שמואל רומנלי
Samuel (Shmuel) Aharon Romanelli (1757-1814), poet, maskil and traveler, born in Mantua, Italy. He led a nomadic lifestyle, constantly moving from one place to another throughout his life. His travels and sojourns included Lille, London, Gibraltar, Morocco, Amsterdam, The Hague, Berlin, Hanover, Vienna, Trieste, Genoa, Mantua, Torino, Alessandria, and Casale Monferrato in Italy. His opinions and behavior often led to his expulsion from Jewish communities due to his tendency to mock and taunt community leaders and rabbis, as well as his disregard for Torah and mitzvot.
During the late 1780s, Romanelli spent about four years in Morocco, accompanying a Jewish merchant on his travels. His notable book, Massa' ba-'Arab (1792), recounts his experiences and impressions of the Jews and Arabs in Morocco. As an advocate of the Enlightenment movement, Romanelli critically and satirically portrayed what he deemed as ignorant and primitive customs of the Moroccans. Consequently, the reliability of his descriptions is questioned by contemporary scholars. Nonetheless, his vivid and evocative writing style contributed to the book's popularity during that era and its subsequent historical significance. The book saw numerous editions and translations, including English and German versions.
During his stay in Berlin from around 1790 to 1793, Romanelli became associated with the Massif circle and developed a close connection with David Friedlander. Financial support from Friedlander's father-in-law, Daniel Itzig, sustained Romanelli during this period. In honor of Itzig's daughter's wedding, Romanelli published a dramatic play titled Ha-Ḳolot Yeḥdalun or Mishpaṭ Shalom ("The Voices of Hadalon, or Mishpat Shalom").
In Vienna, Romanelli worked as a typewriter and editor at Anton Schmid's printing house. There, he published a Hebrew-Italian play based on Greek mythology titled Tapuaḥ Zahav ("Golden Apples", 1810). In 1807, in Mantua, he printed the book Zimrat 'Aritzim ("Singer of Tyrants") which contained his Italian translations of songs of praise written by Jewish rabbis and dignitaries in honor of Napoleon's Sanhedrin. Mahaze Shadi, a collection of Hebrew and Italian poems, was published by Romanelli in Mantua in 1808. He died in Casale Monferrato, Italy.
רומנלי
(שם משפחה)ROMANELLI
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
רומנלי היא צורה איטלקית של השם רומן. ישנם מספר עיירות וכפרים בכל רחבי אירופה ששמם רומן ואחרים המכילים את ההברה "רום", מהם הנודעת מכולם היא העיר רומא, בירת איטליה, שיישוב היהודי שלה מתקיים מאז ימי האימפריה הרומית; היישוב היהודי בעיירה רומן במולדביה, רומניה, מחוזכר מאז סוף המאה ה-15 / תחילת המאה ה-16.
שמות המשפחה היהודיים בקבוצה זאת קשורים גם ברומניוטים, שמה של הקהילה היהודית באימפריה הביזנטית ולאחר נפילתה באיזורים מסויימים בבלקינים, באיסטנבול ובטורקיה.
רומנו מתועד כשם משפחה יהודי החל מהמאה ה-14 ורומן החל מהמאה ה-16.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי רומנלי כוללים את הנוסע והמשורר העברי שמואל אהרון רומנלי (1815-1757) אשר נולד באיטליה.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
רומנלי היא צורה איטלקית של השם רומן. ישנם מספר עיירות וכפרים בכל רחבי אירופה ששמם רומן ואחרים המכילים את ההברה "רום", מהם הנודעת מכולם היא העיר רומא, בירת איטליה, שיישוב היהודי שלה מתקיים מאז ימי האימפריה הרומית; היישוב היהודי בעיירה רומן במולדביה, רומניה, מחוזכר מאז סוף המאה ה-15 / תחילת המאה ה-16.
שמות המשפחה היהודיים בקבוצה זאת קשורים גם ברומניוטים, שמה של הקהילה היהודית באימפריה הביזנטית ולאחר נפילתה באיזורים מסויימים בבלקינים, באיסטנבול ובטורקיה.
רומנו מתועד כשם משפחה יהודי החל מהמאה ה-14 ורומן החל מהמאה ה-16.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי רומנלי כוללים את הנוסע והמשורר העברי שמואל אהרון רומנלי (1815-1757) אשר נולד באיטליה.
מאנטובה
(מקום)מאנטובה Mantua
עיר ופרובינציה בצפון איטליה.
היישוב היהודי במאנטובה נזכר לראשונה באמצע המאה ה-12, אגב ביקורו בעיר של אברהם אבן-עזרא. כאשר עלה לשלטון בית גונזאגה, במחצית הראשונה של המאה ה-14, הוזמנו לחיות בעיר שולחנים יהודיים. עד שנת 1600 גדלה הקהילה לכדי 3,000 נפש, רוב היהודים היו סוחרים ובעלי- מלאכה.
בימי הרפובליקה של מאנטובה התקיימו בחסות האפיפיורים, הקיסרים והשליטים המקומיים כחמישים קהילות יהודיות שונות בגודלן; החשובות בהן היו בוצולו וסאביונטה.
בשנת 1478 התחוללו מהומות בעקבות עלילת-דם במקום. בסוף המאה הונהג שם אות-הקלון. בשנת 1486 נפתח בית עבוט נוצרי במאנטובה אך פגיעתו במתחריו היהודים לא הייתה רבה.
בעקבות התפרעות אחרי תבוסת גונזאגה מידי צבא צרפת בפורנובו (1495) הוחרם ביתו של גדול הבנקאים היהודים בעיר, דניאל נורסה, ובמקומו הוקמה כנסיה. דוד ראובני ביקר בעיר ב- 1530 אך לא זכה לתמיכה. שלמה מולכו הועלה על המוקד במאנטובה שנתיים לאחר- מכן.
הקונטר-רפורמאציה נתנה את אותותיה ביהודי המקום מסוף המאה ה-16. התרבו ההגבלות, גברה ההסתה ובעקבותיה באו מהומות ורציחות. ב-1602 נתלו שבעה יהודים באשמת חילול קודשי הכנסיה, וכעבור כעשר שנים הוכנסו יהודי מאנטובה לגיטו.
החורבן בא בשנת 1630 כאשר העיר נפלה לידי הגרמנים; היהודים גורשו מן העיר אחרי שנשדד כל רכושם. בספרו של אברהם מאסאראני "הגלות והפדות" מוצאים תיאור מזעזע (ונציה, 1634).
בתקופת הפריחה שלה, במאות 17-16, תרמה מאנטובה רבות לפיתוח המוסדות הקהילתיים באיטליה. ציבור משלמי המס היה בוחר בוועד "גדול" ומתוכו נבחר ועד "קטן" של שבעה עד עשרה חברים. הניהול המעשי הופקד בידי ממונים (מאסארי). תקנות הקהילה היו מתפרסמות לעיתים מזומנות בעברית. בקהילה היו בתי-כנסת לפי מנהג איטליה ולפי מנהג אשכנז, כן היו רשת של בתי-ספר ומוסדות צדקה, לרבות בית-חולים.
בתקופת הרנסאנס קמו בין יהודי מאנטובה אנשי-שם בתחומי המדע, הספרות, הרפואה ובהלכה, דוגמת יהודה מסר ליאון, ר' יוסף קולון, מרדכי פינצי ואברהם קונאט (במאה ה-15); עזריה מן האדומים, אברהם יגל גאליקו, ר' עזריאל דיינה, יהודה מוסקאטו, בני משפחת נורסה (נורצי), קאסס, פאנו, רייטי ופורטאליאוני (במאה ה-16).
בית-הדפוס העברי במאנטובה היה השני בגודלו באיטליה, אחרי ונציה.
ב-1708 נפלה דוכסות מאנטובה תחת שלטון אוסטריה, וברבע האחרון של המאה התנהל בה עיקר המאבק על זכויות היהודים בלומבארדיה האוסטרית, בהנהגת יעקב סאראוואל ובנדטו פריצי.
בימי הכיבוש הצרפתי (1799-1797) בוטל הגיטו וכשחזרו האוסטרים גורשו מן העיר מהפכנים יהודיים דוגמת זכריה קארפי, שתיאר את המאורעות בספרו "תולדות יצחק". בכיבוש הצרפתי השני (1814-1802) שיגרה הקהילה את הרב אברהם ויטה קולוניה ל"סנהדרין" (הקונסיסטוריה) של נאפוליון.
תחת השלטון האוסטרי המחודש היו מקרים של עלילת-דם (1824) והתפרעויות (1842). יהודי מאנטובה דוגמת ג'וזפה פינצי והסופר טולו מאסאראני לקחו חלק פעיל בתנועת השחרור האיטלקית (ריסורג'ימנטו).
עם סיפוח מאנטובה לממלכת איטליה (1866) בוטלו כל ההגבלות על היהודים. באותו הזמן ישבו בעיר קרוב ל-2,800 יהודים; מאז חלה ירידה באוכלוסיה היהודית בגלל הגירה ובגלל התבוללות.
מאנטובה הייתה ערש התיאטרון העברי בימי הרנסאנס, עם להקה משלה שהציגה קומדיות ומחזות שונים במאות 17-16; בה כתב את חיבורו המפורסם על אמנות הבמה המחזאי והמשורר יהודה בן יצחק סומו.
ראשון המלחינים של מוסיקה יהודית מודרנית היה שלמה מן האדומים, שאחותו "גברת אירופה" הופיעה על הבמה במאנטובה.
עם גדולי הקהילה במאות 18-17 נמנו המשוררים משה זכות, האחים יעקב ועמנואל פראנסס ושמואל רומאנלי. בדורות האחרונים בלטו הרב מארקו מורטארה והמשפטן ויטורה קולורני.
ב-1931 מנתה הקהילה 931 נפש בלבד. ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) חיו בעיר כ- 600 יהודים.
תקופת השואה
עוד לפני פרוץ המלחמה הורע מצבם של יהודי איטליה, עם התבססות המשטר הפאשיסטי ובעיקר אחרי החלת החוקים האנטי-יהודיים.
תחת הכיבוש הגרמני בימי המלחמה (1945-1943) הוקם במאנטובה מחנה-ריכוז, ווממנו שולחו יהודים למחנות-השמדה; יותר מ-50 מיהודי העיר ניספו בשואה. מעטים חזרו אחרי המלחמה.
