חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 4
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קהיר

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
251466
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Sanu (Sanua), Yaqub (James) (1839-1912), journalist, Egyptian nationalist and playwright who wrote in Fr ench, English, Turkish, Persian, Hebrew, Italian, Arabic and Egyptian Arabic, born in Cairo, Egypt. He was sent to be educated in Livorno, Italy in 1853, where he studied Arts and Literature. When he returned to Egypt in 1855 he worked as a tutor for Prince Yaken's children before he became a teacher in the Arts and Crafts School in Cairo.

Sanua became a journalist in Egypt, writing in a number of languages including Arabic and French. He played an important role in the development of Egyptian theatre in the 1870s, both as a writer of original plays in Arabic as well as with his adaptations of French plays. However, it was as a satirical nationalist journalist that he became famous in his day. Early in 1877, Sanua founded the satirical magazine "Abou Naddara", which had an immediate appeal to both those who could read and those who had it read to them. It was quickly suppressed as being liberal and revolutionary, and its author banished. In March and April 1877 fifteen issues appeared, and of these no copies are known to exist.

Sanua went into exile to France on 22nd June 1878. In France he redoubled his journalistic efforts, and his celebrated journal, reproduced lithographically from handwriting in both Arabic and French, continued to appear, printed at a shop aptly located in the Passage du Caire in the 2nd arrondissement in Paris.

This was the first Arabic-language magazine to feature cartoons as well as the first periodical printed in Egyptian-Arabic, and not in Classical Arabic. The captions for these being given in French and Arabic. Its circulation was considerable in Egypt, where it was smuggled inside other larger newspapers. There is clear evidence of its presence, even in the highest circles, in Egypt. The magazine concentrated on both political and financial difficulties in Egypt, and Sanua probably had privy information from friends and well-wishers within the administration. Sanu coined the phrase "Egypt for Egyptians", who served as a ralling cry against the British interference in the country.
Harari, Victor Raphael (1857-1945), financier, born in Cairo, Egypt. Harari began his working life in the Egyptian Ministry of Finance when the country was theoretically independent but effectively under British control. Over the years rose to the position of director of the accounts department. In 1929 he was elected to the board of directors of the Egyptian National Bank and headed the boards of many economic organizations in Egypt. In 1928 he was knighted by King George V of England.
Industrialist

Member of an important Cairo family of merchants and community leaders, he studied engineering in Paris and on returning to Cairo in 1882 he became an official in the ministry of public works. After studying sugar manufacture in Moravia, in the Czech lands, he directed a sugar plant in Egypt and established other industrial plants. Cattaui entered politics in 1915 and was a member of the Egyptian delegation to London which established Egyptian independence. In 1922 he was on the committee which drafted the Egyptian constitution. From 1924 he was minister of finance, then in 1925 minister of communications and served as a senator from 1927 to 1936.
Weinstein, Esther (1910-2004), communal leader, born as Esther Chaki to a Greek father and an Egyptian mother in Cairo, Egypt.

Weinstein became president of the Jewish Community of Cairo in 1996, the first woman to be elected to this function. She led the dwinling community until 2002. Deicated to the preservation of the rich Jewish heritage of Egypt, Weinstein was opposed to the sale of a number of synagogues that were not in use anylonger in early 1990s. During her tenure the leadership of the Jewish community of Cairo deployed renewed efforts on the conservation of Jewish sites and artifacts in Egypt.

In 2002, when she was eighty-two, Weinstein's activity during twenty-five years with Caritas Egypt (a confederation of Catholic social service groups) were acknowledged by a special award grated to her by the Vatican in 2002.

Esther Weinstein is the mother of Carmen Weinstein, who succeeded her at the presidency of the Jewish community of Cairo in 2004.
Btesh (Betesh), Ricardo Anthony (1938-2015), singer and song writer, known as Richard Anthony, born in Cairo, Egypt.

His father, Edgar Btesh, friom a Jewish family of Aleppo, Syria, ran a textile business, and his mother, Margaret, was the daughter of Samuel Shashua Bey, honorary consul of Iraq in Alexandria, Egypt.

His childhood was spent in Arab countries, then in England and Argentina. In 1951 he went to Paris, France, and strudied at a Paris high school. After graduating from high school he went on to study law. Then he began to play the saxaphone at night clubs and worked as a vacuum cleaner salesman in the daytime. He began to appear on television and on the stage performing many songs, becoming wealthy and very well known. Betesh recorded over 600 songs and sold more than 50 million records.
כהן, רונלד סיר ( -1945) איש עסקים, ידוע גם בשם "אבי ההשקעה חברתית", נולד בקהיר, מצרים, למשפחה שמקורה בעיר חלב שבסוריה.

לאחר משבר סואץ ב-1956 וכתוצאה מרדיפת היהודים בתקופת הנשיא המצרי נאצר נאלצה משפחתו לברוח ממצרים ולהגר לאנגליה. עם תום לימודיו בבית ספר בצפון לונדון זכה כהן במלגה לאוניברסיטת אוקספורד, שם סיים תואר ראשון בכלכלה. את לימודי ההמשך עשה בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד ולאחר מכן עבד לפרנסתו כמנהל השקעות.

בשנת 1972 ייסד יחד עם שני חבריו לספסל הלימודים מבית הספר לעסקים את "אייפקס פרטנרס" אחת מקרנות ההון סיכון הראשונות בבריטניה. בראשית דרכה החברה צמחה באיטיות אולם ב-1990 חלה קפיצה משמעותית בהיקף פעילותה והיא נהפכה לחברת ההון סיכון הגדולה בבריטניה ול"אחת משלוש החברות הגלובליות המשמעותיות בעולם קרנות הון סיכון". ב-2002 כהן היה לחבר הראשון במועדון המצומצם של היכל התהילה של בעלי ההון העצמי באגודה הבריטית של קרנות הון סיכון.

ארגונו של כהן היה אחראי גם לעידוד השקעות משמעותיות בחברות ישראליות. כשפרש מתפקידו כיו"ר החברה, לאחר שלושים ושלוש שנים בתפקיד, אייפקס הייתה חברת ההשקעות הפרטית הגדולה ביותר בעולם שבסיסה באירופה, עם שיא השקעות מרשים של יותר מ-40 מיליארד דולר בתיקי ניהול השקעות, משרדים בשמונה מדינות ויותר מ-300 עובדים.

כהן הוא חלוץ בתחום ההשקעה החברתית. בשנת 2000 נתמנה ליו"ר ארגון SITF - כוח משימה מיוחד להשקעות חברתיות. מטרות הארגון הרשמיות היו: "להגדיר יישום שיטות יזמות על מנת להשיג תשואות חברתיות וכלכליות גבוהות יותר מהשקעה חברתית, לרתום כישרונות חדשים ורכישת מיומנויות, להניע התחדשות כלכלית, ולשחרר מקורות חדשים של השקעה פרטית ומוסדית".

בשנת 2002 ייסד כהן את קרן ברידג'ס ונצ'רס, להשקעה בצמיחה בת קיימא וחדשנית המספקת גם החזרים כספיים וגם הטבות חברתיות וסביבתיות, ובשנת 2003 ייסד יחד עם סר הארי סולומון, מנכ"ל לשעבר ומייסד חברת אחזקות "הילסדאון", את "קרן פורטלנד" שמטרתה לפתח את המגזר הפרטי הפלסטיני ולהקל על עוני באמצעות יזמות בישראל. לקרן יש משרדים בלונדון, בתל אביב וברמאללה.

בשנת 2005 עמד סר רונלד, שהמלכה אליזבת העניקה לו תואר אבירות, בראשות הוועדה לנכסים ללא דורשים, שבחנה כיצד ניתן להשתמש בכספים מחשבונות בנק רדומים לתועלת הציבור. ההמלצה הסופית של הוועדה הייתה להשתמש בכספים להקמת בנק השקעות חברתי שיסייע לפרויקטים של צדקה והתנדבות וימומן באמצעות אספקת הון ראשוני ומתן ערבויות ובטחונות.

בשנת 2007 היה כהן המייסד והמנהל הבלתי רשמי של חברת הפיננסים החברתית של בריטניה, שהיא חברת ייעוץ לונדונית העובדת במרץ על מנת ליצור שוק השקעות חברתיות בבריטניה.
סר רונלד כהן מכהן גם כיו"ר ה-BSC, בנק ההשקעות החברתיות הראשון מסוגו בבריטניה, מאז השקתו הרשמית ביולי 2011,. תפקידו של ה- BSC הוא להאיץ את הצמיחה של שוק ההשקעות החברתיות כדי שלארגונים פיננסיים עם אוריינטציה חברתית תהיה גישה גדולה יותר להון סביר, וזאת תוך שימוש בכ- 400 מיליון ליש"ט שווי נכסים ללא דורשים שהושארו בחשבונות בנק במשך 15 שנים, ו- 200 מיליון ליש"ט שמוזרמים מהבנקים הראשיים בבריטניה.

בתחום הפוליטי, כהן היה מועמד ב -1974 לפרלמנט הבריטי כמתמודד למפלגה הליברלית מטעם אזור קנסינגטון, וב-1979 היה מועמד לפרלמנט האירופי מטעם אזור לונדון המערבית.
בשנת 1996 כהן העביר את תמיכתו הפוליטית למפלגת העבודה, ושם היה לתומך של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה. בנובמבר 2011 היה כהן קשור מבחינה כלכלית עם תנועה א-פוליטית חדשה בישראל שמטרתה הייתה שינוי שיטת הבחירות במדינת ישראל. כמו כן, הוא חבר ועדת השקעות באוניברסיטת אוקספורד וחבר הנהלת הדירקטוריון של אוניברסיטת הרווארד.
Arochas, Hezkia Eliezer (known as Kiki) (1924-2001), cantor, born in Cairo, Egypt, the second of six boys. His father, Eliezer Hezkia Arochas was from Izmir, Turkey; and his mother, Esther Cohen, was a born in Jerusalem, Israel.

From his youth, Kiki displayed a strong talent and love for hazanut, a constant which remained with him during his long and productive life in America. He put his singing talent to task early on in his life. At the age of six, he already led his entire school every morning in Shaharit prayers. He was also the head of the choir in the great Ashkenazic synagogue of Cairo. He enjoyed all types of music in many languages, and his repertoire spanned from operatic arias to Arabic ballads.

However, cantorial music held a very special place in his heart. He enjoyed praying more than any other type of singing - and he was appreciated. He composed a unique liturgy, intermingling Ladino and Arabic tunes. The audiance, touched by his Tehillim recitals, were moved to tears while listening to his voice. At one time or another, everyone in his congregation was affected by his kindness, and indeed his love for his fellow human beings is sorely missed.

Sasson, Ilya Mohadab, known as Elias Moadab (1916-1952), comedian born in Cairo, Egypt, to a Jewish Syrian father and Jewish Egyptian mother from the city of Tanta, Egypt. He began his career as a singer working in many nightclubs such as Al Arizona and Alooberg, where he encountered famous Egyptian comedian Ismail Yassine who helped him enter the film industry and played alongside him in many films, most notably the 1948 classic ‘Anbar’ that starred Laila Mourad. In his performances in over 20 films, he used to speak in the Shami (Syrian) dialect of Arabic, creating the impression that he was born in Syria.  

משורר, מלומד ורופא. נולד במצרים וידוע גם כאברהם החסיד, או החבר, המוזכר, לעתים קרובות, בכתביו של אברהם בן משה בן מימון. ב-1167 נמנה עם שלושת הרבנים שחתמו על תקנה לשמירת טוהר המשפחה במצרים. ב-1196 פרסם את הסאטירה מגילת זוטא, שנכתבה בפרוזה מחורזת. יצירה זו נחלה הצלחה גדולה. נפטר בפוסטאט, מצרים.
Weinstein, Esther (1910-2004), communal leader, born as Esther Chaki to a Greek father and an Egyptian mother in Cairo, Egypt.

Weinstein became president of the Jewish Community of Cairo in 1996, the first woman to be elected to this function. She led the dwinling community until 2002. Deicated to the preservation of the rich Jewish heritage of Egypt, Weinstein was opposed to the sale of a number of synagogues that were not in use anylonger in early 1990s. During her tenure the leadership of the Jewish community of Cairo deployed renewed efforts on the conservation of Jewish sites and artifacts in Egypt.

In 2002, when she was eighty-two, Weinstein's activity during twenty-five years with Caritas Egypt (a confederation of Catholic social service groups) were acknowledged by a special award grated to her by the Vatican in 2002.

Esther Weinstein is the mother of Carmen Weinstein, who succeeded her at the presidency of the Jewish community of Cairo in 2004.
יהודה הלוי (1075-1141) , משורר עברי ופילוסוף. נולד בטודלה, ספרד, כנראה למשפחה עשירה ומשכילה. קיבל חינוך מקיף, גם בעברית וגם בערבית. בצעירותו שהה באנדלוסיה, השתתף בקורדובה בתחרות כתיבת שירים, וזכה בה בזכות חיקוי שחיבר לשירו של משה אבן עזרא. ידידות אמיצה התפתחה בין השניים ויהודה הלוי בילה זמן מה בחברתו של אבן עזרא בגרנדה. שם כתב את שיריו החשובים הראשונים. עם הכיבוש של ספרד המוסלמית על ידי האלמורביטים (פונדמנטליסטים מוסלמים) מאפריקה, אחרי שנת 1090, עזב יהודה הלוי את גרנדה, נדד במשך עשרים שנה ברחבי ספרד וביקר בקהילות רבות. בטולדו עסק ברפואה בשירות המלך. כמו כן, עסק במסחר, בעיקר עם מצרים. פרסומו התפשט והיה לו מעגל רחב של ידידים ומעריצים בקהילות יהודיות רבות. חשיבות מיוחדת נודעת לידידותו ארוכת השנים עם אברהם אבן עזרא. ביחד הם נסעו לערים שונות בספרד המוסלמית ובצפון-אפריקה. החלטתו של יהודה הלוי לעלות לארץ-ישראל התגבשה בהדרגה ושיקפה את הפילוסופיה שלו, ולפיה קיומם השלם של היהודים כעם יכול להיות מושג רק בארצם. בשנת 1140 הגיע לאלכסנדריה, מלווה בחתנו יצחק, בנו של אברהם אבן עזרא. במשך מספר חודשים שהה בקהיר בחברת חלפון הלוי, סוחר יהודי גדול. יציאתו לארץ-ישראל התעכבה וידידו ניסה לשכנע אותו להישאר במצרים. נראה שנפטר במצרים ונקבר בה.
כ-800 שירים של יהודה הלוי נשתמרו. כ-80 משירי האהבה שלו מכוונים אל הצבי או הצבייה. רובם של 180 שירי הקינה שלו נכתבו לזכר בני דורו המפורסמים – משוררים, פילוסופים, מלומדים, אצילים ופטרונים. השירים הרגישים ביותר בסוג זה נכתבו לזכר בני משפחת אבן עזרא. בין 350 הפיוטים שכתב לרגל חגים יהודיים נמצאת קבוצה של שירים על הגולה. בהם משקף יהודה הלוי את סבלות העם היהודי, ומדגישם באמצעות תיאורים ודימויים מן המקורות. יהודה הלוי חיבר גם שירים המשקפים חוויות דתיות אישיות. כ-35 משירי ציון שלו, מבטאים את הכמיהה לארץ-ישראל ואת המאמץ לשכנע את בני עמו כי הגאולה נמצאת בהישג היד, בארץ-ישראל.
משורר, רופא ומלומד. נולד בקהיר, מצרים. שני כרכים משירי הדת שלו נשתמרו והם נמצאים באוסף פירקוביץ' בסנט פטרסבורג. האחד, חיבורו הושלם ב-1489, ויש בו 224 פיוטים הערוכים כסדר השיעורים השבועיים. הכרך האחר כולל 237 פיוטים לשבת ולחגים. נפטר בקהיר, מצרים.
משורר. נולד בארץ-ישראל, וזכה בהדרגה להכרה עד שקיבל את התואר "השלישי" כלומר, האדם השלישי בסדר הישיבה ליד הגאון בישיבה בירושלים. מסיבות בלתי ידועות עבר למצרים והתיישב בפוסטאט, שם חווה את שלושת ימי הפרעות של המוסלמים נגד היהודים. את האירוע הנציח ב"מגילת מצרים" שלו. חיבר גם קרובות וסליחות המשקפות אירועים אלו. רק אחדים ממאות הפיוטים שכתב פורסמו. נפטר בפוסטאט, מצרים.

מילמן, חיים (1874 - 1945), ציוני, איש העלייה הראשונה, מוסיקאי, מלחין ומורה, ראשון המחנכים המוסיקלים בגימנסיה העברית ביפו (לימים גימנסיה הרצליה), נולד במוינשטי, רומניה, לאביו יוסף מילמן ואמו חנה לבית גולדשטיין.

אנשי מוינשטי, עיירה ליד העיר באקאו, היו המייסדים של תנועת "יישוב ארץ ישראל" ברומניה. בעיתון "היועץ" שיצא לאור ברומניה התפרסם "קול קורא" של אנשי מוינשט לכל יהודי רומניה למען רעיון ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. מכאן באה האימרה העממית ביידיש "דערעך מוינשט קיין ארץ ישראל" (דרך מוינשט-לארץ ישראל). בין אלה שנענו לקריאה לעלות לארץ ישראל היה גם דודו של מילמן, יצחק גולדשטיין, ממייסדי המושבה זכרון יעקב.

בצעירותו עבר מילמן לאוסטריה, שם קיבל את חינוכו המוסיקלי. בשנת 1891 הגיע לארץ ישראל ומצא את עיסוקו כפועל במושבות. מילמן התיישב בזכרון יעקב, שם גם החל בפעילותו המוסיקלית שזיכתה אותו בכינוי "נגן הפועלים". באותה תקופה קרתה לו תאונה שגרמה לו להתעוור בעין אחת. בשנת 1898 נישא למלכה בת יוסף חרטון וברכה לבית כרנר (קרנר). מלכה הייתה ילידת העיירה קאלאראש אשר ליד קישינב בבסרביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית, היום במולדובה) ואומצה בילדותה על ידי דודה שמואל קרנר (אחי אימא), שהיה בין העולים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה הראשונה והתיישבו בראשון לציון.

אחרי הנישואין עבר הזוג מילמן ליפו, שם החל מילמן בפעילות מוסיקלית מלאה. כבר בימים שהתגורר בזכרון יעקב, התיידד מילמן ושיתף פעולה עם המשורר נח שפירא, שהיה חותם בשם בר-נש. מילמן הלחין מנגינות למרבית שיריו של נח שפירא, כאשר המפורסם בהם הוא שיר העבודה " יָהּ חַי לִי, לִי הָהּ עֲמָלִי!." שיריו של מילמן ידועים ברובם עד היום כשירים עממים, שכן הוא לא דאג לזכויות יוצרים. מאוחר יותר מצא המוסיקולוג מנשה רבינא מסמך בכתב ידו של נח שפירא שבו הוא מייחס לחיים מילמן את זכויות היוצרים לאותם שירים שכתב בר-נש ושלא צויין אחרת. מחקרו של מנשה רבינא יצא לאור בהוצאת תרבות וחינוך בע"מ בשנת 1966 וקיבל תגובות באותה שנה ב"מעריב" מאורי קיסרי וד"ר אברהם מטמן כהן.

בעיתון "המגיד" משנת 1898 מופיע שיר של נח שפירא בשם "הבציר" עם ציון המלחין (ללא תווים) חיים מילמן. מחבר אחר עמו שיתף פעולה מילמן היה נחום ירושלמי - מחבר חיזיון "ניר דוד" – שם מופיעים התווים של "מחול הרועות" אותם כתב.

מילמן ניגן בכל כלי הקשת, גיטרה, פסנתר ואקורדיון. הוא נחשב למורה הראשון לכינור מתקופתו. עסק גם בהפקה ועיבוד הצגות מוסיקליות, השתתף בקונצרטים וניצח תזמורות כמנהל מוסיקלי. מילמן היה זה שהביא ליפו את ההצגה ביידיש "בר כוכבא" מאת אברהם גולדפדן – בצילום מאותה תקופה הוא ניראה יושב עם השחקנים וביניהם אברהם קריניצי, לימים ראש עיריית רמת גן.

בשנת 1905 עם ייסוד הגימנסיה העברית ביפו (שמה שונה מאוחר יותר לגמנסיה הרצליה) מינה אותו א. ב. מטמן כהן כמורה הזמרה והמוסיקה הראשון בגימנסיה. מנהל הגימנסיה באותה תקופה חיים בוגרשוב. בין תלמידיו של מילמן היו משה שרתוק (לימים משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני) אשר השתתף במקהלה, דוד הכהן ויריב אזרחי (לימים מחנך, עיתונאי ומבקר מוסיקלי). בתמונה מאותה תקופה מילמן מופיע יחד עם המורים והתלמידים של הגימנסיה ועם יעקב מוזיר ד"ר דוד וולפסון – הנשיא השני של ההסתדרות הציונית.

