קהילת יהודי נירווה
נירווה Nerwa
יישוב עירוני בצפון כורדיסתאן העיראקית, מדרום מזרח לעמאדיה, צפון עיראק.
על פי המסורת בקרב יהודי כורדיסתאן, הם הגיעו למקום בימי גלות שלמנאסר מלך אשור, לפני חורבן בית ראשון. בנימין מטודלה, שביקר באזור לפני 1170, מצא שם קהילות יהודיות.
מקורות עבריים מתעדים הימצאות יהודים בנירווה במאה השש-עשרה וקיומה של קהילה יהודית חשובה במאה השבע עשרה, ובראשה עמדו שניים מתלמידיו של הרב יעקב בן ר' יהודה מזרחי ממוצול.
ב- 1788 שהה בקהילה ר' סעדיה כהן, עוזרו של השליח מארץ-ישראל (שד"ר) שמואל בנימין. באותה התקופה חי בנירווה ר' עובדיה, משורר, חזן ואיש מופת. בניו אף הם היו משוררים. הרבנים שהנהיגו את קהילות האזור באותה התקופה היו ממשפחות אדוני (ברזאני), מזרחי, דוגא וחרירי.
ב- 1880, ביקר בכורדיסתאן הנוסע מרדכי אדלמן ודווח על קהילות יהודיות כפריות ועניות שהקפידו על קיום מצוות מלא. היהודים דיברו "לשון התרגום", שהיא ארמית משובשת מעורבת בסיריאנית, והיו בני חסותו של ראש השבט המקומי, השיח' או ה"אגא". ב- 1884 היו בנירווה 40 יהודים.
יהודי כורדיסתאן נדדו לעתים תכופות מהכפרים הקטנים ליישובים הגדולים ולערים בגלל שיקולי ביטחון. העירוניים עסקו במסחר סיטונאי, קמעונאי ורוכלות, ובין בעלי מלאכה היו: אורגים, צבעי בדים, צורפי כסף וזהב, סנדלרים, נגרים, בורסקאים.
חיי הקהילה התרכזו סביב בית הכנסת העתיק. בראש הקהילה עמד ה"חכם" שהיה גם חזן, מוהל, שוחט וגבאי. בשאלות הלכה פנו לחכמי בגדאד. הילדים למדו מגיל שלוש ב"בית-מדרש" תורה ותפילה, קריאה וכתיבה בכתב רש"י. המבוגרים יותר למדו תלמוד-תורה - משנה וגמרא. בני שמונה החלו ילדי היהודים ללמוד בבית הספר הכללי.
היהודים גרו בבתים משלהם בסביבת בית הכנסת. השכונה לא הייתה מוקפת בחומה. בתיהם בני קומה אחת היו עשויים לבני טיט בלתי שרופות, או אבנים בלתי מהוקצעות. במחוזות ההרריים כל בית היה קשור לזה שמעליו.
ערב מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) הייתה מתיחות וסכסוך בין ה"אגא" של נירווה לבין שיח' ברזאן שהיה התקיף בשבטי הסביבה, ושיח' ברזאן עלה על העיר ושרף בין היתר גם את בתי הכנסת על ספרי התורה שבהם וגם את רוב בתי היהודים. יהודי העיר ברחו למקומות אחרים ורק כמה משפחות יהודיות נותרו במקום, ללא רב, וללא שוחט ומוהל, ונעשו כפופים בכל לקהילת עמאדיה.
ב- 1925 סופחה נירווה לתורכיה, על פי ההסכמים בעקבות מלחמת העולם הראשונה בין בריטניה ששלטה בעיראק לבין תורכיה העצמאית. בעקבות הסיפוח, עזבו יהודים נוספים את נירווה ועברו למוצול, לביתנורה ולמקומות אחרים בכורדיסתאן העיראקית. מקצתם הגיעו לארץ-ישראל. אחרוני היהודים בנירווה נותרו כבני חסות של ראשי השבטים הכורדים באזור וגורלם אינו ידוע.
