רונלד כהן

COHEN, KOHEN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה מצביע על ייחוס (כהנים, לוויים ואחרים).

כהן הוא ככל הנראה שם המשפחה היהודי העתיק והנפוץ ביותר ומצביע על מוצא מהכהנים. על פי המסורת, הכהנים הם צאציו של אהרון הכהן, אחיו הבכור של משה רבינו. לכהנים היו תפקידים מיוחדים בעבודת הקודש במשכן ובבית המקדש בירושלים עד חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עד היום לכהנים שמורות חובות וזכויות מיוחדות על פי המסורת.

בעולם מתועד מספר גדול של צורות חלופיות לשם כהן. במקרים רבים השם כהן שונה לשמות הדומים בצלילם לשפת המקום. זה איפשר ליהודים בתפוצות לשמור על מסורתם היהודית וגם להטמע חברה הסובבת. בין הצורות הנפוצות באזור הים התיכון ניתן למצוא את כהין, אל-כוהן, כויהן, צ'והן, שוהן וכופן (Kahin, Al-Kuhen, El-Kohen, Kouihen, Choen, Xohen, Cof[f]en). צורות חלופיות המתועדות באירופה כוללות: קוון וקוואן באנגליה (Cowen, Cowan); קוהן, קון, קהאן וקוהנר בגרמניה ואוסטריה (Cohn, Conn, Kahn, Kohn[e], Kohner); כאהן, כאהון וכהון בצרפת (Cahn, Cahen, Cahon, Caen, Cain); כואן באיטליה (Coen); כאהן, כהונה, כהנא, כהנו, קון, קויהן, קגן, קוגן, קפלן, קהנובסקי, קוגנוביץ', קהנוב, קהנסקי, וקונסטאם במזרח אירופה (Cahan, Cahona, Kahana, Kahano, Kahane, Kon, Koihen, Kagan, Kogan, Kaplan, Kohnowsky, Koganovitch, Kahanow, Kahansky, Konstamm).

קוהן, כון, קון, קאן מתועדים בארה"ב (Cohan, Cohane, Cohne, Cone, Coon, Kan, Koon). בחלק מהמקרים השם כהן הפך לחלק מנוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) . התואר העתיק "כהן צדק" מצביע על ייחוס אמיתי לכהנים. "כהן צדק" בראשי התיבות כ"ץ, שנשמע כמו המילה "קאץ" (Katz), שפירושה המילולי בגרמנית וביידיש הוא "חתול", הפך מקור לשמות משפחה רבים.

כהנים שלא קיימו את ההלכות המיוחדות להם לפעמים נקראו "חלל" במקום כהן. אחרים לקחו שמות משפחה שונים, וביניהם בטאן (Bettan) ובן קסוס (Ben Kessous) הנפוצים בקהילות יהודיות בצפון אפריקה.

לונדון London

בירת אנגליה.


אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.

הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.

כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.

בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).

בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.

בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.

הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.

מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.

בוסטון

Boston

בירת מדינת מסצ'וסטס (Massachusetts), ארה"ב.

ההתיישבות היהודית החלה להתגבש בבוסטון, אחת הערים העתיקות באמריקה, רק באמצע המאה ה-19, עם הקמת קהילת "אוהבי שלום" (1842) על ידי יהודים מדרום גרמניה. עשר שנים לאחר מכן נבנה בית הכנסת הראשון בעיר. יהודים מהגרים ממזרח גרמניה הקימו קהילה משלהם, אך המספר הכולל של היהודים בבוסטון, בשנת 1875, לא היה יותר מ-3,000 תושבים.

בסוף המאה ה-19 היו כבר 20,000 יהודים בבוסטון, 14,000 מהם מהגרים ממרכז אירופה. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, רק 15% מיהודי בוסטון נחשבו כמהגרים. "קופת החסד העברית המאוחדת" נוסדה בשנת 1864 ועם הזמן נוספו עמותות נוספות שחילקו ביניהן את עבודת הצדקה. בהנהגתו של לואי קירשטיין (1942-1867), הפדרציה, שנוסדה ב-1895, התגבשה וזכתה להכרה רחבה. "חברה לחינוך יהודי" נוסדה בשנת 1915 ובשנת 1944 נוסדה "מועצת הקהילה היהודית" של המטרופולין של בוסטון.

בשנת 1970 מספר התושבים בבוסטון היה 628,215. בשנת 1976 מספר היהודים בבוסטון רבתי היה 180,000. 71% מראשי המשפחות עסקו בניהול, בעבודות משרד/פקידות ובמקצועות חופשיים, והשאר עוסקו בסחר בבגדים. מתוך 75 קהילות בבוסטון רבתי, 20 קהילות הן אורתודוקסיות (14% מהאוכלוסייה היהודית ראו את עצמם שייכים לקבוצה זו), 35 קונסרבטיביות (44%) ו-20 רפורמיות (27%). ניסו לתאם בין שלוש התנועות, בעיקר בתחום הכשרות. אוניברסיטת ברנדייס (אומדן 1948) והקולג' היהודי (1921) ממוקמות בפאתי בוסטון, ויש בתי ספר יהודיים המתפקדים בחסות אורתודוקסים ושמרנים.

