קהילת יהודי נייפלס

Lajos Bruck (1846-1910), painter, born in Papa, Hungary (then part of the Austrian Empire), elder brother of the painter Miksa Bruck. At the age of 15 he came to Budapest, where he studied under various artists. In 1865 he was admitted at the Vienna Academy and studied there under Geiger and Wurzinger. In 1869, a governmental stipend enabled him to go to Venice, Italy, where he studied at the Academy of Fine Art under Molmenti. He first came to public notice with his painting "Before the Rialto Bridge". After spending some time in Rome and Naples, and various cities of Germany, Holland and Belgium, he settled in Paris, France, in 1874 where for a time he worked with Mihaly Munkacsy, but remained relatively unknown. In 1886 he moved to London, England, where his talent as a portrait painter were appreciated and he was much in demand. In 1894 he returned with his family to Budapest.

In 1899, an exhibition of Hungarian painters was held in Saint Petersburg, Russia. It was opened by Czar Nicolay II, who in appreciation awarded Bruck a knighthood. Bruck's most important paintings are "The Trip to Town" (1877), "Loneliness" (1879), "View of Budapest", "The Quartet Rehearsal" and "The Postmaster".

Richard Segalman (1934-2021), painter, best known for his scenes from the beaches of Naples, Florida, and Coney Island., NY, born in Coney Island, New York, the son of of Jeanette Lehman and Louis Freschel. His father died when he was a child and after his mother remarried, Richard along with his brother Ira was adopted Reuben Segalman and moved to Manhattan, New York. In the 1950s Segalman graduated from the Parsons School of Design, joined the Army, was honorably discharged after service in Germany.

Segalman lived for most of his life in Woodstock, NY, but travelled frequently to Naples, Florida, where his aunt and uncle had opened The Anchor Bar, which became a fixture of the community. The beaches of southwest Florida inspired many of his works. Segalman worked in oil, watercolor, pastel and later, monotype.

During his life, Segalman exhibited at the Davis Gallery, the Graham Gallery, Kornbluth Gallery in Fairlawn, NJ, and Katarina Rich Perlow Gallery as well as at The Meyer-Munson Gallery in Santa Fe, NM, and Harmon-Meek Gallery in Naples, Fl. As of 2006, his monotypes were exhibited at the Marlborough Gallery in New York.

His works of over a six-decade career are displayed in over forty collections, including the Metropolitan Museum of Art in New York, the Hirshhorn Museum in Washington, DC, and the Museum of Fine Arts in Boston.

מיאמי

מטרופולין בקצה הדרומי של פלורידה, ארה"ב.

קשה לאמת את מספר האוכלוסייה היהודית הקבועה של מיאמי, בעיקר בגלל שינויים עונתיים. הנתון הרשמי הוא 100,000 תושבים, אבל כשלוקחים בחשבון אנשים שגרים שם רק חלק מהשנה המספר כנראה קרוב יותר ל-200,000 מה שמציג אותה כאחת הקהילות היהודיות הגדולות בארצות הברית, שמושכת גם אלפי מבקרים. מיאמי הפכה למרכז לאומי של פעילות ארגונית יהודית. כאשר מסילת הברזל התארכה ב-1896 עד למיאמי רק 25 יהודים חיו שם. באותה עת התארגנה קהילה יהודית רק לתפילות הימים הנוראים. ב-1912 הגיע מספר התושבים ל-75, נוסדו שתי קהילות: קהילת "בני ציון" וקהילה רגילה. בשנת 1917 קהילה זו התארגנה מחדש ונקראה "בית דוד" וכיום היא מכונה "בית הכנסת החלוץ". חמש שנים לאחר מכן הוקם בית הספר היהודי הקבוע הראשון באזור. בתחילה כללה הקהילה חברים אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, ונערכו גם תפילות אורתודוקסיות וגם תפילות רפורמיות. אולם הקבוצה הרפורמית התנתקה ב-1922 והקימה את קהילת "מקדש ישראל". הם בנו את מה שנחשב עד היום לאחד ממבני בית הכנסת היפים באזור. "בית אברהם", קהילה אורתודוקסית קטנה, גם החלה לערוך תפילות בערך ב-1925 ו"בית יעקב", אף הוא בית כנסת אורתודוקסי, בית הכנסת הראשון במיאמי ביץ', קיבל את האמנה שלו ב-1927. ארבעה בתי הכנסת הללו שירתו את מיאמי רבתי עד לגידול הגדול הבא באוכלוסייה היהודית לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה.

