דלג לתוכן האתר >

יצחק אבואב דה פונסקה

Isaac Aboab da Fonseca (also known as São João de Luz) (1605-1693), rabbi, as rabbi of Recife in Brazil, he is the first rabbi known to have served a Jewish community in the Americas, born in Castro Daire (Castro d'Ayre), Portugal, into a crypto-Jewish family. Following the increasing pressure of the Inquisition, Aboab was brought to Amsterdam as a child, when his family like many other crypto-Jewish families left Portugal. In Amsterdam, even as a young teenager, he gained recognition as an exceptional rabbi, gifted orator, respected teacher, and skilled translator of Kabalistic texts from Hebrew and Spanish. Already at  the age of 21, he was appointed as the leader of one of Amsterdam's three congregations. In 1642, Aboab moved to Brazil to oversee the burgeoning Jewish community that was established in Recife, at the time part of the Dutch possessions in South America, thus becoming the first Jewish religious leader in all of America. During this time, he also authored a number of texts, apparently the first works written in Hebrew in America. From 1642 to 1654, he served as the rabbi of the Jewish community in Recife, actively participating in the defense of the city, which had long been under siege by the Portuguese. When Recife was recaptured, the Dutch stipulated in the terms of surrender that the lives of the Jews be spared. Some of them went on to establish the community of New Amsterdam (later known as New York), while others, including Isaac Aboab, returned to the Netherlands.

Upon his return to Amsterdam, Aboab assumed leadership of a yeshiva and became a member of the rabbinical tribunal. He played a significant role in representing the kabbalist tradition of Isaac Luria in Amsterdam. He translated from Hebrew into Spanish the works of the philosopher and kabbalist Abraham Cohen de Herrera (c.1570-c.1635).

Aboab served as the head of the Sephardic community during the inauguration of the Portuguese Synagogue in Amsterdam in 1672. Additionally, he was one of the signatories of the edict of the herem (ban) against Baruch Spinoza in 1656.

ABOAB, ABUAV, ABUHAB, ABOUAB

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

I שם המשפחה היהודי-ספרדי אבואב נגזר ככל הנראה מהביטוי הערבי עבדלואהב", שפירושו המילולי הוא "עבדו של גומל החסד".

שמות משפחה דומים נוספים כוללים את אבואף, אבוף ואבוהף.

משפחות בשם אבואב מתועדות בספרד לפני הגירוש, משם התפזרו להולנד, איטליה, טורקיה, צפון אפריקה, ג'יברלטר ואמריקה.

מספר משפחות יהודיות בספרד אימצו את המינהג הספרדי של חיבור שמות משפחה של האב ושל האם. בדרך זאת נוצרו שמות משפחה כמו אבואב אי קרדוסו, אבואב אי לופז, אבואב אי קורונל, אבואב אי אוסוריו, אבואב דה פז ואחרים. אבואב מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-13 בארגון, ספרד, עם אברהם אבואב, הנחשב ליהודי הראשון אשר נשא את שם המשפחה אבואב.

בשנת 1263 המלך דון חיימה העניק לו אדמות וזכויות.

אברהם אבואב, (נפטר בשנת 1604) ובנו יעקוב, נמנו עם מגורשי ספרד הראשונים אשר התיישבו באמסטרם. יוסף אבואב, יליד פורטוגל, היה אחד מ-25 יהודים אשר הועלו למוקד בעיר אנקונה, איטליה, בשנת 1556 על פי הצו של האפיפיור פאולוס ה-4.

אישים מוכרים בעלי שם משפחה זה כוללים את המלומד, המטיף והרב יצחק אבואב אשר חי בטולדו, ספרד, במאה ה-14, מחבר הספר "מנורת המאור" אשר יצא לאור במהדורות רבות עד המאה ה-19; הרב יצחק אבואב (1493-1433), פרשן תורה מטולדו, אשר בשנת 1492 היה חבר במשלחת של יהודים שניסו לשכנע את זואו ה-2, מלך פורטוגל, לקלוט בארצו את מגורשי ספרד. הוא מחברו של הספר "נהר פישון" אשר פורסם בקושתא (איטנבול) בשנת 1538. במאה ה-18, אבואב מתועד כשם משפחה יהודי עם הרב יעקוב אבואב מטטואן, מרוקו; ועם אברהם אבואב אשר שימש כדיין בטטואן, מרוקו; בתחילת המאה ה-19 שם זה מתועד עם יצחק אבואב, אחד המנהיגים של הקהילה היהודית בג'יברלטר.
FONSECA, DE FONSECA, DA FONSECA, FONSEQUA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

