קהילת יהודי גיברלטר
בערבית ג'בלטאר
עיר בדרום חצי האי האיברי, מושבה בריטית משנת 1704.
אמנם העיר גיברלטר שוכנת בצידו האירופי הספרדי של המיצר, מול העיר טנג'ר שבמרוקו, ומבחינה גיאוגרפית מדינית אין עדת גיברלטר נכללת במרוקו, אולם הקהילה היהודית במקום נוסדה בידי יהודי המגרב. במשך 150 שנה באו כל מתיישביה היהודים של גיברלטר מצפון אפריקה, והחיים הרוחניים והחברתיים של הקהילה היו קשורים במרוקו, שממנה הגיעו כל רבני הקהילה ומנהיגיה.
בשנת 1704 השתלטה אנגליה על גיברלטר והחלו להתיישב שם יהודים, בעיקר מטנג'ר ומתטואן. בשנת 1713 נעשתה גיברלטר למושבת כתר בריטית ונותקה מספרד. מיד לאחר מכן באו לעיר יהודים נוספים, רובם נתיני מרוקו. השלטונות העניקו להם רשות להתיישב, חופש מסחר והיתר לעסוק בכל מקצוע. בשל התנגדות התושבים הנוצרים צומצמו זכויות היהודים בשנת 1729 , נאסר עליהם להתיישב במקום לפרק זמן העולה על 30 יום, והם חוייבו לחזור למרוקו בתום התקופה. מושל מרוקו גבה מס חודשי מהיהודים.
ב- 1748 ביקש שגריר אנגליה במרוקו לגרש את היהודים מגיברלטר, בתואנה שסייעו למאורים נגד אנגליה. אולם בשנת 1749 כבר ניתנה ליהודים זכות ישיבה בעיר.
במשך המאה ה- 18 מילאו יהודי גיברלטר תפקיד חשוב במסחר שהתנהל בין האנגלים לקאידים המאורים בתטואן ובטנג'ר וסיפקו מזון לצבא שבמיצר גיברלטר. הם היו אז כשליש מאוכלוסיית המושבה. התבלט היהודי אברהם בנידאר (Benider) יליד תטואן שהתיישב בגיברלטר, שימש תורגמן השגריר המרוקני בלונדון, עסק בפידיון שבויים אנגלים, והיה איש אמונו של מושל גיברלטר. אחריו פעל בנו יעקב בנידאר. יהודים שימשו גם בשירותים קונסולאריים לשגרירים זרים ומילאו תפקיד מרכזי בעיצוב היחסים בין מרוקו לאנגליה.
יהודי גיברלטר נזכרו בספרות השו"ת (שאלות ותשובות בענייני הלכה) מהמחצית הראשונה של המאה ה- 18 באותה התקופה היו להם קשרים עם חכמי אלג'יריה.
הקהילה היהודית גדלה במהירות ונבנו כמה בתי כנסת. העתיק ביותר "עץ חיים" בסימטת השוק, נוסד ב- 1760, ב- 1769 הוקם בית הכנסת "שערי שמים". ב- 1800 נחנך בית הכנסת הגדול המפואר ביותר "נפוצות יהודה". רב הקהילה היה אז ר' שלמה אבודרהם השני. בראש הקהילה היהודית עמד "מלך היהודים". בראשית המאה ה- 19 הוא היה ממשפחת קארדוזו.
פליטים יהודים רבים באו לגיברלטר בעקבות עליית מחמד בן עבד אל-רחמן לשלטון במרוקו (1859) ובעקבות המלחמה שפרצה עם ספרד וכיבוש תטואן בידי הספרדים (1860). מושל גיברלטר ביטל את האיסור על ישיבת יהודים מ- 1844, והתיר את כניסת הפליטים. היהודים האלה שימשו מניע להתערבות הראשונה של יהודי אירופה ביחסים שבין השלטונות המרוקנים לבין נתיניהם היהודים. באנגליה נוסד ועד יהודי להגשת עזרה ונציגו משה פיצ'יוטו ביקר בגיברלטר ובמרוקו. ראשי הקהילה פנו ב- 1863 למשה מונטיפיורי כדי להתערב למען היהודים בטנג'ר ובמרוקו, וזאת הייתה העילה למסעו למרוקו בדצמבר 1863.