לאחר כשלוש שנות עבודה בגימנסיה העברית, התקבל מילמן בשנת 1908 כמורה למוסיקה בית הספר "תחכמוני", שנוסד באותה עת ביפו. הוא גם לימד במושבה הגרמנית ביפו ושימש מורה אצל "האחים הצרפתיים". עד לפרוץ  מלחמת העולם הראשונה יצא שמו ברבים כמורה לכינור (בתקופה הטובה עלה מספר תלמידיו על מאה) וכיבואן של כלי נגינה ותווים. תלמידיו היו יהודים ולא יהודים. לימים רבים מתלמידיו היו לאנשי ציבור ידועים.

בפסח 1917 נאלץ מילמן על ידי השלטון העותומני לצאת לגלות, יחד עם תושביה היהודים של תל אביב ויפו. משפחה שכללה חמישה ילדים עברה  לטבריה. ילדיו קיבלו כל השנים חינוך מוסיקלי (שניים מהם התפרסמו בבגרותם כמחנכים בזכות עצמם ושניים אחרים עסקו חלקית בנגינה). בשנים 1919-1921 חזר חיים מילמן להוראה פרטית, השתתף במופעים מוסיקליים שכללו בין השאר ליווי מוסיקלי לסרטים אלמים בקולנוע "עדן" בתל אביב. בחודש מאי 1921 ניצלה המשפחה בנס מהפרעות ביפו . הבן הבכור במשפחה, משה, ניפצע ואושפז בזמן הפרעות. שמו מופיע ברשימות הנפגעים אשר התפרסמו בעיתונות היהודית.

מילמן החליט לקבל הצעת עבודה מקורנפיש - האקדמיה המלכותית בקהיר  לשמש כפרופסור באקדמיה. ביחד עם משפחתו הוא עבר למצרים בנסיעה ברכבת שנסעה מיפו דרך קנטרה לקהיר. בשנים ששהה בקהיר עסק בהוראה ובהלחנה (תווים שלו פורסמו בעיר) והיה פעיל בארגונים יהודים מקומיים. מסופר עליו שלימד את ילדי בית המלוכה המצרי ובשל כך כשנפטר בנובמבר 1945 עבר ארונו תחת חרבות שלופות. מילמן נקבר בבית הקברות  היהודי באסטין בקהיר.

בית הקברות באסטין, שהוא מהעתיקים ונחשב לאתר מורשת נפגע קשות בשנים שלאחר 1956, כאשר רובם הגדול יהודי קהיר נאלצו לעזוב את העיר. ב- 1982 ביקר את קברו נכדו הבכור אמנון בר-נס, והצליח לאתר את הקבר עם המצבה. ביוזמת הנכד ובעידוד המשפחה הועברו עצמותיו של חיים מילמן להר המנוחות בירושלים ונמצא לו מקום ליד קבר אשתו. הקבורה השנייה הייתה ב-1984.

Sasson, Ilya Mohadab, known as Elias Moadab (1916-1952), comedian born in Cairo, Egypt, to a Jewish Syrian father and Jewish Egyptian mother from the city of Tanta, Egypt. He began his career as a singer working in many nightclubs such as Al Arizona and Alooberg, where he encountered famous Egyptian comedian Ismail Yassine who helped him enter the film industry and played alongside him in many films, most notably the 1948 classic ‘Anbar’ that starred Laila Mourad. In his performances in over 20 films, he used to speak in the Shami (Syrian) dialect of Arabic, creating the impression that he was born in Syria.  

אפרנגי

AFRANGUI, EL AFRANGUI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע מתכונה אישית או כינוי.

שם משפחה זה נגזר מביטוי בערבית המדוברת בעיר קהיר, מצרים, שפירושו "אירופאי" וגם "אריסטוקרטי". במקור ייתכן ששם משפחה זה היה כינוי לאדם שמוצאו מאירופה או שהיו לו קשרים עם אירופה או עם אירופאים, יהודים או לא-יהודים.

מאז ומתמיד יהודים ולא יהודים השתמשו בכינוים כאמצעי לזיהוי בני הקהילה או אנשים אחרים. במסורת היהודית הגבול בין שמות פרטיים לבין כינויים היה תמיד די גמיש וכתוצאה מכך נוצר מגוון רחב של שמות משפחה.

אפרנגי או אל פרנגי מתועדים כשמות משפחה יהודים עם בני הקהילה הקראית בעיר קהיר, מצרים.

גניזת ספרי קודש, ספרי תורה ומסמכים
בעליית גג של בית הכנסת בן עזרא
בפוסטאט (קהיר העתיקה).
דיורמה.
(בית התפוצות, תצוגת הקבע)
הרב חיים נחום (1872-1960) הרב הראשי
של האימפריה העות'מאנית בשנים 1908-1920,
משנת 1925 - רבה הראשי של קהיר
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף שאלוניקי)
ארון הקודש בבית הכנסת "בן עזרא",
קהיר, מצרים 1979.
צילום: מיכה בר-עם.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
מודעה ישנה בכניסה לבית הכנסת "בן עזרא",
קהיר, מצרים 1979.
(מתוך תערוכת בית התפוצות "יהודים במצרים" 1979)
Btesh (Betesh), Ricardo Anthony (1938-2015), singer and song writer, known as Richard Anthony, born in Cairo, Egypt.

His father, Edgar Btesh, friom a Jewish family of Aleppo, Syria, ran a textile business, and his mother, Margaret, was the daughter of Samuel Shashua Bey, honorary consul of Iraq in Alexandria, Egypt.

His childhood was spent in Arab countries, then in England and Argentina. In 1951 he went to Paris, France, and strudied at a Paris high school. After graduating from high school he went on to study law. Then he began to play the saxaphone at night clubs and worked as a vacuum cleaner salesman in the daytime. He began to appear on television and on the stage performing many songs, becoming wealthy and very well known. Betesh recorded over 600 songs and sold more than 50 million records.
Sanu (Sanua), Yaqub (James) (1839-1912), journalist, Egyptian nationalist and playwright who wrote in Fr ench, English, Turkish, Persian, Hebrew, Italian, Arabic and Egyptian Arabic, born in Cairo, Egypt. He was sent to be educated in Livorno, Italy in 1853, where he studied Arts and Literature. When he returned to Egypt in 1855 he worked as a tutor for Prince Yaken's children before he became a teacher in the Arts and Crafts School in Cairo.

Sanua became a journalist in Egypt, writing in a number of languages including Arabic and French. He played an important role in the development of Egyptian theatre in the 1870s, both as a writer of original plays in Arabic as well as with his adaptations of French plays. However, it was as a satirical nationalist journalist that he became famous in his day. Early in 1877, Sanua founded the satirical magazine "Abou Naddara", which had an immediate appeal to both those who could read and those who had it read to them. It was quickly suppressed as being liberal and revolutionary, and its author banished. In March and April 1877 fifteen issues appeared, and of these no copies are known to exist.

Sanua went into exile to France on 22nd June 1878. In France he redoubled his journalistic efforts, and his celebrated journal, reproduced lithographically from handwriting in both Arabic and French, continued to appear, printed at a shop aptly located in the Passage du Caire in the 2nd arrondissement in Paris.

This was the first Arabic-language magazine to feature cartoons as well as the first periodical printed in Egyptian-Arabic, and not in Classical Arabic. The captions for these being given in French and Arabic. Its circulation was considerable in Egypt, where it was smuggled inside other larger newspapers. There is clear evidence of its presence, even in the highest circles, in Egypt. The magazine concentrated on both political and financial difficulties in Egypt, and Sanua probably had privy information from friends and well-wishers within the administration. Sanu coined the phrase "Egypt for Egyptians", who served as a ralling cry against the British interference in the country.
משורר, רופא ומלומד. נולד בקהיר, מצרים. שני כרכים משירי הדת שלו נשתמרו והם נמצאים באוסף פירקוביץ' בסנט פטרסבורג. האחד, חיבורו הושלם ב-1489, ויש בו 224 פיוטים הערוכים כסדר השיעורים השבועיים. הכרך האחר כולל 237 פיוטים לשבת ולחגים. נפטר בקהיר, מצרים.
Industrialist

Member of an important Cairo family of merchants and community leaders, he studied engineering in Paris and on returning to Cairo in 1882 he became an official in the ministry of public works. After studying sugar manufacture in Moravia, in the Czech lands, he directed a sugar plant in Egypt and established other industrial plants. Cattaui entered politics in 1915 and was a member of the Egyptian delegation to London which established Egyptian independence. In 1922 he was on the committee which drafted the Egyptian constitution. From 1924 he was minister of finance, then in 1925 minister of communications and served as a senator from 1927 to 1936.

מילמן, חיים (1874 - 1945), ציוני, איש העלייה הראשונה, מוסיקאי, מלחין ומורה, ראשון המחנכים המוסיקלים בגימנסיה העברית ביפו (לימים גימנסיה הרצליה), נולד במוינשטי, רומניה, לאביו יוסף מילמן ואמו חנה לבית גולדשטיין.

אנשי מוינשטי, עיירה ליד העיר באקאו, היו המייסדים של תנועת "יישוב ארץ ישראל" ברומניה. בעיתון "היועץ" שיצא לאור ברומניה התפרסם "קול קורא" של אנשי מוינשט לכל יהודי רומניה למען רעיון ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. מכאן באה האימרה העממית ביידיש "דערעך מוינשט קיין ארץ ישראל" (דרך מוינשט-לארץ ישראל). בין אלה שנענו לקריאה לעלות לארץ ישראל היה גם דודו של מילמן, יצחק גולדשטיין, ממייסדי המושבה זכרון יעקב.

בצעירותו עבר מילמן לאוסטריה, שם קיבל את חינוכו המוסיקלי. בשנת 1891 הגיע לארץ ישראל ומצא את עיסוקו כפועל במושבות. מילמן התיישב בזכרון יעקב, שם גם החל בפעילותו המוסיקלית שזיכתה אותו בכינוי "נגן הפועלים". באותה תקופה קרתה לו תאונה שגרמה לו להתעוור בעין אחת. בשנת 1898 נישא למלכה בת יוסף חרטון וברכה לבית כרנר (קרנר). מלכה הייתה ילידת העיירה קאלאראש אשר ליד קישינב בבסרביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית, היום במולדובה) ואומצה בילדותה על ידי דודה שמואל קרנר (אחי אימא), שהיה בין העולים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה הראשונה והתיישבו בראשון לציון.

אחרי הנישואין עבר הזוג מילמן ליפו, שם החל מילמן בפעילות מוסיקלית מלאה. כבר בימים שהתגורר בזכרון יעקב, התיידד מילמן ושיתף פעולה עם המשורר נח שפירא, שהיה חותם בשם בר-נש. מילמן הלחין מנגינות למרבית שיריו של נח שפירא, כאשר המפורסם בהם הוא שיר העבודה " יָהּ חַי לִי, לִי הָהּ עֲמָלִי!." שיריו של מילמן ידועים ברובם עד היום כשירים עממים, שכן הוא לא דאג לזכויות יוצרים. מאוחר יותר מצא המוסיקולוג מנשה רבינא מסמך בכתב ידו של נח שפירא שבו הוא מייחס לחיים מילמן את זכויות היוצרים לאותם שירים שכתב בר-נש ושלא צויין אחרת. מחקרו של מנשה רבינא יצא לאור בהוצאת תרבות וחינוך בע"מ בשנת 1966 וקיבל תגובות באותה שנה ב"מעריב" מאורי קיסרי וד"ר אברהם מטמן כהן.

בעיתון "המגיד" משנת 1898 מופיע שיר של נח שפירא בשם "הבציר" עם ציון המלחין (ללא תווים) חיים מילמן. מחבר אחר עמו שיתף פעולה מילמן היה נחום ירושלמי - מחבר חיזיון "ניר דוד" – שם מופיעים התווים של "מחול הרועות" אותם כתב.

מילמן ניגן בכל כלי הקשת, גיטרה, פסנתר ואקורדיון. הוא נחשב למורה הראשון לכינור מתקופתו. עסק גם בהפקה ועיבוד הצגות מוסיקליות, השתתף בקונצרטים וניצח תזמורות כמנהל מוסיקלי. מילמן היה זה שהביא ליפו את ההצגה ביידיש "בר כוכבא" מאת אברהם גולדפדן – בצילום מאותה תקופה הוא ניראה יושב עם השחקנים וביניהם אברהם קריניצי, לימים ראש עיריית רמת גן.

בשנת 1905 עם ייסוד הגימנסיה העברית ביפו (שמה שונה מאוחר יותר לגמנסיה הרצליה) מינה אותו א. ב. מטמן כהן כמורה הזמרה והמוסיקה הראשון בגימנסיה. מנהל הגימנסיה באותה תקופה חיים בוגרשוב. בין תלמידיו של מילמן היו משה שרתוק (לימים משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני) אשר השתתף במקהלה, דוד הכהן ויריב אזרחי (לימים מחנך, עיתונאי ומבקר מוסיקלי). בתמונה מאותה תקופה מילמן מופיע יחד עם המורים והתלמידים של הגימנסיה ועם יעקב מוזיר ד"ר דוד וולפסון – הנשיא השני של ההסתדרות הציונית.

לאחר כשלוש שנות עבודה בגימנסיה העברית, התקבל מילמן בשנת 1908 כמורה למוסיקה בית הספר "תחכמוני", שנוסד באותה עת ביפו. הוא גם לימד במושבה הגרמנית ביפו ושימש מורה אצל "האחים הצרפתיים". עד לפרוץ  מלחמת העולם הראשונה יצא שמו ברבים כמורה לכינור (בתקופה הטובה עלה מספר תלמידיו על מאה) וכיבואן של כלי נגינה ותווים. תלמידיו היו יהודים ולא יהודים. לימים רבים מתלמידיו היו לאנשי ציבור ידועים.

בפסח 1917 נאלץ מילמן על ידי השלטון העותומני לצאת לגלות, יחד עם תושביה היהודים של תל אביב ויפו. משפחה שכללה חמישה ילדים עברה  לטבריה. ילדיו קיבלו כל השנים חינוך מוסיקלי (שניים מהם התפרסמו בבגרותם כמחנכים בזכות עצמם ושניים אחרים עסקו חלקית בנגינה). בשנים 1919-1921 חזר חיים מילמן להוראה פרטית, השתתף במופעים מוסיקליים שכללו בין השאר ליווי מוסיקלי לסרטים אלמים בקולנוע "עדן" בתל אביב. בחודש מאי 1921 ניצלה המשפחה בנס מהפרעות ביפו . הבן הבכור במשפחה, משה, ניפצע ואושפז בזמן הפרעות. שמו מופיע ברשימות הנפגעים אשר התפרסמו בעיתונות היהודית.

מילמן החליט לקבל הצעת עבודה מקורנפיש - האקדמיה המלכותית בקהיר  לשמש כפרופסור באקדמיה. ביחד עם משפחתו הוא עבר למצרים בנסיעה ברכבת שנסעה מיפו דרך קנטרה לקהיר. בשנים ששהה בקהיר עסק בהוראה ובהלחנה (תווים שלו פורסמו בעיר) והיה פעיל בארגונים יהודים מקומיים. מסופר עליו שלימד את ילדי בית המלוכה המצרי ובשל כך כשנפטר בנובמבר 1945 עבר ארונו תחת חרבות שלופות. מילמן נקבר בבית הקברות  היהודי באסטין בקהיר.

בית הקברות באסטין, שהוא מהעתיקים ונחשב לאתר מורשת נפגע קשות בשנים שלאחר 1956, כאשר רובם הגדול יהודי קהיר נאלצו לעזוב את העיר. ב- 1982 ביקר את קברו נכדו הבכור אמנון בר-נס, והצליח לאתר את הקבר עם המצבה. ביוזמת הנכד ובעידוד המשפחה הועברו עצמותיו של חיים מילמן להר המנוחות בירושלים ונמצא לו מקום ליד קבר אשתו. הקבורה השנייה הייתה ב-1984.

Sasson, Ilya Mohadab, known as Elias Moadab (1916-1952), comedian born in Cairo, Egypt, to a Jewish Syrian father and Jewish Egyptian mother from the city of Tanta, Egypt. He began his career as a singer working in many nightclubs such as Al Arizona and Alooberg, where he encountered famous Egyptian comedian Ismail Yassine who helped him enter the film industry and played alongside him in many films, most notably the 1948 classic ‘Anbar’ that starred Laila Mourad. In his performances in over 20 films, he used to speak in the Shami (Syrian) dialect of Arabic, creating the impression that he was born in Syria.  

Arochas, Hezkia Eliezer (known as Kiki) (1924-2001), cantor, born in Cairo, Egypt, the second of six boys. His father, Eliezer Hezkia Arochas was from Izmir, Turkey; and his mother, Esther Cohen, was a born in Jerusalem, Israel.

From his youth, Kiki displayed a strong talent and love for hazanut, a constant which remained with him during his long and productive life in America. He put his singing talent to task early on in his life. At the age of six, he already led his entire school every morning in Shaharit prayers. He was also the head of the choir in the great Ashkenazic synagogue of Cairo. He enjoyed all types of music in many languages, and his repertoire spanned from operatic arias to Arabic ballads.

However, cantorial music held a very special place in his heart. He enjoyed praying more than any other type of singing - and he was appreciated. He composed a unique liturgy, intermingling Ladino and Arabic tunes. The audiance, touched by his Tehillim recitals, were moved to tears while listening to his voice. At one time or another, everyone in his congregation was affected by his kindness, and indeed his love for his fellow human beings is sorely missed.
Weinstein, Esther (1910-2004), communal leader, born as Esther Chaki to a Greek father and an Egyptian mother in Cairo, Egypt.

Weinstein became president of the Jewish Community of Cairo in 1996, the first woman to be elected to this function. She led the dwinling community until 2002. Deicated to the preservation of the rich Jewish heritage of Egypt, Weinstein was opposed to the sale of a number of synagogues that were not in use anylonger in early 1990s. During her tenure the leadership of the Jewish community of Cairo deployed renewed efforts on the conservation of Jewish sites and artifacts in Egypt.

In 2002, when she was eighty-two, Weinstein's activity during twenty-five years with Caritas Egypt (a confederation of Catholic social service groups) were acknowledged by a special award grated to her by the Vatican in 2002.

Esther Weinstein is the mother of Carmen Weinstein, who succeeded her at the presidency of the Jewish community of Cairo in 2004.
Weissman, Jacob (1886-1956), businessman and community activist, leader of the Zionist activists in Egypt and President of the Executive Committee of the World Zionist Organization in Cairo, born in Jerusalem, Israel (then part of the Ottoman Empire).

In his youth his family moved to Jaffa. He studied at the Alliance school, and then at Mikve Israel agricultural school. In 1905 moved to Egypt and worked at the Deutsche Orient Bank in Cairo, first as a clerk and finally as director of executive branch. Some time later he founded a private bank named "Schweitzer Wiseman & Komfani". After World War I he was the director of the oil company "Bilftrol". In 1920 Weissman moved to Alexandria, Egypt, and worked in agriculture, along with his brother Yehuda Weissman and a nephew.

At the same time he became a key activist in the Zionist and Jewish organizations in Egypt. In 1937, Weissman was a delegate to the 20th Zionist Congress held in Zurich, Switzerland. He was president of the executive committee of the World Zionist Organization in Cairo, the Jewish National Fund representative in Egypt, the president of the Committee for the Jewish soldier in Cairo and Vice President of the Chamber Allies in Egypt. During World War II, he was among the founders of "Jewish Soldiers' Club" in Cairo.

Weissman died in Tel Aviv in 1956. His wife was also active in several communal organizations.
Yosef, Ovadia Haim (1920-2013), rabbi, the Sephardi Chief Rabbi of Israel and one of the foremost Talmudic authorities of his generation, born in Baghdad, Iraq, with the name Ovadia Yosef Ovadia, or Abdullah Youseff in Arabic. At the age of four, Yosef immigrated with his family to Palestine, then under British Mandate, where they settled in Jeusalem. At age of 20 he received rabbinical ordination from Rabbi Ben-Zion Ouziel. In 1945 he was appointed a dayan (judge) of the Sephardi Bet Din (rabbinical court) in Jerusalem.

One of the principle pathways Yosef adopted in his approach to Jewish law was leniency, which he believed was preferable to stringency.He noted in particular that in the modern generation, ruling stringently could have the effect of discouraging any compliance with Jewish law, and that lenient rulings were therefore advisable.In one of his most well-known rulings, Yosef liberated almost 1,000 women from the halachic status of an aguna, or a “chained woman,” by allowing partial testimony and evidence to determine a soldier’s death.

In1947, Yosef moved to Cairo, Egypt where he was elected head of the Bet Din and also became deputy chief rabbi of Egypt. Ovadia published his first work at the age of 18 in Cairo, and while there he refused to speak against the State of Israel and forbade Jewish contributions to the Egyptian military. He also insisted on his right to speak in Hebrew. After the State of Israel was etablished in 1948, Yosef returned to Israel and was appointed a member of the rabbinical court of Petah Tikva. From 1958 to 1965, he held the same position in Jerusalem. In 1965, he was appointed a member of the Supreme Rabbinical Court of Appeals in Jerusalem and in 1968, he attained the role of Sephardi Chief Rabbi of Tel Aviv-Yaffo. He was awarded the Israel Prize for Torah literature in 1970 in recognition of both the quality and quantity of his work.