"חברה ציונית" הוקמה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, אגודת "עזרה יהודית מאוחדת" נוסדה ב-1920, לשכת "בני ברית" ב-1922, סניף של "המועצה הלאומית של נשים יהודיות" ב-1921. ב-1926 הגיעו "הדסה" ו"חוג הפועלים". הזרם האדיר של מתיישבים חדשים שנמשך על ידי תנופת הקרקע של מיאמי בשנות 1920 הגדיל את האוכלוסייה הכללית מ-69,000 ל-110,000, בעוד שמספר היהודים עלה מ-2,000 ב-1925 ל-3,500 ב-1930.

אגודת "הסיוע היהודי המאוחד", שסייעה לנכים, מעוטי יכולת, שהגיעו למיאמי מסיבות בריאותיות, שינתה את שמה, בשנת 1927, ל"לשכת הרווחה היהודית" של מיאמי, ולאחר מכן – "הלשכה הראשית לשירותים חברתיים יהודיים", ולבסוף ל"שירות למשפחה היהודית". הגידול בעניים המקומיים, כתוצאה מהתמוטטות תנופת הנדל"ן של מיאמי ב-1926, בתוספת הבעיות בסיוע למבקרים החולים והנזקקים במהלך שנות ה-1930, הביאו, ב-1938, להקמתה של פדרציית מיאמי הגדולה של קרנות הרווחה היהודיות. הנשיא הראשון היה סטנלי ס' מאיירס (Stanley C. Myers).

ב-1940 האוכלוסייה היהודית במיאמי רבתי מנתה 7,500 תושבים. החוף היהודי במיאמי, שהוקם ב-1940 ולימים נודע בשם "מקדש עמנואל" העסיק את אירווינג לרמן כרב הקהילה. בשנת 1970 היו חברים בקהילה יותר מ-1,200 משפחות. קהילת "בית שלום", במיאמי ביץ', החלה במהלך מלחמת העולם השנייה כקהילת חיילים והיו לה למעלה מ-1,000 משפחות עד 1968. ב-1970 קהילה ליברלית מנוהלת על ידי הרב ליאון קרוניש (Leon Kronish).

במהלך שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 עברו משפחות צעירות יותר לצפון מיאמי ביץ' ולדרום מערב מיאמי, שכל אחת מהן הכילה כ-30,000 תושבים יהודים. בעיר מיאמי והסביבה היו גם מרכזי אוכלוסייה יהודית. הגִדול והניידות של הקהילה היהודית באו לידי ביטוי במספר בתי הכנסת באזורי ההתיישבות החדשים. היו שבעה בתי כנסת בצפון מיאמי ביץ' שהגדול שבהם הוא "בית תורה" עם 665 משפחות; בית הכנסת הרפורמי "בית עם" באזור דרום מערב מיאמי התפאר בבית הספר לדת הגדול ביותר במיאמי רבתי עם 1,200 תלמידים וב"בית דוד" עם חברות של למעלה מ-750 משפחות, שהקימו בניין בית ספר עזר בפרברים. היו 46 קהילות מוכרות רשמית. חיי הקהילה היהודית התרכזו סביב בית הכנסת, ולא בארגוני ההתנדבות השונים.

הלשכה לחינוך יהודי של מיאמי רבתי הוקמה ב-1944. היא נתמכה, כמעט לחלוטין, על ידי הפדרציה המקומית ומספר בתי הספר המסונפים והנעזרים עלה מ-4 ב-1944, ל-10 ב-1950 ו-42 ב-1967, בעוד שאוכלוסיית בתי הספר עלתה מ-1,140 ל-11,703. בית ספר אורתודוקסי, "האקדמיה העברית של מיאמי ביץ", נוסד ב-1947 והיו לו 506 תלמידים עד 1968. בית ספר בחסות קונסרבטיבית, "בית הספר שלמה שכטר" של "מקדש עמנואל", התארגן בשנת 1961, אגודת צעירים יהודית ימ"א (YMHA), שהתארגנה לראשונה בשנת 1913 והופעלה מחדש בשנת 1933, ובמהרה הצטרפה אליה אגודת צעירות יהודיות (YWHA) על החוף. הסניפים אוחדו בשנת 1951. ב-1970 מספר החברים המשולב היה למעלה מ-6,000. ארגון הנשים היהודיות הראשון, של מיאמי, מחוץ לבית הכנסת היה "המועצה הלאומית של נשים יהודיות", ששלחה סיוע ליהודים שנתקעו בקובה, ארגנה את בית הספר היהודי הראשון ב"בית דוד", השתתפה בארגון לשכת הרווחה היהודית וסייעה בריהוט בית הכנסת. המועצה סייעה ליישוב מחדש של פליטי אירופה – בשיתוף פעולה, תחילה עם לשכת הרווחה היהודית ולאחר מכן עם רשויות ההגירה המקומיות. במהלך שנות ה-1960 רשות ההגירה עסקה בפליטים מקובה, מתוכם 3,000-2,500 יהודים. הרובע הציוני של מיאמי ביץ' הוקם בשנת 1941, סניף מיאמי של מועצת החירום הציונית האמריקאית שהוקם בשנת 1945 מימן מפגשי קהילה רבים לקידום המטרה הציונית. בשנת 1968 היו ב"הדסה" 8,500 חברים, היו שבע קבוצות "מזרחי" ותשעה סניפים של "נשים חלוצות".

