קהילת יהודי עמדיה

ALROY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

אלרוי היא גרסה של ארויו.

הפירוש המילולי הוא "נחל קטן". בספרדית, ארויו הוא שמן של מספר עיירות במחוזות בורגוס, מדריד ובדחוז, ספרד.

הגרסה בנארויו מתועדת בטולדו, ספרד, במאה ה-12. אבן ארויו מוזכר במאות ה-14 / ה15 ודה ארויוס בשנת 1451. ארויו וארוליה מתועדים בסלונירי, יוון, במאה ה-16. שם המשפחה ארויו נדיר בארצות צפון אפריקה, אבל נפוץ מאד בארצות האימפריה העותומנית, כשבדרך כלל הוא מופיע ביחד עם המילה "בן": בן ארויו.

עמדי

AMEDI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה עמדיה (ידועה גם בשם עמדי) במחוז דוהוק בכורדיסטן העיראקית. הקהילה היהודית במקום מוזכרת ע"י הנוסע בנימין מטודלה אשר ביקר בעמדיה במאה ה-12. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים אשר נושאים שם משפחה זה כוללים את הזמר והשחקן הישראלי עידן עמדי (נולד ב-1988).

מוצל Mosul

בערבית: الموصل‎ 

בערבית אל-מוצל

עיר על גדות החידקל, צפון עיראק.


יש סבורים שמוצל היא נינוה העתיקה. יהודים הגיעו לראשונה לאזור כנראה לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 720 לפני-הספירה.

ב- 641 נכבשה מוצל בידי המוסלמים ואז הייתה שם כבר שכונת יהודים ("מחלת אל-יהוד"). במשך מאה ה- 12 הצטרפו לקהילה יהודים מארץ ישראל, פליטי רדיפות הצלבנים ומספר היהודים במוצול הגיע ל- 7,000.

בסוף המאה ה- 16 ובראשית המאה ה- 17 עמדו בראש הקהילה רבנים ממשפחת בראזאני וכינויים היה "האדוני". הם הקימו ישיבה ושיפרו את רמת הלימוד. אסנת בתו של ר' שמואל ברזאני, למדה לצד אביה ובמותו ירש בעלה את מקומו של אביה. אחרי מות בעלה ועד שנבחר רב וראש ישיבה חדש, עמדה אסנת באראזאני בראש הישיבה, ושימשה גם כרבנית ופוסקת. ידוע שכתבה פירושים לספר משלי, אך הכתב לא שרד.

במאה ה- 18 ישבו בעיר כ- 150 משפחות יהודיות, וקיימו קשרי מסחר עם בגדאד ועם חלב. במאה ה- 19 היו במוצל כ- 200 משפחות יהודיות, לקראת סוף המאה ישבו במוצל כאלף יהודים.

בראשית המאה העשרים, למרות הכרת השלטון העות'מאני במעמד היהודים, התערער מצב הבטחון של הקהילה. הפיכת התורכים הצעירים בשנת 1908 הביאה לשיפור. באותה השנה נימנו בקהילה 3,500 נפש.

בשנת 1875 נפתח בית ספר בידי חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), ונסגר כעבור כמה חודשים. בית ספר חדש של "אליאנס" נפתח ב- 1908. באותה התקופה נבחר יהודי למועצת העירייה, והיה חבר יהודי בבית המשפט העליון.

במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התיישבו בעיר פליטים יהודים מכורדיסתאן. לאחר תום המלחמה היו בקהילה כ- 5,000 יהודים.

בתקופת המנדט הבריטי השתלבו יהודים באדמיניסטרציה הבריטית, בין בעלי התפקידים היו סלים דוד צמח ודוד עזרא לניאדו. לפרלמנט העיראקי הראשון (1924) נקבע נציג אחד לקהילת מוצל, אך למעשה ייצג את הקהילה יהודי מבגדאד. ב- 1932 נבחר ששון צמח, שכיהן עד 1951 והיה חבר במועצת העיר. ב- 1946 נבחר צבי צאלח מריומה למועצת המחוז.

הקהילה עברה תקופות קשות של רדיפות בשנים 1939-1936, בעקבות המרד הערבי בארץ- ישראל; בשנת 1941, בימי המרד של רשיד עלי אל-כילאני, הפרו-נאצי, ובתקופת מלחמת השחרור של ישראל (1948).

ב- 1942 היו במוצל כ4,000- יהודים שישבו ברובע משלהם. הקהילה הייתה מורכבת מיהודים מקומיים וממהגרים מכורדיסתאן התורכית שהגיעו בימי מלחמת העולם הראשונה. כאשר עיראק הצטרפה למלחמה בישראל (1948) הוכרז באזור משטר צבאי, יהודים נעצרו ופוטרו ממשרותיהם. באותה העת נימנו בקהילה 8,200 נפש, לאחר שנוספו משפחות מעיירות בסביבה.

מוצל שימשה מקום ריכוז ליהודים מצפון עיראק לפני עלייתם לישראל. בשנת 1950 יצאה שיירה ראשונה של עולים ממוצל.


חיי הקהילה

בתקופה העות'מאנית עמד ה"חכם באשי" בראש הקהילה היהודית. בני משפחת ברזאני ובני משפחת צאיג מלאו תפקיד זה במאות ה- 19 וה- 20. בשנת 1931 פורסם "חוק העדה הישראלית" שהכיר רשמית בשלוש קהילות בעיראק, ביניהן מוצל. על פי החוק יעמדו בראש הקהילה "ראש", "ראש חכמים", "ועד כללי" ו"ועד גשמי".

בית-דין יהודי פעל במוסול עד 1951, שנת העלייה לישראל. הוועד הגשמי נבחר לראשונה רק בשנת 1944, בתקופה העות'מאנית פעלו מח'תארים בשכונה היהודית ושימשו אנשי קשר לשלטונות. המח'תאר האחרון היה עזיר עזיז מוחה, שכיהן עד 1951.

ששה בתי כנסת היו במוצל: בית הכנסת התחתון (אלג'ויני), הוקם כנראה ב- 1912; בית הכנסת החיצון (אלבגיני), שהוקם ב- 1824; בית כנסת אלמדרש, שהוקם בידי משפחות כורדיות שבאו לעיר ושופץ ב- 1918; בית כנסת ששון, שנבנה בשנת 1902; בית כנסת אל-מכתב בבית-הספר "אליאנס" ובית כנסת עטיה, שהוקם בימי מלחמת העולם הראשונה.

