קהילת יהודי פאדובה
פדואה
עיר במחוז פדואה בחבל ונטו, איטליה
יהודים התיישבו בפדואה לראשונה בסביבות שנת האלף. ב-1298 חי בעיר יעקוב שמטוב (JACOPO (BONACOSSI שהיה רופא ידוע ומי שתרגם את ספריו הרפואיים של אבן רושד (AVERROE) מֵעָרָבית ללטינית. בית קברות יהודי היה קיים בעיר בהסכמת העירייה כבר ב-1300 .
לקראת אמצע המאה ה-14 בנקאים יהודים מרומא, פיזה, בולוניה ואנקונה באו לגור בפדואה כמַלווים בריבית, לפי בקשת שליטי העיר. אליהם הצטרפו בעשרים השנים הבאות בנקאים מאשכנז ומספרד שהוזמנו על ידי מושלי העיר לבית קרארה. מצבם החוקתי של היהודים תושבי פדואה היה כמצב שאר הזרים שגרו בעיר, ולעיתים אף הוענקה לאחדים מהם אזרחות עם כל הזכויות. תושבי העיר היו סובלניים, ועל התושבים היהודים לא הוטלו מגבלות מיוחדות. הם קבלו חופש מלא לניהול עסקיהם בבנקאות ובמסחר. הותר להם אף לעסוק בחקלאות. הם חיו בחסות השליטים (בית קרארה),קיבלו אישור לרכישת חלקת אדמה לבית קברות ואף הקימו בית תפילה ברשות.
ב-1405 פדואה הפכה לחלק מהרפובליקה של ונציה.
השליטים של ונציה ניסו להוריד את גובה הריבית (שגבו הבנקאים היהודים) לרמה של 12-15%. הניסיון נתקל במחאה חריפה של הבנקאים שסגרו את עסקיהם. הם נתמכו על ידי הסטודנטים של אוניברסיטת פדואה שנותקו ממקור הכסף בהלוואות, שהיווה את עיקר אמצעי קיומם. ב-1420 הצליחו השלטונות להגביל את הריבית ל- 20%. מצב הבנקאים היהודים הידרדר בהדרגה: הוטלו איסורים נוספים על היהודים, לא הותר להם לרכוש נכסים, וחופש המסחר שלהם צומצם. בשנת 1456 סולקו הבנקאים היהודים מן העיר. שאר התושבים היהודים לא גורשו. ב- 1468 חזרו הבנקאים היהודים לפדואה, אולם מצב הקהילה הורע בעקבות ההסתה האנטישמית של הנזירים, (ביניהם ברנרדינו דה פלטרה הפרנציסקאני), בגלל עלילות הדם שהידועה בהם היא זו של טרנט (TRENT), בגלל פתיחת בית המשכון "מונטה די פייטה" של הכנסייה ובגלל המלחמות בין אוסטריה , צרפת והרפובליקה של ונציה. כל אלה הביאו לגל של פוגרומים ושל התנכלויות מצד התושבים כלפי היהודים בעיר ובערים אחרות במחוז בין סוף המאה ה- 15 ותחילת המאה ה-16.
בשנת 1547 הורתה הרפובליקה של ונציה לסגור את הבנקים של היהודים כדי למנוע תחרות עם "מונטה די פייטה", הבנק הנוצרי. שנתיים לפני כן נאסר על הבנקאים והסוחרים היהודים להשתמש בשפה העברית אלא באיטלקית בלבד במסמכיהם העסקיים.
לאחר סגירת הבנקים פנו היהודים למסחר, ובתי עסק רבים בעיר היו בבעלותם, בעיקר אלה שעסקו בתכשיטים, בטכסטיל ובבדים. חיי הקהילה בעיר המשיכו להתפתח במשך המאה ה-16, ומצבם החוקתי התגבש והתחזק למרות ההשפלות שסבלו (כגון, מגורים באזור אחד בלבד), אבל עדיין לא נאלצו לגור בגטו כמו יהודי ונציה ורומא. רק ב-1601 אולצו להתרכז במגוריהם סביב ככר בעיר שליד בית הכנסת בגטו. חמישה שערים היו לגטו. על אחד מהם היה שלט בעברית ולטינית שאסר על יהודים ונוצרים להתקרב לשערי הגטו בלילה.