בראשית המאה ה- 19 הייתה שכבת יהודים עשירים בקהילה ביניהם הסוחר אוליאל; דון אהרן קורדוזה, שהיה ראש הקהילה וקונסול תוניסיה ואלג'יריה; ר' יוסף אלמאלח, שהיה רב וקונסול במוגאדור ובטנג'ר ומשפחות אבודרהם ומסאן, שמוצאן מתטואן.
בבית הקברות העתיק קבורים רבני הקהילה מהמאה ה- 19 שלמה אבודרהם, רפאל משה חסאן, אברהם חיים בורג'יל, ישעיה אנהורי, יוסף אלמאלח, אברהם ישראל.
בשיאה מנתה הקהילה כ- 5,000 יהודים. באמצע שנות העשרים למאה העשרים חדלו לבוא יהודים מתטואן ומטנג'ר והקהילה הדלדלה. בשנת 1956 (שנת עצמאות מרוקו) עמד בראש הקהילה ר' דוד בן-נאים שמוצא משפחתו מתטואן ושימש גם רב, מנהיג רוחני וקונסול כבוד של ישראל. בבעלותו היה בית מסחר סיטונאי. אביו רפאל חיים משה שימש רב הקהילה עד לפטירתו, הוא היה חבר במועצת הממשל של המושבה. בקהילה היה מועדון חברתי, בית-ספר יסודי, תלמוד-תורה, ישיבה וספרייה גדולה.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) היו בגיברלטר 1,100 יהודים. הם פונו מהמושבה ואחרי המלחמה חזרו רק 650 מהם וקיימו את כל בתי הכנסת ואת מוסדות הקהילה.
היהודים היו מעורבים בחיים הפוליטיים במושבה, אולם תפקידם בחיים הכלכליים היה מבוסס על קשרים עם מרוקו, ואלו הלכו והסתיימו לקראת אמצע שנות החמישים. באותה התקופה החלה הגירת יהודים מגיברלטר לישראל ולארצות המערב. בשנת 1956 עלתה לישראל הקבוצה הראשונה של יהודי גיברלטר.
ב- 1968 התגוררו בעיר 670 יהודים (בין 25,000 תושבי העיר), והיו להם ארבעה בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים אחרים. בשנים 1969-1964 שימש כראש העיר במקום סר יהושוע א' חסן, שכיהן גם כיו"ר המועצה המחוקקת (ראש הממשלה) עד אמצע שנות השמונים.
בשנת 1980 נותרו בגיברלטר כ- 600 יהודים.
בשנת 1997 מנתה אוכלוסיית גיבראלטאר 28,000 נפש, ביניהם 600 יהודים.
יודוך רעיוני
(מוסיקה)הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.
הפיוט, פרי עטו של ר' ישראל נג'ארה (בערך 1555-1625), עשוי בזמון וארבעה בתים, שהאותיות שבראשם מרכיבות את האקרוסטיכון "יושראל". מתכונת החריזה היא אבאבאבג; השורה האחרונה בכל בית מתחרזת עם הפזמון. הפיוט נמנה עם הזמירות לשבת באמסטרדם ובניו יורק. וריאנט של המנגינה משמש לזמרת אדון עולם בקהילה הספרדית של גיברלטר. בהקלטה זאת מבוצע הפזמון והבתים השני והשלישי.
הטקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "קמתי להלל".
צור משלו אכלנו - נוסח קהילת "שארית ישראל" בניו יורק
(מוסיקה)הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.