עד להקמת בית-הספר של "אליאנס" בשנת 1908 התקיימו לימודים ב"חדרים". ב- 1906 היו ארבעה תלמודי תורה. בשנת 1917 נסגר בית-ספר "אליאנס" ובשנת 1919 נפתח בית-ספר "אלאסראיליה", והלימודים התנהלו בו בערבית. הנדבן סיר אליעזר כדורי יזם בניית בית-ספר חדש של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") על-שם לורנס ורימה כדורי. בית ספר זה נפתח ב- 1930 ונסגר ב- 1951. במוצל לא היה בית-ספר תיכון יהודי. הקהילה לא הפעילה מוסדות לעזרה הדדית.

פולחן עלייה לרגל לקברי קדושים היה מפותח בקהילת מוצל. באזור היו קברו של הנביא יונה בן אמיתי ליד ננווה העתיקה וקברו של נחום האלקושי, כחמישים ק"מ ממוצל בכפר אלקוש.

יהודי הקהילה היו סוחרים, חנוונים, חלפנים, צורפים ובעלי מלאכה. לא היו ביניהם עשירים.

יהודים ממוצל רכשו קרקעות בארץ-ישראל, לפי ההצעות של שליחים שבאו משם. הייתה גם עלייה לארץ-ישראל במהלך המאה ה- 19 ובראשית המאה העשרים. מוצל שימשה מרכז להברחת יהודים לארץ-ישראל בדרך לא חוקית. בהברחה עסקו כמה מבני הקהילה.

בשנת 1942 הוקם גרעין של תנועת "החלוץ". בשנות מלחמת העולם השנייה החלה התנועה לעסוק בהעפלה, בעיקר דרך קמשלי (בצפון מזרח סוריה). שליחים מארץ-ישראל שפעלו במוצל היו אנצו סירני, שמריהו גוטמן וגדעון גולני. ב- 1946 התקיים סמינר ראשון של התנועה במוצל. אחרוני העולים הבלתי ליגאליים עלו בשנת 1948. בפסח 1951 נסגר סניף "החלוץ" בעיר עם עליית כל אנשי הקהילה לישראל.

אזרבייג'אן AZERBAIJAN

מדצמבר 1991 רפובליקה עבר-קאווקאזית עצמאית, בעבר רפובליקה בברית המועצות לשעבר.


אמנה משנת 1828 חילקה את אזרבייג'אן בין רוסיה לפרס. החלק הצפוני ניתן לרוסיה והחלק הדרומי לפרס. מאז התפצלה הלאומנות של האזרבייג'אנים בצפון בין הנאמנות לזהות הצפונית לבין הכמיהה לאיחוד.

כשני שליש של העם האזרבייג'אני חי בפרס. ישובים יהודיים היו באזרבייג'אן מאז שישבו יהודים בפרס, אם כי עדות כתובה לנוכחותם קיימת רק מהמאה ה- 12. בנימין מטודלה (1165 לערך) מתייחס ב"מסעות" שלו לשרשרת של "יותר ממאה קהילות בהרי האפטאן HAFTAN עד לגבולות מדיה MEDIA" שכללו את אזרבייג'אן הפרסית. דוד אלרואי (המאה ה- 12) מצא אנשים שהלכו אחרי תנועתו המשיחית בערים קוי KHOI, סאלמאס SALMAS, טאבריז TABRIZ, מאראגה MARAGHA ונאד אורמיה NAD URMIA.

אחרי 1258, כשהולאגו חאן HULAGU KHAN קבע את מגוריו בטאבריז, משך אליו המרכז החדש יהודים רבים. סעד אל-דאולה SA’AD AL-DAWLA (1291) עלה שם לדרגת איש חצר. טבריז, סולטאניה SULTANIYYA ומקומות אחרים באזרבייג'אן המשיכו לשמש במה לארועים יהודיים גם במאות ה- 13 וה- 14. באזרבייג'אן היה גם מרכז של הקראים.

במאה ה- 17 רדפו את היהודים באזרבייג'אן, אך הם שרדו. בין השנים 1711 ל- 1713 ביקר ז'ידה ב' עמרם דיוואן, שליח מחברון, בקהילות רבות באזרבייג'אן. סבל היהודים תחת שלטון שושלת קאג'אר KAJAR (משנת 1794) במאראגה, אורמיה, סאלמאס וטבריז תואר באופן ציורי בידי מיסיונרים נוצרים ובידי נוסעים במאה ה- 19, ביניהם דוד ד'בית הלל.

בשלטון רוסיה, ולפני מהפכת 1917, ייסד החלק הצפוני של אזרבייג'אן את ממשלות הפרובינציות של באקו BAKU וייליזווטפול YELIZVETPOL. עד לימי הביניים המאוחרים נקרא האזור אלבניה, כשאזרבייג'אן כללה אז רק את האזור הפרסי. כשסופח האזור, לראשונה, לרוסיה, היו התושבים היהודים בעיקר יושבי הרים, ושפתם הייתה טאטית. מרכזיהם העיקריים היו העיר והנפה קובא QUBA והכפרים מיודג'י MIUDJI ומיודג'י-אפטאראן MIUDJI-AFTARAN בממלכת באקו והכפר וארטאשן VARTASHEN בממלכת יליזווטפול.

מספר התושבים היהודים בקובא והמחוז ב- 1835 היה 5,492, מהם 2,718 חיו בעיר עצמה, שם היה רובע יהודי מיוחד. ב- 1866 דיווח נוסע יהודי על 952 בתי אב יהודיים בקובא, 145 במיודג'י ו- 190 בווארטאשן VARTASHEN. באותה שנה תיעד נוסע רוסי 6,282 יהודים בקובא, 957 במיודג'י ו- 1,396 בווארטאשן.