בשנת 1969 ישבו במאנטובה 150 יהודים, אחד מבתי הכנסת בעיר היה פעיל, אולם התפילות לא היו סדירות.
עיר ופרובינציה בצפון איטליה.
היישוב היהודי במאנטובה נזכר לראשונה באמצע המאה ה-12, אגב ביקורו בעיר של אברהם אבן-עזרא. כאשר עלה לשלטון בית גונזאגה, במחצית הראשונה של המאה ה-14, הוזמנו לחיות בעיר שולחנים יהודיים. עד שנת 1600 גדלה הקהילה לכדי 3,000 נפש, רוב היהודים היו סוחרים ובעלי- מלאכה.
בימי הרפובליקה של מאנטובה התקיימו בחסות האפיפיורים, הקיסרים והשליטים המקומיים כחמישים קהילות יהודיות שונות בגודלן; החשובות בהן היו בוצולו וסאביונטה.
בשנת 1478 התחוללו מהומות בעקבות עלילת-דם במקום. בסוף המאה הונהג שם אות-הקלון. בשנת 1486 נפתח בית עבוט נוצרי במאנטובה אך פגיעתו במתחריו היהודים לא הייתה רבה.
בעקבות התפרעות אחרי תבוסת גונזאגה מידי צבא צרפת בפורנובו (1495) הוחרם ביתו של גדול הבנקאים היהודים בעיר, דניאל נורסה, ובמקומו הוקמה כנסיה. דוד ראובני ביקר בעיר ב- 1530 אך לא זכה לתמיכה. שלמה מולכו הועלה על המוקד במאנטובה שנתיים לאחר- מכן.
הקונטר-רפורמאציה נתנה את אותותיה ביהודי המקום מסוף המאה ה-16. התרבו ההגבלות, גברה ההסתה ובעקבותיה באו מהומות ורציחות. ב-1602 נתלו שבעה יהודים באשמת חילול קודשי הכנסיה, וכעבור כעשר שנים הוכנסו יהודי מאנטובה לגיטו.
החורבן בא בשנת 1630 כאשר העיר נפלה לידי הגרמנים; היהודים גורשו מן העיר אחרי שנשדד כל רכושם. בספרו של אברהם מאסאראני "הגלות והפדות" מוצאים תיאור מזעזע (ונציה, 1634).
בתקופת הפריחה שלה, במאות 17-16, תרמה מאנטובה רבות לפיתוח המוסדות הקהילתיים באיטליה. ציבור משלמי המס היה בוחר בוועד "גדול" ומתוכו נבחר ועד "קטן" של שבעה עד עשרה חברים. הניהול המעשי הופקד בידי ממונים (מאסארי). תקנות הקהילה היו מתפרסמות לעיתים מזומנות בעברית. בקהילה היו בתי-כנסת לפי מנהג איטליה ולפי מנהג אשכנז, כן היו רשת של בתי-ספר ומוסדות צדקה, לרבות בית-חולים.
בתקופת הרנסאנס קמו בין יהודי מאנטובה אנשי-שם בתחומי המדע, הספרות, הרפואה ובהלכה, דוגמת יהודה מסר ליאון, ר' יוסף קולון, מרדכי פינצי ואברהם קונאט (במאה ה-15); עזריה מן האדומים, אברהם יגל גאליקו, ר' עזריאל דיינה, יהודה מוסקאטו, בני משפחת נורסה (נורצי), קאסס, פאנו, רייטי ופורטאליאוני (במאה ה-16).
בית-הדפוס העברי במאנטובה היה השני בגודלו באיטליה, אחרי ונציה.
ב-1708 נפלה דוכסות מאנטובה תחת שלטון אוסטריה, וברבע האחרון של המאה התנהל בה עיקר המאבק על זכויות היהודים בלומבארדיה האוסטרית, בהנהגת יעקב סאראוואל ובנדטו פריצי.
בימי הכיבוש הצרפתי (1799-1797) בוטל הגיטו וכשחזרו האוסטרים גורשו מן העיר מהפכנים יהודיים דוגמת זכריה קארפי, שתיאר את המאורעות בספרו "תולדות יצחק". בכיבוש הצרפתי השני (1814-1802) שיגרה הקהילה את הרב אברהם ויטה קולוניה ל"סנהדרין" (הקונסיסטוריה) של נאפוליון.
תחת השלטון האוסטרי המחודש היו מקרים של עלילת-דם (1824) והתפרעויות (1842). יהודי מאנטובה דוגמת ג'וזפה פינצי והסופר טולו מאסאראני לקחו חלק פעיל בתנועת השחרור האיטלקית (ריסורג'ימנטו).
עם סיפוח מאנטובה לממלכת איטליה (1866) בוטלו כל ההגבלות על היהודים. באותו הזמן ישבו בעיר קרוב ל-2,800 יהודים; מאז חלה ירידה באוכלוסיה היהודית בגלל הגירה ובגלל התבוללות.
מאנטובה הייתה ערש התיאטרון העברי בימי הרנסאנס, עם להקה משלה שהציגה קומדיות ומחזות שונים במאות 17-16; בה כתב את חיבורו המפורסם על אמנות הבמה המחזאי והמשורר יהודה בן יצחק סומו.
ראשון המלחינים של מוסיקה יהודית מודרנית היה שלמה מן האדומים, שאחותו "גברת אירופה" הופיעה על הבמה במאנטובה.
עם גדולי הקהילה במאות 18-17 נמנו המשוררים משה זכות, האחים יעקב ועמנואל פראנסס ושמואל רומאנלי. בדורות האחרונים בלטו הרב מארקו מורטארה והמשפטן ויטורה קולורני.
ב-1931 מנתה הקהילה 931 נפש בלבד. ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) חיו בעיר כ- 600 יהודים.
תקופת השואה
עוד לפני פרוץ המלחמה הורע מצבם של יהודי איטליה, עם התבססות המשטר הפאשיסטי ובעיקר אחרי החלת החוקים האנטי-יהודיים.
תחת הכיבוש הגרמני בימי המלחמה (1945-1943) הוקם במאנטובה מחנה-ריכוז, ווממנו שולחו יהודים למחנות-השמדה; יותר מ-50 מיהודי העיר ניספו בשואה. מעטים חזרו אחרי המלחמה.
בשנת 1969 ישבו במאנטובה 150 יהודים, אחד מבתי הכנסת בעיר היה פעיל, אולם התפילות לא היו סדירות.
ליל
(מקום)ליל Lille
עיר בצפון-צרפת.
הקהילה היהודית בליל נוסדה במאה ה-19. הרב הראשון שכיהן כרב הראשי של קהילת ליל היה ר' בנימין ליפמן, בשעתו רב ראשי בקולמאר. בשנת 1872 שוכנה בליל הרבנות האזורית. בשנת 1874 נחנך בית כנסת בעיר.
בימי מלחמת העולם השנייה, ב-1942, התפקדו בעיר 1,259 יהודים, רק 247 מהם היו ילידי המקום. בחודשים מארס-אפריל אותה השנה הוציאו הגרמנים להורג 5 יהודים כתגמול על פעולת המחתרת.
מתוך 461 היהודים (ותיקים וזרים) שגורשו מכל האיזור נעלמו 336.
הרב ליאון ברמן, שפירסם ב-1937 ספר על תולדות יהודי צרפת, נכלא עם אשתו ובנו במחנה דראנסי, בדרך למחנות-ההשמדה.
ב-1969 התגוררו בליל 2,800 יהודים, בית הכנסת (מ-1874) שימש את הקהילה, עדיין שכנה שם הרבנות האזורית, פעל מרכז קהילתי ויצא לאור עלון-ידיעות מקומי.
עיר בצפון-צרפת.
הקהילה היהודית בליל נוסדה במאה ה-19. הרב הראשון שכיהן כרב הראשי של קהילת ליל היה ר' בנימין ליפמן, בשעתו רב ראשי בקולמאר. בשנת 1872 שוכנה בליל הרבנות האזורית. בשנת 1874 נחנך בית כנסת בעיר.
בימי מלחמת העולם השנייה, ב-1942, התפקדו בעיר 1,259 יהודים, רק 247 מהם היו ילידי המקום. בחודשים מארס-אפריל אותה השנה הוציאו הגרמנים להורג 5 יהודים כתגמול על פעולת המחתרת.
מתוך 461 היהודים (ותיקים וזרים) שגורשו מכל האיזור נעלמו 336.
הרב ליאון ברמן, שפירסם ב-1937 ספר על תולדות יהודי צרפת, נכלא עם אשתו ובנו במחנה דראנסי, בדרך למחנות-ההשמדה.
ב-1969 התגוררו בליל 2,800 יהודים, בית הכנסת (מ-1874) שימש את הקהילה, עדיין שכנה שם הרבנות האזורית, פעל מרכז קהילתי ויצא לאור עלון-ידיעות מקומי.
גיברלטר
(מקום)גיברלטר Gibraltar
בערבית ג'בלטאר
עיר בדרום חצי האי האיברי, מושבה בריטית משנת 1704.
אמנם העיר גיברלטר שוכנת בצידו האירופי הספרדי של המיצר, מול העיר טנג'ר שבמרוקו, ומבחינה גיאוגרפית מדינית אין עדת גיברלטר נכללת במרוקו, אולם הקהילה היהודית במקום נוסדה בידי יהודי המגרב. במשך 150 שנה באו כל מתיישביה היהודים של גיברלטר מצפון אפריקה, והחיים הרוחניים והחברתיים של הקהילה היו קשורים במרוקו, שממנה הגיעו כל רבני הקהילה ומנהיגיה.
בשנת 1704 השתלטה אנגליה על גיברלטר והחלו להתיישב שם יהודים, בעיקר מטנג'ר ומתטואן. בשנת 1713 נעשתה גיברלטר למושבת כתר בריטית ונותקה מספרד. מיד לאחר מכן באו לעיר יהודים נוספים, רובם נתיני מרוקו. השלטונות העניקו להם רשות להתיישב, חופש מסחר והיתר לעסוק בכל מקצוע. בשל התנגדות התושבים הנוצרים צומצמו זכויות היהודים בשנת 1729 , נאסר עליהם להתיישב במקום לפרק זמן העולה על 30 יום, והם חוייבו לחזור למרוקו בתום התקופה. מושל מרוקו גבה מס חודשי מהיהודים.