בשנת 1556 מועצת העיר שהייתה נתונה ללחצים מצד נוצרים ומסיתים אישרה את שריפת התלמוד וספרים עבריים נוספים. עד שנת 1715 אולצו היהודים בפדובה לבקר בכנסיות ולהאזין להטפות אנטישמיות.
מספר התושבים היהודים בפדובה בשנת 1616 היה 665. עיסוקם העיקרי היה בתעשיית המשי אותה הביאו לאזור ולעיר. הקהילה סבלה קשות ממגפת הדבר בשנים 1630-31 כאשר 421 מתוך 721 חבריה מתו ממנה.
האיבה כלפי היהודים גדלה מאוד במאה ה-17 במשך המלחמות בין הרפובליקה הונציאנית לתורכים. בעקבות שמועות שהיהודים תמכו בבודפשט בעת המצור של הונציאנים והאוסטרים עליה, התנפלה האוכלוסייה הנוצרית על הגטו ובזזה אותו ב-20 באוגוסט 1684. רשויות העיר והצבא התערבו ומנעו אבידות בנפש. כתוצאה מההתפרצות האלימות הזו נחקק חוק הגוזר עונש מוות על גורמי פרעות. לזכר הצלתה של הקהילה היהודית בפדובה נחוג מאז יום הודייה בקהילה – "פורים של בודה".
חיכוכים אלימים פרצו לעיתים במשך המאה ה-16 וה-17 בין יהודי פדובה לבין הסטודנטים לרפואה שדרשו גויות של יהודים לצרכי ניתוחים (למרות המס השנתי בגובה של 100 לירה אותו שלמו היהודים כדי למנוע זאת) עד ששלטונות העיר הסדירו את עניין לוויות היהודים כדי למנוע את חטיפת הגוויות.
כשנפוליאון כבש את העיר באפריל 1787 קיבלה הקהילה שוויון זכויות אזרחי מלא. משחזרו האוסטרים לפדואה ערכו תושבי העיר פרעות ביהודים והאשימום בתמיכה בצרפתים. לאחר הסכם וינה ב-1815, קיבלו היהודים שוויון אזרחי מלא, להוציא קבלת משרות ציבוריות.
מספר היהודים בפדואה ב-1840 הגיע ל-910. שוויון זכויות מלא קיבלו היהודים בעיר רק ב-1866 , כשחזרו להיות חלק מממלכת איטליה המאוחדת. ב-1881 מנתה האוכלוסייה היהודית בפדואה 1378 נפש. לאחר מכן הלך והידלדל מצבה התרבותי והחברתי, ומספר חבריה ירד ל-881 ב-1911. ב-1938 גרו בה 586 יהודים.
בית הכנסת העתיק ביותר בעיר היה קיים משנת 1300. ב-1525 נפתח בה בית כנסת בנוסח אשכנז יחד עם בית מדרש על ידו משנת 1682. בשנת 1548 הוקם בית כנסת איטלקי בעיר על ידי רבי יונתן טרבס. הוא נסגר ב-1892 ונפתח מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה, וב-1970 היה לבית הכנסת היחיד בעיר. ב-1617 הקימו היהודים הספרדים בעיר בית כנסת. הוא נהרס בשרפה ב-1629, נבנה מחדש אך נסגר סופית ב-1892. ארון הקודש שלו הועבר ב-1958 להיכל שלמה בירושלים.
בשנת 1943 ניזוק בהפצצה בנין בית הכנסת האשכנזי (שאימץ את נוסח התפילה האיטלקי ב-1892) שהיה הגדול ביותר בעיר. ב-1960 הועבר ארון הקודש הגדול והמפואר שלו לבית הכנסת יד אליהו בתל אביב.