יהודי אזרבייג'אן עסקו בעיקר בחקלאות, במסחר זעיר ובמלאכה, רוב הזמן היו עניים. הם היו נתונים לרדיפות מידי האוכלוסייה המוסלמית ולעתים היו קורבנות של התקפות אלימות. בימי שלטון הצארים היה האזור סגור בפני מתיישבים יהודים מרוסיה האירופאית. עם גידולה המהיר של באקו, כמרכז להפקת נפט, נטלו כמה יהודים אירופים חלק פעיל בפיתוח התעשייה. במפקד אוכלוסין משנת 1897 תועדו במחוז באקו 12,761 תושבים יהודים ו- 2,031 בייליזווטפול. הקהילות העירוניות הגדולות ביותר היו בקובא (6,662 יהודים) ובעיר באקו (2,341). בית ספר יהודי-רוסי כללי נפתח בקובא ב- 1908.

במלחמת האזרחים, בעקבות מהפכת 1917, ובמשך שנים לאחר מכן, עזבו יהודים רבים את כפריהם, ועברו לערים. באקו משכה אליה גם יהודים מאירופה. את מיודג'י נטשו היהודים לגמרי, וכ- 3,500 יהודים עזבו את קובא. באקו נעשתה למרכז היהודי החשוב ביותר באזרבייג'אן.

אחרי ייסוד המשטר הסובייטי נסגרו כל בתי הספר היהודיים המסורתיים ונפתחו בתי ספר ממלכתיים עבור האוכלוסייה היהודית. לקראת סוף שנות העשרים של המאה ה- 20 נפתח בית ספר תורכי-יהודי בווארטאשן ובית ספר עבור היהודים יושבי ההרים בבאקו. בקובא פעל מועדון יהודי וקבוצת סופרים בשפה הטאטית פעלה בקובא ובבאקו. היה נסיון ליישב יהודים על קרקע ובסוף שנת 1927 עסקו 250 משפחות יהודיות בחקלאות.

במפקד של 1926 תועדו באזרבייג'אן 19,000 יהודים אירופיים ו- 7,500 יהודים יושבי ההרים. מפקד מ- 1959 הראה 40,204 יהודים ברפובליקה (% 1.1 באוכלוסייה הכללית). מבין 38,917 יהודים תושבי הערים חיו 29,197 בבאקו וסביבתה. 8,357 מהם הצהירו על טאט כשפת אם ו- 6,255 ציינו את היידיש כשפת אמם.

בשנת 1955 הייתה קהילה דתית בבאקו וקהילת יהודי ההרים הייתה פעילה בקובא ב- 1964, אבל בית הכנסת היה בסכנת סגירה.

יהודי (אחד מ- 325) מאזרבייג'אן כיהן בסובייט העליון של הרפובליקה משנת 1959.

במפקד של 1989 תועדו באזרבייג'אן 30,670 יהודים. ב- 1991, כשאזרבייג'אן נעשתה עצמאית, הוערך מספר התושבים היהודיים ב- 26,500. מוסדות הקהילה בשטחי הדת, החינוך והתרבות פעלו באופן חופשי. יהודים רבים שותפו בענפי הממשל השונים.

ב- 1997 חיו באזרבייג'אן 30,000 יהודים; 20,000 בבאקו, 4,000 בקובה והשאר בקהילות יהודיות של ערים קטנות יותר.

סוכו Sukho

במקורות גם שוכו (Shokho), סוכא (Soka), סוכי (Sukhi)

כפר במחוז עקרה, מרכז כורדיסתאן העיראקית, צפון מזרח עיראק.


על פי מסורת בקרב יהודי כורדיסתאן, הם הגיעו מארץ ישראל בימי גלות שלמנאסר מלך אשור לפני חורבן בית ראשון, ומאז לא שבו לארץ-ישראל. בנימין מטודלה ביקר באזור לפני שנת 1170 ומצא שם קהילות יהודיות. תעוד נוסף על יהודים בכורדיסטאן הוא מן המאה השבע עשרה. באותה התקופה הנהיגו את הקהילות משפחות הרבנים אדוני (ברזאני), מזרחי, דוגא וחרירי.

במאה ה- 19 הייתה בסוכו קהילה יהודית שקיימה חיי דת פעילים. ב- 1827 ביקר במקום הנוסע דוד דבית הלל ומצא כ- 30 משפחות יהודיות ובית כנסת קטן אחד. כולם עסקו בחקלאות וגידלו עדרי צאן. מצבם הכלכלי היה טוב. כל תושבי הכפר היו יהודים, גם ראש הכפר היה יהודי, והיה כפוף למושל העות'מאני שישב בעמדיה.

ב- 1880 ביקר שם הנוסע מרדכי אדלמן, וסיפר על קהילות יהודיות כפריות ועניות שהקפידו על קיום מצוות מלא. היהודים דיברו "לשון התרגום", שהיא ארמית מעורבת בסיריאנית, והיו בני חסותו של ראש השבט המקומי, השיח' או ה"אגא".

חיי הקהילה התרכזו סביב בית הכנסת העתיק. בראש הקהילה עמד ה"חכם" שהיה גם חזן, מוהל, שוחט וגבאי. בשאלות הלכה פנו לחכמי בגדאד. ילדים בני שלוש התחילו בלימודיהם ב"בית-מדרש" שבו למדו תורה ותפילה, קריאה וכתיבה בכתב רש"י. המבוגרים יותר למדו תלמוד-תורה, משנה וגמרא. בני שמונה התחילו בלימודים בבית הספר הכללי.

היהודים גרו בבתים משלהם סביב בית הכנסת. השכונה לא הייתה מוקפת בחומה. בתיהם בני קומה אחת היו עשויים לבני טיט בלתי שרופות, או אבנים בלתי מהוקצעות.

ב- 1940 ישבו בסוכו 35 משפחות יהודיות, הם היו איכרים, אורגים וסוחרים. באותה התקופה חיו בכפר גם משפחות כורדיות ומשפחות נוצריות.

פעילות ציונית החלה בשנת 1946, כשהגיעו למקום שליחים מארץ-ישראל. בני הנוער התאספו לשמוע סיפורים על מאבק היישוב היהודי נגד האנגלים ונגד הערבים. עם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל (1948) החלו רדיפות יהודי עיראק מצד השלטונות. חנויות היהודים נסגרו, כספים ורכוש הוחרמו. השכנים הכורדים שמרו בדרך כלל על יחסים טובים.

