איסבלה אנריקס
Isabella Henríquez (also known as Isabella Enríquez) (? – 1680/1683), poet, born in the Iberian Peninsula into a crypto-Jewish family. She seems to have been a prominent figure in the literary circles of Madrid during the early 17th century. She enjoyed a significant prestige, and she likely had connections with influential individuals, among them the Jewish-Portuguese poet Isaac Cardoso, who dedicated his work Panegyrico y excelencias del color verde to her, and Miguel de Silveira, another poet belonging to a group of Portuguese conversos at the Spanish court during the reign of King Philip III and his successor, Philip IV. However, around 1636, Isabella felt compelled to leave Spain due to mounting pressure from the Inquisition. She sought refuge in Amsterdam, where she openly embraced Judaism. In Amsterdam, Isabella became an active member of the literary circles within the Spanish and Portuguese Jewish community. Notably, she was known for distributing amulets believed to offer protection against physical harm. Among Isabella Henriquez's literary works, only one has survived — a ten-line Spanish poem known as a décima. This poem, found in her manuscript Obras Poeticas, was dedicated to Rabbi Isaac Aboab. Its inspiration came from an unusually large egg discovered in his home, prompting Isabella to compose this piece in 1636.
During her time in Amsterdam, Isabella Henriquez crossed paths with Miguel de Barrios, a fellow poet who held her in high regard. Barrios dedicated two poems to her and included her in his work Relación de los poetas, where he quoted one of her décimas. Similar to Isabella Correa, another Portuguese poet, Isabella Henriquez was a member of the Academia de los Sitibundos. Henriquez died in Amsterdam between 1680 and 1683.
הנריקיס
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. שם המשפחה הנריקיס נגזר מהשם הפרטי הספרדי אנריקה ופירושו המילולי הוא "בנו של אנריקה". שם המשפחה אנריקז, שגם פירושו המילולי הוא "בנו של אנריקה", מופיע לעתים קרובות בצירוף שמות נוספים, כמו למשל בואנו-אנריקז, גומז-אנריקז וגבאי-אנריקז. שמות כאלה נפוצים בקרב אנוסים מספרד ופורטוגל שרבים מהם חזרו ליהדות בגלוי לאחר שברחו מרדיפות האינקוויזיציה במאה ה-15. הנריקס מתועד כשם משפחה יהודי עם יעקוב כהן הנריקס, אשר הגיע לניו יורק בשנת 1655.
שם המשפחה אנריקיס מתועד בשנת 1791 בעיר פילדלפיה, ארה"ב, עם י. אבא הנריקיס.
מיגל דה בריוס
(אישיות)Miguel de Barrios (also known as Daniel Levi de Barrios) (c.1625-1701), poet and historian, born in Montilla, a small town in Andalucía, Spain, into a family of crypto-Jews. Fearing the Inquisition, his family left Spain by 1650 and initially moved to Oran, which at the time was a Spanish enclave in Algeria. It seems that Miguel and his brother served in the Spanish army at Mers-el-Kebir during their time there. In 1667, when Jews and conversos were expelled from Oran, Barrios, along with many others, embarked for Italy, settling in Nice, which was then under the rule of the House of Savoy. Later, he went to Livorno, where he returned to Judaism, underwent circumcision, and adopted the name Daniel. Shortly after, he married Deborah Váez. In 1660, accompanied by his wife and 152 other individuals, mostly former conversos, Barrios sailed to the Netherlands Antilles with the hope of seeking fortune in the New World. He established himself in Tobago, but soon returned to Europe due to his wife's untimely death. In Amsterdam in 1662, he married Abigail da Pina, a former crypto-Jew from Morocco. Around the same period, he joined the Spanish army and spent the next twelve years residing in Brussels as a Catholic captain and Spanish poet, known as Capitan de Caballos. Although his wife remained in Amsterdam, he maintained his connection with the Jewish community there. In Brussels, he published his two major works, Flor de Apolo (1665) and Coro de las Musas (1672), as well as three dramas. In 1674, he left Brussels and returned to Amsterdam to reunite with his wife and two children. He publicly embraced Judaism once more, adopting the name Daniel Levi de Barrios. Like many Jews in Amsterdam, he became a follower of Shabbtai Zvi and, in 1675, prepared for the anticipated arrival of the supposed Messiah through fasting. While continuing to work on his poetic endeavours, he increasingly delved into historical writing. His Historia universal judáica aimed to provide an overview of Jewish history, while Casa de Jacob focused on the initial Jewish settlement in Holland. In 1683, he took a metaphorical stance against the theological ideas considered heretical of the philosophers Juan de Prado and Baruch Spinoza. Although Miguel de Barrios struggled to support himself and his family with occasional poetry and small poems praising wealthier Sephardi individuals, he regularly received assistance from the Portuguese community. His writings often serve as the sole sources of information about Jewish scholars, philanthropic institutions, and yeshivot of his time, although their content is occasionally embellished and thus less reliable. Miguel de Barrios was one of the most prolific poets and writers within the Spanish and Portuguese Jewish community of his time, publishing approximately 30 works in Amsterdam and Antwerp throughout his lifetime.