In 1973, Yosef was appointed as the Sephardi Chief Rabbi of Israel (also known as the Rishon le-Zion) by a majority of 81 to 68 votes, replacing Rabbi Yitzhak Nissim. In 1984, he became spiritual mentor of the Shass political party. He wielded enormous influence among Israeli Jews of Middle Eastern and North African ancestry, and had frequently been a kingmaker in the country's fickle coalition politics.

Yosef was a controversial figure, also known for his frequent outbursts regarding public figures, political concerns and current affairs, while Shas’s political tactics often generated animosity among the secular public and contributed towards increasing societal division on religious grounds.

Rabbi Ovadia Yosef passed away in October 2013; his funeral in Jerusalem attracted approximately 800,000 people from across Israel - 10% of Israel's total population - and is considered one of the largest gatherings of Jews in recorded history.
יהודה הלוי (1075-1141) , משורר עברי ופילוסוף. נולד בטודלה, ספרד, כנראה למשפחה עשירה ומשכילה. קיבל חינוך מקיף, גם בעברית וגם בערבית. בצעירותו שהה באנדלוסיה, השתתף בקורדובה בתחרות כתיבת שירים, וזכה בה בזכות חיקוי שחיבר לשירו של משה אבן עזרא. ידידות אמיצה התפתחה בין השניים ויהודה הלוי בילה זמן מה בחברתו של אבן עזרא בגרנדה. שם כתב את שיריו החשובים הראשונים. עם הכיבוש של ספרד המוסלמית על ידי האלמורביטים (פונדמנטליסטים מוסלמים) מאפריקה, אחרי שנת 1090, עזב יהודה הלוי את גרנדה, נדד במשך עשרים שנה ברחבי ספרד וביקר בקהילות רבות. בטולדו עסק ברפואה בשירות המלך. כמו כן, עסק במסחר, בעיקר עם מצרים. פרסומו התפשט והיה לו מעגל רחב של ידידים ומעריצים בקהילות יהודיות רבות. חשיבות מיוחדת נודעת לידידותו ארוכת השנים עם אברהם אבן עזרא. ביחד הם נסעו לערים שונות בספרד המוסלמית ובצפון-אפריקה. החלטתו של יהודה הלוי לעלות לארץ-ישראל התגבשה בהדרגה ושיקפה את הפילוסופיה שלו, ולפיה קיומם השלם של היהודים כעם יכול להיות מושג רק בארצם. בשנת 1140 הגיע לאלכסנדריה, מלווה בחתנו יצחק, בנו של אברהם אבן עזרא. במשך מספר חודשים שהה בקהיר בחברת חלפון הלוי, סוחר יהודי גדול. יציאתו לארץ-ישראל התעכבה וידידו ניסה לשכנע אותו להישאר במצרים. נראה שנפטר במצרים ונקבר בה.
כ-800 שירים של יהודה הלוי נשתמרו. כ-80 משירי האהבה שלו מכוונים אל הצבי או הצבייה. רובם של 180 שירי הקינה שלו נכתבו לזכר בני דורו המפורסמים – משוררים, פילוסופים, מלומדים, אצילים ופטרונים. השירים הרגישים ביותר בסוג זה נכתבו לזכר בני משפחת אבן עזרא. בין 350 הפיוטים שכתב לרגל חגים יהודיים נמצאת קבוצה של שירים על הגולה. בהם משקף יהודה הלוי את סבלות העם היהודי, ומדגישם באמצעות תיאורים ודימויים מן המקורות. יהודה הלוי חיבר גם שירים המשקפים חוויות דתיות אישיות. כ-35 משירי ציון שלו, מבטאים את הכמיהה לארץ-ישראל ואת המאמץ לשכנע את בני עמו כי הגאולה נמצאת בהישג היד, בארץ-ישראל.
משורר, מלומד ורופא. נולד במצרים וידוע גם כאברהם החסיד, או החבר, המוזכר, לעתים קרובות, בכתביו של אברהם בן משה בן מימון. ב-1167 נמנה עם שלושת הרבנים שחתמו על תקנה לשמירת טוהר המשפחה במצרים. ב-1196 פרסם את הסאטירה מגילת זוטא, שנכתבה בפרוזה מחורזת. יצירה זו נחלה הצלחה גדולה. נפטר בפוסטאט, מצרים.
Wertheimer, Solomon Aaron (1866-1935), rabbi, scholar and bibliophile, born in Bazin (now Pezinok) near Pressburg (then Austria-Hungary, now Bratislava, in Slovakia), and grew up in Jerusalem, Israel (then part of the Ottoman Empire).

He became interested in the many rare books he found in Sephardi yeshivot and despite being poor, began to collect Hebrew books and manuscripts, particularly oriental ones, including some unique specimens. In 1890, Wertheimer settled in Cairo, Egypt, and was one of the first to publish some of the Cairo Genizah treasures.

His Midrash collections containing some hitherto unknown works include: “Battei Midrashot” (4 parts, 1893-97), “Leket Midrashim” (1903), and “Ozar Midrashim” (2 parts, 1913-14). A revised and enlarged two-volume edition of these collections appeared during 1945-53, edited by his grandson. A. J. Wertheimer.

Solomon Wertheimer also published geonic and medieval responsa: “Kohelet Shelomo” (1899), a collection of responsa, with introduction, notes and a Hebrew translation of the Arabic responsa; “Ginzei Yerushalayim” (3 parts, 1896-1902), a collection of treatises from rare manuscripts: “Midrash Haseroth Viyetheroth” (1898); “Zikkaron la-Rishonom” (1909), and “Ge'on la-Ge'onim” (1925). Among his original works are: “Darkah shel Torah” (1891), on the methodology of halakhah and aggadah; “She'elot Shelomo” (2 parts, 1832-33), responsa: “Be'ur Shemot Nirdafim she-ba-Tanakh” (1924; 1853), a work on biblical synonyms. The revised edition of the last by his sons includes a biography and a bibliography of his published books and numerous manuscripts, among them, commentaries on the Bible and Mishnah, a siddur, a Passover Haggadah, and a commentary on Nahmanides' Bible commentary. Wertheimer also contributed to learned periodicals and was active as a preacher.
Harari, Victor Raphael (1857-1945), financier, born in Cairo, Egypt. Harari began his working life in the Egyptian Ministry of Finance when the country was theoretically independent but effectively under British control. Over the years rose to the position of director of the accounts department. In 1929 he was elected to the board of directors of the Egyptian National Bank and headed the boards of many economic organizations in Egypt. In 1928 he was knighted by King George V of England.
Bentwich, Norman (1883-1971), jurist, scholar and Zionist leader, born in London and educated at St Paul's School in London and at Cambridge University. A brilliant student, he was awarded a scholarship for International Law. In 1908 he became a barrister and four years later in the British Colonial service he worked at the Ministry of Justice in Cairo, Egypt. In 1913 he was appointed commissioner of the courts in Egypt and was also a lecturer at the Cairo Law School. During World War I he served in the British Army in Palestine and was discharged with the rank of major.

From 1918 to 1931 Bentwich was legal secretary and then the first Attorney General of Mandatory Palestine in which capacity he modernised the country's courts and introduced British law and systems to replace the Turkish system which had been in force previously. In 1930 the Mandatory Government removed him from his position on account of his Zionist opinions, although his views were more moderate than most. He constantly advocated rapprochement between Jews and Arabs. In 1932 he became Professor of International Relations at the Hebrew University of Jerusalem and held the position until 1951, when he returned to England. Between 1933 and 1935 he was appointed director of the League of Nations High Commission for Refugees from Germany.
In 1951 he was appointed to the British Foreign Office committee on Restitution in the British zone of Germany.
Within the English Jewish community Bentwich was co-editor of the "Jewish Review" 1910-1913 and again 1932-34, he was President of the Jewish Historical Society in 1960–1962, Chairman of the Friends of Hebrew University and President of London North-Western Reform Synagogue from 1958 until 1971.

He wrote many books on Zionism and Israel, on the legal system in Israel, on international relations, on Hellenism and also a number of biographies. His autobiography was published in 1961. His wife, Helene, was very active in English local government being chairman of the London County Council in 1956-1957.
חוקר, מלומד, ממנהיגי הזרם הקונסרבטיבית

סלומון שכטר נולד בפוקשאני, רומניה. למד בוינה ובברלין ורכש השכלה רבנית רחבה. בשנת 1862 היגר לאנגליה, ושם התקבל כמרצה לתיאולוגיה רבנית באוניברסיטת קיימברידג'. בתקופה זו נודע לו על קטעי כתבי יד יהודיים שנתגלו במצרים; הוא נסע לקהיר וגילה שמקורם בחדר בבית כנסת שבו הם נשמרו כאלף שנים - הגניזה הקהירית. ס' שכטר הביא אתו לאנגליה כ- 100,000 כתבי יד כדי לחקור אותם, ופרסם כמה מן החשובים שבהם, כגון כתב היד של ספר קוהלת. בשנת 1902 שכטר עבר לארצות הברית כדי לעמוד בראש הסמינר התיאולוגי לרבנים, ותוך כדי כך הוא שילב את הרעיון והמבנה של התנועה הקונסרבטיבית, והפך את בית המדרש לרבנים למוסד מרכזי בתנועה, ובכך יסד את "בית הכנסת המאוחד של אמריקה".
משורר. נולד בארץ-ישראל, וזכה בהדרגה להכרה עד שקיבל את התואר "השלישי" כלומר, האדם השלישי בסדר הישיבה ליד הגאון בישיבה בירושלים. מסיבות בלתי ידועות עבר למצרים והתיישב בפוסטאט, שם חווה את שלושת ימי הפרעות של המוסלמים נגד היהודים. את האירוע הנציח ב"מגילת מצרים" שלו. חיבר גם קרובות וסליחות המשקפות אירועים אלו. רק אחדים ממאות הפיוטים שכתב פורסמו. נפטר בפוסטאט, מצרים.
כהן, רונלד סיר ( -1945) איש עסקים, ידוע גם בשם "אבי ההשקעה חברתית", נולד בקהיר, מצרים, למשפחה שמקורה בעיר חלב שבסוריה.

לאחר משבר סואץ ב-1956 וכתוצאה מרדיפת היהודים בתקופת הנשיא המצרי נאצר נאלצה משפחתו לברוח ממצרים ולהגר לאנגליה. עם תום לימודיו בבית ספר בצפון לונדון זכה כהן במלגה לאוניברסיטת אוקספורד, שם סיים תואר ראשון בכלכלה. את לימודי ההמשך עשה בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד ולאחר מכן עבד לפרנסתו כמנהל השקעות.

בשנת 1972 ייסד יחד עם שני חבריו לספסל הלימודים מבית הספר לעסקים את "אייפקס פרטנרס" אחת מקרנות ההון סיכון הראשונות בבריטניה. בראשית דרכה החברה צמחה באיטיות אולם ב-1990 חלה קפיצה משמעותית בהיקף פעילותה והיא נהפכה לחברת ההון סיכון הגדולה בבריטניה ול"אחת משלוש החברות הגלובליות המשמעותיות בעולם קרנות הון סיכון". ב-2002 כהן היה לחבר הראשון במועדון המצומצם של היכל התהילה של בעלי ההון העצמי באגודה הבריטית של קרנות הון סיכון.

ארגונו של כהן היה אחראי גם לעידוד השקעות משמעותיות בחברות ישראליות. כשפרש מתפקידו כיו"ר החברה, לאחר שלושים ושלוש שנים בתפקיד, אייפקס הייתה חברת ההשקעות הפרטית הגדולה ביותר בעולם שבסיסה באירופה, עם שיא השקעות מרשים של יותר מ-40 מיליארד דולר בתיקי ניהול השקעות, משרדים בשמונה מדינות ויותר מ-300 עובדים.

כהן הוא חלוץ בתחום ההשקעה החברתית. בשנת 2000 נתמנה ליו"ר ארגון SITF - כוח משימה מיוחד להשקעות חברתיות. מטרות הארגון הרשמיות היו: "להגדיר יישום שיטות יזמות על מנת להשיג תשואות חברתיות וכלכליות גבוהות יותר מהשקעה חברתית, לרתום כישרונות חדשים ורכישת מיומנויות, להניע התחדשות כלכלית, ולשחרר מקורות חדשים של השקעה פרטית ומוסדית".

בשנת 2002 ייסד כהן את קרן ברידג'ס ונצ'רס, להשקעה בצמיחה בת קיימא וחדשנית המספקת גם החזרים כספיים וגם הטבות חברתיות וסביבתיות, ובשנת 2003 ייסד יחד עם סר הארי סולומון, מנכ"ל לשעבר ומייסד חברת אחזקות "הילסדאון", את "קרן פורטלנד" שמטרתה לפתח את המגזר הפרטי הפלסטיני ולהקל על עוני באמצעות יזמות בישראל. לקרן יש משרדים בלונדון, בתל אביב וברמאללה.

בשנת 2005 עמד סר רונלד, שהמלכה אליזבת העניקה לו תואר אבירות, בראשות הוועדה לנכסים ללא דורשים, שבחנה כיצד ניתן להשתמש בכספים מחשבונות בנק רדומים לתועלת הציבור. ההמלצה הסופית של הוועדה הייתה להשתמש בכספים להקמת בנק השקעות חברתי שיסייע לפרויקטים של צדקה והתנדבות וימומן באמצעות אספקת הון ראשוני ומתן ערבויות ובטחונות.

בשנת 2007 היה כהן המייסד והמנהל הבלתי רשמי של חברת הפיננסים החברתית של בריטניה, שהיא חברת ייעוץ לונדונית העובדת במרץ על מנת ליצור שוק השקעות חברתיות בבריטניה.
סר רונלד כהן מכהן גם כיו"ר ה-BSC, בנק ההשקעות החברתיות הראשון מסוגו בבריטניה, מאז השקתו הרשמית ביולי 2011,. תפקידו של ה- BSC הוא להאיץ את הצמיחה של שוק ההשקעות החברתיות כדי שלארגונים פיננסיים עם אוריינטציה חברתית תהיה גישה גדולה יותר להון סביר, וזאת תוך שימוש בכ- 400 מיליון ליש"ט שווי נכסים ללא דורשים שהושארו בחשבונות בנק במשך 15 שנים, ו- 200 מיליון ליש"ט שמוזרמים מהבנקים הראשיים בבריטניה.

בתחום הפוליטי, כהן היה מועמד ב -1974 לפרלמנט הבריטי כמתמודד למפלגה הליברלית מטעם אזור קנסינגטון, וב-1979 היה מועמד לפרלמנט האירופי מטעם אזור לונדון המערבית.
בשנת 1996 כהן העביר את תמיכתו הפוליטית למפלגת העבודה, ושם היה לתומך של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה. בנובמבר 2011 היה כהן קשור מבחינה כלכלית עם תנועה א-פוליטית חדשה בישראל שמטרתה הייתה שינוי שיטת הבחירות במדינת ישראל. כמו כן, הוא חבר ועדת השקעות באוניברסיטת אוקספורד וחבר הנהלת הדירקטוריון של אוניברסיטת הרווארד.
1784 – 184
רב
נולד בברוד, כיום ברפובליקה הצ'כית.

כיהן כרב בקוייטין משנת 1813, בהוליץ (1820), באייזנשטדט, אוסטריה (1822) ובבוניהד, הונגריה (1841), שם היתה לו מחלוקת עם הקהילה שביקשה להכניס כמה רפורמות. פרלס אמנם נטה לליברליות, אך התנגד לרפורמות ושב לברוד, שם נפטר. השו"תים שכתב יצאו לאור לאחר מותו.

Chaim (Haim) Nahum (Nahoum) (1872-1960), rabbi, born in Manissa (Magnesia), Turkey (then part of the Ottoman Empire). He was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey), where he attended high school, and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Hacham Bashi - Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected Chief Rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.

Henri Curiel (1914-1978), left-wing activist, born in Cairo, Egypt, son of a banker. Curiel established the National Liberation Movement (HAMETU), a Communist organization, in 1943. Four years later it became known as the Democratic National Liberation Movement (HADETU). Curiel was arrested many times for his political activities and in 1950 he was forced to leave Egypt settling in Paris, France.

In Paris he joined the Jenson Network who helped the Algerian Front de Libération Nationale (National Liberation Front). He was arrested by the French security services in 1960. During the 1960s he founded the Solidarite movement that was active in supporting anti-colonialist groups, among them African National Congress in South Africa.

In 1976 he initiated meetings and talks between members of the Palestinian Liberation Organization and members of the Israel-Palestine Peace Council that included Uri Avnery, Matti Peled and Daniel Amit. Following an article in the French magazine Le Point, in which he was accused of maintaining contacts with the Soviet KGB security services, he was placed under house arrest and liberated only after all suspitions against him were cleaned.

Curiel was assassinated in Paris on May 4, 1978. The case remained unsolved. The "Henri Curiel Society" was established to commemorate and promote his legacy.

Togo Mizrahi (1901- 1986), actor, director, film producer, one of the pioneers of the film industry in Egypt, born in Alexandria, Egypt into a Jewish family of Italian ancestry. He was named Togo after the Japanese admiral Togo Heihachirō (1848-1934). He studied in Alexandria schools, obtained a diploma in trade, and traveled to Italy in 1921 to complete his education. From Italy he moved to France, and in 1928 returned to Alexandria. 

After his return, he founded the Egyptian Film Company in Alexandria, and in 1929 he established Bacos Studio, a cinematographic studio, which was located in a cinema theater. During his first years of activity in the film industry he used the name Ahmed Al Mashriqi fearing a negative attitude from his family. In 1939 he moved to Cairo directing 19 films and producing several others. Mizrahi collaborated with Laila Mourad and together produced five films which he produced and directed: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. In 1947 Mizrahi produced Salama, his last film in Egypt, a historical drama starring Oum Kalthoum about the Umayyad Caliphate.

Following the establishment of the State of Israel, the subsequent Arab-Israeli war, and the Free Officers Revolution, Mizrahi left Egypt in 1952 and settled in Rome, Italy. His two studios were nationalized by the Egyptian authorities. Mizrahi died in Rome.

Leila Murad (stage name of Lillian Zaki Mourad Mordechai) (aka Layla Murad, Leila Mourad) (1918-1995), singer and actress, one of the most famous superstars in the Arab world, born in Cairo into an observant Jewish family that included rabbis and dayanim. Her father, Ibrahim Zaki Mordechai (later known as Zaki Murad), was a well-known musician and singer who immigrated to Egypt from Iraq.

At the start of her career she received the encouragement and support of Daoud Hosni. The real success occurred after her appearance in the 1938 film Long Live Love (Yihia Al-Hub) by Mohammed Abdel Wahab. Murad collaborated with Togo Mizrahi appearing in five movies: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. Murad was suspected of visiting and supporting Israel. As a result of these rumors, some Arab radio broadcasters boycotted her until Egypt's security services provided her with a certificate that cleaned her of all suspicions. Murad converted to Islam in 1947 and was married three times. She retired in 1956, following the failure of her last film, Al Habib al Majhoul ("The Unknown Lover"),

Albert Arie (1930-2021), Communist activist and convert to Islam, born in Cairo, Egypt, into a middle-class Jewish family. He turned down countless opportunities to leave Egypt after the status of the Egyptian Jews turned to the worse after the establishment of the State of Israel in 1948 and the subsequent Israeli-Arab wars that led to the expulsion of the Jews from Egypt. A communist activist, Arie spent more than ten years in prison from the mid-1950s. While in detention he met the leaders of the Muslim Brotherhood organization and eventually converted to Islam in the 1960s to marry a Muslim woman. An outspoken anti-Zionist, Arie denied that the Jews of Egypt suffered persecution after Israel’s creation, particularly by the Muslim Brotherhood. Despite his political views, he was committed to preserving the Jewish-Egyptian heritage. He regarded the history and heritage of the Jews of Egypt as an integral part of Egypt's national heritage and advocated the documentation and preservation of the buildings and monuments that once served the Jewish community.  Albert Arie died in Cairo. 

איסמאעיליה Isma`iliya

בערבית: الإسماعيلية‎ 

עיר על הגדה המערבית של תעלת סואץ, צפון מזרח מצרים.


איסמאעיליה נוסדה באמצע המאה התשע עשרה ונקראה על שמו של מייסדה - שליט מצרים, הח'דיוי אסמאעיל. מיד עם הווסדה הגיעו אליה יהודים. במקום נמצאה מצבה על קבר של אהרן אלטרס שנפטר ב- 1866, זמן קצר לאחר ייסוד העיר.

השפע הכלכלי וההיתר שניתן לזרים לרכוש קרקעות במצרים בתקופת שלטונו של הח'דיוי אסמאעיל (1879-1863), הביא למצרים זרם מהגרים גדול מאירופה וביניהם יהודים רבים. ב- 1897 היו באיסמאעיליה 40 יהודים. במפקד 1907 נמנו 11 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה וב- 1917 היו בעיר 95 יהודים, 40 משפחות יהודיות, שהגיעו לעיר ממקומות שונים במצרים בשל אפשרויות התעסוקה במקום. המפרנסים היהודים מצאו תעסוקה ביחידות ובמחנות של הצבא הבריטי בסביבה.