הקהילה התחסלה עם עליית יהודי עיראק לישראל בראשית שנות החמישים.

ציוני דרך בתולדות יהודי בבל/עיראק

586 לפנה"ס | גלות בבל

עוד הרבה לפני שאמריקה הייתה אימפריה, מנהיגים בבליים עם שמות מוזרים כמו נבופלאסר, נבוכדראצר, נבוזארדן, שלטו בעולם ומילה אחת שלהם הספיקה כדי להזיז צבאות בנות מאות אלפי חיילים ממקום למקום.
אז השמות אמנם התחלפו אבל הדינמיקה הפוליטית ממש לא. גם אז, כמו בתקופה המודרנית, גורלה של ישות מדינית היה תלוי במידה זו או אחרת במדיניות היחסים הבינלאומיים שלה.
למה אנו מתכוונים?
בסביבות 600 לפנה"ס התנהל בירושלים מאבק בין שתי קבוצות שדגלו בתפיסות מדיניות מנוגדות. את הראשונה ייצגו כמה שרים קנאים מחוג מקורביו של המלך צדקיהו, ששלט באותה עת ביהודה. השרים ניסו לשכנע את צדקיהו למרוד בשלטון הבבלי וחיזקו את טענתם בברית ישנה בין יהודה לאימפריה המצרית, שהבטיחה לבוא לעזרת יהודה במקרה הצורך. חברי הקבוצה השנייה היו פרו-בבלים. נציגם הבולט היה הנביא ירמיהו, שטען כי ליהודה אין כל סיכוי לשרוד, ולכן עדיף להיכנע לבבלים.
בסופו של דבר הצליחה הסיעה האנטי-בבלית לשכנע את המלך, והוא הכריז על מרד נגד הבבלים. החלטתו של צדקיהו הייתה בכייה לדורות: המצרים לא קיימו את הבטחתם, ובתום מצור על ירושלים, שנמשך כשנתיים, הבקיעו הבבלים את חומות העיר והגלו את תושביה. בניו של המלך צדקיהו נשחטו לנגד עיניו, והוא עצמו נאסר בנחושתיים, הוגלה לבבל – ועיניו נעקרו.
עם חורבן ירושלים החלה תקופה חדשה בתולדות עם ישראל: גלות בבל, הלוא היא עיראק של היום.

539 לפנה"ס | משיבת ציון לשיבת ציון

בשנת 539 לפנה"ס בא קצה הרשמי של האימפריה הבבלית: העיר בבל עצמה נפלה בידי האימפריה הפרסית שבראשה עמד המלך כורש, אביה של "הצהרת כורש" הידועה, שהעניקה חופש פולחן דתי לכל העמים והתירה ליהודים אוטונומיה בארץ-ישראל. עם זאת, גם לאחר הכיבוש עדיין שררה בבבל רווחה כלכלית יחסית, ורק כ-50 אלף יהודים עלו ממנה בסופו של דבר לארץ-ישראל.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" תיאר סופר תהילים תקופה זו ולא שיער שכעבור 2500 שנה יאומצו צמד המילים "שיבת ציון" ע"י ראשי התנועה הציונית ובין שיבת ציון ההיא לשיבת ציון המודרנית ימתח חוט מקשר בעלי צביון לאומי מובהק.
בואם של "שבי ציון" ארצה עורר עימות חריף ביניהם לבין תושבי ארץ-ישראל דאז. במרכזו של העימות עמדה המחלוקת בת האלמוות בשאלה "מיהו יהודי". השומרונים, שלא הוגלו על-ידי הבבלים, תפסו את עצמם כישראלים לכל דבר – אך השבים מבבל לא הסכימו איתם, וראו בשומרונים בני-תערובת של ישראלים ובני עמים אחרים. על המתחים הדתיים-חברתיים הללו נוספו מצוקות כלכליות עקב שנות הבצורת שפקדו את הארץ באותה עת, והעולים החדשים חשו אכזבה מרה: לא למציאות הזו פיללו כשקראו בנבואות הנחמה של ישעיהו וירמיהו.
עם זאת, היסטוריונים מציינים את שיבת ציון של יהודי בבל כאירוע ייחודי: בפעם הראשונה בקורות העמים, עם שהוגלה מארצו שב אליה כדי לחדש ימיו כקדם. ודוק: אילולא שיבת ציון של הימים ההם, ספק אם העם היהודי היה מצליח לחמוק מהגורל שהיה מנת חלקם של שאר העמים הגולים – אובדן הצביון הדתי-לאומי והיטמעות גמורה בקרב עמי הסביבה.

70 לספירה | השדולה הבבלית למען ארץ-ישראל

מחקרים רבים מלמדים כי היהודים שחיו תחת האימפריה הפרתית, ששלטה בבבל משנת 248 לפנה"ס, נהנו מרווחה כלכלית ומחופש תרבותי ופוליטי. בארץ-ישראל, לעומת זאת, היו היהודים נתונים לגזירות והגבלות מצד השלטון הסָלוקי ההלניסטי ולאחריו מצד השלטון הרומי (למעט תקופה קצרה יחסית, שבה היתה יהודה תחת שלטון עצמאי של בית חשמונאי).
ההיסטוריונים חלוקים בשאלה אם בתקופת בית שני כבר הייתה יהדות בבל מרכז חיי היצירה וההנהגה של היהדות העולמית, אם לאו. ואולם, אין מחלוקת כי בתקופה שבין 539 לפנה"ס לשנת 70 לספירה, השנה שבה נחרב בית-המקדש השני, גדל מספר היהודים בבבל עד כדי כך שההיסטוריון יוספוס פלביוס ציין כי יהודי בבל "הינם ריבואות לאין גבול, שאי-אפשר לדעת את מספרם".
בדומה ליהודי צפון אמריקה בתקופה המודרנית, גם היהודים שמעבר לנהרות הפרת והחידקל תמכו באחיהם שבארץ-ישראל דאז. עדות לסולידריות בין קהילות יהודה ובבל אפשר למצוא בדבריו של הפילוסוף היהודי-מצרי פילון האלכסנדרוני, שסיפר כי נציב סוריה לא העמיד צלם בהיכל בית-המקדש בירושלים מחשש מתגובתם של יהודי בבל.