הפעילות החשובה ביותר בקרב היהודים הייתה התיירות. הפעילות השנייה בחשיבותה בקרב היהודים כללה בנייה ונדל"ן ואגודות חיסכון והלוואות, ששירתו אותם. הפעילות השלישית היו שירותים ומסחר קמעונאי, מתוכם כ-40% בבעלות יהודית. מיאמי ביץ', מוקד התיירות, התחיל כאתר נופש מוגבל, אך ב-1970 הוערך כי הוא היה כ-85%-80% יהודי. רוב המלונות בחוף היו בבעלות ובניהול של יהודים, למרות שמספר הולך וגדל של מלונות נשלט על ידי סינדיקטים חיצוניים. כמות ניכרת של הון יהודי הושקע בתעשיית המלונאות משנות ה-30 והמשיך עד שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. בשנות ה-60 של המאה ה-20 הבנייה התרכזה בבניינים להשכרה ובבתים משותפים ולא בבתי מלון.

החל מ-1930 כאשר הברון דה הירש מאייר (Baron de Hirsch Meyer) נבחר למועצת העיר של מיאמי ביץ', הייתה שורה של ראשי ערים וחברי מועצה יהודים. יהודים היו מעורבים יותר בפוליטיקה העירונית. אייב ארונוביץ (Abe Aronowitz) היה ראש עיריית מיאמי ב-1953. בית החולים "הר סיני", שהוקם ב-1945, עבר ב-1960 לבניין חדש שעלותו הייתה 10 מיליון דולר. ב-1944 הוקם בית אבות לקשישים יהודים. בשנת 1959 הוקם בית החולים "ארזי הלבנון" על ידי קבוצה של 75 רופאים יהודים. מיאמי הפכה לבית האבות היהודי הפופולרי ביותר באמריקה; סניפים של ארגונים יהודיים לאומיים רבים הוקמו במיאמי מאז סוף שנות ה-1930, כולל ותיקי המלחמה היהודים (1937), הקונגרס היהודי האמריקאי (1939), הליגה נגד השמצה (1941) והוועד היהודי האמריקאי (1952). אלמנט היידיש של החיים היהודיים במיאמי עדיין שולט בסאות' ביץ' (South Beach) ויש גם בית ספר ליידיש ותוכנית רדיו ביידיש. מעולם לא היה עיתון ביידיש בקהילה. העיתון "ג'ואיש יוניטי" (Jewish Unity) בשפה האנגלית יצא לאור בין השנים 1926 עד 1935 כאשר הוא נרכש על ידי ה"ג'ואיש פלורידן" (Jewish Floridan), אשר נוסד בשנת 1927 על ידי ג'יי לואיס שוחט (J. Louis Shochet). בשנת 1969 היה ה"ג'ואיש פלורידן" בבעלותו והעורך היה פרד שוחט, בנו של המייסד. יש לו תפוצה של 18,000 עותקים בכל שבוע.

הקהילה היהודית של מיאמי רבתי התפתחה כתוצאה מהגירה ממרכזים עירוניים בצפון מזרח ובמערב התיכון של ארה"ב, וזה גם הביא להיווצרות נבחרות לאומיות ("Landsmannschaften")  שאורגנו על ידי תושבים לשעבר משיקגו, דטרויט, סנט לואיס, ניוארק וערים אחרות. מיאמי ידועה כ"בירת הקמפיין של יהדות אמריקה" ותפקיד זה העניק לקהילה המקומית המתבגרת אחריות ומשמעות נוספת.

מאז 2004, לאחר עשרות שנים של דעיכה, העיר מיאמי חוותה גידול של 9% באוכלוסייה היהודית. לאחר שגדלה לכ-123,000 תושבים, הפכה מיאמי לקהילה היהודית האחת-עשרה בגודלה בארצות הברית. יהודי מיאמי רבתי מתגוררים בעיקר בשלושה אזורים: במחוז מיאמי-דייד (Miami-Dade) – צפון-דייד, דרום-דייד והחופים.