יצחק אבואב דה פונסקה
(אישיות)Isaac Aboab da Fonseca (also known as São João de Luz) (1605-1693), rabbi, as rabbi of Recife in Brazil, he is the first rabbi known to have served a Jewish community in the Americas, born in Castro Daire (Castro d'Ayre), Portugal, into a crypto-Jewish family. Following the increasing pressure of the Inquisition, Aboab was brought to Amsterdam as a child, when his family like many other crypto-Jewish families left Portugal. In Amsterdam, even as a young teenager, he gained recognition as an exceptional rabbi, gifted orator, respected teacher, and skilled translator of Kabalistic texts from Hebrew and Spanish. Already at the age of 21, he was appointed as the leader of one of Amsterdam's three congregations. In 1642, Aboab moved to Brazil to oversee the burgeoning Jewish community that was established in Recife, at the time part of the Dutch possessions in South America, thus becoming the first Jewish religious leader in all of America. During this time, he also authored a number of texts, apparently the first works written in Hebrew in America. From 1642 to 1654, he served as the rabbi of the Jewish community in Recife, actively participating in the defense of the city, which had long been under siege by the Portuguese. When Recife was recaptured, the Dutch stipulated in the terms of surrender that the lives of the Jews be spared. Some of them went on to establish the community of New Amsterdam (later known as New York), while others, including Isaac Aboab, returned to the Netherlands.
Upon his return to Amsterdam, Aboab assumed leadership of a yeshiva and became a member of the rabbinical tribunal. He played a significant role in representing the kabbalist tradition of Isaac Luria in Amsterdam. He translated from Hebrew into Spanish the works of the philosopher and kabbalist Abraham Cohen de Herrera (c.1570-c.1635).
Aboab served as the head of the Sephardic community during the inauguration of the Portuguese Synagogue in Amsterdam in 1672. Additionally, he was one of the signatories of the edict of the herem (ban) against Baruch Spinoza in 1656.
יצחק קרדוסו
(אישיות)Isaac (Fernando) Cardoso (c.1603-1683), physician, philosopher, and polemic writer, born in Trancoso, Portugal, into a family of crypto-Jews. His family moved to Medina de Rioseco, a town in Castilla, Spain in 1610. Cardoso studied medicine, philosophy, and natural sciences at the University of Salamanca earning a Bachelor of Arts degree as well as a degree in medicine.
In 1624, Cardoso obtained by competition the chair of philosophy at the University of Valladolid. Consequently, he settled in Valladolid, where he practiced medicine alongside his academic pursuits. As his career progressed, Cardoso published notable works, including laudatory compositions dedicated to individuals such as the Judaizing captain Villarreal and the lawyer Quiñones.
Later on, Cardoso moved to Madrid, where he gained recognition for his pamphlet on fever and a Latin treatise on hydrotherapy titled On the Utilities of Water and Snow, of Hot and Cold Drinking, which he dedicated to King Phillip IV. He also composed a funeral speech honoring the playwright Lope de Vega, and a dissertation exploring the origin and restoration of the world.
Until 1648, Ferdinand served as a physician at the Spanish court. But the decline of the Count-Duke of Olivares, who had been a protector of the Sephardic Jews, and the threat of the Inquisition prompted Cardoso alongside his brother Miguel Cardoso, who also was a physician, to leave Spain and seek refuge in Venice. It was in Venice that he returned to Judaism and changed his name from Ferdinand to Isaac.
Cardoso opposed the mystical practices of the Kabbalah. He particularly confronted the pseudo-messiah Shabbtai Zvi, and he also criticized the doctrine of the transmigration of souls. In 1652, Cardoso, along with his wife and an extensive library comprising over 6,000 volumes, settled in Verona, where he practiced medicine until his death in 1683.
Most of his writings were composed in Latin. According to Miguel de Barrios, Cardoso also authored a volume of poetry and a work titled Excellencies of the Hebrews, which served as a defense of the Jewish people and displayed Cardoso’s profound erudition in ancient and modern history. Cardoso is best remembered for Philosophia Libera in Septem Libros Distribute (1673), a comprehensive treatise covering cosmogony, physics, medicine, philosophy, theology, and natural sciences in which he critiqued the teachings of Aristotle.
מדריד
(מקום)בירת ספרד.
