דלג לתוכן האתר >

מקור השם םונסקה

FONSECA, DE FONSECA, DA FONSECA, FONSEQUA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

כשם משפחה יהודי פונסקה קשור בשמותיהן של מספר עיירות במחוזות לוגו, סלמנקה, אוביידו וקואנקה בספרד, ובמחוז פורטו בפורטוגל. שם משפחה זה וצורותיו מתועדים כשמות משפחה יהודיים במקרים הבאים:

הרופא והסופר אנטוניו (רודריגו) דה פונסקה מליסבון, פורטוגל, היה במשך שנים מרצה באוניברסיטאות של פיזה ופדובה, איטליה, ועסק ברפואה בפלנדריה ובריילנד החל מהשנה 1620; דיאגו לופז דה פונסקה הועלה למוקד ע"י האינקוויזיציה הספרדית בלימה, פרו, ב-23 בינואר 1639; דניאל דה פונסקה, רופא ודיפלומט ממשפחה של אנוסים, נולד בפורטוגל ונפטר בפריס, צרפת, במאה ה-17; יהושע דה פונסקה היה רופא בעיר המבורג, גרמניה (נפטר בשנת 1701);

הרב משה לופז דה פונסקה שימש כרבה של קהילת "שארית ישראל" בניו יורק, ארה"ב, בשנת 1728. הרב יצחק יחזקיה לופז דה פונסקה מוזכר בקורסאו בשנת 1770; דניאל פונסקה, צאצא של משפחת אנוסים מפורטוגל, עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1950.

Isaac Aboab da Fonseca (also known as São João de Luz) (1605-1693), rabbi, as rabbi of Recife in Brazil, he is the first rabbi known to have served a Jewish community in the Americas, born in Castro Daire (Castro d'Ayre), Portugal, into a crypto-Jewish family. Following the increasing pressure of the Inquisition, Aboab was brought to Amsterdam as a child, when his family like many other crypto-Jewish families left Portugal. In Amsterdam, even as a young teenager, he gained recognition as an exceptional rabbi, gifted orator, respected teacher, and skilled translator of Kabalistic texts from Hebrew and Spanish. Already at  the age of 21, he was appointed as the leader of one of Amsterdam's three congregations. In 1642, Aboab moved to Brazil to oversee the burgeoning Jewish community that was established in Recife, at the time part of the Dutch possessions in South America, thus becoming the first Jewish religious leader in all of America. During this time, he also authored a number of texts, apparently the first works written in Hebrew in America. From 1642 to 1654, he served as the rabbi of the Jewish community in Recife, actively participating in the defense of the city, which had long been under siege by the Portuguese. When Recife was recaptured, the Dutch stipulated in the terms of surrender that the lives of the Jews be spared. Some of them went on to establish the community of New Amsterdam (later known as New York), while others, including Isaac Aboab, returned to the Netherlands.

Upon his return to Amsterdam, Aboab assumed leadership of a yeshiva and became a member of the rabbinical tribunal. He played a significant role in representing the kabbalist tradition of Isaac Luria in Amsterdam. He translated from Hebrew into Spanish the works of the philosopher and kabbalist Abraham Cohen de Herrera (c.1570-c.1635).

Aboab served as the head of the Sephardic community during the inauguration of the Portuguese Synagogue in Amsterdam in 1672. Additionally, he was one of the signatories of the edict of the herem (ban) against Baruch Spinoza in 1656.

St. Thomas

Danish: Sankt Thomas

An island of the Virgin Islands in the Caribbean Sea

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

ליסבון Lisbon

(בפורטוגלית לישבואה)

בירת פורטוגל.


משערים שיהודים התיישבו בליסבון במאה ה-12, עם כיבוש הארץ מידי המאורים וראשית מלכות פורטוגאל בימי אלפונסו ה-1. מאתיים שנה חיו בשלום ובשלווה כיהודים בשאר חלקי המדינה, ורבים מהם בלטו בחוגי החצר כמוכסים, כרופאים או כחכמי-תכונה.

בית-כנסת מפואר נחנך בעיר ב-1260, ובאותו הזמן נעשתה ליסבון גם מרכז הרבנות הראשית במדינה. החשוב ברבנים הראשיים ("אראבי מור") היה ר' דום משה נאווארו, רופאו של המלך פדרו ה-1, במחצית השנייה של המאה ה-14.

תקופת הפריחה של הקהילה באה לקיצה בימיו של פרדינאנד הראשון. עם כיבוש ליסבון בידי כוחות קאסטיליה בשנת 1373 נהרס הרובע היהודי ויהודים רבים נרצחו. במות המלך, כעבור עשר שנים, האשימו התושבים את האלמנה, המלכה ליאונורה, בהשתעבדות ליהודים והעלו במקומה שושלת חדשה. המלך החדש, חואן הראשון (הגדול) עשה כמיטב יכולתו כדי להגן על היהודים מפני התפרעות ההמון, אך מכאן ואילך לא זכו היהודים במעמד של אמון בחצר. בנו דוארטה ביקש להפריד הפרדה גמורה בין יהודים לנוצרים אך הקל בגזירה בלחץ הקהילה בליסבון (1436).

שנאת היהודים לא שככה וב-1455 תבע הפארלאמנט בליסבון להטיל הגבלות על האוכלוסיה היהודית. גל הרדיפות ששטף את ספרד ב-1391 (גזירות קנ"א) לא חדר לפורטוגאל, אך די היה במהומה בשוק הדגים בליסבון (בסוף 1449) שיפרוץ פוגרום עם מספר רב של הרוגים; בהתפרצות שנייה, ב- 1482, נהרסה בין השאר ספרייתו של יצחק אברבנאל.

המלך חואן ה-2 התיר לחלק ממגורשי ספרד להתיישב בליסבון אך המגיפה שפרצה מחמת הצפיפות גרמה לגירושם מחוץ לחומת העיר. בשנים 1497-1496, כאשר ניגזר הגירוש על יהודי פורטוגאל, נקבע נמל ליסבון כנמל-הפלגה יחיד. את היהודים שהגיעו מכל קצות המדינה היו מכניסים למקום אחד וכופים עליהם את הנצרות בכוח הזרוע; שמעון מיימי, רב ראשי אחרון, היה בין המעטים שעמדו בעינויים עד הסוף. היו שהצליחו להימלט והקימו קהילות "פורטוגליות" במקומות אחרים, בטורקיה (בסאלוניקי, למשל, נודעו בשם "קהל ליסבון").

ליסבון לא נתפרסמה כמקום תורה אך רבים החכמים שנולדו בה או בילו בה פרק זמן בחייהם, דוגמת משפחת אבן יחיא, יצחק אברבנאל, יוסף ויניו ולוי בן חביב. אחרים הגיעו לגדולה באמסטרדאם ובמקומות אחרים (משה גדעון אבודיינטה, אברהם זכות, רעואל ישורון, אברהם פראר, ואולי מנשה בן ישראל).

בשנים 1492-1489 פעל בליסבון בית דפוס עברי מיסודו של אליעזר בן יעקב טולדאנו; אחרי הגירוש הוסיף להוציא דפוסים מפוארים בקושטא, בסאלוניקי ובפאס.

גורל האנוסים בליסבון שלאחר הגירוש היה טראגי ביותר. ב-1503 פרץ ריב בין "נוצרים חדשים" וכנופיות צעירים שהביא להתפרעות כללית; כעבור שלוש שנים נתפסה משפחת אנוסים בליל-הסדר ושוחררה כעבור יומיים. סמוך לאותו זמן נמצא אנוס אחד שליגלג על סיפורי- נסים באחת הכנסיות; הוא נגרר מן הכנסיה ונרצח; בעקבות המעשה נערך "טבח הנוצרים החדשים" שהפיל בין 2,000 ל-4,000 חללים. בין ההרוגים היה חואניו רודריגז מאסקארניאס, מוכס עשיר והאיש השנוא ביותר בליסבון. ימאים מאניות הולנדיות, צרפתיות וגרמניות, שעגנו בנמל עלו על החוף, נתנו יד למלאכת-הדמים. המלך מאנדל הטיל על ליסבון קנס כבד, שלל ממנה זמנית את תואר "העיר האצילה והנאמנה תמיד" וציווה להוציא להורג את ראשי המתפרעים.

ביקורו של דוד הראובני ב-1525 לערך ושובו של דייגו פירס (שלמה מולכו) לחיק היהדות חזקו את לב האנוסים בליסבון ועודדו אותם להתייצב בגלוי נגד הנהג האינקוויזיציה בפורטוגאל. ב-20 בספטמבר 1540 נערך בליסבון האוטו-דא-פה הראשון בפורטוגאל - ראשון בשורה ארוכה של רציחות שנמשכו מאתיים שנה ומעלה. בית-דין האינקוויזיציה בליסבון היה הפעיל ביותר במדינה. עם קרבנותיו נמנו לואיס דיאז "המשיח מסטובאל" וחסידיו, המדינאי והמשורר מאנואל פרנאנדס וילאריאל (דצמבר 1652), יצחק דה קאסטרו טארטאס ואנוסים אחרים שהובאו מבראזיל (דצמבר 1647) ועוד רבים אחרים שפייטני אמסטרדאם ודרשניה חיברו קינות לזכרם. ב-1630 נתגלתה גניבה באחת הכנסיות ומיד נפל החשד על "הנוצרים החדשים", צעיר נרצח באכזריות ומסיתים שפכו אש וגופרית על "היהודים"; כ-2,000 נמלטו על נפשם בליסבון בלבד. כך היה גם ב- 1671. אז אפילו הוצא צו גירוש נגד "הנוצרים החדשים" אך לא הוצא לפועל. עם השעיית האינקוויזיציה בפורטוגאל ב-1674 רווח לאנוסים, אולם חידושה כעבור שבע שנים הביא עליהם פורענות קשה פי כמה; במאה ה-18 נהגו לשלוח לליסבון שפוטים מערים אחרות. באוטו-דא-פה בליסבון ב-1705
יצא בישוף קראנגאנור בדרשה ארסית מיוחדת שעוררה את דוד נייטו, רב עדת הספרדים והפורטוגלים בלונדון, לפרסם את חיבורו החשוב. ב-24 בספטמבר 1752 הועלו על המוקד 30 גברים ו-27 נשים, רובם באשמת קיום מצוות היהדות. בנוסף להם נשרפו בובות 3 נעדרים.

ברעש-האדמה שפקד את ליסבון בשנת 1755 נמלטו אנוסים רבים ממרתפי האינקוויזיציה ואחרים הצטרפו לאחיהם בארצות חוץ. אחרי הרעש לא נרדפו עוד מתייהדים בליסבון; אחרון השפוטים באינקוויזיציה המקומית היה הישועי גבריאל מאלאגרידה. הרפורמות של דה פומבאל (1773) שמו קץ לאפליה בין נוצרים חדשים לישנים, ואנוסי ליסבון חדלו להתקיים כמעמד נפרד. במשפחות רבות נשתמרו סימנים בולטים למוצאם עד היום.


הקשר ההדוק בין פורטוגאל לאנגליה ומצבה של ליסבון כתחנת- ביניים לגיבראלטאר וממנה גרמו לכך שיהודים התיישבו בעיר בהזדמנות הראשונה. באמצע המאה ה-18 הגיעו יהודים אחדים שהיו מקיימים מצוות בסתר, בחסות אנגליה. ב-1801 נרכשה חלקת-קרקע לבית- עלמין. ב-1810 שרר רעב בפורטוגאל וחברות יהודיות הושיטו סיוע לנזקקים, דבר ששיפר את מעמד היהודים בעיר. ב-1813 נוסדה הקהילה בהנהגת הרב אברהם דאבלה. כעבור זמן הוקמו שני בתי-כנסת חדשים, וב-1868 זכתה הקהילה בהכרה רשמית כ"מושבה יהודית".