עד סוף המאה ה-18 מנהיגי הקהילה בפדובה נבחרו בהתאם לארצות מוצאם: ב-1577 הייתה אסיפה כללית, מועצה מנהלת, ושלושה ראשי קהילה (פרנסים) ממונים. התנהלותה הפנימית הרוחנית, החברתית והכלכלית של הקהילה הייתה בהתאם לחוקי התלמוד עד כיבוש נפוליאון. ב-1815 ערכה הקהילה חוקה שהוצגה בפני השלטונות בוונציה, התקבלה על ידם לאחר מספר שינויים ב-1828, והייתה תקפה עד שהוחלפה בחוקה מקיפה לכל הקהילות היהודיות באיטליה ב-1930 .
בשנת 1713 הוקמה בפדובה אגודת צדקה בשם "לומדי תורה ושומרי מצווה". חבריה שלמו דמי הצטרפות ותשלום שנתי קבוע. בתמורה קיבלו טיפול רפואי וכירורגי במקרה של מחלה, תשלום יומי בימי מחלתם וכן הוצאות הלוויה וקבורה. אגודה זו עדיין פעלה ב-1970.
היו בפדובה אגודות וחוגים נוספים של צדקה ותרבות וכן סניפים של תנועות ציוניות לגווניהן.
אך חשיבות הקהילה היהודית בפדובה הייתה בראש ובראשונה בפעילותה האקדמית. סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של פדובה- רפואה בעיקר, אך גם לימודי קודש בבית המדרש של בית הכנסת האשכנזי שהפך לישיבה גבוהה. בין השנים 1519 ל-1619 כשמונים יהודים קבלו תארים ברפואה מאוניברסיטת פדואה, ובין 1619 ל-1721 עוד 146 יהודים סיימו לימודי רפואה בה. תלמידים יהודים מפולין, גרמניה וארצות הלבנט היו בין לומדי הרפואה בעיר הזאת. סטודנטים יהודים לרפואה בפדואה הורשו לחבוש את הכומתה השחורה של חבריהם הסטודנטים האחרים, ולא את הצהובה אותה חבשו שאר התושבים היהודים. מהבולטים בין אותם סטודנטים יהודים היו הרופא והפילוסוף משה אבא דלמדיגו ואברהם מאיר דה בלמס מלצ'ה (LECCE).
במחצית השנייה של המאה ה-15 התפרסמה פדואה בלימודים יהודיים בראשותו של הרב יהודה מינץ, מגדולי התורה של התקופה. ממשיך דרכו היה מאיר קצנלנבוגן, שהיה מלומד רחב אופקים כמו גם סמכות רבנית, והיה רבה הראשי של העיר עד מותו ב-1565. לאחריהם קמה שורה ארוכה של מלומדים יהודים שפעלו וחיו בעיר עד סוף המאה ה-18. בראשית המאה ה-19 שוב הפכה העיר למרכז חשוב ליהדות עם הקמת בית המדרש הגבוה לרבנים בעיר, שהיה הראשון באירופה שהנהיג לימודי קודש וחול. בית מדרש זה,שהועבר ב-1870 לרומא, היה בעל השפעה נרחבת על חיי יהדות איטליה כולה באותה תקופה.
מהמאה ה-16 עד למאה ה-20 היו בפדואה בתי דפוס עבריים שהדפיסו ספרי קודש וחול בעברית .
ישנם בפדואה שבעה בתי קברות יהודיים. הראשון נחנך ב-1384. קברו של רבי מאיר קצנלנבוגן (1565 – 1482) נמצא בפדואה, ויהודים ממזרח אירופה פוקדים את קברו גם בימינו.
בשנת 1931 חיו בפדואה 586 יהודים.
בשנת 1941 הרסו כנופיות פשיסטיות את בית הכנסת הגדול של העיר.
בין 1943 ל-1945 נשלחו יותר מ-85 יהודים מפדואה למחנות ההשמדה, ביניהם הרב של הקהילה , אוג'ניו כהן סצ'רדוטי. ב-1948 מנתה קהילת פדואה 268 חברים. מספרם ירד ל-220 ב-1970, ובשנת 2010 מונה הקהילה 170 נפש.