ב- 1748 ביקש שגריר אנגליה במרוקו לגרש את היהודים מגיברלטר, בתואנה שסייעו למאורים נגד אנגליה. אולם בשנת 1749 כבר ניתנה ליהודים זכות ישיבה בעיר.
במשך המאה ה- 18 מילאו יהודי גיברלטר תפקיד חשוב במסחר שהתנהל בין האנגלים לקאידים המאורים בתטואן ובטנג'ר וסיפקו מזון לצבא שבמיצר גיברלטר. הם היו אז כשליש מאוכלוסיית המושבה. התבלט היהודי אברהם בנידאר (Benider) יליד תטואן שהתיישב בגיברלטר, שימש תורגמן השגריר המרוקני בלונדון, עסק בפידיון שבויים אנגלים, והיה איש אמונו של מושל גיברלטר. אחריו פעל בנו יעקב בנידאר. יהודים שימשו גם בשירותים קונסולאריים לשגרירים זרים ומילאו תפקיד מרכזי בעיצוב היחסים בין מרוקו לאנגליה.
יהודי גיברלטר נזכרו בספרות השו"ת (שאלות ותשובות בענייני הלכה) מהמחצית הראשונה של המאה ה- 18 באותה התקופה היו להם קשרים עם חכמי אלג'יריה.
הקהילה היהודית גדלה במהירות ונבנו כמה בתי כנסת. העתיק ביותר "עץ חיים" בסימטת השוק, נוסד ב- 1760, ב- 1769 הוקם בית הכנסת "שערי שמים". ב- 1800 נחנך בית הכנסת הגדול המפואר ביותר "נפוצות יהודה". רב הקהילה היה אז ר' שלמה אבודרהם השני. בראש הקהילה היהודית עמד "מלך היהודים". בראשית המאה ה- 19 הוא היה ממשפחת קארדוזו.
פליטים יהודים רבים באו לגיברלטר בעקבות עליית מחמד בן עבד אל-רחמן לשלטון במרוקו (1859) ובעקבות המלחמה שפרצה עם ספרד וכיבוש תטואן בידי הספרדים (1860). מושל גיברלטר ביטל את האיסור על ישיבת יהודים מ- 1844, והתיר את כניסת הפליטים. היהודים האלה שימשו מניע להתערבות הראשונה של יהודי אירופה ביחסים שבין השלטונות המרוקנים לבין נתיניהם היהודים. באנגליה נוסד ועד יהודי להגשת עזרה ונציגו משה פיצ'יוטו ביקר בגיברלטר ובמרוקו. ראשי הקהילה פנו ב- 1863 למשה מונטיפיורי כדי להתערב למען היהודים בטנג'ר ובמרוקו, וזאת הייתה העילה למסעו למרוקו בדצמבר 1863.
בראשית המאה ה- 19 הייתה שכבת יהודים עשירים בקהילה ביניהם הסוחר אוליאל; דון אהרן קורדוזה, שהיה ראש הקהילה וקונסול תוניסיה ואלג'יריה; ר' יוסף אלמאלח, שהיה רב וקונסול במוגאדור ובטנג'ר ומשפחות אבודרהם ומסאן, שמוצאן מתטואן.
בבית הקברות העתיק קבורים רבני הקהילה מהמאה ה- 19 שלמה אבודרהם, רפאל משה חסאן, אברהם חיים בורג'יל, ישעיה אנהורי, יוסף אלמאלח, אברהם ישראל.
בשיאה מנתה הקהילה כ- 5,000 יהודים. באמצע שנות העשרים למאה העשרים חדלו לבוא יהודים מתטואן ומטנג'ר והקהילה הדלדלה. בשנת 1956 (שנת עצמאות מרוקו) עמד בראש הקהילה ר' דוד בן-נאים שמוצא משפחתו מתטואן ושימש גם רב, מנהיג רוחני וקונסול כבוד של ישראל. בבעלותו היה בית מסחר סיטונאי. אביו רפאל חיים משה שימש רב הקהילה עד לפטירתו, הוא היה חבר במועצת הממשל של המושבה. בקהילה היה מועדון חברתי, בית-ספר יסודי, תלמוד-תורה, ישיבה וספרייה גדולה.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) היו בגיברלטר 1,100 יהודים. הם פונו מהמושבה ואחרי המלחמה חזרו רק 650 מהם וקיימו את כל בתי הכנסת ואת מוסדות הקהילה.
היהודים היו מעורבים בחיים הפוליטיים במושבה, אולם תפקידם בחיים הכלכליים היה מבוסס על קשרים עם מרוקו, ואלו הלכו והסתיימו לקראת אמצע שנות החמישים. באותה התקופה החלה הגירת יהודים מגיברלטר לישראל ולארצות המערב. בשנת 1956 עלתה לישראל הקבוצה הראשונה של יהודי גיברלטר.
ב- 1968 התגוררו בעיר 670 יהודים (בין 25,000 תושבי העיר), והיו להם ארבעה בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים אחרים. בשנים 1969-1964 שימש כראש העיר במקום סר יהושוע א' חסן, שכיהן גם כיו"ר המועצה המחוקקת (ראש הממשלה) עד אמצע שנות השמונים.
בשנת 1980 נותרו בגיברלטר כ- 600 יהודים.
בשנת 1997 מנתה אוכלוסיית גיבראלטאר 28,000 נפש, ביניהם 600 יהודים.
בערבית ג'בלטאר
עיר בדרום חצי האי האיברי, מושבה בריטית משנת 1704.
אמנם העיר גיברלטר שוכנת בצידו האירופי הספרדי של המיצר, מול העיר טנג'ר שבמרוקו, ומבחינה גיאוגרפית מדינית אין עדת גיברלטר נכללת במרוקו, אולם הקהילה היהודית במקום נוסדה בידי יהודי המגרב. במשך 150 שנה באו כל מתיישביה היהודים של גיברלטר מצפון אפריקה, והחיים הרוחניים והחברתיים של הקהילה היו קשורים במרוקו, שממנה הגיעו כל רבני הקהילה ומנהיגיה.
בשנת 1704 השתלטה אנגליה על גיברלטר והחלו להתיישב שם יהודים, בעיקר מטנג'ר ומתטואן. בשנת 1713 נעשתה גיברלטר למושבת כתר בריטית ונותקה מספרד. מיד לאחר מכן באו לעיר יהודים נוספים, רובם נתיני מרוקו. השלטונות העניקו להם רשות להתיישב, חופש מסחר והיתר לעסוק בכל מקצוע. בשל התנגדות התושבים הנוצרים צומצמו זכויות היהודים בשנת 1729 , נאסר עליהם להתיישב במקום לפרק זמן העולה על 30 יום, והם חוייבו לחזור למרוקו בתום התקופה. מושל מרוקו גבה מס חודשי מהיהודים.
ב- 1748 ביקש שגריר אנגליה במרוקו לגרש את היהודים מגיברלטר, בתואנה שסייעו למאורים נגד אנגליה. אולם בשנת 1749 כבר ניתנה ליהודים זכות ישיבה בעיר.
במשך המאה ה- 18 מילאו יהודי גיברלטר תפקיד חשוב במסחר שהתנהל בין האנגלים לקאידים המאורים בתטואן ובטנג'ר וסיפקו מזון לצבא שבמיצר גיברלטר. הם היו אז כשליש מאוכלוסיית המושבה. התבלט היהודי אברהם בנידאר (Benider) יליד תטואן שהתיישב בגיברלטר, שימש תורגמן השגריר המרוקני בלונדון, עסק בפידיון שבויים אנגלים, והיה איש אמונו של מושל גיברלטר. אחריו פעל בנו יעקב בנידאר. יהודים שימשו גם בשירותים קונסולאריים לשגרירים זרים ומילאו תפקיד מרכזי בעיצוב היחסים בין מרוקו לאנגליה.
יהודי גיברלטר נזכרו בספרות השו"ת (שאלות ותשובות בענייני הלכה) מהמחצית הראשונה של המאה ה- 18 באותה התקופה היו להם קשרים עם חכמי אלג'יריה.
הקהילה היהודית גדלה במהירות ונבנו כמה בתי כנסת. העתיק ביותר "עץ חיים" בסימטת השוק, נוסד ב- 1760, ב- 1769 הוקם בית הכנסת "שערי שמים". ב- 1800 נחנך בית הכנסת הגדול המפואר ביותר "נפוצות יהודה". רב הקהילה היה אז ר' שלמה אבודרהם השני. בראש הקהילה היהודית עמד "מלך היהודים". בראשית המאה ה- 19 הוא היה ממשפחת קארדוזו.
פליטים יהודים רבים באו לגיברלטר בעקבות עליית מחמד בן עבד אל-רחמן לשלטון במרוקו (1859) ובעקבות המלחמה שפרצה עם ספרד וכיבוש תטואן בידי הספרדים (1860). מושל גיברלטר ביטל את האיסור על ישיבת יהודים מ- 1844, והתיר את כניסת הפליטים. היהודים האלה שימשו מניע להתערבות הראשונה של יהודי אירופה ביחסים שבין השלטונות המרוקנים לבין נתיניהם היהודים. באנגליה נוסד ועד יהודי להגשת עזרה ונציגו משה פיצ'יוטו ביקר בגיברלטר ובמרוקו. ראשי הקהילה פנו ב- 1863 למשה מונטיפיורי כדי להתערב למען היהודים בטנג'ר ובמרוקו, וזאת הייתה העילה למסעו למרוקו בדצמבר 1863.
בראשית המאה ה- 19 הייתה שכבת יהודים עשירים בקהילה ביניהם הסוחר אוליאל; דון אהרן קורדוזה, שהיה ראש הקהילה וקונסול תוניסיה ואלג'יריה; ר' יוסף אלמאלח, שהיה רב וקונסול במוגאדור ובטנג'ר ומשפחות אבודרהם ומסאן, שמוצאן מתטואן.
בבית הקברות העתיק קבורים רבני הקהילה מהמאה ה- 19 שלמה אבודרהם, רפאל משה חסאן, אברהם חיים בורג'יל, ישעיה אנהורי, יוסף אלמאלח, אברהם ישראל.