בית-הכנסת "שערי תקוה" שהוקם ב-1902, לא נשא עליו שום סימני-היכר חיצונים. שוויון מלא הושג רק בעקבות המהפכה ב-1910. עד מלחמת-העולם הראשונה היו אנשי המקום רובם ספרדים, יוצאי גיברלטאר וצפון-אפריקה, כ"מושבה יהודית" ובעלי אזרחות בריטית. במרוצת הזמן הגיע זרם מהגרים יהודים ממזרח-אירופה.


במלחמת-העולם השנייה עברו את ליסבון כ- 45,000 פליטים יהודים נרדפי הנאצים, שנעזרו על-ידי ועד בראשות העסקן והסופר בן-שבת אמזלק וא"ד אסאני.

ב-1947 היו בליסבון 400 יהודים תושבי קבע.

בשנת 1970 התגוררו בליסבון 2,000 יהודים והיו להם שני בתי כנסת, בית ספר, בית חולים ומוסדות צדקה.

בשנת 1997 חיו כ- 900 יהודים בפורטוגל כולה; רובם ככולם בליסבון.

פיזה

עיר צפונית לליבורנו בחבל טוסקנה, איטליה

ישנה סברה כי פיזה היא העיר הראשונה בחבל טוסקנה בה התיישבו יהודים. קיים חוזה מכירת-בית ליהודי בפיזה משנת 850. כאשר בנימין מטודלה עבר בפיזה בשנת 1165 בדרכו מספרד לירושלים מצא בה 20 משפחות יהודיות.

בראשית המאה ה-13 נדרשו היהודים לגור ברובע נפרד בעיר ולענוד סימן-זיהוי על בגדיהם. נראה כי היה בית-תפילה בחדר שבאחת הדירות הפרטיות ברובע, כפי שהיה מקובל בימי-הביניים. ישנן הוכחות לקיומם של בית-קברות יהודי מחוץ לחומת-העיר העתיקה סמוך לקתדרלה ושל מצבות של יהודים מוטבעות בתוך החומה החל מהמאה ה-13. ב-1322 הוצא צו על ידי שלטונות-העיר, שכפה על כל היהודים לענוד על שרוולם אות- זיהוי, אולם השלטונות לא הקפידו על קיום הצו.

באמצע המאה ה-14 התיישבו בעיר יהודים, שנסו מפרובנס ומצרפת בגלל רדיפות הנוצרים שם. הם הואשמו בהפצת המגפה השחורה ב-1348. לקראת סוף המאה ירדה העיר פיזה מגדולתה הכלכלית והפוליטית ונשתעבדה לפירנצה (1406). במאה ה-15 הגיעו לפיזה משפחות יהודיות מרומא. ביניהן משפחת דה-סינגוגה, ששינתה את שמה לדה-פיזה, והפכה להיות אחת מהמשפחות החשובות של הבנקאים היהודים באיטליה. היה זה ויטאלה (יחיאל) בן-מתתיה דה-פיזה, בן המקום, שהקים רשת בנקאות ששלטה בשוק ההון היהודי באיטליה במשך 150 שנה. בראשית המאה ה-15 הקימה המשפחה (בקומה השנייה שבבית מגוריה) את בית-התפילה לקהילה. יחסיה ההדוקים של משפחת דה-פיזה עם הדוכסים לבית מדיצ'י עזרו מאד בקבלת מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15.
כאשר נפתח בנק משכנתאות נוצרי בפיזה (מונטה די-פייטה) בשנת 1496 העניקה משפחת דה-פיזה יותר ממחצית הון היסוד לבנק.מעשה זה עזר ליהודים להמשיך ולעסוק בהלוואות כספים. היהודים הקימו רשת של בנקים להלוואות בכפרים שבסביבות פיזה. חלקם לא פעלו במשך זמן ארוך או שפעלו רק בימי השוק. רק בסן-מיניאטו פעל הבנק של משפחת דה- פיזה ברציפות במשך המאה ה-16.הבית בו פעל ושהיה ידוע בשם "בית החווה היהודי" שוחזר ב-2005. במחצית המאה ה-16 ניתן היתר למספר בנקאים יהודים לפתוח שוב בנקים באזור וולטרה. במפקד-האוכלוסין בשנת 1570 נמנו 133 יהודים בין תושבי וולטרה.

המאבקים בין משפחת מדיצ'י לרפובליקה הפלורנטינית במאה ה-15, שגרמו לשקיעת מצבה הכלכלי של העיר וגם של הקהילה היהודית, הסתיימו ב-1547, כשקוסימו ה-1 לבית מדיצ'י עלה לשלטון. הוא הזמין את היהודים והאנוסים, מגורשי ספרד ופורטוגל, להתיישב בליבורנו ובפיזה. הם היו פטורים מלגור בגטאות כמו אלה בפירנצה ובסיינה, כי הוענקו להם הטבות מיוחדות במסגרת מסמך ה"ליבורנינה" ליהודי הלבנט. מסמך נוסף שתמך בהטבות אלה ושהוצא ב-1593 על-ידי הדוכס הגדול פרדיננד דה-מדיצ'י, הזמין יהודים מספרד להתיישב בעיר. ב-1595 פרדיננד הוציא מסמך נוסף המתיר ליהודים מרחבי איטליה ומגרמניה להתיישב בפיזה. המדיצ'יס, שליטי טוסקנה, קיוו להפוך את פיזה למרכז מסחרי גדול, אך זה לא התממש אלא בליבורנו השכנה.
בכל זאת מספר היהודים בקהילה גדל, וכמו כן קמו בה תעשיות חדשות של זכוכית ושל גידול תולע משי, שגרמו לפיתוח תעשיית הטכסטיל. שתי אלה היו פרי יזמתו של מאיר בן גבריאל, תושב העיר רב הכישרונות.
ב-1591 הקימו יהודי פיזה את בית-הכנסת הראשון בתוך רובע מגוריהם. זה היה אחד הבתים המפוארים שהקהילה שכרה ברובע היהודי. בשנת 1594 הועבר בית-הכנסת לבניין שכור אחר, שנרכש על ידי הקהילה ב-1647, חודש ב-1785 וב-1863, וקיים שם עד היום (2006). בבנין בית-הכנסת נמצאים גם משרדי הקהילה, מקווה, תנור לאפיית מצות וארכיון ובו מסמכים מ-1660.


בתחילת המאה ה-17 חיו בפיזה 600 יהודים. מספרם ירד לחצי במאה ה-18. הקהילה היהודית בפיזה לא קיבלה יותר זכויות פוליטיות או אזרחיות בעקבות כבוש נפוליאון או עם איחוד איטליה, שכן זכויותיהם היו מעוגנות בימי שלטון בית מדיצ'י. כמו כן לא הוקם גטו בפיזה ולא נכפה על הקהילה לעבור לגטו בפירנצה או בסיינה.

רבים מיהודי פיזה לקחו חלק במלחמת איחוד איטליה. ב-1881 מנתה הקהילה בפיזה 700 נפש. ב-1931 נותרו בה 535.

בתקופת השואה, נשלחו 12 יהודים מפיזה למחנות-ההשמדה ועוד 8 הוגלו ממנה. ב-1 באוגוסט 1944 רצחו הפשיסטים את ג'וזפה פארדו רוקס (שהיה סגנו של ראש עיריית פיזה, נשיא הקהילה היהודית ונדבן ידוע), יחד עם עוד 11 איש, יהודים ולא- יהודים, שהתחבאו בביתו.

בשנת 2005 נותרו בפיזה בין 100 ל-200 יהודים.בפיזה מתנהלים חיי הקהילה היהודית עם חוגים ומוסדות ועיתון, ומסופחים אליה גם היהודים הגרים בלוקה ובויארג'יו.

ישנם מסמכים המאשרים את קיומם של שלשה בתי-קברות יהודיים בפיזה. הראשון, בין השָנים 1163 ל-1330 היה קרוב לחומת-העיר מימי-הביניים על יד המגדל של פיזה. בית קברות נוסף הוקם ב-1603 . בית קברות זה הועבר ב-1674 למקומו הנוכחי. אליו הועתקו המצבות מבית הקברות היהודי שבאי אלבה. המצבות בבית הקברות בפיזה מצביעות על מקורם של הקבורים: העתיקות ביותר הן של יהודי ספרד ופורטוגל. המצבות מהמאה ה-18 הן של יהודים איטלקים מרומא, מאנקונה, מפירנצה ומפררארה. המצבות מהמאות ה-19 וה-20 הן של יהודים שמוצאם ממרכז וממזרח אירופה, אחדות של חיילים יהודים שנפלו במלחמת העולם ה-1 ושל קורבנות הפשיסטים.

קורסאו Curacao

אי, הגדול באיי האנטילים ההולנדיים (הודו המערבית), בים הקאריבי ליד חופי ונצואלה, אמריקה התיכונה.


בשנת 1650 הגיעו לקורסאו 12 משפחות יהודיות מהולנד, שנשלחו מטעם השלטונות ההולנדיים כדי לפתח את האפשרויות החקלאיות של האיים. עדת "מקווה ישראל" נוסדה באי ב-1651, ונחשבת לקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי כדור-הארץ המערבי. בשנת 1654 הגיעו לקורסאו פליטים יהודים מברזיל שנכבשה בידי הפורטוגלים והביאו עמם רכוש רב. מאז עסקו יהודי האי בעיקר במסחר (כולל סחר בעבדים; יעקב סניור, שנקרא גם פיליפ הנריקס, היה גדול סוחרי העבדים במאה ה-17).

בשנת 1656 נקנה קרקע לבית קברות. ר' יאשיה פארדו, ה"חכם" הראשון בקהילה, נתמנה ב- 1674. וכעבור כמה שנים הוקם בית כנסת.

בסוף המאה ה- 17 יצאו 90 מיהודי קורסאו לצפון אפריקה, ביניהם משפחת טורו. המאה ה- 18 הייתה תקופת גידול ושגשוג לקהילת קורסאו. בית כנסת נוסף הוקם ב- 1732. בשנת 1740 הוקמה קהילה נוספת "נוה שלום" ובנתה לה בית כנסת ב- 1743. בשנת 1750 ישבו בקורסאו 2,000 יהודים.

במחצית השנייה של המאה ה-18 תכפו בקהילה הסכסוכים הפנימיים, וגרמו להתערבות השלטונות ולשיגור חיילים לשמירת הסדר בהלוויות של יהודים. שלום-בית הוחזר ב-1821.

יעקב לופז דא פונסיקא, בן המקום שהוסמך לרבנות באמסטרדאם, הנהיג את הקהילה בשנים 1764- 1815. ארבעים שנה אחרי מותו עלה על כס הרבנות ר' אהרן מנדס צ'ומאסיירו. בזמנו חל פילוג בקהילה ונוסדה עדה רפורמית (1864). באותה תקופה הונהגו מקהלה מעורבת ונגינה בעוגב.

עד סוף המאה ה- 18 היו יהודי קורסאו ביחסים מצוינים עם החברה ההולנדית להודו המערבית ועם המימשל המקומי, ואף יצאו בשליחויות בעלות אופי רגיש לוונצואלה ולאיים הסמוכים. היהודים תרמו ביד רחבה להקמת ביצורים, כנסיות ובתי-חולים במקום, ושימשו בתפקידים רשמיים. רבים שימשו כקונסולים של הולנד ביבשת אמריקה או ייצגו ממשלות זרות במקום.

בשנת 1963 התמזגו שתי העדות והצטרפו לאיחוד העולמי של היהדות המתקדמת. משנות ה-20 התחילו לבוא מהגרים מרומניה וב-1959 פתחו בית-כנסת משלהם.

בתי-עסק רבים של יהודים ניזוקו בהתפרעויות ב-1969, שלא כוונו נגד היהודים דווקא.

ב-1970 מנתה קהילת קורסאו 750 נפש. בשנת 1998 ישבו בקורסאו 300 יהודים.

לימה Lima

בירת פרו.