עיר במחוז פדואה בחבל ונטו, איטליה
יהודים התיישבו בפדואה לראשונה בסביבות שנת האלף. ב-1298 חי בעיר יעקוב שמטוב (JACOPO (BONACOSSI שהיה רופא ידוע ומי שתרגם את ספריו הרפואיים של אבן רושד (AVERROE) מֵעָרָבית ללטינית. בית קברות יהודי היה קיים בעיר בהסכמת העירייה כבר ב-1300 .
לקראת אמצע המאה ה-14 בנקאים יהודים מרומא, פיזה, בולוניה ואנקונה באו לגור בפדואה כמַלווים בריבית, לפי בקשת שליטי העיר. אליהם הצטרפו בעשרים השנים הבאות בנקאים מאשכנז ומספרד שהוזמנו על ידי מושלי העיר לבית קרארה. מצבם החוקתי של היהודים תושבי פדואה היה כמצב שאר הזרים שגרו בעיר, ולעיתים אף הוענקה לאחדים מהם אזרחות עם כל הזכויות. תושבי העיר היו סובלניים, ועל התושבים היהודים לא הוטלו מגבלות מיוחדות. הם קבלו חופש מלא לניהול עסקיהם בבנקאות ובמסחר. הותר להם אף לעסוק בחקלאות. הם חיו בחסות השליטים (בית קרארה),קיבלו אישור לרכישת חלקת אדמה לבית קברות ואף הקימו בית תפילה ברשות.
ב-1405 פדואה הפכה לחלק מהרפובליקה של ונציה.
השליטים של ונציה ניסו להוריד את גובה הריבית (שגבו הבנקאים היהודים) לרמה של 12-15%. הניסיון נתקל במחאה חריפה של הבנקאים שסגרו את עסקיהם. הם נתמכו על ידי הסטודנטים של אוניברסיטת פדואה שנותקו ממקור הכסף בהלוואות, שהיווה את עיקר אמצעי קיומם. ב-1420 הצליחו השלטונות להגביל את הריבית ל- 20%. מצב הבנקאים היהודים הידרדר בהדרגה: הוטלו איסורים נוספים על היהודים, לא הותר להם לרכוש נכסים, וחופש המסחר שלהם צומצם. בשנת 1456 סולקו הבנקאים היהודים מן העיר. שאר התושבים היהודים לא גורשו. ב- 1468 חזרו הבנקאים היהודים לפדואה, אולם מצב הקהילה הורע בעקבות ההסתה האנטישמית של הנזירים, (ביניהם ברנרדינו דה פלטרה הפרנציסקאני), בגלל עלילות הדם שהידועה בהם היא זו של טרנט (TRENT), בגלל פתיחת בית המשכון "מונטה די פייטה" של הכנסייה ובגלל המלחמות בין אוסטריה , צרפת והרפובליקה של ונציה. כל אלה הביאו לגל של פוגרומים ושל התנכלויות מצד התושבים כלפי היהודים בעיר ובערים אחרות במחוז בין סוף המאה ה- 15 ותחילת המאה ה-16.
בשנת 1547 הורתה הרפובליקה של ונציה לסגור את הבנקים של היהודים כדי למנוע תחרות עם "מונטה די פייטה", הבנק הנוצרי. שנתיים לפני כן נאסר על הבנקאים והסוחרים היהודים להשתמש בשפה העברית אלא באיטלקית בלבד במסמכיהם העסקיים.
לאחר סגירת הבנקים פנו היהודים למסחר, ובתי עסק רבים בעיר היו בבעלותם, בעיקר אלה שעסקו בתכשיטים, בטכסטיל ובבדים. חיי הקהילה בעיר המשיכו להתפתח במשך המאה ה-16, ומצבם החוקתי התגבש והתחזק למרות ההשפלות שסבלו (כגון, מגורים באזור אחד בלבד), אבל עדיין לא נאלצו לגור בגטו כמו יהודי ונציה ורומא. רק ב-1601 אולצו להתרכז במגוריהם סביב ככר בעיר שליד בית הכנסת בגטו. חמישה שערים היו לגטו. על אחד מהם היה שלט בעברית ולטינית שאסר על יהודים ונוצרים להתקרב לשערי הגטו בלילה.