בשיאה מנתה הקהילה כ- 5,000 יהודים. באמצע שנות העשרים למאה העשרים חדלו לבוא יהודים מתטואן ומטנג'ר והקהילה הדלדלה. בשנת 1956 (שנת עצמאות מרוקו) עמד בראש הקהילה ר' דוד בן-נאים שמוצא משפחתו מתטואן ושימש גם רב, מנהיג רוחני וקונסול כבוד של ישראל. בבעלותו היה בית מסחר סיטונאי. אביו רפאל חיים משה שימש רב הקהילה עד לפטירתו, הוא היה חבר במועצת הממשל של המושבה. בקהילה היה מועדון חברתי, בית-ספר יסודי, תלמוד-תורה, ישיבה וספרייה גדולה.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) היו בגיברלטר 1,100 יהודים. הם פונו מהמושבה ואחרי המלחמה חזרו רק 650 מהם וקיימו את כל בתי הכנסת ואת מוסדות הקהילה.
היהודים היו מעורבים בחיים הפוליטיים במושבה, אולם תפקידם בחיים הכלכליים היה מבוסס על קשרים עם מרוקו, ואלו הלכו והסתיימו לקראת אמצע שנות החמישים. באותה התקופה החלה הגירת יהודים מגיברלטר לישראל ולארצות המערב. בשנת 1956 עלתה לישראל הקבוצה הראשונה של יהודי גיברלטר.
ב- 1968 התגוררו בעיר 670 יהודים (בין 25,000 תושבי העיר), והיו להם ארבעה בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים אחרים. בשנים 1969-1964 שימש כראש העיר במקום סר יהושוע א' חסן, שכיהן גם כיו"ר המועצה המחוקקת (ראש הממשלה) עד אמצע שנות השמונים.
בשנת 1980 נותרו בגיברלטר כ- 600 יהודים.
בשנת 1997 מנתה אוכלוסיית גיבראלטאר 28,000 נפש, ביניהם 600 יהודים.
גנואה
(מקום)גנואה
(באיטלקית ג'נובה)
עיר-נמל בצפון-איטליה.
בשנת 511 אישר תיאודוריך מלך האוסטרוגותים את זכותם של יהודי המקום לשקם את בית- הכנסת שנהרס בידי נוצרים קנאים, משמע שבימיו כבר הייתה קיימת קהילה יהודית בגנואה. משנת 1134 נאלצו היהודים לתרום כספים לקישוט הקאתדראלה המקומית ויתכן שהייתה זו אחת הסיבות למיעוט היישוב בעיר, בנימין מטודלה מצא בה רק שני אחים יוצאי צפון-אפריקה, צובעי בדים במקצועם. גולים מספרד הורשו להתעכב בעיר במשך שלושה ימים וגורשו מחשש מגפה.
יחסם של שלטונות העיר כלפי היהודים נע בין הפחד מהתחרות והרצון לנצל את נסיונם במסחר הבין-לאומי. גירושים תכפו עד המחצית הראשונה של המאה ה-18 ונסיון להקים גיטו ל-200 יהודי המקום נעשה ב-1660. עם הענקת השוויון המלא ב-1848 ופיתוחה של גנואה גדל מספר תושביה היהודים לאלף בערך בהמשך המאה, ול- 2,500 בשנת 1931.
בתחילת נובמבר 1943 גורשו למזרח-אירופה כ- 300 מיהודי המקום, וביניהם ההיסטוריון הרב ריקארדן פאציפיצ'י, הן גורשו עוד מאה יהודים בעלי נתינות זרה.
אחרי סיום המלחמה נמצאו בעיר קצת יותר מ- 1,100 יהודים. רבים מן המעפילים, בעיקר משארית הפליטה, עברו את נמל גנואה בדרכם לישראל.
בבית המדרש לרבנים בניו יורק ארצות-הברית שמור ספר תהילים שנדפס בגנואה בשנת 1516. זהו ספר תהילים רב-לשוני ראשון הכתוב בשפות עברית, יוונית, (מתרגום השבעים), ארמית, ערבית, ולאטינית; בתוספת הערות מפרי-עטו של בישוף גנואה אגוסטינו ג'וסטיניאני.
בסוף שנות השישים התגוררו בגנואה כאלף יהודים, והיו להם בית-כנסת ספרדי, גן-ילדים ובית-ספר עברי. בקהילה הופיע ירחון בשם "לא פיאמה" ("הלהבה").
(באיטלקית ג'נובה)
עיר-נמל בצפון-איטליה.
בשנת 511 אישר תיאודוריך מלך האוסטרוגותים את זכותם של יהודי המקום לשקם את בית- הכנסת שנהרס בידי נוצרים קנאים, משמע שבימיו כבר הייתה קיימת קהילה יהודית בגנואה. משנת 1134 נאלצו היהודים לתרום כספים לקישוט הקאתדראלה המקומית ויתכן שהייתה זו אחת הסיבות למיעוט היישוב בעיר, בנימין מטודלה מצא בה רק שני אחים יוצאי צפון-אפריקה, צובעי בדים במקצועם. גולים מספרד הורשו להתעכב בעיר במשך שלושה ימים וגורשו מחשש מגפה.
יחסם של שלטונות העיר כלפי היהודים נע בין הפחד מהתחרות והרצון לנצל את נסיונם במסחר הבין-לאומי. גירושים תכפו עד המחצית הראשונה של המאה ה-18 ונסיון להקים גיטו ל-200 יהודי המקום נעשה ב-1660. עם הענקת השוויון המלא ב-1848 ופיתוחה של גנואה גדל מספר תושביה היהודים לאלף בערך בהמשך המאה, ול- 2,500 בשנת 1931.
בתחילת נובמבר 1943 גורשו למזרח-אירופה כ- 300 מיהודי המקום, וביניהם ההיסטוריון הרב ריקארדן פאציפיצ'י, הן גורשו עוד מאה יהודים בעלי נתינות זרה.
אחרי סיום המלחמה נמצאו בעיר קצת יותר מ- 1,100 יהודים. רבים מן המעפילים, בעיקר משארית הפליטה, עברו את נמל גנואה בדרכם לישראל.
בבית המדרש לרבנים בניו יורק ארצות-הברית שמור ספר תהילים שנדפס בגנואה בשנת 1516. זהו ספר תהילים רב-לשוני ראשון הכתוב בשפות עברית, יוונית, (מתרגום השבעים), ארמית, ערבית, ולאטינית; בתוספת הערות מפרי-עטו של בישוף גנואה אגוסטינו ג'וסטיניאני.
בסוף שנות השישים התגוררו בגנואה כאלף יהודים, והיו להם בית-כנסת ספרדי, גן-ילדים ובית-ספר עברי. בקהילה הופיע ירחון בשם "לא פיאמה" ("הלהבה").
טורינו
(מקום)טורינו TORINO
עיר על גדות הנהר פו בצפון-מערב איטליה, בירת מחוז פיימונטה (PIEMONTE). בעבר בירת דוכסות סאבויה ומלכות סרדיניה.
עדות ראשונה לנוכחות יהודים בעיר נרשמה בידי ההגמון מכסימוס (MAXIMUS) מטורינו במאה השביעית לספירה. אין ראיות נוספות על המצאות יהודים במקום עד 1424, עת הבנקאי היהודי הצרפתי אליאס אלאמאני (ALAMANNI) התיישב בעיר עם משפחתו, ובעקבותיו קבוצה קטנה נוספת של בנקאים יהודים. מ-1425 נאלצו להתגורר בשטח מוגבל והוטל עליהם פיקוח על שיעורי הריבית שגבו.
בשנת 1430 חוקק חוק על-ידי הדוכס אמאדיאוס (AMADEUS) ה-8 מסאבויה, שהסדיר את עניני המגורים של היהודים, בתי הכנסת, השיפוט האזרחי והפלילי, והיחסים עם הנוצרים. בנוסף כפה החוק על הגברים היהודים לענוד אות-קלון. במשך ארבע מאות השנים הבאות תורגם חוק זה על-ידי השליטים השונים של בית סאבויה, פעם לקולה ופעם לחומרה.
ב-1560 ושוב ב-1566 הכריז הדוכס עמנואל פיליברט (PHILIBERT) על גירוש יהודי טורינו. אולם הגזרות בוטלו הודות להתערבות אישים בעלי-השפעה, ותמורת כופר שנתי של 20,000 פלורינים.
משנת 1561 ניתנה בידי אפוטרופוס (CONSERVATORE) הסמכות החוקית על היהודים בעיר, והוא אף יצג אותם במקרים מסויימים. בין השנים 1626-1603 בחר הדוכס בעצמו את האפוטרופוס מבין הסנאטורים. לאחר מכן הוא נבחר על-ידו מתוך רשימה בת 3 סנאטורים שהוגשה על-ידי הקהילה. צ'רלס עמנואל ה-1 (1580-1630) איפשר קיום המונופול שהוענק למלווי-בריבית היהודים. הוא דחה דרישותיו של החשמן קרלו בורומיאו (BORROMEO) לגירוש היהודים והקמת גיטו בטורינו. רוב היהודים עסקו בהלוואות בריבית, ומבחינה כלכלית שיתפו פעולה עם הדוכסים מבית סאבויה ונתנו להם הלוואות גדולות. תשעה בנקים יהודים פעלו בטורינו בשנת 1664 בשנת 1662 נוסדה בעיר אגודת תלמוד תורה.
בשנת 1679 ציוותה מריה ג'יאובנה מ-נמור (NEMOURS), הדוכסית השלטת והאפוטרופסית מטעם הדוכס ויקטור אמאדאוס ה-2, לקבץ את 750 יהודי טורינו במבנה אחד, ששימש בעבר כבית חולים לקבצנים. ב-1702 חיו בטורינו 800 יהודיO. ב-1720 העביר ויקטור אמאדאוס ה-2 את ספרי החוקים היהודיים, שנאספו על-ידי אבותיו, אל הספריה של אוניברסיטת טורינו. (הם הושמדו כמעט כולם בשריפה בתחילת המאה ה-20.) בשנים 1723 ו-1729 נחקקו חוקים חדשים על-ידי ויקטור אמאדאוס ה-2, אשר למעשה היו חזרה על אלה משנת 1430. על היהודים נאסר להחזיק בנכסי דלא נידיי והם הוכרחו לגור בגיטו. למרות היותם סוחרי-בדים (כותנה ומשי) חלה הרעה במצבם הכלכלי. אין עדות שהם מחו על כך. נהפוך הוא. מספר היהודים גדל לכ-1,500 נפש ב-1780. ניתן להסיק מזה שמצבם של היהודים היה טוב יותר בטורינו מאשר בשאר חלקי איטליה, הן בעטיו של שגשוג יחסי וליברליות גדולה יותר מצד המלך צ'רלס עמנואל הEMMANUEL) 3-). עם המהפכה הצרפתית והסיפוח אל צרפת ב-1798 נהנו יהודי טורינו מחופש גדול יותר ולא נאלצו עוד להתגורר בגיטו.