135 | רב נודד לבבל

חורבן בית המקדש השני, שהתרחש בשנת 70 לספירה, היה ראשיתו של עידן חדש. כוחה של הסנהדרין כמרכז תורני היה רב. בשנים 132–135 הופיע לראשונה המושג "חכמים", שתיאר תלמידי חכמים שנדדו מארץ-ישראל לבבל, ככל הנראה בשל הרדיפות והתנאים הקשים בעקבות מרד בר-כובבא.
מתי בדיוק עבר מרכז הכובד התורני מארץ-ישראל לבבל? על השאלה הזאת איש אינו יודע לענות, אך רבים מסכימים כי שקיעתה של ארץ-ישראל כמרכז יהודי רוחני וצמיחתה של בבל כמרכז כזה קיבלו משנה תוקף בשנת 219 לספירה: בשנה זו עזב את ארץ-ישראל גבר גבוה ויפה תואר, תלמיד חכם ועצום, שכונה בשם "רב", ונדד לבבל.


224 | דינא דמלכותא דינא

בשנת 224 לספירה שלטה בבבל השושלת הסאסאנית, שניהלה משטר ריכוזי שדבק בדת זרתוסטרא. חכמי בבל, שהיו למודי ניסיון היסטורי מר, קבעו כי כל עוד עם ישראל יושב בנכר, עליו לקבל את המרות המדינית המקומית ולהכיר בלגיטימיות שלה. הכרעה זו התמצתה באמרתו המפורסמת של שמואל, אחד מחכמי בבל, שקבע כי "דינא דמלכותא דינא". בזכות ההכרה המפוכחת הזו ידעו יהודי בבל עידן של שגשוג ופריחה, ואט-אט הפכה בבל למרכז לימוד תורה מתחרה לזה שבארץ-ישראל.
במאות השלישית עד החמישית לספירה התגבש מוסד חדש בעולם היהודי, "הישיבה", שתלמידיו עסקו בלימוד ובפירוש המשנה, הידוע עד היום בשם "התלמוד הבבלי" – "נכדו" של הטקסט המקראי ו"בנו" של הטקסט המשנאי.

500 | קרבות רטוריים בין מוחות ענק

חכמי בבל, המכונים "האמוראים", הפכו לסמכות הדתית העליונה, ובכך תפסו את מקומם של התנאים, הלוא הם חכמי המשנה. תקופת האמוראים, שהחלה במאה השלישית לספירה והסתיימה בשנת 500, נחשבת לאחת התקופות הפוריות ביותר בתולדות העם היהודי. בעידן זה התגבש ספר ההלכה הסמכותי ביותר של עם ישראל מאז ועד תקופת העת החדשה – התלמוד הבבלי, פרי יצירתם של האמוראים.
מה לא נאמר על התלמוד הבבלי? עירוב מופלא זה של 37 מסכתות עמוסות כל טוב – קרבות רטוריים בין מוחות ענק, אגדות אלף לילה ולילה, אנליזות משפטיות, מיסטיקה, זוגיות, סיפורת טרגית וקומית והכל בשפה ארמית רזה ודחוסה, המפליאה לתפוס עולם ומלואו במשפט מחץ אחד – היה לאחת היצירות המורכבות והעשירות בתולדות האנושות.
ואולם, בראש ובראשונה היה התלמוד הבבלי חלוץ בתחום המשפט. כרכי הספר מכילים מעין "פרוטוקול בית-משפט", העוקב אחר ליבון כל סוגיה הלכתית מראשיתה ועד סופה. במובן זה לא יהיה מופרז לומר כי הספר הקנוני הקדים את זמנו.

882 | בין ה"רישא גלותא" ל"גאונים"

בתחילת המאה השביעית החלו המוסלמים במסעות הכיבוש האדירים שלהם, שכללו גם את בבל. תחת שלטונם נהנו יהודי בבל מביטחון יחסי ואף החלו לבסס חיי קהילה אוטונומיים. הם עדיין הוגדרו כבני-חסות (ד'ימי, בערבית), ובתקופה מסוימת אף אולצו לענוד טלאי צהוב, אבל בפרספקטיבה היסטורית, היתה זו תקופה של פריחה עבורם. אחת הסיבות לכך היתה השפעתה של התרבות המוסלמית, שהיתה אז בשיאה ורשמה הישגים מרשימים בתחומי האלגברה, האסטרונומיה וחקר המחלות המידבקות.
הנהגת הקהילה היהודית נחלקה לשניים: התחום המינהלתי היה בסמכותו של ראש הקהילה (ה"רישא גלותא", בארמית), שהיה החוליה המקשרת בין הקהילה לרשויות, בעיקר בכל הנוגע לגביית המיסים, ואילו התחום הרוחני היה באחריות ראשי הישיבות, "הגאונים", שהכריעו בענייני הוראה, הלכה ומשפט. המפורסם שבגאונים היה רס"ג (רבי סעדיה גאון), יליד שנת 882 לספירה, שכבר בגיל 20 חיבר מילון ערבי-עברי מפורט. "אמונות ודעות", הידוע והמפורסם שבחיבוריו, היה הניסיון המקיף הראשון של יהודי מאמין ליישב סתירות בין דת למדע.

1190 | העת החדשה: שקיעתה של הזריחה

בסביבות שנת 1038 נפטר רב האי גאון, אחרון "דור הגאונים". כ-130 שנה לאחר מכן, בסוף המאה ה-12, דיווח הנוסע בנימין מטודלה – מרקו פולו היהודי – כי בבבל חיים כ-40 אלף יהודים. מספר מרשים זה פחת באופן משמעותי עם שקיעת שלטון הח'ליפים בבגדאד וירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל; יהודים רבים נדדו לחלקים אחרים של העולם, והקהילה היהודית בבבל החלה לקמול.
במקורות היסטוריים אין כמעט אזכור ליהדות בבל בשנים שבין המאה ה-13 למאה ה-18. שקיעתה הארוכה של הקהילה היהודית המפוארת ההיא קשורה לחורבן שזרעו הכובשים המונגולים ולאחר מכן למלחמות הרבות בין הפרסים לעותמאנים, שהפכו את בבל לאזור ספר מוכה דלות.


