)אליאס מואדב( איליה מוהדאב ששון
Ilya Mohadab Sasson, known as Elias Moadab (1916-1952), comedian born in Cairo, Egypt, to a Jewish Syrian father and Jewish Egyptian mother from the city of Tanta, Egypt. He began his career as a singer working in many nightclubs such as Al Arizona and Alooberg, where he encountered famous Egyptian comedian Ismail Yassine who helped him enter the film industry and played alongside him in many films, most notably the 1948 classic ‘Anbar’ that starred Laila Mourad. In his performances in over 20 films, he used to speak in the Shami (Syrian) dialect of Arabic, creating the impression that he was born in Syria.
ששון
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם המשפחה שושן יכול להיות קשור בשמה של שושן הבירה, עיר הבירה העתיקה של פרס (דניאל, ח,ב; אסתר, א,ב). אבן הוה תעתיק ספרדי ימי הביניים של המילה הערבית איבן שפירושה "בנו של".
בחלק מן המקרים, ששון הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה, ובמקרה הזה קשור בשם שושנה.
אחד האיזכורים הראשונים של שמות המשפחה בקבוצה זאת מתועד עם שלמה בן יוסף איבן שושן, הנשיא של הקהילה היהודית בטולדו, ספרד, במאה ה-11. הרב יהודה הכהן בן שושן, המכונה הגאון החסיד, כיהן כרב ראשי בעיר פאס לאחר שהיגר למרוקו מבבל, ושימש כמורו של הרמב"ם. הוא הועלה על המוקד בשנת 1165 בשל סירובו להתאסלם. הוא היה בן למשפחת ששון הנודעת מבבל והגיע למרוקו קרוב לוודאי לאחר שקיעתן של ישיבות בבל ובתחילת שיגשוגה של יהדות מרוקו במאות ה-9 וה-10. הגרסה שישן מתועדת בספרד עם אסטרוק יעקב שישן (לפעמים שמו רשום גם בצורה שושן) בשנת 1262; ואברהם איבן שושן בנו של דון משה אבן שושן שהיה גובה מסים בטולדו בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14. ששון מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-12 בספרד עם משפחת איבן שושן מטולדו אשר נחשבה כמיוחסת לבית דויד.
טנטא
(מקום)טנטא
Tanta
בערבית: طنطا
עיר במחוז ע'רביה, מצרים התחתית.
קהילה יהודית הייתה בטנטא כבר במאה ה- 17. במאה ה- 19 גדל מספר היהודים במקום בגלל מיקומה של טנטא על מסילת הרכבת בין קהיר לאלכסנדריה, והקהילה הייתה הגדולה מבין הקהילות הבינוניות והקטנות במחוזות מצרים התחתית.
בתקופת מחמד עלי (1848-1805) עסקו היהודים בצורפות ובמסחר. בימי מרד עראבי (1881) קיבלו היהודים הגנה מידי מנשאוי-ביי וכך נמנעה פגיעה בהם.
באמצע המאה ה- 19 היו בקהילה 20 משפחות ומאז חל גידול במספרם. ב- 1897 היו בטנטא 883 יהודים, בשנת 1903 היו 1,000 וב- 1907 מנתה הקהילה 180 משפחות (1,104 נפשות). ב- 1917 נערך מפקד רשמי והתפקדו שם 1,183 יהודים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) עזבו יהודים רבים את טנטא. מקצתם עברו לקהיר ולאלכסנדריה ומקצתם עלו לארץ ישראל. בטנטא נשארו בעיקר היהודים העניים. עזיבת היהודים את העיר נבעה מהפגיעה בכלכלתה, שבאה בעקבות הקמת המרכז התעשייתי לעיבוד כותנה במחלה אלכברא, בהשפעת המשבר הכלכלי בגרמניה ובגלל העובדה שהפלאחים חדלו להביא את יבוליהם לטנטא למשמרת בתשלום.
חיי הקהילה
בקהילת טנטא היו שלושה בתי כנסת. בית הכנסת הישן ביותר היה "כניסת אלמע'ארבה" (בית הכנסת של המרוקנים). השני נבנה ב- 1907 בידי בכור בוטון. השלישי נבנה ב- 1913 בידי לונה בוטון. בית עלמין יהודי היה מחוץ לעיר, במרחק 20 דקות נסיעה מטנטא, מטופח ומוחזק יפה. מצבה משנת 1871 מעידה על קיומו של ישוב יהודי באותה העת.
עד 1905 למדו ילדי הקהילה בבתי הספר של הישועים ושל הנזירות. ב- 1903 נערכה מגבית לשם פתיחת בית ספר של "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), וכך באוקטובר 1905 נפתחו בתי ספר לבנים ולבנות. גם ילדים מוסלמים נתקבלו ללימודים. בין 1920-1910 סיימו את בתי הספר בוגרים מצטיינים שעברו לאלכסנדריה ולקהיר ובלטו שם בחיים האינטלקטואליים. ביניהם היו: פליקס ושאול בן-זקן, עורכי דין באלכסנדריה, שנודעו בהגנתם על יהודים שנתבעו למשפט, ועו"ד לניאדו, גם הוא באלכסנדריה. חברת "אליאנס" המשיכה לתמוך ולהפעיל את בתי הספר בטנטא עד לחיסולה של הקהילה בשנת 1957. בשנת 1922 היו בתי הספר של "אליאנס" בטנטא, בתי הספר היהודיים היחידים שנותרו במצרים.
ב- 1911 הוקמה חברת צדקה של נשים בשם “Societe d’Damme” לשם סיוע לנשים יולדות יהודיות וערביות ולאספקת לבוש לתלמידים עניים. אגודות צדקה נוספות פרחו בטנטא בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה; קופת בית הכנסת שימשה לחלוקת מזון לעניים בערב שבת.
רוב יהודי טנטא היו מבין יוצאי מרוקו וניהלו אורח חיים דתי. רבים היו עשירים ושלטו בחיי המסחר בעיר. בלטו ביניהם אמיל סוארץ, מנהל בנק קומרשל; אלברט רודריג, מנהל סניף חברת "זינגר" למכונות תפירה; מטלון, מנהל בנק נשיונל; משה ויוסף ביקטאוי, מנהלי חברת "מימי טנטא". והיו אחרים שעסקו בבנקאות ובפקידות.
היחסים בין היהודים לבין התושבים המוסלמים היו תקינים בדרך-כלל, אך ב- 1903 הייתה עלילת דם נגד יהודים ועתון מקומי "אלראיד אלעת'מאני", הסית ופרסם מאמרים בגנותם.
בשנת 1937 כיהן הרב אברהם בורלא כרב הקהילה. לפניו כיהנו הרב סטרון, הרב חיים מלול והרב נחמיאס. הקהילה הייתה כפופה לרב הראשי של אלכסנדריה.
פעילות ציונית התנהלה במקום ועד שנות העשרים פעלה בקהילה אגודה ציונית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) באו לטנטא פליטים מארץ ישראל, יזמו חוגים ללימוד עברית, מקרא והיסטוריה של עם ישראל, והקימו סניף של "אגודת שפת עבר" שמרכזו היה בקהיר. האגודה עסקה גם באיסוף כספים לקק"ל.
קהיר
(מקום)קהיר
Cairo
בערבית: القاهرة - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים
בירת מצרים.
קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.
השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.
בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.
במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.
בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.
ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.
ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.
בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.
בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.
חיי הקהילה
הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.
בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".
בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.
בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".
"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.
בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.
כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.
בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.
יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.
בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.
בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.
ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.