פיוט זה הוא מן הזמירות לשבת. ארבעת בתין פורסים מקבילה מואטית לברכת המזון. המנגינה לקוחה מן הרפרטואר של קהילת "שארית חשראל", ניו יורק. היא משמשת גם בגיברלטר - לזמרת קדיש, השכיבנו ולכה דודי. בבית הרביעי של הפיוט מופיעות בניו יורק המילים "המלוכה תתחדש", במקום הנוסח הרווח "ושם נשיר שיר חדש". בהקלטה מבוצע הבזמון והבתים הראשון והרביעי.
הטקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק "קמתי להלל".
חיים בן טולילה
(אישיות)Haim Bentolila (d.1863), merchant and ship-owner, born in Tetouan, Morocco. Bentolila was one of the first Jews from Tetouan to move to the city of Oran in western Algeria, then under French colonial rule. In Oran he established a commercial company that traded in oranges from Algeria to Gibraltar and to Spain. At the time of the Spanish-Moroccan war of 1860, he helped 176 Jews refugees from Tetouan in Gibraltar to move to Oran on board of one of his ships. The refugees were granted free passports by the French authorities. These refugees were followed later by other Jews from Tetouan who settled in Oran taking advance of the many business opportunities offered by the city’s port and growing economy. Bentolila died in the sinking of his ship in 1863.
שמואל רומנלי
(אישיות)Samuel (Shmuel) Aharon Romanelli (1757-1814), poet, maskil and traveler, born in Mantua, Italy. He led a nomadic lifestyle, constantly moving from one place to another throughout his life. His travels and sojourns included Lille, London, Gibraltar, Morocco, Amsterdam, The Hague, Berlin, Hanover, Vienna, Trieste, Genoa, Mantua, Torino, Alessandria, and Casale Monferrato in Italy. His opinions and behavior often led to his expulsion from Jewish communities due to his tendency to mock and taunt community leaders and rabbis, as well as his disregard for Torah and mitzvot.
During the late 1780s, Romanelli spent about four years in Morocco, accompanying a Jewish merchant on his travels. His notable book, Massa' ba-'Arab (1792), recounts his experiences and impressions of the Jews and Arabs in Morocco. As an advocate of the Enlightenment movement, Romanelli critically and satirically portrayed what he deemed as ignorant and primitive customs of the Moroccans. Consequently, the reliability of his descriptions is questioned by contemporary scholars. Nonetheless, his vivid and evocative writing style contributed to the book's popularity during that era and its subsequent historical significance. The book saw numerous editions and translations, including English and German versions.
During his stay in Berlin from around 1790 to 1793, Romanelli became associated with the Massif circle and developed a close connection with David Friedlander. Financial support from Friedlander's father-in-law, Daniel Itzig, sustained Romanelli during this period. In honor of Itzig's daughter's wedding, Romanelli published a dramatic play titled Ha-Ḳolot Yeḥdalun or Mishpaṭ Shalom ("The Voices of Hadalon, or Mishpat Shalom").
In Vienna, Romanelli worked as a typewriter and editor at Anton Schmid's printing house. There, he published a Hebrew-Italian play based on Greek mythology titled Tapuaḥ Zahav ("Golden Apples", 1810). In 1807, in Mantua, he printed the book Zimrat 'Aritzim ("Singer of Tyrants") which contained his Italian translations of songs of praise written by Jewish rabbis and dignitaries in honor of Napoleon's Sanhedrin. Mahaze Shadi, a collection of Hebrew and Italian poems, was published by Romanelli in Mantua in 1808. He died in Casale Monferrato, Italy.
טנג'ר
(מקום)טנג'ר, טנג'יר Tangier
בערבית طنجة
עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי במערב מיצר גבראלטאר, צפון מערב מרוקו.