בעקבות תבוסתו של נפוליון בשנת 1814 החזיר ויקטור עמנואל ה-1 לתוקפם חלק מההגבלות הקודמות. היהודים הוחזרו לגיטו אך לא נאלצו לשאת את אות-הקלון. בינתיים גברה רוח החירות, ונשמעו קולותיהם של ג'יאוברטי (GIOBERTI), פרנשי (FRANCHI), מאפוני (MAFFONI), רומאנ'וזי (ROMAGNOSI), קאטאניאו (CATTANEO), רוברטו (ROBERTO) ודה אסליו (D'AZEGLIO) למען אמנציפציה של היהודים. לבסוף העניק ב-29 במארס 1848 המלך צ'רלס אלברט (ALBERT) ליהודים אמנציפציה מלאה ושחרור מהגיטו. המשפחות היהודיות העשירות נטשו את הגיטו. פיימונטה נעשתה למוקד תנועת האיחוד האיטלקי ולסמל של האמנציפציה היהודית, ויהודים נמשכו היהודים לטורינו. בשנת 1840 מנתה קהילת טורינו 3,200 נפש, ב-1871 חיו בה 4,500 יהודים וב-1931 4,040. בעידודם של לליו קאנטוני (CANTONI LELIO), רבה של טורינו והמשורר דוד לוי, השתתפו יהודי טורינו בתנועת ה- RISORGIMENTO ("תקומה", תנועת התעוררות אוסטריה). ב-1852 מינה המלך ויקטור עמנואל השני את קאוור (CAVOUR), אוהד היהודים, לראש הממשלה. קאוור נעזר ביהודים; איזק ארטום (ARTOM) היה מזכירו וג'יאקומו דינה, מנהלו של העתון L'OPINIONE, תמך
במדיניותו של קאוור. בשנת 1880 הושלמה בניית בית הכנסת המרכזי בעיר.
בין האישים בעלי שעור-קומה בטורינו במאה השנים האחרונות היו: א"ס ארטום (ARTOM), ר' באקי (BACHI), ס' פואה (FOA) ו-ב' טראצ'יני (TERRACINI) מומחה להסטוריה ולדיאלקט של יהודי פיימונטה. נכבדים אחרים הראויים לציון: ג' בולאפי (BOLAFFI), מ' פאלקו (FALCO), ק' ו-פ' לוי (LEVI), א' מומיליאנו (MOMIGLIANO), א' ארטום וא' טראצ'יני (U. TERRACINI).
מבין הרבנים שנולדו או פעלו בטורינו היו נתנאל בן שבתאי הדני (HADANI) במאה ה-16; יוסף קאלבו (CALVO), דניאל בן יוסף קאלבו, יוסף בן מיכאל ראוונה (RAVENNA) במאה ב-17; יהשוע קולון (COLON), איזק פורמיג'יני (FORMIGGINI), אברהם סמסון בן יעקב הלוי פוביני (FUBINI), מיכאל סלומון יונה (JONAH), גבריאל פונטרמולי (PONTREMOLI), יעקב בן יהושע בנציון סגרה (SEGRE), אברהם בן יהושע סגרה, דניאל ואלאברגה (VALABREGA) במאה ה-18; אברהם קולונה (COLOGNA), פליצ'ה באקי (BACHI), אליה אהרן לאטס (LATTES), שמואל סלומון אולפר (OLPER), ישעיהו פואה (FOA), לליו דללה טורה (DELLA TORRE), סבאטו גראציאדו טרבס (TREVES), ג'יזפה לאטס (LATTES) וסמואל גירון (GHIRON) במאה ה-19. ובמאה ה-20: ג'אקומו בולפיו (BOLAFFIO), דריו דיסנ'י (DISEGNI) שיסד את בית הספר לרבנים על שם מרגוליס וסרג'יו יוסף סיירה (SIERRA).
פסיקתו של הרב אולפר (OLPER) בשנת 1865 לקצר את "תקופת האבל" גרמה לפלוגתא בין רבני איטליה. פסיקה זו בוצעה בטורינו בלבד ורק עד תחילת המאה ה-20. לפסיקה של אולפר התנגד ג'יספה פואה, שהיה הרב הראשי של טורינו מ-1880 עד ראשית המאה ה-20.
בית דפוס עברי פעל בטורינו במאה ה-18. במאה ה-20 הוציאה החברה הגראפית מארייטי (MARIETTI) בהדרכתו של הרב דסנ'י (DESEGNI) את התנ"ך וכמה מחזורים עם תרגום לאיטלקית ובהדרכתו של ר. בונפיל (BONFIL) הגדה לפסח.
שלשה מבין הסופרים והמשוררים האיטלקים הבולטים במאה ה-20 קארלו לוי, פרימו לוי ונטליה גינזבורג, חיו זמן מה בטורינו.
תקופת השואה
אחרי כניעת איטליה הפאשיסטית לבנות הברית בספטמבר 1943, כבשו הגרמנים את האיזור.
הנאצים גרשו 875 יהודים מטורינו ומרכזים אחרים בתוך הקהילה. אחדים הצליחו לברוח ומצאו מקלט בעמקים של פיימונטה ואאוסטה (AOSTA), מקומות שבהם הכנסיות הוולדזיות (VALDESE) הושיטו עזרה ליהודים. למרות זאת היו ארועים טראגיים, כגון רציחתו של אטורה אובאצה (ETTORE OVAZZA), עורכו לשעבר של עתון יהודי, ובני משפחתו. יהודים מטורינו לקחו חלק פעיל במאבק לשחרור איטליה מידי הגרמנים. אחדים מהם נהרגו, כמו עמנואל ארטום וסרג'יו דיאנה (DIENA). רדיפת הגרמנים את היהודים באיזור נמשכה עד היום האחרון וב-25 באפריל 1945, יום השחרור, נהרגו ששה יהודים בקרבת קוניאו (CUNEO).
בתום מלחמת העולם השנייה שרדו 2,885 יהודים בטורינו, בנוסף לפליטים רבים, ששוכנו באופן ארעי באיזורים הסמוכים. בעטיו של שיעור תמותה גדול (לעומת שיעור לידה נמוך) מנתה האוכלוסיה היהודית של טורינו בשנת 1970 בערך 2,000 נפש. מוסדות החינוך כללו בית ספר ללימודים מתקדמים בעברית, גן ילדים, בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. מוסדות אחרים כללו בית אבות ובית יתומים.
מכון הקונגרס היהודי העולמי מתעד 1,600 יהודים בטורינו בשנת 1997. (באיטליה כולה נרשמו אז 35,000 יהודים). בסוף שנת 1998 המשיך להופיע כתב העת NOTIZIARIO, בטאון הקהילה היהודית בטורינו.
עיר על גדות הנהר פו בצפון-מערב איטליה, בירת מחוז פיימונטה (PIEMONTE). בעבר בירת דוכסות סאבויה ומלכות סרדיניה.
עדות ראשונה לנוכחות יהודים בעיר נרשמה בידי ההגמון מכסימוס (MAXIMUS) מטורינו במאה השביעית לספירה. אין ראיות נוספות על המצאות יהודים במקום עד 1424, עת הבנקאי היהודי הצרפתי אליאס אלאמאני (ALAMANNI) התיישב בעיר עם משפחתו, ובעקבותיו קבוצה קטנה נוספת של בנקאים יהודים. מ-1425 נאלצו להתגורר בשטח מוגבל והוטל עליהם פיקוח על שיעורי הריבית שגבו.
בשנת 1430 חוקק חוק על-ידי הדוכס אמאדיאוס (AMADEUS) ה-8 מסאבויה, שהסדיר את עניני המגורים של היהודים, בתי הכנסת, השיפוט האזרחי והפלילי, והיחסים עם הנוצרים. בנוסף כפה החוק על הגברים היהודים לענוד אות-קלון. במשך ארבע מאות השנים הבאות תורגם חוק זה על-ידי השליטים השונים של בית סאבויה, פעם לקולה ופעם לחומרה.
ב-1560 ושוב ב-1566 הכריז הדוכס עמנואל פיליברט (PHILIBERT) על גירוש יהודי טורינו. אולם הגזרות בוטלו הודות להתערבות אישים בעלי-השפעה, ותמורת כופר שנתי של 20,000 פלורינים.
משנת 1561 ניתנה בידי אפוטרופוס (CONSERVATORE) הסמכות החוקית על היהודים בעיר, והוא אף יצג אותם במקרים מסויימים. בין השנים 1626-1603 בחר הדוכס בעצמו את האפוטרופוס מבין הסנאטורים. לאחר מכן הוא נבחר על-ידו מתוך רשימה בת 3 סנאטורים שהוגשה על-ידי הקהילה. צ'רלס עמנואל ה-1 (1580-1630) איפשר קיום המונופול שהוענק למלווי-בריבית היהודים. הוא דחה דרישותיו של החשמן קרלו בורומיאו (BORROMEO) לגירוש היהודים והקמת גיטו בטורינו. רוב היהודים עסקו בהלוואות בריבית, ומבחינה כלכלית שיתפו פעולה עם הדוכסים מבית סאבויה ונתנו להם הלוואות גדולות. תשעה בנקים יהודים פעלו בטורינו בשנת 1664 בשנת 1662 נוסדה בעיר אגודת תלמוד תורה.
בשנת 1679 ציוותה מריה ג'יאובנה מ-נמור (NEMOURS), הדוכסית השלטת והאפוטרופסית מטעם הדוכס ויקטור אמאדאוס ה-2, לקבץ את 750 יהודי טורינו במבנה אחד, ששימש בעבר כבית חולים לקבצנים. ב-1702 חיו בטורינו 800 יהודיO. ב-1720 העביר ויקטור אמאדאוס ה-2 את ספרי החוקים היהודיים, שנאספו על-ידי אבותיו, אל הספריה של אוניברסיטת טורינו. (הם הושמדו כמעט כולם בשריפה בתחילת המאה ה-20.) בשנים 1723 ו-1729 נחקקו חוקים חדשים על-ידי ויקטור אמאדאוס ה-2, אשר למעשה היו חזרה על אלה משנת 1430. על היהודים נאסר להחזיק בנכסי דלא נידיי והם הוכרחו לגור בגיטו. למרות היותם סוחרי-בדים (כותנה ומשי) חלה הרעה במצבם הכלכלי. אין עדות שהם מחו על כך. נהפוך הוא. מספר היהודים גדל לכ-1,500 נפש ב-1780. ניתן להסיק מזה שמצבם של היהודים היה טוב יותר בטורינו מאשר בשאר חלקי איטליה, הן בעטיו של שגשוג יחסי וליברליות גדולה יותר מצד המלך צ'רלס עמנואל הEMMANUEL) 3-). עם המהפכה הצרפתית והסיפוח אל צרפת ב-1798 נהנו יהודי טורינו מחופש גדול יותר ולא נאלצו עוד להתגורר בגיטו.