כשם משפחה יהודי פונסקה קשור בשמותיהן של מספר עיירות במחוזות לוגו, סלמנקה, אוביידו וקואנקה בספרד, ובמחוז פורטו בפורטוגל. שם משפחה זה וצורותיו מתועדים כשמות משפחה יהודיים במקרים הבאים:

הרופא והסופר אנטוניו (רודריגו) דה פונסקה מליסבון, פורטוגל, היה במשך שנים מרצה באוניברסיטאות של פיזה ופדובה, איטליה, ועסק ברפואה בפלנדריה ובריילנד החל מהשנה 1620; דיאגו לופז דה פונסקה הועלה למוקד ע"י האינקוויזיציה הספרדית בלימה, פרו, ב-23 בינואר 1639; דניאל דה פונסקה, רופא ודיפלומט ממשפחה של אנוסים, נולד בפורטוגל ונפטר בפריס, צרפת, במאה ה-17; יהושע דה פונסקה היה רופא בעיר המבורג, גרמניה (נפטר בשנת 1701);

הרב משה לופז דה פונסקה שימש כרבה של קהילת "שארית ישראל" בניו יורק, ארה"ב, בשנת 1728. הרב יצחק יחזקיה לופז דה פונסקה מוזכר בקורסאו בשנת 1770; דניאל פונסקה, צאצא של משפחת אנוסים מפורטוגל, עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1950.

Isabella Henríquez (also known as Isabella Enríquez) (? – 1680/1683), poet, born in the Iberian Peninsula into a crypto-Jewish family. She seems to have been a prominent figure in the literary circles of Madrid during the early 17th century. She enjoyed a significant prestige, and she likely had connections with influential individuals, among them the Jewish-Portuguese poet Isaac Cardoso, who dedicated his work Panegyrico y excelencias del color verde to her, and Miguel de Silveira, another poet belonging to a group of Portuguese conversos at the Spanish court during the reign of King Philip III and his successor, Philip IV. However, around 1636, Isabella felt compelled to leave Spain due to mounting pressure from the Inquisition. She sought refuge in Amsterdam, where she openly embraced Judaism. In Amsterdam, Isabella became an active member of the literary circles within the Spanish and Portuguese Jewish community. Notably, she was known for distributing amulets believed to offer protection against physical harm. Among Isabella Henriquez's literary works, only one has survived — a ten-line Spanish poem known as a décima. This poem, found in her manuscript Obras Poeticas, was dedicated to Rabbi Isaac Aboab. Its inspiration came from an unusually large egg discovered in his home, prompting Isabella to compose this piece in 1636.

During her time in Amsterdam, Isabella Henriquez crossed paths with Miguel de Barrios, a fellow poet who held her in high regard. Barrios dedicated two poems to her and included her in his work Relación de los poetas, where he quoted one of her décimas. Similar to Isabella Correa, another Portuguese poet, Isabella Henriquez was a member of the Academia de los Sitibundos. Henriquez died in Amsterdam between 1680 and 1683.

אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.

רסיפה Recife

עיר-נמל בצפון-מערב בראזיל.


מהגרים ממוצא יהודי, "נוצרים חדשים" או אנוסים מפורטוגאל, תרמו לפיתוח תעשיית הסוכר והמסחר במקום במאות 17-16, השתלבו בחיי הציבור ואף באו בקשרי נישואין עם משפחות נוצריות ותיקות מן השכבות העליונות. אנשי האינקוויזיציה ו"ידידיה" עקבו בשבע עיניים אחרי "הנוצרים החדשים" ולא מעטים מהם הועמדו לדין, וביניהם דייגו פרנאנדז, גדול המומחים של מטעי-סוכר בזמנו.