בתקופה הקולוניאלית הייתה לימה מרכז גדול של אנוסים יוצאי- פורטוגאל, ואחרי הקמת האינקוויזיציה במקום (1570) נידונו רבים מהם למיתה (בשנים 1581, 1605, 1625). מתוך 63 שהועמדו לדין ב- 1639 הוצאו להורג 12.

המשפחות ששרדו התבוללו כליל באוכלוסייה המקומית. קומץ יהודים מאלזאס השתקעו בלימה ב-1870 וייסדו אגודת-צדקה. גם צאצאיהם של מהגרים אלה נטמעו בסביבה, אבל האגודה הוסיפה לפעול למען המהגרים החדשים ממרכז-אירופה. כמה יהודים; מהנדסים, רופאים, אנשי-מדע; הגיעו להזמנת הממשלה. ובימי מלחמת-העולם הראשונה ואחריה בא גל מהגרים יהודים מטורקיה, מצפון-אפריקה, סוריה ומעיר-גבול קטנה ברומניה - נובוסליצה. פליטים רבים השתקעו בלימה במלחמת-העולם השנייה חרף חוקי ההגירה הנוקשים.

שלושת המיגזרים בקהילה - האשכנזים, ה"גרמנים" והספרדים - התאחדו בארגון-גג ולכל אחד מהם היו בית-כנסת ומוסדות קהילה נפרדים.

בית-הספר היהודי על שם ליאון פינטו, משפטן, חוקר וסופר במאה ה-17, נוסד ב-1946; בשנת 1966 למדו בו 800 תלמידים, %80 מכלל תלמידי בית-הספר בקהילה. משנת 1931 החל לצאת לאור ירחון יהודי בשם "נוסוטרוס", וכן בולטין יומי לחדשות מן העולם היהודי.

משנת 1940 חלה ירידה במספר היהודים בלימה ובפרו בכלל. ב-1975 התגוררו בלימה 5,250 יהודים, שהיו רוב רובו של הקיבוץ היהודי במדינה. בשנת 1997 היו בפרו כולה כ- 3,000 יהודים, כמעט כולם ישבו בלימה.

המבורג

עיר בגרמניה. (מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית).

הקהילה היהודית


היהודים הראשונים בהמבורג היו אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-16. בתחילה ביקשו להסתיר את דתם, אך משנתגלה שיש ביניהם המקיימים מצוות היהדות בחשאי, נמצאו תושבים שתבעו לגרשם. מועצת העיר, שהייתה מודעת לטובה הכלכלית הצומחת מהם, התנגדה לגירוש. היו בין היהודים בעלי-הון גדולים (חלקם היו שותפים בייסוד הבנק של המבורג ב-1619), בוני אוניות, סוחרים - במיוחד יבואני סוכר, קפה וטבק ממושבות ספרד ופורטוגל-אורגים, וצורפי-זהב. ממלכות פולין, שוודיה ופורטוגל מינו יהודים כשגריריהן בהמבורג. הספרדים הוסיפו לדבר בלשונות ארצות-מוצאם במשך שנים רבות. בשנים 1756-1618 יצאו לאור בהמבורג כ-15 ספרים בספרדית ופורטוגלית (ספרים עבריים, שהודפסו בעזרת יהודים בבתי-דפוס של נוצרים, התחילו להופיע בהמבורג עוד ב-1586).

ב-1611 כבר היו בהמבורג 3 בתי-כנסת, וב-1652 התאחדו שלושתם לקהילה אחת בשם "בית-ישראל". אוריאל ד'אקוסטה ישב בהמבורג בשנים 1617-1616 והרופא שמואל דה סילבה יצא נגדו בכתב-פלסתר; את החרם על ד'אקוסטה הטיל הרב בבית-כנסת מקומי. תנועת השבתאות הלהיבה את יהודי המקום עד כדי כך שוועד הקהילה קם והכריז שבנייני הציבור עומדים למכירה לקראת הגאולה הקרובה. רב הקהילה יעקב בן-אהרן ששפורטאס היה בין המעטים שלא נסחפו בהתלהבות הכללית. ב-1697 העלתה העיריה לפתע את שיעור המס השנתי ששילמו היהודים, ועשירי הקהילה, רובם יוצאי ספרד ופורטוגל, עקרו לאלטונה ולאמסטרדאם. עם חשובי הספרדים בהמבורג במאה ה-17 נמנו הרופא והסופר רודריגו דה קאסטרו, החכם יוסף שלמה דלמדיגו, הרופא והבלשן בנימין מוסטאפיה, המדקדק משה בן גדעון אבודיינטה, הסופר אברהם דה פונסקה והמשורר יוסף צרפתי.

משנת 1600 בקירוב התחילו האשכנזים להתיישב בוואנדזבק ובאלטונה, שהיו אז בשליטת דנמארק. ב-1627 הגיעו ראשוני האשכנזים להמבורג, ובעקבותיהם באו פליטי חרב מאוקראינה ומפולין (בעקבות גזירות ת"ח ות"ט). כעבור שנה (1649) גורשו האשכנזים מן העיר; רובם פנו לאלטונה וחלקם לוואנדזבק, ורק מעטים נשארו בהמבורג כשהם מסתתרים בבתים של יהודים ספרדים.

תוך שנים מעטות חזרו להמבורג רבים מן המגורשים, ובשנת 1656 מצאו בה מקלט גם פליטים מווילנה.

שלוש הקהילות האשכנזיות - אלטונה, המבורג ואנדזבק - התאחדו ב-1671 והיו לקהילת אה"ו. רב הקהילה המאוחדת ישב באלטונה. המפורסם ברבני הקהילה היה ר' יונתן אייבשיץ, שעלה על כס הרבנות ב-1750; יריבו הגדול, ר' יעקב עמדין, ישב באלטונה. הרב רפאל בן יקותיאל כהן שירת את הקהילה במשך 23 שנים והיה אחד המתנגדים החריפים ל"ביאור" של מנדלסון (1783).

הקהילה המאוחדת חדלה להתקיים ב-1811, על פי פקודת השלטונות הצרפתיים. יהודי המבורג נפגעו במהומות הפ! הפ! ב-1819. ב- 1850 הוענק להם שויון-זכויות, במידה רבה בזכות מאמציו של גבריאל ריסר, בן המקום. ב-1818 נחנך בעיר בית-כנסת רפורמי ושנה לאחר מכן פירסמה הרבנות בהמבורג גילוי דעת, בשם "אלה דברי הברית", בגנות ההיכל וסידור התפילה שהונהג בו. יצחק ברנאייס, שהנהיג את הקהילה בשנים 1849-1821, הטיף ל"אורתודוכסיה מודרנית", והמחלוקת עם אנשי הרפורמה התלקחה מחדש עם הופעת סידור קיצוני יותר ב-1844. הרב האורתודוכסי יעקב אטלינגר גם ייסד כתב עת נגד הרפורמה. עם חשובי היישוב היהודי בהמבורג נמנו אז גליקל מהאלמן, סולומון היינה (דודו של היינריך היינה), משה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל, שלום בן יעקב הכהן, יצחק הלוי בעל "דורות ראשונים", היסטוריון האמנות א. וארבורג, הפילוסוף ארנסט קאסירר, הפסיכולוג ויליאם שטרן, אלברט באלין, ואילי-ההון מאכס וארבוג וקארל מלכיור. ב-1884 התחיל להופעי באהמבורג דו-שבועון בשם "לאובהיטה" ("סוכה") וב-1900 השבועון "איזראעליטישס פאמילינבלאט".

בספרייה העירונית ובבית-הספרים האוניברסיטאי בהמבורג מצויים כתבי-יד עבריים רבים, שקוטלגו על-ידי מ. שטיינשניידר. קרוב ל- 400 ספרים עבריים נדפסו בהמבורג. במאות 19- 17 היתה קהילת המבורג רבתי הרביעית בגודלה בגרמניה. ב-1866 מנתה 12,550 נפש וב-1933 - 19,900 (%1.7 מכלל האוכלוסיה), מזה יותר מ-2,000 יהודים באלטונה. רבה האחרון של המבורג היה יוסף קרליבך שניספה ב-1942. יותר מ-5,000 יהודים יצאו מהמבורג בשנים 1937- 1933.


תקופת השואה

ב-28 באוקטובר 1938 גורשו מהעיר כ-1,000 יהודים בעלי נתינות פולנית. אחרי "ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938), שבו נשדדו רוב בתי-הכנסת בעיר, גברה היציאה. ב-1941 גורשו 3,148 לריגה, לודז' ומינסק; עוד 1,848 הובלו לאושוויץ ולתרייזנשטאדט ב-1942. ב-10 משלוחים לתרזיינשטאדט יצאו 370 יהודים נוספים. בסך הכל נספו בשואה כ-7,800 מיהודי המבורג (153 חולי-נפש נרצחו ו-308 אנשים התאבדו). ראשי הקהילה היו אז מאכס פלאוט וליאו ליפמן (שהתאבד ב-1943). כמה מאות יהודים, בעלי זכויות מיוחדות או בני זוגות מעורבים, נשארו בחיים. ליד העיר נבנה מחנה- ריכוז, שבו ישבו 106,000 יהודים; יותר ממחציתם נספו. ב-3 במאי 1945 שוחררה המבורג על-ידי האנגלים. 
 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה אחרי המלחמה בשנת 1945 . ב - 18 לספטמבר התארגנה הקהילה מחדש עם בית עלמין , מושב זקנים ולאחר מכן נוסף גם בית חולים יהודי .
במארס 1947 מנתה הקהילה כ-1,268 נפש. ב-1960 נחנך בית-כנסת גדול. היהודי הרברט וייכמן נבחר כראש העירייה ב-1965. באותה השנה נחנכו בית כנסת ומרכז קהילתי מודרני . 
בינואר 1970 התגוררו בהמבורג 1,532 יהודים, שני- שלישים מהם בני 40 ומעלה. בעיר בית- כנסת ובית-חולים יהודי (מ- 1960) ומכון לחקר תולדות ישראל (מ-1966) בחסות אריק ליתלא, יהודי שתרם רבות לשיפור היחסים בין יהודים ונוצרים.

בשנת 2011 לפי הערכת הארגונים היהודים, מנתה הקהילה כ - 8000 נפש , ביניהם גם כמה מאות יהודים שהגיעו לעיר מאירן ויצרו קהילה נפרדת . כן יש בעיר קהילה ובית כנסת רפורמים . הם מקיימים פעילויות חברתיות שונות ומקיימים קשרים עם ארגונים לא יהודים . רב העיר הוא שלמה ביסטריצקי שמפעיל גם מרכז חב"ד בעיר משנת 2004 . הוא כולל מקום תפילה, אוכל כשר , מקווה ובית ספר של יום ראשון . כן מקיים טיולים וצרכי דת שונים .בשנת 2014 הוא פתח בית מדרש לרבנים .

בעיר יש בית עלמין ייחודי של הקהילה הפורטוגזית שהייתה בעיר בעבר . המקום הוכרז כאתר לשימור וסמוך לו הוקם בית אדוארד הולנדר , שהיה רב וחוקר שורשי משפחה יהודיים .במקום קיים מרכז הרצאות וסמינרים, תערוכות , ספריה וארכיון וחדרי עבודה לחוקרים וכן מרכז שימור ושיקום .

בעיר יש מספר מקומות לרכישת אוכל ומוצרים כשרים . כן מתקיימים סיורים בעיר וסביבתה בנושא הקהילה היהודית ומורשתה . בית הספר היהודי הישן משנת 1945 שופץ ומופעל .

בעיר תיאטרון יהודי שנוסד על ידי אידה ארה . כן הוקמה אנדרטת זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח . במוזיאון ההגירה בעיר , מוצגת דרך קבע דרך קבע תערוכת היהדות בהמבורג על שם הרב יוסף קרליבך שכיהן כרב העיר לפני השואה .

בדרום העיר הוקמה בשנת 1979 אנדרטה גדולה לזיכרון השואה .

קיים בעיר מרכז לישראלים שגרים בה .