1794 | הרנסנס של יהדות בגדאד

בשלהי המאה ה-18 החלה הקהילה היהודית בבגדאד להתאושש. ב-1774 חיו בעיר כ-2,500 יהודים בלבד, כ-3% משיעור התושבים בבגדאד. ב-1893 נרשם גידול משמעותי במספר היהודים, לכ-50 אלף איש (35% משיעור התושבים בכלל), ומספר בתי-הכנסת קפץ משלושה ל-30.
הגידול הדמוגרפי נתן את אותותיו גם בהנהגת הקהילה: ההנהגה המונרכית שהיתה נהוגה עד אז – ובראשה "נשיא הקהילה", אדם שהשתייך לאחת המשפחות המיוחסות בעיר וניהל קשרי קח-תן עם השלטונות כדי לבסס את מעמדו – דעכה, ובמקומה קמה הנהגה היררכית שבראשה עמד ראש הקהילה, "החכם באשי", ותחתיו שתי ועדות: "הוועד הגשמי", שכיהן כהנהגה המינהלית-אזרחית, ו"הוועד הרוחני", שהיה מעין הנהגה רבנית-תורנית.
הקהילה היהודית נהנתה גם מפריחה כלכלית, ופרנסיה השתלבו במסחר טקסטיל וכותנה עם הבריטים, ששלטו בענפים הללו. במחצית הראשונה של המאה ה-19 החלו משפחות יהודיות לכונן מושבות של סוחרים ויזמי תעשייה גם מחוץ לבגדאד, בערים גדולות בדרום אסיה ובמזרחה – הונג-קונג, כלכתה, בומביי, סינגפור, שנחאי ועוד. המהגרים ייסדו קהילות של יוצאי בגדאד, שכונו "הבגדאדים", ששימרו את המסורת מהמולדת הישנה. עם המשפחות הבגדאדיות המפורסמות נמנו משפחת גבאי, משפחת כדורי ומשפחת ששון. האחרונה אף פיתחה רשת מסחר בינלאומית משגשגת שהשתרעה מהודו דרך שנחאי וקובה ועד בריטניה.

1834 | יוסף והבור

האגדה מספרת כי כשהיה הרב יוסף חיים בן שבע, הוא נפל לבאר עמוקה וניצל בנס. כשהיה בבור נדר שאם ייצא ממנו חי, יקדיש את חייו ללימוד תורה. לימים היה יוסף חיים לאחד מענקי הדור בבגדאד בפרט ובעולם היהודי בכלל, ואף שלא נשא במשרה רבנית רשמית, כיהן כרבה הראשי של בגדאד במשך 50 שנה והיה הכתובת העליונה לכל שאלה הלכתית.
הרב יוסף חיים כתב כ-100 ספרים, וידענותו הקיפה את כל תחומי הידע התורני – הלכה, אגדה, תלמוד, מוסר, פיוט וחוכמת הקבלה. הוא היה ידוע גם כדרשן מחונן ונהג לשאת בכל אחד מימות השבוע שתי דרשות – אחת לאחר תפילת שחרית, שנמשכה כשעה וחצי, ואחרת, שנמשכה כשעה, לאחר תפילת מנחה. ביום שבת נשא הרב דרשה מיוחדת שנמשכה כשלוש שעות, ואלפי אנשים נהרו לשמוע אותה. דרשותיו של הרב יוסף חיים תובלו במשלים, בסיפורי מעשיות ובחידות, והאגדה מספרת שמעולם לא חזר על דבריו פעמיים ותמיד חידש וביאר פנים נוספות של עולם התורה. ראש הדיינים בבגדאד, הרב יחזקאל משה הלוי, אמר כי "אם יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, לא אהרהר על דבריו".
הרב יוסף חיים נפטר בשנת 1909, כשהיה בדרכו להשתטח על קברו של יחזקאל הנביא בכפר כפיל שבעיראק, מקום קבורתו על-פי המסורת.

1917 | עיראקיזציה

ב-1917, לאחר נפילת האימפריה הטורקית, השתלטו הבריטים על ארץ הפרת והחידקל והעניקו את השלטון למלך פייסל הראשון. תקופתו של פייסל הראשון נחשבת לתור הזהב של יהודי עיראק במאה ה-20. הקהילה היהודית זכתה לייצוג בפרלמנט העיראקי, וקשריה המסחריים עם הבריטים התהדקו. האחרונים אף העמידו לרשות הסוחרים היהודים כמה קווי ייבוא וייצוא של חברת "איי הודו המערבית", ובכך איפשרו להם לשלוט בנתח גדול מהסחורה שנכנסה לעיראק. אחד הסוחרים היהודים הגדולים היה יחזקאל ששון, שכונה "הרוטשילד של המזרח". ששון היה שר האוצר היהודי הראשון בעיראק, והיה לאחד ממובילי הלאומיות העיראקית.
גם עולם החינוך היהודי יצא נשכר מהפריחה הכללית: רשת בתי-הספר העולמית "כל ישראל חברים" (כי"ח) הקימה מוסדות חינוך ששילבו לימודי עברית עם מקצועות מודרניים ותרמו תרומה מכרעת לחיבור בין מסורת וחילון בקרב יהדות עיראק.
באקלים נאור זה נולדו מי שיהפכו לימים לאליטה האינטלקטואלית היהודית של יוצאי בגדאד, ובהם הסופרים סמיר נקאש וסמי מיכאל, פרופ' ששון סומך ואחרים, שהגדירו את עצמם כ"יהודים-ערבים" ושילבו ביצירותיהם את התרבות הערבית-מוסלמית לצד התרבות היהודית.