נכון לשנת 2014, כ-54% ממשקי הבית היהודים מתגוררים בצפון-דייד; אזור הידוע כבעל האחוז הגבוה ביותר של מבוגרים יהודים ילידי חוץ (41%) הוא מחוז מיאמי-דייד. כ-31% ממשקי הבית היהודים גרים בדרום-דייד, 44% מהם גרים במיאמי כבר יותר מעשרים שנה. כ-15% ממשקי הבית היהודיים מתגוררים על החופים. בחלק זה של מיאמי יש יותר משקי בית יהודים אורתודוקסיים מבכל אחר בעיר, והוא כבר משמש מזמן יעד לפנסיונרים יהודים. לפי מפקד אוכלוסין משנת 2013, הקהילה היהודית של מיאמי מהווה 3% מכלל אוכלוסיית העיר. מיאמי, פלורידה היא ביתם של מספר ארגונים המספקים תמיכה למספר קהילות יהודיות של מיאמי. ביניהן הפדרציה היהודית של מיאמי רבתי, המועצה ליחסי קהילה יהודית, שירותי הקהילה היהודית של דרום פלורידה, המרכז לקידום החינוך היהודי (CAJE), ברית המחנכים היהודים, האגודה לחינוך יהודי מיוחד, מועצת המנהיגות היהודית של דרום-דייד, ואיגוד הלוואות החינם היהודית של דרום פלורידה. ביחד, קבוצות אלו מציעות מגוון תכניות ושירותים הן למשפחות והן ליחידים. הן כוללות תכניות חינוכיות, סיוע רפואי והסברה כללית לקהילה.

יותר מ-70 קהילות שונות מקיימות תפילות יהודיות קבועות ברחבי אזור מיאמי רבתי. בעוד שלמעלה ממחצית מבתי הכנסת הללו הם אורתודוקסים, לקהילות לא-אורתודוקסיות, בתנועותיה השונות של היהדות, יש כמה בתי כנסת משלהם, כולל קונסרבטיביים, רפורמיים ורקונסטרוקציוניסטים.

נכון לשנת 2013 פעלו כ-44 בתי כנסת אורתודוקסיים, בהם חרדים וחסידיים; היו גם 15 קונסרבטיביים, 8 רפורמים, 2 רקונסטרוקציוניסטים ו-2 או יותר שלא היו קשורים לתנועה מסוימת.

חינוך יהודי זמין עבור אנשים בכל הגילאים. לתלמידים צעירים יש יותר מ-30 בתי ספר יהודיים פרטיים, החל מהגיל הרך ועד לרמת התיכון. רבים מהם קשורים לארגון דתי כמו התנועה האורתודוקסית, הקונסרבטיבית והרפורמית. ברמה האוניברסיטאית נמצאות האוניברסיטה התלמודית, המכללה לרבני ישיבת גדולה והאוניברסיטה היהודית לנשים.

ישנם גם מספר מרכזי לימוד יהודיים, חלקם מתמקדים בלימודי דת ואחרים לא. אלה כוללים את המרכז להמשך לימודי יהדות, המרכז התורני בבית מנחם, דרכי ישראל, הסוכנות המרכזית לחינוך יהודי (CAJE) ומרכז הלימוד הספרדי.

כמו כל הערים הגדולות עם אוכלוסייה יהודית גדולה, מיאמי היא ביתם של מרכזי תרבות יהודיים מגוונים. קייטרינג לילדים, למבוגרים צעירים ולמשפחות ישנם במספר מרכזים קהילתיים באזור מיאמי רבתי, כולל המרכז הקהילתי היהודי דייב ומרי אלפר, משפחת גאלבוט מיאמי ביץ' JCC והמרכז הקהילתי היהודי מייקל-אן ראסל. ישנן גם עמותות חברתיות רבות הן לסטודנטים והן למשפחות. "הלל", למשל, ממוקם בקמפוס באוניברסיטת מיאמי. יש גם סניף של "בני ברית" ו"בית חב"ד" במיאמי ביץ'. בשנת 2014, "בית מוישה", ארגון בינלאומי למבוגרים צעירים, יסד את מיקומו החדש במיאמי אוונטורה (Miami Aventura). בצפון מיאמי נמצאת "קרן הספורט היהודית" שהוקמה ב-2010.

למיאמי, פלורידה יש ​​שתי אנדרטאות זיכרון לשואה: המוזיאון היהודי של פלורידה שנמצא במכון פלורידה-ישראל ובאנדרטת השואה במיאמי ביץ'.