בשנת 1556 מועצת העיר שהייתה נתונה ללחצים מצד נוצרים ומסיתים אישרה את שריפת התלמוד וספרים עבריים נוספים. עד שנת 1715 אולצו היהודים בפדובה לבקר בכנסיות ולהאזין להטפות אנטישמיות.
מספר התושבים היהודים בפדובה בשנת 1616 היה 665. עיסוקם העיקרי היה בתעשיית המשי אותה הביאו לאזור ולעיר. הקהילה סבלה קשות ממגפת הדבר בשנים 1630-31 כאשר 421 מתוך 721 חבריה מתו ממנה.
האיבה כלפי היהודים גדלה מאוד במאה ה-17 במשך המלחמות בין הרפובליקה הונציאנית לתורכים. בעקבות שמועות שהיהודים תמכו בבודפשט בעת המצור של הונציאנים והאוסטרים עליה, התנפלה האוכלוסייה הנוצרית על הגטו ובזזה אותו ב-20 באוגוסט 1684. רשויות העיר והצבא התערבו ומנעו אבידות בנפש. כתוצאה מההתפרצות האלימות הזו נחקק חוק הגוזר עונש מוות על גורמי פרעות. לזכר הצלתה של הקהילה היהודית בפדובה נחוג מאז יום הודייה בקהילה – "פורים של בודה".
חיכוכים אלימים פרצו לעיתים במשך המאה ה-16 וה-17 בין יהודי פדובה לבין הסטודנטים לרפואה שדרשו גויות של יהודים לצרכי ניתוחים (למרות המס השנתי בגובה של 100 לירה אותו שלמו היהודים כדי למנוע זאת) עד ששלטונות העיר הסדירו את עניין לוויות היהודים כדי למנוע את חטיפת הגוויות.
כשנפוליאון כבש את העיר באפריל 1787 קיבלה הקהילה שוויון זכויות אזרחי מלא. משחזרו האוסטרים לפדואה ערכו תושבי העיר פרעות ביהודים והאשימום בתמיכה בצרפתים. לאחר הסכם וינה ב-1815, קיבלו היהודים שוויון אזרחי מלא, להוציא קבלת משרות ציבוריות.
מספר היהודים בפדואה ב-1840 הגיע ל-910. שוויון זכויות מלא קיבלו היהודים בעיר רק ב-1866 , כשחזרו להיות חלק מממלכת איטליה המאוחדת. ב-1881 מנתה האוכלוסייה היהודית בפדואה 1378 נפש. לאחר מכן הלך והידלדל מצבה התרבותי והחברתי, ומספר חבריה ירד ל-881 ב-1911. ב-1938 גרו בה 586 יהודים.
בית הכנסת העתיק ביותר בעיר היה קיים משנת 1300. ב-1525 נפתח בה בית כנסת בנוסח אשכנז יחד עם בית מדרש על ידו משנת 1682. בשנת 1548 הוקם בית כנסת איטלקי בעיר על ידי רבי יונתן טרבס. הוא נסגר ב-1892 ונפתח מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה, וב-1970 היה לבית הכנסת היחיד בעיר. ב-1617 הקימו היהודים הספרדים בעיר בית כנסת. הוא נהרס בשרפה ב-1629, נבנה מחדש אך נסגר סופית ב-1892. ארון הקודש שלו הועבר ב-1958 להיכל שלמה בירושלים.
בשנת 1943 ניזוק בהפצצה בנין בית הכנסת האשכנזי (שאימץ את נוסח התפילה האיטלקי ב-1892) שהיה הגדול ביותר בעיר. ב-1960 הועבר ארון הקודש הגדול והמפואר שלו לבית הכנסת יד אליהו בתל אביב.