בתקופה המוסלמית (עד 1083) ישבה במקום קהילה יהודית קטנה שעסקה במסחר. בסוף המאה ה-13 הוטלו על הקהילה המתפתחת הגבלות בהתאם להחלטת הקורטז בוואליאדוליד; בין השאר נאסר על יהודים לשרת במשרות ציבוריות, לקנות נכסי דלא ניידי מנוצרים או למכור נכסים שכבר היו בבעלותם, והוגבל שיעור הריבית. בשו"ת של ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש, תחילת המאה ה-14) מוצאים הוראה המתירה לפעול נגד מלשין שגרם נזק לקהילה. ההגבלות חזרו ונשנו עד סוף המאה ה-14 ובגזירות קנ"א (1391) נהרגו רוב יהודי המקום, אחרים הוטבלו לנצרות והקהילה חדלה להתקיים. שלטונות העיר דיווחו לכתר על "פחותי- עם" שממשיכים בביזה; אחדים הועמדו לדין אך רובם התחמקו מידי החוק.
היישוב התחדש כעבור זמן. המערכה נגד "המתייהדים" לא פסקה וב-1478 התלוננה מועצת העיר על שהיהודים והמאורים אינם עונדים את אות הקלון. באותו הזמן אישרו פרדינאנד ואיזאבלה מחדש את הגזירה מ-1447, האוסרת על יהודי מאדריד לסחור בצורכי מזון וברפואות ולעסוק בניתוחים.
אין פרטים על מצב הקהילה אחרי צו הגירוש ממארס 1492, אך ידוע שהמלך הורה לחקור האשמות בקשר לתקיפת יהודים בדרכם לצפון- אפריקה. בנובמבר אותה השנה הופקדו שני יהודים, אברהם סניור ולואיס דה אלקלע, על גביית חובות תלויים ועומדים.
ב-1561 נעשתה מאדריד בירת המדינה, בימי פיליפ השני, מלך ספרד, הועתק לעיר בית-הדין העליון ומאז הועלו רבים על המוקד (אוטו-דה-פה), ובפרט במאה ה-17 כאשר הועלו על המוקד אנוסים רבים מפורטוגאל. בשנות ה-30 של המאה ניהל יעקב קאנסינו שיחות עם הדוכס דה אוליבארס בדבר אפשרות החזרתם של יהודים למאדריד, כפי שנעשה ברומא; הדיונים לא נשאו פרי בגלל התנגדות האינקוויזיציה. כל אותה התקופה הייתה מאדריד מרכז של אנוסים פורטוגליים, היו בהם בעלי קשרים עם חצר המלכות, אחרים פיתחו עסקים שונים וקיימו מגע עם אנוסים מחוץ לחצי-האי האיברי.
היישוב התחדש בהדרגה אחרי הענקת החוקה משנת 1869, על-ידי מהגרים מצפון-אפריקה ומארצות אירופה; הקהילה התארגנה רק בשנות ה-20 של המאה העשרים.
בימי מלחמת-העולם הראשונה נקלעו למאדריד פליטים יהודים, ובאותן השנים התגוררו בה גם מכס נורדאו וא"ש יהודה, פרופסור לבלשנות שמית. משפחת באואר הייתה מראשוני היהודים שהתיישבו במאדריד, ומילאה תפקיד נכבד בארגון הקהילה ופיתוחה. ב-1924 נתקבל חוק המקנה אזרחות לאנשים ממוצא ספרדי, ויהודים בתוכם. בשנות השלושים קלטה הקהילה יהודים נוספים מפליטי גרמניה. אחרי מלחמת-האזרחים שוקם הארגון הקהילתי. ב-1941 נפתח באוניברסיטת מאדריד מכון ללימודי היהדות (אריאס מונטאנוס) בראשות פראנצ'סקו קאנטרה- בורגוס ואחריו פ' פרץ קאסטרו.
פליטי מלחמת העולם השנייה במאדריד זכו לתמיכת הג'וינט. בעת ביקורו של נציג איחוד הספרדים העולמי, יאיר בכר פאסי, נערכה במאדריד ב-1959 תערוכה לכבוד תרבות ישראל על אדמת ספרד. כעבור שנתיים השתתף איחוד הספרדים העולמי בהקמת מכון ללימודים יהודיים, ספרדיים ולימודי המזרח התיכון (ב-1968 התמזג עם מכון אריאס מונטאנו). ב-1964 אירגן המכון סימפוזיון ראשון במאדריד על יהדות ספרד.
הנהגת הקהילה המחודשת בסוף שנות ה-60 הייתה בידי א' באואר, ח. כהן, ל. בליץ ומ' מאזין, מי שכיהן אז כראש הקהילה.
בסוף שנות השישים מנתה קהילת מאדריד יותר מ-3,000 נפש. ב-1968 נחנכו בית-כנסת ומרכז קהילתי. באותה העת פעלו בקהילה גן-ילדים, בית-ספר ותנועת הצופים. כרב הקהילה הראשון כיהן ד"ר ב' גארזון.
בשנת 1997 ישבו במאדריד 3,500 יהודים. בספרד כולה חיו אז כ- 14,000 יהודים.
אמסטרדם
(מקום)עיר נמל והגדולה בערי הולנד.
יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.
בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.
המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.
ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.
באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.
מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.
במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.
הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.
בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.
חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.
הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).
ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.
עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.
קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.
בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.
אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.
תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.
עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.
בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.