התיישבות יהודית קבועה במיאמי, פלורידה החלה רק ב-1896 עם הגעתו של איזידור כהן. באמצע שנות השלושים המאוחרות, מיאמי רבתי הפכה לאבן שואבת עבור יהודים שהגיעו מצפון-מזרח ומהמערב התיכון. מכיוון שיהודים לא התקבלו ברוב המלונות והמועדונים, משפחות יהודיות, ביניהן משפחות ריכטר, לוינסון, סטון ואחרות פתחו מלונות משלהן, ומיאמי הפכה ליעד החופשה מספר אחד עבור יהודי אמריקה. בשנות ה-40 של המאה ה-20, מיאמי הייתה מרכז החיים העיקרי של יהודי האזור. בעשרות השנים לאחר ההתיישבות הראשונה בעיר, חוותה מיאמי גלי הגירה שונים. גל כזה היה מקובה. לאחר המהפכה, יהודי קובה החלו להגר לדרום פלורידה, ורבים מהם הגיעו למיאמי ביץ'. בין 1960 ל-1963 עזבו את קובה יותר מ-9,000 מתוך 12,000 היהודים שגרו שם. בשנת 1961 ייסדו גולים קובניים אשכנזים את "הקהילה היהודית הקובנית" (Circulo Cubano Hebreo) בבית הכנסת "בית שמואל". שמונה שנים לאחר מכן, קהילת הגולים הספרדים הקימה את "הקהילה היהודית הספרדית הקובנית" ("the Cuban Sephardi Hebrew Congregation"). בנוסף לקהילה היהודית הקובנית התוססת שלה, במיאמי נמצאת גם אוכלוסייה גדולה של יהודי רוסיה, המרוכזת בעיקר באיי סאני (Sunny Isles), באזור הצפון-מזרחי של מחוז מיאמי-דייד, הידוע בשם "מוסקבה הקטנה". מיאמי היא גם ביתה של האוכלוסייה השלישית בגודלה במדינה – של יהודים ישראלים. נכון לשנת 2010, חיו באזור מיאמי רבתי כ-50,000-30,000 יהודים ישראלים.

ברחבי מיאמי ישנן שכונות ורובעים רבים עם אוכלוסיות יהודיות גדולות. ראויות לציון קהילות אוונטורה, איי סאני, "מוסקווה הקטנה" של מיאמי, בל הרבור (Bal Harbour), סרפסייד, האלאנדייל וכמובן צפון מיאמי ביץ'. בתוך שכונות אלו יש נקודות ציון יהודיות רבות המנציחות את הקהילה היהודית ההיסטורית של מיאמי. ליגת שימור העיצוב של מיאמי מקיימת סיורים בשכונות אלה. סיורים אלה מציגים למטיילים מבט על 100 השנים האחרונות של מיאמי ביץ' והמוסדות היהודיים ההיסטוריים הרבים שלה. יש גם סיורי הליכה של אוכל יהודי, המציעים לתיירים לטעום ממאכלים יהודיים במסעדות המפורסמות שלה. ציוני הדרך החשובים ביותר של העיר כוללים גם את אנדרטת השואה של מיאמי ביץ' ואת המוזיאון היהודי של פלורידה. אתרים היסטוריים נוספים כוללים את בתי הכנסת העתיקים ביותר בעיר. בית הכנסת "עמנו-אל" – בית כנסת הידוע בעיצוב האדריכלי הביזנטי והמורי שלו – הוא בית הכנסת השמרני העתיק ביותר במיאמי ביץ'. בית הכנסת "בית שלום" הוא בית הכנסת הרפורמי הגדול והעתיק ביותר, הממוקם אף הוא במיאמי ביץ'.

מאז שהתפתחו לקהילה משגשגת, הקימו יהודי מיאמי רבים ממרכזי הבריאות והרפואה הטובים ביותר בעיר. המרכזים המשרתים את אזור מיאמי רבתי הם המרכז הרפואי "הר סיני", "תכנית לחיים" של ההוספיס היהודי, שירותי טיפול ביתי יהודי של מיאמי-דייד ו"מיאמי מערכות בריאות יהודיות" ("Miami Jewish Health Systems"). רוב תכניות הבריאות היהודיות בעיר נוסדו וממומנות על ידי פילנתרופים יהודים. המרכז הרפואי "הר סיני" נוסד על ידי קבוצה של פילנתרופים יהודים בשנת 1949 וממשיך לגייס כספים באמצעות קרן משלו כדי לשמור על איכות הטיפול הגבוהה ביותר. בחסות הפדרציה היהודית של מיאמי רבתי, ארגונים כמו המגבית היהודית המאוחדת ופילנתרופיית הנשים "גור אריה יהודה" (UJA) מגייסים מיליוני דולרים כדי לתמוך בתוכניות, לא רק במיאמי, אלא גם בישראל וביותר מ-60 מדינות אחרות. אחד הפילנתרופים הבולטים במיאמי הוא לאונרד אבס (Leonard Abess), שאחרי מכירת החברה שלו, הבנק הלאומי של פלורידה (City National Bank of Florida), חילק את הבונוס שלו בסך 60 מיליון דולר בין הצוות שלו וגם ל-72 עובדים לשעבר. אבס ומשפחתו ידועים בפילנתרופיה שלהם והם חברים בולטים בקהילה היהודית. בשנת 2007 קיבלה משפחת אבס את הפרס הגבוה ביותר של לשכת המסחר של מיאמי רבתי על תרומתה לאיכות הסביבה.