עד סוף המאה ה-18 מנהיגי הקהילה בפדובה נבחרו בהתאם לארצות מוצאם: ב-1577 הייתה אסיפה כללית, מועצה מנהלת, ושלושה ראשי קהילה (פרנסים) ממונים. התנהלותה הפנימית הרוחנית, החברתית והכלכלית של הקהילה הייתה בהתאם לחוקי התלמוד עד כיבוש נפוליאון. ב-1815 ערכה הקהילה חוקה שהוצגה בפני השלטונות בוונציה, התקבלה על ידם לאחר מספר שינויים ב-1828, והייתה תקפה עד שהוחלפה בחוקה מקיפה לכל הקהילות היהודיות באיטליה ב-1930 .
בשנת 1713 הוקמה בפדובה אגודת צדקה בשם "לומדי תורה ושומרי מצווה". חבריה שלמו דמי הצטרפות ותשלום שנתי קבוע. בתמורה קיבלו טיפול רפואי וכירורגי במקרה של מחלה, תשלום יומי בימי מחלתם וכן הוצאות הלוויה וקבורה. אגודה זו עדיין פעלה ב-1970.
היו בפדובה אגודות וחוגים נוספים של צדקה ותרבות וכן סניפים של תנועות ציוניות לגווניהן.
אך חשיבות הקהילה היהודית בפדובה הייתה בראש ובראשונה בפעילותה האקדמית. סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של פדובה- רפואה בעיקר, אך גם לימודי קודש בבית המדרש של בית הכנסת האשכנזי שהפך לישיבה גבוהה. בין השנים 1519 ל-1619 כשמונים יהודים קבלו תארים ברפואה מאוניברסיטת פדואה, ובין 1619 ל-1721 עוד 146 יהודים סיימו לימודי רפואה בה. תלמידים יהודים מפולין, גרמניה וארצות הלבנט היו בין לומדי הרפואה בעיר הזאת. סטודנטים יהודים לרפואה בפדואה הורשו לחבוש את הכומתה השחורה של חבריהם הסטודנטים האחרים, ולא את הצהובה אותה חבשו שאר התושבים היהודים. מהבולטים בין אותם סטודנטים יהודים היו הרופא והפילוסוף משה אבא דלמדיגו ואברהם מאיר דה בלמס מלצ'ה (LECCE).
במחצית השנייה של המאה ה-15 התפרסמה פדואה בלימודים יהודיים בראשותו של הרב יהודה מינץ, מגדולי התורה של התקופה. ממשיך דרכו היה מאיר קצנלנבוגן, שהיה מלומד רחב אופקים כמו גם סמכות רבנית, והיה רבה הראשי של העיר עד מותו ב-1565. לאחריהם קמה שורה ארוכה של מלומדים יהודים שפעלו וחיו בעיר עד סוף המאה ה-18. בראשית המאה ה-19 שוב הפכה העיר למרכז חשוב ליהדות עם הקמת בית המדרש הגבוה לרבנים בעיר, שהיה הראשון באירופה שהנהיג לימודי קודש וחול. בית מדרש זה,שהועבר ב-1870 לרומא, היה בעל השפעה נרחבת על חיי יהדות איטליה כולה באותה תקופה.
מהמאה ה-16 עד למאה ה-20 היו בפדואה בתי דפוס עבריים שהדפיסו ספרי קודש וחול בעברית .
ישנם בפדואה שבעה בתי קברות יהודיים. הראשון נחנך ב-1384. קברו של רבי מאיר קצנלנבוגן (1565 – 1482) נמצא בפדואה, ויהודים ממזרח אירופה פוקדים את קברו גם בימינו.
בשנת 1931 חיו בפדואה 586 יהודים.
בשנת 1941 הרסו כנופיות פשיסטיות את בית הכנסת הגדול של העיר.
בין 1943 ל-1945 נשלחו יותר מ-85 יהודים מפדואה למחנות ההשמדה, ביניהם הרב של הקהילה , אוג'ניו כהן סצ'רדוטי. ב-1948 מנתה קהילת פדואה 268 חברים. מספרם ירד ל-220 ב-1970, ובשנת 2010 מונה הקהילה 170 נפש.