודינה, רודריגו מנדס דה סילבה, שמואל אבוהב, משה זכות, המשוררת שרה סולם ודוד נייטו, לימים רב קהילת הספרדים בלונדון. הוקמו בתי-כנסת מפוארים, והיו מוקד משיכה גם ללא-יהודים. נפתחו ישיבות רבות.

בין הרופאים היהודיים בוונציה היו אליהו דל מדיגו, יעקב מאנטינו (לימים רופאו האישי של האפיפיור פאולוס ה-3), ואליהו חלפן.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בונציה כאלפיים יהודים.


תקופת השואה

בין נובמבר 1943 לאוגוסט 1944 שלחו הנאצים 205 מיהודי הגיטו למחנות-ההשמדה; בין המגורשים היה הרב הראשי אדולפו אוטולנגי ו- 20 זקנים מבית-החולים היהודי. בתום המלחמה נמצאו בוונציה 1,050 יהודים, רובם באיזור מסטרה, על החוף.

ב-1965 התגוררו בעיר 844 יהודים - כשני אחוזים באוכלוסיית ונציה.

ורונה
ורונה

עיר במחוז וורונה בחבל ונטו, איטליה

ייתכן כי יהודים גרו בוורונה עוד בתקופה הרומית, אך לבטח גרו בה בראשית ימי-הביניים.

במאה העשירית הם הוגלו מהעיר על ידי הארכיבישוף המקומי.
במאה ה -12 חזרו להתיישב בה, ולפי מסמכי העירייה מאותה עת אף הורשו לרכוש נכסים וגם קרקע חקלאית בעיר, אך עיקר עיסוקם היה במסחר. הם היגרו לוורונה ממחוזות אשכנז. במאות ה-12 וה-13 חיו בוורונה כמה מלומדים יהודים, ביניהם אליעזר בן שמואל מוורונה , מחבר התוספתא וסבו של הפילוסוף והרופא הילל בן שמואל מוורונה, וכן ישעיה מאלי טראני האב. בית-הדין של וורונה ובית- המדרש ומוריו מוזכרים על ידי חכמי יהדות אשכנז באותה תקופה. גם המשורר עמנואל הרומי שהה בוורונה בראשית המאה ה-14.
השיבה הרשמית של היהודים כקהילה מוכרת ומותרת על ידי שליטי העיר היתה בתחילת המאה ה-15, כאשר העיר עברה לשלטון הרפובליקה הוונציאנית. הבנקאים היהודים קבלו הזמנה והיתר משליט וונציה להתגורר בעיר. הם גרו בין הנוצרים במרכז העיר, ובנו גם בית-כנסת באחד הבתים, אשר לא נותרו ממנו שום עקבות.