 

פדואה

עיר במחוז פדואה בחבל ונטו, איטליה

יהודים התיישבו בפדואה לראשונה בסביבות שנת האלף. ב-1298 חי בעיר יעקוב שמטוב (JACOPO (BONACOSSI שהיה רופא ידוע ומי שתרגם את ספריו הרפואיים של אבן רושד (AVERROE) מֵעָרָבית ללטינית. בית קברות יהודי היה קיים בעיר בהסכמת העירייה כבר ב-1300 .
לקראת אמצע המאה ה-14 בנקאים יהודים מרומא, פיזה, בולוניה ואנקונה באו לגור בפדואה כמַלווים בריבית, לפי בקשת שליטי העיר. אליהם הצטרפו בעשרים השנים הבאות בנקאים מאשכנז ומספרד שהוזמנו על ידי מושלי העיר לבית קרארה. מצבם החוקתי של היהודים תושבי פדואה היה כמצב שאר הזרים שגרו בעיר, ולעיתים אף הוענקה לאחדים מהם אזרחות עם כל הזכויות. תושבי העיר היו סובלניים, ועל התושבים היהודים לא הוטלו מגבלות מיוחדות. הם קבלו חופש מלא לניהול עסקיהם בבנקאות ובמסחר. הותר להם אף לעסוק בחקלאות. הם חיו בחסות השליטים (בית קרארה),קיבלו אישור לרכישת חלקת אדמה לבית קברות ואף הקימו בית תפילה ברשות.

ב-1405 פדואה הפכה לחלק מהרפובליקה של ונציה.
השליטים של ונציה ניסו להוריד את גובה הריבית (שגבו הבנקאים היהודים) לרמה של 12-15%. הניסיון נתקל במחאה חריפה של הבנקאים שסגרו את עסקיהם. הם נתמכו על ידי הסטודנטים של אוניברסיטת פדואה שנותקו ממקור הכסף בהלוואות, שהיווה את עיקר אמצעי קיומם. ב-1420 הצליחו השלטונות להגביל את הריבית ל- 20%. מצב הבנקאים היהודים הידרדר בהדרגה: הוטלו איסורים נוספים על היהודים, לא הותר להם לרכוש נכסים, וחופש המסחר שלהם צומצם. בשנת 1456 סולקו הבנקאים היהודים מן העיר. שאר התושבים היהודים לא גורשו. ב- 1468 חזרו הבנקאים היהודים לפדואה, אולם מצב הקהילה הורע בעקבות ההסתה האנטישמית של הנזירים, (ביניהם ברנרדינו דה פלטרה הפרנציסקאני), בגלל עלילות הדם שהידועה בהם היא זו של טרנט (TRENT), בגלל פתיחת בית המשכון "מונטה די פייטה" של הכנסייה ובגלל המלחמות בין אוסטריה , צרפת והרפובליקה של ונציה. כל אלה הביאו לגל של פוגרומים ושל התנכלויות מצד התושבים כלפי היהודים בעיר ובערים אחרות במחוז בין סוף המאה ה- 15 ותחילת המאה ה-16.
בשנת 1547 הורתה הרפובליקה של ונציה לסגור את הבנקים של היהודים כדי למנוע תחרות עם "מונטה די פייטה", הבנק הנוצרי. שנתיים לפני כן נאסר על הבנקאים והסוחרים היהודים להשתמש בשפה העברית אלא באיטלקית בלבד במסמכיהם העסקיים.
לאחר סגירת הבנקים פנו היהודים למסחר, ובתי עסק רבים בעיר היו בבעלותם, בעיקר אלה שעסקו בתכשיטים, בטכסטיל ובבדים. חיי הקהילה בעיר המשיכו להתפתח במשך המאה ה-16, ומצבם החוקתי התגבש והתחזק למרות ההשפלות שסבלו (כגון, מגורים באזור אחד בלבד), אבל עדיין לא נאלצו לגור בגטו כמו יהודי ונציה ורומא. רק ב-1601 אולצו להתרכז במגוריהם סביב ככר בעיר שליד בית הכנסת בגטו. חמישה שערים היו לגטו. על אחד מהם היה שלט בעברית ולטינית שאסר על יהודים ונוצרים להתקרב לשערי הגטו בלילה.
בשנת 1556 מועצת העיר שהייתה נתונה ללחצים מצד נוצרים ומסיתים אישרה את שריפת התלמוד וספרים עבריים נוספים. עד שנת 1715 אולצו היהודים בפדובה לבקר בכנסיות ולהאזין להטפות אנטישמיות.
מספר התושבים היהודים בפדובה בשנת 1616 היה 665. עיסוקם העיקרי היה בתעשיית המשי אותה הביאו לאזור ולעיר. הקהילה סבלה קשות ממגפת הדבר בשנים 1630-31 כאשר 421 מתוך 721 חבריה מתו ממנה.
האיבה כלפי היהודים גדלה מאוד במאה ה-17 במשך המלחמות בין הרפובליקה הונציאנית לתורכים. בעקבות שמועות שהיהודים תמכו בבודפשט בעת המצור של הונציאנים והאוסטרים עליה, התנפלה האוכלוסייה הנוצרית על הגטו ובזזה אותו ב-20 באוגוסט 1684. רשויות העיר והצבא התערבו ומנעו אבידות בנפש. כתוצאה מההתפרצות האלימות הזו נחקק חוק הגוזר עונש מוות על גורמי פרעות. לזכר הצלתה של הקהילה היהודית בפדובה נחוג מאז יום הודייה בקהילה – "פורים של בודה".
חיכוכים אלימים פרצו לעיתים במשך המאה ה-16 וה-17 בין יהודי פדובה לבין הסטודנטים לרפואה שדרשו גויות של יהודים לצרכי ניתוחים (למרות המס השנתי בגובה של 100 לירה אותו שלמו היהודים כדי למנוע זאת) עד ששלטונות העיר הסדירו את עניין לוויות היהודים כדי למנוע את חטיפת הגוויות.

כשנפוליאון כבש את העיר באפריל 1787 קיבלה הקהילה שוויון זכויות אזרחי מלא. משחזרו האוסטרים לפדואה ערכו תושבי העיר פרעות ביהודים והאשימום בתמיכה בצרפתים. לאחר הסכם וינה ב-1815, קיבלו היהודים שוויון אזרחי מלא, להוציא קבלת משרות ציבוריות.
מספר היהודים בפדואה ב-1840 הגיע ל-910. שוויון זכויות מלא קיבלו היהודים בעיר רק ב-1866 , כשחזרו להיות חלק מממלכת איטליה המאוחדת. ב-1881 מנתה האוכלוסייה היהודית בפדואה 1378 נפש. לאחר מכן הלך והידלדל מצבה התרבותי והחברתי, ומספר חבריה ירד ל-881 ב-1911. ב-1938 גרו בה 586 יהודים.

בית הכנסת העתיק ביותר בעיר היה קיים משנת 1300. ב-1525 נפתח בה בית כנסת בנוסח אשכנז יחד עם בית מדרש על ידו משנת 1682. בשנת 1548 הוקם בית כנסת איטלקי בעיר על ידי רבי יונתן טרבס. הוא נסגר ב-1892 ונפתח מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה, וב-1970 היה לבית הכנסת היחיד בעיר. ב-1617 הקימו היהודים הספרדים בעיר בית כנסת. הוא נהרס בשרפה ב-1629, נבנה מחדש אך נסגר סופית ב-1892. ארון הקודש שלו הועבר ב-1958 להיכל שלמה בירושלים.
בשנת 1943 ניזוק בהפצצה בנין בית הכנסת האשכנזי (שאימץ את נוסח התפילה האיטלקי ב-1892) שהיה הגדול ביותר בעיר. ב-1960 הועבר ארון הקודש הגדול והמפואר שלו לבית הכנסת יד אליהו בתל אביב.

עד סוף המאה ה-18 מנהיגי הקהילה בפדובה נבחרו בהתאם לארצות מוצאם: ב-1577 הייתה אסיפה כללית, מועצה מנהלת, ושלושה ראשי קהילה (פרנסים) ממונים. התנהלותה הפנימית הרוחנית, החברתית והכלכלית של הקהילה הייתה בהתאם לחוקי התלמוד עד כיבוש נפוליאון. ב-1815 ערכה הקהילה חוקה שהוצגה בפני השלטונות בוונציה, התקבלה על ידם לאחר מספר שינויים ב-1828, והייתה תקפה עד שהוחלפה בחוקה מקיפה לכל הקהילות היהודיות באיטליה ב-1930 .
בשנת 1713 הוקמה בפדובה אגודת צדקה בשם "לומדי תורה ושומרי מצווה". חבריה שלמו דמי הצטרפות ותשלום שנתי קבוע. בתמורה קיבלו טיפול רפואי וכירורגי במקרה של מחלה, תשלום יומי בימי מחלתם וכן הוצאות הלוויה וקבורה. אגודה זו עדיין פעלה ב-1970.
היו בפדובה אגודות וחוגים נוספים של צדקה ותרבות וכן סניפים של תנועות ציוניות לגווניהן.
אך חשיבות הקהילה היהודית בפדובה הייתה בראש ובראשונה בפעילותה האקדמית. סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של פדובה- רפואה בעיקר, אך גם לימודי קודש בבית המדרש של בית הכנסת האשכנזי שהפך לישיבה גבוהה. בין השנים 1519 ל-1619 כשמונים יהודים קבלו תארים ברפואה מאוניברסיטת פדואה, ובין 1619 ל-1721 עוד 146 יהודים סיימו לימודי רפואה בה. תלמידים יהודים מפולין, גרמניה וארצות הלבנט היו בין לומדי הרפואה בעיר הזאת. סטודנטים יהודים לרפואה בפדואה הורשו לחבוש את הכומתה השחורה של חבריהם הסטודנטים האחרים, ולא את הצהובה אותה חבשו שאר התושבים היהודים. מהבולטים בין אותם סטודנטים יהודים היו הרופא והפילוסוף משה אבא דלמדיגו ואברהם מאיר דה בלמס מלצ'ה (LECCE).
במחצית השנייה של המאה ה-15 התפרסמה פדואה בלימודים יהודיים בראשותו של הרב יהודה מינץ, מגדולי התורה של התקופה. ממשיך דרכו היה מאיר קצנלנבוגן, שהיה מלומד רחב אופקים כמו גם סמכות רבנית, והיה רבה הראשי של העיר עד מותו ב-1565. לאחריהם קמה שורה ארוכה של מלומדים יהודים שפעלו וחיו בעיר עד סוף המאה ה-18. בראשית המאה ה-19 שוב הפכה העיר למרכז חשוב ליהדות עם הקמת בית המדרש הגבוה לרבנים בעיר, שהיה הראשון באירופה שהנהיג לימודי קודש וחול. בית מדרש זה,שהועבר ב-1870 לרומא, היה בעל השפעה נרחבת על חיי יהדות איטליה כולה באותה תקופה.

מהמאה ה-16 עד למאה ה-20 היו בפדואה בתי דפוס עבריים שהדפיסו ספרי קודש וחול בעברית .

ישנם בפדואה שבעה בתי קברות יהודיים. הראשון נחנך ב-1384. קברו של רבי מאיר קצנלנבוגן (1565 – 1482) נמצא בפדואה, ויהודים ממזרח אירופה פוקדים את קברו גם בימינו.