לאחר תום המלחמה עזבו מקצת היהודים את העיר ועברו בעיקר לאלכסנדריה, לפורט סעיד ולקהיר, באיסמאעיליה נותרו 20 משפחות יהודיות.

מאחר שהקהילה הצטמצמה מאד, ולא היה מניין לתפילות, הביאו לקראת החגים כמה יהודים מפורט סעיד להשלמת המניין. בית הכנסת נבנה בתוך דירת מגורים, בעזרתו של חסון, אחד מעשירי הקהילה, שתרם גם שלושה ספרי תורה. הוא גם שימש כחזן, שוחט ומוהל.

לא היה בית ספר יהודי בקהילה והילדים למדו בבתי ספר צרפתיים. בבית הקברות האירופי של העיר הייתה חלקה יהודית נפרדת.

בין נכבדי הקהילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו: מוסא הלפמן, שהיה שען וצורף; אלברט טרווס, שהיה פקיד בחברת החשמל; וצוריאנו, עובד חברת תעלת סואץ.

הקהילה היהודית באיסמאעיליה התחסלה במהלך שנות השלושים והיהודים עברו בעיקר לאלכסנדריה ולפורט סעיד.

סונבאט

בערבית: سنباط

עיר במצרים התחתונה.


קהילה יהודית עתיקה הייתה במקום, ככל הנראה מן המאה ה-9; ואולי גם קודם לכן.

קהילת סונבאט נזכרת באמצע המאה ה- 12 בקשר לפדיון שבויים, בתשובה לפניית הרמב"ם. על העברת ספר-תורה מסונבאט לאלכסנדריה מוסר יוסף בן יצחק סמברי בשנת 1623.

Najera

Najara, Nagara, Naiera

 

Town in the region of La Rioja, N. Spain.

Najera in La Rioja is located unfar from the city of Burgos and constituted a large and distinguished aljamas (al-Jamāʿa – self-governing Jewish community) in the Kingdom of Navarre respectively Castile.

 

21st Century

The town of Najera has been studied for its Medieval epoch from the millennium until the 16th century. Two Jewish quarters were recorded. One area was within the town of Najera while the other elevated on the hill of Malpica. Sources as textual documentation and architecture were used thereby.

Letters found in the Cairo Genizah first in the 1930s refer to the town of Najera. The script of the letters are Sephardic written around the 11th century. The figures described in the letters had originally come from Narbonne in France to Najera.


History

Najera had an old and important community which maintained relations with the Babylonian Geonim. Letters from the community have been found in the Cairo Genizah. As early as the beginning of the 11th century, the community enjoyed a fuero (municipal charter), which later served as a model for similar grants of privileges to other localities. The blood price for a Jew as specified in the charter was equal to that paid for killing a knight or a member of the clergy. The charter was ratified in 1136 by Alfonso VII, and in the 13th century was included in the fuero of Castile. The Jewish quarter of Najera was located near the city wall and the marketplace in the southern part of the city, and remains of the synagogue have been discovered there. The Jews of Najera owned land and vineyards in the vicinity of the city. The importance of the community toward the end of the 13th century is shown by the tax levied upon it, which amounted in 1290 to 30,318 (according to another source 24,106) maravedis.

In 1360, during the civil war between Peter the Cruel and Henry of Trastamara, Henry's supporters attacked the Jews in Najera and many were killed. The community suffered once more at the time of Peter's victory over Henry in 1367 near Najera. During the 15th century the position of the community in Najera, as well as of the others in the Kingdom, deteriorated, although at the beginning of the century some Jews still owned land and real estate in the old city. During the war against Granada a special levy of 18 1/2 gold castellanos was imposed on the Jews of Najera, San Millan de la Cogolla, and Canas. No details are known about the fate of the community at the time of the expulsion of the Jews from Spain in 1492.

מנצורה

Al Mansurah - المنصورة‎‎

עיר במחוז דקהליה, על היובל המזרחי של הנילוס, מצרים התחתית.

מנצורה נוסדה במאה ה-13 ובתקופה המודרנית נעשתה למרכז חשוב של מסחר בכותנה.

עד המאה ה-16 לא ידוע על קיום ישוב יהודי במנצורה. לאחר הכיבוש העות'מאני של מצרים (1517) החלה להתפתח בעיר קהילה יהודית, ומעמד היהודים במינהל העות'מאני הלך והתחזק. הרופא היהודי אלעזר סכנדרי קיבל משרת צראף (גובה מסים) של העיר מנצורה. במאה ה- 17 הייתה הקהילה מגובשת יחסית ובראשה עמדו הרב אליהו שושי ושבתאי הכהן. בשנת 1675 פעל בקהילה בית דין של הדיוטות, שגבה עדויות לא על פי המקובל, וזכה על כך לביקורת מצד רבני קהיר שהיו אחראים על ענייני הדת של הקהילה.

במהלך המאה ה-19 גדלה הקהילה ונוצר חיכוך עם האוכלוסייה המקומית, ובדומה לערי שדה נוספות במצרים, גם במנצורה התרחשה עלילת דם נגד יהודים בשנת 1877.

באמצע המאה ה-19 היו במנצורה ארבעים משפחות ובראשן הנהגה חילונית בת ארבעה אנשים. כן היה שוחט, ששימש גם כמוהל של קהילת מחלה אל-כברא. ב-1897 היו במנצורה 508 יהודים, ב-1903 היו 80 משפחות וב-1907 - 522 יהודים.

בשנת 1917 הגיע מספר היהודים לשיאו - 586 נפש, ומאז החלה ירידה במספר היהודים במנצורה, כבשאר ישובי הדלתה. ב-1918 עברו חלק מעשירי הקהילה לאלכסנדריה, ורק באותה השנה התארגנה הקהילה ביזמתו של דוד בוטון. האיחור בהקמת קהילה מאורגנת במקום נבע ככל הנראה מהמתח ששרר בין עשירים לעניים, שמנע אפילו הקמת בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שהיה דרוש לשיפור החינוך בקהילה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) הלך ופחת מספר היהודים. ב-1927 נמצאו עדיין 563 יהודים במנצורה ואילו ב- 1937 נותרו 50 משפחות בלבד (150 - 200 נפש). בשנות החמישים היו במנצורה עשר משפחות יהודיות.

בשנת 1957, בגלל מדיניות סילוק הזרים ממצרים של גמל עבדל נאצר, שליט מצרים, נאלצו היהודים לעזוב את מנצורה ולעבור לקהיר. משם עלו כולם לישראל.


חיי הקהילה

במשך המאה ה-19 התגוררו היהודים ב"רבע אליהוד" (רובע היהודים), בסוק אל נחאסין ("שוק הנחושת") ברחוב כח'יה. לאחר מכן התפשטו לשכונות אחרות. בין המשפחות הבולטות היו חסון, הריפול, בוטון, אדה, לוזאנה. היהודים עסקו במסחר כותנה והיו בעלי חנויות קמעוניות. לקהילה נודע מעמד חשוב ויהודים טבעו חותמם על חיי הכלכלה. על כן ניתן למצוא בעיר רחובות שנקראו על-שם יהודים: חסון, פליקס, לוזאנה, אברמינו, מנחם-ישראל וכדומה.

ב-1937 כיהן כנשיא הקהילה דוד אריפול וכנשיא נוסף צדקה לוי.

ב-1915 נוסד במנצורה תלמוד תורה ועבר תהליך מודרניזציה, ב-1937 ניהל אותו הרב פנחס כהן, שליח מצפת. הקהילה קיימה שני בתי כנסת. הגדול הוקם ב-1912 בידי מחלוף כהן. בית הכנסת הקטן הוקם ב-1897 בידי אבראהים חסון ובשנות השלושים כבר לא היה פעיל. מבין שני בתי העלמין היהודיים שבמנצורה, היה בשימוש בתקופה האחרונה זה שקודש ב-1917.

בשנת 1937 כיהן הרב זכי אלבז ממרוקו כרב של קהילת מנצורה ושימש גם חזן, שוחט ומוהל. בקהילה פעלו כמה אגודות וביניהן אגודת "מתן צדקה" של נשים יהודיות לעזרה לנשים לפני נישואין ולפני לידות. לשכת "מגן דוד" של "בני ברית" נוסדה במקום ב-1923 בידי דוד דה בוטון. סניף קק"ל וסניף של התנועה הציונית במקום נוהלו בידי עורך-דין צדקה לוי. כן פעל מועדון "מכבי" לצעירים ולנוער. "אגודת שפת עבר" נוסדה ופעלה זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה ועסקה בלימוד עברית, מקרא והיסטוריה יהודית.

במועצת העיר מנצורה היו בשנות השלושים שני יהודים: ויטו חסון ועו"ד צדקה לוי

פאיום Fayyum

בערבית: الفيوم‎

עיר מדרום מערב לקהיר, במצרים עילית.


ישוב יהודי היה בפאיום כבר במאה השלישית לפני-הספירה. בשנים 321-309 (לספירה), בימי תלמי הראשון, התיישבו שם יהודים מארץ-ישראל. הקהילה נפגעה והרס נגרם ליישוב בעת מרד היהודים בימי טריאנוס (117-115).

בימי הביניים המוקדמים התקיימה במקום קהילה משגשגת ובה פעל ר' סעדיה גאון, שנולד בשנת 882 במחוז פאיום ושימש דיין בקהילה.

במאה ה- 12 ביקר במקום ר' בנימין מטודלה ומסר שבאזור מתגוררים כמאתיים יהודים. גם במאה ה- 16 יש ידיעה על הימצאות יהודים בעיר.

במאה ה- 19 ביקר בפאיום הנוסע יעקב ספיר ומצא יהודי אחד בלבד. ב- 1859 היו בפאיום עשרים יהודים.

הקהילה התחדשה במאה העשרים ובמפקד 1907 התפקדו שם 43 יהודים. ב- 1908 ביקר בפאיום הרב הראשי של מצרים, ר' אליהו חזן, ומצא חמש משפחות יהודיות.

בשנות השלושים כבר לא הייתה קיימת קהילה יהודית בפאיום.


קהילת פאיום דמתה לקהילות קטנות אחרות בערי השדה במצרים. לא היו חיים קהילתיים יהודיים מסודרים, אך הקהילה קיימה בית כנסת, שהיה בדרך כלל בבית פרטי, והתפילות נערכו בימי שבת, חג ומועד.

Tabriz

 

In Persian: تبریز‎‎

Capital of the third province, N.W. Iran.

A Jewish community existed in Tabriz in the Middle Ages. Samau'al b. Yachya Al-Maghribi, 12th-century author of Ifcham Al-Yahud, mentions Tabriz, together with Salmas (Shahpur) and Khoi, as a place where the followers of the pseudo-messiah David Alroy continued to adhere to his movement. From the time of Hulagu Khan, Tabriz became the capital of the realm of the Il-Khan dynasty. There the Jewish physician Sa'd Al-Dawla was appointed vizier of the Il-Khan ruler Arghun, exercising considerable power until his assassination in 1291; and the vizier, historian, and physician Rashid-Al-Dawla served three rulers until his tragic death in 1318.

As attested by Hebrew manuscripts written by scholars in Tabriz and the vicinity, the Jewish community consisted of both Karaites and Rabbanites. The Karaite physician Nafis b. Daud At-Tabrizi moved in 1354 from Tabriz to Cairo, where he was converted to Islam. In the 16th century the Yemenite traveler Zechariah Al-Dahiri visited Tabriz and described in his Sefer Ha-Musar the deteriorating conditions of Jewish life there. The wave of persecutions which swept over the whole of Persia under the Safavid rulers Abbas I and Abbas II severely affected the Jews of Tabriz also, as indicated by the Armenian historian Arkel and the Judeo-Persian chroniclers Babai Ibn Lutf and Babai Ibn Farchad. However, the Jewish community survived these persecutions, since between 1711 and 1713 Judah b. Amram Diwan, an emissary from Hebron, included Tabriz among his visits to Jewish communities in Persia. When David d'Beth Hillel visited Persia in 1828, the Jewish community in Tabriz had already ceased to exist.

 

בנהא Banha

בערבית: بنها‎  

יישוב עירוני במחוז אל-קליוביה, מצפון לקהיר, צפון מזרח מצרים.


יהודים הגיעו לבנהא בעיקר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, בעקבות התפתחות המסחר והתעשייה במצרים. במפקד שנערך בשנת 1906 נמנו בבנהא 133 יהודים; ב- 1917 היו בבנהא 248 יהודים; ב- 1937 הצטמצם מספרם ובמקום היו עשר משפחות שמנו 43 נפש. היהודים בבנהא לא התגוררו בשכונה משלהם, ובתיהם היו פזורים בין בתי המוסלמים, אך ניצבו בקרבת בית-הכנסת. בנפת תוח' היו שני יישובים נוספים שבהם היו יהודים על-פי נתוני מפקד 1906, והם: כפר תחלה, ובו היו 35 יהודים ורמלה, שבה היו עשרה יהודים. לא ידוע על קשרים בין הקהילות הללו.

ב- 1901 עמד בראש קהילת בנהא פרחאת לוי, ובביתו היה בית כנסת. בשנות השלושים, הקהילה הייתה מפולגת לשתי קבוצות, שהייתה ביניהן יריבות. בראש הקבוצה האחת עמדו מנצור אבראהים ופרחאת חדר והבה. בראש הקבוצה האחרת עמדו זכי והבה ויוסף גוהר-לוי. בראש הקהילה שנקראה "מג'לס חזבי", עמד אז מנצור אבראהים, בעל חנות בעיירה. היהודים רובם היו בעלי מלאכה.

חיי הקהילה היו מצומצמים. היה אמנם בית כנסת גדול, אך לא התקיימו בו תפילות, גם לא בחגים, בגלל היריבות בין הקבוצות. בני משפחות והבה וגוהר החזיקו במקום תפילה קטן בבית מגורים, ולשם הזמינו בתקופת החגים יהודים מקהיר כדי להתפלל עמם ולהשלים מניין.

לא היו בתי ספר יהודיים בבנהא וילדי הקהילה למדו בקולג' דה-פריר. לא התקיימו שעורי עברית ויהדות. היהודים נעזרו בקהילת קהיר בענייני אישות ובנושאי הלכה, ובבנהא היו רב, שוחט ומוהל, והיה בית קברות יהודי בפאתי העיר.

ב- 1937 עלה רב הקהילה לארץ-ישראל והקהילה חדלה למעשה להתקיים. יהודי בנהא עברו להתגורר בשכונות היהודיות בקהיר, בעיקר ב"חארת אל-יהוד".

עם עליית יהודי מצרים לישראל בשנות החמישים, הגיעו גם צאצאי היהודים מבנהא, רובם מתגוררים היום בחולון ובבת-ים.

ח'רטום הצפונית

Khartoum North - בערבית: الخرطوم بحري

עיר כשלושים קילומטר מצפון לח'רטום, מרכז סודאן.


ראשוני היהודים התיישבו בח'רטום הצפונית אחרי שנפתח בעיר קו הרכבת מקהיר בשנת 1898. כמה יהודים הגיעו באותה שנה עם צבאו של הקצין האנגלי קיצ'נר, כובש סודאן. ביניהם היה מוראד ישראל אל-עיני, שהיה איש צבא, הוא קיבל רשיון לפתוח חנות בח'רטום הצפונית, התיישב בעיר והביא מקהיר את הוריו ואת כלתו. אחיו ובני משפחה נוספים הצטרפו אליו ונעשו סוחרים ויזמים גדולים. ב- 1910 הגיעו משפחות נוספות: אבראהים כהן מקהיר, ששון עזרא מבגדאד ושאול אליהו מבצרה. כולם פתחו חנויות בשוק בח'רטום הצפונית ובנו בתים.

קבוצה נוספת של יהודים שהגיעה לח'רטום הייתה של סוחרי כותנה, טקסטיל ומשי. ביניהם משפחת פרג' שועה; ישאג דאוד; אלי משיח; יעקוב עליאון; בני משפחת ברוך; הרמן בלנשטיין; צ'רלס וינברג; מוסא כהן; אסלאן יתח; סולימאן קודסי; מוסא הררי; מתיו סידיס. ראשי משפחות אחרים כמו אסלאן כהן ואבראהים עדיס וכן אליאס בנו וצאלח ברוך הגיעו באותה התקופה, אך עברו לעיר ואד-מדני, בירת הפרובינציה של הנילוס הכחול, כ- 175 ק"מ מדרום לח'רטום ועסקו שם בגידול כותנה ובמסחר בה.

בעקבות התפתחותה של ח'רטום כבירת המדינה החלו יהודים מח'רטום הצפונית משנת 1918 לעבור ולהתגורר בח'רטום. בשנות הארבעים והחמישים עדיין התגוררו יהודים בח'רטום הצפונית; הם היו אנשי עסקים, בעלי חנויות ופקידים. בין המפעלים הבולטים שהיו בידי יהודים באותה התקופה היו: מפעל אריזה של משפחת מלכא ומפעל לייצור סבון. בשבתות ובחגים נהגו לנסוע לח'רטום כדי להשתתף בתפילות בבית הכנסת הגדול שבעיר.

דומוח Dumuh

כפר ליד קאהיר, מצרים.

לפי המשוער יושב הכפר דומוח על חורבות מוף (ממפיס העתיקה). בימי-הביניים עמד במקום בית-כנסת עתיק על שם משה רבנו ("כניסת מוסה"), לפי האגדה משכן אותו משה לפני לכתו לפרעה מלך מצרים.

היסטוריון ערבי במאה ה-15 מספר על נסים ונפלאות שהתרחשו בדומוח, ועל כך שיהודי מצרים נוהגים לבקר במקום בחג השבועות. לדברי יוסף סמבארי, בן המאה ה-17, עולים לשם היהודים ביום ז' באדר, יום פטירתו של משה רבנו.

בית-הכנסת נהרס ב-1498 בפקודת השולטן אל-מליך אל-נאסיר מוחמד השני.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי קהיר

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

דומוח
חרטום הצפונית
בנהא
טאבריז
פאיום
מנצורה
נאיירה
סונבאט
איסמאעיליה
דומוח Dumuh

כפר ליד קאהיר, מצרים.

לפי המשוער יושב הכפר דומוח על חורבות מוף (ממפיס העתיקה). בימי-הביניים עמד במקום בית-כנסת עתיק על שם משה רבנו ("כניסת מוסה"), לפי האגדה משכן אותו משה לפני לכתו לפרעה מלך מצרים.

היסטוריון ערבי במאה ה-15 מספר על נסים ונפלאות שהתרחשו בדומוח, ועל כך שיהודי מצרים נוהגים לבקר במקום בחג השבועות. לדברי יוסף סמבארי, בן המאה ה-17, עולים לשם היהודים ביום ז' באדר, יום פטירתו של משה רבנו.

בית-הכנסת נהרס ב-1498 בפקודת השולטן אל-מליך אל-נאסיר מוחמד השני.

ח'רטום הצפונית

Khartoum North - בערבית: الخرطوم بحري

עיר כשלושים קילומטר מצפון לח'רטום, מרכז סודאן.


ראשוני היהודים התיישבו בח'רטום הצפונית אחרי שנפתח בעיר קו הרכבת מקהיר בשנת 1898. כמה יהודים הגיעו באותה שנה עם צבאו של הקצין האנגלי קיצ'נר, כובש סודאן. ביניהם היה מוראד ישראל אל-עיני, שהיה איש צבא, הוא קיבל רשיון לפתוח חנות בח'רטום הצפונית, התיישב בעיר והביא מקהיר את הוריו ואת כלתו. אחיו ובני משפחה נוספים הצטרפו אליו ונעשו סוחרים ויזמים גדולים. ב- 1910 הגיעו משפחות נוספות: אבראהים כהן מקהיר, ששון עזרא מבגדאד ושאול אליהו מבצרה. כולם פתחו חנויות בשוק בח'רטום הצפונית ובנו בתים.

קבוצה נוספת של יהודים שהגיעה לח'רטום הייתה של סוחרי כותנה, טקסטיל ומשי. ביניהם משפחת פרג' שועה; ישאג דאוד; אלי משיח; יעקוב עליאון; בני משפחת ברוך; הרמן בלנשטיין; צ'רלס וינברג; מוסא כהן; אסלאן יתח; סולימאן קודסי; מוסא הררי; מתיו סידיס. ראשי משפחות אחרים כמו אסלאן כהן ואבראהים עדיס וכן אליאס בנו וצאלח ברוך הגיעו באותה התקופה, אך עברו לעיר ואד-מדני, בירת הפרובינציה של הנילוס הכחול, כ- 175 ק"מ מדרום לח'רטום ועסקו שם בגידול כותנה ובמסחר בה.