1932 | המפלצת הנאצית מרימה את ראשה

בשנת 1932 זכתה עיראק לעצמאות והפכה למדינת לאום ריבונית. שנה מאוחר יותר עלה לשלטון בנו של המלך פייסל הראשון, גאזי. בעיראק החל גל פרו-נאצי, שהתגבר עם ביקורו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שניהל קשרים הדוקים עם המפלגה הנאצית, וכן בעקבות התרגום לערבית של "מיין קאמפ", חיבורו האנטישמי של אדולף היטלר. באותם ימים נושלו רבים מהיהודים מנכסיהם ופוטרו ממקומות העבודה שלהם.
במקביל החלה בעיראק פעילות ערה של התנועה הציונית, שאת השפעותיה מתאר הסופר היהודי יצחק בן-משה. "באותם ימים התהלך היהודי העיראקי כשיכור או כחולם ממש", כתב. "שמה של ישראל נישא בכל פה והשראתה חדרה לכל נפש... היו חולים שדחו את ביקורם אצל רופאיהם בתקווה שהטיפול בישראל עדיף על הטיפול כאן. יש תלמידים שהפסיקו את לימודיהם בתקווה להמשיך אותם במדינת ישראל. הפועל התחיל חושב על עבודה ללא איומים וללא הטרדות, והכפרי – על עבודה עברית בארץ הקודש".

1941 | הפרהוד

עד שנת 1941 חיו בעיראק כ-150 אלף יהודים. רבים מהם עבדו בתחומי הבנקאות, המסחר, מוסדות הממשל והמשק החקלאי. אלא שאז פרצו פרעות הפרהוד (בעיראקית: הפחדה ברוטלית של נשלטים).
פרעות הפרהוד התרחשו בעיצומה של הפיכה נגד השלטון בהנהגתו של ראשיד עלי ובהשראת חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הפרו-נאצי של ירושלים. הרקע לפרעות היה שילוב של תעמולה נאצית, שכללה את הקמת תנועת הנוער אל-פתווה, הגרסה העיראקית של נוער היטלר; השפעות המרד הערבי בארץ-ישראל; וזעם האספסוף בעקבות המלחמה האנגלו-עיראקית, שגבתה קורבנות רבים מקרב אזרחי עיראק. במהלך הפרעות בוצעו מעשי אונס ורצח מזוויעים של תינוקות, נשים וזקנים, חנויות נבזזו ונשרפו וילדים הושלכו למי החידקל לעיני הוריהם. יותר מ-180 יהודים נרצחו במהלך הפרעות וכ-1,000 נפצעו. "מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, כמה מהם סחבו חפצים ורהיטים שבזזו מבתי היהודים", העיד יהודי בשם יוסף נמרודי. "ראיתי אישה הנושאת בידה רגל של תינוק". במהלך פיזור הפרעות נהרגו כ-300–400 פורעים, והנרצחים היהודים נקברו בקבר אחים בבגדאד.
לימים עלתה סוגיית הפרהוד לכותרות בישראל כשכמה היסטוריונים תבעו מבית-המשפט להכיר בקורבנות הפוגרום כקורבנות שואה. היסטוריונים אחרים טענו כנגדם כי משקל התעמולה הנאצית בהתעוררות הפרהוד היה מינורי, ולכן אין לראות בהם קורבנות שואה.


1948 | עזרא ונחמיה המודרניים

הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות יצרו טבעת חנק סביב יהודי עיראק, שנתפסו כגיס חמישי וכבעלי זהות ונאמנות כפולות. לאומנים עיראקים הטילו פצצות על מוסדות יהודיים ובתי-כנסת בבגדאד, והחוק העיראקי אסר על יהודים לצאת מהמדינה. ב-1950 בוטל האיסור והממשל העיראקי הוציא צו שאישר ליהודים לעזוב את המדינה אם יוותרו על נתינותם העיראקית. הצו קבע כי כל יהודי מגיל עשר ומעלה יוכל לקחת עימו סכום כסף מוגבל. יהודים רבים אולצו להותיר את רכושם הרב מאחור ללא כל תמורה.
רבים מיהודי עיראק חשו תסכול וזעם דווקא לנוכח הפקפוק בנאמנותם למדינה. שלום דרוויש, מזכיר הקהילה היהודית בבגדאד, למשל, סירב לוותר על אזרחותו העיראקית ובחר לברוח מהמדינה בהיחבא. "ירשתי את העיראקיות שלי מאבותיי וסבי כמו שירשתי את עורקי דמי", כתב. "לא יכולתי לעשות מאזרחותי נייר שמוסרים אותו לפקיד שיצרפה למאות ניירות אחרים. אזרחותי העיראקית נולדה לפני אלפי שנה. לפני שהגיעו לעיראק סביהם של אלה הטוענים לעיראקיות".
בשנת 1950 חברו ממשלת ישראל, הסוכנות-היהודית והג'וינט למבצע "עזרא ונחמיה", שמסגרתו הועלו לישראל מעיראק כ-120 אלף יהודים.

2014 | 60 יהודים

בשנת 1952 סגרה ממשלת עיראק את גבולות המדינה ולא איפשרה ליהודים שנותרו בה להגר ממנה. 11 שנה מאוחר יותר, ב-1963, עם עליית מפלגת הבעת' לשלטון, הוטלו על היהודים שנותרו בעיראק מגבלות נוספות. ב-1967, לאחר מלחמת ששת-הימים, החריף היחס ליהודים: כ-3,000 מהם נאסרו ופוטרו מעבודותיהם, חשבונות בנק של יהודים הוקפאו, בתי-עסק יהודיים נסגרו, הסכמי סחר שיהודים היו חתומים עליהם בוטלו, וקווי טלפון רבים בבתי יהודים נותקו.
ב-27 בינואר 1968 הוצאו להורג כ-11 יהודים שהואשמו בריגול לטובת ישראל. הנאשמים הובאו לדין במשפטים מבוימים, ובסיומם נגזר דינם והם נתלו בכיכרות ציבוריות בבגדאד. כתוצאה מלחץ בינלאומי, אישרה ממשלת עיראק את עלייתם של היהודים הנותרים ארצה.
נכון לשנת 2014 חיו בבגדאד כ-60 יהודים בלבד.

שוש Shush

בערבית: شوش

יישוב כפרי במחוז מוצל, צפון כורדיסתאן העיראקית, צפון עיראק.


שוש שוכן בין הערים עקרה לעמאדיה, במרחק יום הליכה מעמאדיה, ובקרבתו הכפרים נירם וגונדך שגם בהם ישבו יהודים. על פי המסורת הרווחת בקרב יהודי כורדיסתאן, הם הגיעו למקום בימי גלות שלמנאסר מלך אשור, לפני חורבן בית ראשון, ומאז לא שבו לארץ-ישראל. יהודי שוש מתייחסים, לפי מסורתם, בעיקר לשבט בנימין.