בשנת 1931 חיו בפדואה 586 יהודים.
בשנת 1941 הרסו כנופיות פשיסטיות את בית הכנסת הגדול של העיר.
בין 1943 ל-1945 נשלחו יותר מ-85 יהודים מפדואה למחנות ההשמדה, ביניהם הרב של הקהילה , אוג'ניו כהן סצ'רדוטי. ב-1948 מנתה קהילת פדואה 268 חברים. מספרם ירד ל-220 ב-1970, ובשנת 2010 מונה הקהילה 170 נפש.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
שם משפחה
אA
אA
אA
מקור השם םונסקה
FONSECA, DE FONSECA, DA FONSECA, FONSEQUA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

כשם משפחה יהודי פונסקה קשור בשמותיהן של מספר עיירות במחוזות לוגו, סלמנקה, אוביידו וקואנקה בספרד, ובמחוז פורטו בפורטוגל. שם משפחה זה וצורותיו מתועדים כשמות משפחה יהודיים במקרים הבאים:

הרופא והסופר אנטוניו (רודריגו) דה פונסקה מליסבון, פורטוגל, היה במשך שנים מרצה באוניברסיטאות של פיזה ופדובה, איטליה, ועסק ברפואה בפלנדריה ובריילנד החל מהשנה 1620; דיאגו לופז דה פונסקה הועלה למוקד ע"י האינקוויזיציה הספרדית בלימה, פרו, ב-23 בינואר 1639; דניאל דה פונסקה, רופא ודיפלומט ממשפחה של אנוסים, נולד בפורטוגל ונפטר בפריס, צרפת, במאה ה-17; יהושע דה פונסקה היה רופא בעיר המבורג, גרמניה (נפטר בשנת 1701);

הרב משה לופז דה פונסקה שימש כרבה של קהילת "שארית ישראל" בניו יורק, ארה"ב, בשנת 1728. הרב יצחק יחזקיה לופז דה פונסקה מוזכר בקורסאו בשנת 1770; דניאל פונסקה, צאצא של משפחת אנוסים מפורטוגל, עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1950.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
Alexander Fonseca
יצחק אבואב דה פונסקה

Isaac Aboab da Fonseca (also known as São João de Luz) (1605-1693), rabbi, as rabbi of Recife in Brazil, he is the first rabbi known to have served a Jewish community in the Americas, born in Castro Daire (Castro d'Ayre), Portugal, into a crypto-Jewish family. Following the increasing pressure of the Inquisition, Aboab was brought to Amsterdam as a child, when his family like many other crypto-Jewish families left Portugal. In Amsterdam, even as a young teenager, he gained recognition as an exceptional rabbi, gifted orator, respected teacher, and skilled translator of Kabalistic texts from Hebrew and Spanish. Already at  the age of 21, he was appointed as the leader of one of Amsterdam's three congregations. In 1642, Aboab moved to Brazil to oversee the burgeoning Jewish community that was established in Recife, at the time part of the Dutch possessions in South America, thus becoming the first Jewish religious leader in all of America. During this time, he also authored a number of texts, apparently the first works written in Hebrew in America. From 1642 to 1654, he served as the rabbi of the Jewish community in Recife, actively participating in the defense of the city, which had long been under siege by the Portuguese. When Recife was recaptured, the Dutch stipulated in the terms of surrender that the lives of the Jews be spared. Some of them went on to establish the community of New Amsterdam (later known as New York), while others, including Isaac Aboab, returned to the Netherlands.

Upon his return to Amsterdam, Aboab assumed leadership of a yeshiva and became a member of the rabbinical tribunal. He played a significant role in representing the kabbalist tradition of Isaac Luria in Amsterdam. He translated from Hebrew into Spanish the works of the philosopher and kabbalist Abraham Cohen de Herrera (c.1570-c.1635).

Aboab served as the head of the Sephardic community during the inauguration of the Portuguese Synagogue in Amsterdam in 1672. Additionally, he was one of the signatories of the edict of the herem (ban) against Baruch Spinoza in 1656.

סט. תומאס

St. Thomas

Danish: Sankt Thomas

An island of the Virgin Islands in the Caribbean Sea

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

ליסבון
ליסבון Lisbon

(בפורטוגלית לישבואה)

בירת פורטוגל.


משערים שיהודים התיישבו בליסבון במאה ה-12, עם כיבוש הארץ מידי המאורים וראשית מלכות פורטוגאל בימי אלפונסו ה-1. מאתיים שנה חיו בשלום ובשלווה כיהודים בשאר חלקי המדינה, ורבים מהם בלטו בחוגי החצר כמוכסים, כרופאים או כחכמי-תכונה.

בית-כנסת מפואר נחנך בעיר ב-1260, ובאותו הזמן נעשתה ליסבון גם מרכז הרבנות הראשית במדינה. החשוב ברבנים הראשיים ("אראבי מור") היה ר' דום משה נאווארו, רופאו של המלך פדרו ה-1, במחצית השנייה של המאה ה-14.

תקופת הפריחה של הקהילה באה לקיצה בימיו של פרדינאנד הראשון. עם כיבוש ליסבון בידי כוחות קאסטיליה בשנת 1373 נהרס הרובע היהודי ויהודים רבים נרצחו. במות המלך, כעבור עשר שנים, האשימו התושבים את האלמנה, המלכה ליאונורה, בהשתעבדות ליהודים והעלו במקומה שושלת חדשה. המלך החדש, חואן הראשון (הגדול) עשה כמיטב יכולתו כדי להגן על היהודים מפני התפרעות ההמון, אך מכאן ואילך לא זכו היהודים במעמד של אמון בחצר. בנו דוארטה ביקש להפריד הפרדה גמורה בין יהודים לנוצרים אך הקל בגזירה בלחץ הקהילה בליסבון (1436).

שנאת היהודים לא שככה וב-1455 תבע הפארלאמנט בליסבון להטיל הגבלות על האוכלוסיה היהודית. גל הרדיפות ששטף את ספרד ב-1391 (גזירות קנ"א) לא חדר לפורטוגאל, אך די היה במהומה בשוק הדגים בליסבון (בסוף 1449) שיפרוץ פוגרום עם מספר רב של הרוגים; בהתפרצות שנייה, ב- 1482, נהרסה בין השאר ספרייתו של יצחק אברבנאל.

המלך חואן ה-2 התיר לחלק ממגורשי ספרד להתיישב בליסבון אך המגיפה שפרצה מחמת הצפיפות גרמה לגירושם מחוץ לחומת העיר. בשנים 1497-1496, כאשר ניגזר הגירוש על יהודי פורטוגאל, נקבע נמל ליסבון כנמל-הפלגה יחיד. את היהודים שהגיעו מכל קצות המדינה היו מכניסים למקום אחד וכופים עליהם את הנצרות בכוח הזרוע; שמעון מיימי, רב ראשי אחרון, היה בין המעטים שעמדו בעינויים עד הסוף. היו שהצליחו להימלט והקימו קהילות "פורטוגליות" במקומות אחרים, בטורקיה (בסאלוניקי, למשל, נודעו בשם "קהל ליסבון").

ליסבון לא נתפרסמה כמקום תורה אך רבים החכמים שנולדו בה או בילו בה פרק זמן בחייהם, דוגמת משפחת אבן יחיא, יצחק אברבנאל, יוסף ויניו ולוי בן חביב. אחרים הגיעו לגדולה באמסטרדאם ובמקומות אחרים (משה גדעון אבודיינטה, אברהם זכות, רעואל ישורון, אברהם פראר, ואולי מנשה בן ישראל).

בשנים 1492-1489 פעל בליסבון בית דפוס עברי מיסודו של אליעזר בן יעקב טולדאנו; אחרי הגירוש הוסיף להוציא דפוסים מפוארים בקושטא, בסאלוניקי ובפאס.

גורל האנוסים בליסבון שלאחר הגירוש היה טראגי ביותר. ב-1503 פרץ ריב בין "נוצרים חדשים" וכנופיות צעירים שהביא להתפרעות כללית; כעבור שלוש שנים נתפסה משפחת אנוסים בליל-הסדר ושוחררה כעבור יומיים. סמוך לאותו זמן נמצא אנוס אחד שליגלג על סיפורי- נסים באחת הכנסיות; הוא נגרר מן הכנסיה ונרצח; בעקבות המעשה נערך "טבח הנוצרים החדשים" שהפיל בין 2,000 ל-4,000 חללים. בין ההרוגים היה חואניו רודריגז מאסקארניאס, מוכס עשיר והאיש השנוא ביותר בליסבון. ימאים מאניות הולנדיות, צרפתיות וגרמניות, שעגנו בנמל עלו על החוף, נתנו יד למלאכת-הדמים. המלך מאנדל הטיל על ליסבון קנס כבד, שלל ממנה זמנית את תואר "העיר האצילה והנאמנה תמיד" וציווה להוציא להורג את ראשי המתפרעים.

ביקורו של דוד הראובני ב-1525 לערך ושובו של דייגו פירס (שלמה מולכו) לחיק היהדות חזקו את לב האנוסים בליסבון ועודדו אותם להתייצב בגלוי נגד הנהג האינקוויזיציה בפורטוגאל. ב-20 בספטמבר 1540 נערך בליסבון האוטו-דא-פה הראשון בפורטוגאל - ראשון בשורה ארוכה של רציחות שנמשכו מאתיים שנה ומעלה. בית-דין האינקוויזיציה בליסבון היה הפעיל ביותר במדינה. עם קרבנותיו נמנו לואיס דיאז "המשיח מסטובאל" וחסידיו, המדינאי והמשורר מאנואל פרנאנדס וילאריאל (דצמבר 1652), יצחק דה קאסטרו טארטאס ואנוסים אחרים שהובאו מבראזיל (דצמבר 1647) ועוד רבים אחרים שפייטני אמסטרדאם ודרשניה חיברו קינות לזכרם. ב-1630 נתגלתה גניבה באחת הכנסיות ומיד נפל החשד על "הנוצרים החדשים", צעיר נרצח באכזריות ומסיתים שפכו אש וגופרית על "היהודים"; כ-2,000 נמלטו על נפשם בליסבון בלבד. כך היה גם ב- 1671. אז אפילו הוצא צו גירוש נגד "הנוצרים החדשים" אך לא הוצא לפועל. עם השעיית האינקוויזיציה בפורטוגאל ב-1674 רווח לאנוסים, אולם חידושה כעבור שבע שנים הביא עליהם פורענות קשה פי כמה; במאה ה-18 נהגו לשלוח לליסבון שפוטים מערים אחרות. באוטו-דא-פה בליסבון ב-1705
יצא בישוף קראנגאנור בדרשה ארסית מיוחדת שעוררה את דוד נייטו, רב עדת הספרדים והפורטוגלים בלונדון, לפרסם את חיבורו החשוב. ב-24 בספטמבר 1752 הועלו על המוקד 30 גברים ו-27 נשים, רובם באשמת קיום מצוות היהדות. בנוסף להם נשרפו בובות 3 נעדרים.

ברעש-האדמה שפקד את ליסבון בשנת 1755 נמלטו אנוסים רבים ממרתפי האינקוויזיציה ואחרים הצטרפו לאחיהם בארצות חוץ. אחרי הרעש לא נרדפו עוד מתייהדים בליסבון; אחרון השפוטים באינקוויזיציה המקומית היה הישועי גבריאל מאלאגרידה. הרפורמות של דה פומבאל (1773) שמו קץ לאפליה בין נוצרים חדשים לישנים, ואנוסי ליסבון חדלו להתקיים כמעמד נפרד. במשפחות רבות נשתמרו סימנים בולטים למוצאם עד היום.


הקשר ההדוק בין פורטוגאל לאנגליה ומצבה של ליסבון כתחנת- ביניים לגיבראלטאר וממנה גרמו לכך שיהודים התיישבו בעיר בהזדמנות הראשונה. באמצע המאה ה-18 הגיעו יהודים אחדים שהיו מקיימים מצוות בסתר, בחסות אנגליה. ב-1801 נרכשה חלקת-קרקע לבית- עלמין. ב-1810 שרר רעב בפורטוגאל וחברות יהודיות הושיטו סיוע לנזקקים, דבר ששיפר את מעמד היהודים בעיר. ב-1813 נוסדה הקהילה בהנהגת הרב אברהם דאבלה. כעבור זמן הוקמו שני בתי-כנסת חדשים, וב-1868 זכתה הקהילה בהכרה רשמית כ"מושבה יהודית".