בעקבות התפתחותה של ח'רטום כבירת המדינה החלו יהודים מח'רטום הצפונית משנת 1918 לעבור ולהתגורר בח'רטום. בשנות הארבעים והחמישים עדיין התגוררו יהודים בח'רטום הצפונית; הם היו אנשי עסקים, בעלי חנויות ופקידים. בין המפעלים הבולטים שהיו בידי יהודים באותה התקופה היו: מפעל אריזה של משפחת מלכא ומפעל לייצור סבון. בשבתות ובחגים נהגו לנסוע לח'רטום כדי להשתתף בתפילות בבית הכנסת הגדול שבעיר.

בנהא Banha

בערבית: بنها‎  

יישוב עירוני במחוז אל-קליוביה, מצפון לקהיר, צפון מזרח מצרים.


יהודים הגיעו לבנהא בעיקר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, בעקבות התפתחות המסחר והתעשייה במצרים. במפקד שנערך בשנת 1906 נמנו בבנהא 133 יהודים; ב- 1917 היו בבנהא 248 יהודים; ב- 1937 הצטמצם מספרם ובמקום היו עשר משפחות שמנו 43 נפש. היהודים בבנהא לא התגוררו בשכונה משלהם, ובתיהם היו פזורים בין בתי המוסלמים, אך ניצבו בקרבת בית-הכנסת. בנפת תוח' היו שני יישובים נוספים שבהם היו יהודים על-פי נתוני מפקד 1906, והם: כפר תחלה, ובו היו 35 יהודים ורמלה, שבה היו עשרה יהודים. לא ידוע על קשרים בין הקהילות הללו.

ב- 1901 עמד בראש קהילת בנהא פרחאת לוי, ובביתו היה בית כנסת. בשנות השלושים, הקהילה הייתה מפולגת לשתי קבוצות, שהייתה ביניהן יריבות. בראש הקבוצה האחת עמדו מנצור אבראהים ופרחאת חדר והבה. בראש הקבוצה האחרת עמדו זכי והבה ויוסף גוהר-לוי. בראש הקהילה שנקראה "מג'לס חזבי", עמד אז מנצור אבראהים, בעל חנות בעיירה. היהודים רובם היו בעלי מלאכה.

חיי הקהילה היו מצומצמים. היה אמנם בית כנסת גדול, אך לא התקיימו בו תפילות, גם לא בחגים, בגלל היריבות בין הקבוצות. בני משפחות והבה וגוהר החזיקו במקום תפילה קטן בבית מגורים, ולשם הזמינו בתקופת החגים יהודים מקהיר כדי להתפלל עמם ולהשלים מניין.

לא היו בתי ספר יהודיים בבנהא וילדי הקהילה למדו בקולג' דה-פריר. לא התקיימו שעורי עברית ויהדות. היהודים נעזרו בקהילת קהיר בענייני אישות ובנושאי הלכה, ובבנהא היו רב, שוחט ומוהל, והיה בית קברות יהודי בפאתי העיר.

ב- 1937 עלה רב הקהילה לארץ-ישראל והקהילה חדלה למעשה להתקיים. יהודי בנהא עברו להתגורר בשכונות היהודיות בקהיר, בעיקר ב"חארת אל-יהוד".

עם עליית יהודי מצרים לישראל בשנות החמישים, הגיעו גם צאצאי היהודים מבנהא, רובם מתגוררים היום בחולון ובבת-ים.

Tabriz

 

In Persian: تبریز‎‎

Capital of the third province, N.W. Iran.

A Jewish community existed in Tabriz in the Middle Ages. Samau'al b. Yachya Al-Maghribi, 12th-century author of Ifcham Al-Yahud, mentions Tabriz, together with Salmas (Shahpur) and Khoi, as a place where the followers of the pseudo-messiah David Alroy continued to adhere to his movement. From the time of Hulagu Khan, Tabriz became the capital of the realm of the Il-Khan dynasty. There the Jewish physician Sa'd Al-Dawla was appointed vizier of the Il-Khan ruler Arghun, exercising considerable power until his assassination in 1291; and the vizier, historian, and physician Rashid-Al-Dawla served three rulers until his tragic death in 1318.

As attested by Hebrew manuscripts written by scholars in Tabriz and the vicinity, the Jewish community consisted of both Karaites and Rabbanites. The Karaite physician Nafis b. Daud At-Tabrizi moved in 1354 from Tabriz to Cairo, where he was converted to Islam. In the 16th century the Yemenite traveler Zechariah Al-Dahiri visited Tabriz and described in his Sefer Ha-Musar the deteriorating conditions of Jewish life there. The wave of persecutions which swept over the whole of Persia under the Safavid rulers Abbas I and Abbas II severely affected the Jews of Tabriz also, as indicated by the Armenian historian Arkel and the Judeo-Persian chroniclers Babai Ibn Lutf and Babai Ibn Farchad. However, the Jewish community survived these persecutions, since between 1711 and 1713 Judah b. Amram Diwan, an emissary from Hebron, included Tabriz among his visits to Jewish communities in Persia. When David d'Beth Hillel visited Persia in 1828, the Jewish community in Tabriz had already ceased to exist.

 

פאיום Fayyum

בערבית: الفيوم‎

עיר מדרום מערב לקהיר, במצרים עילית.


ישוב יהודי היה בפאיום כבר במאה השלישית לפני-הספירה. בשנים 321-309 (לספירה), בימי תלמי הראשון, התיישבו שם יהודים מארץ-ישראל. הקהילה נפגעה והרס נגרם ליישוב בעת מרד היהודים בימי טריאנוס (117-115).

בימי הביניים המוקדמים התקיימה במקום קהילה משגשגת ובה פעל ר' סעדיה גאון, שנולד בשנת 882 במחוז פאיום ושימש דיין בקהילה.

במאה ה- 12 ביקר במקום ר' בנימין מטודלה ומסר שבאזור מתגוררים כמאתיים יהודים. גם במאה ה- 16 יש ידיעה על הימצאות יהודים בעיר.

במאה ה- 19 ביקר בפאיום הנוסע יעקב ספיר ומצא יהודי אחד בלבד. ב- 1859 היו בפאיום עשרים יהודים.

הקהילה התחדשה במאה העשרים ובמפקד 1907 התפקדו שם 43 יהודים. ב- 1908 ביקר בפאיום הרב הראשי של מצרים, ר' אליהו חזן, ומצא חמש משפחות יהודיות.

בשנות השלושים כבר לא הייתה קיימת קהילה יהודית בפאיום.


קהילת פאיום דמתה לקהילות קטנות אחרות בערי השדה במצרים. לא היו חיים קהילתיים יהודיים מסודרים, אך הקהילה קיימה בית כנסת, שהיה בדרך כלל בבית פרטי, והתפילות נערכו בימי שבת, חג ומועד.

מנצורה

Al Mansurah - المنصورة‎‎

עיר במחוז דקהליה, על היובל המזרחי של הנילוס, מצרים התחתית.

מנצורה נוסדה במאה ה-13 ובתקופה המודרנית נעשתה למרכז חשוב של מסחר בכותנה.

עד המאה ה-16 לא ידוע על קיום ישוב יהודי במנצורה. לאחר הכיבוש העות'מאני של מצרים (1517) החלה להתפתח בעיר קהילה יהודית, ומעמד היהודים במינהל העות'מאני הלך והתחזק. הרופא היהודי אלעזר סכנדרי קיבל משרת צראף (גובה מסים) של העיר מנצורה. במאה ה- 17 הייתה הקהילה מגובשת יחסית ובראשה עמדו הרב אליהו שושי ושבתאי הכהן. בשנת 1675 פעל בקהילה בית דין של הדיוטות, שגבה עדויות לא על פי המקובל, וזכה על כך לביקורת מצד רבני קהיר שהיו אחראים על ענייני הדת של הקהילה.

במהלך המאה ה-19 גדלה הקהילה ונוצר חיכוך עם האוכלוסייה המקומית, ובדומה לערי שדה נוספות במצרים, גם במנצורה התרחשה עלילת דם נגד יהודים בשנת 1877.

באמצע המאה ה-19 היו במנצורה ארבעים משפחות ובראשן הנהגה חילונית בת ארבעה אנשים. כן היה שוחט, ששימש גם כמוהל של קהילת מחלה אל-כברא. ב-1897 היו במנצורה 508 יהודים, ב-1903 היו 80 משפחות וב-1907 - 522 יהודים.

בשנת 1917 הגיע מספר היהודים לשיאו - 586 נפש, ומאז החלה ירידה במספר היהודים במנצורה, כבשאר ישובי הדלתה. ב-1918 עברו חלק מעשירי הקהילה לאלכסנדריה, ורק באותה השנה התארגנה הקהילה ביזמתו של דוד בוטון. האיחור בהקמת קהילה מאורגנת במקום נבע ככל הנראה מהמתח ששרר בין עשירים לעניים, שמנע אפילו הקמת בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שהיה דרוש לשיפור החינוך בקהילה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) הלך ופחת מספר היהודים. ב-1927 נמצאו עדיין 563 יהודים במנצורה ואילו ב- 1937 נותרו 50 משפחות בלבד (150 - 200 נפש). בשנות החמישים היו במנצורה עשר משפחות יהודיות.

בשנת 1957, בגלל מדיניות סילוק הזרים ממצרים של גמל עבדל נאצר, שליט מצרים, נאלצו היהודים לעזוב את מנצורה ולעבור לקהיר. משם עלו כולם לישראל.


חיי הקהילה

במשך המאה ה-19 התגוררו היהודים ב"רבע אליהוד" (רובע היהודים), בסוק אל נחאסין ("שוק הנחושת") ברחוב כח'יה. לאחר מכן התפשטו לשכונות אחרות. בין המשפחות הבולטות היו חסון, הריפול, בוטון, אדה, לוזאנה. היהודים עסקו במסחר כותנה והיו בעלי חנויות קמעוניות. לקהילה נודע מעמד חשוב ויהודים טבעו חותמם על חיי הכלכלה. על כן ניתן למצוא בעיר רחובות שנקראו על-שם יהודים: חסון, פליקס, לוזאנה, אברמינו, מנחם-ישראל וכדומה.

ב-1937 כיהן כנשיא הקהילה דוד אריפול וכנשיא נוסף צדקה לוי.

ב-1915 נוסד במנצורה תלמוד תורה ועבר תהליך מודרניזציה, ב-1937 ניהל אותו הרב פנחס כהן, שליח מצפת. הקהילה קיימה שני בתי כנסת. הגדול הוקם ב-1912 בידי מחלוף כהן. בית הכנסת הקטן הוקם ב-1897 בידי אבראהים חסון ובשנות השלושים כבר לא היה פעיל. מבין שני בתי העלמין היהודיים שבמנצורה, היה בשימוש בתקופה האחרונה זה שקודש ב-1917.

בשנת 1937 כיהן הרב זכי אלבז ממרוקו כרב של קהילת מנצורה ושימש גם חזן, שוחט ומוהל. בקהילה פעלו כמה אגודות וביניהן אגודת "מתן צדקה" של נשים יהודיות לעזרה לנשים לפני נישואין ולפני לידות. לשכת "מגן דוד" של "בני ברית" נוסדה במקום ב-1923 בידי דוד דה בוטון. סניף קק"ל וסניף של התנועה הציונית במקום נוהלו בידי עורך-דין צדקה לוי. כן פעל מועדון "מכבי" לצעירים ולנוער. "אגודת שפת עבר" נוסדה ופעלה זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה ועסקה בלימוד עברית, מקרא והיסטוריה יהודית.

במועצת העיר מנצורה היו בשנות השלושים שני יהודים: ויטו חסון ועו"ד צדקה לוי

Najera

Najara, Nagara, Naiera

 

Town in the region of La Rioja, N. Spain.

Najera in La Rioja is located unfar from the city of Burgos and constituted a large and distinguished aljamas (al-Jamāʿa – self-governing Jewish community) in the Kingdom of Navarre respectively Castile.

 

21st Century

The town of Najera has been studied for its Medieval epoch from the millennium until the 16th century. Two Jewish quarters were recorded. One area was within the town of Najera while the other elevated on the hill of Malpica. Sources as textual documentation and architecture were used thereby.

Letters found in the Cairo Genizah first in the 1930s refer to the town of Najera. The script of the letters are Sephardic written around the 11th century. The figures described in the letters had originally come from Narbonne in France to Najera.


History

Najera had an old and important community which maintained relations with the Babylonian Geonim. Letters from the community have been found in the Cairo Genizah. As early as the beginning of the 11th century, the community enjoyed a fuero (municipal charter), which later served as a model for similar grants of privileges to other localities. The blood price for a Jew as specified in the charter was equal to that paid for killing a knight or a member of the clergy. The charter was ratified in 1136 by Alfonso VII, and in the 13th century was included in the fuero of Castile. The Jewish quarter of Najera was located near the city wall and the marketplace in the southern part of the city, and remains of the synagogue have been discovered there. The Jews of Najera owned land and vineyards in the vicinity of the city. The importance of the community toward the end of the 13th century is shown by the tax levied upon it, which amounted in 1290 to 30,318 (according to another source 24,106) maravedis.

In 1360, during the civil war between Peter the Cruel and Henry of Trastamara, Henry's supporters attacked the Jews in Najera and many were killed. The community suffered once more at the time of Peter's victory over Henry in 1367 near Najera. During the 15th century the position of the community in Najera, as well as of the others in the Kingdom, deteriorated, although at the beginning of the century some Jews still owned land and real estate in the old city. During the war against Granada a special levy of 18 1/2 gold castellanos was imposed on the Jews of Najera, San Millan de la Cogolla, and Canas. No details are known about the fate of the community at the time of the expulsion of the Jews from Spain in 1492.

סונבאט

בערבית: سنباط

עיר במצרים התחתונה.


קהילה יהודית עתיקה הייתה במקום, ככל הנראה מן המאה ה-9; ואולי גם קודם לכן.

קהילת סונבאט נזכרת באמצע המאה ה- 12 בקשר לפדיון שבויים, בתשובה לפניית הרמב"ם. על העברת ספר-תורה מסונבאט לאלכסנדריה מוסר יוסף בן יצחק סמברי בשנת 1623.

איסמאעיליה Isma`iliya

בערבית: الإسماعيلية‎ 

עיר על הגדה המערבית של תעלת סואץ, צפון מזרח מצרים.


איסמאעיליה נוסדה באמצע המאה התשע עשרה ונקראה על שמו של מייסדה - שליט מצרים, הח'דיוי אסמאעיל. מיד עם הווסדה הגיעו אליה יהודים. במקום נמצאה מצבה על קבר של אהרן אלטרס שנפטר ב- 1866, זמן קצר לאחר ייסוד העיר.

השפע הכלכלי וההיתר שניתן לזרים לרכוש קרקעות במצרים בתקופת שלטונו של הח'דיוי אסמאעיל (1879-1863), הביא למצרים זרם מהגרים גדול מאירופה וביניהם יהודים רבים. ב- 1897 היו באיסמאעיליה 40 יהודים. במפקד 1907 נמנו 11 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה וב- 1917 היו בעיר 95 יהודים, 40 משפחות יהודיות, שהגיעו לעיר ממקומות שונים במצרים בשל אפשרויות התעסוקה במקום. המפרנסים היהודים מצאו תעסוקה ביחידות ובמחנות של הצבא הבריטי בסביבה.

לאחר תום המלחמה עזבו מקצת היהודים את העיר ועברו בעיקר לאלכסנדריה, לפורט סעיד ולקהיר, באיסמאעיליה נותרו 20 משפחות יהודיות.

מאחר שהקהילה הצטמצמה מאד, ולא היה מניין לתפילות, הביאו לקראת החגים כמה יהודים מפורט סעיד להשלמת המניין. בית הכנסת נבנה בתוך דירת מגורים, בעזרתו של חסון, אחד מעשירי הקהילה, שתרם גם שלושה ספרי תורה. הוא גם שימש כחזן, שוחט ומוהל.

לא היה בית ספר יהודי בקהילה והילדים למדו בבתי ספר צרפתיים. בבית הקברות האירופי של העיר הייתה חלקה יהודית נפרדת.

בין נכבדי הקהילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו: מוסא הלפמן, שהיה שען וצורף; אלברט טרווס, שהיה פקיד בחברת החשמל; וצוריאנו, עובד חברת תעלת סואץ.

הקהילה היהודית באיסמאעיליה התחסלה במהלך שנות השלושים והיהודים עברו בעיקר לאלכסנדריה ולפורט סעיד.

Albert Arie
Leila Murad
Togo Mizrahi
Henri Curiel
הרב חיים נחום אפנדי
Egon Pollack
שכטר, סלומון
בנטוויץ', נורמן
ורטהיימר, סולומון אהרון
יוסף, עובדיה חיים
וייסמן, יעקב
חיים מילמן
שמואל השלישי בן הושענה
באלי, משה בן אברהם
יהודה הלוי
אברהם בן הלל
)אליאס מואדב( איליה מוהדאב ששון
ארוצ'ס, חזקיה אליעזק (קיקי)
כהן, רונלד
בטש, רישאר
ויינשטיין, אסתר
קטאווי, יוסוף אסלן
הררי, ויקטר רפאל
צנוע, יעקב

Albert Arie (1930-2021), Communist activist and convert to Islam, born in Cairo, Egypt, into a middle-class Jewish family. He turned down countless opportunities to leave Egypt after the status of the Egyptian Jews turned to the worse after the establishment of the State of Israel in 1948 and the subsequent Israeli-Arab wars that led to the expulsion of the Jews from Egypt. A communist activist, Arie spent more than ten years in prison from the mid-1950s. While in detention he met the leaders of the Muslim Brotherhood organization and eventually converted to Islam in the 1960s to marry a Muslim woman. An outspoken anti-Zionist, Arie denied that the Jews of Egypt suffered persecution after Israel’s creation, particularly by the Muslim Brotherhood. Despite his political views, he was committed to preserving the Jewish-Egyptian heritage. He regarded the history and heritage of the Jews of Egypt as an integral part of Egypt's national heritage and advocated the documentation and preservation of the buildings and monuments that once served the Jewish community.  Albert Arie died in Cairo. 

Leila Murad (stage name of Lillian Zaki Mourad Mordechai) (aka Layla Murad, Leila Mourad) (1918-1995), singer and actress, one of the most famous superstars in the Arab world, born in Cairo into an observant Jewish family that included rabbis and dayanim. Her father, Ibrahim Zaki Mordechai (later known as Zaki Murad), was a well-known musician and singer who immigrated to Egypt from Iraq.

At the start of her career she received the encouragement and support of Daoud Hosni. The real success occurred after her appearance in the 1938 film Long Live Love (Yihia Al-Hub) by Mohammed Abdel Wahab. Murad collaborated with Togo Mizrahi appearing in five movies: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. Murad was suspected of visiting and supporting Israel. As a result of these rumors, some Arab radio broadcasters boycotted her until Egypt's security services provided her with a certificate that cleaned her of all suspicions. Murad converted to Islam in 1947 and was married three times. She retired in 1956, following the failure of her last film, Al Habib al Majhoul ("The Unknown Lover"),

Togo Mizrahi (1901- 1986), actor, director, film producer, one of the pioneers of the film industry in Egypt, born in Alexandria, Egypt into a Jewish family of Italian ancestry. He was named Togo after the Japanese admiral Togo Heihachirō (1848-1934). He studied in Alexandria schools, obtained a diploma in trade, and traveled to Italy in 1921 to complete his education. From Italy he moved to France, and in 1928 returned to Alexandria. 

After his return, he founded the Egyptian Film Company in Alexandria, and in 1929 he established Bacos Studio, a cinematographic studio, which was located in a cinema theater. During his first years of activity in the film industry he used the name Ahmed Al Mashriqi fearing a negative attitude from his family. In 1939 he moved to Cairo directing 19 films and producing several others. Mizrahi collaborated with Laila Mourad and together produced five films which he produced and directed: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. In 1947 Mizrahi produced Salama, his last film in Egypt, a historical drama starring Oum Kalthoum about the Umayyad Caliphate.

Following the establishment of the State of Israel, the subsequent Arab-Israeli war, and the Free Officers Revolution, Mizrahi left Egypt in 1952 and settled in Rome, Italy. His two studios were nationalized by the Egyptian authorities. Mizrahi died in Rome.

Henri Curiel (1914-1978), left-wing activist, born in Cairo, Egypt, son of a banker. Curiel established the National Liberation Movement (HAMETU), a Communist organization, in 1943. Four years later it became known as the Democratic National Liberation Movement (HADETU). Curiel was arrested many times for his political activities and in 1950 he was forced to leave Egypt settling in Paris, France.

In Paris he joined the Jenson Network who helped the Algerian Front de Libération Nationale (National Liberation Front). He was arrested by the French security services in 1960. During the 1960s he founded the Solidarite movement that was active in supporting anti-colonialist groups, among them African National Congress in South Africa.

In 1976 he initiated meetings and talks between members of the Palestinian Liberation Organization and members of the Israel-Palestine Peace Council that included Uri Avnery, Matti Peled and Daniel Amit. Following an article in the French magazine Le Point, in which he was accused of maintaining contacts with the Soviet KGB security services, he was placed under house arrest and liberated only after all suspitions against him were cleaned.