ב-1422 אולצו היהודים לענוד סרט צהוב על זרועם, צו שחודש ב-1443 וב-1480 .
היהודים גורשו מוורונה פעם נוספת ב-1499, אחרי שהוקם בנק ההלוואות הנוצרי "מונטה די פייטה" בעיר. אולם בתי העבוט הנוצרים עשקו את עניי העיר כל-כך, עד כי הבנקאים היהודים נקראו תוך זמן לא רב לשוב לוורונה.
לאחר שיהודי מילאנו גורשו ממחוז מילאנו במאה ה-16, הם קיבלו היתר מהעיר וורונה לגור בה במטרה לחזק את המסחר והכלכלה של העיר. ב-1599 הקהילה המורחבת רכשה קרקע לבית-קברות, אשר היה בשימוש הקהילה עד 1755.
בשנת 1604 הוקם הגטו , במרכז העיר שבו גרו רוב היהודים, ושם היו עסקיהם. מספרם היה כ-400 , ובבעלותם היו 25 חנויות. כל עבודות הבנייה בגטו, בעיקר הוספת קומות בגלל הצפיפות הרבה, נעשו על ידי הקהילה, ולשם הקמת בית-כנסת בגטו נאלצה הקהילה ללוות כסף. לבסוף השיגה הקהילה אישור קבוע למגורים בוורונה בכפוף לתשלום מס מיוחד. ההיתר חוּדש כל חמש שנים.
הקהילה הייתה עצמאית בניהול ענייניה בגטו, וגם הייתה ממונה על מפתחות שערי הגטו. הקהילה חגגה את שני האירועים האלה- עצמאותה ובעלותה על מפתחות הגטו- פעם בשנה בפסטיבל במשך 200 השנים הבאות.
כאשר פרצה מגפת הדבר בוורונה ב-1630, היהודים בגטו נשארו מחוסנים. עובדה זו עוררה את זעמם של תושבי העיר הנוצרים, והם השליכו לתוך הגטו את בגדי החולים וגרמו להידבקותם ומותם של רבים מהקהילה – מאתיים נפש.
במאה ה-17 צומצמה חשיבותם של הבנקאים בעיר, ועיקר עיסוקם של היהודים עבר למסחר ולמלאכה. מקור נוסף חשוב לכלכלתם במאות ה-17 וה-18 היה הזיכיון והמונופול על הסחר בטבק. באותה תקופה פעל גם בית-דפוס עברי חשוב בעיר, ורבים מספרי הקודש והפרשנות הודפסו בו.
ב- 1645 שופץ בית-הכנסת בגטו, ונוספו לו ארון-קודש ותיבה משיש.
בשנת 1655 עברו לגור בוורונה מספר גדול של משפחות יהודים ואנוסים מספרד. המגורים שהוקצו להם על ידי פרנסי העיר נקראו "הגטו החדש". הם ארגנו לעצמם קהילה נפרדת ובנו בית-כנסת ספרדי. שתי הקהילות התאחדו בסופו של דבר, אך זאת לאחר תקופה ארוכה למדי של פירוד ומאבקים.
המשבר הכלכלי שפקד את יהודי איטליה במאות ה-17 וה-18 לא פסח על קהילת וורונה. מספר המשפחות העניות הנתמכות על ידי הקהילה הלך וגדל. מבנה מוסדות הקהילה בוורונה, כולל מוסדות הרווחה למיניהם, דמה לאלו של שאר קהילות איטליה, אולם קהילת וורונה היתה הראשונה שהנהיגה בסוף המאה ה-17 את צורת גביית המיסים מחברי הקהילה באמצעות "קופסה" שבה היה ניתן לשלשל תרומה לצרכי הקהילה ומוסדותיה בנוסף למס הקבוע שחברי הקהילה שילמו. שיטה זו אומצה במהרה ברחבי שאר קהילות איטליה.
במהלך המאה ה-18 היהודים לקחו חלק חשוב בחיי הכלכלה והחברה של העיר וורונה: בעיקר בתעשיית הטקסטיל ובמסחר, ובמיוחד בירידים במסחריים הרבים. כמו כן לקחו חלק פעיל בחיי האמנות בעיר, ביניהם שני המוסיקאים במפורסמים באותה עת: ג'קובה בסאנו צ'רבטו ובנו ג'אקומו, שהיו אלה שהביאו את הצ'לו לאנגליה, וכן - הצייר סלומונה בסאנו.

כאשר פרצה המהפכה הצרפתית וצבא נפוליאון הופיע בסביבת וורונה, התנפלה האוכלוסיה המקומית על הגטו ויושביו ופרעה בו פרעות. כשנכבשה העיר על ידי הצרפתים ב-1796 חוסל הגטו, שעריו נותצו ולתושבים היהודים הותר לגור בכל רחבי העיר בשוויון זכויות-אזרח מלאות. ישראל כוהן תושב וורונה השתתף בסנהדרין שהוקמה בצרפת על ידי נאפוליאון. תחת שלטון אוסטריה לאחר 1805 אמנם צומצמו במעט זכויותיהם של תושבי וורונה , אך לגטו לא החזירום. שוויון זכויות מלא הוחזר ליהודי וורונה רק לאחר איחוד איטליה.

במחצית המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בוורונה כ-1200 חברים. מספרם התמעט במשך הזמן כתוצאה מעזיבתם את העיר ומהתבוללותם. בתחילת המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-600 חברים וב-1931 – רק 429.

במלחה"ע השנייה נשלחו 30 מיהודי וורונה למחנות-ההשמדה. לאחר המלחמה מנתה הקהילה כ-120 חברים. מספרם נשאר יציב עד סוף שנות הששים של המאה ה-20.

בית-הכנסת האשכנזי ,שנמצא במרכזה ההיסטורי של העיר וורונה, שופץ אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא משמש כמרכז קהילתי ואת משרדי מוסדות הקהילה. בית-הכנסת הספרדי, ששכן בגטו הישן בקומה הרביעית של אחד מבנייניו, נהרס עם שאר הבניינים עם חיסול הגטו .

בית-הקברות היהודי מהמאה ה-18 עדיין קיים בעיר, והוא בשימוש. רק שרידים מועטים נותרו משני בתי הקברות הישנים.