בית-הכנסת "שערי תקוה" שהוקם ב-1902, לא נשא עליו שום סימני-היכר חיצונים. שוויון מלא הושג רק בעקבות המהפכה ב-1910. עד מלחמת-העולם הראשונה היו אנשי המקום רובם ספרדים, יוצאי גיברלטאר וצפון-אפריקה, כ"מושבה יהודית" ובעלי אזרחות בריטית. במרוצת הזמן הגיע זרם מהגרים יהודים ממזרח-אירופה.


במלחמת-העולם השנייה עברו את ליסבון כ- 45,000 פליטים יהודים נרדפי הנאצים, שנעזרו על-ידי ועד בראשות העסקן והסופר בן-שבת אמזלק וא"ד אסאני.

ב-1947 היו בליסבון 400 יהודים תושבי קבע.

בשנת 1970 התגוררו בליסבון 2,000 יהודים והיו להם שני בתי כנסת, בית ספר, בית חולים ומוסדות צדקה.

בשנת 1997 חיו כ- 900 יהודים בפורטוגל כולה; רובם ככולם בליסבון.

פיזה
פיזה

עיר צפונית לליבורנו בחבל טוסקנה, איטליה

ישנה סברה כי פיזה היא העיר הראשונה בחבל טוסקנה בה התיישבו יהודים. קיים חוזה מכירת-בית ליהודי בפיזה משנת 850. כאשר בנימין מטודלה עבר בפיזה בשנת 1165 בדרכו מספרד לירושלים מצא בה 20 משפחות יהודיות.

בראשית המאה ה-13 נדרשו היהודים לגור ברובע נפרד בעיר ולענוד סימן-זיהוי על בגדיהם. נראה כי היה בית-תפילה בחדר שבאחת הדירות הפרטיות ברובע, כפי שהיה מקובל בימי-הביניים. ישנן הוכחות לקיומם של בית-קברות יהודי מחוץ לחומת-העיר העתיקה סמוך לקתדרלה ושל מצבות של יהודים מוטבעות בתוך החומה החל מהמאה ה-13. ב-1322 הוצא צו על ידי שלטונות-העיר, שכפה על כל היהודים לענוד על שרוולם אות- זיהוי, אולם השלטונות לא הקפידו על קיום הצו.

באמצע המאה ה-14 התיישבו בעיר יהודים, שנסו מפרובנס ומצרפת בגלל רדיפות הנוצרים שם. הם הואשמו בהפצת המגפה השחורה ב-1348. לקראת סוף המאה ירדה העיר פיזה מגדולתה הכלכלית והפוליטית ונשתעבדה לפירנצה (1406). במאה ה-15 הגיעו לפיזה משפחות יהודיות מרומא. ביניהן משפחת דה-סינגוגה, ששינתה את שמה לדה-פיזה, והפכה להיות אחת מהמשפחות החשובות של הבנקאים היהודים באיטליה. היה זה ויטאלה (יחיאל) בן-מתתיה דה-פיזה, בן המקום, שהקים רשת בנקאות ששלטה בשוק ההון היהודי באיטליה במשך 150 שנה. בראשית המאה ה-15 הקימה המשפחה (בקומה השנייה שבבית מגוריה) את בית-התפילה לקהילה. יחסיה ההדוקים של משפחת דה-פיזה עם הדוכסים לבית מדיצ'י עזרו מאד בקבלת מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15.
כאשר נפתח בנק משכנתאות נוצרי בפיזה (מונטה די-פייטה) בשנת 1496 העניקה משפחת דה-פיזה יותר ממחצית הון היסוד לבנק.מעשה זה עזר ליהודים להמשיך ולעסוק בהלוואות כספים. היהודים הקימו רשת של בנקים להלוואות בכפרים שבסביבות פיזה. חלקם לא פעלו במשך זמן ארוך או שפעלו רק בימי השוק. רק בסן-מיניאטו פעל הבנק של משפחת דה- פיזה ברציפות במשך המאה ה-16.הבית בו פעל ושהיה ידוע בשם "בית החווה היהודי" שוחזר ב-2005. במחצית המאה ה-16 ניתן היתר למספר בנקאים יהודים לפתוח שוב בנקים באזור וולטרה. במפקד-האוכלוסין בשנת 1570 נמנו 133 יהודים בין תושבי וולטרה.

המאבקים בין משפחת מדיצ'י לרפובליקה הפלורנטינית במאה ה-15, שגרמו לשקיעת מצבה הכלכלי של העיר וגם של הקהילה היהודית, הסתיימו ב-1547, כשקוסימו ה-1 לבית מדיצ'י עלה לשלטון. הוא הזמין את היהודים והאנוסים, מגורשי ספרד ופורטוגל, להתיישב בליבורנו ובפיזה. הם היו פטורים מלגור בגטאות כמו אלה בפירנצה ובסיינה, כי הוענקו להם הטבות מיוחדות במסגרת מסמך ה"ליבורנינה" ליהודי הלבנט. מסמך נוסף שתמך בהטבות אלה ושהוצא ב-1593 על-ידי הדוכס הגדול פרדיננד דה-מדיצ'י, הזמין יהודים מספרד להתיישב בעיר. ב-1595 פרדיננד הוציא מסמך נוסף המתיר ליהודים מרחבי איטליה ומגרמניה להתיישב בפיזה. המדיצ'יס, שליטי טוסקנה, קיוו להפוך את פיזה למרכז מסחרי גדול, אך זה לא התממש אלא בליבורנו השכנה.
בכל זאת מספר היהודים בקהילה גדל, וכמו כן קמו בה תעשיות חדשות של זכוכית ושל גידול תולע משי, שגרמו לפיתוח תעשיית הטכסטיל. שתי אלה היו פרי יזמתו של מאיר בן גבריאל, תושב העיר רב הכישרונות.
ב-1591 הקימו יהודי פיזה את בית-הכנסת הראשון בתוך רובע מגוריהם. זה היה אחד הבתים המפוארים שהקהילה שכרה ברובע היהודי. בשנת 1594 הועבר בית-הכנסת לבניין שכור אחר, שנרכש על ידי הקהילה ב-1647, חודש ב-1785 וב-1863, וקיים שם עד היום (2006). בבנין בית-הכנסת נמצאים גם משרדי הקהילה, מקווה, תנור לאפיית מצות וארכיון ובו מסמכים מ-1660.


בתחילת המאה ה-17 חיו בפיזה 600 יהודים. מספרם ירד לחצי במאה ה-18. הקהילה היהודית בפיזה לא קיבלה יותר זכויות פוליטיות או אזרחיות בעקבות כבוש נפוליאון או עם איחוד איטליה, שכן זכויותיהם היו מעוגנות בימי שלטון בית מדיצ'י. כמו כן לא הוקם גטו בפיזה ולא נכפה על הקהילה לעבור לגטו בפירנצה או בסיינה.

רבים מיהודי פיזה לקחו חלק במלחמת איחוד איטליה. ב-1881 מנתה הקהילה בפיזה 700 נפש. ב-1931 נותרו בה 535.

בתקופת השואה, נשלחו 12 יהודים מפיזה למחנות-ההשמדה ועוד 8 הוגלו ממנה. ב-1 באוגוסט 1944 רצחו הפשיסטים את ג'וזפה פארדו רוקס (שהיה סגנו של ראש עיריית פיזה, נשיא הקהילה היהודית ונדבן ידוע), יחד עם עוד 11 איש, יהודים ולא- יהודים, שהתחבאו בביתו.

בשנת 2005 נותרו בפיזה בין 100 ל-200 יהודים.בפיזה מתנהלים חיי הקהילה היהודית עם חוגים ומוסדות ועיתון, ומסופחים אליה גם היהודים הגרים בלוקה ובויארג'יו.

ישנם מסמכים המאשרים את קיומם של שלשה בתי-קברות יהודיים בפיזה. הראשון, בין השָנים 1163 ל-1330 היה קרוב לחומת-העיר מימי-הביניים על יד המגדל של פיזה. בית קברות נוסף הוקם ב-1603 . בית קברות זה הועבר ב-1674 למקומו הנוכחי. אליו הועתקו המצבות מבית הקברות היהודי שבאי אלבה. המצבות בבית הקברות בפיזה מצביעות על מקורם של הקבורים: העתיקות ביותר הן של יהודי ספרד ופורטוגל. המצבות מהמאה ה-18 הן של יהודים איטלקים מרומא, מאנקונה, מפירנצה ומפררארה. המצבות מהמאות ה-19 וה-20 הן של יהודים שמוצאם ממרכז וממזרח אירופה, אחדות של חיילים יהודים שנפלו במלחמת העולם ה-1 ושל קורבנות הפשיסטים.

קורסאו
קורסאו Curacao

אי, הגדול באיי האנטילים ההולנדיים (הודו המערבית), בים הקאריבי ליד חופי ונצואלה, אמריקה התיכונה.


בשנת 1650 הגיעו לקורסאו 12 משפחות יהודיות מהולנד, שנשלחו מטעם השלטונות ההולנדיים כדי לפתח את האפשרויות החקלאיות של האיים. עדת "מקווה ישראל" נוסדה באי ב-1651, ונחשבת לקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי כדור-הארץ המערבי. בשנת 1654 הגיעו לקורסאו פליטים יהודים מברזיל שנכבשה בידי הפורטוגלים והביאו עמם רכוש רב. מאז עסקו יהודי האי בעיקר במסחר (כולל סחר בעבדים; יעקב סניור, שנקרא גם פיליפ הנריקס, היה גדול סוחרי העבדים במאה ה-17).

בשנת 1656 נקנה קרקע לבית קברות. ר' יאשיה פארדו, ה"חכם" הראשון בקהילה, נתמנה ב- 1674. וכעבור כמה שנים הוקם בית כנסת.

בסוף המאה ה- 17 יצאו 90 מיהודי קורסאו לצפון אפריקה, ביניהם משפחת טורו. המאה ה- 18 הייתה תקופת גידול ושגשוג לקהילת קורסאו. בית כנסת נוסף הוקם ב- 1732. בשנת 1740 הוקמה קהילה נוספת "נוה שלום" ובנתה לה בית כנסת ב- 1743. בשנת 1750 ישבו בקורסאו 2,000 יהודים.

במחצית השנייה של המאה ה-18 תכפו בקהילה הסכסוכים הפנימיים, וגרמו להתערבות השלטונות ולשיגור חיילים לשמירת הסדר בהלוויות של יהודים. שלום-בית הוחזר ב-1821.

יעקב לופז דא פונסיקא, בן המקום שהוסמך לרבנות באמסטרדאם, הנהיג את הקהילה בשנים 1764- 1815. ארבעים שנה אחרי מותו עלה על כס הרבנות ר' אהרן מנדס צ'ומאסיירו. בזמנו חל פילוג בקהילה ונוסדה עדה רפורמית (1864). באותה תקופה הונהגו מקהלה מעורבת ונגינה בעוגב.

עד סוף המאה ה- 18 היו יהודי קורסאו ביחסים מצוינים עם החברה ההולנדית להודו המערבית ועם המימשל המקומי, ואף יצאו בשליחויות בעלות אופי רגיש לוונצואלה ולאיים הסמוכים. היהודים תרמו ביד רחבה להקמת ביצורים, כנסיות ובתי-חולים במקום, ושימשו בתפקידים רשמיים. רבים שימשו כקונסולים של הולנד ביבשת אמריקה או ייצגו ממשלות זרות במקום.

בשנת 1963 התמזגו שתי העדות והצטרפו לאיחוד העולמי של היהדות המתקדמת. משנות ה-20 התחילו לבוא מהגרים מרומניה וב-1959 פתחו בית-כנסת משלהם.

בתי-עסק רבים של יהודים ניזוקו בהתפרעויות ב-1969, שלא כוונו נגד היהודים דווקא.

ב-1970 מנתה קהילת קורסאו 750 נפש. בשנת 1998 ישבו בקורסאו 300 יהודים.

לימה
לימה Lima

בירת פרו.