Curiel was assassinated in Paris on May 4, 1978. The case remained unsolved. The "Henri Curiel Society" was established to commemorate and promote his legacy.

Chaim (Haim) Nahum (Nahoum) (1872-1960), rabbi, born in Manissa (Magnesia), Turkey (then part of the Ottoman Empire). He was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey), where he attended high school, and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Hacham Bashi - Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected Chief Rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.

1784 – 184
רב
נולד בברוד, כיום ברפובליקה הצ'כית.

כיהן כרב בקוייטין משנת 1813, בהוליץ (1820), באייזנשטדט, אוסטריה (1822) ובבוניהד, הונגריה (1841), שם היתה לו מחלוקת עם הקהילה שביקשה להכניס כמה רפורמות. פרלס אמנם נטה לליברליות, אך התנגד לרפורמות ושב לברוד, שם נפטר. השו"תים שכתב יצאו לאור לאחר מותו.
חוקר, מלומד, ממנהיגי הזרם הקונסרבטיבית

סלומון שכטר נולד בפוקשאני, רומניה. למד בוינה ובברלין ורכש השכלה רבנית רחבה. בשנת 1862 היגר לאנגליה, ושם התקבל כמרצה לתיאולוגיה רבנית באוניברסיטת קיימברידג'. בתקופה זו נודע לו על קטעי כתבי יד יהודיים שנתגלו במצרים; הוא נסע לקהיר וגילה שמקורם בחדר בבית כנסת שבו הם נשמרו כאלף שנים - הגניזה הקהירית. ס' שכטר הביא אתו לאנגליה כ- 100,000 כתבי יד כדי לחקור אותם, ופרסם כמה מן החשובים שבהם, כגון כתב היד של ספר קוהלת. בשנת 1902 שכטר עבר לארצות הברית כדי לעמוד בראש הסמינר התיאולוגי לרבנים, ותוך כדי כך הוא שילב את הרעיון והמבנה של התנועה הקונסרבטיבית, והפך את בית המדרש לרבנים למוסד מרכזי בתנועה, ובכך יסד את "בית הכנסת המאוחד של אמריקה".
Bentwich, Norman (1883-1971), jurist, scholar and Zionist leader, born in London and educated at St Paul's School in London and at Cambridge University. A brilliant student, he was awarded a scholarship for International Law. In 1908 he became a barrister and four years later in the British Colonial service he worked at the Ministry of Justice in Cairo, Egypt. In 1913 he was appointed commissioner of the courts in Egypt and was also a lecturer at the Cairo Law School. During World War I he served in the British Army in Palestine and was discharged with the rank of major.

From 1918 to 1931 Bentwich was legal secretary and then the first Attorney General of Mandatory Palestine in which capacity he modernised the country's courts and introduced British law and systems to replace the Turkish system which had been in force previously. In 1930 the Mandatory Government removed him from his position on account of his Zionist opinions, although his views were more moderate than most. He constantly advocated rapprochement between Jews and Arabs. In 1932 he became Professor of International Relations at the Hebrew University of Jerusalem and held the position until 1951, when he returned to England. Between 1933 and 1935 he was appointed director of the League of Nations High Commission for Refugees from Germany.
In 1951 he was appointed to the British Foreign Office committee on Restitution in the British zone of Germany.
Within the English Jewish community Bentwich was co-editor of the "Jewish Review" 1910-1913 and again 1932-34, he was President of the Jewish Historical Society in 1960–1962, Chairman of the Friends of Hebrew University and President of London North-Western Reform Synagogue from 1958 until 1971.

He wrote many books on Zionism and Israel, on the legal system in Israel, on international relations, on Hellenism and also a number of biographies. His autobiography was published in 1961. His wife, Helene, was very active in English local government being chairman of the London County Council in 1956-1957.
Wertheimer, Solomon Aaron (1866-1935), rabbi, scholar and bibliophile, born in Bazin (now Pezinok) near Pressburg (then Austria-Hungary, now Bratislava, in Slovakia), and grew up in Jerusalem, Israel (then part of the Ottoman Empire).

He became interested in the many rare books he found in Sephardi yeshivot and despite being poor, began to collect Hebrew books and manuscripts, particularly oriental ones, including some unique specimens. In 1890, Wertheimer settled in Cairo, Egypt, and was one of the first to publish some of the Cairo Genizah treasures.

His Midrash collections containing some hitherto unknown works include: “Battei Midrashot” (4 parts, 1893-97), “Leket Midrashim” (1903), and “Ozar Midrashim” (2 parts, 1913-14). A revised and enlarged two-volume edition of these collections appeared during 1945-53, edited by his grandson. A. J. Wertheimer.

Solomon Wertheimer also published geonic and medieval responsa: “Kohelet Shelomo” (1899), a collection of responsa, with introduction, notes and a Hebrew translation of the Arabic responsa; “Ginzei Yerushalayim” (3 parts, 1896-1902), a collection of treatises from rare manuscripts: “Midrash Haseroth Viyetheroth” (1898); “Zikkaron la-Rishonom” (1909), and “Ge'on la-Ge'onim” (1925). Among his original works are: “Darkah shel Torah” (1891), on the methodology of halakhah and aggadah; “She'elot Shelomo” (2 parts, 1832-33), responsa: “Be'ur Shemot Nirdafim she-ba-Tanakh” (1924; 1853), a work on biblical synonyms. The revised edition of the last by his sons includes a biography and a bibliography of his published books and numerous manuscripts, among them, commentaries on the Bible and Mishnah, a siddur, a Passover Haggadah, and a commentary on Nahmanides' Bible commentary. Wertheimer also contributed to learned periodicals and was active as a preacher.
Yosef, Ovadia Haim (1920-2013), rabbi, the Sephardi Chief Rabbi of Israel and one of the foremost Talmudic authorities of his generation, born in Baghdad, Iraq, with the name Ovadia Yosef Ovadia, or Abdullah Youseff in Arabic. At the age of four, Yosef immigrated with his family to Palestine, then under British Mandate, where they settled in Jeusalem. At age of 20 he received rabbinical ordination from Rabbi Ben-Zion Ouziel. In 1945 he was appointed a dayan (judge) of the Sephardi Bet Din (rabbinical court) in Jerusalem.

One of the principle pathways Yosef adopted in his approach to Jewish law was leniency, which he believed was preferable to stringency.He noted in particular that in the modern generation, ruling stringently could have the effect of discouraging any compliance with Jewish law, and that lenient rulings were therefore advisable.In one of his most well-known rulings, Yosef liberated almost 1,000 women from the halachic status of an aguna, or a “chained woman,” by allowing partial testimony and evidence to determine a soldier’s death.

In1947, Yosef moved to Cairo, Egypt where he was elected head of the Bet Din and also became deputy chief rabbi of Egypt. Ovadia published his first work at the age of 18 in Cairo, and while there he refused to speak against the State of Israel and forbade Jewish contributions to the Egyptian military. He also insisted on his right to speak in Hebrew. After the State of Israel was etablished in 1948, Yosef returned to Israel and was appointed a member of the rabbinical court of Petah Tikva. From 1958 to 1965, he held the same position in Jerusalem. In 1965, he was appointed a member of the Supreme Rabbinical Court of Appeals in Jerusalem and in 1968, he attained the role of Sephardi Chief Rabbi of Tel Aviv-Yaffo. He was awarded the Israel Prize for Torah literature in 1970 in recognition of both the quality and quantity of his work.

In 1973, Yosef was appointed as the Sephardi Chief Rabbi of Israel (also known as the Rishon le-Zion) by a majority of 81 to 68 votes, replacing Rabbi Yitzhak Nissim. In 1984, he became spiritual mentor of the Shass political party. He wielded enormous influence among Israeli Jews of Middle Eastern and North African ancestry, and had frequently been a kingmaker in the country's fickle coalition politics.

Yosef was a controversial figure, also known for his frequent outbursts regarding public figures, political concerns and current affairs, while Shas’s political tactics often generated animosity among the secular public and contributed towards increasing societal division on religious grounds.

Rabbi Ovadia Yosef passed away in October 2013; his funeral in Jerusalem attracted approximately 800,000 people from across Israel - 10% of Israel's total population - and is considered one of the largest gatherings of Jews in recorded history.
Weissman, Jacob (1886-1956), businessman and community activist, leader of the Zionist activists in Egypt and President of the Executive Committee of the World Zionist Organization in Cairo, born in Jerusalem, Israel (then part of the Ottoman Empire).

In his youth his family moved to Jaffa. He studied at the Alliance school, and then at Mikve Israel agricultural school. In 1905 moved to Egypt and worked at the Deutsche Orient Bank in Cairo, first as a clerk and finally as director of executive branch. Some time later he founded a private bank named "Schweitzer Wiseman & Komfani". After World War I he was the director of the oil company "Bilftrol". In 1920 Weissman moved to Alexandria, Egypt, and worked in agriculture, along with his brother Yehuda Weissman and a nephew.

At the same time he became a key activist in the Zionist and Jewish organizations in Egypt. In 1937, Weissman was a delegate to the 20th Zionist Congress held in Zurich, Switzerland. He was president of the executive committee of the World Zionist Organization in Cairo, the Jewish National Fund representative in Egypt, the president of the Committee for the Jewish soldier in Cairo and Vice President of the Chamber Allies in Egypt. During World War II, he was among the founders of "Jewish Soldiers' Club" in Cairo.

Weissman died in Tel Aviv in 1956. His wife was also active in several communal organizations.

מילמן, חיים (1874 - 1945), ציוני, איש העלייה הראשונה, מוסיקאי, מלחין ומורה, ראשון המחנכים המוסיקלים בגימנסיה העברית ביפו (לימים גימנסיה הרצליה), נולד במוינשטי, רומניה, לאביו יוסף מילמן ואמו חנה לבית גולדשטיין.

אנשי מוינשטי, עיירה ליד העיר באקאו, היו המייסדים של תנועת "יישוב ארץ ישראל" ברומניה. בעיתון "היועץ" שיצא לאור ברומניה התפרסם "קול קורא" של אנשי מוינשט לכל יהודי רומניה למען רעיון ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. מכאן באה האימרה העממית ביידיש "דערעך מוינשט קיין ארץ ישראל" (דרך מוינשט-לארץ ישראל). בין אלה שנענו לקריאה לעלות לארץ ישראל היה גם דודו של מילמן, יצחק גולדשטיין, ממייסדי המושבה זכרון יעקב.

בצעירותו עבר מילמן לאוסטריה, שם קיבל את חינוכו המוסיקלי. בשנת 1891 הגיע לארץ ישראל ומצא את עיסוקו כפועל במושבות. מילמן התיישב בזכרון יעקב, שם גם החל בפעילותו המוסיקלית שזיכתה אותו בכינוי "נגן הפועלים". באותה תקופה קרתה לו תאונה שגרמה לו להתעוור בעין אחת. בשנת 1898 נישא למלכה בת יוסף חרטון וברכה לבית כרנר (קרנר). מלכה הייתה ילידת העיירה קאלאראש אשר ליד קישינב בבסרביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית, היום במולדובה) ואומצה בילדותה על ידי דודה שמואל קרנר (אחי אימא), שהיה בין העולים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה הראשונה והתיישבו בראשון לציון.

אחרי הנישואין עבר הזוג מילמן ליפו, שם החל מילמן בפעילות מוסיקלית מלאה. כבר בימים שהתגורר בזכרון יעקב, התיידד מילמן ושיתף פעולה עם המשורר נח שפירא, שהיה חותם בשם בר-נש. מילמן הלחין מנגינות למרבית שיריו של נח שפירא, כאשר המפורסם בהם הוא שיר העבודה " יָהּ חַי לִי, לִי הָהּ עֲמָלִי!." שיריו של מילמן ידועים ברובם עד היום כשירים עממים, שכן הוא לא דאג לזכויות יוצרים. מאוחר יותר מצא המוסיקולוג מנשה רבינא מסמך בכתב ידו של נח שפירא שבו הוא מייחס לחיים מילמן את זכויות היוצרים לאותם שירים שכתב בר-נש ושלא צויין אחרת. מחקרו של מנשה רבינא יצא לאור בהוצאת תרבות וחינוך בע"מ בשנת 1966 וקיבל תגובות באותה שנה ב"מעריב" מאורי קיסרי וד"ר אברהם מטמן כהן.

בעיתון "המגיד" משנת 1898 מופיע שיר של נח שפירא בשם "הבציר" עם ציון המלחין (ללא תווים) חיים מילמן. מחבר אחר עמו שיתף פעולה מילמן היה נחום ירושלמי - מחבר חיזיון "ניר דוד" – שם מופיעים התווים של "מחול הרועות" אותם כתב.

מילמן ניגן בכל כלי הקשת, גיטרה, פסנתר ואקורדיון. הוא נחשב למורה הראשון לכינור מתקופתו. עסק גם בהפקה ועיבוד הצגות מוסיקליות, השתתף בקונצרטים וניצח תזמורות כמנהל מוסיקלי. מילמן היה זה שהביא ליפו את ההצגה ביידיש "בר כוכבא" מאת אברהם גולדפדן – בצילום מאותה תקופה הוא ניראה יושב עם השחקנים וביניהם אברהם קריניצי, לימים ראש עיריית רמת גן.

בשנת 1905 עם ייסוד הגימנסיה העברית ביפו (שמה שונה מאוחר יותר לגמנסיה הרצליה) מינה אותו א. ב. מטמן כהן כמורה הזמרה והמוסיקה הראשון בגימנסיה. מנהל הגימנסיה באותה תקופה חיים בוגרשוב. בין תלמידיו של מילמן היו משה שרתוק (לימים משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני) אשר השתתף במקהלה, דוד הכהן ויריב אזרחי (לימים מחנך, עיתונאי ומבקר מוסיקלי). בתמונה מאותה תקופה מילמן מופיע יחד עם המורים והתלמידים של הגימנסיה ועם יעקב מוזיר ד"ר דוד וולפסון – הנשיא השני של ההסתדרות הציונית.

לאחר כשלוש שנות עבודה בגימנסיה העברית, התקבל מילמן בשנת 1908 כמורה למוסיקה בית הספר "תחכמוני", שנוסד באותה עת ביפו. הוא גם לימד במושבה הגרמנית ביפו ושימש מורה אצל "האחים הצרפתיים". עד לפרוץ  מלחמת העולם הראשונה יצא שמו ברבים כמורה לכינור (בתקופה הטובה עלה מספר תלמידיו על מאה) וכיבואן של כלי נגינה ותווים. תלמידיו היו יהודים ולא יהודים. לימים רבים מתלמידיו היו לאנשי ציבור ידועים.

בפסח 1917 נאלץ מילמן על ידי השלטון העותומני לצאת לגלות, יחד עם תושביה היהודים של תל אביב ויפו. משפחה שכללה חמישה ילדים עברה  לטבריה. ילדיו קיבלו כל השנים חינוך מוסיקלי (שניים מהם התפרסמו בבגרותם כמחנכים בזכות עצמם ושניים אחרים עסקו חלקית בנגינה). בשנים 1919-1921 חזר חיים מילמן להוראה פרטית, השתתף במופעים מוסיקליים שכללו בין השאר ליווי מוסיקלי לסרטים אלמים בקולנוע "עדן" בתל אביב. בחודש מאי 1921 ניצלה המשפחה בנס מהפרעות ביפו . הבן הבכור במשפחה, משה, ניפצע ואושפז בזמן הפרעות. שמו מופיע ברשימות הנפגעים אשר התפרסמו בעיתונות היהודית.

מילמן החליט לקבל הצעת עבודה מקורנפיש - האקדמיה המלכותית בקהיר  לשמש כפרופסור באקדמיה. ביחד עם משפחתו הוא עבר למצרים בנסיעה ברכבת שנסעה מיפו דרך קנטרה לקהיר. בשנים ששהה בקהיר עסק בהוראה ובהלחנה (תווים שלו פורסמו בעיר) והיה פעיל בארגונים יהודים מקומיים. מסופר עליו שלימד את ילדי בית המלוכה המצרי ובשל כך כשנפטר בנובמבר 1945 עבר ארונו תחת חרבות שלופות. מילמן נקבר בבית הקברות  היהודי באסטין בקהיר.

בית הקברות באסטין, שהוא מהעתיקים ונחשב לאתר מורשת נפגע קשות בשנים שלאחר 1956, כאשר רובם הגדול יהודי קהיר נאלצו לעזוב את העיר. ב- 1982 ביקר את קברו נכדו הבכור אמנון בר-נס, והצליח לאתר את הקבר עם המצבה. ביוזמת הנכד ובעידוד המשפחה הועברו עצמותיו של חיים מילמן להר המנוחות בירושלים ונמצא לו מקום ליד קבר אשתו. הקבורה השנייה הייתה ב-1984.

משורר. נולד בארץ-ישראל, וזכה בהדרגה להכרה עד שקיבל את התואר "השלישי" כלומר, האדם השלישי בסדר הישיבה ליד הגאון בישיבה בירושלים. מסיבות בלתי ידועות עבר למצרים והתיישב בפוסטאט, שם חווה את שלושת ימי הפרעות של המוסלמים נגד היהודים. את האירוע הנציח ב"מגילת מצרים" שלו. חיבר גם קרובות וסליחות המשקפות אירועים אלו. רק אחדים ממאות הפיוטים שכתב פורסמו. נפטר בפוסטאט, מצרים.
משורר, רופא ומלומד. נולד בקהיר, מצרים. שני כרכים משירי הדת שלו נשתמרו והם נמצאים באוסף פירקוביץ' בסנט פטרסבורג. האחד, חיבורו הושלם ב-1489, ויש בו 224 פיוטים הערוכים כסדר השיעורים השבועיים. הכרך האחר כולל 237 פיוטים לשבת ולחגים. נפטר בקהיר, מצרים.
יהודה הלוי (1075-1141) , משורר עברי ופילוסוף. נולד בטודלה, ספרד, כנראה למשפחה עשירה ומשכילה. קיבל חינוך מקיף, גם בעברית וגם בערבית. בצעירותו שהה באנדלוסיה, השתתף בקורדובה בתחרות כתיבת שירים, וזכה בה בזכות חיקוי שחיבר לשירו של משה אבן עזרא. ידידות אמיצה התפתחה בין השניים ויהודה הלוי בילה זמן מה בחברתו של אבן עזרא בגרנדה. שם כתב את שיריו החשובים הראשונים. עם הכיבוש של ספרד המוסלמית על ידי האלמורביטים (פונדמנטליסטים מוסלמים) מאפריקה, אחרי שנת 1090, עזב יהודה הלוי את גרנדה, נדד במשך עשרים שנה ברחבי ספרד וביקר בקהילות רבות. בטולדו עסק ברפואה בשירות המלך. כמו כן, עסק במסחר, בעיקר עם מצרים. פרסומו התפשט והיה לו מעגל רחב של ידידים ומעריצים בקהילות יהודיות רבות. חשיבות מיוחדת נודעת לידידותו ארוכת השנים עם אברהם אבן עזרא. ביחד הם נסעו לערים שונות בספרד המוסלמית ובצפון-אפריקה. החלטתו של יהודה הלוי לעלות לארץ-ישראל התגבשה בהדרגה ושיקפה את הפילוסופיה שלו, ולפיה קיומם השלם של היהודים כעם יכול להיות מושג רק בארצם. בשנת 1140 הגיע לאלכסנדריה, מלווה בחתנו יצחק, בנו של אברהם אבן עזרא. במשך מספר חודשים שהה בקהיר בחברת חלפון הלוי, סוחר יהודי גדול. יציאתו לארץ-ישראל התעכבה וידידו ניסה לשכנע אותו להישאר במצרים. נראה שנפטר במצרים ונקבר בה.
כ-800 שירים של יהודה הלוי נשתמרו. כ-80 משירי האהבה שלו מכוונים אל הצבי או הצבייה. רובם של 180 שירי הקינה שלו נכתבו לזכר בני דורו המפורסמים – משוררים, פילוסופים, מלומדים, אצילים ופטרונים. השירים הרגישים ביותר בסוג זה נכתבו לזכר בני משפחת אבן עזרא. בין 350 הפיוטים שכתב לרגל חגים יהודיים נמצאת קבוצה של שירים על הגולה. בהם משקף יהודה הלוי את סבלות העם היהודי, ומדגישם באמצעות תיאורים ודימויים מן המקורות. יהודה הלוי חיבר גם שירים המשקפים חוויות דתיות אישיות. כ-35 משירי ציון שלו, מבטאים את הכמיהה לארץ-ישראל ואת המאמץ לשכנע את בני עמו כי הגאולה נמצאת בהישג היד, בארץ-ישראל.
משורר, מלומד ורופא. נולד במצרים וידוע גם כאברהם החסיד, או החבר, המוזכר, לעתים קרובות, בכתביו של אברהם בן משה בן מימון. ב-1167 נמנה עם שלושת הרבנים שחתמו על תקנה לשמירת טוהר המשפחה במצרים. ב-1196 פרסם את הסאטירה מגילת זוטא, שנכתבה בפרוזה מחורזת. יצירה זו נחלה הצלחה גדולה. נפטר בפוסטאט, מצרים.