בוסטון הייתה מעוז מוקדם של התנועה הציונית בארה"ב בהנהגתם של ג'ייקוב דה האס (Jacob de Haas), שערך את "הפרקליט היהודי" בין השנים 1918-1908, ולואי ד' ברנדייס (Louis D. Brandeis). הרבנים הנודעים ביותר בבוסטון היו סולומון שינדלר (רפורמי), הרמן רובנוביץ ולואי אפשטיין (שמרן); והרב יוסף סולובייצ'יק (Joseph Soloveitchik), שהיה מהדמויות המובילות ביהדות האורתודוקסית בארצות הברית.

על פי מחקר דמוגרפי של אזור בוסטון רבתי בשנת 2005, האוכלוסייה היהודית מוערכת בין 209,000 ל-260,000, כ-6%-5% מכלל אוכלוסיית העיר. אותו מחקר מצא שיש לא פחות מ-105,500 משקי בית יהודיים באזור בוסטון. נכון לשנת 2008, בוסטון מדורגת במקום השביעי באוכלוסייתה היהודית מבין המטרופולינים בארצות הברית, אחרי ניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו, מיאמי, עיר הבירה וושינגטון, וסן פרנסיסקו.

הקהילה היהודית של בוסטון כוללת כאחד עשר אלף יהודים מברית המועצות לשעבר, שרובם מצאו את דרכם לבוסטון לאחר 1985 עם פירוק ברית המועצות. בנוסף לפדרציה היהודית של בוסטון, המכונה "פילנתרופיות יהודיות משולבות", ישנם למעלה ממאה ארגונים המשרתים את הקהילה היהודית של בוסטון רבתי. ביניהם מספר סוכנויות המספקות שירותים חברתיים ומממנות תכניות קהילתיות. כמו כן פועלים מספר מוסדות ופדרציות למצוות הדת, התפילות והאירועים של הקהילה. מוסדות אחרים כאלה תומכים בזכויות נשים, מספקים שירותי בריאות לילדים ולמשפחות, ומספקים דיור לקשישים. פילנתרופיה היא גם מוקד מרכזי של רבים מהארגונים היהודיים בעיר. פילנתרופיות יהודיות משולבות תומכות ביותר מ-100 סוכנויות שירות סוציאליות, בתי ספר, בתי כנסת ותכניות מקומיות ובינלאומיות. כ-85% מהקהילה היהודית תורמים למטרות יהודיות ולארגונים קהילתיים. כ-50% מהמבוגרים היהודים בבוסטון הם חברי קהילה וכשליש משתתפים בתפילות פעם בחודש. רבים מזדהים כיהודים ועם תנועה מסוימת ביהדות. בתחילת המאה ה-21, 42% מזדהים כרפורמים, 33% כקונסרבטיבים, 5% כאורתודוקסים, 3% כאחרים ו-16% מזדהים פשוט כחילונים, שאינם שייכים לאף עדה מאורגנת. עד שנת 2001, אזור בוסטון רבתי התהדר ב-174 קהילות שונות, כולל 53 אורתודוקסיות, 37 קונסרבטיביות, 34 רפורמיות, 5 רקונסטרוקציוניסטיות ו-40 או יותר לא קשורות.

בתחום החינוך, הקהילה היהודית של בוסטון בהחלט בולטת. החל משנת 1998 הפכה בוסטון למרכז לאומי לחינוך יהודי. בבוסטון יש את המספר הגדול ביותר של מלומדים יהודים לנפש מכל עיר אחרת מחוץ למדינת ישראל. התמיכה הנרחבת שניתנה ללשכה לחינוך יהודי ולמכללה העברית אִפשרה הרחבת לימוד היהדות. תכניות חינוכיות רבות נוצרו לילדים, למבוגרים ולמשפחות.

יותר מ-40% מהמבוגרים היהודים מחזיקים בתארים מתקדמים ועד שנת 2004 החזיקו 90 משרות סגל במדעי היהדות ב-7 מהאוניברסיטאות הפרטיות הבולטות באזור בוסטון. בבוסטון, כמעט כל הילדים היהודים בין הגילאים 9 עד 13 רשומים לתכנית חינוך יהודית כלשהי. ילדים רבים רשומים לבתי ספר, לתכניות חד-שבועיות ולתכניות ארוכות טווח.

בשנת 2000, בוסטון הייתה ביתם של כ-140 בתי ספר יהודיים, קבוצות נוער, מחנות ותכניות לחינוך מבוגרים, כולל 14 בתי ספר יהודים עצמאיים, המזוהים עם התנועות האורתודוקסיות, הקונסרבטיביות, הרפורמיות ואחרות. אחדים מבתי הספר הבולטים ביותר שלה כוללים את בית הספר היומי "סולומון שכטר" של בוסטון רבתי, בית הספר היהודי "מטרו-ווסט", בית הספר היהודי הקהילתי, ובית הספר "רש"י", בית הספר היהודי הרפורמי היחיד במסצ'וסטס. מוסדות להשכלה גבוהה כוללים את "הקולג' היהודי" ("Hebrew College") ואת "אוניברסיטת ברנדייס" ("Brandeis University"), המכללה או האוניברסיטה היחידה בארצות הברית בחסות יהודית שאינה עדתית.