בתקופה הקולוניאלית הייתה לימה מרכז גדול של אנוסים יוצאי- פורטוגאל, ואחרי הקמת האינקוויזיציה במקום (1570) נידונו רבים מהם למיתה (בשנים 1581, 1605, 1625). מתוך 63 שהועמדו לדין ב- 1639 הוצאו להורג 12.

המשפחות ששרדו התבוללו כליל באוכלוסייה המקומית. קומץ יהודים מאלזאס השתקעו בלימה ב-1870 וייסדו אגודת-צדקה. גם צאצאיהם של מהגרים אלה נטמעו בסביבה, אבל האגודה הוסיפה לפעול למען המהגרים החדשים ממרכז-אירופה. כמה יהודים; מהנדסים, רופאים, אנשי-מדע; הגיעו להזמנת הממשלה. ובימי מלחמת-העולם הראשונה ואחריה בא גל מהגרים יהודים מטורקיה, מצפון-אפריקה, סוריה ומעיר-גבול קטנה ברומניה - נובוסליצה. פליטים רבים השתקעו בלימה במלחמת-העולם השנייה חרף חוקי ההגירה הנוקשים.

שלושת המיגזרים בקהילה - האשכנזים, ה"גרמנים" והספרדים - התאחדו בארגון-גג ולכל אחד מהם היו בית-כנסת ומוסדות קהילה נפרדים.

בית-הספר היהודי על שם ליאון פינטו, משפטן, חוקר וסופר במאה ה-17, נוסד ב-1946; בשנת 1966 למדו בו 800 תלמידים, %80 מכלל תלמידי בית-הספר בקהילה. משנת 1931 החל לצאת לאור ירחון יהודי בשם "נוסוטרוס", וכן בולטין יומי לחדשות מן העולם היהודי.

משנת 1940 חלה ירידה במספר היהודים בלימה ובפרו בכלל. ב-1975 התגוררו בלימה 5,250 יהודים, שהיו רוב רובו של הקיבוץ היהודי במדינה. בשנת 1997 היו בפרו כולה כ- 3,000 יהודים, כמעט כולם ישבו בלימה.

המבורג

המבורג

עיר בגרמניה. (מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית).

הקהילה היהודית


היהודים הראשונים בהמבורג היו אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-16. בתחילה ביקשו להסתיר את דתם, אך משנתגלה שיש ביניהם המקיימים מצוות היהדות בחשאי, נמצאו תושבים שתבעו לגרשם. מועצת העיר, שהייתה מודעת לטובה הכלכלית הצומחת מהם, התנגדה לגירוש. היו בין היהודים בעלי-הון גדולים (חלקם היו שותפים בייסוד הבנק של המבורג ב-1619), בוני אוניות, סוחרים - במיוחד יבואני סוכר, קפה וטבק ממושבות ספרד ופורטוגל-אורגים, וצורפי-זהב. ממלכות פולין, שוודיה ופורטוגל מינו יהודים כשגריריהן בהמבורג. הספרדים הוסיפו לדבר בלשונות ארצות-מוצאם במשך שנים רבות. בשנים 1756-1618 יצאו לאור בהמבורג כ-15 ספרים בספרדית ופורטוגלית (ספרים עבריים, שהודפסו בעזרת יהודים בבתי-דפוס של נוצרים, התחילו להופיע בהמבורג עוד ב-1586).

ב-1611 כבר היו בהמבורג 3 בתי-כנסת, וב-1652 התאחדו שלושתם לקהילה אחת בשם "בית-ישראל". אוריאל ד'אקוסטה ישב בהמבורג בשנים 1617-1616 והרופא שמואל דה סילבה יצא נגדו בכתב-פלסתר; את החרם על ד'אקוסטה הטיל הרב בבית-כנסת מקומי. תנועת השבתאות הלהיבה את יהודי המקום עד כדי כך שוועד הקהילה קם והכריז שבנייני הציבור עומדים למכירה לקראת הגאולה הקרובה. רב הקהילה יעקב בן-אהרן ששפורטאס היה בין המעטים שלא נסחפו בהתלהבות הכללית. ב-1697 העלתה העיריה לפתע את שיעור המס השנתי ששילמו היהודים, ועשירי הקהילה, רובם יוצאי ספרד ופורטוגל, עקרו לאלטונה ולאמסטרדאם. עם חשובי הספרדים בהמבורג במאה ה-17 נמנו הרופא והסופר רודריגו דה קאסטרו, החכם יוסף שלמה דלמדיגו, הרופא והבלשן בנימין מוסטאפיה, המדקדק משה בן גדעון אבודיינטה, הסופר אברהם דה פונסקה והמשורר יוסף צרפתי.

משנת 1600 בקירוב התחילו האשכנזים להתיישב בוואנדזבק ובאלטונה, שהיו אז בשליטת דנמארק. ב-1627 הגיעו ראשוני האשכנזים להמבורג, ובעקבותיהם באו פליטי חרב מאוקראינה ומפולין (בעקבות גזירות ת"ח ות"ט). כעבור שנה (1649) גורשו האשכנזים מן העיר; רובם פנו לאלטונה וחלקם לוואנדזבק, ורק מעטים נשארו בהמבורג כשהם מסתתרים בבתים של יהודים ספרדים.

תוך שנים מעטות חזרו להמבורג רבים מן המגורשים, ובשנת 1656 מצאו בה מקלט גם פליטים מווילנה.

שלוש הקהילות האשכנזיות - אלטונה, המבורג ואנדזבק - התאחדו ב-1671 והיו לקהילת אה"ו. רב הקהילה המאוחדת ישב באלטונה. המפורסם ברבני הקהילה היה ר' יונתן אייבשיץ, שעלה על כס הרבנות ב-1750; יריבו הגדול, ר' יעקב עמדין, ישב באלטונה. הרב רפאל בן יקותיאל כהן שירת את הקהילה במשך 23 שנים והיה אחד המתנגדים החריפים ל"ביאור" של מנדלסון (1783).

הקהילה המאוחדת חדלה להתקיים ב-1811, על פי פקודת השלטונות הצרפתיים. יהודי המבורג נפגעו במהומות הפ! הפ! ב-1819. ב- 1850 הוענק להם שויון-זכויות, במידה רבה בזכות מאמציו של גבריאל ריסר, בן המקום. ב-1818 נחנך בעיר בית-כנסת רפורמי ושנה לאחר מכן פירסמה הרבנות בהמבורג גילוי דעת, בשם "אלה דברי הברית", בגנות ההיכל וסידור התפילה שהונהג בו. יצחק ברנאייס, שהנהיג את הקהילה בשנים 1849-1821, הטיף ל"אורתודוכסיה מודרנית", והמחלוקת עם אנשי הרפורמה התלקחה מחדש עם הופעת סידור קיצוני יותר ב-1844. הרב האורתודוכסי יעקב אטלינגר גם ייסד כתב עת נגד הרפורמה. עם חשובי היישוב היהודי בהמבורג נמנו אז גליקל מהאלמן, סולומון היינה (דודו של היינריך היינה), משה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל, שלום בן יעקב הכהן, יצחק הלוי בעל "דורות ראשונים", היסטוריון האמנות א. וארבורג, הפילוסוף ארנסט קאסירר, הפסיכולוג ויליאם שטרן, אלברט באלין, ואילי-ההון מאכס וארבוג וקארל מלכיור. ב-1884 התחיל להופעי באהמבורג דו-שבועון בשם "לאובהיטה" ("סוכה") וב-1900 השבועון "איזראעליטישס פאמילינבלאט".

בספרייה העירונית ובבית-הספרים האוניברסיטאי בהמבורג מצויים כתבי-יד עבריים רבים, שקוטלגו על-ידי מ. שטיינשניידר. קרוב ל- 400 ספרים עבריים נדפסו בהמבורג. במאות 19- 17 היתה קהילת המבורג רבתי הרביעית בגודלה בגרמניה. ב-1866 מנתה 12,550 נפש וב-1933 - 19,900 (%1.7 מכלל האוכלוסיה), מזה יותר מ-2,000 יהודים באלטונה. רבה האחרון של המבורג היה יוסף קרליבך שניספה ב-1942. יותר מ-5,000 יהודים יצאו מהמבורג בשנים 1937- 1933.


תקופת השואה

ב-28 באוקטובר 1938 גורשו מהעיר כ-1,000 יהודים בעלי נתינות פולנית. אחרי "ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938), שבו נשדדו רוב בתי-הכנסת בעיר, גברה היציאה. ב-1941 גורשו 3,148 לריגה, לודז' ומינסק; עוד 1,848 הובלו לאושוויץ ולתרייזנשטאדט ב-1942. ב-10 משלוחים לתרזיינשטאדט יצאו 370 יהודים נוספים. בסך הכל נספו בשואה כ-7,800 מיהודי המבורג (153 חולי-נפש נרצחו ו-308 אנשים התאבדו). ראשי הקהילה היו אז מאכס פלאוט וליאו ליפמן (שהתאבד ב-1943). כמה מאות יהודים, בעלי זכויות מיוחדות או בני זוגות מעורבים, נשארו בחיים. ליד העיר נבנה מחנה- ריכוז, שבו ישבו 106,000 יהודים; יותר ממחציתם נספו. ב-3 במאי 1945 שוחררה המבורג על-ידי האנגלים. 
 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה אחרי המלחמה בשנת 1945 . ב - 18 לספטמבר התארגנה הקהילה מחדש עם בית עלמין , מושב זקנים ולאחר מכן נוסף גם בית חולים יהודי .
במארס 1947 מנתה הקהילה כ-1,268 נפש. ב-1960 נחנך בית-כנסת גדול. היהודי הרברט וייכמן נבחר כראש העירייה ב-1965. באותה השנה נחנכו בית כנסת ומרכז קהילתי מודרני . 
בינואר 1970 התגוררו בהמבורג 1,532 יהודים, שני- שלישים מהם בני 40 ומעלה. בעיר בית- כנסת ובית-חולים יהודי (מ- 1960) ומכון לחקר תולדות ישראל (מ-1966) בחסות אריק ליתלא, יהודי שתרם רבות לשיפור היחסים בין יהודים ונוצרים.

בשנת 2011 לפי הערכת הארגונים היהודים, מנתה הקהילה כ - 8000 נפש , ביניהם גם כמה מאות יהודים שהגיעו לעיר מאירן ויצרו קהילה נפרדת . כן יש בעיר קהילה ובית כנסת רפורמים . הם מקיימים פעילויות חברתיות שונות ומקיימים קשרים עם ארגונים לא יהודים . רב העיר הוא שלמה ביסטריצקי שמפעיל גם מרכז חב"ד בעיר משנת 2004 . הוא כולל מקום תפילה, אוכל כשר , מקווה ובית ספר של יום ראשון . כן מקיים טיולים וצרכי דת שונים .בשנת 2014 הוא פתח בית מדרש לרבנים .

בעיר יש בית עלמין ייחודי של הקהילה הפורטוגזית שהייתה בעיר בעבר . המקום הוכרז כאתר לשימור וסמוך לו הוקם בית אדוארד הולנדר , שהיה רב וחוקר שורשי משפחה יהודיים .במקום קיים מרכז הרצאות וסמינרים, תערוכות , ספריה וארכיון וחדרי עבודה לחוקרים וכן מרכז שימור ושיקום .

בעיר יש מספר מקומות לרכישת אוכל ומוצרים כשרים . כן מתקיימים סיורים בעיר וסביבתה בנושא הקהילה היהודית ומורשתה . בית הספר היהודי הישן משנת 1945 שופץ ומופעל .

בעיר תיאטרון יהודי שנוסד על ידי אידה ארה . כן הוקמה אנדרטת זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח . במוזיאון ההגירה בעיר , מוצגת דרך קבע דרך קבע תערוכת היהדות בהמבורג על שם הרב יוסף קרליבך שכיהן כרב העיר לפני השואה .

בדרום העיר הוקמה בשנת 1979 אנדרטה גדולה לזיכרון השואה .