בעקבות תבוסתו של נפוליון בשנת 1814 החזיר ויקטור עמנואל ה-1 לתוקפם חלק מההגבלות הקודמות. היהודים הוחזרו לגיטו אך לא נאלצו לשאת את אות-הקלון. בינתיים גברה רוח החירות, ונשמעו קולותיהם של ג'יאוברטי (GIOBERTI), פרנשי (FRANCHI), מאפוני (MAFFONI), רומאנ'וזי (ROMAGNOSI), קאטאניאו (CATTANEO), רוברטו (ROBERTO) ודה אסליו (D'AZEGLIO) למען אמנציפציה של היהודים. לבסוף העניק ב-29 במארס 1848 המלך צ'רלס אלברט (ALBERT) ליהודים אמנציפציה מלאה ושחרור מהגיטו. המשפחות היהודיות העשירות נטשו את הגיטו. פיימונטה נעשתה למוקד תנועת האיחוד האיטלקי ולסמל של האמנציפציה היהודית, ויהודים נמשכו היהודים לטורינו. בשנת 1840 מנתה קהילת טורינו 3,200 נפש, ב-1871 חיו בה 4,500 יהודים וב-1931 4,040. בעידודם של לליו קאנטוני (CANTONI LELIO), רבה של טורינו והמשורר דוד לוי, השתתפו יהודי טורינו בתנועת ה- RISORGIMENTO ("תקומה", תנועת התעוררות אוסטריה). ב-1852 מינה המלך ויקטור עמנואל השני את קאוור (CAVOUR), אוהד היהודים, לראש הממשלה. קאוור נעזר ביהודים; איזק ארטום (ARTOM) היה מזכירו וג'יאקומו דינה, מנהלו של העתון L'OPINIONE, תמך
במדיניותו של קאוור. בשנת 1880 הושלמה בניית בית הכנסת המרכזי בעיר.
בין האישים בעלי שעור-קומה בטורינו במאה השנים האחרונות היו: א"ס ארטום (ARTOM), ר' באקי (BACHI), ס' פואה (FOA) ו-ב' טראצ'יני (TERRACINI) מומחה להסטוריה ולדיאלקט של יהודי פיימונטה. נכבדים אחרים הראויים לציון: ג' בולאפי (BOLAFFI), מ' פאלקו (FALCO), ק' ו-פ' לוי (LEVI), א' מומיליאנו (MOMIGLIANO), א' ארטום וא' טראצ'יני (U. TERRACINI).
מבין הרבנים שנולדו או פעלו בטורינו היו נתנאל בן שבתאי הדני (HADANI) במאה ה-16; יוסף קאלבו (CALVO), דניאל בן יוסף קאלבו, יוסף בן מיכאל ראוונה (RAVENNA) במאה ב-17; יהשוע קולון (COLON), איזק פורמיג'יני (FORMIGGINI), אברהם סמסון בן יעקב הלוי פוביני (FUBINI), מיכאל סלומון יונה (JONAH), גבריאל פונטרמולי (PONTREMOLI), יעקב בן יהושע בנציון סגרה (SEGRE), אברהם בן יהושע סגרה, דניאל ואלאברגה (VALABREGA) במאה ה-18; אברהם קולונה (COLOGNA), פליצ'ה באקי (BACHI), אליה אהרן לאטס (LATTES), שמואל סלומון אולפר (OLPER), ישעיהו פואה (FOA), לליו דללה טורה (DELLA TORRE), סבאטו גראציאדו טרבס (TREVES), ג'יזפה לאטס (LATTES) וסמואל גירון (GHIRON) במאה ה-19. ובמאה ה-20: ג'אקומו בולפיו (BOLAFFIO), דריו דיסנ'י (DISEGNI) שיסד את בית הספר לרבנים על שם מרגוליס וסרג'יו יוסף סיירה (SIERRA).
פסיקתו של הרב אולפר (OLPER) בשנת 1865 לקצר את "תקופת האבל" גרמה לפלוגתא בין רבני איטליה. פסיקה זו בוצעה בטורינו בלבד ורק עד תחילת המאה ה-20. לפסיקה של אולפר התנגד ג'יספה פואה, שהיה הרב הראשי של טורינו מ-1880 עד ראשית המאה ה-20.
בית דפוס עברי פעל בטורינו במאה ה-18. במאה ה-20 הוציאה החברה הגראפית מארייטי (MARIETTI) בהדרכתו של הרב דסנ'י (DESEGNI) את התנ"ך וכמה מחזורים עם תרגום לאיטלקית ובהדרכתו של ר. בונפיל (BONFIL) הגדה לפסח.
שלשה מבין הסופרים והמשוררים האיטלקים הבולטים במאה ה-20 קארלו לוי, פרימו לוי ונטליה גינזבורג, חיו זמן מה בטורינו.
תקופת השואה
אחרי כניעת איטליה הפאשיסטית לבנות הברית בספטמבר 1943, כבשו הגרמנים את האיזור.
הנאצים גרשו 875 יהודים מטורינו ומרכזים אחרים בתוך הקהילה. אחדים הצליחו לברוח ומצאו מקלט בעמקים של פיימונטה ואאוסטה (AOSTA), מקומות שבהם הכנסיות הוולדזיות (VALDESE) הושיטו עזרה ליהודים. למרות זאת היו ארועים טראגיים, כגון רציחתו של אטורה אובאצה (ETTORE OVAZZA), עורכו לשעבר של עתון יהודי, ובני משפחתו. יהודים מטורינו לקחו חלק פעיל במאבק לשחרור איטליה מידי הגרמנים. אחדים מהם נהרגו, כמו עמנואל ארטום וסרג'יו דיאנה (DIENA). רדיפת הגרמנים את היהודים באיזור נמשכה עד היום האחרון וב-25 באפריל 1945, יום השחרור, נהרגו ששה יהודים בקרבת קוניאו (CUNEO).
בתום מלחמת העולם השנייה שרדו 2,885 יהודים בטורינו, בנוסף לפליטים רבים, ששוכנו באופן ארעי באיזורים הסמוכים. בעטיו של שיעור תמותה גדול (לעומת שיעור לידה נמוך) מנתה האוכלוסיה היהודית של טורינו בשנת 1970 בערך 2,000 נפש. מוסדות החינוך כללו בית ספר ללימודים מתקדמים בעברית, גן ילדים, בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. מוסדות אחרים כללו בית אבות ובית יתומים.
מכון הקונגרס היהודי העולמי מתעד 1,600 יהודים בטורינו בשנת 1997. (באיטליה כולה נרשמו אז 35,000 יהודים). בסוף שנת 1998 המשיך להופיע כתב העת NOTIZIARIO, בטאון הקהילה היהודית בטורינו.
הנובר
(מקום)הנובר
עיר בגרמניה. בגרמניה המערבית מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990.
היסטוריה
במקורות מ-1292 מדובר על יישוב יהודי בעיר העתיקה של הנובר. זאת הייתה תקופת גידול לעיר ויהודים, מלווים בריבית, היו רצויים שם; חוק עירוני משנת 1303 אף אוסר על תושבי המקום לפגוע לרעה ביהודים "בדיבור או במעשה". הקהילה גדלה במידה ניכרת אך גורשה מן העיר בשנות "המגיפה השחורה". ב-1375 התירו הדוכסים לשלטונות העיר להכניס יהודים ולגבות מהם מס. ב-1500 ישבו גם ב"עיר החדשה" (ב-1540 התגוררו 3 משפחות בעיר העתיקה ובעיר החדשה, ולהם רב ובית כנסת). עוד ב-1451 הנהיג הבישוף של מינדן את גזירת אות הקלון, וכעבור מאה שנה נאלצו להאזין בבית הכנסת לדרשות של מטיף החצר אורבאוס רגיוס. במחצית השנייה של המאה ה-16 הוציאו הדוכסים שישה צווי-גירוש נגד היהודים; חלקם בוטלו וחלקם לא הוצאו לפועל, כנראה בהתערבות העיריה. ב-1588 הוטל איסור על קשרי מסחר עם יהודים.
ב-1608 ישבו שש משפחות יהודיות בעיר החדשה, אך כאשר פתחו בית-כנסת קמו העירוניים והרסו אותו (1613). לבקשת יהודי-החצר ליפמן בהרנס, נוסדה רבנות בדוכסות של הנובר וב-1704 הוקם "מנין" באחד הבתים. ב- 1710 היו בעיר 7 משפחות יהודיות, ואילו ב-1833 - 537.
הנובר נעשתה מקום תורה ומרכז חשוב לאנשי כספים ביהדות גרמניה. ב- 1870 נחנך בית כנסת גדול, שהורחב ב-1900 (ונהרס ב-1938). בשנים 1880-1848 פעל בית מדרש למורים במקום בהנהלת החוקר סולומון פרנסדורף, ועם חשובי הרבנים בעיר נמנו נתן אדלר וזליג גרונמן (1918-1844). ליד העיר הוקם ב-1893 בית-ספר יהודי לגננות נוי ולגידול ירקות ופירות שהתקיים עד 1942.
ב-1861 מנתה האוכלוסייה היהודית בהנובר 1,120 נפש, ערב מלחמת העולם הראשונה כ-5,000.
ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1945) הייתה הנובר בן עשר הקהילות הגדולות בגרמניה, עם יותר מ- 20 מוסדות תרבות וצדקה. על גזירות המשטר הגיבה בחיזוק מערכת החינוך היהודי ותנועות הנוער בהכשרת היהודים לקראת הגירה. ההרס החל למעשה ב-1938 עם חורבן בתי הכנסת והשלטת הטרור. קרוב ל-2,900 מיהודי הנובר נשלחו למחנות ריכוז .
הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000
אחרי המלחמה חזרו לעיר 66 ניצולים, וב-1963 נפתח בית- כנסת חדש.
ב-1966 התגוררו בעיר 450 יהודים. בשנת 1988 נפתח באוניברסיטה המרכז האירופאי למוסיקה יהודית לשימור ושיקום המוסיקה הליטורגית היהודית .
לפי נתוני הארגונים היהודיים , בשנת 2004 מנתה הקהילה כ - 4000 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. מאז שנת 1997 מכהן רב בקהילה . בשנת 1995 הוקמה קהילה נוספת ליברלית שמנתה בשנת 2005 כ - 450 חברים .
בעיר שוכנים שני ארגוני הקהילות היהודיות של סקסוניה התחתונה ומרכז איגוד הקהילות הליברליות בגרמניה . בעיר ישנם ארגונים יהודיים רבים כמו - זיכרון ילדי השואה , הצעירים היהודיים בגרמניה , זיכרון ליל הבדולח, הנצחת יהודי הנובר ועוד רבים אחרים .
יש בעיר 3 בתי כנסת אורתודוקסיים , כולל חב"ד ובית כנסת ליברלי . כן ישנו מרכז חב"ד בהנהלת הרב בנימין וולף . המרכז כולל בית חב"ד , בית כנסת, מקווה , אוכל כשר , חינוך מבוגרים , מרכז לסטודנט היהודי , בנות מצווה, מחנות קיץ ושאר צרכי דת. כן יש בעיר מוזיאון יהודי . במרכז העיר הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה .
לקהילה הליברלית יש קבוצת מחול המקיימת הופעות . שתי הקהילות מקיימות מרכזי לימוד לצעירים .יש 3 בתי עלמין יהודיים , 2 ישנים ואחד פעיל . לקהילה יש גם מרכז קהילתי שמספק שירותים במגוון תחומים - צרכי דת, בית ספר של יום ראשון, מקהלה, מקווה, שירותים חברתיים , לימודי דת , מרכז נוער , מפגשים לניצולי השואה , פרויקט מוסיקה , מפגשי מבוגרים , אירועי חברה ותרבות וטיולים . יוצא לאור ידיעון הקהילה בגרמנית וברוסית .
האג
(מקום)האג Hague
בירתה האדמיניסטרטיבית של הולנד, בירת גליל הולנד הדרומית, והעיר השלישית בגודלה במדינה.
ראשית היישוב היהודי במקום ברבע האחרון של המאה ה-17, כאשר נכבדי הקהילה הספרדית עברו להאג. בית-הכנסת הראשון נחנך ב- 1698, וכעבור שנים אחדות ייסדה משפחת דה פינטו בית-כנסת משלה. ב-1709 התארגנה הקהילה רשמית בשם "חונן דל"; לאחר זמן ייסד יעקב פריירא קהילה נפרדת בשם "בית יעקב". בית-הכנסת הספרדי המפואר, הבנוי על פי מתכונת בית-הכנסת הגדול באמסטרדאם, נפתח ב-1726. בעקבות הספרדים הגיעה להאג גם קבוצת אשכנזים, פחות אמידה, והקימה בית-כנסת משלהם (1722). קהילת האג זכתה לשגשוג במאה ה-18. דמות מרכזית בקהילה האשכנזית היה הבנקאי טוביה בועז, בנו של מהגר פולני, אשר פעל למניעת גירוש היהודים מבוהמיה באמצעות לחץ הולנדי על הקיסרית מריה תרזה (1744/45).
על כס הרבנות בהאג ישב אז שאול הלוי (1748 -1785). שלטונות העיר נטו חסד ליהודים, ואף הסכימו להחליף את גשרי האבן בגשרי- עץ, מטעמי עירוב -תחומין, כדי לאפשר ליהודים להתהלך בעיר בשבתות (1692). בהאג נדפסו ספרים עבריים כבר ב-1739. בסוף המאה ה-18 פקד את יהודי האג משבר כלכלי, בחלקו גם בגלל סיפוח הולנד לצרפת, והקהילה שמנתה אז יותר מאלפיים נפש ירדה מגדולתה. רבה של הקהילה האשכנזית שימש גם כרב ראשי לאיזור כולו. בשיתוף עם העיריה פותחה מערכת חינוך מיוחדת לילדי היהודים, שלפיה ניתן היה לקבל הוראה במקצועות היהדות גם בבתי- ספר ציבוריים שנבחרו לכך, ומקצועות אלה נכללו בתכנית-הלימודים הכללית.
בשנת 1939 התגוררו בהאג 17,400 יהודים, רובם ככולם מסודרים היטב, ועוד כאלפיים פליטים מגרמניה.
תקופת השואה
עם הכיבוש הגרמני (במאי 1940) נמצאו בעיר 13,862 יהודים (מהם 1,609 נתינים זרים ו-4,320 יהודים למחצה). בהאג שכנה מפקדת צבא הכיבוש וכבר בחודשים הראשונים ננקטו אמצעים מיוחדים נגד היהודים, ורחובות רבים נסגרו בפניהם. בהאג ישב ועד התיאום היהודי שייצג את כל הקהילות ותושבי הארגונים היהודיים בהולנד. הוועד פוזר לאחר שמונה ה"יודנראט" באמסטרדם ושיגר להאג את נציגו אנרי אדרסהיים. על ביצוע ההוראות נגד היהודים הופקד פראנץ פישר, מפקד משטרת הביטחון הגרמנית. בשנים הראשונות עוד התנהלו חיי היהודים פחות או יותר ללא זעזועים קשים, אולם בקיץ 1942 החלו משלוחים למחנות, ותוך שנה אחת נעשתה האג "נקיה מיהודים". תפקיד מוזר באותה תקופה מילא פ' ויינרב, כלכלן ואיש "אגודת-ישראל". מפעם לפעם הציג בפני המשטרה הגרמנית רשימות דימיוניות של יהודים עשירים בהאג, שעומדים להגר לעולם החופשי, וזאת כדי לדחות בכך את שילוחם למחנות. לבסוף נכלא ויינרב על-ידי הגרמנים, שוחרר וחי במחתרת עד סוף המלחמה. בית-דין הולנדי קבע ששיתף פעולה עם הגרמנים, אולם דעת-הקהל היתה חלוקה עוד שנים רבות באשר לאישיותו ולפעולותיו.
ב-1945 נותרו בהאג 1,283 יהודים.
בשנת 1969 התגוררו בהאג רבתי 1,700 יהודים (1,475 בקהילה האשכנזית, ו-225 בקהילה הליבראלית). פעלו שני בתי-הכנסת של האשכנזים. בית הכנסת הספרדי לא נפתח מחדש אחרי המלחמה, כי לא נותרו עוד יהודים ספרדים בעיר. הבנין נמכר לזרים. הקהילה הליבראלית, שנוסדה ב- 1931, הייתה מתכנסת לתפילה בדירה שכורה.
ב-1962 נפתח מרכז קהילתי. רבים ממוסדות הקהילה, כגון בית-היתומים, הוסיפו להתקיים, והכנסותיהם הועברו לישראל מידי שנה בשנה. מושב הזקנים היהודי הורחב ושוכלל ב-1969. בהאג שוכנת שגרירות מדינת ישראל בהולנד.
בירתה האדמיניסטרטיבית של הולנד, בירת גליל הולנד הדרומית, והעיר השלישית בגודלה במדינה.
ראשית היישוב היהודי במקום ברבע האחרון של המאה ה-17, כאשר נכבדי הקהילה הספרדית עברו להאג. בית-הכנסת הראשון נחנך ב- 1698, וכעבור שנים אחדות ייסדה משפחת דה פינטו בית-כנסת משלה. ב-1709 התארגנה הקהילה רשמית בשם "חונן דל"; לאחר זמן ייסד יעקב פריירא קהילה נפרדת בשם "בית יעקב". בית-הכנסת הספרדי המפואר, הבנוי על פי מתכונת בית-הכנסת הגדול באמסטרדאם, נפתח ב-1726. בעקבות הספרדים הגיעה להאג גם קבוצת אשכנזים, פחות אמידה, והקימה בית-כנסת משלהם (1722). קהילת האג זכתה לשגשוג במאה ה-18. דמות מרכזית בקהילה האשכנזית היה הבנקאי טוביה בועז, בנו של מהגר פולני, אשר פעל למניעת גירוש היהודים מבוהמיה באמצעות לחץ הולנדי על הקיסרית מריה תרזה (1744/45).
על כס הרבנות בהאג ישב אז שאול הלוי (1748 -1785). שלטונות העיר נטו חסד ליהודים, ואף הסכימו להחליף את גשרי האבן בגשרי- עץ, מטעמי עירוב -תחומין, כדי לאפשר ליהודים להתהלך בעיר בשבתות (1692). בהאג נדפסו ספרים עבריים כבר ב-1739. בסוף המאה ה-18 פקד את יהודי האג משבר כלכלי, בחלקו גם בגלל סיפוח הולנד לצרפת, והקהילה שמנתה אז יותר מאלפיים נפש ירדה מגדולתה. רבה של הקהילה האשכנזית שימש גם כרב ראשי לאיזור כולו. בשיתוף עם העיריה פותחה מערכת חינוך מיוחדת לילדי היהודים, שלפיה ניתן היה לקבל הוראה במקצועות היהדות גם בבתי- ספר ציבוריים שנבחרו לכך, ומקצועות אלה נכללו בתכנית-הלימודים הכללית.
בשנת 1939 התגוררו בהאג 17,400 יהודים, רובם ככולם מסודרים היטב, ועוד כאלפיים פליטים מגרמניה.