יישוב עירוני בצפון כורדיסתאן העיראקית, מדרום מזרח לעמאדיה, צפון עיראק.
על פי המסורת בקרב יהודי כורדיסתאן, הם הגיעו למקום בימי גלות שלמנאסר מלך אשור, לפני חורבן בית ראשון. בנימין מטודלה, שביקר באזור לפני 1170, מצא שם קהילות יהודיות.
מקורות עבריים מתעדים הימצאות יהודים בנירווה במאה השש-עשרה וקיומה של קהילה יהודית חשובה במאה השבע עשרה, ובראשה עמדו שניים מתלמידיו של הרב יעקב בן ר' יהודה מזרחי ממוצול.
ב- 1788 שהה בקהילה ר' סעדיה כהן, עוזרו של השליח מארץ-ישראל (שד"ר) שמואל בנימין. באותה התקופה חי בנירווה ר' עובדיה, משורר, חזן ואיש מופת. בניו אף הם היו משוררים. הרבנים שהנהיגו את קהילות האזור באותה התקופה היו ממשפחות אדוני (ברזאני), מזרחי, דוגא וחרירי.
ב- 1880, ביקר בכורדיסתאן הנוסע מרדכי אדלמן ודווח על קהילות יהודיות כפריות ועניות שהקפידו על קיום מצוות מלא. היהודים דיברו "לשון התרגום", שהיא ארמית משובשת מעורבת בסיריאנית, והיו בני חסותו של ראש השבט המקומי, השיח' או ה"אגא". ב- 1884 היו בנירווה 40 יהודים.
יהודי כורדיסתאן נדדו לעתים תכופות מהכפרים הקטנים ליישובים הגדולים ולערים בגלל שיקולי ביטחון. העירוניים עסקו במסחר סיטונאי, קמעונאי ורוכלות, ובין בעלי מלאכה היו: אורגים, צבעי בדים, צורפי כסף וזהב, סנדלרים, נגרים, בורסקאים.
חיי הקהילה התרכזו סביב בית הכנסת העתיק. בראש הקהילה עמד ה"חכם" שהיה גם חזן, מוהל, שוחט וגבאי. בשאלות הלכה פנו לחכמי בגדאד. הילדים למדו מגיל שלוש ב"בית-מדרש" תורה ותפילה, קריאה וכתיבה בכתב רש"י. המבוגרים יותר למדו תלמוד-תורה - משנה וגמרא. בני שמונה החלו ילדי היהודים ללמוד בבית הספר הכללי.
היהודים גרו בבתים משלהם בסביבת בית הכנסת. השכונה לא הייתה מוקפת בחומה. בתיהם בני קומה אחת היו עשויים לבני טיט בלתי שרופות, או אבנים בלתי מהוקצעות. במחוזות ההרריים כל בית היה קשור לזה שמעליו.
ערב מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) הייתה מתיחות וסכסוך בין ה"אגא" של נירווה לבין שיח' ברזאן שהיה התקיף בשבטי הסביבה, ושיח' ברזאן עלה על העיר ושרף בין היתר גם את בתי הכנסת על ספרי התורה שבהם וגם את רוב בתי היהודים. יהודי העיר ברחו למקומות אחרים ורק כמה משפחות יהודיות נותרו במקום, ללא רב, וללא שוחט ומוהל, ונעשו כפופים בכל לקהילת עמאדיה.
ב- 1925 סופחה נירווה לתורכיה, על פי ההסכמים בעקבות מלחמת העולם הראשונה בין בריטניה ששלטה בעיראק לבין תורכיה העצמאית. בעקבות הסיפוח, עזבו יהודים נוספים את נירווה ועברו למוצול, לביתנורה ולמקומות אחרים בכורדיסתאן העיראקית. מקצתם הגיעו לארץ-ישראל. אחרוני היהודים בנירווה נותרו כבני חסות של ראשי השבטים הכורדים באזור וגורלם אינו ידוע.