שירותי הסעדה לצעירים, ולצעירים יהודיים, ניתנים על ידי יותר מחמישה עשר מועדונים וארגונים חברתיים. בנוסף למרכז הקהילתי היהודי של בוסטון הממוקם בניוטון (Newton), פועלות עמותות כמו "בית מוישה", "הלל", "חב"ד", "מרכז חי", "חטיבת המנהיגות הצעירה" של CJP, פרויקט הנהר ווי (Riverway) והיוזמה היהודית השיתופית. רבות מהעמותות הללו מתמקדות בהסברה קהילתית ובזהות וחינוך יהודיים. אחרות מספקות תכניות ספורט ופנאי.

בהתחשב בחשיבותה ההיסטורית בארצות הברית, לעיר בוסטון יש הרבה מה להציע על אתרים תרבותיים והיסטוריים, כולל אחדים המנציחים את הקהילה היהודית ההיסטורית של העיר. אחד מציוני הדרך הבולטים ביותר הוא אנדרטת השואה בניו אינגלנד. באנדרטה יש שישה מגדלים, בהם חרוטים מספרים, המסמלים את ששת מיליון קורבנות השואה.

אתר מרכזי נוסף הוא בית הכנסת "וילנה", המרכז לתרבות יהודית של בוסטון. הבניין נבנה במקור בשנת 1919 עבור קהילה שהוקמה על ידי יהודים מליטא. ב-1990, כאשר המבנה שופץ, נבנה מרכז התרבות. זהו בית הכנסת היחיד מתקופת ההגירה שעדיין יש לו ייעוד יהודי והבניין האותנטי היחיד שנותר מהקצה המערבי של בוסטון. בית הכנסת "וילנה" ממוקם בשכנות לגבעת המגדלור.

ציוני דרך יהודיים נוספים כוללים את אזור רחוב הרווארד בברוקלין. בשכונה זו מתגוררת אוכלוסייה יהודית גדולה ויש בה מגוון מוסדות יהודיים, כגון: מסעדות יהודיות כשרות, חנויות מתנות יהודיות ושווקים כשרים. בפרבר ניוטון, ברחוב אדמס, נמצא בית הכנסת הידוע גם בשם קהילת "אגודת אחים אנשי ספרד", שנבנה בשנת 1912. זהו בית הכנסת הראשון בניוטון והוא רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.

אחד מיעדי התיירות הפופולריים יותר הוא החברה ההיסטורית היהודית האמריקאית (American Jewish Historical Society), הארכיון העתיק והגדול ביותר במדינה. קבוצה הידועה בשם "שביל הידידות היהודית" מציעה סיורי הליכה ברחבי הקצה המערבי והצפוני של בוסטון, ומעניקה למבקרים מבט מקרוב על בוסטון היהודית.

באזור בוסטון רבתי נמצאים מספר בתי חולים ומתקני בריאות במימון יהודים. הגדול ביותר הוא המרכז הרפואי "בית ישראל", אחד מהמרכזים הרפואיים הבולטים במדינה. מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 זה היה בית החולים להוראת רפואה של הרווארד. הספק המוביל בעיר של טיפול שיקומי הוא מרכז השיקום העברי, שלוחה של בית הספר לרפואה של הרווארד. מתקן בריאות בולט נוסף הוא בית החולים היהודי והמרכז השיקומי.

שלושה מקורות חדשותיים מרכזיים המדווחים על נושאים המעניינים את הקהילה היהודית של בוסטון ומזרח מסצ'וסטס הם: "הפרקליט היהודי" (The Jewish Advocate), "העיתון היהודי" (The Jewish Journal) ו"בוסטון.קום.היהודי" (Jewish Boston.com.).

"הפרקליט היהודי" נוסד בשנת 1902, לכן הוא נחשב לעיתון היהודי בשפה האנגלית הוותיק ביותר בארצות הברית. ממוקם במרכז בוסטון, זהו העיתון הראשי של אזור בוסטון רבתי, וגם במזרח מסצ'וסטס. "העיתון היהודי" הוא עיתון מקומי עצמאי, ללא מטרות רווח, עבור הקהילה היהודית של בוסטון. הוא גם מופץ ליותר מ-60 ערים בתוך ארצות הברית. "העיתון היהודי" מפעיל גם אתר אינטרנט בכתובת boston.forward.com. אחד האתרים המבוקרים ביותר עבור כל נושא יהודי בבוסטון הוא: Jewish Boston.com. האתר מספק קישורים לאירועי תרבות וחינוך ברחבי העיר ומדריך של ארגונים יהודיים מקומיים.

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.