Sasson, Ilya Mohadab, known as Elias Moadab (1916-1952), comedian born in Cairo, Egypt, to a Jewish Syrian father and Jewish Egyptian mother from the city of Tanta, Egypt. He began his career as a singer working in many nightclubs such as Al Arizona and Alooberg, where he encountered famous Egyptian comedian Ismail Yassine who helped him enter the film industry and played alongside him in many films, most notably the 1948 classic ‘Anbar’ that starred Laila Mourad. In his performances in over 20 films, he used to speak in the Shami (Syrian) dialect of Arabic, creating the impression that he was born in Syria.  

Arochas, Hezkia Eliezer (known as Kiki) (1924-2001), cantor, born in Cairo, Egypt, the second of six boys. His father, Eliezer Hezkia Arochas was from Izmir, Turkey; and his mother, Esther Cohen, was a born in Jerusalem, Israel.

From his youth, Kiki displayed a strong talent and love for hazanut, a constant which remained with him during his long and productive life in America. He put his singing talent to task early on in his life. At the age of six, he already led his entire school every morning in Shaharit prayers. He was also the head of the choir in the great Ashkenazic synagogue of Cairo. He enjoyed all types of music in many languages, and his repertoire spanned from operatic arias to Arabic ballads.

However, cantorial music held a very special place in his heart. He enjoyed praying more than any other type of singing - and he was appreciated. He composed a unique liturgy, intermingling Ladino and Arabic tunes. The audiance, touched by his Tehillim recitals, were moved to tears while listening to his voice. At one time or another, everyone in his congregation was affected by his kindness, and indeed his love for his fellow human beings is sorely missed.
כהן, רונלד סיר ( -1945) איש עסקים, ידוע גם בשם "אבי ההשקעה חברתית", נולד בקהיר, מצרים, למשפחה שמקורה בעיר חלב שבסוריה.

לאחר משבר סואץ ב-1956 וכתוצאה מרדיפת היהודים בתקופת הנשיא המצרי נאצר נאלצה משפחתו לברוח ממצרים ולהגר לאנגליה. עם תום לימודיו בבית ספר בצפון לונדון זכה כהן במלגה לאוניברסיטת אוקספורד, שם סיים תואר ראשון בכלכלה. את לימודי ההמשך עשה בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד ולאחר מכן עבד לפרנסתו כמנהל השקעות.

בשנת 1972 ייסד יחד עם שני חבריו לספסל הלימודים מבית הספר לעסקים את "אייפקס פרטנרס" אחת מקרנות ההון סיכון הראשונות בבריטניה. בראשית דרכה החברה צמחה באיטיות אולם ב-1990 חלה קפיצה משמעותית בהיקף פעילותה והיא נהפכה לחברת ההון סיכון הגדולה בבריטניה ול"אחת משלוש החברות הגלובליות המשמעותיות בעולם קרנות הון סיכון". ב-2002 כהן היה לחבר הראשון במועדון המצומצם של היכל התהילה של בעלי ההון העצמי באגודה הבריטית של קרנות הון סיכון.

ארגונו של כהן היה אחראי גם לעידוד השקעות משמעותיות בחברות ישראליות. כשפרש מתפקידו כיו"ר החברה, לאחר שלושים ושלוש שנים בתפקיד, אייפקס הייתה חברת ההשקעות הפרטית הגדולה ביותר בעולם שבסיסה באירופה, עם שיא השקעות מרשים של יותר מ-40 מיליארד דולר בתיקי ניהול השקעות, משרדים בשמונה מדינות ויותר מ-300 עובדים.

כהן הוא חלוץ בתחום ההשקעה החברתית. בשנת 2000 נתמנה ליו"ר ארגון SITF - כוח משימה מיוחד להשקעות חברתיות. מטרות הארגון הרשמיות היו: "להגדיר יישום שיטות יזמות על מנת להשיג תשואות חברתיות וכלכליות גבוהות יותר מהשקעה חברתית, לרתום כישרונות חדשים ורכישת מיומנויות, להניע התחדשות כלכלית, ולשחרר מקורות חדשים של השקעה פרטית ומוסדית".

בשנת 2002 ייסד כהן את קרן ברידג'ס ונצ'רס, להשקעה בצמיחה בת קיימא וחדשנית המספקת גם החזרים כספיים וגם הטבות חברתיות וסביבתיות, ובשנת 2003 ייסד יחד עם סר הארי סולומון, מנכ"ל לשעבר ומייסד חברת אחזקות "הילסדאון", את "קרן פורטלנד" שמטרתה לפתח את המגזר הפרטי הפלסטיני ולהקל על עוני באמצעות יזמות בישראל. לקרן יש משרדים בלונדון, בתל אביב וברמאללה.

בשנת 2005 עמד סר רונלד, שהמלכה אליזבת העניקה לו תואר אבירות, בראשות הוועדה לנכסים ללא דורשים, שבחנה כיצד ניתן להשתמש בכספים מחשבונות בנק רדומים לתועלת הציבור. ההמלצה הסופית של הוועדה הייתה להשתמש בכספים להקמת בנק השקעות חברתי שיסייע לפרויקטים של צדקה והתנדבות וימומן באמצעות אספקת הון ראשוני ומתן ערבויות ובטחונות.

בשנת 2007 היה כהן המייסד והמנהל הבלתי רשמי של חברת הפיננסים החברתית של בריטניה, שהיא חברת ייעוץ לונדונית העובדת במרץ על מנת ליצור שוק השקעות חברתיות בבריטניה.
סר רונלד כהן מכהן גם כיו"ר ה-BSC, בנק ההשקעות החברתיות הראשון מסוגו בבריטניה, מאז השקתו הרשמית ביולי 2011,. תפקידו של ה- BSC הוא להאיץ את הצמיחה של שוק ההשקעות החברתיות כדי שלארגונים פיננסיים עם אוריינטציה חברתית תהיה גישה גדולה יותר להון סביר, וזאת תוך שימוש בכ- 400 מיליון ליש"ט שווי נכסים ללא דורשים שהושארו בחשבונות בנק במשך 15 שנים, ו- 200 מיליון ליש"ט שמוזרמים מהבנקים הראשיים בבריטניה.

בתחום הפוליטי, כהן היה מועמד ב -1974 לפרלמנט הבריטי כמתמודד למפלגה הליברלית מטעם אזור קנסינגטון, וב-1979 היה מועמד לפרלמנט האירופי מטעם אזור לונדון המערבית.
בשנת 1996 כהן העביר את תמיכתו הפוליטית למפלגת העבודה, ושם היה לתומך של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה. בנובמבר 2011 היה כהן קשור מבחינה כלכלית עם תנועה א-פוליטית חדשה בישראל שמטרתה הייתה שינוי שיטת הבחירות במדינת ישראל. כמו כן, הוא חבר ועדת השקעות באוניברסיטת אוקספורד וחבר הנהלת הדירקטוריון של אוניברסיטת הרווארד.
Btesh (Betesh), Ricardo Anthony (1938-2015), singer and song writer, known as Richard Anthony, born in Cairo, Egypt.

His father, Edgar Btesh, friom a Jewish family of Aleppo, Syria, ran a textile business, and his mother, Margaret, was the daughter of Samuel Shashua Bey, honorary consul of Iraq in Alexandria, Egypt.

His childhood was spent in Arab countries, then in England and Argentina. In 1951 he went to Paris, France, and strudied at a Paris high school. After graduating from high school he went on to study law. Then he began to play the saxaphone at night clubs and worked as a vacuum cleaner salesman in the daytime. He began to appear on television and on the stage performing many songs, becoming wealthy and very well known. Betesh recorded over 600 songs and sold more than 50 million records.
Weinstein, Esther (1910-2004), communal leader, born as Esther Chaki to a Greek father and an Egyptian mother in Cairo, Egypt.

Weinstein became president of the Jewish Community of Cairo in 1996, the first woman to be elected to this function. She led the dwinling community until 2002. Deicated to the preservation of the rich Jewish heritage of Egypt, Weinstein was opposed to the sale of a number of synagogues that were not in use anylonger in early 1990s. During her tenure the leadership of the Jewish community of Cairo deployed renewed efforts on the conservation of Jewish sites and artifacts in Egypt.

In 2002, when she was eighty-two, Weinstein's activity during twenty-five years with Caritas Egypt (a confederation of Catholic social service groups) were acknowledged by a special award grated to her by the Vatican in 2002.

Esther Weinstein is the mother of Carmen Weinstein, who succeeded her at the presidency of the Jewish community of Cairo in 2004.
Industrialist

Member of an important Cairo family of merchants and community leaders, he studied engineering in Paris and on returning to Cairo in 1882 he became an official in the ministry of public works. After studying sugar manufacture in Moravia, in the Czech lands, he directed a sugar plant in Egypt and established other industrial plants. Cattaui entered politics in 1915 and was a member of the Egyptian delegation to London which established Egyptian independence. In 1922 he was on the committee which drafted the Egyptian constitution. From 1924 he was minister of finance, then in 1925 minister of communications and served as a senator from 1927 to 1936.
Harari, Victor Raphael (1857-1945), financier, born in Cairo, Egypt. Harari began his working life in the Egyptian Ministry of Finance when the country was theoretically independent but effectively under British control. Over the years rose to the position of director of the accounts department. In 1929 he was elected to the board of directors of the Egyptian National Bank and headed the boards of many economic organizations in Egypt. In 1928 he was knighted by King George V of England.
Sanu (Sanua), Yaqub (James) (1839-1912), journalist, Egyptian nationalist and playwright who wrote in Fr ench, English, Turkish, Persian, Hebrew, Italian, Arabic and Egyptian Arabic, born in Cairo, Egypt. He was sent to be educated in Livorno, Italy in 1853, where he studied Arts and Literature. When he returned to Egypt in 1855 he worked as a tutor for Prince Yaken's children before he became a teacher in the Arts and Crafts School in Cairo.

Sanua became a journalist in Egypt, writing in a number of languages including Arabic and French. He played an important role in the development of Egyptian theatre in the 1870s, both as a writer of original plays in Arabic as well as with his adaptations of French plays. However, it was as a satirical nationalist journalist that he became famous in his day. Early in 1877, Sanua founded the satirical magazine "Abou Naddara", which had an immediate appeal to both those who could read and those who had it read to them. It was quickly suppressed as being liberal and revolutionary, and its author banished. In March and April 1877 fifteen issues appeared, and of these no copies are known to exist.

Sanua went into exile to France on 22nd June 1878. In France he redoubled his journalistic efforts, and his celebrated journal, reproduced lithographically from handwriting in both Arabic and French, continued to appear, printed at a shop aptly located in the Passage du Caire in the 2nd arrondissement in Paris.

This was the first Arabic-language magazine to feature cartoons as well as the first periodical printed in Egyptian-Arabic, and not in Classical Arabic. The captions for these being given in French and Arabic. Its circulation was considerable in Egypt, where it was smuggled inside other larger newspapers. There is clear evidence of its presence, even in the highest circles, in Egypt. The magazine concentrated on both political and financial difficulties in Egypt, and Sanua probably had privy information from friends and well-wishers within the administration. Sanu coined the phrase "Egypt for Egyptians", who served as a ralling cry against the British interference in the country.
הרב חיים נחום אפנדי

Chaim (Haim) Nahum (Nahoum) (1872-1960), rabbi, born in Manissa (Magnesia), Turkey (then part of the Ottoman Empire). He was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey), where he attended high school, and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Hacham Bashi - Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected Chief Rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.

שכטר, סלומון
חוקר, מלומד, ממנהיגי הזרם הקונסרבטיבית

סלומון שכטר נולד בפוקשאני, רומניה. למד בוינה ובברלין ורכש השכלה רבנית רחבה. בשנת 1862 היגר לאנגליה, ושם התקבל כמרצה לתיאולוגיה רבנית באוניברסיטת קיימברידג'. בתקופה זו נודע לו על קטעי כתבי יד יהודיים שנתגלו במצרים; הוא נסע לקהיר וגילה שמקורם בחדר בבית כנסת שבו הם נשמרו כאלף שנים - הגניזה הקהירית. ס' שכטר הביא אתו לאנגליה כ- 100,000 כתבי יד כדי לחקור אותם, ופרסם כמה מן החשובים שבהם, כגון כתב היד של ספר קוהלת. בשנת 1902 שכטר עבר לארצות הברית כדי לעמוד בראש הסמינר התיאולוגי לרבנים, ותוך כדי כך הוא שילב את הרעיון והמבנה של התנועה הקונסרבטיבית, והפך את בית המדרש לרבנים למוסד מרכזי בתנועה, ובכך יסד את "בית הכנסת המאוחד של אמריקה".
יוסף, עובדיה חיים
Yosef, Ovadia Haim (1920-2013), rabbi, the Sephardi Chief Rabbi of Israel and one of the foremost Talmudic authorities of his generation, born in Baghdad, Iraq, with the name Ovadia Yosef Ovadia, or Abdullah Youseff in Arabic. At the age of four, Yosef immigrated with his family to Palestine, then under British Mandate, where they settled in Jeusalem. At age of 20 he received rabbinical ordination from Rabbi Ben-Zion Ouziel. In 1945 he was appointed a dayan (judge) of the Sephardi Bet Din (rabbinical court) in Jerusalem.

One of the principle pathways Yosef adopted in his approach to Jewish law was leniency, which he believed was preferable to stringency.He noted in particular that in the modern generation, ruling stringently could have the effect of discouraging any compliance with Jewish law, and that lenient rulings were therefore advisable.In one of his most well-known rulings, Yosef liberated almost 1,000 women from the halachic status of an aguna, or a “chained woman,” by allowing partial testimony and evidence to determine a soldier’s death.

In1947, Yosef moved to Cairo, Egypt where he was elected head of the Bet Din and also became deputy chief rabbi of Egypt. Ovadia published his first work at the age of 18 in Cairo, and while there he refused to speak against the State of Israel and forbade Jewish contributions to the Egyptian military. He also insisted on his right to speak in Hebrew. After the State of Israel was etablished in 1948, Yosef returned to Israel and was appointed a member of the rabbinical court of Petah Tikva. From 1958 to 1965, he held the same position in Jerusalem. In 1965, he was appointed a member of the Supreme Rabbinical Court of Appeals in Jerusalem and in 1968, he attained the role of Sephardi Chief Rabbi of Tel Aviv-Yaffo. He was awarded the Israel Prize for Torah literature in 1970 in recognition of both the quality and quantity of his work.

In 1973, Yosef was appointed as the Sephardi Chief Rabbi of Israel (also known as the Rishon le-Zion) by a majority of 81 to 68 votes, replacing Rabbi Yitzhak Nissim. In 1984, he became spiritual mentor of the Shass political party. He wielded enormous influence among Israeli Jews of Middle Eastern and North African ancestry, and had frequently been a kingmaker in the country's fickle coalition politics.

Yosef was a controversial figure, also known for his frequent outbursts regarding public figures, political concerns and current affairs, while Shas’s political tactics often generated animosity among the secular public and contributed towards increasing societal division on religious grounds.

Rabbi Ovadia Yosef passed away in October 2013; his funeral in Jerusalem attracted approximately 800,000 people from across Israel - 10% of Israel's total population - and is considered one of the largest gatherings of Jews in recorded history.
מודעה ישנה בכניסה לבית הכנסת "בן עזרא", קהיר, מצרים 1979
ארון הקודש בבית הכנסת "בן עזרא". קהיר, מצרים 1979
הרב חיים נחום (1872- 1960), רבה הראשי של האימפריה העות'מנית בשנים 1908-1920
הגניזה בבית הכנסת בן עזרא בקהיר. דיורמה. תצוגת הקבע
מודעה ישנה בכניסה לבית הכנסת "בן עזרא",
קהיר, מצרים 1979.
(מתוך תערוכת בית התפוצות "יהודים במצרים" 1979)
ארון הקודש בבית הכנסת "בן עזרא",
קהיר, מצרים 1979.
צילום: מיכה בר-עם.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
הרב חיים נחום (1872-1960) הרב הראשי
של האימפריה העות'מאנית בשנים 1908-1920,
משנת 1925 - רבה הראשי של קהיר
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף שאלוניקי)
גניזת ספרי קודש, ספרי תורה ומסמכים
בעליית גג של בית הכנסת בן עזרא
בפוסטאט (קהיר העתיקה).
דיורמה.
(בית התפוצות, תצוגת הקבע)
אפרנגי

אפרנגי

AFRANGUI, EL AFRANGUI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע מתכונה אישית או כינוי.

שם משפחה זה נגזר מביטוי בערבית המדוברת בעיר קהיר, מצרים, שפירושו "אירופאי" וגם "אריסטוקרטי". במקור ייתכן ששם משפחה זה היה כינוי לאדם שמוצאו מאירופה או שהיו לו קשרים עם אירופה או עם אירופאים, יהודים או לא-יהודים.

מאז ומתמיד יהודים ולא יהודים השתמשו בכינוים כאמצעי לזיהוי בני הקהילה או אנשים אחרים. במסורת היהודית הגבול בין שמות פרטיים לבין כינויים היה תמיד די גמיש וכתוצאה מכך נוצר מגוון רחב של שמות משפחה.

אפרנגי או אל פרנגי מתועדים כשמות משפחה יהודים עם בני הקהילה הקראית בעיר קהיר, מצרים.

חיים מילמן
שמואל השלישי בן הושענה
באלי, משה בן אברהם
יהודה הלוי
אברהם בן הלל
)אליאס מואדב( איליה מוהדאב ששון
ויינשטיין, אסתר

מילמן, חיים (1874 - 1945), ציוני, איש העלייה הראשונה, מוסיקאי, מלחין ומורה, ראשון המחנכים המוסיקלים בגימנסיה העברית ביפו (לימים גימנסיה הרצליה), נולד במוינשטי, רומניה, לאביו יוסף מילמן ואמו חנה לבית גולדשטיין.

אנשי מוינשטי, עיירה ליד העיר באקאו, היו המייסדים של תנועת "יישוב ארץ ישראל" ברומניה. בעיתון "היועץ" שיצא לאור ברומניה התפרסם "קול קורא" של אנשי מוינשט לכל יהודי רומניה למען רעיון ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. מכאן באה האימרה העממית ביידיש "דערעך מוינשט קיין ארץ ישראל" (דרך מוינשט-לארץ ישראל). בין אלה שנענו לקריאה לעלות לארץ ישראל היה גם דודו של מילמן, יצחק גולדשטיין, ממייסדי המושבה זכרון יעקב.

בצעירותו עבר מילמן לאוסטריה, שם קיבל את חינוכו המוסיקלי. בשנת 1891 הגיע לארץ ישראל ומצא את עיסוקו כפועל במושבות. מילמן התיישב בזכרון יעקב, שם גם החל בפעילותו המוסיקלית שזיכתה אותו בכינוי "נגן הפועלים". באותה תקופה קרתה לו תאונה שגרמה לו להתעוור בעין אחת. בשנת 1898 נישא למלכה בת יוסף חרטון וברכה לבית כרנר (קרנר). מלכה הייתה ילידת העיירה קאלאראש אשר ליד קישינב בבסרביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית, היום במולדובה) ואומצה בילדותה על ידי דודה שמואל קרנר (אחי אימא), שהיה בין העולים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה הראשונה והתיישבו בראשון לציון.

אחרי הנישואין עבר הזוג מילמן ליפו, שם החל מילמן בפעילות מוסיקלית מלאה. כבר בימים שהתגורר בזכרון יעקב, התיידד מילמן ושיתף פעולה עם המשורר נח שפירא, שהיה חותם בשם בר-נש. מילמן הלחין מנגינות למרבית שיריו של נח שפירא, כאשר המפורסם בהם הוא שיר העבודה " יָהּ חַי לִי, לִי הָהּ עֲמָלִי!." שיריו של מילמן ידועים ברובם עד היום כשירים עממים, שכן הוא לא דאג לזכויות יוצרים. מאוחר יותר מצא המוסיקולוג מנשה רבינא מסמך בכתב ידו של נח שפירא שבו הוא מייחס לחיים מילמן את זכויות היוצרים לאותם שירים שכתב בר-נש ושלא צויין אחרת. מחקרו של מנשה רבינא יצא לאור בהוצאת תרבות וחינוך בע"מ בשנת 1966 וקיבל תגובות באותה שנה ב"מעריב" מאורי קיסרי וד"ר אברהם מטמן כהן.

בעיתון "המגיד" משנת 1898 מופיע שיר של נח שפירא בשם "הבציר" עם ציון המלחין (ללא תווים) חיים מילמן. מחבר אחר עמו שיתף פעולה מילמן היה נחום ירושלמי - מחבר חיזיון "ניר דוד" – שם מופיעים התווים של "מחול הרועות" אותם כתב.

מילמן ניגן בכל כלי הקשת, גיטרה, פסנתר ואקורדיון. הוא נחשב למורה הראשון לכינור מתקופתו. עסק גם בהפקה ועיבוד הצגות מוסיקליות, השתתף בקונצרטים וניצח תזמורות כמנהל מוסיקלי. מילמן היה זה שהביא ליפו את ההצגה ביידיש "בר כוכבא" מאת אברהם גולדפדן – בצילום מאותה תקופה הוא ניראה יושב עם השחקנים וביניהם אברהם קריניצי, לימים ראש עיריית רמת גן.