בשנת 1630 נפלה העיר בידי ההולנדים, והיהודים נעשו חופשיים לחיות את דתם בגלוי. אל המקומיים הצטרפו מהגרים יהודים מהולנד ונתגבשה קהילה. בין היהודים היו בעלי-הון, מתווכים, יצואני סוכר וספקי עבדים כושיים. הקהילה, "צור ישראל", החזיקה בית-כנסת ושני תלמודי-תורה, וכמו כן בית-עלמין. ב-1642 הגיע מהולנד ראשון הרבנים בעולם החדש, ר' יצחק אבוהב דא פונסיקה, בלווית החכם משה רפאל דה אגילאר וקבוצת מהגרים גדולה. כעבור שלוש שנים ישבו בבראזיל 1,450 יהודים, רובם ברסיפה והסביבה.

אפילו בתקופה ההולנדית לא חסרו התנכלויות מידי קאלוויניסטים וקאתולים ובשנות המלחמה, שנסתיימה בניצחון הפורטוגלים בשנת 1654, סבלו היהודים משני הצדדים. תחת השלטון הפורטוגלי המחודש נידלדלה הקהילה, ויהודים רבים עזבו עם ההולנדים. מהם התיישבו באיים האנטילים או בניו-אמסטרדאם, (לימים ניו-יורק).

ברסיפה הוסיפו להתגורר יהודים סמויים, ותלונות עליהם הוסיפו להגיע לאינקוויזיציה בליסבון אפילו במאה ה-18, עד שהותר להם להתערב בשאר האוכלוסייה, ועקבותיהם נעלמו.

בשנות הששים למאה העשרים התגוררו ברסיפה 350 משפחות יהודיות, רובן של מהגרים ממזרח-אירופה שבאו לברזיל בעשור השני למאה העשרים. בעיר היה מרכז קהילתי, בית ספר תיכון (שלומדים בו %90 מכלל התלמידים היהודיים במקום), בית-כנסת וארגונים למיניהם.

בשנת 1997 עדיין הייתה קהילה יהודית פעילה ברסיפה. בברזיל כולה ישבו אז 130,000 יהודים, רובם בערים הגדולות סאו פאולו וריו דה ז'אנרו.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
יצחק אבואב דה פונסקה

Isaac Aboab da Fonseca (also known as São João de Luz) (1605-1693), rabbi, as rabbi of Recife in Brazil, he is the first rabbi known to have served a Jewish community in the Americas, born in Castro Daire (Castro d'Ayre), Portugal, into a crypto-Jewish family. Following the increasing pressure of the Inquisition, Aboab was brought to Amsterdam as a child, when his family like many other crypto-Jewish families left Portugal. In Amsterdam, even as a young teenager, he gained recognition as an exceptional rabbi, gifted orator, respected teacher, and skilled translator of Kabalistic texts from Hebrew and Spanish. Already at  the age of 21, he was appointed as the leader of one of Amsterdam's three congregations. In 1642, Aboab moved to Brazil to oversee the burgeoning Jewish community that was established in Recife, at the time part of the Dutch possessions in South America, thus becoming the first Jewish religious leader in all of America. During this time, he also authored a number of texts, apparently the first works written in Hebrew in America. From 1642 to 1654, he served as the rabbi of the Jewish community in Recife, actively participating in the defense of the city, which had long been under siege by the Portuguese. When Recife was recaptured, the Dutch stipulated in the terms of surrender that the lives of the Jews be spared. Some of them went on to establish the community of New Amsterdam (later known as New York), while others, including Isaac Aboab, returned to the Netherlands.

Upon his return to Amsterdam, Aboab assumed leadership of a yeshiva and became a member of the rabbinical tribunal. He played a significant role in representing the kabbalist tradition of Isaac Luria in Amsterdam. He translated from Hebrew into Spanish the works of the philosopher and kabbalist Abraham Cohen de Herrera (c.1570-c.1635).

Aboab served as the head of the Sephardic community during the inauguration of the Portuguese Synagogue in Amsterdam in 1672. Additionally, he was one of the signatories of the edict of the herem (ban) against Baruch Spinoza in 1656.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
אבואב
ABOAB, ABUAV, ABUHAB, ABOUAB

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

I שם המשפחה היהודי-ספרדי אבואב נגזר ככל הנראה מהביטוי הערבי עבדלואהב", שפירושו המילולי הוא "עבדו של גומל החסד".