בנימין מטודלה ביקר באזור לפני שנת 1170 ומצא שם קהילות יהודיות. ידיעות נוספות על קהילות יהודיות בצפון כורדיסתאן היו רק מן המאה השבע עשרה. באותה התקופה הנהיגו את הקהילות משפחות הרבנים אדוני (ברזאני), מזרחי, דוגא וחרירי.

ב- 1827 ביקר באזור הנוסע דוד דבית הלל ומצא קהילה יהודית בשוש. ב- 1880 ביקר שם הנוסע מרדכי אדלמן, וסיפר על קהילות יהודיות כפריות ועניות, שהקפידו על קיום מצוות מלא. היהודים דיברו "לשון התרגום", שהיא ארמית משובשת מעורבת בסיריאנית, והיו בני חסותו של ראש השבט המקומי, השיח' או ה"אגא". ב- 1884 נמצאו בשוש כחמישים יהודים.

יהודי שוש, כשאר יהודי כורדיסתאן, נדדו לעתים תכופות מהכפרים הקטנים ליישובים הגדולים ולערים בגלל שיקולי ביטחון. הם עסקו במסחר סיטונאי, במסחר קמעונאי, ברוכלות, וכן באריגה ובצביעה של בדים.

החיים היהודיים התרכזו סביב בית הכנסת העתיק על שם יחזקאל הנביא. בחצר בית הכנסת היה מעיין ותיבת אבן לספרי התורה. בראש הקהילה עמד ה"חכם" שהיה גם חזן, מוהל, שוחט וגבאי. בשאלות הלכה פנו יהודי שוש לחכמי בגדאד.

על פי מסורת מקומית, נמצא בשוש קברו של אוריה החתי, ויהודי הסביבה היו עולים אליו. העלייה לקבר שימשה מקור הכנסה לקהילה.

ב- 1915 היו בשוש שתים עשרה משפחות יהודיות, ועדיין פעל בית הכנסת העתיק.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1941) הייתה בשוש קהילה קטנה של אורגים. כולם עלו לישראל עם עליית יהודי עיראק בראשית שנות החמישים, והתיישבו בקרית מלאכי.

נירווה Nerwa

יישוב עירוני בצפון כורדיסתאן העיראקית, מדרום מזרח לעמאדיה, צפון עיראק.


על פי המסורת בקרב יהודי כורדיסתאן, הם הגיעו למקום בימי גלות שלמנאסר מלך אשור, לפני חורבן בית ראשון. בנימין מטודלה, שביקר באזור לפני 1170, מצא שם קהילות יהודיות.

מקורות עבריים מתעדים הימצאות יהודים בנירווה במאה השש-עשרה וקיומה של קהילה יהודית חשובה במאה השבע עשרה, ובראשה עמדו שניים מתלמידיו של הרב יעקב בן ר' יהודה מזרחי ממוצול.

ב- 1788 שהה בקהילה ר' סעדיה כהן, עוזרו של השליח מארץ-ישראל (שד"ר) שמואל בנימין. באותה התקופה חי בנירווה ר' עובדיה, משורר, חזן ואיש מופת. בניו אף הם היו משוררים. הרבנים שהנהיגו את קהילות האזור באותה התקופה היו ממשפחות אדוני (ברזאני), מזרחי, דוגא וחרירי.

ב- 1880, ביקר בכורדיסתאן הנוסע מרדכי אדלמן ודווח על קהילות יהודיות כפריות ועניות שהקפידו על קיום מצוות מלא. היהודים דיברו "לשון התרגום", שהיא ארמית משובשת מעורבת בסיריאנית, והיו בני חסותו של ראש השבט המקומי, השיח' או ה"אגא". ב- 1884 היו בנירווה 40 יהודים.

יהודי כורדיסתאן נדדו לעתים תכופות מהכפרים הקטנים ליישובים הגדולים ולערים בגלל שיקולי ביטחון. העירוניים עסקו במסחר סיטונאי, קמעונאי ורוכלות, ובין בעלי מלאכה היו: אורגים, צבעי בדים, צורפי כסף וזהב, סנדלרים, נגרים, בורסקאים.

חיי הקהילה התרכזו סביב בית הכנסת העתיק. בראש הקהילה עמד ה"חכם" שהיה גם חזן, מוהל, שוחט וגבאי. בשאלות הלכה פנו לחכמי בגדאד. הילדים למדו מגיל שלוש ב"בית-מדרש" תורה ותפילה, קריאה וכתיבה בכתב רש"י. המבוגרים יותר למדו תלמוד-תורה - משנה וגמרא. בני שמונה החלו ילדי היהודים ללמוד בבית הספר הכללי.

היהודים גרו בבתים משלהם בסביבת בית הכנסת. השכונה לא הייתה מוקפת בחומה. בתיהם בני קומה אחת היו עשויים לבני טיט בלתי שרופות, או אבנים בלתי מהוקצעות. במחוזות ההרריים כל בית היה קשור לזה שמעליו.

ערב מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) הייתה מתיחות וסכסוך בין ה"אגא" של נירווה לבין שיח' ברזאן שהיה התקיף בשבטי הסביבה, ושיח' ברזאן עלה על העיר ושרף בין היתר גם את בתי הכנסת על ספרי התורה שבהם וגם את רוב בתי היהודים. יהודי העיר ברחו למקומות אחרים ורק כמה משפחות יהודיות נותרו במקום, ללא רב, וללא שוחט ומוהל, ונעשו כפופים בכל לקהילת עמאדיה.

ב- 1925 סופחה נירווה לתורכיה, על פי ההסכמים בעקבות מלחמת העולם הראשונה בין בריטניה ששלטה בעיראק לבין תורכיה העצמאית. בעקבות הסיפוח, עזבו יהודים נוספים את נירווה ועברו למוצול, לביתנורה ולמקומות אחרים בכורדיסתאן העיראקית. מקצתם הגיעו לארץ-ישראל. אחרוני היהודים בנירווה נותרו כבני חסות של ראשי השבטים הכורדים באזור וגורלם אינו ידוע.