קיים בעיר מרכז לישראלים שגרים בה .

 

פאדובה
פדואה

עיר במחוז פדואה בחבל ונטו, איטליה

יהודים התיישבו בפדואה לראשונה בסביבות שנת האלף. ב-1298 חי בעיר יעקוב שמטוב (JACOPO (BONACOSSI שהיה רופא ידוע ומי שתרגם את ספריו הרפואיים של אבן רושד (AVERROE) מֵעָרָבית ללטינית. בית קברות יהודי היה קיים בעיר בהסכמת העירייה כבר ב-1300 .
לקראת אמצע המאה ה-14 בנקאים יהודים מרומא, פיזה, בולוניה ואנקונה באו לגור בפדואה כמַלווים בריבית, לפי בקשת שליטי העיר. אליהם הצטרפו בעשרים השנים הבאות בנקאים מאשכנז ומספרד שהוזמנו על ידי מושלי העיר לבית קרארה. מצבם החוקתי של היהודים תושבי פדואה היה כמצב שאר הזרים שגרו בעיר, ולעיתים אף הוענקה לאחדים מהם אזרחות עם כל הזכויות. תושבי העיר היו סובלניים, ועל התושבים היהודים לא הוטלו מגבלות מיוחדות. הם קבלו חופש מלא לניהול עסקיהם בבנקאות ובמסחר. הותר להם אף לעסוק בחקלאות. הם חיו בחסות השליטים (בית קרארה),קיבלו אישור לרכישת חלקת אדמה לבית קברות ואף הקימו בית תפילה ברשות.

ב-1405 פדואה הפכה לחלק מהרפובליקה של ונציה.
השליטים של ונציה ניסו להוריד את גובה הריבית (שגבו הבנקאים היהודים) לרמה של 12-15%. הניסיון נתקל במחאה חריפה של הבנקאים שסגרו את עסקיהם. הם נתמכו על ידי הסטודנטים של אוניברסיטת פדואה שנותקו ממקור הכסף בהלוואות, שהיווה את עיקר אמצעי קיומם. ב-1420 הצליחו השלטונות להגביל את הריבית ל- 20%. מצב הבנקאים היהודים הידרדר בהדרגה: הוטלו איסורים נוספים על היהודים, לא הותר להם לרכוש נכסים, וחופש המסחר שלהם צומצם. בשנת 1456 סולקו הבנקאים היהודים מן העיר. שאר התושבים היהודים לא גורשו. ב- 1468 חזרו הבנקאים היהודים לפדואה, אולם מצב הקהילה הורע בעקבות ההסתה האנטישמית של הנזירים, (ביניהם ברנרדינו דה פלטרה הפרנציסקאני), בגלל עלילות הדם שהידועה בהם היא זו של טרנט (TRENT), בגלל פתיחת בית המשכון "מונטה די פייטה" של הכנסייה ובגלל המלחמות בין אוסטריה , צרפת והרפובליקה של ונציה. כל אלה הביאו לגל של פוגרומים ושל התנכלויות מצד התושבים כלפי היהודים בעיר ובערים אחרות במחוז בין סוף המאה ה- 15 ותחילת המאה ה-16.
בשנת 1547 הורתה הרפובליקה של ונציה לסגור את הבנקים של היהודים כדי למנוע תחרות עם "מונטה די פייטה", הבנק הנוצרי. שנתיים לפני כן נאסר על הבנקאים והסוחרים היהודים להשתמש בשפה העברית אלא באיטלקית בלבד במסמכיהם העסקיים.
לאחר סגירת הבנקים פנו היהודים למסחר, ובתי עסק רבים בעיר היו בבעלותם, בעיקר אלה שעסקו בתכשיטים, בטכסטיל ובבדים. חיי הקהילה בעיר המשיכו להתפתח במשך המאה ה-16, ומצבם החוקתי התגבש והתחזק למרות ההשפלות שסבלו (כגון, מגורים באזור אחד בלבד), אבל עדיין לא נאלצו לגור בגטו כמו יהודי ונציה ורומא. רק ב-1601 אולצו להתרכז במגוריהם סביב ככר בעיר שליד בית הכנסת בגטו. חמישה שערים היו לגטו. על אחד מהם היה שלט בעברית ולטינית שאסר על יהודים ונוצרים להתקרב לשערי הגטו בלילה.
בשנת 1556 מועצת העיר שהייתה נתונה ללחצים מצד נוצרים ומסיתים אישרה את שריפת התלמוד וספרים עבריים נוספים. עד שנת 1715 אולצו היהודים בפדובה לבקר בכנסיות ולהאזין להטפות אנטישמיות.
מספר התושבים היהודים בפדובה בשנת 1616 היה 665. עיסוקם העיקרי היה בתעשיית המשי אותה הביאו לאזור ולעיר. הקהילה סבלה קשות ממגפת הדבר בשנים 1630-31 כאשר 421 מתוך 721 חבריה מתו ממנה.
האיבה כלפי היהודים גדלה מאוד במאה ה-17 במשך המלחמות בין הרפובליקה הונציאנית לתורכים. בעקבות שמועות שהיהודים תמכו בבודפשט בעת המצור של הונציאנים והאוסטרים עליה, התנפלה האוכלוסייה הנוצרית על הגטו ובזזה אותו ב-20 באוגוסט 1684. רשויות העיר והצבא התערבו ומנעו אבידות בנפש. כתוצאה מההתפרצות האלימות הזו נחקק חוק הגוזר עונש מוות על גורמי פרעות. לזכר הצלתה של הקהילה היהודית בפדובה נחוג מאז יום הודייה בקהילה – "פורים של בודה".
חיכוכים אלימים פרצו לעיתים במשך המאה ה-16 וה-17 בין יהודי פדובה לבין הסטודנטים לרפואה שדרשו גויות של יהודים לצרכי ניתוחים (למרות המס השנתי בגובה של 100 לירה אותו שלמו היהודים כדי למנוע זאת) עד ששלטונות העיר הסדירו את עניין לוויות היהודים כדי למנוע את חטיפת הגוויות.

כשנפוליאון כבש את העיר באפריל 1787 קיבלה הקהילה שוויון זכויות אזרחי מלא. משחזרו האוסטרים לפדואה ערכו תושבי העיר פרעות ביהודים והאשימום בתמיכה בצרפתים. לאחר הסכם וינה ב-1815, קיבלו היהודים שוויון אזרחי מלא, להוציא קבלת משרות ציבוריות.
מספר היהודים בפדואה ב-1840 הגיע ל-910. שוויון זכויות מלא קיבלו היהודים בעיר רק ב-1866 , כשחזרו להיות חלק מממלכת איטליה המאוחדת. ב-1881 מנתה האוכלוסייה היהודית בפדואה 1378 נפש. לאחר מכן הלך והידלדל מצבה התרבותי והחברתי, ומספר חבריה ירד ל-881 ב-1911. ב-1938 גרו בה 586 יהודים.

בית הכנסת העתיק ביותר בעיר היה קיים משנת 1300. ב-1525 נפתח בה בית כנסת בנוסח אשכנז יחד עם בית מדרש על ידו משנת 1682. בשנת 1548 הוקם בית כנסת איטלקי בעיר על ידי רבי יונתן טרבס. הוא נסגר ב-1892 ונפתח מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה, וב-1970 היה לבית הכנסת היחיד בעיר. ב-1617 הקימו היהודים הספרדים בעיר בית כנסת. הוא נהרס בשרפה ב-1629, נבנה מחדש אך נסגר סופית ב-1892. ארון הקודש שלו הועבר ב-1958 להיכל שלמה בירושלים.
בשנת 1943 ניזוק בהפצצה בנין בית הכנסת האשכנזי (שאימץ את נוסח התפילה האיטלקי ב-1892) שהיה הגדול ביותר בעיר. ב-1960 הועבר ארון הקודש הגדול והמפואר שלו לבית הכנסת יד אליהו בתל אביב.

עד סוף המאה ה-18 מנהיגי הקהילה בפדובה נבחרו בהתאם לארצות מוצאם: ב-1577 הייתה אסיפה כללית, מועצה מנהלת, ושלושה ראשי קהילה (פרנסים) ממונים. התנהלותה הפנימית הרוחנית, החברתית והכלכלית של הקהילה הייתה בהתאם לחוקי התלמוד עד כיבוש נפוליאון. ב-1815 ערכה הקהילה חוקה שהוצגה בפני השלטונות בוונציה, התקבלה על ידם לאחר מספר שינויים ב-1828, והייתה תקפה עד שהוחלפה בחוקה מקיפה לכל הקהילות היהודיות באיטליה ב-1930 .
בשנת 1713 הוקמה בפדובה אגודת צדקה בשם "לומדי תורה ושומרי מצווה". חבריה שלמו דמי הצטרפות ותשלום שנתי קבוע. בתמורה קיבלו טיפול רפואי וכירורגי במקרה של מחלה, תשלום יומי בימי מחלתם וכן הוצאות הלוויה וקבורה. אגודה זו עדיין פעלה ב-1970.
היו בפדובה אגודות וחוגים נוספים של צדקה ותרבות וכן סניפים של תנועות ציוניות לגווניהן.
אך חשיבות הקהילה היהודית בפדובה הייתה בראש ובראשונה בפעילותה האקדמית. סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של פדובה- רפואה בעיקר, אך גם לימודי קודש בבית המדרש של בית הכנסת האשכנזי שהפך לישיבה גבוהה. בין השנים 1519 ל-1619 כשמונים יהודים קבלו תארים ברפואה מאוניברסיטת פדואה, ובין 1619 ל-1721 עוד 146 יהודים סיימו לימודי רפואה בה. תלמידים יהודים מפולין, גרמניה וארצות הלבנט היו בין לומדי הרפואה בעיר הזאת. סטודנטים יהודים לרפואה בפדואה הורשו לחבוש את הכומתה השחורה של חבריהם הסטודנטים האחרים, ולא את הצהובה אותה חבשו שאר התושבים היהודים. מהבולטים בין אותם סטודנטים יהודים היו הרופא והפילוסוף משה אבא דלמדיגו ואברהם מאיר דה בלמס מלצ'ה (LECCE).
במחצית השנייה של המאה ה-15 התפרסמה פדואה בלימודים יהודיים בראשותו של הרב יהודה מינץ, מגדולי התורה של התקופה. ממשיך דרכו היה מאיר קצנלנבוגן, שהיה מלומד רחב אופקים כמו גם סמכות רבנית, והיה רבה הראשי של העיר עד מותו ב-1565. לאחריהם קמה שורה ארוכה של מלומדים יהודים שפעלו וחיו בעיר עד סוף המאה ה-18. בראשית המאה ה-19 שוב הפכה העיר למרכז חשוב ליהדות עם הקמת בית המדרש הגבוה לרבנים בעיר, שהיה הראשון באירופה שהנהיג לימודי קודש וחול. בית מדרש זה,שהועבר ב-1870 לרומא, היה בעל השפעה נרחבת על חיי יהדות איטליה כולה באותה תקופה.

מהמאה ה-16 עד למאה ה-20 היו בפדואה בתי דפוס עבריים שהדפיסו ספרי קודש וחול בעברית .

ישנם בפדואה שבעה בתי קברות יהודיים. הראשון נחנך ב-1384. קברו של רבי מאיר קצנלנבוגן (1565 – 1482) נמצא בפדואה, ויהודים ממזרח אירופה פוקדים את קברו גם בימינו.

בשנת 1931 חיו בפדואה 586 יהודים.
בשנת 1941 הרסו כנופיות פשיסטיות את בית הכנסת הגדול של העיר.
בין 1943 ל-1945 נשלחו יותר מ-85 יהודים מפדואה למחנות ההשמדה, ביניהם הרב של הקהילה , אוג'ניו כהן סצ'רדוטי. ב-1948 מנתה קהילת פדואה 268 חברים. מספרם ירד ל-220 ב-1970, ובשנת 2010 מונה הקהילה 170 נפש.