שמות משפחה דומים נוספים כוללים את אבואף, אבוף ואבוהף.

משפחות בשם אבואב מתועדות בספרד לפני הגירוש, משם התפזרו להולנד, איטליה, טורקיה, צפון אפריקה, ג'יברלטר ואמריקה.

מספר משפחות יהודיות בספרד אימצו את המינהג הספרדי של חיבור שמות משפחה של האב ושל האם. בדרך זאת נוצרו שמות משפחה כמו אבואב אי קרדוסו, אבואב אי לופז, אבואב אי קורונל, אבואב אי אוסוריו, אבואב דה פז ואחרים. אבואב מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-13 בארגון, ספרד, עם אברהם אבואב, הנחשב ליהודי הראשון אשר נשא את שם המשפחה אבואב.

בשנת 1263 המלך דון חיימה העניק לו אדמות וזכויות.

אברהם אבואב, (נפטר בשנת 1604) ובנו יעקוב, נמנו עם מגורשי ספרד הראשונים אשר התיישבו באמסטרם. יוסף אבואב, יליד פורטוגל, היה אחד מ-25 יהודים אשר הועלו למוקד בעיר אנקונה, איטליה, בשנת 1556 על פי הצו של האפיפיור פאולוס ה-4.

אישים מוכרים בעלי שם משפחה זה כוללים את המלומד, המטיף והרב יצחק אבואב אשר חי בטולדו, ספרד, במאה ה-14, מחבר הספר "מנורת המאור" אשר יצא לאור במהדורות רבות עד המאה ה-19; הרב יצחק אבואב (1493-1433), פרשן תורה מטולדו, אשר בשנת 1492 היה חבר במשלחת של יהודים שניסו לשכנע את זואו ה-2, מלך פורטוגל, לקלוט בארצו את מגורשי ספרד. הוא מחברו של הספר "נהר פישון" אשר פורסם בקושתא (איטנבול) בשנת 1538. במאה ה-18, אבואב מתועד כשם משפחה יהודי עם הרב יעקוב אבואב מטטואן, מרוקו; ועם אברהם אבואב אשר שימש כדיין בטטואן, מרוקו; בתחילת המאה ה-19 שם זה מתועד עם יצחק אבואב, אחד המנהיגים של הקהילה היהודית בג'יברלטר.
םונסקה
FONSECA, DE FONSECA, DA FONSECA, FONSEQUA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

כשם משפחה יהודי פונסקה קשור בשמותיהן של מספר עיירות במחוזות לוגו, סלמנקה, אוביידו וקואנקה בספרד, ובמחוז פורטו בפורטוגל. שם משפחה זה וצורותיו מתועדים כשמות משפחה יהודיים במקרים הבאים:

הרופא והסופר אנטוניו (רודריגו) דה פונסקה מליסבון, פורטוגל, היה במשך שנים מרצה באוניברסיטאות של פיזה ופדובה, איטליה, ועסק ברפואה בפלנדריה ובריילנד החל מהשנה 1620; דיאגו לופז דה פונסקה הועלה למוקד ע"י האינקוויזיציה הספרדית בלימה, פרו, ב-23 בינואר 1639; דניאל דה פונסקה, רופא ודיפלומט ממשפחה של אנוסים, נולד בפורטוגל ונפטר בפריס, צרפת, במאה ה-17; יהושע דה פונסקה היה רופא בעיר המבורג, גרמניה (נפטר בשנת 1701);

הרב משה לופז דה פונסקה שימש כרבה של קהילת "שארית ישראל" בניו יורק, ארה"ב, בשנת 1728. הרב יצחק יחזקיה לופז דה פונסקה מוזכר בקורסאו בשנת 1770; דניאל פונסקה, צאצא של משפחת אנוסים מפורטוגל, עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1950.
איסבלה אנריקס