ברחבי מיאמי מופצים כתבי עת יהודיים מגוונים. אלה כוללים עיתונים כמו "פלורידה ג'ואיש ג'ורנל", "מיאמי ג'ואיש טריביון", "ג'ואיש ג'ורנל" ו"ידיעות אחרונות", עיתון בשפה העברית מישראל. הפדרציה היהודית של מיאמי רבתי מפרסמת עיתון מקוון משלה הידוע בשם: "הפוסט הקהילתי" ("The Community Post"). ישנם גם שני מגזינים ידועים לסגנון חיים יהודי, ה"דרך היהודית" ("Jewish Way") ו"מגזין הסצנה היהודית" ("Jewish Scene Magazine"). כל יום ראשון משודרות בתחנות רדיו יהודיות בדרום פלורידה תכניות הכוללות מוזיקה ישראלית וחסידית, וגם חדשות ונושאים הקשורים ליהדות.

טמפה

Tampa

עיר מרכזית הממוקמת בחוף המערבי של פלורידה, ארה"ב.

בטמפה קיימת קהילה יהודית מגוונת ופעילה. על פי העיתונות היהודית המקומית, אזור מפרץ טמפה הוא ביתם של למעלה מ-45,000 יהודים, וכוללת 37 בתי כנסת, 2 פדרציות, 2 ארגונים משותפים, 2 סוכנויות שירות למשפחות, בית ספר אחד ו-7 גני ילדים.

תצוגת אוסף כלי נשק במצודת הומר האסטרלי, שנוהל על ידי המשמר הלאומי של פלורידה משנת 1941 עד 2004, הועברה לניהולה של משפחת בריאן גלזר JCC, ונפתחה ב- 8 בדצמבר 2016.

המרכז הקהילתי משרת את צרכי החינוך, התרבות והבריאות של טמפה, ומציע תוכניות לגיל הרך, ומשמש גם מרכז לאוכלוסייה המבוגרת. האקדמיה הלל, שנוסדה בשנת 1970, משמשת כיום כבית ספר יהודי, שבו לומדים כמעט 200 תלמידים בחטיבות היסוד ובחטיבות הביניים. שירותי המשפחה היהודית בטמפה מספקים תכנות וסיוע "התואמים את הערכים היהודיים" לאנשים ולמשפחות נזקקות.

במהלך העשור השני של המאה ה-21 גדלה האוכלוסייה היהודית בדרום טמפה באופן משמעותי. החל משנת 2011 אוכלוסיית היהודים הגדולה ביותר הייתה בשכונת פינלאס, עם 26,135 יהודים, ואחריה הילסבורו עם 23,000, ופאסקו עם 8,400 יהודים.

 

היסטוריה

ברישומים מהמאה ה-16 טמפה מוזכרת כאחד מהמקומות בהם ביקר הכובש הספרדי הרננדו דה סוטו; מספר אזכורים מתייחסים ל-"Juetas" (יהודים מומרים) והתנהלותם עם האינדיאנים המקומיים.

התושבת היהודית הקבועה הראשונה הייתה כנראה אמלין קוונץ מיליי (Emmaline Quentz Miley), שהגיעה לטמפה בשנת 1846 עם בעלה הלא יהודי. אך קהילה יהודית הוקמה רק כ-40 שנה לאחר מכן, כאשר תעשיית הסיגרים החלה להתפתח בעיר. משפחות גלוגובסקי, מאס, קאוניץ, בראש, אופנהיימר, וולף ווהל (Glogowski, Maas, Kaunitz, Brash, Oppenheimer, Wolf, and Wohl) היו בין המשפחות היהודיות הראשונות שהתיישבו בטמפה ותרמו לפיתוח המסחר בעיר. ואכן, הרמן גלוגובסקי כיהן כראש העיר במשך ארבע קדנציות, משנת 1886 עד 1894. רבים מהיהודים שהגיעו לטמפה בסוף המאה ה-19 היו סוחרים שבאו מג'ורג'יה ומדרום קרוליינה.