בשנת 1905 עם ייסוד הגימנסיה העברית ביפו (שמה שונה מאוחר יותר לגמנסיה הרצליה) מינה אותו א. ב. מטמן כהן כמורה הזמרה והמוסיקה הראשון בגימנסיה. מנהל הגימנסיה באותה תקופה חיים בוגרשוב. בין תלמידיו של מילמן היו משה שרתוק (לימים משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני) אשר השתתף במקהלה, דוד הכהן ויריב אזרחי (לימים מחנך, עיתונאי ומבקר מוסיקלי). בתמונה מאותה תקופה מילמן מופיע יחד עם המורים והתלמידים של הגימנסיה ועם יעקב מוזיר ד"ר דוד וולפסון – הנשיא השני של ההסתדרות הציונית.

לאחר כשלוש שנות עבודה בגימנסיה העברית, התקבל מילמן בשנת 1908 כמורה למוסיקה בית הספר "תחכמוני", שנוסד באותה עת ביפו. הוא גם לימד במושבה הגרמנית ביפו ושימש מורה אצל "האחים הצרפתיים". עד לפרוץ  מלחמת העולם הראשונה יצא שמו ברבים כמורה לכינור (בתקופה הטובה עלה מספר תלמידיו על מאה) וכיבואן של כלי נגינה ותווים. תלמידיו היו יהודים ולא יהודים. לימים רבים מתלמידיו היו לאנשי ציבור ידועים.

בפסח 1917 נאלץ מילמן על ידי השלטון העותומני לצאת לגלות, יחד עם תושביה היהודים של תל אביב ויפו. משפחה שכללה חמישה ילדים עברה  לטבריה. ילדיו קיבלו כל השנים חינוך מוסיקלי (שניים מהם התפרסמו בבגרותם כמחנכים בזכות עצמם ושניים אחרים עסקו חלקית בנגינה). בשנים 1919-1921 חזר חיים מילמן להוראה פרטית, השתתף במופעים מוסיקליים שכללו בין השאר ליווי מוסיקלי לסרטים אלמים בקולנוע "עדן" בתל אביב. בחודש מאי 1921 ניצלה המשפחה בנס מהפרעות ביפו . הבן הבכור במשפחה, משה, ניפצע ואושפז בזמן הפרעות. שמו מופיע ברשימות הנפגעים אשר התפרסמו בעיתונות היהודית.

מילמן החליט לקבל הצעת עבודה מקורנפיש - האקדמיה המלכותית בקהיר  לשמש כפרופסור באקדמיה. ביחד עם משפחתו הוא עבר למצרים בנסיעה ברכבת שנסעה מיפו דרך קנטרה לקהיר. בשנים ששהה בקהיר עסק בהוראה ובהלחנה (תווים שלו פורסמו בעיר) והיה פעיל בארגונים יהודים מקומיים. מסופר עליו שלימד את ילדי בית המלוכה המצרי ובשל כך כשנפטר בנובמבר 1945 עבר ארונו תחת חרבות שלופות. מילמן נקבר בבית הקברות  היהודי באסטין בקהיר.

בית הקברות באסטין, שהוא מהעתיקים ונחשב לאתר מורשת נפגע קשות בשנים שלאחר 1956, כאשר רובם הגדול יהודי קהיר נאלצו לעזוב את העיר. ב- 1982 ביקר את קברו נכדו הבכור אמנון בר-נס, והצליח לאתר את הקבר עם המצבה. ביוזמת הנכד ובעידוד המשפחה הועברו עצמותיו של חיים מילמן להר המנוחות בירושלים ונמצא לו מקום ליד קבר אשתו. הקבורה השנייה הייתה ב-1984.

משורר. נולד בארץ-ישראל, וזכה בהדרגה להכרה עד שקיבל את התואר "השלישי" כלומר, האדם השלישי בסדר הישיבה ליד הגאון בישיבה בירושלים. מסיבות בלתי ידועות עבר למצרים והתיישב בפוסטאט, שם חווה את שלושת ימי הפרעות של המוסלמים נגד היהודים. את האירוע הנציח ב"מגילת מצרים" שלו. חיבר גם קרובות וסליחות המשקפות אירועים אלו. רק אחדים ממאות הפיוטים שכתב פורסמו. נפטר בפוסטאט, מצרים.
משורר, רופא ומלומד. נולד בקהיר, מצרים. שני כרכים משירי הדת שלו נשתמרו והם נמצאים באוסף פירקוביץ' בסנט פטרסבורג. האחד, חיבורו הושלם ב-1489, ויש בו 224 פיוטים הערוכים כסדר השיעורים השבועיים. הכרך האחר כולל 237 פיוטים לשבת ולחגים. נפטר בקהיר, מצרים.
יהודה הלוי (1075-1141) , משורר עברי ופילוסוף. נולד בטודלה, ספרד, כנראה למשפחה עשירה ומשכילה. קיבל חינוך מקיף, גם בעברית וגם בערבית. בצעירותו שהה באנדלוסיה, השתתף בקורדובה בתחרות כתיבת שירים, וזכה בה בזכות חיקוי שחיבר לשירו של משה אבן עזרא. ידידות אמיצה התפתחה בין השניים ויהודה הלוי בילה זמן מה בחברתו של אבן עזרא בגרנדה. שם כתב את שיריו החשובים הראשונים. עם הכיבוש של ספרד המוסלמית על ידי האלמורביטים (פונדמנטליסטים מוסלמים) מאפריקה, אחרי שנת 1090, עזב יהודה הלוי את גרנדה, נדד במשך עשרים שנה ברחבי ספרד וביקר בקהילות רבות. בטולדו עסק ברפואה בשירות המלך. כמו כן, עסק במסחר, בעיקר עם מצרים. פרסומו התפשט והיה לו מעגל רחב של ידידים ומעריצים בקהילות יהודיות רבות. חשיבות מיוחדת נודעת לידידותו ארוכת השנים עם אברהם אבן עזרא. ביחד הם נסעו לערים שונות בספרד המוסלמית ובצפון-אפריקה. החלטתו של יהודה הלוי לעלות לארץ-ישראל התגבשה בהדרגה ושיקפה את הפילוסופיה שלו, ולפיה קיומם השלם של היהודים כעם יכול להיות מושג רק בארצם. בשנת 1140 הגיע לאלכסנדריה, מלווה בחתנו יצחק, בנו של אברהם אבן עזרא. במשך מספר חודשים שהה בקהיר בחברת חלפון הלוי, סוחר יהודי גדול. יציאתו לארץ-ישראל התעכבה וידידו ניסה לשכנע אותו להישאר במצרים. נראה שנפטר במצרים ונקבר בה.
כ-800 שירים של יהודה הלוי נשתמרו. כ-80 משירי האהבה שלו מכוונים אל הצבי או הצבייה. רובם של 180 שירי הקינה שלו נכתבו לזכר בני דורו המפורסמים – משוררים, פילוסופים, מלומדים, אצילים ופטרונים. השירים הרגישים ביותר בסוג זה נכתבו לזכר בני משפחת אבן עזרא. בין 350 הפיוטים שכתב לרגל חגים יהודיים נמצאת קבוצה של שירים על הגולה. בהם משקף יהודה הלוי את סבלות העם היהודי, ומדגישם באמצעות תיאורים ודימויים מן המקורות. יהודה הלוי חיבר גם שירים המשקפים חוויות דתיות אישיות. כ-35 משירי ציון שלו, מבטאים את הכמיהה לארץ-ישראל ואת המאמץ לשכנע את בני עמו כי הגאולה נמצאת בהישג היד, בארץ-ישראל.
משורר, מלומד ורופא. נולד במצרים וידוע גם כאברהם החסיד, או החבר, המוזכר, לעתים קרובות, בכתביו של אברהם בן משה בן מימון. ב-1167 נמנה עם שלושת הרבנים שחתמו על תקנה לשמירת טוהר המשפחה במצרים. ב-1196 פרסם את הסאטירה מגילת זוטא, שנכתבה בפרוזה מחורזת. יצירה זו נחלה הצלחה גדולה. נפטר בפוסטאט, מצרים.

Sasson, Ilya Mohadab, known as Elias Moadab (1916-1952), comedian born in Cairo, Egypt, to a Jewish Syrian father and Jewish Egyptian mother from the city of Tanta, Egypt. He began his career as a singer working in many nightclubs such as Al Arizona and Alooberg, where he encountered famous Egyptian comedian Ismail Yassine who helped him enter the film industry and played alongside him in many films, most notably the 1948 classic ‘Anbar’ that starred Laila Mourad. In his performances in over 20 films, he used to speak in the Shami (Syrian) dialect of Arabic, creating the impression that he was born in Syria.  

Weinstein, Esther (1910-2004), communal leader, born as Esther Chaki to a Greek father and an Egyptian mother in Cairo, Egypt.

Weinstein became president of the Jewish Community of Cairo in 1996, the first woman to be elected to this function. She led the dwinling community until 2002. Deicated to the preservation of the rich Jewish heritage of Egypt, Weinstein was opposed to the sale of a number of synagogues that were not in use anylonger in early 1990s. During her tenure the leadership of the Jewish community of Cairo deployed renewed efforts on the conservation of Jewish sites and artifacts in Egypt.

In 2002, when she was eighty-two, Weinstein's activity during twenty-five years with Caritas Egypt (a confederation of Catholic social service groups) were acknowledged by a special award grated to her by the Vatican in 2002.

Esther Weinstein is the mother of Carmen Weinstein, who succeeded her at the presidency of the Jewish community of Cairo in 2004.
)אליאס מואדב( איליה מוהדאב ששון
ארוצ'ס, חזקיה אליעזק (קיקי)
כהן, רונלד
בטש, רישאר
ויינשטיין, אסתר
קטאווי, יוסוף אסלן
הררי, ויקטר רפאל
צנוע, יעקב

Sasson, Ilya Mohadab, known as Elias Moadab (1916-1952), comedian born in Cairo, Egypt, to a Jewish Syrian father and Jewish Egyptian mother from the city of Tanta, Egypt. He began his career as a singer working in many nightclubs such as Al Arizona and Alooberg, where he encountered famous Egyptian comedian Ismail Yassine who helped him enter the film industry and played alongside him in many films, most notably the 1948 classic ‘Anbar’ that starred Laila Mourad. In his performances in over 20 films, he used to speak in the Shami (Syrian) dialect of Arabic, creating the impression that he was born in Syria.  

Arochas, Hezkia Eliezer (known as Kiki) (1924-2001), cantor, born in Cairo, Egypt, the second of six boys. His father, Eliezer Hezkia Arochas was from Izmir, Turkey; and his mother, Esther Cohen, was a born in Jerusalem, Israel.

From his youth, Kiki displayed a strong talent and love for hazanut, a constant which remained with him during his long and productive life in America. He put his singing talent to task early on in his life. At the age of six, he already led his entire school every morning in Shaharit prayers. He was also the head of the choir in the great Ashkenazic synagogue of Cairo. He enjoyed all types of music in many languages, and his repertoire spanned from operatic arias to Arabic ballads.

However, cantorial music held a very special place in his heart. He enjoyed praying more than any other type of singing - and he was appreciated. He composed a unique liturgy, intermingling Ladino and Arabic tunes. The audiance, touched by his Tehillim recitals, were moved to tears while listening to his voice. At one time or another, everyone in his congregation was affected by his kindness, and indeed his love for his fellow human beings is sorely missed.
כהן, רונלד סיר ( -1945) איש עסקים, ידוע גם בשם "אבי ההשקעה חברתית", נולד בקהיר, מצרים, למשפחה שמקורה בעיר חלב שבסוריה.

לאחר משבר סואץ ב-1956 וכתוצאה מרדיפת היהודים בתקופת הנשיא המצרי נאצר נאלצה משפחתו לברוח ממצרים ולהגר לאנגליה. עם תום לימודיו בבית ספר בצפון לונדון זכה כהן במלגה לאוניברסיטת אוקספורד, שם סיים תואר ראשון בכלכלה. את לימודי ההמשך עשה בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד ולאחר מכן עבד לפרנסתו כמנהל השקעות.

בשנת 1972 ייסד יחד עם שני חבריו לספסל הלימודים מבית הספר לעסקים את "אייפקס פרטנרס" אחת מקרנות ההון סיכון הראשונות בבריטניה. בראשית דרכה החברה צמחה באיטיות אולם ב-1990 חלה קפיצה משמעותית בהיקף פעילותה והיא נהפכה לחברת ההון סיכון הגדולה בבריטניה ול"אחת משלוש החברות הגלובליות המשמעותיות בעולם קרנות הון סיכון". ב-2002 כהן היה לחבר הראשון במועדון המצומצם של היכל התהילה של בעלי ההון העצמי באגודה הבריטית של קרנות הון סיכון.

ארגונו של כהן היה אחראי גם לעידוד השקעות משמעותיות בחברות ישראליות. כשפרש מתפקידו כיו"ר החברה, לאחר שלושים ושלוש שנים בתפקיד, אייפקס הייתה חברת ההשקעות הפרטית הגדולה ביותר בעולם שבסיסה באירופה, עם שיא השקעות מרשים של יותר מ-40 מיליארד דולר בתיקי ניהול השקעות, משרדים בשמונה מדינות ויותר מ-300 עובדים.

כהן הוא חלוץ בתחום ההשקעה החברתית. בשנת 2000 נתמנה ליו"ר ארגון SITF - כוח משימה מיוחד להשקעות חברתיות. מטרות הארגון הרשמיות היו: "להגדיר יישום שיטות יזמות על מנת להשיג תשואות חברתיות וכלכליות גבוהות יותר מהשקעה חברתית, לרתום כישרונות חדשים ורכישת מיומנויות, להניע התחדשות כלכלית, ולשחרר מקורות חדשים של השקעה פרטית ומוסדית".

בשנת 2002 ייסד כהן את קרן ברידג'ס ונצ'רס, להשקעה בצמיחה בת קיימא וחדשנית המספקת גם החזרים כספיים וגם הטבות חברתיות וסביבתיות, ובשנת 2003 ייסד יחד עם סר הארי סולומון, מנכ"ל לשעבר ומייסד חברת אחזקות "הילסדאון", את "קרן פורטלנד" שמטרתה לפתח את המגזר הפרטי הפלסטיני ולהקל על עוני באמצעות יזמות בישראל. לקרן יש משרדים בלונדון, בתל אביב וברמאללה.

בשנת 2005 עמד סר רונלד, שהמלכה אליזבת העניקה לו תואר אבירות, בראשות הוועדה לנכסים ללא דורשים, שבחנה כיצד ניתן להשתמש בכספים מחשבונות בנק רדומים לתועלת הציבור. ההמלצה הסופית של הוועדה הייתה להשתמש בכספים להקמת בנק השקעות חברתי שיסייע לפרויקטים של צדקה והתנדבות וימומן באמצעות אספקת הון ראשוני ומתן ערבויות ובטחונות.

בשנת 2007 היה כהן המייסד והמנהל הבלתי רשמי של חברת הפיננסים החברתית של בריטניה, שהיא חברת ייעוץ לונדונית העובדת במרץ על מנת ליצור שוק השקעות חברתיות בבריטניה.
סר רונלד כהן מכהן גם כיו"ר ה-BSC, בנק ההשקעות החברתיות הראשון מסוגו בבריטניה, מאז השקתו הרשמית ביולי 2011,. תפקידו של ה- BSC הוא להאיץ את הצמיחה של שוק ההשקעות החברתיות כדי שלארגונים פיננסיים עם אוריינטציה חברתית תהיה גישה גדולה יותר להון סביר, וזאת תוך שימוש בכ- 400 מיליון ליש"ט שווי נכסים ללא דורשים שהושארו בחשבונות בנק במשך 15 שנים, ו- 200 מיליון ליש"ט שמוזרמים מהבנקים הראשיים בבריטניה.

בתחום הפוליטי, כהן היה מועמד ב -1974 לפרלמנט הבריטי כמתמודד למפלגה הליברלית מטעם אזור קנסינגטון, וב-1979 היה מועמד לפרלמנט האירופי מטעם אזור לונדון המערבית.
בשנת 1996 כהן העביר את תמיכתו הפוליטית למפלגת העבודה, ושם היה לתומך של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה. בנובמבר 2011 היה כהן קשור מבחינה כלכלית עם תנועה א-פוליטית חדשה בישראל שמטרתה הייתה שינוי שיטת הבחירות במדינת ישראל. כמו כן, הוא חבר ועדת השקעות באוניברסיטת אוקספורד וחבר הנהלת הדירקטוריון של אוניברסיטת הרווארד.
Btesh (Betesh), Ricardo Anthony (1938-2015), singer and song writer, known as Richard Anthony, born in Cairo, Egypt.

His father, Edgar Btesh, friom a Jewish family of Aleppo, Syria, ran a textile business, and his mother, Margaret, was the daughter of Samuel Shashua Bey, honorary consul of Iraq in Alexandria, Egypt.

His childhood was spent in Arab countries, then in England and Argentina. In 1951 he went to Paris, France, and strudied at a Paris high school. After graduating from high school he went on to study law. Then he began to play the saxaphone at night clubs and worked as a vacuum cleaner salesman in the daytime. He began to appear on television and on the stage performing many songs, becoming wealthy and very well known. Betesh recorded over 600 songs and sold more than 50 million records.
Weinstein, Esther (1910-2004), communal leader, born as Esther Chaki to a Greek father and an Egyptian mother in Cairo, Egypt.

Weinstein became president of the Jewish Community of Cairo in 1996, the first woman to be elected to this function. She led the dwinling community until 2002. Deicated to the preservation of the rich Jewish heritage of Egypt, Weinstein was opposed to the sale of a number of synagogues that were not in use anylonger in early 1990s. During her tenure the leadership of the Jewish community of Cairo deployed renewed efforts on the conservation of Jewish sites and artifacts in Egypt.

In 2002, when she was eighty-two, Weinstein's activity during twenty-five years with Caritas Egypt (a confederation of Catholic social service groups) were acknowledged by a special award grated to her by the Vatican in 2002.

Esther Weinstein is the mother of Carmen Weinstein, who succeeded her at the presidency of the Jewish community of Cairo in 2004.
Industrialist

Member of an important Cairo family of merchants and community leaders, he studied engineering in Paris and on returning to Cairo in 1882 he became an official in the ministry of public works. After studying sugar manufacture in Moravia, in the Czech lands, he directed a sugar plant in Egypt and established other industrial plants. Cattaui entered politics in 1915 and was a member of the Egyptian delegation to London which established Egyptian independence. In 1922 he was on the committee which drafted the Egyptian constitution. From 1924 he was minister of finance, then in 1925 minister of communications and served as a senator from 1927 to 1936.
Harari, Victor Raphael (1857-1945), financier, born in Cairo, Egypt. Harari began his working life in the Egyptian Ministry of Finance when the country was theoretically independent but effectively under British control. Over the years rose to the position of director of the accounts department. In 1929 he was elected to the board of directors of the Egyptian National Bank and headed the boards of many economic organizations in Egypt. In 1928 he was knighted by King George V of England.
Sanu (Sanua), Yaqub (James) (1839-1912), journalist, Egyptian nationalist and playwright who wrote in Fr ench, English, Turkish, Persian, Hebrew, Italian, Arabic and Egyptian Arabic, born in Cairo, Egypt. He was sent to be educated in Livorno, Italy in 1853, where he studied Arts and Literature. When he returned to Egypt in 1855 he worked as a tutor for Prince Yaken's children before he became a teacher in the Arts and Crafts School in Cairo.

Sanua became a journalist in Egypt, writing in a number of languages including Arabic and French. He played an important role in the development of Egyptian theatre in the 1870s, both as a writer of original plays in Arabic as well as with his adaptations of French plays. However, it was as a satirical nationalist journalist that he became famous in his day. Early in 1877, Sanua founded the satirical magazine "Abou Naddara", which had an immediate appeal to both those who could read and those who had it read to them. It was quickly suppressed as being liberal and revolutionary, and its author banished. In March and April 1877 fifteen issues appeared, and of these no copies are known to exist.

Sanua went into exile to France on 22nd June 1878. In France he redoubled his journalistic efforts, and his celebrated journal, reproduced lithographically from handwriting in both Arabic and French, continued to appear, printed at a shop aptly located in the Passage du Caire in the 2nd arrondissement in Paris.

This was the first Arabic-language magazine to feature cartoons as well as the first periodical printed in Egyptian-Arabic, and not in Classical Arabic. The captions for these being given in French and Arabic. Its circulation was considerable in Egypt, where it was smuggled inside other larger newspapers. There is clear evidence of its presence, even in the highest circles, in Egypt. The magazine concentrated on both political and financial difficulties in Egypt, and Sanua probably had privy information from friends and well-wishers within the administration. Sanu coined the phrase "Egypt for Egyptians", who served as a ralling cry against the British interference in the country.