Isabella Henríquez (also known as Isabella Enríquez) (? – 1680/1683), poet, born in the Iberian Peninsula into a crypto-Jewish family. She seems to have been a prominent figure in the literary circles of Madrid during the early 17th century. She enjoyed a significant prestige, and she likely had connections with influential individuals, among them the Jewish-Portuguese poet Isaac Cardoso, who dedicated his work Panegyrico y excelencias del color verde to her, and Miguel de Silveira, another poet belonging to a group of Portuguese conversos at the Spanish court during the reign of King Philip III and his successor, Philip IV. However, around 1636, Isabella felt compelled to leave Spain due to mounting pressure from the Inquisition. She sought refuge in Amsterdam, where she openly embraced Judaism. In Amsterdam, Isabella became an active member of the literary circles within the Spanish and Portuguese Jewish community. Notably, she was known for distributing amulets believed to offer protection against physical harm. Among Isabella Henriquez's literary works, only one has survived — a ten-line Spanish poem known as a décima. This poem, found in her manuscript Obras Poeticas, was dedicated to Rabbi Isaac Aboab. Its inspiration came from an unusually large egg discovered in his home, prompting Isabella to compose this piece in 1636.

During her time in Amsterdam, Isabella Henriquez crossed paths with Miguel de Barrios, a fellow poet who held her in high regard. Barrios dedicated two poems to her and included her in his work Relación de los poetas, where he quoted one of her décimas. Similar to Isabella Correa, another Portuguese poet, Isabella Henriquez was a member of the Academia de los Sitibundos. Henriquez died in Amsterdam between 1680 and 1683.

אמסטרדם
אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.

רסיפה
רסיפה Recife

עיר-נמל בצפון-מערב בראזיל.


מהגרים ממוצא יהודי, "נוצרים חדשים" או אנוסים מפורטוגאל, תרמו לפיתוח תעשיית הסוכר והמסחר במקום במאות 17-16, השתלבו בחיי הציבור ואף באו בקשרי נישואין עם משפחות נוצריות ותיקות מן השכבות העליונות. אנשי האינקוויזיציה ו"ידידיה" עקבו בשבע עיניים אחרי "הנוצרים החדשים" ולא מעטים מהם הועמדו לדין, וביניהם דייגו פרנאנדז, גדול המומחים של מטעי-סוכר בזמנו.

בשנת 1630 נפלה העיר בידי ההולנדים, והיהודים נעשו חופשיים לחיות את דתם בגלוי. אל המקומיים הצטרפו מהגרים יהודים מהולנד ונתגבשה קהילה. בין היהודים היו בעלי-הון, מתווכים, יצואני סוכר וספקי עבדים כושיים. הקהילה, "צור ישראל", החזיקה בית-כנסת ושני תלמודי-תורה, וכמו כן בית-עלמין. ב-1642 הגיע מהולנד ראשון הרבנים בעולם החדש, ר' יצחק אבוהב דא פונסיקה, בלווית החכם משה רפאל דה אגילאר וקבוצת מהגרים גדולה. כעבור שלוש שנים ישבו בבראזיל 1,450 יהודים, רובם ברסיפה והסביבה.

אפילו בתקופה ההולנדית לא חסרו התנכלויות מידי קאלוויניסטים וקאתולים ובשנות המלחמה, שנסתיימה בניצחון הפורטוגלים בשנת 1654, סבלו היהודים משני הצדדים. תחת השלטון הפורטוגלי המחודש נידלדלה הקהילה, ויהודים רבים עזבו עם ההולנדים. מהם התיישבו באיים האנטילים או בניו-אמסטרדאם, (לימים ניו-יורק).

ברסיפה הוסיפו להתגורר יהודים סמויים, ותלונות עליהם הוסיפו להגיע לאינקוויזיציה בליסבון אפילו במאה ה-18, עד שהותר להם להתערב בשאר האוכלוסייה, ועקבותיהם נעלמו.

בשנות הששים למאה העשרים התגוררו ברסיפה 350 משפחות יהודיות, רובן של מהגרים ממזרח-אירופה שבאו לברזיל בעשור השני למאה העשרים. בעיר היה מרכז קהילתי, בית ספר תיכון (שלומדים בו %90 מכלל התלמידים היהודיים במקום), בית-כנסת וארגונים למיניהם.

בשנת 1997 עדיין הייתה קהילה יהודית פעילה ברסיפה. בברזיל כולה ישבו אז 130,000 יהודים, רובם בערים הגדולות סאו פאולו וריו דה ז'אנרו.