בשנת 1894 חיו בטמפה מספיק יהודים כדי לארגן קהילה חדשה, שערי צדק (למרות שהקהילה החלה כאורתודוקסית, היא הפכה בסופו של דבר לרפורמית והצטרפה לאיחוד הקהילות העבריות האמריקאיות בשנת 1903). קהילת "רודף שלום" הוקמה בשנת 1904 והייתה אורתודוקסית במשך שנים רבות לפני שהפכה לקהילה שמרנית. קהילת בית ישראל נוסדה בשנת 1917 כבית ספר עברי חופשי (לימים כנסת ישראל). התאחדות הצעירים העברים של טמפה (YMHA) נוסדה בשנת 1906 (לאחר מלחמת העולם השנייה היא הפכה למרכז הקהילתי היהודי). סניף טמפה של המועצה הלאומית לנשים יהודיות הוקם על ידי שרה בראש (Sarah Brash) בשנת 1924.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), טמפה הייתה ביתהּ של הקהילה היהודית השנייה בגודלה בפלורידה. הקהילה היהודית הייתה פעילה מאוד בחיי התרבות ובחיי האזרחים של העיר. אישים בולטים בתקופה זו כללו את סול "המלוח" פיישמן (Feischman), שהחל לעבוד כשדרן ספורט ברדיו בשנת 1928 לפני שעבר לטלוויזיה ב-1957, בעודו כותב במדורי ספורט ב"טמפה טריביון". בתקופה זו החל הארי כהן כהונה של 30 שנים כשופט ברצף (1965-1935) והרב דוד זילונקה, רב הקהילה שערי צדק, החל ללמד באוניברסיטת טמפה עם פתיחתה בשנת 1931 (בשנת 1963 הוא הפך לראש המחלקה ללימודי דת). בתקופה שבין המלחמות הוקם סניף מקומי של "הדסה", כמו גם סניף של נוער "בני ברית".

לאחר מלחמת העולם השנייה (1945-1939) הקהילה המשיכה לגדול ולהתפתח. בשנות השבעים הוקמו מספר קהילות חדשות, ביניהן בית עם, קול עמי, בית המקדש דוד, המרכז הקהילתי היהודי של סאן סיטי, וצעירי ישראל. בית הספר הילל שירת את צרכי החינוך של הנוער היהודי בעיר, והוקמו מספר בתי אבות לשירות הקשישים היהודים.

יהודי טמפה היו גם פעילים פוליטית. דר' ריצ'רד הודס נבחר לבית הנבחרים של פלורידה בשנת 1968; בשנת 1975 נשא נאום תמיכה במועמדותו של ג'ימי קרטר בוועידה הדמוקרטית בפלורידה. סנדרה וורשה פרידמן נבחרה למועצת העיר בשנת 1974, ובשנת 1986 הפכה לאשה הראשונה שכיהנה כראש עיריית טמפה.

בשנת 1970 חיו בטמפה כ-5,200 יהודים. בתחילת המאה ה-21 מספרם גדל לכ-25,000 איש.

סרסוטה

Sarasota

עיר במחוז סרסוטה, פלורידה, ארצות הברית.

המאה ה-21

בשנת 2001 מנתה האוכלוסייה היהודית בסרסוטה כ-12,200 תושבי קבע, בתוספת 3,300 תושבים עונתיים. עד שנת 2019, על פי מחקר דמוגרפי שערך מרכז כהן למדעי היהדות המודרנית באוניברסיטת ברנדייס, מספר התושבים היהודים עלה ב-86%, כפול משיעור הגידול באוכלוסיית האזור. באותה עת היו 17,100 משקי בית יהודיים שכללו 25,400 מבוגרים יהודים ו-3,400 ילדים יהודים. הקהילה נעשתה צעירה יותר כשהגיל החציוני ירד מ-69 ל-64 ומספר הילדים הכפיל את עצמו. מבין הילדים, 25% למדו בגן ילדים יהודי, ו-10% מגילאי בית ספר נרשמו לתוכנית חינוכית יהודית כלשהי. הפדרציה היהודית של סרסוטה-מאנאטה מונה במדריך שלה 13 קהילות, החל בקהילה יהודית הומניסטית ועד חב"ד. יש בית ספר יהודי קטן, בית הספר הקהילתי הרשורין-שיף (Hershorin-Schiff), המציג את עצמו ככולל, מתקדם ופלורליסטי, שמקבל בברכה את בני כל הדתות.