תקופת השואה
עם הכיבוש הגרמני (במאי 1940) נמצאו בעיר 13,862 יהודים (מהם 1,609 נתינים זרים ו-4,320 יהודים למחצה). בהאג שכנה מפקדת צבא הכיבוש וכבר בחודשים הראשונים ננקטו אמצעים מיוחדים נגד היהודים, ורחובות רבים נסגרו בפניהם. בהאג ישב ועד התיאום היהודי שייצג את כל הקהילות ותושבי הארגונים היהודיים בהולנד. הוועד פוזר לאחר שמונה ה"יודנראט" באמסטרדם ושיגר להאג את נציגו אנרי אדרסהיים. על ביצוע ההוראות נגד היהודים הופקד פראנץ פישר, מפקד משטרת הביטחון הגרמנית. בשנים הראשונות עוד התנהלו חיי היהודים פחות או יותר ללא זעזועים קשים, אולם בקיץ 1942 החלו משלוחים למחנות, ותוך שנה אחת נעשתה האג "נקיה מיהודים". תפקיד מוזר באותה תקופה מילא פ' ויינרב, כלכלן ואיש "אגודת-ישראל". מפעם לפעם הציג בפני המשטרה הגרמנית רשימות דימיוניות של יהודים עשירים בהאג, שעומדים להגר לעולם החופשי, וזאת כדי לדחות בכך את שילוחם למחנות. לבסוף נכלא ויינרב על-ידי הגרמנים, שוחרר וחי במחתרת עד סוף המלחמה. בית-דין הולנדי קבע ששיתף פעולה עם הגרמנים, אולם דעת-הקהל היתה חלוקה עוד שנים רבות באשר לאישיותו ולפעולותיו.
ב-1945 נותרו בהאג 1,283 יהודים.
בשנת 1969 התגוררו בהאג רבתי 1,700 יהודים (1,475 בקהילה האשכנזית, ו-225 בקהילה הליבראלית). פעלו שני בתי-הכנסת של האשכנזים. בית הכנסת הספרדי לא נפתח מחדש אחרי המלחמה, כי לא נותרו עוד יהודים ספרדים בעיר. הבנין נמכר לזרים. הקהילה הליבראלית, שנוסדה ב- 1931, הייתה מתכנסת לתפילה בדירה שכורה.
ב-1962 נפתח מרכז קהילתי. רבים ממוסדות הקהילה, כגון בית-היתומים, הוסיפו להתקיים, והכנסותיהם הועברו לישראל מידי שנה בשנה. מושב הזקנים היהודי הורחב ושוכלל ב-1969. בהאג שוכנת שגרירות מדינת ישראל בהולנד.
אמסטרדם
(מקום)אמסטרדאם
עיר נמל והגדולה בערי הולנד.
יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.
בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.
המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.
ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.
באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.
מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.
במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.
הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.
בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.
חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.
הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).
ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.
עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.
קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.
בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.
אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.
תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.
עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.
בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.
עיר נמל והגדולה בערי הולנד.
יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.
בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.
המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.
ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.
באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.
מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.
במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.
הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.
בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.
חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.
הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).
ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.
עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.
קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.
בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.
אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.
תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.
עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.
בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.
קאזאלה מונפראטו
(מקום)קאזאלה מונפראטו
עיר בצפון איטליה.
בתחילת המאה ה-16 התקיימה בעיר קהילה מאורגנת יפה שהתפרנסה ממסחר ועסקי הלוואות. אחרי גל של פרעות ב-1536 חודשו זכויות היהודים, על אף שנאלצו לענוד את "הטלאי הצהוב" ולשלם מסים כבדים. שינוי לרעה חל במחצית הראשונה של המאה ה-18; היהודים נאלצו למכור את נכסיהם ולהתיישב בגיטו שהוקם בעיר (1724).
בשנות הכיבוש הצרפתי (1814-1799) הם נהנו משוויון-זכויות אך ההגבלות התחדשו, ולא בוטלו אלא ב-1848. הקהילה מנתה אז כ-850 איש.
בגלל הגירה לערים הגדולות הצטמצמה האוכלוסיה היהודית בקאזאלה ל-112 איש ב- 1931, ואחרי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נותרו בעיר 44 יהודים. בימי המלחמה שולחו 22 יהודים למחנות-ההשמדה.
בקאזאלה מונפראטו שוכן בית-כנסת מן היפים ביותר בצפון-איטליה. בית הכנסת נחנך ב-1595, הורחב ב-1662 ושוקם מיסודו ב-1866.
בסוף שנות הששים למאה העשרים התגוררו בקאזאלה מונפראטו כעשרים יהודים.
עיר בצפון איטליה.
בתחילת המאה ה-16 התקיימה בעיר קהילה מאורגנת יפה שהתפרנסה ממסחר ועסקי הלוואות. אחרי גל של פרעות ב-1536 חודשו זכויות היהודים, על אף שנאלצו לענוד את "הטלאי הצהוב" ולשלם מסים כבדים. שינוי לרעה חל במחצית הראשונה של המאה ה-18; היהודים נאלצו למכור את נכסיהם ולהתיישב בגיטו שהוקם בעיר (1724).
בשנות הכיבוש הצרפתי (1814-1799) הם נהנו משוויון-זכויות אך ההגבלות התחדשו, ולא בוטלו אלא ב-1848. הקהילה מנתה אז כ-850 איש.
בגלל הגירה לערים הגדולות הצטמצמה האוכלוסיה היהודית בקאזאלה ל-112 איש ב- 1931, ואחרי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נותרו בעיר 44 יהודים. בימי המלחמה שולחו 22 יהודים למחנות-ההשמדה.
בקאזאלה מונפראטו שוכן בית-כנסת מן היפים ביותר בצפון-איטליה. בית הכנסת נחנך ב-1595, הורחב ב-1662 ושוקם מיסודו ב-1866.
בסוף שנות הששים למאה העשרים התגוררו בקאזאלה מונפראטו כעשרים יהודים.
טרייסט
(מקום)טרייסט Trieste
עיר-נמל בצפון איטליה.
יהודים חיו במקום כנראה לפני סוף המאה ה-11, אולם מתועדים רק מן המאה ה-14. כאשר סופחה טרייסט לאוסטריה ב-1382, התיישבו בטרייסט יהודים מגרמניה. ב-1583 נעשה נסיון לגרש את היהודים מהעיר, אך היהודים נותרו שם והקימו מסגרת קהילתית. בסוף המאה ה- 17 סירבה הקהילה להקמת גיטו בעיר, אך כעבור כמה שנים בכל זאת נאלצו לחיות בגיטו. באמצע המאה ה- 18 שוב התחילו יהודים בטרייסט לחיות מחוץ לגיטו.
כתב-הסובלנות של הקיסר יוזף ה-2 (1782) הניח את היסוד לשיפור המצב ושערי הגיטו נפתחו שלוש שנים לאחר-מכן.
יהודי המקום תמכו במהפכה הצרפתית ובתנועת הריסורג'ימנטו שהביאה לסיפוחה של העיר לאיטליה (1919). במאה ה-18 גדלה הקהילה ממאה איש לערך ב-1735 ל-670 ב-1788. בית- הכנסת הגדול נחנך ב-1912.
בין יהודי המקום היו המשוררת רחל מורפורגו, המחבר חיים קאסטיליוני, הרב הירש פרץ חיות והסופר איטאלו סוובו; בטרייסט נולד שמואל דוד לוצאטו (שד"ל).
בשנים 1915-1862 הופיע בעיר העיתון "איל קוריירה איזראליטיקו" ויצאו לאור ספרים עבריים חשובים.
ב-1938 מנתה האוכלוסייה היהודית בטרייסט כ-6,000 נפש; אותה שנה הונהגו באיטליה הפאשיסטית חוקי הגזע.
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובראשית 1940 היו התקפות על יהודים. ב- 1943 נשארו בעיר כ-2,300 יהודים ולקראת סוף המלחמה הקימו הגרמנים בסאבה, בקירבת העיר, את מחנה-הריכוז היחיד באיטליה. המרות הדת בקרב יהודי העיר היו אז שכיחות יותר מכל קהילה אחרת באיטליה.
ריטה רוזאני, בת המקום, לחמה בין הפארטיזאנים.
אחרי המלחמה נמצאו בטרייסט כ-1500 יהודים וב- 1965 ירד המספר ל-1,052.
ב-1969 התגוררו בטרייסט 1,000 יהודים, היה במקום בית-כנסת, "מניין" אשכנזי, בית-ספר ומושב-זקנים.
עיר-נמל בצפון איטליה.
יהודים חיו במקום כנראה לפני סוף המאה ה-11, אולם מתועדים רק מן המאה ה-14. כאשר סופחה טרייסט לאוסטריה ב-1382, התיישבו בטרייסט יהודים מגרמניה. ב-1583 נעשה נסיון לגרש את היהודים מהעיר, אך היהודים נותרו שם והקימו מסגרת קהילתית. בסוף המאה ה- 17 סירבה הקהילה להקמת גיטו בעיר, אך כעבור כמה שנים בכל זאת נאלצו לחיות בגיטו. באמצע המאה ה- 18 שוב התחילו יהודים בטרייסט לחיות מחוץ לגיטו.
כתב-הסובלנות של הקיסר יוזף ה-2 (1782) הניח את היסוד לשיפור המצב ושערי הגיטו נפתחו שלוש שנים לאחר-מכן.
יהודי המקום תמכו במהפכה הצרפתית ובתנועת הריסורג'ימנטו שהביאה לסיפוחה של העיר לאיטליה (1919). במאה ה-18 גדלה הקהילה ממאה איש לערך ב-1735 ל-670 ב-1788. בית- הכנסת הגדול נחנך ב-1912.
בין יהודי המקום היו המשוררת רחל מורפורגו, המחבר חיים קאסטיליוני, הרב הירש פרץ חיות והסופר איטאלו סוובו; בטרייסט נולד שמואל דוד לוצאטו (שד"ל).
בשנים 1915-1862 הופיע בעיר העיתון "איל קוריירה איזראליטיקו" ויצאו לאור ספרים עבריים חשובים.
ב-1938 מנתה האוכלוסייה היהודית בטרייסט כ-6,000 נפש; אותה שנה הונהגו באיטליה הפאשיסטית חוקי הגזע.
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ובראשית 1940 היו התקפות על יהודים. ב- 1943 נשארו בעיר כ-2,300 יהודים ולקראת סוף המלחמה הקימו הגרמנים בסאבה, בקירבת העיר, את מחנה-הריכוז היחיד באיטליה. המרות הדת בקרב יהודי העיר היו אז שכיחות יותר מכל קהילה אחרת באיטליה.
ריטה רוזאני, בת המקום, לחמה בין הפארטיזאנים.
אחרי המלחמה נמצאו בטרייסט כ-1500 יהודים וב- 1965 ירד המספר ל-1,052.
ב-1969 התגוררו בטרייסט 1,000 יהודים, היה במקום בית-כנסת, "מניין" אשכנזי, בית-ספר ומושב-זקנים.
וינה
(מקום)וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.