בתקופת השלטון הרומי היה כנראה ישוב יהודי בטנג'ר. שכונתה הצפונית של טנג'ר "ואד אל- יהוד" (גיא היהודים) התקיימה מראשית הכיבוש הערבי (709). יהודי טנג'ר הושמדו בטבח שערכו שליטי אל-מוחדון ב- 1148. משנת 1437 הייתה טנג'ר תחת השפעה פורטוגלית, ומ- 1471 בשליטה פורטוגלית. יהודים השתלבו כתורגמנים, מתווכים וסוכנים בחצר השלטון הפורטוגלי בזכות ידיעת שפות והכרת מנהגי המקום.
קהילה מאורגנת התחדשה כנראה באמצע המאה ה- 16. ב- 1578 עברה טנג'ר לשלטון ספרד. ב- 1611 עברה לשלטון בריטי. בעיר היו אז משפחות יהודיות ספורות, והצטרפו לקהילה יהודים מהישובים השכנים לאראצ'ה ואל-קצאר וכן סוחרים מארצות השפלה. היהודים סייעו לשלטון החדש בקשרים עם האוכלוסייה המקומית ובענייני מודיעין. ב- 1677 גורשו יהודי טנג'ר עקב המלחמה בין חיל המצב האנגלי לבין הקאידים (המושלים המקומיים). ב- 1680 חזרו.
ב- 1684 עברה טנג'ר לידי מרוקו והקהילה החלה להידלדל, ובתחילת המאה ה- 18 היו בה 150 משפחות, רובן קרובי משפחה של הסוחר היהודי אברהם בן-עמור ממכנאס. האנגלים נזקקו לסוחרים, תורגמנים ומתווכים יהודים לשם קיום הקשר עם האוכלוסייה המקומית, אך תושבי העיר הנוצרים והמוסלמים חששו מתחרות, והיהודים חיו תחת איום מתמיד של גירוש.
ידיעות מועטות בלבד ישנן על היהודים בטנג'ר במאה ה- 18. במחצית השנייה של המאה השתפר המצב הכלכלי בעיר ועמו השתפר מצב היהודים. אך בשנים 1792-1790 עבר גל רדיפות על היהודים מידי הסולטאן מולאי יזיד.
ב- 1808 היו בקהילה כ- 800 יהודים ועד 1835 עלה מספרם לכ- 2,000. ב- 1844 הפגיז הצי הצרפתי את טנג'ר בעת הסכסוך עם מרוקו שתמכה במורדי אלג'יר. כתוצאה מכך אמנם נגרם סבל ליהודים אך לא היו נפגעים, ולזכר "הנס" קבעו יהודי טנג'ר "פורים" ביום כ"א באב. בשנת 1860 ברחו יהודים מטנג'ר לגבראלטאר ולאלחזיראס מפחד התקדמות הצבא הספרדי.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 התעצמה הקהילה ושגשגה בעקבות מעורבותן של המעצמות הזרות. ב- 1856 כבר היו בה 2,600 נפש וב- 1867 - 3,500. יהודי טנג'ר הסתגלו למעמדה הבינלאומי של העיר, ובשל שליטתם בשפות זרות ניהלו את ענייניה.
ב- 1921 נעשתה טנג'ר לעיר בעלת מעמד בינלאומי, ויהודים רבים ניצלו זאת להגירה לדרום אמריקה ולקנדה. ב- 1900 היו בקהילה כ- 12,000 יהודים, ב- 1930 ירד מספרם ל- 7,500 בשל הגירה. ב- 1940 שוב עלה מספרם ל- 13,000. היו ביניהם פליטים ממזרח אירופה, אך אלה לא נשארו בעיר. בשנת 1946 היו 10,000 יהודים בטנג'ר, ב- 1951 היו כ- 12,000 אך ב- 1960 נותרו רק 6,232 בעקבות עלייה לארץ ישראל.
לאחר סיפוח טנג'ר למרוקו נשארו שם בשנת 1968 4,000 יהודים. ב- 1970 נותרו כ- 250 בלבד.