היסטוריה

סרסוטה נוסדה בשנת 1855. האירוע הראשון בעל עניין יהודי הקשור לעיר היה בשנת 1865, כאשר יהודה פ' בנימין, מזכיר המדינה של הקונפדרציה, הסתתר שם במשך מספר שבועות לאחר תבוסת הדרום במלחמת האזרחים. לאחר מכן הוא נמלט לאנגליה שם הפך לעורך דין מצליח.

העיר התפתחה באיטיות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. היהודים הראשונים באזור התיישבו בארקדיה, 40 קילומטרים פנימה בפלורידה. סיימון רוזין, הרוכל, הגיע לשם ב-1905 ופתח חנות סדקית (dry goods). פיליפ ה' לוי הוא היהודי הראשון שידוע כי הקים את ביתו בסרסוטה. הוא פתח עסק לביגוד קמעונאי בשנת 1913 והיה פעיל בחיים האזרחיים. כאשר הצטרפו 20 יהודים להקמת מרכז קהילתי יהודי בשנת 1925, לוי מונה לנשיא הקהילה הראשון. בשנת 1927 החלה הקהילה בבניית בית כנסת על חלקת אדמה שנתרמה על ידי העיר. ג'ון רינגלינג, יזם הקרקס שבאותה עת העביר את מטה החורף של האחים רינגלינג ברנום וקרקס ביילי לסרסוטה, למרות שאינו יהודי, תרם את התרומה הגדולה ביותר לקרן הבנייה. לבית הכנסת החדש ניתן השם "בית שלום" והוא נפתח בזמן לתפילות ראש השנה בשנת 1928. בתחילת 1930 קיבל ג'וזף אידלסון, חבר מייסד של הקהילה, קרקע במתנה מהעיר, עבור בית קברות יהודי.

בשנות הארבעים של המאה ה-20 בית הכנסת "בית שלום" ניסה להכיל חברים אורתודוקסים, שמרנים ורפורמים. אולם בשנות החמישים החלו הקבוצות השונות להתפצל. מניין אורתודוקסי נוסד בבית פרטי. סיעה ליברלית עזבה והקימה קהילה רפורמית, "טמפל עמנואל", בשנת 1956. היא קיבלה אישור מאיגוד הקהילות העבריות האמריקאיות בשנת 1957 והקימה בניין בשנת 1961.

אחדים מיהודי המקום מצאו עבודה בקרקס רינגלינג כליצנים ואקרובטים. ג'ק ארל (נולד ג'ייקוב ראובן ארליך) גר זמן-מה בסרסוטה כשהופיע כענק. גובהו היה 259 סנטימטרים, והוא שיחק גם בקבוצת הכדורסל "סרסוטה ג'וניור" במהלך עונת 1933-1932.

רוב המתיישבים היהודים עסקו במסחר או הקימו עסקים, למרות שחלקם עסקו בנדל"ן ובחקלאות.

ב-1930, במרכז העיר סרסוטה היו מכבסות, מאפייה, מכולת, חנות רהיטים, חייט, חנות לבגדי גברים, חנות לבגדי נשים ושתי חנויות כלבו בבעלות יהודית ומופעלת על ידי יהודים.

לאחר מלחמת העולם השנייה הקהילה גדלה כאשר יהודים, שנמשכו על ידי האקלים, עברו לאזור לעבוד או לפרוש, כתושבי חורף במשרה מלאה או במשרה חלקית. יהודים ותיקים אחדים, שהוצבו בקרבת מקום במהלך המלחמה, התיישבו גם הם בעיר. סוחרי קרקעות יהודים מילאו תפקיד בהתפתחות האזור.

יהודים היו פעילים בחיים האזרחיים והתרבותיים של סרטוגה ותרמו למוסדות ולתוכניות לא יהודיים רבים. דוד כהן, שכיהן כראש העיר היהודי הראשון של סרטוגה מ-1964 עד 1966, היה מעורב רבות בפיתוח התזמורת הסימפונית של החוף המערבי בפלורידה.

קהילה יהודית ושירותים חברתיים הוקמו בהדרגה.

בשנת 1959 אורגנה מועצת הקהילה היהודית בסרסוטה. בשנת 1980, היא שינתה את שמה לפדרציה היהודית של סרטוגה, ובשנת 1982 הפכה לפדרציה היהודית של סרטוגה-מאנטי (Saratoga-Manatee).

העיתון היהודי הראשון באזור, הכרוניקל (the Chronicle), החל לצאת לאור בשנת 1971. לשכת שירות למשפחה היהודית הוקמה בשנת 1984.

בין 1975 ל-1987 האוכלוסייה היהודית הוכפלה מ-4,200 ל-8,400, והמשיכה לצמוח במשך שנות התשעים של המאה ה-20.