חיי הקהילה
הקהילה האחרונה החלה להתארגן בתחילת המאה ה- 18. ב- 1714 מינתה לעצמה רב ודיין תחת מרות קהילת האם-תטואן. במחצית השנייה של המאה ה- 18 גדלה הקהילה אך בעקבות הרדיפות בשנים 1792-1790 התרוששו מרבית חבריה.
בשנת 1798 הייתה מחלוקת בניהול ענייני הדת של הקהילה בין הרב אברהם טולידאנו "מתיישב חדש", שביקש עצמאות לקהילה, לבין הרב משה כהן יליד המקום, שביקש להשאר כפוף לקהילת תטואן. בעקבות זאת נעשתה קהילת טנג'ר עצמאית והרבנים ממשפחת טולידאנו שמשו בה בהוראה ובדיינות משנת 1806. ב- 1834 התפרסם בטנג'ר מעשה קידוש השם של הנערה היהודיה סול (סוליכה) חתואל.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 מילאו יהודים תפקידים חשובים בחיי הכלכלה ובמוסדות החינוך, הבריאות והתרבות שהקימו האירופים בעיר. כן היו חלוצי העתונות המרוקאית שצמחה שם. ב- 1870 היה בן-איון עורך העתון הראשון. ראש הקהילה שמואל בן-סימבאל שימש יועץ המלך. לוי כהן היה עורך העתון השני שהודפס בעיר (1884).
קהילת טנג'ר זכתה לעצמאות פוליטית רבה יותר מקהילות מרוקו בתקופת הפרוטקטורט. היהודים קיבלו זכויות מהאספה המחוקקת של טנג'ר, הייתה להם מועצה (חונטה) בת 15 חברים, המנדוב (מושל) של טנג'ר אישר את המועמדים לרבנות ולנשיאות לתקופת כהונה של שלוש שנים. הנשיא ושני סגניו קיבלו שכר. בשנת 1950 היו 16 חברים בחונטה. הם השתתפו כחברים במוסדות הפוליטיים בטנג'ר. שלושה יהודים כיהנו באותה השנה באספה המחוקקת של טנג'ר. שלושת הנציגים היו: מוזס אבן-צור, נתין בריטי; חיים בנדלאכ, נתין הולנדי וג'ו (יהושע) חסן, שהיה נשיא הקהילה וגם נתין פורטוגלי. הקהילה קיבלה תקציב מיוחד מהשלטון המרכזי.
כאשר ספרד כבשה את טנג'ר בשנת 1940 פוזרה האספה המחוקקת. בעיר כבר היו אז 1,500 פליטים יהודים מאירופה שהגיעו בשנים 1939-1938 ומקצתם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעקבות תעמולה גרמנית אנטי-יהודית בטנג'ר, שהחלה אחרי נצחון פרנקו בספרד (1936), חל שנוי לרעה ביחס התושבים וביחס השלטונות ליהודים.
ראשיתה של פעילות ציונית הייתה בהקמת הוועד הציוני של טנג'ר (1919) ובייסוד "אגודת מגן דוד" להפצת השפה העברית (1920). כן פעלו סניף תנועת הנוער "דרור" ותנועת צופים יהודיים. משנת 1873 קיימה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בתי מלאכה לסריגה ולתפירה. בשנת 1895 נפתח קולג' חקלאי של אליאנס. רשת החינוך "אוצר התורה" הפעילה בתי ספר וניהלה סמינר לרבנים. ב- 1924 הוקם ביזמת אגודת "תורה וחיים" סמינר מודרני ללימודי חול, יהדות ועברית חדשה. קהילת טנג'ר הקימה בתי חולים ומוסדות רווחה. האינטליגנציה של יהודי העיר תרמה לחיי התרבות.
לאחר עצמאות מרוקו (1956) מנתה הקהילה 17,000 נפש ומנהיגיה ניסו לשמרה, אך יהודים רבים היגרו למדריד והקימו שם קהילה חדשה, אחרים התיישבו בשוויץ (בג'נבה), בקנדה או בארצות הברית. רק מאות ספורות עלו לישראל.